top of page

אחד ביום - המהפכה של הפנתרים השחורים

מתוך תחושת הקיפוח והעוול שנגרם לעולים ממדינות ערב בישראל, צמחה בשנות ב-70 תנועת מחאה שביקשה ליצור סדר חברתי חדש וצודק יותר, ״הפנתרים השחורים״. ללא השכלה, ממון או כוח פוליטי, ואל מול התנגדות קשה, הצליחו חברי התנועה - ובהם צ׳רלי ביטון ז״ל, אחד ממנהיגיה שהלך לעולמו בשבוע שעבר - להגיע עד למוקדי קבלת ההחלטות ולחולל שינויים שעיצבו מחדש את החברה הישראלית.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 03/03/2024.

[חסות]

אלעד: היום יום ראשון 3 במרץ ואנחנו "אחד ביום" מבית N12. אני אלעד שמחיוף ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו. סיפור אחד ביום - בכל יום.

הסיפור שלנו היום הוא על תנועה ועל אדם שהיה חלק מרכזי בתנועה. אבל זה בעצם סיפור על שינוי, שינוי ענק, שינוי שבמשך עשרות שנים אי אפשר בכלל היה לדמיין שהוא יקרה. כי אם הייתם אומרים לנער צ'רלי ביטון משכונת מוסררה בירושלים, איפשהו בשנות ה-70', שיבוא יום ויגלמו אותו בהצגה בבית ליסין או שיבוא יום ותערוכת צילומים שלו ושל חברים שלו תוצג במוזיאון ישראל, אם הייתם אומרים לו, שעם מותו יספדו לו בחיבה והערכה נשיא המדינה ומנהיגים מכל קצוות הקשת הפוליטית, אם הייתם אומרים שהמאבק שהוא היה שותף בו ישנה את המציאות הישראלית עוד דורות קדימה, אם הייתם אומרים את כל זה אף אחד לא היה מאמין. מדע בדיוני. אבל הכל נכון, הכל קרה. השבוע, הלך לעולמו צ'רלי ביטון בגיל 76. הוא אחד ממייסדי ומנהיגי תנועת הפנתרים השחורים. ואחרי חיים שלמים בשוליים הקיצוניים, הסיפור של צ'רלי ביטון ושל הפנתרים השחורים בכלל הוא באמת סיפור על שינוי ענק.

אז הפעם אנחנו עם פרופ' סמי שלום שטרית, משורר וחוקר חברה ותרבות, ראש בית הספר לאומנויות הקול והמסך במכללת ספיר, וגם יוצר הסרט "הפנתרים השחורים מדברים" ומחבר הספר "המאבק המזרחי בישראל". איתו נדבר על השינוי שיצרו הפנתרים השחורים, שינוי שמורגש בעצם עד היום.

שלום סמי.

פרופ' שטרית: אהלן.

אלעד: בוא נתחיל באקלים, באווירה שבה התארגנו להם הפנתרים השחורים - ירושלים של שנות ה-70.

פרופ' שטרית: בישראל יש איזה… נקרא לזה חגיגה אשכנזית. העולים מארצות ערב, האסלאם, לא כל כך בתוך חגיגה הזאת. די זנוחים. כלומר, בכל זאת אנשים שיושבו בעשור וחצי או שני עשורים קודם בסְפָר, בגבולות, באזורים שאף אחד אחר לא רצה ללכת, נקרא לזה שפכו אותם ממש מהמשאיות, ודי נשכחו. כלומר, תנאי החיים, בטח מערכת החינוך במקומות האלה הייתה על הפנים מכל הבחינות, אפשר להגיד אפילו כמעט לא היו לימודים תיכוניים של ממש, בטח לא עיוניים. הייתה נשירה גדולה מאוד. אם ניקח את מוסררה, מעל ל… כמעט 60% מילדים בני 14 עד 17 היו ברחובות, כלומר, מחוץ לכל מסגרת.

