אחד ביום - איפה עובר הקו האדום?
- הילית בירנבוים מדבדייב
- Aug 3
- 16 min read
הם התגייסו ב-7 באוקטובר בידיעה שזו המלחמה הכי צודקת שיש. אבל אחרי חודשים ארוכים של לחימה בעזה, משהו נסדק. אבישי חושש שהלחימה משרתת אינטרס של התיישבות בעזה על פני החזרת חטופים. עומרי (שם בדוי), סטודנט לרפואה, מתמודד עם עדויות על קריסת מערכת הבריאות והרעבה ברצועה. אלון מתאר אירוע בו חייל מהפלוגה שלו הפר פקודה באופן שכמעט גרם למוות של אזרחים. מילואימניקים רבים שואלים את עצמם שאלה אחת גדולה: האם יכול להיות שבתוך המלחמה המוצדקת שלנו, אנחנו חוצים קו אדום שאין ממנו דרך חזרה?
תאריך עליית הפרק לאוויר: 03/07/2025.
[חסות]
[מוזיקת פתיחה]
אלעד: היום יום חמישי, 3 ביולי, ואנחנו "אחד ביום" מבית N12. אני אלעד שמחיוף ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו. סיפור אחד ביום, בכל יום.
[הפסקה ארוכה]
בשבעה באוקטובר ההוא, לפני 21 חודשים, עדי חצרוני שלנו, עדי מ"אחד ביום", הייתה בכלל בחו"ל, אבל כמו רבים אחרים גם היא הפכה עולמות כדי לעלות על טיסה ולחזור לישראל. עדי הבינה שצריך אותה, שהצבא צריך אותה. אז עדי התגייסה למילואים והודיעה לנו שעם כל הכבוד ל"אחד ביום", היא חיונית כרגע במקום אחר.
אחר-כך, בסבב השני של המילואים, גם - אותו הדבר. וככה היה גם בסבב השלישי וגם בסבב הרביעי. [לאט ובהדגשה] 200 - ימי - מילואים בפחות משנתיים. וכל פעם, עדי חזרה ושיתפה בתחושות שלה, שהלכו והשתנו. ואנחנו, בלעדיה או איתה, עשינו פרקים שבהם דיברנו על מילואימניקים ודיברנו עם מילואימניקים, אבל תמיד היה שם פער. פער בין מה שהמילואימניקים אמרו לנו מול המיקרופון הפתוח, לבין מה שעדי סיפרה שהיא שומעת ממילואימניקים בשטח, וממה שהיא חווה בעצמה.
ועכשיו, כשברקע יש רוחות חדשות, וצומת שבו אולי המלחמה בעזה תסתיים בקרוב [מוזיקת רקע] ואולי היא תמשיך, עדי הצליחה לגשר על הפער הזה, והיא מביאה לנו קולות של מילואימניקים שהיו בעזה, ואומרים לה את מה שעד עכשיו נאמר מאוד בשקט, אם בכלל.
אז הפעם, רב סרן עדי חצרוני, עדי מ"אחד ביום", עם הלוחמים שחוששים שהמלחמה הצודקת ביותר בתולדות ישראל מגיעה למקום שבו הם, הלוחמים לפחות, כבר לא ממש בטוחים שהצדק איתנו.
[פאוזה]
[הקלטה] אבישי: "קוראים לי אבישי, אני בן 25, אני גר בירושלים, נשוי לטליה, ועשיתי, על פי העדכון האחרון שראיתי באתר המילואים, עשיתי 211 ימי מילואים."
עדי: אבישי תמיד ידע שהוא יהיה לוחם. הוא גדל בקיבוץ בעמק בית שאן, במקום שבו הצבא הוא ה-דבר.
[מוזיקת רקע]
[הקלטה] אבישי: "קיבוץ שהוא קיבוץ דתי, בית ציוני דתי, כולם הולכים ליחידות המובחרות, וצבא הוא האתוס המשותף, הוא אתוס עילאי. אני חושב שהוא הדבר שהוא, הוא הייצוג העיקרי של הממלכתיות. הוא הייצוג העיקרי של מי אנחנו כישראלים."
עדי: אבישי התגייס לנח"ל, יצא לפיקוד, ופשוט היה חייל טוב. באוקטובר 2023 הוא גוייס למילואים בצפון, אחר-כך הגדוד שלו נכנס ללבנון. וזה רגע שאבישי ממש חיכה לו.
[הקלטה] אבישי: "דוד שלי לחם בלבנון הראשונה, דוד שלי, שהוא הגיע מארצות הברית להילחם בלבנון הראשונה, והסיפורים שלו מלווים אותנו כמשפחה, פתאום הרגשתי שאני כאילו, אני ממלא את האתוס הישראלי הזה של כאילו לחזור ללבנון, [מוזיקת רקע] ועכשיו הסטטוס שלי הוא גם גבוה יותר, כי אני האזרח הטוב, במובן העמוק, ואני חושב, החיובי גם. האזרח שמקריב הוא האזרח שאנחנו מעריכים אותו."
