אחד ביום - השוד בלובר

שמונה דקות בלבד – זה כל מה שנדרש לשודדים מחופשים לפועלים כדי לפרוץ למוזיאון הלובר ולצאת ממנו עם שמונה מתכשיטי הכתר של צרפת. מאז, נעצרו שבעה חשודים, השלל הוערך ביותר מ-100 מיליון דולר, אבל התעלומה - עדיין לא נפתרה. הפעם, אנחנו עם ד״ר דורון לוריא, חוקר אומנות ולשעבר אוצר במוזיאון תל אביב, נדבר על השוד בלובר אבל גם על מעשי שוד נועזים לא פחות - במוזיאונים אחרים.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 02/11/2025.

[חסות]

[מוזיקת פתיחה]

אלעד: היום יום ראשון, 2 בנובמבר, ואנחנו "אחד ביום" מבית N12. אני אלעד שמחיוף ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו, סיפור אחד ביום, בכל יום.

בימים האחרונים קורה בפריז משהו מוזר. עשרות מקומיים ותיירים עומדים ברחוב, בוהים בקיר, במרפסת, מצלמים את המקום, מצטלמים בעצמם בסלפי, מול מרפסת.

[הקלטה בצרפתית]

אלעד: הנה באסם מפריז, הוא הסביר לרשת AFP שהוא שם כי הוא רוצה להיות במקום שבו קרתה היסטוריה. הוא מצלם כי… "מי יודע?" הוא אמר, "אולי זה יקרה כאן שוב".

[הקלטה בגרמנית]

אלעד: תייר מגרמניה. הוא הגיע לשם כי המקום מסמל השפלה לאומית של צרפת, ומבחינתו, למה לא להיות שם ולשמוח לאידם? עוד ועוד אנשים הגיעו, והקטע המוזר הוא שעם כל הכבוד למרפסת, בפנים, מבעד לקיר, שם הרי נמצאים הדברים שבאמת שווה לצלם.

[הקלטה בצרפתית]

אלעד: דרך המרפסת הזו שכולם עכשיו עומדים מולה ומצטלמים, עברו ב-19 באוקטובר שני גברים. אחד מהם לבש אפוד זוהר, השני חבש קסדה. המעלית המכאנית, שהותקנה על משאית, הביאה אותם עד למרפסת, משם לגלריית אפולו. ובתוך 4 דקות פלוס מינוס, הם כבר היו בחזרה בדרך למטה, עם אותה מעלית או מאותה מרפסת.

[הקלטה בצרפתית - רשת קשר]

אלעד: בשבוע שעבר נעצרו שבעה חשודים, בהתחלה שניים שבחקירה הודו חלקית במעורבות. אחד מהם אלג'יראי, היה רגע מלעלות על מטוס לאלג'יר. אחר כך נעצרו עוד חמישה. אחד מהם הוגדר חשוד מרכזי, DNA שלו נמצא בזירה. אנחנו יודעים הרבה יותר היום על איך הם ביצעו את השוד, אנחנו יודעים קצת יותר על מי הם החשודים. אבל דבר אחד אנחנו עדיין לא יודעים. [מוזיקת רקע צרפתית] איפה התכשיטים שנגנבו?

אז הפעם אנחנו עם דורון לוריא, הוא חוקר אומנות ולשעבר אוצר מוזיאון תל אביב. וכן, נדבר על השוד במוזיאון הלובר, זה ברור. אבל נדבר גם על מעשי שוד נועזים לא פחות, שקרו במוזיאונים אחרים.

הלובר בפריז הוא המתוייר ביותר, כתשעה מיליון מבקרים בשנה. הוא כנראה גם המפורסם ביותר, ואם בכלל אפשר לכמת כזה דבר אז דוקטור דורון לוריא אומר שהוא גם אחד החשובים ביותר.

ד"ר לוריא: מצד אחד הוא ענק, הוא גם מפואר. יש לו מוצגים נפלאים כמו "ונוס ממילו", הפסל היווני המפורסם. פסלים של רודן, תמונות של רמברנדט, ורמיר, רובנס, מי שאתה רק רוצה. אבל, מנהלי המוזיאון לדורותיהם, תמיד מתלוננים על דבר אחד. הם אומרים: 'הקללה שלנו שאנחנו מוזיאון של תמונה אחת'. למה הם מתכוונים? למונה ליזה.

