top of page

אחד ביום - מקום אחד בהודו

טיול אחרי צבא זה לא דבר חדש. הרצון להתרחק קצת מהארץ, למצוא שקט ולנשום, מוכר למשוחררים מאוד - בטח אחרי השנתיים האחרונות. אבל לפעמים דווקא המרחק והדממה מעוררים את הקושי, מעלים רגשות שלא יודעים תמיד לתת להם מילים. בישראל כבר יש מענים שונים - אבל מה עם עשרות האלפים בחו״ל שחווים תסמינים שהם לא יודעים איך להתמודד איתם? בשביל אותם מטיילים הוקם ״המקום״ ע״ש רון אפרימי ז״ל: מרכז לסיוע נפשי לישראלים בהודו.  הפעם אנחנו עם חזי שוחט, ממייסדי המרכז, ועם שקד כץ, חייל מילואים משוחרר, כדי לדבר על הפינה הישראלית שקמה באמצע הודו והפכה לבית, ולו לרגע, עבור לוחמים ושורדים שמוצאים את עצמם רחוק מהבית ומתמודדים עם מצוקה נפשית.


‏תאריך עליית הפרק לאוויר: 03/12/2025.

‏[חסות]

‏[מוזיקת פתיחה]

‏אלעד: היום יום רביעי, שלושה בדצמבר, ואנחנו "אחד ביום" מבית N12. אני אלעד שמחיוף, ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו, סיפור אחד ביום, בכל יום.

‏שקד: באותם רגעים אתה לא… לא עסוק בפחד. אתה עסוק בלהילחם ולעשות מה שצריך לעשות. היום שאני מסתכל אחורה, אני… עדיין מרגיש את אותו פחד שהרגשתי אז. הפחד מוות שבעצם הרגשתי פעם ראשונה בחיים שלי, מה זה פחד ממוות, אמיתי.

‏[מוזיקת רקע מתחילה]

‏אלעד: יש משהו מעט מטעה בשקד כץ. הוא עשה עליי רושם של אדם מאוד אסוף, מאוד שמור. הקול שלו היה יציב, המבט שלו חד וחודר. הוא תיאר בבהירות נדירה את הרגשות ואת התחושות שהוא חווה.

‏שקד: אני שירתתי בפלח"ן נח"ל, גוייסתי במרץ 13'. מדובר בעיקר על מבצע "צוק איתן". האירוע כולו, ככלל, כל החוויה עצמה והאירועים שהיו בפנים בפרט. היום אני יודע שהם השפיעו עליי גם בזמן אמת, אבל אז באותו זמן לא… לא הבנתי שזה משפיע עליי, לא, לא ראיתי את זה. לא… בכלל לא.

‏אלעד: אלא שככל שהתקדמה השיחה, התברר לי עד כמה האדם שמולי חווה קושי, עד כמה המעמד הזה לא מובן מאליו עבורו. להיות כאן, לשבת מול מיקרופון, לדבר על ההתמודדות שעד עכשיו הוא לא ממש חשף.

‏שקד: ברור, עד היום. עד עכשיו, האמת, זה, זה… פעם הראשונה שאני מדבר על זה ככה, זה עכשיו. זה מפתיע גם אותי.

‏[הקלטה] אודי כגן: "אני רוצה להקדיש את הדקות הקרובות של ההופעה, לספר לכם את זה שאני הלום קרב. להרים את הערב טיפה, [קהל צוחק] להרים את ה…"

‏אלעד: בחודש אוגוסט האחרון, קטע מההופעה של אודי כגן הפך לוויראלי ברשת. זה הקטע שבו הוא סיפר על ההתמודדות שלו עם הלם קרב, עם פוסט טראומה.

‏[הקלטה] אודי כגן: "הדבר הזה גדל בחושך, בבושה, בדממה, כשלא מדברים עליו. הוא מתרבה, אתם מבינים? בבושה הוא מתרבה עוד ועוד ועוד ועוד. אבל מת מהר מאוד באור. והאור זה אנחנו. מקווה שאתם…"

‏[מוזיקת רקע מסתיימת, ההקלטה נמשכת ומתפוגגת]

‏אלעד: זה מונולוג, ואני מקווה שתסלחו לי על הפומפוזיות, אבל זה מונולוג שהוא בעיניי היסטורי. הוא מצחיק והוא עצוב, הוא נוגע והוא מעורר השראה. אודי מספר על המפלצת שהסתתרה בתוכו ויצאה במקום הכי לא צפוי, בטיול אחרי הצבא לדרום אמריקה. [מוזיקת רקע מתחילה] שם, הכי רחוק מישראל, הכי רחוק מהשירות הצבאי, הכל פתאום צף.