עדי: מלבנון אבישי חזר לכמה ימים בבית ושוב קראו לו, ליעד חדש: חודש בג'באליה, עזה. וככה, בנובמבר 2024, שנה אחרי שכוחות צה"ל נכנסו לרצועה, אבישי עבר את הגדר בעצמו. ההתרגשות שהייתה לו דעכה די מהר, ולמרות שהתפקיד שלו ושל הצוות שלו הוא לפנות פצועים, להציל חיים, שאלות התחילו להציף אותו.
[הקלטה] אבישי: "זאת אומרת, אתה קם בבוקר, ואתה אומר: ווֹאוּ, רגע, אני בבית שהיה פה פעם משהו, היה פה פעם משהו. פתאום אתה רואה תמונה של מישהו שזה הבית שהיה שלו, ופתאום הבית הזה הוא לא הבית בהגנה שלך רק, הוא גם היה בית של מישהו. ובאותו מידה, [צוחק] כאילו, שעה אחרי זה, אתה לגמרי שוכח. כאילו, אתה, אתה עם החבר'ה שלך, עם הפלוגה, והכל נראה כמו באמת בית בהגנה. זאת אומרת, יש איזשהו דיסוננס שאתה כל הזמן משחק איתו, ואני חושב שהוא נורא קשה. הוא נורא קשה, באיזשהו שלב אתה גם אותו עושה בצורה מאוד… מאוד מהירה. אני חושב שקשה לחזור מהתנועה הזאתי, בין 'אני אדם', 'אני אדם במלחמה'."
[מוזיקה מתגברת ונשארת ברקע]
עדי: המעבר הזה, הלוך חזור, בין "אדם" ל"אדם במלחמה", הוא שוחק. במיוחד כשמצטרפים לזה סימני שאלה נוספים.
[הקלטה] אבישי: "באיזשהו שלב, בטח בתקופה שאני הייתי בעזה, זה היה איזה מין תחושה של כאילו, אנחנו מעדיפים להילחם מאשר להחזיר חטופים. כלומר, אני לא רוצה לגרש את הפלסטינים מעזה, בטח לא את כולם, ואני לא חושב שצריך להתיישב בעזה. ופתאום אני אומר: רגע, זאת… האם זאת המטרה שאני מוכן ללכת אליה? וזאת שאלה קשה."
עדי: אבישי התגייס למלחמה כדי להחזיר חטופים. אבל ככל שהיא התארכה, חלחלה אליו המחשבה שהנוכחות שלו, שעצם ההתגייסות שלו כחייל, מקדמת את כיבוש הרצועה ועקירה של מיליוני פלסטינים. גם הנתונים לא הרפו ממנו. על פי האו"ם, שמתבסס על משרד הבריאות בעזה, עד היום זוהו יותר מ-55,000 הרוגים. מחצית מהם נשים וילדים.
[הקלטה] אבישי: "קשה להבין מה קורה, קשה לתת הצדקות לדברים. כמה פעמים אפשר להגיד 'אוּפס'? כאילו, אולי האופס הוא לא בדיוק אופס. האירועים שקורים בעזה ושקורים במלחמה ו… [מצקצק בלשון] הם, הם פשוט מזעזעים את ה… את החיים שלי, אני חושב. ואני רוצה לדעת שאני חלק מהיסטוריה של משהו שהוא, שהוא היה טוב, ושהוא לא היה דבר רע. מאוד."
עדי: ועכשיו, כל הדילמות האלה עומדות למבחן. כי אבישי קיבל צו מילואים נוסף לעזה. הוא אמור להתייצב שם בהמשך החודש.
[הקלטה] אבישי: "אני נורא קרוע, אני חושב שזה הדבר הכנה שאני רוצה להגיד. אני נורא קרוע. אני נורא לא רוצה לאכזב את אף אחת מהזהויות שאני עומד בהם היום. וזה כאילו, [צוחק] זו הקללה הכי גדולה, אני חושב. לא יודע, בשבילי, כמילואימניק, ונראה לי שיש עוד מילואימניקים שמזדהים איתי, כאילו. זה מעין קללה שכאילו, מה אני? לאן אני בוחר? כאילו, מה אני בוחר? ואני נורא לא יודע מה, כאילו, מה לבחור. אני יודע מה רע ומה טוב. אני לא יודע לעשות את הצעד, ואני רוצה לדעת לעשות את הצעד."
עדי: אחרי הרבה התלבטויות, בסופו של דבר הוא מצא דרך ביניים. אבישי אמר למפקד שלו שהוא בתקופת מבחנים ולא יצליח להגיע לסבב הקרוב. והסיפור של אבישי הוא סיפור של הרבה מילואימניקים. אנשים שהתגייסו עם ביטחון, עם מחויבות, עם אמונה, ומשהו בדרך נסדק. הם נקלעו למשבר זהות.
