top of page

אחד ביום - קרטר: סיפורו של נשיא לשעבר

נגה שטרן

בשבוע שעבר הלך לעולמו בגיל 100 הנשיא האמריקני לשעבר, ג׳ימי קרטר. עם מותו, בעולם מסתכלים אחורה על מורשת שנויה במחלוקת ועל דמות מורכבת: ליברל שהתעצב במדינת ג׳ורג׳יה הגזענית, איש צבא, חקלאות ודת, נשיא גרוע אבל נשיא לשעבר מצטיין, זוכה פרס נובל, איש תמים לחיוב וגם - לא פעם - לשלילה. הפעם, אנחנו עם פרופ׳ איתן גלבוע, מומחה לארצות הברית מאוניברסיטת בר אילן, ועם הסיפור של ג׳ימי קרטר.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 02/01/2025.

[חסות]

[מוזיקת פתיחה]

אלעד: היום יום חמישי, שניים בינואר, ואנחנו "אחד ביום", מבית N12. אני אלעד שמחיוף ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו, סיפור אחד ביום, בכל יום.

ז'וזה מוריניו לא היה שחקן כדורגל מוצלח למדי. אתם יודעים מה? אולי אני אפילו מחמיא לו כאן. לזכותו ייאמר, גם הוא הבין את זה בזמן אמת. גם פט ריילי, בענף אחר, כדורסל, גם לא היה שחקן אדיר, הייתה לו הצלחה מדודה למדי ב-NBA של שנות ה-70, בעיקר על הספסל.

אלא ששניהם, מוריניו וריילי, הצליחו לעשות, כל אחד בתחומו, משהו חריג ומעניין. משני שחקנים מאוד בינוניים, הם הפכו לאגדות כמאמנים. ריילי זכה בחמש אליפויות ושלוש פעמים בתואר מאמן השנה. מוריניו, ידוע בכינוי "המיוחד", זכה באליפות בארבע מדינות שונות, המאמן היחיד שזכה בכל שלושת תארי המועדונים של אופ"א.

ועכשיו, אל מוריניו וריילי תרשו לי לצרף אדם שלישי. הוא לא מגיע מהספורט, אלא מהפוליטיקה - ג'ימי קרטר. בסקר שפורסם בוול סטריט ג'ורנל ב-2005, קרטר נבחר במקום ה-34 בדירוג נשיאי ארצות הברית, על הגבול שבין קבוצת ה-מתחת לממוצע לבין קבוצת כישלון. אבל ג'ימי קרטר הצליח לעשות את מה שעשו מוריניו וריילי.

פרופסור איתן גלבוע, מומחה לארצות הברית מאוניברסיטת בר אילן, תיאר את זה מצוין.

פרופ' גלבוע: כן, קרטר נחשב לאחד הנשיאים הגרועים בתולדות ארצות הברית, אבל הוא היה הנשיא לשעבר הטוב ביותר. תקופת הנשיאות שלו הייתה רק ארבע שנים, ואילו תקופת ה"לשעבר" שלו נמשכה יותר מ-40 שנה, הארוכה ביותר בהיסטוריה האמריקנית.

אלעד: אז הפעם, אחרי שהנשיא האמריקני לשעבר הלך לעולמו בגיל 100, אנחנו עם הסיפור של ג'ימי קרטר.

[מוזיקת מעבר]

פרופ' גלבוע: הוא נולד לפני מאה שנה, בראשון באוקטובר 1924, בעיירה קטנה בג'ורגיה שקראו לה פְּלֶיינס. אז גרו בה 400 תושבים, ונדמה לי שהשנה אולי גרים בה 500 אנשים.

אלעד: ג'ימי קרטר האב היה חקלאי מגדל בוטנים, הוא היה איש צבא ופוליטיקאי מקומי. וג'ימי קרטר הבן גדל והתחנך עם התערובת הזו של צבא, חקלאות ופוליטיקה.

פרופ' גלבוע: מה שמעניין זה שהמשפחה החליפה מקומות מגורים, ולבסוף השתקעה בעיירה שסמוכה לפליינס, שבה גרו בעיקר שחורים. האבא, כמו רוב תושבי ג'ורגיה באותה תקופה, היה שמרן שדגל בהפרדה גזעית. אבל מה, הוא הרשה לקרטר הקטן לשחק עם החברים בני גילו שגרו בסמוך לביתו, ואני חושב שזה בהחלט השפיע עליו כאשר התבגר בנעשה פוליטיקאי.

אלעד: גם ג'ימי קרטר הבן התגייס לצבא. הוא למד פיזיקה גרעינית, הוא רצה להשתלב בתוכנית הצוללות הגרעיניות של ארצות הברית. הוא הכיר את רוזלין סמית, והשניים התחתנו. היה לו, לג'ימי קרטר, מסלול חיים שלם, אלא שהמסלול הזה שלו קיבל תפנית.