‏וגם בעניין הזה, מתברר שהמונולוג הוויראלי של אודי מייצג אלפים רבים של ישראלים, של לוחמים, אנשים כמו שקד. אלו אנשים שחזי שוחט, גם הוא בעצמו לוחם, החליט להקים עבורם מקום מיוחד שיטפל בהם בדיוק כשהמפלצת מתפרצת.

‏חזי: הרבה פעמים המשפט שמצאתי את עצמי אומר שם לאנשים: "אתם לא משוגעים". זאת אומרת, התגובות שלכם הן תגובות נורמליות למצב לא נורמלי. ואז אתה רגע נותן להם מילים וכלים לכל מה שהם חווים.

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: אז הפעם, עם שקד כץ ועם חזי שוחט, אנחנו נספר את הסיפור של "המקום". מרכז הסיוע שהוקם במיוחד ללוחמי צה"ל בהודו.

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏לקחנו אחורה קצת יותר מעשור, "צוק איתן" בעזה. שקד אז הוא לוחם בסדיר, ולמרות שלא ממש ידע מה קורה לו, בדיעבד זה מאוד ברור שמשהו קרה.

‏שקד: ה… הזעם שהיה בתוכי. הממ, החוסר סבלנות, ההתפרצויות על חברים שלי מהצוות, התפקוד שלי והתסמינים הבאמת… חזקים, נגיד, כשהתחלתי להבין באמת שיש משהו, זה קרה רק אחרי השחרור.

‏[מוזיקת רקע מתחילה]

‏המשכנו הלאה רגיל. לא… לא דיברו איתנו על מה שעברנו, לא היה את העיבודים שיש היום. בטח שלא דיברנו על רגש בינינו, בין החברים. לא, לא ידענו לדבר על הדברים האלה, גם אם הרגשנו אותם, גם אם כן הצלחנו לשים לב אליהם, לא… לא… לא היה מקום לדבר על זה. לא באמת הצלחתי להחזיק עבודה מסודרת, גם כשהלכתי לעבוד בצלילה, שזה משהו שאני מאוד אוהב, ומאוד אהבתי לעשות. גם שם לא באמת הצלחתי להחזיק יותר מדי זמן ב… באותו מקום עבודה. אהמ, הלילות, שזה… אין מה לדבר בכלל, זה… זה באמת הקושי הכי קשה, הכי גדול. הרבה דברים של היום-יום.

‏המשכתי לעשות מילואים. התסמינים הלכו והתגברו. אני לאט לאט התחלתי באמת להכיר בזה שיש לי פוסט טראומה, להכיר במושג הזה בכלל. כבר הייתי מודע לזה ופשוט החלטתי לשים את זה בצד, לנסות… "להשתיק את המפלצת", נקרא לזה ככה.

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏אלעד: אי אפשר לומר שזה הצליח, אבל כן שהמצב היה פחות או יותר תחת שליטה. שקד למד לדחוף את המפלצת שלו למטה, להחזיק חזק את הראש שלה כדי שלא תצוץ. בשבעה באוקטובר הוא גויס למילואים, לצפון, והתסמינים המשיכו. הוא התקשה לתפקד ושוחרר. אחר כך שקד התחתן ונסע עם נוי, אשתו הטרייה, לתאילנד והודו. לירח דבש.

‏שקד: הירח דבש היה סוג של בריחה. זה היה ירח דבש כי זה אחרי החתונה, אבל פשוט אני הייתי צריך… לברוח. להתרחק פה מהארץ, להתרחק מהמלחמה, להתרחק מהלחץ. הייתי צריך שקט לנפש שלי ולגוף. פשוט לברוח מכל הבלגן הזה. בתאילנד עוד הכל… אפשר להגיד "בסדר"? פתאום השקט מסביב, הטבע שאני מוקף בו 24/7. הרגשתי קצת יותר טוב. לא, אני לא אגיד "טוב", אבל הרגשתי יותר טוב מבארץ, זה בטוח.

‏אחר כך כשהגענו להודו, שם קצת הדברים השתנו. ממש ברגע שנחתנו בדלהי. [קולות המולה של עיר, שוק, אנשים מדברים במקביל] כל הרעש שיש שם, הצפיפות. המון… המון שוטרים, חיילים, אותו דבר כולם עם… עם נשקים. הרעש, המבנים השבורים שמזכירים קצת את עזה בהרבה פעמים. אז ממש איך שהגענו בנסיעה למלון, שם חטפתי התקף חרדה פעם ראשונה מאז שטסנו בעצם.