[מוזיקת רקע]
אני הגעתי לאבישי כי השאלות שהטרידו אותו במובן מסוים הטרידו גם אותי. לפני פחות מחודשיים חזרתי מעוד סבב מילואים, הרביעי בשנתיים האחרונות. אני מה שנקרא "חיילת טובה", הדבר הזה תמיד היה חלק ממני. כשקוראים לי, אני באה בלי לשאול שאלות. אני מחוייבת, אני מסתדרת במסגרות, אני לא מחפשת לעשות בעיות, אכפת לי. אבל מסבב לסבב משהו אצלי התחיל להתערער. התחלתי לשאול את עצמי שאלות; על המוסריות הזאת שאנחנו כל-כך מתגאים בה, על התפקיד שאני לוקחת על עצמי במערכת הזאת, על המשך הלחימה ואת מה באמת היא משרתת. ובראש שלי התחילה מלחמה אחרת, פנימית - בין החיילת הטובה לאדם שאני, שדווקא כן שואל שאלות. והפער הזה, המשקל של הקונפליקטים האלו, הרגשתי אותו פיזית בגוף. אחרי שחזרתי הביתה זה לא עבר, זה עדיין יושב לי על הכתפיים. גם עכשיו. כשסיימתי את הקו האחרון, הלחימה בעזה חודשה ועוד מילואימניקים נקראו לרצועה. שוב. אני אף פעם לא הייתי שם, בעזה, אבל התחלתי לחשוב המון על אלו שכן. שאלתי את עצמי: אם הבטן שלי מתהפכת, איך זה מרגיש להיות שם? במקום שבו משבר אמון הוא כזה שיכול לעלות בחיים שלך, או של החברים שלך. מה קורה כשחייל טוב פוגש קו אדום שהוא לא מסוגל לחצות?
[רצף הקלטות]
עומרי: "בשבילי, הרעבה של חפים מפשע היא פשע מלחמה. אני רוצה לדעת שאני נלחם בצבא שלא עושה את הדברים האלה, שיש לו איזשהו צו מוסרי, שיש לו אלוהים."
אבישי: "תראי, גם בתוך קו אדום יש אדום יותר ואדום פחות, נכון? לא יודע. איפה זה כבר יותר מדי? איפה זה כבר עבר את הגבול?"
אלון: "אני מפחד שגם חלק מהאפתיות הזאת תזיז גם את הקו האדום, ותכלס, זה מאוד-מאוד מפחיד, שאני לא אהיה מסוגל להסתכל ולהגיד 'די'."
[מוזיקה מתגברת ונשארת ברקע]
עדי: אז הלכתי לדבר עם מילואימניקים ששותפים לתחושות האלה. שלושה מהם תשמעו כאן היום. הם כולם לחמו בעזה יותר מפעם אחת, כולם התגייסו עם אותה אמונה, אותה מחויבות, כולם האמינו שאנחנו נלחמים מלחמה צודקת. אבל אצל כל אחד מהם, ברגע אחר, משהו נסדק. עכשיו הם שואלים את עצמם שאלה אחת, גדולה: האם יכול להיות שבתוך המלחמה הצודקת שלנו אנחנו חוצים קו שאין ממנו דרך חזרה?
[מעבר מוזיקלי]
[פאוזה]
[הקלטה] עומרי: "בן 30, אוהב את החיים, [צוחק] לנגן, לקרוא. אני עושה מילואים א… זאת אומרת, מאז השביעי באוקטובר, לא יודע, יותר מ-200 ימים - 250, משהו כזה."
עדי: עומרי - זה שם בדוי - הוא לוחם במילואים ביחידה מיוחדת. חייל מורעל. בשבעה באוקטובר הוא עלה על מדים בלי לשאול שאלות, ואחרי חודשים בצפון, הגיע התור של עומרי להיכנס לעזה. בשונה מאבישי, הוא דווקא חשב שצריך להמשיך להילחם. הוא האמין שבמובן מסוים זה מה שמקדם חזרה של חטופים. עד כדי כך שכשהוא חזר הביתה, הוא הגיע לכיכר החטופים, הוא שמע את הקריאות לסיים את המלחמה, ולא הרגיש שייך.
[הקלטה] עומרי: "ראיתי שאני לא מתחבר למסרים, ראיתי שגם ה… גם מה שהיה בשבילי רצון כל-כך, באמת משמעותי, לשים פעם בשבוע את ההזדהות עם החטופים, כאילו, ללכת לעצרת, רק להרכין ראש ולהתפלל שיחזרו - מתי שהוא ראיתי שזה יותר מדי פוליטי בשבילי במובן הזה שאני לא מסכים עם המסרים של 'עסקה בכל מחיר', של 'להפסיק את המלחמה מייד'."
עדי: כשהוא במילואים, הוא מאמין. הוא מאמין במשימה, בדרך, באנשים שאיתו, במוסריות שלהם. אבל פה צריך לספר עוד פרט אחד על עומרי: הוא בשנה האחרונה ללימודי הרפואה שלו. חצי שנה אחרי שפרצה המלחמה, הגיעה התנגשות. התנגשות בין עומרי החייל, שתמך בהמשך הלחימה, לבין עומרי שחולם להיות רופא.