אלעד: אז ניקח את מוסררה ובדיוק את אותם חבר'ה צעירים שחיו שם בתחילת שנות ה-70. דור שני לעולים מארצות ערב, במקרה שלנו, צ'רלי ביטון, סעדיה מרציאנו, ראובן אברג'יל, והיו גם אחרים שחוו עוני, שלתחושתם לא היה גזרת גורל אלא גזרת השלטון, השלטון של האליטה האשכנזית שלתפיסתם הפלה וקיפח אותם ורבים רבים אחרים כמותם.

פרופ' שטרית: זה חבר'ה שהיו ילדים קטנים כשכל העסק… המכבש הזה של העלייה עובר עליהם, על המשפחות שלהם. הם כבר דור ש… בוא נגיד ככה, לא דופק חשבון. כלומר, הדור הקודם היה כבול בנאמנות למפא"י, שמספקת עבודה, מספקת כל מה שיש, המעט שיש. הייתה איזושהי נאמנות לצורך הישרדות עוד של הדור של ההורים שלהם. זו הייתה תקופה ששיאה היה מלחמת ששת הימים. כלומר, מלחמת ששת הימים הביאה הרבה צמיחה, הרבה פריחה כלכלית. זה לא נגע באנשים האלה. כל פעם שיש איזה פיק כלכלי זה מדלג עליהם.

אלעד: אז באווירה הזו הצעירים של מוסררה ישבו ודיברו ביניהם, שיתפו את התסכול, את התחושות הקשות, שיתפו את הרצון שלהם לעשות משהו כדי למחות, כדי לבעוט, כדי לשנות את המצב. הם דיברו גם עם אחרים שבאו מאותו מקום אבל למטרות אחרות. ארגון "מצפן" לדוגמה, ארגון שמאל רדיקלי שגם מאוד רצה לשנות, אבל במציאות של אחרי ששת הימים הוא התמקד דווקא בנושאים מדיניים.

פרופ' שטרית: הם יושבים עם החבר'ה האלה וסופגים ושומעים רוקנרול, קצת חשיש, קצת בירות וכן הלאה ודיבורים על פוליטיקה ועל העולם. צריך לזכור, סוף שנות ה-60' זה ככה… לקראת הסוף של המאבק של השחורים בארצות הברית. הם שומעים על הדברים האלה. הם שומעים מה זה מדכאים ומדוכאים בעולם. הם מתחברים לתיאוריות האלה של עולם ראשון, עולם שלישי. והם אומרים, וואלה, מתאים לנו. כלומר, כשהם שמעו את השם הפנתרים השחורים הם אמרו - זה השם.

[הקלטה] הדוברים הם יואי פ. ניוטון ובובי סיל, ממייסדי תנועת הפנתרים השחורים בארצות הברית.

Newton: We use the black panther as our symbol because the nature of a panther.

Seale: So the concept is this, basically - the whole black nation has to be put together as a black army and we're going to walk on this nation. We're going to walk on this racist power structure. And we're going to say to the whole damn government, ‘stick 'em up motherfucker, this is a hold-up! We've come for what's ours!’

אלעד: כן, האמת היא שלא הייתה לפנתרים השחורים אפשרות ללמוד מתנועות חברתיות אחרות בישראל כי זה לא ממש היה קיים. היו מאבקים, היו מחאות, אבל ישראל של עד שנות ה-70 לא ממש עסקה בעניינים חברתיים. את ההשראה קיבלו הפנתרים של ישראל בעיקר מחו"ל. וגם השם שלהם, "הפנתרים השחורים", גם הוא הגיע מתנועה רדיקלית שהוקמה ב-60' בארצות הברית לטובת מאבק השחורים שם.

פרופ' שטרית: לפעמים בחירת שם זה מבריק ביותר, כי הם זורקים אותך ברפרנס ואסוציאציות למה שאנחנו מכירים וזה מקפל בתוכו גם כן איום, כלומר, זה מפחיד. הם מסמנים לראשונה את המזרחים, הם מכניסים את המזרחים למסגרת הזו של שחורות, נגריטוד (Negritude). כלומר, בעצם… לא מדברים ככה לפני כן. פתאום המילה הזו "שחורים" היא בוטה, היא בפנים.