‏[מוזיקת רקע דרמטית שהולכת ומתעצמת]

‏הולך למות. פשוט ככה. קוצר נשימה, קשה מאוד לנשום, דופק מאוד חזק, זיעה. כאבים בחזה. זה קרה בדלהי פעמיים או שלוש. ואז הבנו שצריך פשוט לצאת מדלהי, מהאזור הזה. אז נסענו למקום אחר רחוק, לֵה. ואיך שהגעתי לשם, עוד פעם. הכל צף עוד פעם. הבנו כבר מה קורה שזה לא… לא רגיל. בעצם כבר באנו לעלות על טיסה לחזור ובשדה תעופה… חטפתי עוד פעם התקף חרדה… קיצוני, שגרם לי להתעלף בסופו של דבר. פינו אותי לבית חולים. התאשפזתי שם כמה ימים ועד אז לא באמת הבנו באמת בוודאות מה… מה קורה.

‏אלעד: האבחנה של הצוות המקומי ההודי הייתה שמדובר בתסמינים של מחלת גבהים. להגנתם, בשלב הזה שקד ונוי באמת טיילו במקום גבוה בהרים של הודו. אלא שאז, במקרה פגשה אותם בבית החולים ישראלית. אחות במקצועה שהייתה שם בטיול עם המשפחה. היא הבינה מיד שאין לשקד שום מחלת גבהים.

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏שקד: ובאה ופשוט הרגיעה אותי. אמרה "הכל בסדר. זה התקף חרדה, זה הפוסט טראומה". הנחתה גם את הבית חולים מה, מה לעשות, כי הם לא יודעים מה זה. הביאו לי את הכדורים שהיה צריך להביא לי ו… נרגעתי. אחרי הבית חולים אמרנו שזה כבר יותר מדי, וצריך לחזור לארץ. שזה גם היה משהו מאוד מפחיד לחזור בסיטואציה הזאת לארץ. גם… לא יודע איך הייתי עושה את זה באמת, גם פיזית ונפשית לעשות את כל המעבר הזה.

‏אלעד: כשהם התלבטו איך ואם לחזור לארץ, נוי ושקד נזכרו בעוד מפגש שהיה להם עם ישראלית, עוד כשטיילו בניו דלהי. גם את תמר פרידמן הם פגשו לגמרי במקרה. היא בדיוק הגיעה אז להודו, ובין הישראלים התפתחה שיחה.

‏שקד: היא בעצם סיפרה לנו על "המקום". למה… למה היא הגיעה להודו, מה היא עושה פה. וכשדיברנו איתה היא אמרה "קחו את המספר שלי למקרה ותצטרכו, אם ו…" והיינו צריכים. אשתי התקשרה אליה. ומהרגע שהתקשרה אליה, הכל פשוט התגלגל, היא דאגה לנו להכל. דאגה לנו למונית, דאגה לנו שתביא אותנו עד לכניסה לגסטהאוס איפה שנישן, ששם גם היה מקום. ומהרגע שהגענו לשם, היינו שם חודש. חודש שלם שבו אפשר להגיד שיקום. [מוזיקת רקע מתחילה] התחלה של שיקום. פשוט בית. מקום בטוח להיות בו בכל הטירוף הזה שאני נמצא בו. גם המקום עצמו, גם האנשים, תמר, חזי.

‏חזי: אז בתקופה האחרונה אני יותר בישראל. לפני כן זה היה מין משולש כזה בין עזה-לבנון והודו-ישראל. זה כזה היה… המסלול.

‏אלעד: זה חזי. שוחט. הוא הקים יחד עם תמר את "המקום" בהודו. וכן, גם חזי לוחם ולכן המעברים המוזרים האלה שהוא עושה בין מקומות מאוד שונים.

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏חזי: המעברים הם… הם כמעט בלתי אפשריים. אני עוד לומד את הדבר הזה. אבל כאילו אין לי לזה נוסחה, אבל לגמרי מעברים שהם דיכוטומיים וכזה לוקח זמן להתרגל לשם, להודו, לוקח זמן להתרגל. כאילו ההתגלות המהירה יותר היא כמובן בלחימה. אבל רגע להפשיר ממנה ולהיות איש טיפול בהודו, אז זה… זה לוקח רגע. כאילו מ-0 ל-100 אתה בדרך כלל עושה את זה בשניות. מ-100 ל-0 זה בדרך כלל לוקח זמן.

‏אלעד: המעברים האלה הם אינטנסיביים, בכלל לא קלים. אבל כמו שתכף תשמעו, לחזי יש קטע עם דיכוטומיה. במקביל לשירות המילואים שלו כלוחם, הוא סיים לימודי עבודה סוציאלית. ואפרופו מעברים דיכוטומיים, בשבעה באוקטובר הוא הזניק את עצמו לדרום. הוא הגיע לכפר עזה. וגם שם, אפילו שם, עבר בין להיות מטפל ללהיות לוחם.