[מוזיקה נוגה]

כלומר, הם טוענים שחלק גדול מהקהל בעצם בא רק לראות את המונה ליזה, ואז הוא אפילו מעז להתאכזב, כי היא יותר קטנה ממה שהם חשבו. היא מוגנת בשתי זכוכיות משוריינות, ומה שהם רואים זה בעיקר 100 יפנים וסינים עומדים לפניהם, ומצלמים סלפי עם הסמארטפונים שלהם.

אלעד: המונה ליזה, הדיוקן שצייר לאונרדו דה וינצ'י בתחילת המאה ה-16, היום זו יצירה שמחזיקה, על המסגרת הלא מאוד עבה שלה, כמעט מוזיאון שלם. אבל במשך כמה מאות שנים היא לא הייתה מוכרת במיוחד בציבור הרחב. יצירה עתירת שבחים, לאונרדו הוא רוקסטאר, כן. אבל המונה ליזה שלו… לא ממש. כל זה השתנה ב-1911, או אם אתם רוצים ממש להיות מדויקים…

ד"ר לוריא: 21 באוגוסט 1911, בן אדם בשם וינצ'נזו פרוג'ה, שעבד כמה שנים בלובר בתור זגג, אבל לא זגג של חלונות, אלא קיבלו אז החלטה לשים זכוכיות בתוך המסגרות של התמונות, כדי להגן על התמונות. זו הייתה החלטה חדשה, לפני 115 שנה. והוא, איש איטלקי שמצא עבודה בפריז, עבד שם.

[מוזיקה קצבית]

היה לו סרבל עבודה לבן עם כתפיות, כמו שלובשים פועלי התחזוקה בלובר. הוא נכנס ביום שזה סגור לקהל, ורק התחזוקה עובדת, ניגש אל המונה ליזה, הוריד אותה מהקיר. אם מישהו ראה אותו במקרה, אז הוא חשב שהאיש הזה יודע מה שהוא עושה, וזה נכון, הוא ידע מה שהוא עושה. הוא לוקח את המונה ליזה והולך הביתה. ולקח שנתיים וחודשיים עד שגילו אותו ואת התמונה בפירנצה, ששם הוא הציע אותה למוזיאון ה"אופיצי", "גלריה אופיצי", בטענה שזה סקנדל שהתמונה האיטלקית הכי חשובה, כי לאונרדו הוא איטלקי, בכלל נמצאת בצרפת. מה פתאום?! אז פתאום הוא נעשה פטריוט כזה. זה הסיפור של 1911.

אלעד: הגניבה של המונה ליזה עשתה כותרות מטורפות, המוזיאון נסגר לשבוע, משורר צרפתי היה חשוד ונחקר, פאבלו פיקאסו היה חשוד לרגע ונחקר. 'לאן נעלמה הגברת עם החיוך הביישן?', שאלו בכל העולם, וכשהיא נמצאה והושבה למוזיאון בפריז, היצירה הפכה למותג, למוכרת בכל העולם, לכזו שמצליחה להחזיק, על המסגרת הלא מאוד עבה שלה, את המוזיאון המתוייר ביותר.

אז כן, יש כאן לא מעט מן האירוניה שאנחנו מדברים היום על שוד בלובר, המקום שהפך למה שהפך לא מעט בעקבות שוד אחר, שקרה שם לפני יותר מ-100 שנה. אבל גניבות ומעשי שוד אין רק בלובר. מוזיאונים, בכלל, הפכו למטרה, ומטרה מאוד מובנת. הם מחזיקים בתוכם אוצרות בעלי ערך היסטורי, שלא פעם מעניקים להם גם ערך כספי, שנשמע חסר פרופורציה בעליל.

ד"ר לוריא: למשל, לפני 30 שנה, ב-Kunsthistorisches Museum, שזה המוזיאון הכי גדול והכי חשוב בווינה, נגנבה מלחייה. מלחייה של פסל מהמאה ה-16 בשם בנוונוטו צ'ליני, ששווה 40 מיליון דולר. עכשיו אתה בוודאי תשאל אותי, איך מלחייה שווה 40 מיליון דולר. והתשובה היא א', היא עשויה מזהב. ב', יש בה גם מקום לפלפל, מה שכמובן מעלה את ערך היצירה.

