מכבית מאייר היא הדודה של זיו וגלי ברמן שנחטפו בשבעה באוקטובר מכפר עזה. למעשה, אחרי החזרה של קית׳ סיגל, אמילי דמארי ודורון שטיינברכר הם החטופים האחרונים מהקיבוץ שעדיין שם. שניהם, תאומים בני 27, לא ברשימה של השלב הראשון. ויחד עם מכבית - אבא שלהם, דורון, אמא טליה, האחים לירן ועידן, מאוד רוצים שגם הם כבר יחזרו הביתה
תאריך עליית הפרק לאוויר: 02/02/2025.
[חסות]
[מוזיקת פתיחה]
אלעד: היום יום ראשון, שניים בפברואר, ואנחנו "אחד ביום", מבית N12. אני אלעד שמחיוף, אנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו. סיפור אחד ביום, בכל יום.
פרדוקס. זה המונח שמתאר מצב שבו שני דברים מנוגדים קורים במקביל. באופן כללי כבר עשרות שנים, אבל בטח ובטח בימים האחרונים, אנחנו, הישראלים, חיים בפרדוקס.
[הקלטה - קולות של קהל צועק בערבית]
אלעד: בעת ובעונה אחת, ביום חמישי האחרון, חשנו חרדה עצומה, חשנו אימה, אל מול התמונות המזעזעות של ארבל יהוד, גדי מוזס וחמשת האזרחים התאילנדים, שנאלצו לעבור בין המון עזתי ברגעים האחרונים של השבי. אבל במקביל, ממש, חשנו הקלה, שמחה. הם שוחררו.
[הקלטה] מורן מוזס: [בוכה] "אבא… שב, שב, שב, שב, שב, שב. [בוכה] אבא, אבא, אבא…"
אלעד: בעת ובעונה אחת, התרגשנו ושמחנו לראות את קית' סיגל, את עופר קלדרון ואת ירדן ביבס יוצאים סוף סוף מהמנהרות אל האור, אחרי 484 ימים של גיהנום. הם רזים, הם חיוורים, אבל הם חופשיים. סוף סוף מחייכים, סוף סוף יכולים לחבק את בני המשפחה שחיכו להם בארץ.
[הקלטות]
ילדיו של עופר קלדרון: "…שאני אציל אותך ותחזור… זה נגמר אבא, זה נגמר. לא ויתרת לנו, אתה איתנו."
בנותיו של קית' סיגל: [שרות ומוחאות כף] "הנה בא אבא אלינו, הנה בא אבא אלינו, הנה בא אבא אלינו ועל כולם. אהוב שלנו, חזרת אלינו! יא, איזה אלוף ששרדת…"
אלעד: אבל במקביל לשמחה הזו, עצב עמוק, חשש גדול. ירדן ביבס חזר, אבל שירי והילדים, אריאל וכפיר, עדיין שם. כן, אנחנו חיים בפרדוקס, אנחנו מותחים עד הקצה את היכולת האנושית לחוות ולהרגיש דברים מנוגדים כל כך באותו זמן. לשמוח על כל אחד ואחת שחוזרים אלינו, להרגיש שקיבלנו בחזרה עולם ומלואו. אבל במקביל, באותו זמן, לזכור שיש שם בעזה עוד 79 חטופים, עוד 79 עולמות. הפרדוקס של חיינו נמשך.
[מוזיקה]
אז אנחנו ממשיכים גם הפעם לדבר עם אלו שהמאבק שלהם נמשך. משפחות החטופים שעדיין שם, בעזה. מכבית מאייר היא הדודה של זיו וגלי ברמן שנחטפו בשבעה באוקטובר מכפר עזה. למעשה, היום, אחרי החזרה של קית' סיגל, אמילי דמארי ודורון שטיינברכר, הם החטופים האחרונים מהקיבוץ שעדיין נמצאים שם. שניהם, זיו וגלי, תאומים בני 27, לא נמצאים ברשימה של השלב הראשון בעסקה, ויחד עם מכבית, אבא של גלי וזיו, דורון, אימא שלהם טליה, האחים לירן ועידן, כולם מאוד מאוד רוצים שגם התאומים לבית ברמן יחזרו כבר הביתה.
[מוזיקה ממשיכה להתנגן]
שלום מכבית.
מכבית: שלום אלעד.
אלעד: החולצה עם התמונות של גלי וזיו, זה משהו שאני מניח מלווה אותך מ… אם לא שבעה באוקטובר, אז ממש מיד אחרי.
מכבית: ממש מיד אחרי. זה כמו מדים, אני ממש מרגישה עם מדים, אני 24/7 עם החולצה הזאת, גם ישנה איתה, באמת. עם הדיסקית, כל מה שחסר לי זה רק כומתה, ואני ממש חיילת בצבא של גלי וזיו. להצלתם של גלי וזיו, ככה אני מרגישה. ממש מרגישה עם מדים, ממש מרגישה שאני יוצאת לקרב כל יום, אני ובני המשפחה שלי.