‏חזי: בהתחלה עוד כזה ניסיתי לשלב בין השניים, אפילו כשהגעתי לכפר עזה. בהתחלה עשיתי התערבויות נפשיות, מה שנקרא. היה שם, אני זוכר, איזה בחור מצנחנים, שהוא היה שם במצב קטטוני, זאת אומרת משהו קפא. זו תגובה קלאסית שאנחנו מכירים לאירוע עם פוטנציאל טראומטי, ועשיתי לו את ההתערבות שאנחנו בדרך כלל עושים, למי שנמצא בכזה בכזה מצב. עכשיו, בלי קשר למציאות שקורית מסביב, שיש יריות ונפילות וצריך כאילו להיכנס פנימה בעצם להילחם במחבלים.

‏[מוזיקת רקע מתחילה]

‏זה היה ממש בכניסה לכפר עזה, שם, בתחנת דלק. האוטומט שלי היה זה להגיע לבחור ההוא וממש לעשות איתו איזשהו סשן, כזה ממש זה… יש ל… יש פרוטוקול כזה. עושה איתו לחיצות בידיים, כזה מנסה להחזיר אותו לאיזשהו תפקוד. ברגע מסוים, אתה יודע, עם כל הרעש של הנפילות והיריות, והפקודות הלא ברורות, והבלגן שקורה שם, והפצועים וההרוגים, אני פתאום מבין שרגע, כאילו יש פה בלגן. ואולי צריך לעשות סדר. ואז באמת אני נכנס למיינדסט אחר של באמת של מפקד. ואז אני לוקח ציוד, וכזה עושה איזה שינוי תפיסה.

‏אלעד: הגבולות מטושטשים, ועם כמה שזה יכול להישמע הזוי שלוחם תחת אש פתאום תופס את הידיים של לוחם אחר ועושה לו תרגולי לחיצות, כשחושבים על זה בעצם מדובר באותו הדבר. הצלת חיים, הצלת נפשות. אלו עולמות חופפים שחזי כבר הורגל אליהם. במסגרת ההתמחות שלו בטיפול במצבי לחץ וטראומה, הוא עבד ב"חיליק מגנוס איתור והצלה". [מוזיקת רקע מסתיימת] אנחנו מכירים את החברה בעיקר כמי שמחלצת מטיילים ישראלים שנתקעו פיזית בכל מיני מקומות בעולם. אבל לצד זה, חלק לא קטן מהג'וב הוא לחלץ מטיילים ישראלים שנתקעו נפשית בכל מיני מקומות בעולם.

‏חזי: נניח, חבר'ה ש… נמצאים עכשיו באיזושהי אפיזודה והם באמת במצב כבר שהוא… איבדו איזשהו קשר עם המציאות, וצריך עכשיו להכניס אותם למקום. ואז באמת זה איזושהי אופרציה שצריך עכשיו לנהל, זאת אומרת, מה עושים עד שהוא נכנס למקום? עכשיו אתה רוצה להכניס אותו לבית מאזן. אתה לא רוצה להכניס אותו ל… לאשפוז, כי אשפוז הרבה פעמים זה קצת פחות נעים ונוח. ובאמת "מגנוס" בעיקר מה שהם נותנים זה כזה, זה… זה את זה. את קצה הסקאלה שעכשיו מישהו נמצא ב"שבר נפשי", קוראים לזה שם, ועכשיו צריך לנהל את הסיטואציה.

‏ויותר מזה, זה פשוט ימים, "ימי עיבוד". לשבת עם חבר'ה 5, 6, 7 שנים אחרי, בעצם, צוק איתן, אבל גם היה לנו חבר'ה מ… מבצעים ומלחמות קודמות ולעשות איתם עיבודים, [מוזיקת רקע מתחילה] ולהתחיל לפתוח את זה ולהבין איפה זה פוגש את החיים שלהם כל כך הרבה שנים אחרי ו… ומה אפשר לעשות מתוך הדבר הזה. ו… ואני מתוך זה מתחיל לקלוט את האירוע שקורה לנו בהודו, בעצם כאילו את ה-blindspot שלנו כ… כחברה, כמדינה.

‏אלעד: חסות אחת ואנחנו ממש מייד חוזרים.

‏[חסות]

‏אלעד: כמי שמצא את עצמו עובר בין עולמות, בין טיפול ללחימה, בין שדות הקרב של המזרח התיכון ללוחמים שמטיילים במזרח ההרבה יותר רחוק, חזי קלט את מה שהוא מכנה "ה-blindspot שלנו כחברה וכמדינה".