פרופ' גלבוע: אבא שלו נפטר ב-1953 וזה קטע את השירות הצבאי שלו. הוא חזר לפליינס פשוט לנהל את עסקי המשפחה. החווה לא הייתה במצב טוב, והמשפחה נאבקה ממש בעוני. ההתחלה שלו הייתה מאוד קשה בחוות הבוטנים, אבל הוא ייצב אותה והפך אותה ממש לעסק משגשג. אבל אני חושב שהרבה שנים הוא הצטער על כך שלא הצליח למצות את השליחות הזו של שירות בצבא.

אלעד: כמו אביו המנוח, גם ג'ימי קרטר הבן שאף להחזיק שלוש צלעות במשולש: צבא כבר עשה, חקלאות עכשיו, ופוליטיקה. הוא נכנס אל המערכת המקומית בג'ורגיה, והשקיע חלק הולך וגדל מהזמן ומהמשאבים שלו בעבודה הציבורית.

פרופ' גלבוע: הוא התעניין מאוד בחינוך, והוא חשב שחינוך זה מפתח לשוויון זכויות, שזה היה נושא שהיה קרוב לליבו, ולכן הוא כיהן כיושב ראש מועצת החינוך המקומית של פליינס, ואפילו בשנים 1963 עד 1967, הוא כיהן בסנאט של מדינת ג'ורג'יה.

אלעד: קרטר, תומך נלהב של ג'ון קנדי, רצה להיות המושל, והוא רץ תחת קמפיין ליברלי יחסית. המתח הגזעי היה בג'ורגיה בשיא, ואל מול פוליטיקאים ויריבים שהציגו עמדות שמרניות, קרטר היה אחר, והוא נכשל. הוא נכשל, הוא לא נבחר לתפקיד המושל בפעם הראשונה.

פרופ' גלבוע: ואז הוא אמר לעצמו, "אוקיי, בפעם הבאה אני מציג עמדות שמרניות", ובינתיים הוא ייחס את כישלונו לכך שהוא לא היה מספיק דתי, ולא הגדיר מספיק את השליחות הפוליטית שלו, ואז הוא הפך, לפי עדותו, למה שנקרא Born Christian Again [כך במקור], כלומר, נוצרי שחזר בתשובה, מתוך תחושת שליחות עמוקה, שלמעשה הוא מבצע את שליחות האל כמו איזה איש דת.

אלעד: באחד הראיונות שהעניק שנים אחר כך, אמר קרטר שבימים אינטנסיביים מלאים באירועים הוא מצא את עצמו מתפלל לאלוהים עשרים וחמש פעמים ביום. הדת, האמונה, הפכו למרכיב מאוד משמעותי בחיים שלו, בקריירה הפוליטית שלו.

"פעמיים פקפקתי באמונה שלי באל", הוא אמר ללארי קינג.

[הקלטה]

Jimmy Carter: “One was when my father died. The other time was when I lost the governor’s election in 1966, and the guy that beat me was Lester Maddox, a racist, and I thought that God had betrayed me because I thought I’d be better for Georgia…”

אלעד: כשאבא שלי מת, וכשהפסדתי בפעם הראשונה במירוץ למושלות, ללסטר מדוקס הגזען. כך אמר קרטר.

אבל לא הייתה לו רק אמונה, הייתה גם פיקחות פוליטית. בפעם השנייה שהוא ניסה להיבחר כמושל, הוא הציג עמדות שמרניות יותר, הוא התכתב עם הפוליטיקה המקומית הפופולרית באותם ימים. וכשהוא נבחר, כבר בתפקיד, אז קרטר עשה את מה שהוא באמת רצה לעשות.

פרופ' גלבוע: בנאום הראשון שלו הוא אמר את המשפט הבא: "תמה תקופת האפליה הגזעית".

[הקלטה]

Jimmy Carter: “At the end of a long campaign I believe I know our people, of this state, as well as anyone could. Based on this knowledge, of Georgians, I say to you quite frankly that the time for racial discrimination is over.” [applause]

פרופ' גלבוע: ומה שהוא עשה בתור מושל, מאפיין אותו, מפני שהוא קידם זכויות אדם למקום הראשון בסדרי העדיפויות שלו כמושל, כמושל ג'ורג'יה. מינה הרבה נשים, הרבה שחורים, שעד אז זה היה ממש מוקצה מחמת מיאוס במדינה כמו ג'ורג'יה. הקים את המועצה לזכויות האדם של ג'ורג'יה, והשווה את המענקים שהמדינה נותנת לבתי ספר לבנים מול בתי ספר שחורים.

ואחר כך, תומכים רבים שלו, השמרנים, אמרו "הולכת אותנו שולל, אתה הצגת כאן עמדות שמרניות וכשהגעת לבניין המושל עשית בדיוק ההפך". וזה מראה משהו על הריאליזם הפוליטי שלו שהוא הבין שכדי לעשות שינויים לפעמים אתה צריך קצת לעשות מניפולציות ואפילו קצת לרמות, כדי להגיע לעמדה שבה תצליח לבצע שינויים.