כך או כך, המוזיאון היה בשיפוצים. מה שקרה זה ש… עברו עם איירבראש על כל הקירות החיצוניים כדי לנקות אותם מערפיח. זה אומר שבנו פיגומים לכל גובה המוזיאון, עד הקומה השלישית. ופיגומים קוראים לגנב. זה ברור, כל קב"ט, כל קצין ביטחון של מוזיאון יודע את זה, כי כל מה שהגנב צריך לעשות זה לטפס בלילה על הפיגומים. זה הכל, זה כמו מדרגות.

ובאמת הם, אה, נכנסו הגנבים. הם ידעו שלשומרים ייקח שלוש דקות להגיע מחדר הביטחון אל המקום של האזעקה, ולכן הם עשו הכל בשתי דקות, כדי להסתלק לפני שהשומרים מגיעים. ולקח שנים לגלות את המלחייה של צ'ליני מחדש. וזה אולי התכשיט הכי יקר בעולם.

אלעד: מלחייה ב-40 מיליון דולר, אפילו שיש בה מקום לפלפל, זה מטורף. וזה לא הכל. בשנת 2019 נגנבה מ-Blenheim Palace באנגליה, האחוזה שבה נולד וינסטון צ'רצ'יל, אסלה. זו לא הייתה סתם אסלה אלא יצירת אומנות. "אמריקה", קרא לה האומן האיטלקי מאוריציו קטלן. אסלה שעשויה כולה מזהב. השווי שלה הוערך ב-4 מיליון דולר לפחות. היא הוצגה בניו יורק בפני עשרות אלפי מבקרים, ואז הועברה לאנגליה. השודדים שלקחו אותה כנראה התיכו אותה, את הזהב, מפני שהם נתפסו והורשעו, אבל האסלה לא נמצאה מאז.

ד"ר לוריא: תדע לך שבלונדון, על יד לונדון, יש גלריה חמודה בשם דאליץ'. ומשם נגנבה תמונה של רמברנדט, דיוקן "יאקוב דה חיין", שלוש פעמים. שמעת טוב? שלוש פעמים אותה תמונה נגנבה. בפעם האחרונה היא נמצאה במכונית חונה ב… טוקיו. ו… אבל היא נגנבה כבר פעמיים קודם. מישהו פשוט לא לומד לקח.

אלעד: מוזיאונים אמורים להיות מאובטחים. אמורים. וזה לא רק מצלמות, תאי זכוכית או שומרים, האבטחה צריכה להיות חלק כל כך בסיסי בתכנון מוזיאון, שהיא אמורה להשפיע אפילו על האופן שבו מוצגות היצירות.

ד"ר לוריא: נכון. אתה בתור קב"ט, קצין ביטחון של מוזיאון, אתה צריך לחשוב על תרחישים. מה התרחישים הכי מסוכנים במוזיאון שלך?

למשל, את התמונות הכי יקרות, אתה לא תתלה קרוב מאוד לכניסה של המוזיאון, כי שודד יכול להיכנס, לאיים, לקחת, ותוך חצי דקה הוא בחוץ, ומזנק עם מכונית או אופנוע או קטנוע, או כל מה שלא יהיה. כלומר, זה שגיאה חמורה. צריך שתהיה לו דרך מסובכת ומפותלת, ואז אולי אפשר יהיה לעצור אותו, לפני שהוא יוצא מדלתות המוזיאון. זה דבר אחד.

לעומת זאת, יש מוזיאונים שמצטיינים בתקרת זכוכית, שזה יפה וטוב, כי אז התמונות והפסלים הם באור יום, שזה האור הכי נכון והכי יפה. אבל תקרת זכוכית כל אחד יכול לשבור, ואז להשתלשל עם חבל למטה, לשלוף או לדוג מה שהוא רוצה, לעלות בחזרה למעלה ולהסתלק. זה מה שעשו ב-1992 במוזיאון ואן גוך באמסטרדם, והסתלקו משם עם שתי תמונות.