‏חזי: פתאום מה שאני רואה שאני באמת… המון חיילים פשוט טסים מפה. חיילים משוחררים, מילואימניקים, חבר'ה צעירים, חבר'ה של הנובה, רוצים לטוס והם אומרים "אנחנו חייבים לצאת כדי להצליח לנשום אוויר ולנסות לעבד את מה שעבר עלינו, כי פה במדינה אנחנו לא מצליחים".

‏בתוך הדבר הזה אני רואה שיש בארץ לא מעט מענים שמתחילים ל… לקום ובעצם לעזור לאותם חיילים משוחררים, אבל בעצם אני מבין שיש לנו את ה-blindspot הזה שמה, בהודו, ובכלל בחו"ל. אז אחרי שאני שומע ומבין את זה, אני טס לשבועיים לשם להודו, ממש לאיזשהו סיור שטח ראשוני כזה, בדיקת היתכנות, האם… כאילו מה קורה שם? רגע להבין.

‏הייתי שבוע בקאסול, שבוע בדרמסלה, זה שני כפרים בצפון הודו, זה כזה ה… המקומות המרכזיים בהם ישראלים נמצאים, ובכל מקום עשיתי איזה מין הרצאה קטנה. אמרתי לחבר'ה… הסתובבתי שם ברחובות, אמרתי להם "תשמעו, אני גם הייתי לוחם וזו העבודה שלי. ואני רוצה לנסות לעזור לכם לתת מילים, לתחושות שלכם, ואולי גם לתת לכם כלים, למה שאתם חווים. ואולי גם לנסות להכווין כאילו לאיזשהי דרך שאולי אחרת, זאת אומרת, איך אפשר להתמודד עם הדבר הזה, שאולי לא דווקא הסם או הטריפ הבא". [מוזיקת רקע מתחילה] והגיעו המון חבר'ה. זאת אומרת, הגיעו באמת כמויות. ואחר כך הרגשתי, זאת אומרת, לא יכולתי ללכת ברחוב שם, כי זה היה כזה, "וואו, אחי, אני רוצה לדבר איתך", "אני רוצה לדבר איתך". ואז הבנתי כמה הצורך הוא גדול. אז באמת התקשרתי ל… לשותפים פה בארץ, ואמרתי להם "חבר'ה, אנחנו צריכים להיות פה. כמה שיותר מהר".

‏אלעד: כך נולד "המקום", מרכז ייחודי בהודו על שם רון אפרימי זכרו לברכה, לוחם ביחידה של חזי, שנפל בעזה בינואר 2024. אבל קודם, רגע לפני שהעבודה ב"מקום" ממש התחילה, חזי היה צריך לעשות עוד דבר אחד קטן. סבב מילואים נוסף.

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏חזי: נכון. ואחרי שסיימתי איתו, אמרתי "טוב, יאללה, אורזים תיק", ממש יצאתי מהיחידה לשדה התעופה [מגחך] עליתי על מטוס, יחד עם תמר ועוד שותפים, ובעצם התחלנו הכי ראשוני, פשוט להיות שם בשטח. זאת אומרת, היה לנו איזשהו שיתוף פעולה באמת עם נט"ל, ויחד עם תל השומר, וכזה מה שהיה לי חשוב להבין רגע שאת האחריות המקצועית… שיש לנו כזה מין רשת ביטחון מקצועית, ואנחנו כזה… לא עושים משהו שהוא רק עלול לגרום יותר נזק. ויצאנו לדרך.

‏ועוד לא ידענו בדיוק מה המודל ואיך עושים ומה עושים, אבל קודם כל להיות שם. להיות שם בשטח, להיות כתובת לחבר'ה. וזה פשוט התחיל. ובאו עוד אנשים ותוך כדי תנועה גם הבנו מה הצרכים, ואיך אנחנו עושים שיתופי פעולה עם עוד חברות וארגונים. ולאט לאט איך למסד את זה. ואז שוב בעצם חוזר לעוד סשן בלבנון. לעוד סבב של מילואים. והיו לי שם רגעים סוריאליסטיים, זאת אומרת, באמת עשיתי זום כאילו עם הודו וזום עם זה… תוך כדי שאני נמצא בלבנון ואני אומר, "תקשיבו, אוטוטו אני נכנס", זה כמו שכזה לפני שאתה נכנס פה למנהרות בכביש 1, אז באמת "אוטוטו אני נכנס למנהרה ואין לי שם קליטה" [צוחק]. אז… אז ממש כאלה באמת סיטואציות מוזרות. וככה בעצם יצאנו לאיזה מין דרך חדשה ועשינו את זה… אפילו הקמנו עוד סניף בדרום הודו. הפך להיות משהו גדול.