[הקלטה] עומרי: "אני זוכר במאי, העניין של הרעב ברצועה הטריד אותי מאוד. האם אנחנו, מדינת ישראל, מדינת היהודים, יכול להיות שמרעיבים אוכלוסייה? עצם זה שפוליטיקאים קוראים להרעבה, קוראים ל-לא לתת… לא להעניק סיוע הומניטרי. הם יכולים להשלים עם זה שבתי חולים אין בהם חומרי חיטוי, וש… ואם ה… אני קורא עדויות של רופאים מערביים, זה משהו ש… זאת אומרת, לא צריך ללמוד רפואה בשביל זה, כל אחד שקורא את זה מזדעזע. על ניתוחים שנעשים בלי חומרי חיטוי, על עשרות ילדים שוכבים ואי-אפשר לטפל בהם, על ילדים שמתים מהזיהומים האלה. כמובן שאין תרופות וכולי. זה, זה קורע את הלב. [מוזיקת רקע] ואני גם לא מבין איך זה… אני לא חושב שזה תורם למלחמה בשום צורה, להפך."
עדי: כרופא לעתיד, העדויות מהרצועה הפכו לו את הבטן. סיפורים של רופאים, רובם אמריקנים, שהתנדבו בבתי החולים בעזה ומתארים קריסה מוחלטת של מערכת הבריאות. קטיעות גפיים לילדים ללא הרדמה, תינוקות שמתים מרעב ומהתייבשות, וילדים רבים עם פגיעות ירי בראש ובחזה. במקביל, היה גם פער שקשה לגשר עליו, פער בין העדויות שהוא נחשף אליהן בחוץ, לחוויה האישית שלו מעזה, מה שהוא ראה בעיניים. אבל גם זה הדאיג אותו, כי מה אם הוא לא רואה את התמונה המלאה?
[הקלטה] עומרי: "אני אגיד שחד-משמעית, זה לא מבוסס על שום דבר שאני רואה בשטח. זאת אומרת, מי שרואה טלוויזיה וקורא עיתונים וקורא גם את מה שלא נעים לקרוא, וקורא עיתונות זרה, לא יודע פחות טוב ממני שום דבר. החייל בפנים, הוא רואה דרך צינור, דרך האמר"ל הוא לא רואה כלום. הטייסים רואים מלמעלה, הלוחמים בשטח לא רואים אף אחד, ולרוב המידע הוא נמצא במקומות יותר גבוהים. זאת אומרת, קשה לשפוט, אני אפילו לא יודע אם למעלה כולם יודעים, האם באמת יש רעב או אם יש כמעט רעב. ראיתי, אולי יש את הדיווחים של האו"ם, וגם על זה קשה מאוד לסמוך. אז קשה לדעת למי להאמין."
עדי: כל השאלות האלה שהטרידו אותו בחודשים האחרונים, החזירו את עומרי לספר שהוא קרא פעם.
[הקלטה] עומרי: "אני לא אוהב את ההשוואות האלה של מלחמת העולם השנייה, וכולם מסתבכים בלשונם עם הדבר הזה ואף אחד לא יוצא מזה טוב. אבל יש איזשהו לקח בסיסי, ושוב, אני לא חושב שמשהו ממה שקורה בעזה הוא איכשהו דומה למה שהנאצים עשו וכולי, לא רוצה בכלל א… [מצחקק] להיתפס בלשון על איזה משהו כזה, וגם אני באמת לא מתכוון לזה. אבל זה לקח אנושי, בסיסי, שכל יהודי צריך לקחת אותו, אבל גם כל בן-אדם צריך לקחת אותו: אנשים רגילים עושים דברים רעים מאוד. יש ספר של כריסטופר בראונינג, ועכשיו גם יש סרט בנטפליקס על הדבר הזה, שמראה איך אנשים רגילים מצאו את עצמם עושים דברים נוראים. זאת אומרת, מראים את הגרמנים שכאילו, אני מסתכל עליהם, את יודעת מה? הם לא שונים ממני. באמת. כאילו, חבר'ה לומדים באקדמיה, עובדים, יש להם משפחה, לא יודע מה. כאילו, הם לא שונים. והם פתאום מוצאים את עצמם באיינזצגרופן, ברוסיה, מלחמת העולם השנייה, והם… חלק מסרבים כמובן וזה, אבל בגדול, הם מתרגלים."
[מוזיקת רקע]
עדי: עומרי חזר שוב ושוב במהלך השיחה שהוא לא משווה את מעשי צה"ל למעשים שעשו הנאצים. אבל מה שנשאר איתו זו השאלה, האם אנשים רגילים יכולים לעשות דברים רעים? האם גם הוא מסוגל לעשות דברים רעים? וכשהוא קיבל צו לסבב נוסף בעזה, למרות סימני השאלה, היה לו חשוב להצטרף ליחידה. הבחירה הזו בלבלה אותי אל מול האמירות הנוקבות שלו, אבל הוא הסביר שהבחירה שלו נובעת מסוג של אופטימיות, או אולי אמונה עיקשת, שבסופו של דבר, למרות האמירות של הפוליטיקאים, הצבא עדיין מתנהל אחרת, ושמה שהוא ראה בעיניים, זה צה"ל האמיתי.