אלעד: אז כבר היה שם, היה קשר עם ארגונים אחרים, הייתה מטרה משותפת ובעיקר היה הרבה כעס. ואת כל זה הפנתרים השחורים רתמו לטובת הפגנה שתוכננה לשלושה במרץ 1971 מול עיריית ירושלים. לקראתה הם תלו בעיר שלטים שזיקקו את הדרישות שלהם בהרבה מילים אמנם, אבל בעצם בעיקר במילה אחת.

פרופ' שטרית: הכותרת שלה הייתה "די" - "די מזה שאין עבודה, די מלישון עשרה בחדר, די מלהביט על השיכונים שנבנים בשביל העולים" - אז הגיעו עולים מברית המועצות, והם ראו את המנופים שבונים להם שכונה - "די לאכול כלא ומכות כל שני וחמישי, די מהבטחות הממשלה שלא מתקיימות, די לנו מקיפוח, די לנו מאפליה - כמה זמן ישימו לנו אותה ונשתוק?" [מגחך] ישימו לנו אותה… "לבד לא נעשה כלום - יחד נצליח! מפגינים על זכותינו להיות כמו כל האזרחים במדינה הזאת".

אלעד: הם ביקשו אישור מהמשטרה לערוך את ההפגנה הזו, פנו בשמותיהם עם הפרטים שלהם, המארגנים, שמה לעשות, אולי יזמו ותכננו את ההפגנה, אבל לא זכו להשתתף בה.

פרופ' שטרית: כולם נעצרו בלילה שלפני. זה לא ישראל של היום. הם הגישו בקשה לרישיון להפגנה… באו בלילה והוציאו את כולם מהמיטות ופיזרו אותם בבתי מעצר שונים. ואז הם הבינו שיש להם קייס טוב, כלומר, שזה עובד, כי מגיבים, הם עוד לא הפגינו אפילו. ואז בהפגנה הזו הם במעצר. ראובן אברג'יל לא נעצר והוא ניהל את ההפגנה והוא דיבר. מגיעים הרבה בוהמה מתל אביב - עמוס קינן וכל מיני… קניוק וכל מיני חבר'ה שמגיעים מתל אביב. הפגנה מדהימה, שטדי קולק יוצא מהחלון ואומר להם, "תרדו מהדשא, פרחחים", במילים האלה ממש.

אלעד: המעצרים של מארגני הפגנת הפנתרים השחורים עוד לפני שההפגנה בכלל יצאה לדרך השיגו אפקט הפוך מזה שהמשטרה קיוותה. הם לא דיכאו את המחאה, אלא העניקו לה רוח גבית אדירה, תשומת לב, עניין, הירתמות של קהלים בכל הארץ, ובעיקר תחושה שהם הצליחו לגעת במשהו שהמשטר ממש לא רוצה שיתחילו לחפור בו.

פרופ' שטרית: ומתחילים להזמין אותם בכל חור במדינה הזו, מבאר שבע ועד קריית שמונה. אנשים מבית שאן, איפה אנשים מתחברים ומבקשים לפגוש אותם והם מתחילים פשוט ליסוע ולפגוש אנשים - אשדוד, יהושע פרץ בנמל אשדוד, כל מקום שאנשים רוצים לשמוע אותם הם מגיעים, ממש מין טור כזה בכל הארץ ומחממים מאוד את האווירה. הם לא מדברים כירושלמים, הם לא מדברים רק כמרוקאים, הם לא מדברים כמזרחים, הם ממש מדברים כשמאל אוניברסלי, כי כל הדרישות שהם מעלים בעצם באות מהבטן, אבל כשזה יוצא החוצה זה כבר מקבל צורה אחרת. אי אפשר לעצור את זה.