‏אלעד: שם, כשהוא בהודו, חזי נחשף לדפוס שחוזר על עצמו פעם אחר פעם. לוחמים שדווקא המרחק עושה להם טריגר. דווקא המרחק מוציא החוצה את מה שלא ממש הרשו לעצמם להתמודד איתו כשהיו בבית.

‏חזי: אז בעצם מה שקורה, הגוף מחזיק. הגוף מחזיק וזה טוב, זה מנגנון טוב ובריא, כאילו, זאת אומרת, אנחנו מחזיקים, אנחנו בהתמודדות ובעצם מתי הנפילה קורית? שאנחנו רגע שנייה נחים. זאת אומרת, שהסיטואציה המלחיצה בחוץ, היא שנייה אחת נרגעה, ואז בעצם הדברים צפים. ובעצם מה שקורה לאותם חבר'ה זה שהם מתים לברוח מפה. לא בקטע של לברוח ולא לחזור, אבל שנייה אחת רגע לעצור ולנשום, כי פה הם בין צו מילואים למשנהו. ושם יש איזשהו שקט ואיזה מין רצון כזה ללכת ולהתפרק. ואז בעצם מה שקורה עם השקט הזה זה שכל מה שיש בפנים מרשה לעצמו לצוף.

‏[מוזיקת רקע מתחילה]

‏הבעיה היא ששם אין מבוגר אחראי, זאת אומרת, אין מעגלי תמיכה. והרבה פעמים אנשים מטיילים לבד. והם נוסעים על אופנועים. והודו היא בעצמה מטורללת והכבישים שם משוגעים. אז תוסיף על זה את השגעון שהחבר'ה הגיעו מעזה. ובעצם יש שם התמודדויות מאוד מאוד מאוד קשות, שהם מתמודדים עם זה לבד, הרבה פעמים הם אפילו לא יודעים לתת לזה מילים, כאילו למה קורה להם. אבל בעצם כשהם מתמודדים עם הדברים האלה והם לא יודעים מה לעשות ולמי לגשת, אז… אז יש סמים. ויש מסיבות. ו… ואנחנו יודעים שהדברים האלה הם הם כנראה לא הדבר שיעשה להם טוב. [מוזיקת רקע מסתיימת] ואנחנו אומרים להם: "בואו, שבו. יש כאן אנשים טובים… עיניים טובות, עיניים מקצועיות שרואות אותכם. רגע נעשה קפה, נשחק שש בש. נסביר לכם מה קורה לכם. אם יש צורך, נחבר אותכם לאנשי טיפול, גם כן, או בשיבא או תל השומר. אם יש צורך שהוא אקוטי יותר, גם נדע לחבר אותכם לחבר'ה מ"מגנוס"". זאת אומרת, אבל קודם כל להיות שם ולהיות איזשהו כתובת לכל ה… לכל מה שקורה אצלם שם בפנים.

‏אלעד: "המקום" הוא בעצם שני מקומות. אחד בדרמסלה בצפון הודו ואחד בגואה בדרום. שניהם במקומות מרכזיים. אלו שני בתים ששופצו ואובזרו בציוד ובאנשי צוות.

‏חזי: אז זה קודם כל מרחב שהוא פתוח. זאת אומרת, בוא, תהיה. ישנת לא טוב, יש פינת קפה. בערב יש אוכל חם, יש גיטרה, יש אנשים, יש מתנדבים, יש עובדים סוציאליים. אה… שיראו אותך. בעיקר, בעיקר מה שחשוב לנו, אנחנו שם באזורים של האיתור והמניעה. זאת אומרת, אנחנו לא עושים שם טיפולים.

‏גם זה חשוב לנו להגיד לחבר'ה שמגיעים, זאת אומרת, מי שזקוק לאיזשהו טיפול שהוא קצת יותר אינטנסיבי, אז יותר נכון שיחזור לארץ ויעשה את זה. שם זה קצת כמו לעשות איזשהו מיני ניתוח שדה. זאת אומרת, אם בן אדם נמצא באיזשהו מצב שהוא, ככה, צריך רגע איזשהו איסוף וזה, אז אנחנו מחברים אותו רגע למשאבים שלו, גם הפנימיים וגם החיצוניים. זאת אומרת, אחרי השיחה הזאתי, אנחנו נדע לחבר אותו. או למטפלים דרך המחשב, או ממש אם יש צורך אז לחילוץ או למענים אחרים שקיימים כאן בארץ.