אלעד: את אומרת קרב, מול מי?
מכבית: אנחנו בקרב, אני מרגישה כל הזמן במלחמה. מלחמה לא צודקת משום כיוון. היא לא צודקת כי זה לא צודק שזה קרה להם, שהם הופקרו כל כך, הופקרו. ואני יודעת שהופקרו זה כבר מילה כזאת, שהיא כבר נשמעת קלישאה, אבל זה ממש ככה. אני שומעת את זה בקולות שמהדהדים לי כל הזמן בהקלטות שלהם, של השיחות האחרונות עם אמא, עם אחותי, עם אימא שלהם, ואתה מרגיש חוסר צדק כזה שאנחנו בכלל צריכים להילחם, שאנחנו כמשפחות צריכות בכלל, שאני בכלל צריכה להשתמש במילה הזאת. אבל זה מה שאנחנו עושים. אז זה מה שאנחנו עושים. כל המשפחות, אתם נחשפים לרוב המשפחות, אני מניחה גם בתקשורת, זה ממש תחושה של לצאת לקרב. אני, אם פעם הייתי מדברת במונחים של "אני מדברת עבורם", "אני נלחמת עבורם", היום אני ממש מרגישה שאני בקרב על ההצלה שלהם. ממש הצלה.
אלעד: בקרב הזה, כמו בכל קרב, בטח שנמשך כל כך הרבה זמן, אני בטוח שיש עליות ומורדות גם מבחינתכם, ויש רגעים שבהם המטרה הנכספת נראית קרובה יותר ונראית קרובה פחות. אני יכול להעריך, לנחש, שרגע אחד כזה של התעלות מסוימת, קרה כאשר אמילי דמארי חזרה הביתה, חברה מאוד קרובה של גלי ושל זיו?
מכבית: נכון. אין ספק, בכלל, באופן כללי, כשהעסקה יצאה לדרך, ופתאום ראינו שמתוך הפוסטרים והחולצות יוצאים דמויות אנוש אמיתיות, שזה קורה, שהם עומדים על הרגליים, שזה היה נשמע כזה משהו שלא יכול לקרות בכלל, אז כמובן שזה היה מאוד מאוד מאוד עוצמתי, מאוד מאוד מרגש, מאוד מאוד משמח, באמת. אבל במקביל, גם בדיוק כתבתי היום איזשהו נאום לעצרת שאני משתתפת, וכתבתי שזה מדהים, אף פעם לא חשבתי שבטיפה של דמעה יכולים להיות גם נוזל של אושר וגם נוזל של פחד, עצב, אפילו קנאה, לא מהמקום הרע של המילה, אבל כל הרגשות האלה מתערבבים, אבל אין ספק שלראות את כל שבע הגיבורות האלה על הרגליים, צועדות בגאון ובעוצמה, וזה היה רגע מכונן, באמת. בכנות ממש.
אלעד: אני בטוח שאין מילים, לא הומצאו מילים שיכולות לתאר את כל מנעד הרגשות, שבכלל את ואתם מרגישים בחמישה עשר החודשים האחרונים. אבל מעניין אותי בכל זאת לנסות ולהיכנס, גם אם לא ממש ללב, כי אין דרך לתאר, אפילו להתנהלות. כשאמילי ודורון, אני מציין אותן, שוב, כי הן פשוט גרו בסמיכות והייתה היכרות מוקדמת, כשהן חזרו, מה עובר בראש? כלומר, מדמיינים את גלי וזיו, רוצים לשמוע אולי מידע או פרטים, הם היו ביחד בשבעה באוקטובר? מה עושים?
מכבית: קודם כל יש רצון חזק ממש ממש לחבק אותן, ממש ממש ממש חזק. קודם כל, להגיד להם כמה… כמה הן גיבורות, והאופן שבו הם שרדו את זה שאין לי מושג מה הוא, אבל אין לי ספק שהם באמת עברו גיהנום כמו כולם שם. אבל אחרי שראיתי אותן, אין לי ספק, אין לי ספק שגלי וזיו חוזרים על הרגליים, בכל הכוח, אולי רזים יותר, אולי חיוורים יותר, אבל אנחנו לאורך כל התקופה הזאת שומרים על אופטימיות, אנחנו מדברים במושגים של "נעים מתקווה לתקווה", אין באמת, אמיתי, גם אם יש רגעים קשים, ויש, היו לא מעט, ואופטימיות זה שם המשחק, חד משמעית.
אלעד: איך עושים את זה?