מה שקרה בלובר, זה שהקב"ט לא חשב על תרחיש, שבו יצמידו לו לקיר החיצוני משאית עם סולם שעולה למעלה, עם כלוב כזה קטן כמו של עובדי חברת חשמל, ושני אנשים יעלו למעלה. זה שהוא לא לקח את זה בחשבון, והחלונות לא היו משוריינים ולא היו סורגים, אני לא יודע על מה הוא חשב, לעזאזל, אבל אם זה היה קורה ביפן, הקב"ט הזה היה צריך לבצע חרקירי. אבל זה קרה בצרפת, למזלו.

אלעד: כן, לא בטוח שלמזלו. חרקירי אומנם הוא לא יצטרך לבצע, אבל ככל שעובר הזמן מתברר עד כמה סוגיית האבטחה בלובר הייתה, אני אומר את זה בעדינות, בעייתית. כבר שנים שהעובדים במוזיאון מתריעים שהוא צפוף מדי, שיש בו יותר מדי אנשים, והם לא מצליחים להתמודד ולפקח.

הייתה שביתה של העובדים ב-2025, הייתה אחת ב-2019. ב-2013 העובדים שבתו בגלל שתופעה של כייסות הפכה שם לנפוצה ואגרסיבית. מספר השומרים המועסקים בלובר ירד מכמעט 1,000 לפחות מ-900, בעשור. [מוזיקת פסנתר] לא בכל החדרים יש מצלמות ומתוך כ-1,300 מצלמות במוזיאון, חלקן מתברר אנלוגיות, מיושנות מאוד.

וכך בתשע וחצי בבוקר של 19 באוקטובר, לפני שהמוזיאון נפתח למבקרים, ארבעה חשודים הגיעו אל המרפסת שצמודה לגלריית אפולו, ממש על גדות נהר הסיין. הם נסעו במשאית הובלות שנגנבה כמה ימים קודם. שניים מהם, בעזרת מעלית המשא הקטנה, עלו אל הגלריה, ובעזרת דיסק חיתוך זכוכית שברו חלון. נכנסו פנימה. הם שברו בפנים זגוגיות הגנה. הם לקחו תשעה פריטים, והספיקו לצאת משם עוד לפני ששוטרים ותגבורת בכלל הגיעה למקום.

ד"ר לוריא: זה פשוט לא יאומן, אה, [מגחך] מה שקרה. זאת אומרת, להשאיר גלריות שלמות בלי שום מצלמת אבטחה שצמודה לחלונות החיצוניים? מי שמע על כזה דבר?! זה פשוט סיפור מטומטם, כן?

ואז, כנראה, מספרים לנו שאחד השומרים גם ראה את שני השודדים, ואז הם לכאורה איימו עליו עם מסור כזה… חשמלי, של זכוכית, שחותכים זכוכית. אני עוד לא שמעתי שאיימו על מישהו עם, אה, מסור זכוכית, זה לא אקדח, אתה יודע. אבל אנחנו לא באמת יודעים מה קרה שם.

אלעד: השודדים ירדו בחזרה לרחוב. הם ניסו להצית את מעלית המשא, אבל לא כל כך הצליחו. הם נמלטו משם באמצעות טוסטוסים שחיכו להם. בדרך השליכו, או הפילו, את אחד הפריטים, כתר משובץ במאות יהלומים. כלומר, בסך הכל נגנבו בפעולה שמונה פריטים. יש שם כתרים, יש שם סיכה מיוחדת, תכשיטים מאוסף תכשיטי הכתר מתקופת נפוליאון. וכל זה, מההתחלה ועד הסוף, לקח לשודדים פחות מ-10 דקות.