‏זאת אומרת, להיות ברגע הזה, שלפני שהבן אדם נמצא באיזושהי מורכבות. אז להיות שם ולתת לו את המענה. אנחנו בקשר עם המון עמותות צבאיות, עם עמותות של ה"נובה", ולא מעט פונים אלינו: "תקשיב, יש לנו מטופל", "יש לנו בחור", "יש לנו זה… שכאילו איבדנו קשר עם חללית האם. והוא מסתובב עכשיו איפשהו בהודו. ואם אתם יכולים לפנות אליו". ומשהו שם בחבר'ה הרבה יותר פתוח. זאת אומרת, משהו בטיול, משהו בזה שאין את הכובד הזה של מה שקורה כאן. מאפשר לחבר'ה להגיע, וגם בא-פורמליות שלנו.

‏אלעד: שני המרכזים, ה"מקומות" מלאים. וכשחזי דיבר על blindspot, נדמה לי שהמספרים ימחישו בדיוק את העניין. כי בהודו מסתובבים היום, עכשיו, הרבה יותר לוחמים הלומי קרב או עם תסמינים של פוסט טראומה מאשר, אני מניח, הייתם חושבים.

‏חזי: אז הכמויות הן מטורפות. עכשיו, כמה הגיעו אלינו? אנחנו יכולים להגיד שכרגע אנחנו כבר מעל 12,000 ביקורים אצלנו במרחבים. אנחנו פעילים שנה וחצי ומעל 12,000 ביקורים. ואם היה לי יותר יכולת ויותר capacity, היה לנו הרבה, הרבה, הרבה יותר. הסיפור הוא פשוט שכזה זה מה שאנחנו יכולים והכמויות הן מטורפות.

‏אז מעל 12,000 ביקורים אצלנו, מעל 12… 6,500 אנשים שהיו בסדנאות הממוקדות. ומעל 650 שיחות אחד על אחד. הבאנו גם מנכ"ל, כש… כבר נהיינו גדולים, אז הבאנו מנכ"ל שיעשה את זה בצורה מסודרת, קוראים לו אורי רון-עמית. ואנחנו עסוקים המון בגיוס משאבים. אז המספרים הם מספרים מטורפים, ואני חושב שלגמרי מדברים בעד עצמם ובעד הצורך.

‏ואנחנו, אתה יודע, כזה ב… בצמוד למדד, ככל שאנחנו עושים יותר, אנחנו מבינים כמה עוד אנחנו עוד יש לנו עוד לעשות. אז בתוך זה אנחנו באמת ככה מסתכלים קדימה ואומרים "אוקיי, זה מענה שאנחנו יכולים לעשות" ומנסים באמת להרחיב את הדברים האלה.

‏אני לפני השביעי לאוקטובר, במציאות הישראלית די עמדתי חסר אונים. זאת אומרת, אמרתי "לאן אנחנו הולכים?" והיום שאני רואה את החבר'ה האלה, אני אומר, "אין, אין כאילו… אין, אין לנו, זה חבר'ה שיקחו אותם". [מוזיקת רקע מתחילה] זה חבר'ה עם כל כך הרבה כוחות ויכולות, וגם אם… אין את התשובה כזה לאן אנחנו הולכים עכשיו, אבל אני רואה את האנשים האלה ומה שהם עברו, ואת הכוחות שהם גילו בהם, אז אני כזה, יש לי איזה מין תחושה של, "אוקיי, יש על מי לסמוך".

‏שקד: הצלחתי לנשום, להירגע, להבין דברים, ללמוד דברים חדשים שקשורים לזה, ללמוד על זה. לדבר עם עוד אנשים שהם כמוני. לראות שיש דברים שהם דומים, פתאום זה לא כזה מוזר מה שאני חווה, זה לא כזה… זה הגיוני. נהיה קצת יותר הגיוני.

‏אלעד: שקד היה בין האורחים הראשונים במקום, אחרי שירח הדבש שלו ושל נוי הפך לרצף התקפי חרדה ואשפוז. השיחה המקרית ההיא, עם תמר, הובילה אותו אל המרכז הטיפולי ובעצם לפעם הראשונה שבה התמודד ישירות עם המפלצת.

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏שקד: חודש שלם שבו… היינו שם. עברנו הרבה סדנאות, ערבים משותפים, ערבי קהילה, שיחות, אפילו סתם ככה, שיחה אחד על אחד, טיפולים, סאונד הילינג. כשהייתי צריך אהה… עזרה לטיפול פסיכיאטרי מהארץ דרך שיבא, הם קישרו אותי לזה. ככה שיכולתי לקבל גם טיפול רפואי, אמיתי, טוב מהארץ. עזרו לי עם כדורים שהייתי צריך לקבל. פשוט חודש של… זמן לחזור לעצמי.