מכבית: אני יכולה להגיד לך באופן אישי, מה עושה, מה עוזר לי, זה עשייה. לי מאוד מאוד קשה להתנהל בעולם המקביל, בעולם שכבר שכחתי מה הוא היה לפני השבעה באוקטובר, והקימה בבוקר לעשייה, ואקטיביות, ומחשבה כל הזמן איך לייצר עוד ועוד דרכים כדי להשאיר את גלי וזיוי כל הזמן בשיח הציבורי. אנחנו כבר מזמן לא אנשים אנונימיים, גלי וזיו כבר מזמן איבדו את הפרטיות שלהם, וטוב שכך, כי אסור שלרגע מישהו לא ידע מי הם, ושהם נמצאים בגיהנום החיים שלהם, ורק מחכים לחזור לחיים שכל כך כל כך מגיעים להם. וזה מה שנותן לי, באמת, את הכוח, את האופטימיות, מעבר לזה שיש לי אחות, אחות שאולי לא מדברת כמוני, היא בטח לא הייתה מדברת איתך, לא בגלל שאתה לא חביב ורגיש, כי היא פשוט קיבלה החלטה, החלטה כמעט מהיום הראשון, שקשה לה לדבר באופן פומבי, באופן ציבורי, יש לה כל כך הרבה גזרות אחרות שהיא עושה ופועלת, אבל להשמיע את הקול שלה ואת הזעקה שלה ואת הזעקה שלהם ואת הזעקה של אבא שלהם. אבא שלהם, דורון, הוא נכה במאת האחוזים, נכות מאוד מאוד מורכבת, וזה, אני חושבת, מה שנותן לי באמת המון המון כוח. אני ממש מרגישה שאני צריכה להשמיע פה המון המון קולות ולהדהד אותם, אז זה מה ששומר עליי באופן אישי בכל אופן.
אלעד: את אומרת שהייתם כולכם, וגלי וזיו היו אנשים פרטיים, וטוב שכרגע הם לא פרטיים, כי חלק חשוב במאבק הוא כמובן שיכירו, ויבינו שמאחורי התמונות והפוסטרים יש אנשים. ספרי לי עליהם.
מכבית: וואו, וואו! גלי וזיוי, זה צמד חמד. למעשה הם בלתי נפרדים. באמת, תאומוּת זה משהו מאוד מיוחד. והיה ביניהם… יש ביניהם קשר מדהים. הכול הם עשו ביחד, ממש, אותם קבוצות מעגלי חברים, תחביבים משותפים, מאוד אוהבים כדורגל, אוהדים שרופים של מכבי תל אביב, של ליברפול, אוהבים לטייל, אוהבים לעשות חיים, אוהבים לעשות שטויות, די בלגניסטים. הם כזה ממש ממגנטים אליהם. אנחנו היום נחשפים למלא מלא מלא אנשים, ומלא מלא בחורות שמכירים ומכירות אותם, וכולם חושבים שהם החברים הכי טובים שלהם, ואכן כך. והם באמת, גם בנים טובים ובני משפחה טובים, גם להורים שלהם. העזרה והתמיכה שהם נתנו לאבא שלהם, לאורך כל השנים, הם מכירים אותו המון המון שנים כבן אדם שהוא עם נכות, והם פשוט, באמת, מדהימים, מסורים לסבים. בקורונה הם היו הולכים לסבים ומעלים אוכל עם חבל לבית שלהם. והם כזה, הרוח החיה, כזה, של המשפחה, עד שהם לא נכנסים לאירוע זה שקט, וכשהם נכנסים, יאללה, בלאגן. אז יש משהו, משהו כזה בהם, בווייב הזה, במי שהם, שממגנט. ו… עצוב, פשוט עצוב. עצוב שלמעלה משנה… הם ציינו 27 בשבי חמאס, זה נורא. אימא שלהם חגגה כבר פעמיים… "חגגה", ציינה, את היום הולדת שלה. מעגל השנה ממשיך, עונות מתחלפות, מחליפים את המדים, חולצות קצרות, גופיות, סוויטשרים. והם עוד שם, וכמה הם מחמיצים, כמה זה עצוב. על כל שנייה שהם שם. כאילו אלעד, הם איבדו, הם באמת, אני כל הזמן אומרת, הם איבדו את הדברים הכל כך בסיסיים. חירות, חירות של בן אדם להחליט אם הוא יכול לדבר, אם הוא יכול לצחוק, אם הוא יכול לאכול, אם הוא יכול לשתות, שכל רגע הוא מאוים על החיים שלו, זה לא אנושי, זה לא נורמלי, זה פשוט לא נורמלי.
אלעד: שבעה באוקטובר, אימא הייתה איתם בקשר תוך כדי, נכון? אני יכול רק לנסות לתאר לעצמי את ה… את החרדה.