אלעד: בשלב הזה, כבר אי אפשר היה להתעלם או לבטל את הפנתרים השחורים כאיזו תנועה שולית. וכן, אמרו עליהם שהם עבריינים, שהם פועלים בשליחות של גורמים זרים. אמרו עליהם כל מיני דברים, אבל התמיכה בהם גברה. עד שמדרישה אחת, ספציפית מאוד שלהם, כבר פשוט אי אפשר היה להתחמק - וזו הדרישה לפגוש את ראש הממשלה, את גולדה.

פרופ' שטרית: תחשוב איזה ראש ממשלה מקבל מה שאז חשבו עליהם, חבורה של… אני יודע, עבריינים, נערי רחוב, לכולם היו תיקים במשטרה כבר בגיל 10. היא בכל זאת מקבלת אותם, אבל היה קשה לה איתם. והם יושבים איתה וכל מה שמעניין אותה, זו השאלה הראשונה היא שואלת - מהיכן קיבלתם את השם?

אלעד: כן, זה מה שבעיקר הטריד את גולדה מאיר - השם, הפנתרים השחורים, מה זה אומר על הקשר שבין הקבוצה הישראלית לבין אותם פנתרים שחורים מארצות הברית?

פרופ' שטרית: היא אומרת, איך הגעתם לשם שלכם? כמו איזו חוקרת, [צוחק] חוקרת שב"כ. ואז הוא אומר לה יש ארגון כזה, ארגון כזה, וארגון כזה, וכולם נעלמו. השם הזה פגיע ומעורר. והיא חוזרת - מהיכן קיבלתם את השם הזה. ממש חוקרת, היא חוזרת שוב ושוב. והוא אומר, זה שם פגיע. לא שמעתם על זה בשום מקום אחר? אברג'יל: אנחנו יודעים עליהם שהם תומכים בפת"ח ונגד יהודים לפעמים. והיא אומרת, אם כן, מדוע לקחתם שם זה? וככה מתגלגלת השיחה. אני חושב איזה שבע פעמים היא שואלת אותם למה… למה לקחתם את השם. וזה מרתק בעיניי.

אלעד: מרתק, והאמת, גם די ברור וטבעי. זה לא שגולדה דמיינה שיש קשר בין הפנתרים השחורים בישראל לאלו בארצות הברית. היה קשר כזה, והיה אפילו דובי ענק שהיה מעורב בעניין.

פרופ' שטרית: הם שמעו עליהם וגם יצרו איתם קשר כדי לקבל מהם טיפים והשראה. אפילו הבת הראשונה שנולדה לצ'רלי ביטון הוא קורא לה אנג'לה על שם אנג'לה דיוויס, מהמנהיגות של הפנתרים השחורים. והיא שולחת לה דובי ענק כזה מארצות הברית עם ברכות וכן הלאה. היו ברכות ומגעים הדדיים ביניהם, הייתה התרגשות גדולה, הם אפילו נסעו לכנסים של ארגונים… ארגוני שמאל בעולם, שם היו גם ארגונים מיפן ומאיטליה, כלומר, לבוא בעצם… ואנשים מכירים בך בכל העולם, זה נותן לך כוח עצום.

אלעד: הפנתרים אמרו שגולדה חביבה, אבל שהם לא מרוצים. והיא, אחרי הפגישה ואחרי הפגנות אלימות שנערכו בהמשך, היא אמרה משהו שהדהד בכל רחבי הארץ.

[הקלטה] גולדה מאיר: הם אינם בחורים נחמדים.

אלעד: אבל אם להיות פיירים עם גולדה, זה לא בדיוק מה שהיא אמרה. יושב ראש ברית יוצאי מרוקו שאול בן שמחון, הוא אמר שפגש בכלא כמה מהמפגינים שהתפרעו ונהגו באלימות בהפגנות הפנתרים והם דווקא אנשים נחמדים. גולדה העירה לו, הם לא נחמדים. היא דיברה על המפגינים האלימים, אבל זה כבר לא באמת היה משנה. האמירה של גולדה הפכה לסמל של ניתוק - ניתוק בין השלטון לעם, ניתוק בין האליטה למעמד הנמוך, ניתוק בין אשכנזים למזרחים. היא בעצמה התלוננה אחר כך שמדובר בהשמצות שמבוססות כולן על עובדות מסולפות. וזה לא שלא היו דברים שהרגיזו אותה בפגישה עם מנהיגי הפנתרים השחורים, כי היו.

פרופ' שטרית: הם גם גמרו לה קופסה של סיגריות. היא הייתה מעשנת לאקי סטרייק. והם גמרו לה… היא אמרה את זה, גמרו לה את כל הסיגריות. הם ישבו שם ועישנו יחד איתה, כל החדר היה… [צוחק]

אלעד: חסות אחת, וממש מיד חוזרים.

[חסות]

אלעד: אנחנו עם הסיפור של הפנתרים השחורים אחרי מותו של אחד ממייסדי ומנהיגי תנועת המחאה - צ'רלי ביטון, ועצרנו ברגע שבו הפנתרים פגשו את ראש הממשלה גולדה מאיר, עישנו לה את הסיגריות וסיימו את השיחה כשבציבור יש טענה שהיא אמרה שהם לא נחמדים. וזו פגישה שהעניקה לפנתרים לגיטימציה, היא תדלקה את המאבק שלהם והיא הובילה להפגנה הגדולה ביותר שלהם עד אז.

פרופ' שטרית: הפגנה שקיבלה את הכינוי "ליל הפנתרים". זה בערך כ-7,000 מפגינים בשעת השיא, במרכז העיר. המשטרה מאוד נחושה לשבור אותם, אבל היא נתקלת בהתקפת נגד, כלומר, הם הולכים מכות.

[הקלטה מתוך הפגנה, מפגינים צועקים "מדינת משטרה"]

פרופ' שטרית: כלומר, היו איזה מאה שוטרים פצועים, מול ה… מול פרשי המשטרה וכן הלאה. ואז מכריזים על הפגנה לא חוקית, מפקד המשטרה, ומבקש להתפזר. וכמובן מתחילה התנגשות, התנגשות קשה מאוד והתחילו מכות. הגיעו הרבה פנתרים שחורים מתל אביב, מבאר שבע, מכל מקום. כלומר, היו שם המון. גם חבר'ה של שמאל היו שם. זו הייתה הפגנה… אם הייתי אומר, כחוקר מחאה, לתפארת. כלומר, כל מה שאתה רוצה להשיג כמנהיג תנועה כזאת - השגת. כלומר, השגת חשיפה מטורפת. מכות רצח, מעצרים בלי סוף וקריאה "מדינת משטרה, מדינת משטרה", אני חושב שלפני כן לא שמענו את זה, ומעצרים רבים, וכן הלאה.

אלעד: האלימות הזו גרמה לזעזוע, אבל גם הובילה לשינוי.

פרופ' שטרית: מבחינת המשטרה, מבחינת המדינה, יש פה טרור. זורקים פה בקבוקי תבערה במקומות מסוימים. והעיתונים למחרת וכותרות ורעש, כמה שיותר רעש, לא חשוב אם הוא שלילי, הביא בסופו של דבר אותם להבין שהם בדרך הנכונה. זה מעודד אותם. כמה שיותר מעצרים, יותר מכות, הם מבינים כמה… חשיבות יש לעבודה שלהם. הם מבינים שהזעקה שלהם נגעה בעצב מאוד רגיש. עכשיו, הממשלה מצידה מבינה שאי אפשר להסתיר את הדבר הזה, כלומר, גולדה מבינה… תקציב המדינה 1972 מקבל שם חיבה, נקרא "תקציב הפנתרים", כי כל הסעיפים שם - ברווחה, בחינוך, בשיכון, הוכפלו, לפעמים שולשו, ברמה כזאת של - אוקיי, לא ב… הגאולה לא הגיעה, אבל… אבל זה נעשה אחרת.

אלעד: אחרי ההפגנה במאי, המשיכו המחאות. נערכה עוד הפגנת פנתרים גדולה ביולי. אבל, בהמשך, קרה משהו שבעצם שינה את הכול. בעיצומה של המחאה, יום כיפור 73', מדינת ישראל חוותה את מה שהיה ממש עד לאחרונה, היום הטראומטי והקשה בתולדותיה, ומלחמה נוראית וטראומטית נפתחה במפתיע.

פרופ' שטרית: המלחמה משתקת את המחאה, באופן טבעי. החרדה הייתה קיומית. הפחד היה אמיתי. והכל שותק. אף אחד… אתה לא תצא להפגין. כולם מגויסים, כמובן. ואנחנו… זו המלחמה הראשונה שאפשר לראות בה, כמובן, דור שני בכמות מאוד גדולה של… של מזרחים, אפשר לראות את זה אחר כך ברשימות של הנופלים. וההלם הוא גדול והפחד הוא אמיתי, כמובן שזה משתק. אבל… לא משתק אותם. כאשר מחליטים על בחירות בדצמבר, ב-73', שזה סוף המלחמה פחות או יותר, הם מתמודדים, הם מריצים רשימה. אפילו יש תמונה של נגמ"ש בסיני שיש עליו "הצביעו פנתרים - שימו ז'". האות שלהם היתה זי"ן. מן הסתם הם בחרו באות הזו. כלומר, הם לא ניסו להיות נחמדים, בכל זאת. כלומר, הם היו יכולים להגיד מלחמה וזה… שותפות גורל, אנחנו יושבים בשקט. לא, הם רצים, בכל זאת מתמודדים בבחירות. והם חושבים שזה השלב הבא, ההפגנות הגדולות נגמרו. המלחמה די שיתקה את הרחוב, כלומר, הם יודעים שיהיה להם קשה להוציא אנשים מתוך האבל וההלם הלאומי הגדול הזה. והמלחמה הזו, אפשר להגיד, מלחמת יום כיפור שמה קץ לתקופת המחאה של הפנתרים השחורים. הממשלה אמנם בהלם ועסוקה בכל מיני דברים שקשורים למלחמה ולמחדל הגדול, מפלגת העבודה בצרות, אבל עדיין יש דאגה מהסיפור הזה שהפנתרים השחורים רצים לכנסת.

אלעד: הפנתרים השחורים שינו פאזה ומתנועת מחאה אזרחית, עממית, כזו שצמחה ברחוב, הם ניסו לעבור לכנסת. אבל כמו שקרה ברחוב, גם הפעם היו במפלגת השלטון את מי שחששו וניסו להקשות.

פרופ' שטרית: ומה שעושה אז חיים בר-לב, שהיה מזכ"ל המפלגה, הוא מוצא מישהו בשם אדי מלכה, במוסררה, הוא הרבה יותר מבוגר מהם, ונתנו לו כסף להקים רשימה לכנסת "פנתרים כחול-לבן". זה פשוט מדהים. הם אומרים, ככה הם מספרים - קמים בוקר אחד ורואים כל לוחות המודעות "פנתרים כחול-לבן", "פנתרים כחול-לבן". והם התחילו להתנפל על כל הפוסטרים האלה בכל מקום, בכל הארץ, ולתלוש אותם, כי הם הבינו שמישהו פה כמובן מנסה למשוך קולות מתוכם. והם צדקו. אחוז החסימה אז היה אחוז, לכן קראו לו אחוז. והם קיבלו 0.8, הפנתרים. אדי מלכה "פנתרים כחול-לבן" קיבלו 0.4. החשיבה של בר-לב הייתה נכונה מצידו - לפרק כדי שאף אחד לא יעבור.

אלעד: הפנתרים לא נכנסו לכנסת, ושווה לומר, זה לא שהייתה להם תמיכה גורפת במדינה, גם לא בקרב המזרחים בישראל. אבל התנועה שלהם כן שינתה את המפה הפוליטית. היא דחפה מצביעים מזרחים רבים הרחק מהשמאל, הרחק ממפא"י שהייתה עד אז הבית שלהם. היא גרמה להם להבין שאפשר בכלל לצאת נגד מפא"י הבלתי מנוצחת. והיא הובילה אותם לחפש אלטרנטיבה. וזה, בין היתר לצד סיבות אחרות, הוביל ב-1977 למהפך.

[הקלטה] חיים יבין: אם כן כנראה, לא פחות מאשר מהפך. מהפכה חלה בישראל. עלייתו של מחל למקום ראשון. סיום ההגמוניה של תנועת הפועלים מזה שנים רבות.

פרופ' שטרית: ברור היה לצעירים, שהפנתרים הוציאו אותם לרחובות, גם אם הם לא הצביעו להם בהמוניהם, ברור היה להם שהם הולכים לחפש כתובת אחרת. אין להם את ה… את הנאמנויות והמחויבויות של ההורים שלהם - כדי להישרד אתה צריך את הפנקס האדום, להיות חבר מפא"י ולהוריד את הראש ולשמור על פרופיל נמוך ולא לדבר ולא להתלונן ולא… זו הייתה המציאות. להם אין את זה. ברור להם שהאנשים האלה הם חארות ואנחנו בחיים לא נצביע להם וזה ממש לא חשוב למי נצביע. אני לא מדבר על הפנתרים, מדבר על הצעירים של הדור השני. וזה מביא לעוד 14 מנדטים ב-77' שאנחנו יודעים לזהות אותם שהם צעירים מזרחים. 14 מנדטים תוספת, לליכוד כמובן. וכך הליכוד מנצח. אבל יש עוד כמה גורמים ויש עוד כמה דברים. כלומר, מה זה הליכוד? אנשים טועים שאנשים רצו להצביע לבגין. לא, זה היה מחנה דוד לוי. זה בעצם דוד לוי, הוא קוטף הפירות הגדול ביותר של מחאת הפנתרים השחורים. הם מנענעים את העץ והוא מגיע וקוטף את הפירות. למה? הוא מכריז… הוא חכם, הוא אומר אני מזדהה עם כל הדרישות של הפנתרים השחורים, אני מזדהה עם התביעות שלהם, אני לא מזדהה עם דרכם. הוא אומר, דרכנו היא להגיע לכנסת, להגיע לשלטון ולשנות דברים. הוא חוזר על זה ואנשים מצביעים לליכוד, בעצם מצביעים לו, בהמוניהם.

אלעד: הפנתרים השחורים אבל היו ונשארו שמאל, חלקם ממש שמאל רדיקלי. ואחרי סכסוכים והתפצלויות ביניהם, חלקם גם הגיעו לכנסת בבתים פוליטיים אחרים, כמו צ'רלי ביטון.

פרופ' שטרית: צ'רלי ביטון, הוא הולך איפה שהוא מזהה שמאל, איפה שהוא מזהה שפה, וזה ממש קומוניזם, זה אפילו לא סוציאליזם. הוא מצטרף כסיעת הפנתרים השחורים בתוך רק"ח, שזה חד"ש של היום, ו-15 שנה הוא נשאר שם. היה קטע מדהים שאנחנו רואים את צ'רלי ביטון וסעדיה מרציאנו, שני הילדים האלה ממוסררה, מסתובבים בכנסת כחברי כנסת. היה קטע של איזה שנה שהם ביחד בכנסת וזה היה מטורף לחלוטין. כלומר, גם היום קשה לדמיין מצב כזה. ושניהם בשמאל ושניהם באופוזיציה, זה מהבחינה הזאת. ומבחינתם זה הבית, שמאל זה תמיד היה הבית.

אלעד: צ'רלי ביטון המשיך בכנסת את אותו קו - הוא דיבר על קיפוח ועל אפליה, על שכונות עוני, גם מיצב את עצמו בצד השמאלי-קיצוני של המפה הפוליטית בישראל. הוא היה בין הראשונים, למשל, לפגוש את ערפאת, הוא ארגן מפגשים של צעירים מזרחים עם אנשי אש"ף באירופה. 15 שנה הוא היה בכנסת, בשוליים, באופוזיציה, אבל ההשפעה של הפנתרים השחורים כבר הייתה גדולה ממנו ובעצם מכל חבריה האחרים. התנועה שינתה את הפוליטיקה הישראלית, שבה היו עוד אנשים שהבינו פתאום את הפוטנציאל ואת התסכול שנמצא בתוך האוכלוסייה מעדות המזרח.

פרופ' שטרית: גם ש"ס אחר כך לוקחת את השפה הזו, כלומר, אני עברתי על זה במחקר שלי… ממש משתמשים בלקסיקון, לא באמת מתכוונים לשום דבר, אבל משתמשים בלקסיקון, בשפה הזו של… דופקים אותנו, מפלים אותנו, הם הוסיפו את העניין של נישלו אותנו מהמסורת, מהדת, מתרבות אבותינו וכן הלאה. הם הוסיפו כמובן את זה, וזה ניצח כי הם הלכו לבתי כנסת. אבל האפקטים האלה… אנחנו רואים, הם אומרים בעצמם, הם אומרים, כלומר, הרבה יותר מאוחר, גם בסרט שעשיתי, הם אומרים - אנחנו שכבנו על הגדר בשביל שמישהו יבוא ויעבור עליו, ויעשה את זה.

אלעד: וזו בעצם החשיבות של הפנתרים השחורים, גם היום. אולי לא מה שהם עשו, הרי השד העדתי היה קיים גם אחריהם וטענות לקיפוח ואפליה נשמעות עד היום, אבל דווקא השינוי שהביאו אחריהם, העובדה שהם סללו דרך לתנועות מחאה אזרחיות בישראל, לשיח אזרחי בישראל, הם העלו לסדר היום נושאים שעד אז בישראל פשוט לא דיברו עליהם.

פרופ' שטרית: כשהולכים אחורה ומחפשים מאיפה זה התחיל, אין שום ספק שבאופן משמעותי ביותר זה היה בימי הפנתרים. הם גם יצרו מודל לפוליטיקה חברתית חוץ-פלמנטרית גם אם הם לא התכוונו.

אלעד: ויש הדדיות מסוימת, כי עם הזמן גם היחס לפנתרים השתנה. גם בהיבט הזה החל שינוי בחברה הישראלית - הם התקבלו בתוך הממסד, בקונצנזוס התייחסו עליהם כמנטורים, כחלק מההיסטוריה הישראלית. וגם להם בעצמם התפקיד הזה לא תמיד היה ממש נוח.

פרופ' שטרית: כשעשיתי עליהם את הסרט הם היו עדיין צעירים וחזקים ולפני… הייתי אומר 20 ומשהו שנה, 25 שנה כמעט. והם אמרו, אנחנו עדיין פה. כאילו, כולם מדברים עלינו… באמת היו עדיין שם, אף אחד לא נפטר, לא סעדיה ולא כוכבי. עכשיו הם טריו שיושב שמה איפשהו. והם… אנחנו עדיין פה, אנחנו רוצים עדיין לעשות. אמרתי להם, אני ממש מצטער לבשר לכם שאתם הייתם הדלק של כל הקטר הזה, ודלק… מטבעו הוא נשרף.

אלעד: פרופ' סמי שלום שטרית, תודה.

פרופ' שטרית: תודה רבה.

אלעד: וזה היה "אחד ביום" של N12. שנייה לפני שנסיים רק נאמר שהיום זה היום האחרון להצביע עבורנו בתחרות פודקאסט השנה של אתר גיקטיים (Geektime). הלינק להצבעה נמצא בקבוצת הפייסבוק שלנו, "אחד ביום - הפודקאסט היומי". תודה גדולה לכל המצביעים. העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה - שירה אראל, דני נודלמן ועדי חצרוני, על הסאונד מור הרטוב, יאיר בשן יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.

אני אלעד שמחיוף.

אנחנו נהיה כאן גם מחר.

[חסות]

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

7 views0 comments

Commentaires


bottom of page