ד"ר לוריא: אני רוצה להגיד לך, שיש חוליה מקשרת בין הגניבה של המונה ליזה ב-1911, לבין הגניבה, או השוד, עכשיו בלובר לפני שבוע. והחוליה המקשרת היא שגנבים יודעים, שנגיד הפעולה שלהם נמשכת רבע שעה, משהו כזה. רבע שעה זה המון זמן, אפשר להיתפס. אבל אם אתה תצליח שמתוך הרבע שעה האלה, 12 דקות לא יעוררו חשד, אתה על המסלול הטוב. מה זה אומר? שהגנב פרוג'ה, שנכנס לקחת את המונה ליזה, גם כשראו אותו, הכל נראה תמים לגמרי. חשבו שהוא איש מהצוות. אז רק הדקה, או החצי דקה, שבה הוא הכניס את התמונה לתוך המעיל שלו והסתלק, רק הדקה הזאת היא מסוכנת. אותו דבר בשוד האחרון בלובר. האנשים ראו את המשאית שנצמדת אל הקיר והסולם שעולה, אבל האנשים שם נראו כמו אנשי אחזקה. כלומר, אחד מהם היה לו ווסט צהוב, לשני היה איזה מין קסדה מפוקפקת. כולם חשבו שזה בסדר. ולכן, מתוך ה… כמה דקות שזה לקח, רק דקה אחת הייתה באמת מסוכנת. הדקה של שבירת הויטרינות ואיסוף התכשיטים מהם. אז זה חוכמה מאוד גדולה של כל גנב, להקטין את הזמן שבו באמת הוא מסתכן.

[מוזיקה צרפתית]

אלעד: חסות אחת, וממש מייד חוזרים.

[חסות]

אלעד: השודדים שגנבו פריטים בשווי 100 מיליון דולר מהלובר, בתוך פחות מ-10 דקות, היו מאוד מיומנים, מאורגנים, ברור שעשו לא מעט הכנות מראש. הרעיון שלהם, להתחזות לפועלי בניין, עבד, ויכול להיות שהבסיס שלו הגיע ממה שנחשב עד היום השוד הגדול ביותר אי פעם של מוזיאון.

ד"ר לוריא: כן, במוזיאון "איזבלה סטיוארט גרדנר" בבוסטון, ב-18 במרץ 1990, [מוזיקה מותחת] שני גנבים דפקו על הדלת של המוזיאון באמצע הלילה. שני השומרים הציצו מבעד לעינית וראו שוטרים. והשוטרים אמרו להם 'קיבלנו אזעקה, שמשהו אצלכם לא בסדר בקומה השנייה'. אז שני השומרים פתחו להם את הדלת. איך שהם פתחו להם את הדלת, ה-כאילו שוטרים, שכמובן היו מחופשים, קשרו אותם לצינורות של המוזיאון, ועבדו שם שעה ורבע, והפרידו 13 תמונות מהמסגרות שלהם. חתכו אותם מתוך המסגרות, גלגלו אותם, ואז רק הם הסתלקו. ומה שהכי חשוב, עד היום לא מצאו את התמונות האלה. שתי תמונות של רמברנדט, תמונה של ורמיר, תמונות של דגה ומונה. זה אסון ענק, מיליארד דולר, פחות או יותר, ואיש לא מצא אותם עד היום, שזה גם סיפור מוזר. אנחנו תוהים אם התמונות האלה בכלל עוד קיימות.

אלעד: זה החשש בצרפת, שתכשיטי הכתר הצרפתיים לא יימצאו לעולם. המשטרה בשיתוף סוכנויות ביטחון מקומיות וזרות, לאומיות ופרטיות, מחפשות עדיין אחרי הפריטים שהגנבים לקחו איתם. השווי המוערך שלהם, קצת יותר מ-100 מיליון דולר. אבל החשיבות ההיסטורית, הלאומית-צרפתית, היא כזו שאי אפשר באמת להעריך באיזשהו סכום.

ד"ר לוריא: מדובר על… אה… כתר של מארי לואיז שהייתה אשתו השנייה של נפוליאון הראשון. מדובר על כתר שהיה שייך לקיסרית אז'ני שהייתה אשתו של נפוליאון השלישי, שהוא אחיין של נפוליאון הראשון. מדובר על תכשיטים של בתה של אשתו הראשונה של נפוליאון. בקיצור, הכל שייך למאה ה-19. היו גם סיכות, סיכות קמע, ודברים כאלה. יש שם גם אבני אזמרגד, האבנים הירוקות היפות, הם פחות יקרות מיהלומים, אבל יש שמה הרבה כאלה. ואבני ספיר, וכל מה שאתה רק רוצה.

אלעד: להבדיל מציורים יקרי ערך, תכשיטים הרי אפשר לפרק, להתיך, אפשר לפרק את היהלומים ואת אבני הספיר, אפשר למכור אותם בנפרד. אז כשמדברים על גניבה של תכשיטים, אפילו יותר מאשר ציורים, אלמנט הזמן הוא קריטי. יש צורך למצוא אותם מהר.

ד"ר לוריא: נכון, הזמן זה דבר נורא חשוב במקרה של גניבות מהסוג הזה. אם שוב נחזור אל המונה ליזה ב-1911, שים לב מה קרה שם. אותו אדון פרוג'ה הולך עם התמונה הביתה, בסדר, הבנו, הכל בסדר. באותו יום איש לא שם לב לגניבה. למחרת, כשהמוזיאון נפתח לקהל, שומר אחד שואל את השני, 'תגיד, איפה התמונה הזאת, המונה ליזה?' אז השני אומר לו, 'אה, בטח החבר'ה ממחלקת הצילום לקחו אותה, ובטח יחזירו אותה בסוף היום'. עד סוף היום התמונה לא חזרה. ורק למחרת, כלומר יומיים וחצי לאחר מכן, הם מצלצלים למחלקת הצילום, שואלים, 'איפה המונה ליזה?', הם אומרים, 'לא אצלנו, לא לקחנו אותם מעולם'. כלומר, בזבזו יומיים וחצי. זה אומר שהגנב כבר מזמן עלה על רכבת, ונסע לאיטליה עם התמונה.

זאת אומרת, הזמן הוא האויב הכי גדול שלנו מיד אחרי הגניבה, כי זה… בלתי הפיך.

אלעד: פירוק, התכה, כן, זו אפשרות ממשית. אבל בסוף צריך לזכור, הכתר של אשתו של נפוליאון שווה עשרות מיליוני דולרים, לא רק כי יש עליו יהלומים ואבני חן יקרות, אלא בגלל המכלול, הסיפור, העובדה שזה כתר שהיה שייך לאשתו של נפוליאון. אז אולי המטרה היא בכלל לא לפרק אותו. אולי השוד הזה, כמו אחרים, נועד למטרה אחרת. אולי השודדים מנסים עכשיו למכור את התכשיטים. ואולי, וגם זה כבר קרה בעבר, אולי יש להם תוכניות אחרות.

ד"ר לוריא: זה תמיד אפשרות, כן? במחיר זול, במחיר של… 10% מערכם האמיתי. אבל זה לא התרחיש היחידי. אפשרות שנייה, זה שזה גניבה מוזמנת. מאוד יכול להיות שזה מה שקרה. כלומר, מישהו חמד בתכשיטים האלה, ידע שהוא לא יוכל להשיג אותם לעולם, אז הוא מממן קבוצה של פושעים שתגנוב לו אותם, והוא מסביר להם בדיוק מה לגנוב. כלומר, הם לא מבזבזים זמן על אה… ויטרינות אחרות, ועל תכשיטים אחרים. מישהו צריך לשרטט להם מה בדיוק הוא רוצה. כלומר, זה מישהו ש… מוכן להחזיק בסודי סודות אצלו במרתף, או בכספת, את הרמברנדט. הוא לא יכול להראות אותו לאף אחד, אפילו לא להשוויץ בפני החברים שלו. הוא ירד בלילה לכספת, [משועשע] וילטף את התמונה או יסתכל עליה. זה… זה קצת פסיכי, העניין הזה, אבל אנחנו חייבים להניח שיש גם כאלה אנשים איפשהו.

[מוזיקת רקע שקטה]

אלעד: אז כן, בהחלט יכול להיות שעכשיו בעולם, איפשהו, יש מיליארדר, שבשעת לילה מאוחרת יורד בשקט לחדר סודי במרתף שלו, ובוהה בסיפוק באיזה רמברנדט גנוב. כנראה שיש.

החשודים שנעצרו בצרפת, חלקם גרים בפרוור פריזאי בשם סן דני. זו שכונה עם אוכלוסייה גדולה של מהגרים, נוכחות של ארגוני פשיעה. אני הייתי שם פעם, אני יכול לומר לכם, לא חוויה מומלצת. המשטרה חושדת שהם פעלו מטעם ארגון פשיעה, וזה מוביל לחשוב על עוד תרחיש אפשרי אחד של השוד. גם הוא כבר קרה בעבר.

ד"ר לוריא: בהנחה שהתכשיטים האלה היו מבוטחים, ואנחנו לא יודעים את זה, אבל אם כן, אז בסוף שנת הכספים, חברת הביטוח ממש לא תרצה לרשום הפסד של אה… 100 מיליון דולר או 200 מיליון דולר. זה לא בריא. ולכן לקראת סוף שנת הכספים, כשהם יתייאשו מזה שהמשטרה תמצא אותם, חברת הביטוח תעשה משהו שהמשטרה מאוד לא אוהבת. חברת הביטוח תפרסם הודעה תמימה בעיתון, שהכותרת שלה תהיה "המוצא הישר יבוא על שכרו". ובין השורות אתה יכול לקרוא הוראות כמו "אל תבלבלו את המוח", "אל תספר לנו סיפורים ששמעת רעש בלילה, פתחת את התריס, ראית שני בחורים עם טנדר וכובעי גרב". אל תספר לנו כלום, רק תספר לנו איפה התכשיטים ותקבל עשרה או עשרים אחוז מהערך שלהם. זה נקרא "המוצא הישר". לפעמים הגנבים מחכים פשוט למודעה הזאת, ואז הם, אה, ישמחו לשתף פעולה. כמובן, בתקווה שאין כאן מלכודת, ושהם לא ייתפסו.

אלעד: כשמתרחש אירוע כזה, ענק בקנה מידה שזוכה לתשומת לב תקשורתית עולמית, אפשר להניח ואפשר לקוות, שכל המוזיאונים בעולם נכנסים לסוג של כוננות, בודקים את מערך האבטחה. אפשר להניח ואפשר לקוות שזה קורה גם בישראל. הרי גם אצלנו, לא פעם, מוזיאונים הפכו לזירה של שוד.

ד"ר לוריא: כן, זה קרה במוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב לפני 40 שנה. מישהו בשם רחמילביץ' גנב תכשיטי כסף, מה שנקרא יודאיקה, כן? תכשיטים יהודיים מהמוזיאון. הוא החביא אותם בקיר כפול בדירתו, ברחוב יהודה המכבי בתל אביב, ומידי פעם הוא התיך חלק מהם, ויצא לשוק למכור את הכסף, כלומר את מתכת הכסף. אגב, כסף זה לא דבר כל כך יקר. אבל האובדן של התכשיטי יודאיקה האלה, זה… זה איום ונורא.

או לחלופין, בבית התפוצות, היום זה כבר נקרא "מוזיאון אנו", עשו שיפוצים, רצו להרחיב את המוזיאון. אז שברו קיר בטון חיצוני, ובאופן זמני שמו קיר גבס. אני לא צריך לספר לך, שגם אתה וגם אני יכולים לתקוע אגרוף אחד שלנו בקיר גבס ולשבור אותו. וככה רוקנו אוסף שלם של יודאיקה מבית התפוצות.

וב… מוזיאון ראובן גנבו שתי תמונות של ראובן, ובקיבוץ הזורע, במוזיאון וילפריד ישראל, גנבו פריטים מהמזרח הרחוק, ועד היום לא מצאו אותם. ובמוזיאון טיקוטין בחיפה, גנבו פריטים יפנים שרק חלק קטן נמצא. בקיצור, זה בעיות רציניות, ועוד לא הזכרנו בכלל את אוסף השעונים של מוזיאון האסלאם בירושלים. אז במקרה אחרי 25 שנה, התברר מי הגנב, אחד בשם נעמן דילר, הוא כבר מת בינתיים, אבל אצל אחת החברות שלו מצאו חלק מהשעונים. זה דברים שהדעת לא תעלה בכלל, זה דברים פנטסטיים. בקיצור, אל תזלזל במקצוע הזה.

[מוזיקה צרפתית]

אלעד: חס ושלום, אם השוד בלובר לימד אותנו דבר אחד, הוא שממש אסור לזלזל בשודדי מוזיאונים.

דוקטור דורון לוריא, תודה.

ד"ר לוריא: בבקשה.

אלעד: וזה היה "אחד ביום" של N12. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק. תחקיר והפקה דניאל שחר, שירה אראל, הילה פז ועדי חצרוני. על הסאונד יובל ברוסילובסקי. יאיר בשן יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.

אני אלעד שמחיוף. אנחנו נהיה כאן גם מחר.

[חסות]