אלעד: כמושל ג'ורג'יה, ג'ימי קרטר ניסה לא רק לפעול פנימה בתוך המדינה, אלא גם הביט החוצה לרמה הלאומית. הוא רצה להעלות את הפרופיל שלו. הוא ניסה, למשל, לעמוד בראש איגוד המושלים האמריקני, אבל הוא לא הצליח. הוא רצה, הוא התכונן, להכריז על מועמדות לנשיאות בבחירות 1976, וזה לא דבר מובן מאליו לפוליטיקאי צעיר מהדרום.

פרופ' גלבוע: אף אחד לא ציפה, ובמידה מסוימת גם הוא לא ציפה. אולי הוא חשב שהוא יגיע לבית הלבן, אבל לא כל כך מהר ולא בנסיבות כאלה. ואני חושב שמה שקרה אלו שני אירועים דרמטיים, סוערים, שקרו בעיקר בוושינגטון, בארצות הברית, באותה תקופה.

אני חושב שהאירוע הראשון שכדאי להצביע עליו זה המפלה המוחצת שנחלו הדמוקרטים בבחירות 1972 לנשיאות. המועמד שלהם היה ג'ורג' מקגוורן, שהוא ייצג את האגף הליברלי הקיצוני של המפלגה הדמוקרטית. ריצ'רד ניקסון הביס אותו בצורה מוחצת.

[הקלטה]

People shout: "Four more years! Four more years!"

פרופ' גלבוע: ואז מנהיגי המפלגה אמרו לעצמם "אנחנו צריכים מועמד של הזרם המרכזי, לא אדם שמייצג את האגף הקיצוני".

האירוע השני הדרמטי, זו היא פרשת ווטרגייט, זו פרשה של ריגול פוליטי של ממשל ניקסון בתוך המפלגה הדמוקרטית, במלון ווטרגייט, שהתרחשה בבחירות לנשיאות ב-1972.

[הקלטה]

News anchor: “It all started in the early morning hours of June 17th nearly a year ago, when on the 6th floor of the building behind me, five men with electronic gear were caught in the offices of the Democratic National Committee…”

פרופ' גלבוע: התקשורת, הוושינגטון פוסט, חשף את הריגול הזה, וכתוצאה ממנו ניקסון נאלץ להתפטר ומינה את ג'רלד פורד במקומו, וג'רלד פורד נתן לו ישר חנינה. והייתה תחושה בקרב המצביעים שהמפלגה הרפובליקנית היא מושחתת, עבריינית, וזה כולל מוסדות ששיתפו פעולה עם הבית הלבן, כולל ה-CIA למשל, ומוסדות, ושר המשפטים. וצריך מישהו מבחוץ שיוכל לנקות את האורוות ולהחזיר את אמון הציבור במוסדות האמריקנים, ואז הם אמרו, הנה, זה גם מתאים לנו, כי קרטר בא משום מקום, הוא לא… אף פעם לא שירת בשום תפקיד בוושינגטון, הוא לגמרי נראה אאוטסיידר כזה שבא לעשות סדר בוושינגטון.

אלעד: "האאוטסיידר מג'ורג'יה" זה טיקט לא רע למועמד בתקופה שבה האמריקאים חוו משבר אמון חסר תקדים בינם לבין הממשל. אבל בניגוד לאאוטסיידר אחר שרץ לנשיאות, דונלד טראמפ, הוא התמודד כסלב, מיליארדר, דמות ציבורית מוכרת, את ג'ימי קרטר, המועמד ב-1976, האמריקאים פשוט לא הכירו.

פרופ' גלבוע: כשהוא התחיל את מסע הבחירות שלו, זה מאוד מעניין, שאלו Jimmy who?

[הקלטה]

Person A: Jimmy who?

Person B: Jimmy Carter?

Person C: Jimmy who?

Person D: I don’t know who he is.

פרופ' גלבוע: מי זה קרטר? והוא ענה על זה דבר מאוד מעניין, הוא אמר "אני ג'ימי קרטר, אני בא מפליינס ג'ורג'יה, ואני רוצה להיות נשיא ארה"ב".

אלעד: הנסיבות היו לטובתו - מועמד צעיר, כריזמטי, נוצרי אדוק מהדרום, אבל ליברל, עם רקורד בקידום זכויות אדם, איש שהגיע מבחוץ. הוא היה מאוד זהיר בלהפוך את פרשת ווטרגייט לכלי ניגוח פוליטי, הוא הציג את עצמו כאיש של פשרות, לא לעומתי, בדיוק מה שהמפלגה הדמוקרטית חיפשה באותו זמן. ומול המועמד הרפובליקני, הנשיא פורד שהחליף את ניקסון, ג'ימי קרטר זכה במועמדות הדמוקרטית והבטיח לתקן את הממשל באמריקה.