[הקלטה] עומרי: "המחיצה שיש בין הפוליטיקה לבין הצבא, והאמון שלי בצבא הוא כזה שמאפשר לי להאמין במה שאנחנו עושים ולהגיד לעצמי, 'חובתי להתגייס למלחמה הזאת וכולם צריכים להתגייס ולעשות מה שאנחנו עושים.' ויש המון מאמצים, אני חושב, להימנע מפגיעה מחפים מפשע, לא להיגרר להרעבה, בטח לא הרעבה מכוונת. בכל מלחמה קורים דברים מכוערים. אלה דברים עצובים, ובאמת, קורעים את הלב. סיפורים אנושיים, איומים. אבל אני חושב שהם לא נעשים בצורה מכוונת. אני חושב שקודם כל, אנשים צעירים מפוחדים עושים דברים רעים, לפעמים. ולפעמים יש פשוט טעויות בתום לב, כמו של הפצצה של שיירה. כאילו, אם הייתי חושב שבאמת יש כוונה לעשות פשעי מלחמה והם נעשים, לא הייתי הולך."
[מוזיקה מתגברת ונשארת ברקע]
עדי: את הראיון הזה הקלטנו כשעומרי חזר לכמה ימים בבית, ואחריו הוא נסע לשבוע נוסף בעזה. ואז, לפני שבועיים וחצי, קיבלתי ממנו טלפון. הוא התקשר להגיד לי שיצא הביתה ואנחנו צריכים לדבר. שמעתי בקול שלו שמשהו קרה. הוא סיפר לי, שהוא היה חלק מהאירוע של קריסת המבנה בחאן יונס, אירוע שבו נהרגו חן גרוס, יואב רוור, תום רוטשטיין ואורי יהונתן כהן. זאת הפעם הראשונה במלחמה שעומרי חווה כזה אסון סביבו, אובדן, מקרוב. שבועיים קודם, מה שהעסיק אותו זה המחסור במים ומזון ברצועה, ועכשיו הוא עובר משבעה לשבעה. וזה חלק מהסיפור של המלחמה. הסכנה מכריחה אותך להתמקד בהישרדות, בהישרדות שלך ושל האנשים סביבך. אבל היא לא מעלימה את השאלות, אולי רק דוחה אותן קצת.
[מוזיקה מתגברת ונפסקת]
אלעד: חסות אחת וממש מייד חוזרים.
[חסות]
[הפסקה ארוכה]
עדי: בשיחות שהיו לי לקראת הפרק הזה, דווקא לא עם עומרי, עלה לפעמים שם קוד - פרקטיקה שאף מילואימניק לא הסכים לדבר עליה באופן רשמי, און רקורד, אבל היה ברור שהיא מכבידה לכולם על הלב. כמה מילואימניקים סיפרו לי על פרקטיקה שהתפתחה בחודשי המלחמה הראשונים ופורסמה בתחקיר של עיתון "הארץ" לפני כמעט שנה: שימוש בשאווישים. פלסטינים שמוצמדים לחיילי צה"ל, מולבשים במדים, ומכריחים אותם לבצע משימות מסוכנות. לפתוח דלתות של מבנים ממולכדים או להביא תיקים חשודים, מעין מגן אנושי. זו פרקטיקה שהתחילה ב"חומת מגן" ונפסלה על ידי בג"ץ כבר לפני כמעט 20 שנה. אבל לפי העדויות בתחקיר וכמה מהשיחות שערכתי, היא חזרה לשימוש. [מוזיקת רקע] המילואימניקים סיפרו על תחושת אי-נוחות עמוקה, על ההבנה שהם משתמשים באזרח לא חמוש כמגן אנושי, ועל הפער בין הפקודה שקיבלו ובין מה שהרגיש להם נכון. עוד אחד מהרגעים האלה, שחיילים עוצרים ושואלים את עצמם: האם כאן עובר הקו האדום שלי?
[הקלטה] אלון: "העניין הזה של תמיד להשפיע זה תמיד… זה משהו שהוא מעייף. וזה שאלה שעלתה - האם אני באמת מסוגל להחזיק את הדבר הזה של לנסות להשפיע מבפנים, או שאני כבר חלק מהצבא הגדול, ואני פשוט עוד חייל בקצה שאין לו תחום השפעה כבר?"
עדי: כשאלון התיישב מולי, הדבר הראשון שתפס אותי היה העיניים שלו. הן היו כבויות. הוא דיבר לאט, בטון מונוטוני, כאילו אפאטי לגמרי. זה היה מבלבל, כי הוא סיפר על עצמו ככזה שאוהב לשאול שאלות, שאכפת לו, שרוצה להשאיר חותם. לא להיות סתם עוד בורג במערכת.
[הקלטה] אלון: "אני לא מקבל כל משימה כמשהו שהוא מוחלט. אני גם תמיד אומר לעצמי שאני מגיע כדי שאני אוכל להשפיע."