מכבית: נכון, חוסר אונים, חוסר אונים. זה מה… אני חושבת שהשבעה באוקטובר, אם אפשר להגדיר אותו, זה בעיקר תחושה של חוסר אונים מכל החזיתות. היא הייתה עם אלנה, ועם… אלנה המטפלת של דורון, ועם דורון בממ"ד, כשבכפר עזה, בכלל, בעוטף, כשיש "צבע אדום" עולים לגגות לראות את היירוטים, זה מה שגלי וזיו היו… כולם היו שבויים שם באותה קונספציה. ובאמת, התחושת חוסר אונים, בן נוסף נמצא בקיבוץ בחדר לבד, גלי וזיו בשכונת "דור צעיר", והיא באמת מעירה אותם, אחרי לילה שהם בילו, היה יום הולדת ליובל סלומון זכרונו לברכה, חבר שלהם, והיא למעשה מעירה אותם, הם כזה עוד מנומנמים, הם עוד לא לגמרי מבינים מה הולך. והתחושת חוסר אונים זה משהו שמלווה אותה. הקולות שלהם. זיוי, שרפו את החדר שלו עליו, גלי באמת רץ לאמילי, והם היו שם ביחד, ושלושתם נחטפו ביחד. והתחושה הזאת, של החוסר אונים, שאת לא יכולה לעשות שום דבר. אני רחוקה מהם, בבית גוברין, אח שלי ביבנה, זה מין תחושה כזאת שבאמת מלווה, מלווה את כולנו. זה סוג של טראומה כזאת שאף אחד מאיתנו לא יכול להציל אף אחד. ואתה יודע שהם בצרה ואתה לא יכול לעשות כלום. אז באמת הקולות האלה מהדהדים לה… מהדהדים במוח שלה, שרק תנסה באמת לדמיין שניים, לא רוצה שתדמיין, לא רוצה להכאיב לאף אחד. לרצות לדמיין שניים שהיו ברחם החם והעוטף והמוגן, מאחורי הגדר, ואתה לא יכול לעזור, אתה לא יכול להציל אותם.
אלעד: לא ידעתם די הרבה ימים, משהו… 10, 11 ימים, לא ידעתם מה גורלם.
מכבית: נכון. אנחנו בעצם חילצנו, אני וכיתת הכוננות שלי מבית גוברין, השאירו אותם בהודיה, כולם עלו לשפיים על אוטובוסים, את דורון אפשר להרים רק עם מנוף. אי אפשר, הצליחו באמבולנס צבאי באיזשהו אופן להביא אותו להודיה, אותם, ואני חושבת שאת התמונה הזאת שהם ישובים בהודיה, שלושתם, כשאין נפש חיה, כולם כבר בדרך לשפיים, והם ישובים שם ומחכים להצלה. ואז למעשה נסענו להודיה, עם כיתת הכוננות שלנו, והרמנו, הרמנו את דורון על הידיים, בדרך הכי לא… אני מבקשת ממנו סליחה עד היום, על האופן שבו חילצנו אותם, הבאנו אותם אליי לבית גוברין, לקיבוץ המדהים שלי, שמיד הבין את גודל השעה, והמקום הזה הוא אי שפיות עבורם, ובמשך 11 ימים חיכינו לבשורה. כל האינדיקציות היו שהם לא בחיים. ביקשו DNA, ביקשו את הקעקועים, יש להם מלא קעקועים ייחודיים כאלה של ברמן, הם ברמן, אז זה דובים, וכל מיני דרגון בול וכל מיני דברים כאלה, וחיכינו לבשורה, באמת.
אלעד: מבחינתכם, כבר השלמתם באיזשהו מקום, באותם 11 ימים, שהבשורה תהיה שהם שניהם מתים.