‏שם הבנתי סופית שאני לא יכול לנסות להשתיק יותר את המפלצת הזאת. ש… ככל שאני מכחיש את זה יותר, זה רק נהיה חמור יותר. שזה, לא… אני לא רוצה להמשיך ככה.

‏[מוזיקת רקע מתחילה]

‏אלעד: אחרי חודש של התמודדות ועיבוד, שקד ונוי עזבו את המקום והחליטו להמשיך בטיול בהודו. ההתקפים המשיכו ללוות את שקד גם אז.

‏שקד: אבל גם… גם אני, וגם אשתי נוי כבר ידענו איך יותר להתמודד עם זה. וגם ידענו שיש לנו את ה… מקום הבטוח הזה. שהוא נמצא פה, אולי לא קרוב פיזית, אבל הוא פה. זה לא רחוק כמו הארץ. יש לנו ישראל קטנה שם ש… שמחכה לנו אם אנחנו צריכים.

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏אלעד: אחד האתגרים הכי קשים שאיתם שקד התמודד, והאמת, עדיין מתמודד, הוא הבושה.

‏שקד: אם היית שואל אותי, אני לא הייתי רוצה להיות איפה שאני היום. שים אותי עכשיו, תן לי שים עליי מדים, נשק ושלח אותי לצוות שלי להילחם. זה… זה איפה שאני רוצה להיות. עם כל הכבוד, לא לשבת פה ולדבר על זה. זה העניין, זה הבושה. אבל היום אני נלחם בה. גם לא נתנו לי להרגיש את הבושה הזאת. ב… בשום, בשום אופציה. אם זה מחזי ומתמר, אם זה משאר האנשים שהיו שם. יש שם עוד מלא אנשים שהם כמוני, לא בדיוק, אולי, אבל חווים דברים מאוד דומים.

‏אלעד: את העדות לדרך הארוכה שהוא עבר, אפשר היה לראות בערב שנערך לקהילת "המקום" לפני כחודש. שקד שיתף שם בפעם הראשונה את הקהל בסיפור האישי שלו.

‏[הקלטה] שקד: "שלום לכולם, נעים מאוד, אני שקד. קודם כל מתרגש מאוד, לחוץ, אתם בטח תשמעו גם על הקול. אני אספר בקצרה על ה… איך אני קשור ל"מקום". אה… אני התגייסתי ב-2013 לפלח"ן נח"ל, והייתי ב'צוק איתן'…"

‏שקד: וגם לווה בהתקף חרדה. אבל… אחר כך הרגשתי שזה עשה לי טוב. זה גם למה באתי לפה היום עוד פעם. הרגשתי שזה עשה לי טוב וגם ראיתי שזה עשה טוב לאנשים אחרים. הגיעו אחר כך אנשים ודיברו איתי ואמרו לי תודה. זה גרם לי ל… לרצות לנסות עוד קצת. גם בשבילי וגם בשביל אחרים.

‏אלעד: היום שקד לומד הידרותרפיה ושיטות טיפול מיוחדות. השאיפה שלו, העתיד שהוא מסמן לעצמו, הוא לעזור לאחרים. ושאלתי אותו, שאלתי אם הוא מאמין שיום יבוא והוא יצליח לטפל ולשקם לוחמים כמותו. לוחמים שמתמודדים גם עם המפלצת וזקוקים לעזרה.

‏שקד: אני מאמין שכן, כי… כי אני מכיר את זה. [מוזיקת רקע מתחילה] ואחד הדברים שהפריעו לי בדרך כלל, וגם לחברים שלי לשיקום, זה שמי שמטפל בנו לא… לא באמת יודע מה זה פוסט טראומה. אולי למד מה זה, הוא… הוא עבד עם אנשים כאלה, אבל הוא לא… לא יודע מה זה באמת, איך זה מרגיש מבפנים. ובא לי לעזור לאנשים שחווים את אותם דברים כמוני. כרגע אני עדיין עוזר לעצמי, אבל זה השאיפה, כן? להצליח להיות זה שעוזר לאחרים עם זה.

‏אלעד: וזה היה "אחד ביום" של N12. תודה גדולה לשקד כץ ולחזי שוחט.

‏אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה דניאל שחר, שירה אראל, הילה פז ועדי חצרוני, על הסאונד יאיר בשן שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.

‏אני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן גם מחר.

‏[חסות]

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

Comments


אוהבים פודטקסטים? הישארו מעודכנים!

הרשמו וקבלו עדכונים לכל תמלולי הפודקאסטים

תודה שנרשמת

  • Whatsapp
  • Instagram
  • Facebook

כל הזכויות שמורות © 

bottom of page