עדי: התפקיד של אלון במילואים הוא מפקד מרגמה בגדוד של חטיבת ירושלים. אם, לדוגמה, צריך להרחיק אנשים מהכוח, אם נדרש ירי עבור חילוץ, אם צריך ליצור מיסוך או תאורה או חסימה בצומת, בדיוק בשביל זה אלון והחיילים שם. בכוננות, במרחק מסוים מהגדוד. אלון מקבל נ"צ, מספרים על המפה, נותן את הפקודה והצוות שלו יורה.
[הקלטה] אלון: "אני לא רואה בעיניים כלום. אני לא רואה גם את התוצאות של מה נשאר אחרי שאני יורה. לפעמים מגיע סרטון של הפגיעה שלנו, אבל זה לא אומר יותר מדי."
[מוזיקת רקע]
עדי: אלון לא באמת יודע על מה הוא יורה, או על מי. הוא רק יודע שהכוחות בפנים צריכים אותו. כל המערכת הזאת בנויה על דבר אחד - על אמון. אמון בפקודה, במפקדים, אמון בכך שהירי הכרחי. בשני הסבבים הראשונים שלו בעזה אלון האמין. הוא סמך על ההוראה לירות, סמך על זה שיש בה צורך. והוא סמך על חברים שלו. גם כשהוא פיקפק במטרות המלחמה או במדיניות של הממשלה, הם היו העוגן, הסיבה להגיע.
[הקלטה] אלון: "צוות, האנשים שאתה סומך עליהם והם סומכים עליך. המפקד שאיתי נמצא בצוות, ואני יודע שאם הוא… אני לא מגיע, אז הוא לא יוצא הביתה כדי לראות את התינוק שלו."
עדי: אז הוא המשיך להגיע. בחודש מרץ הגיע הסבב השלישי, במקביל לעסקת החטופים השנייה שיצאה לדרך.
[הקלטה] אלון: "ואני אומר לעצמי: 'חוזרים חטופים, בשביל זה אני מגיע'."
עדי: בעזה הפסקת אש. בחדשות מראים תמונות של חטופים חוזרים הביתה, יש אווירה של תקווה זהירה. אלון נכנס לרצועה עם הגדוד, ומחפה על הכוחות מבפנים. המשימה הרשמית שלהם, לשמור על ציר פילדלפי בזמן הפסקת אש.
[הקלטה] אלון: "עדיין יש קו, ציר, שאם א… בן-אדם שעובר אותו, יורים בו גם אם יש הפסקת אש. כלומר, לא מסכנים את עצמנו. אומרים לנו שהכוח שאנחנו מחליפים ירה גם מעבר לציר, ובעצם הפר את ההפסקת אש, ואפילו הזיז חלק מהגופות שהוא ירה בהם אל מעבר לציר, כדי להראות שמה שהוא עשה זה לא הפרה של הפסקת אש, אבל אין לדעת."
עדי: הדיווחים האלה מטרידים אותו, אבל הוא מדחיק. מה שחשוב זה שהחטופים חוזרים. הלילה יורד והצוות מתמקם במבנה נטוש על הציר. זה הלילה הראשון שלהם בפנים. הם פורקים ציוד ותופסים פינה לישון.
[הקלטה] אלון: "פתאום באמצע הלילה שומעים פיצוצים, ואז אנחנו פתאום מבינים שנגמרה ההפסקת אש, והתחילו להפציץ."
[מוזיקת רקע]
עדי: וככה פתאום הפסקת האש מסתיימת. הלחימה מתחדשת, ואותה עסקת חטופים שבשבילה אלון הגיע, קורסת. המשימה של הגדוד משתנה. כבר לא לשמור על ציר שקט, אלא לאבטח אותו בזמן פינוי של אוכלוסייה עזתית. מעמדת הרחפנים, על מסך, אלון רואה את העזתים מתפנים מהשכונה, ואת השטח מתרוקן מאנשים. ואז הוא מבחין בקבוצה של עזתים שמתקרבת לקו שאסור לעבור אותו.
[הקלטה] אלון: "זה מאה אנשים, עם דגל לבן, שמתקרבים, וכולם מדברים על זה בקשר. אז פתאום מישהו מכוח שכן יורה באחד מהאנשים שם, והאנשים מתחילים להתפנות אחורה. ועולים בקשר ואומרים: יש אישור להטיל רימון מהרחפן, בערך כ-50 מטר מהאנשים, כדי בעצם להראות להם את הדרך הנכונה, ושלא ילכו לכיוון שהם לא אמורים ללכת. והכל קורה מאוד מהר, מקבלים את הפקודה, הוא טס לשם עם הרימון, והוא מטיל את הרימון פחות מ-50 מטר. והרימון נֵפֶל, פוגע ולא מתפוצץ. אני יודע להגיד לעצמי שאם הוא היה מתפוצץ היו נהרגים שם אזרחים, והיה לידי מישהו שהפר פקודה בעצם."