פרופ' גלבוע: תראה, הוא פוגש חברה אמריקנית מאוד משוסעת, חוסר אמון מוחלט, ויש לו הרבה עבודה, הוא צריך לשקם את האמון, והוא אומר, "אני הולך לשקם את האמון של הציבור במוסדות השלטון, וזאת מלאכה די קשה, אבל אני מוכן לעשות אותה".

[הקלטה]

Jimmy Carter: “We’ve seen walls built around Washington, and if there are things that you don’t like in your own government, I hope that you’ll join me in a personal commitment to change our government for the better.”

פרופ' גלבוע: והוא אומר, "תסתכלו על הרקורד שלי, בכל מקום שאני כיהנתי זה מה שאני עשיתי, ובנוסף לכך", הוא אמר, "אני ליברל ששומר גם על כמה עקרונות שמרניים, אני בא מן הדרום, ואני בעד מדינה מתפקדת, מסודרת, שומרת על החוק, אני בעד זכויות האדם, אני נגד אפליה".

[הקלטה]

Jimmy Carter: “I believe in human beings, in equal opportunity and freedom. And I'll fight for it.”

פרופ' גלבוע: וכבר אמרנו שהיה מאוד רגיש לזכויות השחורים, והוא אמר, "צריכים לשמור על הזכויות האלה, הם התערערו במידה מסוימת, וגם יש לי שליחות עולמית, אני רוצה להפיץ דמוקרטיה בעולם, אני רוצה להשכין שלום בעולם", וזה חוזר בחזרה לאותה שליחות דתית, שהוא גילה לעצמו עוד בתקופה שקדמה לבחירתו למושל ג'ורג'יה.

אלעד: קרטר הבטיח לאמריקאים: "כל הבעיות שיצרו או שטיפחו קודמיי בתפקיד, כל האתגרים, כל המכשולים, אנחנו נעבור את כולם". במילים אחרות, בהקשר אחר כמובן, "We will make America great again".

פרופ' גלבוע: אתה יודע מה הוא אמר? הוא אמר, "אני הולך לתת חנינה לכל אמריקאים שלא התייצבו לשירות צבאי, וכתוצאה מכך נענשו". והוא אמר לציבור האמריקאי, "עכשיו צריכים לסגור סופית את הסיפור של וייטנאם, מעכשיו צריך לעבור לדברים אחרים לגמרי".

אלעד: וזה עבד, הכל עבד. ג'ימי קרטר הפך לנשיא ה-39 של ארצות הברית.

[הקלטה]

Jimmy Carter: “I, Jimmy Carter, do solemnly swear…”

Chief Justice Warren E. Burger: “that I will faithfully execute…”

Jimmy Carter: “that I will faithfully execute…”

Chief Justice Warren E. Burger: “the office of president of the United States.”

Jimmy Carter: “the office of president of the United States.”

[מוזיקה]

[חסות]

אלעד: ב-20 בינואר 1977 נכנס ג'ימי קרטר אל הבית הלבן כנשיא. בנאום ההשבעה שלו, בסך הכל אחרי ארבעה משפטים, הוא כבר ציטט פסוק מספר מיכה שמדבר על ענווה ועל צדק. הנשיא הנבחר הראשון אחרי פרשת ווטרגייט הבטיח לשקם את האמון באמריקה. אבל די מהר הוא נתקל במציאות, הוא נתקל במשבר כלכלי ובמיתון.

פרופ' גלבוע: בענייני הפנים הייתה לו בעיה גדולה מאוד מבחינת הכלכלה האמריקנית. הוא ירש משבר אנרגיה מאוד מאוד חמור. קודם כל אני רוצה להגיד לך שאני חוויתי את זה באופן אישי, כי הייתי בחלק מהתקופה הזאת בוושינגטון, הייתי בשבתון בוושינגטון. אני זוכר - עומד בתחנת דלק, עומד חצי שעה למלא טנק דלק.

אלעד: התלות האמריקנית בנפט ושינויים גיאופוליטיים במזרח התיכון הובילו למשבר אנרגיה חמור מאוד, וזה משבר שקבר סופית את הניסיונות של הנשיא קרטר להצמיח ולעודד את הכלכלה האמריקאית.

פרופ' גלבוע: מה שהוא ניסה לעשות, באמת בכוונות מאוד טובות, קודם כל הוא הקים משרד לאנרגיה, עד אז לא היה משרד לאנרגיה בארצות הברית, שקיים עד היום. הוא הטיף להקטנת הצריכה ולפיתוח מקורות אנרגיה חלופיים, ואמר "תחסכו בחשמל, תחסכו בהסקה", כי זה באמת גורם מאוד משמעותי, ואני חושב שאחד המאפיינים שלו זה היה דוגמה אישית. זאת אומרת הוא אמר, "אני לא מסתפק בזה שאני קורא לכם לעשות את זה, הנה אני עושה את זה בעצמי", והוא נתן הוראה למוסדות הממשל, "תורידו טמפרטורה ותכבו את אורות החשמל".

אלעד: קרטר הורה להתקין לוחות סולאריים בבית הלבן. הוא לבש סוודרים כדי להימנע מהפעלת חימום בבית הלבן. קישוטי כריסמס לא הוארו שם, ובכלל הוא התייחס למשבר האנרגיה כמצב מלחמה, וביקש מהאזרחים בארצות הברית שיתרמו את חלקם, שיסייעו בהקטנת הצריכה.

[הקלטה]

Jimmy Carter: “I’m asking you to take no unnecessary trips, to use carpools or public transportation whenever you can, to obey the speed limit, and to set your thermostat to save fuel. Every act of energy conservation like this is more than just common sense, I tell you it is an act of patriotism.”

אלעד: והם, בחלקם הגדול, ציפו מהנשיא שלהם שיפתור את המצב, לא שיעביר את האחריות אליהם.

פרופ' גלבוע: כן, אני חושב שבאותו זמן התייחסו אליו קצת בזלזול. כי אמרו… אנשים אמרו לעצמם, "זה נשיא ארצות הברית, במה הוא מתעסק? באיזה נושאים הוא מתעסק? יש דברים יותר חשובים, הוא רוצה להתמודד עם משבר אנרגיה או עם משברים בינלאומיים, אז שיעשה את מה שצריך", ומה שצריך זה לא הדברים האלה, אלא ללכת על רפורמות הרבה יותר משמעותיות והרבה יותר גדולות.

אז הייתה עליו ביקורת, כל הזמן חשבו שהוא איש פרובינציה, שהוא לא יודע מה הולך באמת בוושינגטון, שהוא לא יודע איך להפעיל את הבירוקרטיה הממשלתית כמו שצריך, וגם נוקט באמצעים ובמדיניות שבסופו של דבר לא משיגה את התוצאות, ואני חושב שגם זה תרם בסופו של דבר לכך שהוא לא הצליח להיבחר לתקופת כהונה השנייה.

אלעד: אחד הדברים שבלטו בכהונה של קרטר היו היחסים הרעים בינו לבין הקונגרס, סוג של איבה וזלזול הדדיים, וזה הוביל ללא מעט קשיים בדרך של הנשיא לנסות לממש מדיניות ולקדם תוכניות. ואולי, בין היתר בגלל זה, בגלל העובדה שבבית הוא נחל לא מעט כישלונות, קרטר השקיע חלק ניכר מהכהונה שלו בענייני חוץ.

פרופ' גלבוע: הוא הפך את המאבק על זכויות אדם בתוך ארצות הברית למאבק זכויות בעולם. והוא היה הנשיא האמריקני הראשון שהלך על מעשה כזה, הוא העניש מדינות באמריקה הדרומית שהפרו זכויות אדם, והוא תמיד אמר "אני רוצה שמירת זכויות בארצות הברית, שתהיה מודל למה שאני רוצה שמדינות אחרות וחברות אחרות יאמצו".

[הקלטה]

Jimmy Carter: “Our policy is based on an historical vision of America’s role. Our policy is rooted in our moral values, which never change. Our policy is designed to serve mankind.”

אלעד: הייתה בזה, בלהט הזה, לא מעט תמימות. אמונה אמיתית שאפשר לשנות לטובה. זו תכונה שאפשר לייחס אותה גם לחיוב וגם לשלילה, ובמקרה אחד לפחות היא התבררה כמאוד חיובית, וזו ההתעקשות של הנשיא קרטר, אל מול המון ספקנים, לנסות להביא הסכם שלום בין שתי אויבות ותיקות ומרות - מצרים וישראל.

פרופ' גלבוע: חלק גדול מהיועצים שלו אמרו לו "אל תיכנס לזה, כל הנשיאים האמריקאים שנכנסו למין מהלכים כאלה יצאו חבולים, עוד מעט יש לך בחירות, מה אתה צריך את כל הדבר הזה?" אבל הוא התגבר על זה. הטרגדיה היא שזה לא עזר לו.

אלעד: כן, זה לא עזר לו פוליטית, אבל ההתעקשות הזאת של קרטר, הרצינות שדרש והפגין, היא הובילה להסכם שלום.

פרופ' גלבוע: ההזדמנות נוצרה כאשר סאדאת מגיע לביקורו ההיסטורי בירושלים, בנובמבר 1977, ושני הצדדים, ראש הממשלה שלנו מנחם בגין, והוא, מקימים ועדות, מנסים להתקדם במשא ומתן ונתקעים. וכשמשא ומתן כזה נתקע, אתה מנסה לגייס מתווך, ואז ג'ימי קרטר נכנס לתוך התיווך הזה.