מכבית: נכון. היה חשש כל כך כל כך כבד. 11 יום נעדרים, ואין לנו מושג. אין עדויות, אין כלום, לא ידענו כלום. ואני… ויש לי אפילו איזשהו סוג של הדחקה, איך עברנו את ה-11 יום האלה? זה משהו שאני באמת לא זוכרת. איך הצלחנו, באמת, היא במיוחד, אחותי, לשרוד. ולמעשה, ביום ה-11 הגיעו הקצינים ושיתפו אותנו, מיד, כזה בלי הכנות, גלי וזיו חטופים. אני חושבת שהצעקה שצעקנו, זה הייתה גם צעקה, בטח של הקלה, כי הם בחיים, מצד שני, אני ראיתי את הבתים, את הגיא הריגה שם, מחנה השמדה בשכונת "דור צעיר", אז אנחנו יודעים בידיים של מי הם נמצאים, אז זה גם תחושה של צרחה, של פחד ואימה משתקת. זה… זה אין לתאר, פשוט אין לתאר. ובאמת התחלנו. בהתחלה חשבנו שהנה, מבצע אנטבה מתקרב, סינוואר יוצא עם דגל לבן, והם בבית. כי איך זה יכול להיות? זה אזרחים. וזה לא קרה. זה… למעשה התחלנו בלהקים חמ"ל, ממש חמ"ל בבית שלי. בשלב מסוים, כשהבנו שזה לוקח זמן, אז קודם כל, אחות שלי, בהיצע של גורמים… פסיכולוגית ועובדים סוציאליים, לשתף את דורון. לשתף את דורון שהבנים שלו חטופים. לא האמנו כמה הוא מבין, כי הוא לא מדבר, הוא כלוא בגוף, וכשהיא סיפרה לו שהבנים שלו חטופים, אז הוא פשוט נעל את השריר האחרון בגוף שלו, שריר הבליעה. סירב לאכול, סירב לשתות, סירב לבלוע כדורים. נעל. אין דרך לייפות את זה. ביקש את מותו, או לפחות… הכאב היה כל כך, כל כך, כל כך חזק, וזאת הייתה הדרך שלו להביע את הכאב הזה, כי מילים לא יצאו, לא יוצאות. אז ירדו דמעות. ואחות שלי, הגיבורה, שלא מדברת אולי איתך, ולא מדברת בתקשורת, ולא נפגשת עם שרים, החליטה שאין מצב שהוא לא יראה אותם והם לא יראו אותו, והוא עבר ניתוח, והיום הוא מוזן באופן חיצוני, והיא שומרת עליו מנטלית, רגשית, פיזית, ביחד עם אלנה, המטפלת המדהימה, שלא ברחה ולא חזרה לרומניה, ולא עזבה אותנו, ולא תעזוב אותנו גם, בהצהרה. והם שתיהם מטפלות בו ושומרות עליו, וכשמדברים על גלי וזיו, אז יורדות לו דמעות, אבל הוא איתנו, הוא איתנו לגמרי בתוך כל המסע הזה.
אלעד: אמרת שראית את הבתים. נסעתם לשם, ואני מבין שגם היה חשוב להוציא חפצים.
מכבית: ממש. אחרי שלושה שבועות בערך נסעתי עם הבן שלי, ביקשו מאיתנו שנבוא ונראה אם יש דברים שאנחנו רוצים. ואתה יודע, בחיים, אנחנו באופן כללי אנשים לא חומריים בכלל, אבל לכל דבר יש פתאום ערך מאוד מאוד סנטימנטלי. באמת נכנסנו פנימה, היה חושך מוחלט בחדרים, זה היה פעם ראשונה שבאמת, קרסתי לתוך עצמי, והבנתי מה הם עברו. אז אני לא באמת צריכה עדויות וסיפורים, כדי להבין בידיים של מי הם. הם פשוט, החדרים שלהם פשוט חוללו והושמדו. מין רוע צרוף כזה של מה ש… אתה רואה את זה דרך החדרים, בידיים של מי הם נמצאים. ובאמת, ערמנו בשקיות את כל ה… מה שמצאנו, את המעט, אבל לכל דבר יש המון ערך. מצאנו אפילו טבעת של גלי, זה לא יתואר, ושרשרת של זיו. ועוד כמה דברים כזה סנטימנטליים, זיוי כזה אוהב בשמים, למרות שכל החדר שרוף, כל הבשמים שלו, אספנו אותם, ונעליים, יש לו אוסף נעליים מטורף, כל מה שחשבנו שנכון לאסוף, שמנו בשקיות, כל העולם שלהם שנשאר. ואני אשתף אותך שהאחות שלי, המדהימה הזאת, ואני אמשיך להגיד את זה עוד ועוד ועוד, אחרי שהם היו אצלי בבית חודש וחצי, הבנו שזה מסע ארוך, והבנו שצריך לייצר להם סביבה שבה הם ירגישו, גם סביבה מונגשת עבור דורון, דורון ישן בסלון, האנשים טיילו בבית, לא הייתה לו שום פרטיות, וחיילים מהקיבוץ שלי פינו את הבתים שלהם בשכונת צעירים אצלנו, ונתנו להם את החדרים, ובעלי וחברים שלנו, סידרנו להם בתים קטנים, צימרים קטנים כאלה, אחד ליד השני, ואז, כעבור כמה חודשים, אחות שלי אמרה שהיא הבינה איך נראים הבתים שלהם, שאין להם לאן לחזור, כמובן. אז היא ביקשה מהקיבוץ שיתנו לה שני חדרים, והיא הביאה קבלן, והיא בנתה להם חדרים חלומיים, מחוברים, ביחד עם דלת מפרידה, שהם… יודעת שהם יחזרו והם אולי לא היו ביחד אחד עם השני, והם בטח יפחדו להיות לבד, ויש שם בפנים את כל מה שאנחנו הבאנו. היא כיבסה וגיהצה, ושמה להם בארונות וקנתה לתוך החדרים האלה, עד הקפה שהם אוהבים בארון. הכל, מצעים ומגבות, כל הבגדים מונחים להם שם, והיא יצרה לעצמה ולנו תקווה ומציאות שאנחנו לחלוטין מאמינים שזה יקרה. זאת גבורה, זה ממש גבורה, לקום ולהחליט החלטה כזאת של לייצר מציאות, לייצר מציאות של תקווה.