עדי: הרגע הזה עם הרימון שכמעט פגע, לא עוזב את אלון. המחשבה שמי שהפר פקודה, שמי שאולי ביצע פשע מלחמה, הוא חייל מהפלוגה שלו, ושזה כנראה לא היה בטעות. אז מה זה אומר עליו? הסיפור מתחיל להתגלגל בפלוגה, כולם מדברים על זה, אבל אף אחד לא מעז לדבר עם המ"פ. ואלון? הוא קרוע, מתלבט, אבל משהו בו אומר "די", הוא לא יכול לשתוק יותר, לא יכול להיות זה שמתעלם, והוא מחליט לפעול.
[הקלטה] אלון: "ואז אני מדבר על זה עם המ"פ, ואז הוא נותן לי תשובה של קצינים, של "לחדד נהלים" ו… אבל פתאום אני שואל את עצמי, האם אני סומך על המפקדים? [מוזיקת רקע] ואני פתאום משנה פאזה ואומר לעצמי: טוב, אני כבר לא… אני לא בהכרח סומך על האנשים שפה."
עדי: זה היה הרגע שבו אלון הבין שזהו, האמון נשבר. לא רק האמון במדינה, לא רק במטרות המלחמה, אלא במעגל הכי קרוב אליו. החברים לפלוגה והמפקדים שמובילים אותו. וההבנה הזאת, המשבר המוסרי הזה, אוכל אותו מבפנים.
[הקלטה] אלון: "ואני גם אומר את זה למפקדים שלי, אני עושה את המינימום. עם זה שאני עושה את המינימום, אני גם יודע שאני מסכן גם את עצמי, וגם לפעמים את חברים שלי. תחושה של… כבר לא יודע מה אני עושה פה. אני רץ על אוטומט, והאוטומט הזה הוא שוחק."
[מוזיקה מתגברת ונשארת ברקע]
עדי: כשאנחנו שומעים על חיילים שחוזרים מהקרב, המושג הראשון שקופץ לראש הוא בדרך כלל "פוסט טראומה". החרדה, הפלשבקים, הפחד שנשאר בגוף. אבל לפעמים יש גם פצע מסוג אחר, עמוק יותר, שקשה יותר לדבר עליו. בשיח המקצועי קוראים לזה "פגיעה מוסרית", Moral injury. זה לא פצע שמקורו בפחד על החיים, אלא פצע שמקורו במצפון. פגיעה שנוצרת, על-פי ההגדרה, כשנבגדת תפיסת הטוב והרע האישית. משהו שקורה כשהמלחמה מאלצת אותך לעשות משהו שנוגד את מי שאתה חושב שאתה. או כשאתה מרגיש נבגד על ידי המערכת. זה יכול להיות ירי על מטרה שאתה לא בטוח לגביה, זו יכולה להיות ההתמודדות עם השאלה, האם המלחמה שהאמנת בצדקתה הופכת ללא-מוסרית, וזו יכולה להיות התחושה שאתה חלק ממשהו שהולך למקום שאתה מתנגד לו בכל לבך, ושההשתתפות שלך הופכת אותך לשותף. זו לא הפרעה נפשית, אלא פגיעה בזהות. זו תחושה של בושה, של אשמה, ושל אובדן אמון. לא רק במנהיגים או במפקדים, אלא בעצמך. הרגשה שחצית קו אדום פנימי, ועכשיו אתה צריך למצוא דרך לחיות עם זה.
[מוזיקה מתגברת ונשארת ברקע]
כמה שבועות אחרי שפגשתי את אלון לראיון, המלחמה שינתה צורה. בבוקר יום שישי, 13 ביוני, איראן הגיבה על מתקפת הפתע, ושיגרה יותר מ-100 כטב"מים לעבר ישראל. כשנשמעו האזעקות, אלון היה עם בת-הזוג שלו בסלון הדירה שלהם בתל אביב.
[הקלטה] אלון: "הטלפון התחיל לצלצל וניסיתי להרחיק את עצמי מהטלפון. אז התחלתי לצעוק, התחלתי לצעוק על בת-הזוג שלי במיטה, תפסתי אותה גם. פתאום גם הטלפון שלה התחיל לצלצל, ופתאום מצאתי את עצמי בסיטואציה שאני לא שולט על הגוף שלי ויש לי תגובה מאוד חריפה ל… לדבר הזה."
עדי: אלון נבהל. בזמן הסערה הפנימית הזאת, הטלפון לא הפסיק לצלצל.
[הקלטה] אלון: "אני מקבל חייגן שמתקשר אליי ואומר לי שאני מוקפץ למילואים. פתאום, פעם ראשונה אמרתי לעצמי שנפשית, מנטלית, אני לא חושב שאני אעמוד בזה. כאילו, אני לא במצב נפשי מספיק טוב כדי להחזיק רובה, כדי לעלות על מדים ולבצע משימות."