ולקח הרבה זמן, לקח כמעט שנה מאז הביקור, שקרטר החליט להיכנס בכל הכוח לתיווך, והוא המציא שיטת תיווך, שאני אפילו כתבתי עליה וקראתי לה "דיפלומטיה בדלתיים סגורות". למה דלתיים סגורות? בגלל זה שהוא הזמין את סאדאת ובגין למעון הנופש שלו, קמפ דייוויד במדינת מרילנד, שאני לא יודע אם היית שם פעם, יש דרך אחת שמובילה לשם. חסמת את הדרך הזאת, אתה לא יכול להיכנס.

ואז הוא ניתק לגמרי את התקשורת, את כל הרעשים, ולא נתן לאף אחד להתקשר בטלפון. אני זוכר שהיה איזה עיתונאי אחד ישראלי, שמרוב ייאוש מכך שהוא לא יכול לראיין אף אחד, שאמר "עכשיו אני מראיין עץ".

אז זה ממש תיווך פנטסטי, הוא אמר "אתם לא יוצאים מפה עד שיש הסכם". ואחר כך זה לקח עוד חודשים ארוכים, עד שתרגמו את הסכם העקרונות של קמפ דיוויד להסכם שלום ישראלי-מצרי, שנחתם ב-1979.

אלעד: כשמספרים את הסיפור של הנשיא קרטר, אז הסכם השלום ההיסטורי, אותה לחיצת יד משולשת עם בגין וסאדאת, היא חלק מרכזי במורשת שלו. זה החלק שבו המדיניות של קרטר הצליחה, אבל יש גם חלק אחר - איראן.

ממשל קרטר תמך בשאה. קרטר אפילו דיבר על חברות אישית בין שניהם. אבל המדיניות האמריקנית הגבילה מאוד את היכולת של השאה להיאבק בגורמים איסלאמיסטיים שהתחילו לתפוס כוח במדינה. התמיכה האמריקנית נתפסה כהתערבות אמריקנית, והובילה בין היתר למהפכה באיראן, ולאותה קבוצת סטודנטים אסלאמיסטים שפרצו לשגרירות האמריקנית בטהרן, ולקחו 52 אמריקנים כבני ערובה.

[הקלטה]

Newscaster: “United States marine corp guards used tear gas to try to disperse the mob of Islamic students, but that wasn’t enough. Hundreds of Iranians finally overran the embassy compound, seizing about 90 people, mostly Americans.”

פרופ' גלבוע: בהתחלה זה נראה משבר קצר. כי קרטר, אתה יודע, הוא מאמין באנשים טובים. הוא מאמין שאפשר להגיע לפשרה ולהסכם. והוא מנהל משא ומתן, וכל פעם שהוא מנהל מגעים, שהוא עושה את זה גם בדרכים עקיפות, דרך התקשורת, דרך כל מיני גורמים אחרים, כי המשטר האסלאמי הרדיקלי הזה בכלל לא רוצה לדבר איתו. שאם לא רוצים לדבר איתך, אתה צריך לחשוב על קצת אמצעים קצת יותר רדיקליים, והוא לא עשה את זה. לקח לו זמן להבין שיש פה בעיה הרבה יותר חמורה, יותר מדי מאוחר, אבל כאשר הוא גילה את זה, הוא השקיע את כל המרץ שלו, ואת כל היכולת שלו כדי לשחרר אותם, והוא ידע שאם הוא לא משחרר אותם, זה יעלה לו בכיסא בבית הלבן. והוא עמד תחת ביקורת קטלנית, "איך ארצות הברית, המעצמה, אחת משתי המעצמות הכי גדולות בעולם, לא מצליחה לשחרר את הדיפלומטים שלה? לא יעלה על הדעת", כתבו העיתונים ואמרו פוליטיקאים, אבל זו הייתה גם חלק מהבעיה, כי ככל שהוא השקיע יותר מאמץ בשחרור בני הערובה, האיראנים תפסו את זה ואמרו לעצמם "אוקיי, בואו נשפיל אותו עוד יותר".

הם התחילו לבוא עם כל מיני דרישות על התנצלות על כל הפעולות שהם עשו באיראן במשך כל השנים. כל פעם שהאמריקאים קיבלו חלק מההצעות, את רוב הדרישות שלהם, הם באו עם דרישות חדשות. זה היה לו קשה להבין ולכן הוא החליט על המבצע הצבאי, אבל המבצע הצבאי הזה היה רשלני, היו שמה… הוא לא היה… ההיתכנות שלו הייתה מאוד בעייתית. הם נחתו, הייתה סופת חול, נהרגו אנשים שמה. הכישלון הצבאי הזה לשחרר בני ערובה זה היה המסמר האחרון בארון הזה שלו, ובסופו של דבר זה רק נפתר בגלל זה שרייגן ניצח והגיע לבית הלבן.

אלעד: 444 ימים הוחזקו החטופים האמריקנים באיראן והם שוחררו באופן לא מקרי, ב-20 בינואר 1981, היום שבו ג'ימי קרטר סיים את הכהונה הראשונה והאחרונה שלו, היום שבו רונלד רייגן נכנס לתפקיד.

פרופ' גלבוע: רייגן, שאיתו הוא התחרה ב-1980, נקט עמדה מאוד קשה נגד המשטר האיראני, והוא אמר יותר מפעם אחת "אני נשיא, אני נותן להם 48 שעות לשחרר את כל החטופים, אחרת אני מפציץ את טהרן". עכשיו הם לקחו את זה ברצינות, דקות לפני שעובר השלטון, שזה היה בשעה 11 וחצי בערך בצהריים, ב-20 בינואר 1981, אני מתאר לך תמונה דרמטית: קרטר נוסע עם רייגן לטקס ההכתרה, וקרטר מקבל טלפון למכונית שלקחה את שניהם, ואומרים לו "האיראנים החליטו לשחרר את בני הערובה שהם חטפו", וזה היה… זו הייתה סיומת מאוד טראגית, כי בסופו של דבר גם המשבר הזה תרם לכך שהוא הפסיד את הבחירות ב-1980.

אלעד: הסיפור היה בעצם יכול להסתיים כאן. נשיא של כהונה אחת, נשיא שתיווך והביא הסכם שלום היסטורי בין ישראל למצרים, אבל נשיא שבחזיתות אחרות כשל. אלא שבמידה רבה, כאן הסיפור של ג'ימי קרטר רק מתחיל, סיפור של תקופת שגשוג, הערכה, כבוד, התקופה הארוכה שהתחילה כאשר בגיל 57 הפך לנשיא ארצות הברית לשעבר.

פרופ' גלבוע: ב-1982, לאחר שהוא עזב את הבית הלבן, קצת נח ממערכת הבחירות, הוא ורעייתו רוזלין הקימו את מרכז קרטר, והמרכז הזה פעל בדמותו ובצלמו. כי המרכז הזה פעל להגנה על זכויות אדם, יישוב סכסוכים, קידום דמוקרטיה, מניעת מחלות ומגפות בעולם. הוא תיווך בסכסוכים בין סודן לאוגנדה, אקוודור לקולומביה, הוא היה חסיד גדול של דמוקרטיה. הוא שלח מאות משלחות, פנו אליו כל הזמן ואמרו לו "בוא תפקח על הבחירות במדינות שלנו", ששם הייתה שאלה לגבי זיופי בחירות.

הדבר הכי מדהים זה שהם התנדבו יום בשבוע, הוא ואשתו, בעמותה שנקראה "מגורים לטובת האנושות". הם ממש הלכו והשתתפו בבניית בתים על ידי מתנדבים לאנשים עניים, על המפעל הזה, שנמשך הרבה מאוד שנים, קודם כל, הוא הוכרז, או הוא נחשב, לנשיא לשעבר הטוב ביותר בהיסטוריה של ארה"ב, גם זה היה הרבה שנים. והוא קיבל פרס נובל לשלום ב-2002, לא על הסכם השלום בין מצרים לבין ישראל, אלא דווקא על הפעולות שלו לטובת האנושות בתקופה שלאחר יציאתו מהבית הלבן.

[הקלטה]

Jimmy Carter: “Among all the possible choices, I decided that the most serious and universal problem is a growing chasm between the richest and poorest people on earth. God gives us a capacity for choice. We can choose to alleviate suffering, we can choose to work together for peace, we can make these changes. And we must. Thank you.” [applause]

אלעד: קרטר הפך בעיני רבים בעולם לקול ליברלי, מתון, לקול האמפתיה והחתירה לשלום. מנקודת מבט צרה יחסית שלנו בישראל, זה לא תמיד היה קול ידידותי. הוא אמר למשל שחמאס מעוניין בחיים של שלום לצד מדינת ישראל לפני כמה שנים. ובכלל, קרטר עסק בנו לא מעט, הוא לא חסך מילים קשות וביקורת.

פרופ' גלבוע: הוא כתב 32 ספרים, שלושה מהם על הסכסוך הישראלי-ערבי, אחד מהם זה ספר שנקרא "Palestine, Peace or Apartheid". והוא היה הראשון שהדביק לישראל את המושג הזה של אפרטהייד, וזכה לביקורת חריפה מאוד, הספר הזה יצא ב-2006.

מההתחלה הוא האשים את ישראל בכך שהיא לא יישמה באופן מלא את הסכמי קמפ דיוויד. בהסכמים האלה היו כמה שורות לגבי אוטונומיה לפלסטינים. הוא חשב שבגין ייתן אוטונומיה, ואחר כך זה יגיע בסופו של דבר למדינה פלסטינית. הוא תמך באופן מובהק בפתרון שתי המדינות, במדינה פלסטינית. והוא חשב כל הזמן שישראל צריכה לעשות יותר בגלל זה שהיא כובשת. כן, זה הכל מתחבר לזכויות אדם וזכויות אזרח ודמוקרטיה. והוא התעלם מכך שלמעשה יש שני צדדים, ושהפלסטינים אחראים לא פחות מאשר ישראל, ואולי הרבה יותר לכך שאין הסדרי שלום. כך שיש פה שילוב של אכזבה מכך שהוא פרץ את הדרך, אבל לא היה לה המשך.

[הקלטה]

Jimmy Carter: “The word Apartheid is… is exactly accurate. Palestinians can’t even ride on the same roads that the Israelis have created or built in Palestinian territory. One side dominates the other, and the Israelis completely dominate the life of the Palestinian people. Many Israelis don’t want to know what is going on inside Palestine. It’s a terrible human rights persecution that is…”

אלעד: ועם זה, אולי גם בזכות זה - הקו התקיף, המטיף, שלו כלפי ישראל - ג'ימי קרטר בנה לעצמו מוניטין של מדינאי בחסד בארבעת העשורים שלו כנשיא לשעבר. הוא עסק בניסיונות לפתור סכסוכים בכל העולם. הוא סייע לאוכלוסיות מוחלשות. ועל כנפי ההערכה הבינלאומית הזו, קרטר הסתכל אחורה, והרשה לעצמו להרגיש תחושה של פספוס.

פרופ' גלבוע: מה שהוא אמר זה שאת אותם הדברים הוא רצה לעשות כשהוא היה בבית הלבן ובכל מקום אחר בקריירה הפוליטית שלו, אבל כאשר סיים את הכהונה שלו, ובנה לעצמו את המרכז הזה, הוא הרגיש חופשי מכל האילוצים שפעלו עליו בעבר, ובמעמד כזה הוא אמר "הצלחתי עכשיו לממש הרבה מאוד מהעקרונות שחשבתי עליהם, ולא הצלחתי להשיג אותם בתקופות הכהונה הפוליטית שלי בגלל אילוצים ובגלל לחצים והשפעות. כאן אני חופשי להחליט את מה שאני רוצה ואיך שאני רוצה".

והוא זכה להערכה רבה, גם בתוך ארצות הברית וגם בעולם, וזה מה שזוכרים לו. זוכרים לו היום לא את הכישלונות שלו, אלא את השלום הישראלי-מצרי, ואת הפעילות שלו ואת המפעלים שלו בתקופה של "נשיא לשעבר".

אלעד: ועכשיו, עם מותו, בעולם מסתכלים אחורה על מורשת שהיא שנויה במחלוקת, ועל דמות מורכבת עם סיפור שהוא מורכב. ליברל שהתעצב בג'ורג'ה הגזענית, איש צבא, חקלאות, איש דת, נשיא גרוע, אבל נשיא לשעבר מצטיין. איש תמים להפליא, לחיוב, ולא פעם גם לשלילה.

פרופ' גלבוע: ארצות הברית נשענה במאה ה-21, או לפחות מאז שהסתיימה המלחמה הקרה, על סדר עולמי ליברלי, על גלובליזציה שבמרכזה עומד האדם, לא המדינה, רווחת האדם, וההנחה הבסיסית הייתה שקודם כל אנשים רוצים לחיות טוב. אבל מה לעשות שיש אידיאולוגיות בעולם, ויש מקומות, ואנחנו רואים את זה באזור שלנו, שאנשים מוכנים להיהרג על אותן אידיאולוגיות, והרווחה בכלל לא מעניינת אותם.

ואני חושב שאם קרטר היה יכול להתבטא היום, או בשנה-שנתיים האחרונות, הוא היה במצב שלא יכול היה להגיד את מה שהוא רוצה, אני חושב שהוא היה נדהם ממה שקורה היום בעולם, מעליית טראמפ וניצחונו פעם שנייה, קמלה האריס, שבמידה לא מבוטלת ביטאה את העקרונות שלו ואת הערכים שלו… ומה שקורה בעולם, מה שקורה באירופה, הנסיגה לכיוון הפופוליזם והכרסום המתמיד בדמוקרטיה, אני חושב שהוא היה נדהם מהתהליכים האלה, לא בטוח שהיה יודע איך להתמודד איתם.

אלעד: פרופסור איתן גלבוע, תודה רבה.

פרופ' גלבוע: תודה רבה, אלעד.

אלעד: וזה היה "אחד ביום" של N12. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה עדי חצרוני, שירה אראל ודניאל שחר, על הסאונד יובל ברוסילובסקי, יאיר בשן יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.

אני אלעד שמחיוף. אנחנו נהיה כאן גם בשבוע הבא.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

16 views0 comments

Comments


אוהבים פודטקסטים? הישארו מעודכנים!

הרשמו וקבלו עדכונים לכל תמלולי הפודקאסטים

תודה שנרשמת

  • Whatsapp
  • Instagram
  • Facebook

כל הזכויות שמורות © 

bottom of page