אלעד: את מדברת על תקווה, ואת מדברת על לייצר מציאות, ואני תוהה לגבי הלא לדעת. לא לדעת מה איתם, מה מצבם, מה הם עושים. עד כמה חוסר הידיעה מלווה אותך? עד כמה החשש והפחד ממה שאתם לא יודעים, עד כמה זה נוכח?
מכבית: התחושה של פחד, באופן כללי, זה רגש שאני מתעוררת איתו וקורסת לשינה איתו. זה משהו שהוא כל הזמן נוכח, אצל כולנו. לא זוכרת רגשות אחרים. לא זוכרת שצחקתי צחוק מתגלגל, לא זוכרת שמחה גדולה. ממש, הרגש, פחד הוא רגש מאוד מאוד עוצמתי וחזק, וזה באמת, החוסר ודאות היא מאוד מאוד קשה ומכבידה, והיא יושבת כמו, תקועה כזאת כל הזמן, בכל שנייה שאני נושמת. אבל גם לא קיבלנו משהו אחר. אנחנו לחלוטין מחזיקים במחשבה שהם מחזיקים מעמד ושהם צעירים, ויש להם… אני כל הזמן אומרת זה… אומרים לי שאני מטורפת, אבל שהם כאלה אהיבים, כאלה אנשים שאי אפשר לא לאהוב אותם, אז אפילו המפלצות האלה, אולי הם מצליחים לעורר בהם איזה סוג של אנושיות. כי אי אפשר לעמוד בפני גלי וזיו, אז אולי גם המפלצות האלה מצליחות למצוא רגעים של אנושיות מולם. וזה מה שאני… המחשבות האלה. אני יכולה לדמיין כל מיני שטויות שהם, לא יודעת, משחקים, מה משחקים שם? קלפים, לא יודעת מה הם עושים שם. אני יכולה לנסות לדמיין כזה, בשביל ההישרדות המחשבתית. אז לשם אני הולכת, לשם אני מפנה את המחשבות שלי, למען האמת. אני מנסה לא לחשוב על זוועות.
אלעד: טליה, אמא שלהם, היא אחותך הגדולה או הקטנה?
מכבית: היא אחותי הגדולה. יש לי את טליה, כן, אני וניר, אח שלי, וממש חילקנו תפקידים, אפילו… באמת, יש לנו שמות. כאילו, אני שרת החוץ, היא שרת הפנים, ואח שלי שר המודיעין. כאילו, הוא מול כל הקצינים וכל הדברים האלה, ואנחנו פועלים כמו… באמת, צוות בלתי מנוצח.
אלעד: יש רגעים שבהם צריך להרים את אחד מהטריו הזה?
מכבית: בטח, בטח. אבל בכנות, אני מקווה שהיא לא תשמע אותי, אני ואח שלי, ככה ממש התהפכו, התהפכו התפקידים, כי טליה היא… היא הלחצן מצוקה, הייתה, של המשפחה. כאילו, כל דבר, לא משנה מה, של מי. אחיינים, בני דודים, סבים, כולם, דבר ראשון זה טלי. אצלהם גם עשינו תמיד את הכול. כפר עזה זה היה המקום שבו התכנסנו, שאף פעם דורון ואלנה לא יהיו לבד, בשום חג, בשום יום הולדת. לא נוסעים לשום מקום, לא עושים, לא חוגגים בשום מקום. כאילו, הבית של אחות שלי זה היה מרכז החיים המשפחתי. והיום אנחנו לקחנו את התפקיד של "שומרת אחותי אנוכי", ואח שלי גם, ואנחנו כזה עוטפים אותם ופתאום רואים אותה ברגעים ש… אני כל הזמן אומרת, כאילו, שזה לא משנה מה אני עושה ומה אח שלי עושה, ומה כולנו עושים, יש דבר אחד שאני לא יכולה לעשות, ולפעמים אני ממש ממש הייתי רוצה, להיכנס, להחליף לרגע, כאילו לתת למוח שלה שנייה לנוח, להחליף אותו כזה, להתחלף, ושלא יכאב לה לרגע, שהיא לא… [נשברת] [אומרת בבכי] שכאילו, המחשבות טיפה יעלמו. אז את זה אנחנו לא מצליחים לעשות, כי אנחנו לא יכולים להתחלף במוח, ואנחנו עושים את כל מה שאנחנו יכולים ושיהיה לה כמה שיותר קל. היא גם כל כך חכמה בהתנהלות שלה, היא לא… היא מנותקת מהתקשורת, היא לא רואה טלוויזיה, היא לא שומעת רדיו. גם את הראיונות שאני ואחיין שלי עשינו, באיזשהו שלב היא פשוט החליטה שהיא לא מקשיבה. בעצרות היא הייתה שמה אוזניות ושומעת עברי לידר, כדי לא לשמוע את העדויות על הבמה, את הזוועות, וזה מדהים איך כל אחד מבני המשפחה שורד את זה. יש מי שצועק ושורף צמיגים, ויש מי ששותק, ויש מישהו ש… והכל בסדר, והכל זה הישרדותי, וזאת הדרך שלה. והיא הבינה את זה משלב מאוד מאוד מוקדם, ויש לה כל כך הרבה דברים אחרים שהיא עושה. וכמה כוח היא נותנת לנו. אין, אין. הכוח שלי זה היא. כאילו, גם אם אני מדברת איתך עכשיו, היא כאילו מאחוריי. סתם זה הקול שלי, בקוף.
אלעד: כלומר, את לא מאפשרת לעצמך, במודע או שלא במודע, רגע של מנוחה.
מכבית: נכון.
אלעד: כי את יודעת שאחותך, כמובן, האחיינים, אבל שגם אחותך תלויה בפעולות שלך ובמה שאת עושה.
מכבית: נכון, אני ממש ממש משתדלת לידה, אני באמת מרגישה, אני גם מרגישה שאני מאוד חזקה כשאני בנוכחותה. לא מתאמצת בשביל זה, ויש לי את הרגעים שלי, כן. אז אני הולכת לוואטסו, ואני נכנסת למים, שם אני נותנת טיפה מרגוע, ויש לי משפחה, ויש לי ילדים ובעל והמון המון חברים, ויש לנו מלא מלא עוגנים, מלא עוגנים. יש לנו את הצוות מהמנהלת המדהים, יש לנו את החברים של גלי וזיו, שזה סיפור בפני עצמו. אי אפשר לא לספר על זה. גם האשלים, שזה הכיתה האורגנית שלהם, וגם החבורה של… מטורפים כמוהם, שלא עוזבים אותנו לשנייה, כמו הצל שלנו. הם מגיעים פעם בשבוע, מביאים איתם סירים או פיצות או חומוס, ושם אחות שלי מרגישה, זה לא יתואר, הכי קרוב לגלי וזיו. אז הם מחזקים אותה, והיא מחזקת אותם, והעוגנים האלה הם מאוד מאוד מאוד משמעותיים, הם ממש מתחזקים את ההישרדות הזאת.
אלעד: תכניסי אותי להחלטה לפרסם את ההקלטה של השיחה משבעה באוקטובר, שבעצם אפשר לשמוע שם את גלי מדבר עם טליה, אומר שהוא הולך לאמילי, שהיא מפחדת.
[הקלטה]
טליה: "יש חדירה בקיבוץ ובחוף אשקלון. אז כתוב להיכנס לחדרים ולנעול את הממ"דים, לנעול את הבתים."
גלי: "אבל אני צריך ללכת לאמילי, למה היא מפחדת רצח."
טליה: "ממי שלי."
גלי: "מה אני אעשה."
טליה: "אז גלי, היא… תכתוב לה שהיא תפתח לך את הדלת ואתה רץ אליה וסוגר את הדלת ונועלים."
גלי: "אני רץ עם סכין."
טליה: "גלי, אל ת… אתה מטלפן אליי ממנה."
גלי: "טוב."
טליה: "ביי."
אלעד: אני מניח שזה לא מקרי שההקלטה הזו פורסמה אחרי שאמילי חזרה.
מכבית: נכון.
אלעד: אבל בכל זאת להכניס את כל הציבור לתוך הרגע המאוד אינטימי, המאוד פרטי הזה, אני בטוח שגם זו הייתה החלטה שחשבתם עליה, שהתלבטתם לגביה.
מכבית: אז למען האמת, ההקלטה הזאת, היא כבר הושמעה המון פעמים, בכל מיני מקומות אחרים. אני למשל עושה המון המון הסברה, אני פוגשת המון קהלים מגוונים, בשביל לקרב לסיפור האנושי, והשמעתי את זה בהרבה מאוד מקומות, ביחד עם הסיפור שלנו. וזה הקלטות שיש בהם המון… המון "ידע", במרכאות, אם להגיד את זה במילה קרה. אתה שומע שם את הרגשות, את הפחד, את חוסר האונים, את תחושת ההפקרה, כשזיו שואל "אמא, איפה הצבא?", את הקונספציה שהם היו שבויים בה, שהאחות שלי נוזפת בו שיסגר בממ"ד, וינעל, ויסגור, וינעל. כשהם חשבו שהממ"ד זה המקום הכי מוגן, וזה היה מלכודת מוות. ואתה שומע את הגבורה של גלי, ואת הקור רוח, ואתה שומע המון המון המון, לומד המון, מתוך כמה, שתי דקות כאלה. הסיבה, זה היה מאוד ספונטני. אני אומרת בכנות. אני כל שבוע הולכת בימי שני לכנסת, יושבת בוועדות עם בני משפחה רבים, ואמילי בדיוק השתחררה באותו שבוע, והתחילו שם הדיונים, כל הדיונים סרק האלה וכל הזוטות, כאילו, שאני לפעמים נחשפת אליהם בוועדות, ואז החלטתי, כאילו, אמרתי לעצמי, "וואו, אני חייבת", וזה היה כשהתחילה להירקם העסקה, כשהיא כבר יצאה לפועל, ואז אמרתי לעצמי, "וואו, אני חייבת להשמיע את הגבורה של גלי, כדי לתת להם כוח, רוח גבית, שגם הם יהיו אמיצים וגיבורים להתחיל ולהמשיך את העסקה". כאילו, זה המסר שהרגשתי, זה מה שהרגיש לי באותו רגע. תקשיבו לגלי, הוא היה גיבור, הוא פעל על פי הערכים של "לא משאירים אף אחד מאחור", שנחלצים לעזרה כשמישהו צריך. אני רוצה שהמסרים האלה יהדדו גם לכם, שתהיו אמיצים. שתפעלו על פי אותם ערכים שגלי פעל.
אלעד: ברגע שיש עסקה שחטופות בינתיים, חטופים, מתחילים לצאת, ויש כבר איזשהו אופק של שלב שני, שבו מדברים גם על הקבוצה של גלי ושל זיו. מה החשש? ששוב, אנחנו לכאורה מאוד קרובים, אבל מצד שני ראינו, אפילו בשלב הראשון, שהוא אמור להיות פשוט יותר, מורכב פחות, יש כבר בעיות ומכשולים ואווירה כזאת של הכל שביר.
מכבית: בדיוק. זה החשש העיקרי, שהכול נורא נפיץ. שגם בכל המסע שלנו, לרגע היה נראה שזה עוד מעט קורה, אז פתאום פרצה מלחמה בלבנון, ופתאום הסיפור עם איראן, ופתאום הרעשים בתוך הקואליציה. כאילו, כל הזמן זה הפחד, הנפיצות היא חוץ ופנים. זאת אומרת, גם האויב האכזר והנוראי שאנחנו מתמודדים איתו, וגם הרעשי רקע שקיימים פה, וזה כל הזמן ללכת על התפר הזה. אבל אני כאילו, לא ראה שזה יכול, לא ראה דרך שזה יכול להסתיים. לא רואה את זה ציבורית אפילו. ראינו מה קרה במדינה, אלוהים, שלוש נשים חזרו בפעם הראשונה. מדינה שלמה, נשימה נעתקה. זה היה משהו מטורף. ואני באמת מאמינה בכל ליבי, שזה… שזה לא ייגמר עד שאחרון החטופים יהיה כאן.
אלעד: אז אני ממשיך, לסיום, את הסנטימנט הזה, כשכבר זה מוחשי, וכבר רואים את התמונות, ורואים את הוידאוים של המפגשים, של החיבוק, של בתי החולים. את מרשה לעצמך לדמיין את התרחיש, לדמיין את הרגע?
מכבית: ברור, אני גם יודעת, אני גם רואה את זה, אני ממש רואה איך זה קורה. אני רואה… קודם כל, אני ממש יכולה לדמיין את החיבוק של טלי. אני ממש רואה אותה, כאילו, מדמיינת, היא גם אומרת: "אף אחד לא יתקרב אליהם, אף איש תקשורת. אני אכנס איתם, אני אחבק אותם, אני אשכב בין שתי המיטות. אני דור…" היא כבר ביקשה שכשהם יחזרו אז הם יהיו ביחד באותו חדר, אז מיטה ליד מיטה. זה דבר ראשון. אני ממש רואה את נחיל החברים המטורפים שלהם. למרות שאני כאילו אמורה להיות המבוגר האחראי, שלא יתן לאף אחד להיכנס, הם פשוט רומסים אותי, שוברים את כל הגדרות, קופצים עליהם על המיטות, אני… זה תמונות שאני ממש רואה. ממש ממש רואה ומדמיינת, וזה גם יקרה. אני חד משמעית יודעת שזה מתקרב.
אלעד: אנחנו מחכים ומייחלים ומצפים ומתפללים את זה יחד איתכם. מכבית, תודה רבה.
מכבית: תודה רבה, אלעד.
[מוזיקה]
אלעד: וזה היה "אחד ביום" של N12. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה שירה אראל, עדי חצרוני, הילה פז ודניאל שחר. על הסאונד, יובל ברוסילובסקי, יאיר בשן יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.
אני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן גם מחר.
[מוזיקה ממשיכה להתנגן]
[חסות]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comentários