[מוזיקה מתגברת ונשארת ברקע]
עדי: אלון דיבר עם המפקד שלו ואמר לו שהפעם הוא לא מסוגל להגיע למילואים. וזה התקבל בהבנה. ביום שבת בלילה, תוך כדי ירי הטילים והאזעקות, אחרי שנתיים ביחד, אלון ובת-הזוג שלו נפרדו. הוא חזר להורים במצב נפשי לא טוב. התחילו לו טיקים, התקפי חרדה, חוסר תיאבון, הגוף קרס. כבר תקופה שאנשים סביבו דאגו לו, הם זיהו את אותה התשישות, את אותה מצוקה שגם אני ראיתי בעיניים שלו כשנפגשנו. אבל רק עכשיו, בנקודת השבר הזאת, אלון הבין עד כמה המצב חמור. עוד באותו שבוע הוא התחיל טיפול. בפעם הראשונה הוא נתן מקום לכל מה שהדחיק הצידה, לכל מה שהאפאטיות ניסתה להגן עליו מפניו.
[הקלטה] אלון: "אתה אומר לעצמך, אחרי כל הזמן הזה, אם זה באמת היה שווה לשרת במלחמה שאתה לא מאמין בה, כי השחיקה והעול הזה, יש לו מחירים נפשיים, מחירים אישיים."
[מוזיקה מתגברת ונשארת ברקע]
עדי: בשבועות האחרונים דיברתי עם לא מעט מילואימניקים. רובם לא הסכימו לדבר למיקרופון, אבל היה להם חשוב לדבר איתי, להשמיע את הקול שלהם. ולמרות שלא הייתי בעזה, הבנתי אותם, כאבתי איתם, בכיתי איתם. הסיפורים היו שונים, אבל התחושה בבסיס הייתה זהה. כל-כך הרבה אנשים שחווים את אותן טלטלות, את אותן שאלות, ובכל זאת, כל אחד מהם מרגיש לגמרי לבד.
[צליל מעבר]
גם אני יצאתי לפרק הזה עם שאלות שהרגישו רק שלי, עם משקל שחשבתי שאני היחידה שסוחבת. וקיוויתי שאם אדבר עם עוד אנשים שמרגישים ככה, אולי גם אני ארגיש פחות בודדה. אבל במובן מסוים קרה ההפך. להבין שאותן שאלות מהדהדות אצל אחרים לא הפך את המשא לקל יותר, הוא רק חידד את הכובד שלו. כי המלחמה הזאת לא מציעה תשובות פשוטות, [מוזיקת רקע] ובסופו של דבר, היא משאירה כל אחד מאיתנו עם המצפון שלו, לבד.
[הקלטה] אבישי: "אני חושב שאני אומר משהו שהרבה אנשים מזדהים איתו. אני מרגיש שהרגע הזה הוא ממש א… רגע שבו באמת אנשים, והרבה מהחברים שלי, פשוט [לאט] לא - יודעים - מה - לעשות. מה ההחלטה שצריך לעשות? אנחנו לא יודעים מה… למה להיקרע. ואנחנו נקרעים, בע'. אבל זה בשבילי, זה המצפון שלי רוקד. המצפון שלי רוקד. אולי הוא קצת עייף."
[מוזיקה מתגברת ונשארת ברקע]
אלעד: בעקבות הטענות שהעלו כאן הלוחמים, אנחנו פנינו לדובר צה"ל, וזאת תגובתם: "צה"ל פועל בהתאם לדין הבינלאומי ולערכי צה"ל. הוא פועל לצמצום הפגיעה באזרחים ככל שניתן, גם בתנאי לחימה מורכבים בשטח בנוי מול ארגון טרור שמשתמש באוכלוסייה כמגן אנושי. בנוגע למקרה הראשון, כלומר, המקרה שבו נטען שרימון הוטל מרחפן בניגוד לפקודה, אז בצה"ל אומרים ש"בניגוד לנטען, הרימון הוטל במהלך פעילות מבצעית ברצועת עזה, במרחק רב מאוכלוסייה אזרחית, ולא נפגע אף אזרח. מפקד המחלקה", הם אומרים, "פעל בהתאם לשיקול דעת מבצעי ובתגובה לסיכון שנשקף לכוחות באותה עת".
בנוגע למקרה השני, הטענות שגופה של פלסטיני הוזזה מעבר לפרימטר כדי להציג מצג כאילו אין הפרה של הפסקת האש, בצה"ל אומרים: "האירוע אינו מוכר, ככל שיתקבל מידע נוסף, הנושא ייבדק בהתאם. ההוראות וההנחיות בצה"ל", אמרו לנו, "אוסרות בבירור על שימוש בבלתי-מעורבים למשימות צבאיות, והפקודות וההנחיות בנושא הובהרו לחיילים בשטח במהלך הלחימה. אירועים בהם עלה חשד סביר לחריגות בהקשר הזה, מצויים בחקירה". זו תגובת דובר צה"ל.
וזה היה "אחד ביום" של N12. תודה גדולה לעדי חצרוני וכמובן לאבישי, לעומרי ולאלון. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה שירה אראל, הילה פז ודניאל שחר, על הסאונד יאיר בשן, שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.
אני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן גם בשבוע הבא.
[צלילי סיום]
[חסות]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments