אחד ביום - 11 שנים של מאבק

הדר גולדין נחטף במהלך הפסקת האש בעיצומו של מבצע צוק איתן בשנת 2014, והוגדר חלל צה״ל שמקום קבורתו לא נודע. משפחת גולדין יצאה אז במאבק להשבתו - מאבק שנמשך עד היום, ושבשבעה באוקטובר קיבל תפנית כאשר הצטרפו אליו ברגע עוד עשרות רבות של משפחות.

הפעם אנחנו בשיחה מיוחדת עם איילת גולדין, אחות של הדר - שעדיין נאבקת כדי שיחזור הביתה.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 04/09/2025.

[חסות]

[מוזיקת פתיחה]

אלעד: היום יום חמישי, 4 בספטמבר, ואנחנו "אחד ביום" מבית N12. אני אלעד שמחיוף, ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו. סיפור אחד ביום, בכל יום.

[מוזיקה מסתיימת]

[הקלטה מהפגנה]

כרוז: "עסקה. אחת. כולם כולל כולם!"

קהל: "עסקה. אחת. כולם כולל כולם!"

כרוז: "תמונת הניצחון היא החטוף האחרון."

קהל: "תמונת הניצחון…"

אלעד: בין שלל הפוסטרים והתמונות שהונפו שם, בכיכר החטופים, בהפגנה הגדולה, הייתה תמונה אחת שונה. גם היא של חטוף ישראלי שמוחזק בידי חמאס. גם ממנה הביטו פנים של צעיר, חייל שנחטף כשהגן על המדינה. אבל התמונה הזו שונה כי בזמן שאת יתר האנשים שמופיעים בתמונות למדנו להכיר בשנתיים האחרונות, את הבחור הצעיר שמופיע בתמונה הזו, אנחנו מכירים כבר 11 שנה.

[הקלטה] איילת: "אני איילת גולדין, אחותו הגאה של סמל הדר גולדין, שרץ אל האש ב'צוק איתן' ונחטף. [מחיאות כפיים ברקע] אני רוצה לומר לכם קודם כול: תודה. בזכותכם, אנחנו על הרגליים, 11 שנה אנחנו על הרגליים וזה בזכותכם, בזכות העם המטורף והנפלא שא…"

[מוזיקת רקע שקטה]

אלעד: איילת גולדין, אחות של הדר, עמדה על הבמה בכיכר החטופים, ונשאה שם נאום מרגש ועוצמתי. היא עמדה לא רק עבור הדר, אלא עבור כולם, עבור כל החטופים שעדיין מוחזקים בשבי בעזה.

[הקלטה] איילת: "אנחנו נלחמים על הדר, אנחנו נלחמים על ערכים, שמי שמפקיר חללים הוא יפקיר את החיים. [צועקת] פדיון שבויים זה עניין לאומי! זה לא טובה למשפחת גולדין."

אלעד: הדר גולדין נחטף במהלך הפסקת האש, בעיצומו של מבצע צוק איתן, 2014. הוא הוגדר חלל צה"ל שמקום קבורתו לא נודע. משפחת גולדין יצאה אז ומאז במאבק להשבתו. מאבק שבשבעה באוקטובר קיבל תפנית כש… בתוך המאבק המצומצם על השבת החטופים מעזה, הצטרפו ברגע אחד עוד עשרות רבות של משפחות.

[מוזיקה מתגברת]

אז הפעם אנחנו בשיחה מיוחדת עם איילת גולדין, אחות של הדר, שעדיין נאבקת כדי שיחזור הביתה.

[מוזיקה קצובה מסתיימת]

איילת גולדין, שלום.

איילת: שלום, מה שלומך, אלעד?

אלעד: אממ, לא יודע, מה שלומך?

איילת: אממ, לא יודעת. שלומי כשלום מדינתי, נראה לי.

אלעד: כן?

איילת: זה, זה האחרון שאימצתי לי. כל פעם אתה מאמץ משהו אחר. לפעמים עניתי "עם הראש מעל המים", "הפנים קדימה". עכשיו זה האחרון שלי.

אלעד: איך מודדים את שלום המדינה?

איילת: אני, אני יודעת איפה אני מודדת את הדופק. אתה יודע, בחברה שסובבת אותי, בחברה המשרתת, ב… בן זוג, בילדים, בשכנים, בחברים, בכל מי שאני מכירה. הם… כולם עמוק עמוק מתחת לאלונקה, ולצד זה, אתה יודע, מנהלים שגרה לא שגרתית מטורפת. זה, זה השלום ש… שלום המדינה שאני מדברת עליו, זאת אומרת, מבחינתי זה ה… הבעל שלי שסיים עכשיו 110 ימי מילואים, אל תוך אוגוסט, החופש הגדול שבעצם התחיל אי שם ביוני עם ההתקפה האיראנית. אתה יודע, זה המון המון המון המון דברים שהפכו להיות המציאות הבלתי נתפסת שלנו.

אלעד: אז זהו, את מתארת פה אירועים שקורים עכשיו, אירועים שקרו לאחרונה, ובעצם אני לא יכול שלא לחשוב ש… אתם פועלים בעצם בשני מעגלים. כלומר, את ואני מדברים כמה שעות לפני שאנחנו מציינים את היום ה-700 של מלחמת "חרבות ברזל", כפי שהיא נקראת…

איילת: כן.

אלעד: זה מעגל אחד. אבל המשפחה שלכם סופרת גם במעגל שהוא הרבה יותר רחב. לפי ה… חישוב שלי, אתם כבר סופרים 4,053 ימים.

איילת: 4,000 פלוס פלוס, כן. כן, תשמע, זה, אני לא חשבתי על זה בהקשר של שני מעגלים עד עכשיו שאתה אומר את זה. אה… אני כן יכולה להגיד שאני באמת 11 שנה בתוך האירוע, שדרך אגב, גם המילים 11 שנים הם בלתי נתפסות בעיניי, כי בסוף אה… באיזשהו אופן נשארנו שם, אתה יודע, אח שלי יצא, ואני נלחמת על ההשבה שלו, וזה כאילו משהו בשנים האלה, משהו ב… אתה יודע, כל מי שמאבד מישהו קרוב יודע שמשהו במושג זמן הוא כאילו, הוא בלתי… הוא הופך לבלתי נתפס, משהו משתנה, ו… אני חושבת שזה אפילו עוד יותר נורא, כי, ככל שאנחנו מדברים את מה שאנחנו חווינו ב-11 שנים, זה הגלגל חוזר על עצמו, זאת אומרת, אתה מבין? זה כאילו בלתי נתפס לפעמים ל… לשמוע אותנו מלפני השביעי ובהקשר של עכשיו. אז אני אגיד שאנחנו, אני באמת 11 שנה באירוע הזה, באירוע של להילחם אה… על הדר, להילחם על החיילים, על חטופים, לדבר שמי שמפקיר חללים יפקיר פצועים, יפקיר חיים, ואז, ואז באמת נפתח השביעי לאוקטובר. עכשיו, אני לא מרגישה שני מעגלים, אני מרגישה אבל באיזשהו אופן שזה באמת אה… שותפות גורל מטורפת. זה… זה… קרה משהו לא נורמלי. זאת אומרת, קודם הייתה לי תחושת בדידות בדבר הזה במשך שנים, אה… ופתאום אתה חלק ממשהו מטורף. אה… זה המון המון המון תחושות. זאת אומרת, מצד אחד, איזושהי תחושה שאם היינו… הקו שלנו תמיד דיבר על הומניטרי תמורת הומניטרי, על לחזק את הערכים, על לפעול בשם הערכים, על זה שזה, זו זכות וזה לא בושה להילחם על חיילים, ושמדינה צריכה לעמוד על הערכים שלה וש… לגרום לחמאס להבין שלהחזיק חטופים זה, זה נטל וזה לא נכס, ולתפיסתי, אולי משהו היה יכול להיות אחרת. זאת אומרת, אני חושבת שבאיזשהו אופן, כשהשביעי לאוקטובר פרץ, היה בזה גם איזושהי, זה נשמע הזוי להגיד, אבל תחושה של - איך לא, לא הצלחנו למנוע? תחושה קשה אישית.

וגם, אני חייבת להגיד שזה נגע בהמון המון המון מעגלים אישיים. זאת אומרת, מעבר לעובדה שבאמת הבעל שלי באותו בוקר קם ויצא, והבן שלי יצא, ובעצם כל המושב שלי, בנטור, ב… בגולן, זה היה נראה כמו משהו שלקוח מ"יום כיפור", אתה יודע, זה היה חג, זה מושב דתי חילוני, כאילו ממש האלמנט הזה של אנשים יוצאים מבית כנסת ורצים, ולובשים את המדים, זה, זה היה משוגע.

ו… וגם מעגלים מאוד אישיים, כי ההורים שלי במשך… בשבע שנים האחרונות בעצם עומדים בחץ השחור, אה… צופים על ה… על המקום אליו הדר נחטף, מדברים ערכים, ובעצם המון המון המון מהמעגלים של תושבי העוטף שסבבו אותם, וסבבו אותנו כמשפחה, והיו מאוד מאוד קרובים אלינו, הם ממש נפגעו באופן אישי. אז בעצם זה בבת אחת התחיל מכל הכיוונים.

זה התחיל ב… אתה יודע, באנשים יקרים לנו שנפגעו, שנחטפו, שנפצעו, שנהרגו. אה… זה המון, אני לא יכולה להסביר כמה טלפונים מטורפים במשך כמה וכמה וכמה ימים. מאות טלפונים של אנשים שלא ידעו למי לפנות. כאילו, המוסדות של המדינה הרי לא עבדו, בכל היבט, בימים הראשונים. ממש טלפונים מטורפים: "הבן שלי היה בסופה, הוא נחטף, אני לא יודע למי לפנות…" ככה, כאילו, דברים משוגעים.

אלעד: אבל, אבל מה, מה הם, מה הם רצו מכם? מה הם ציפו לשמוע?

איילת: היינו כמו איזה חמ"ל. מה הם ציפו לשמוע? אתה יודע, שאתה אבוד, אתה אומר, "רגע, מישהו שחווה את זה, אני אשאל אותו מה עושים". נתפסנו כבעלי איזשהו ידע. והאמת שמאוד מאוד מאוד ניסינו לעזור, ממש ניסינו גם בניסיון שצברנו להפנות… ההורים שלי, שצברו המון המון ניסיון בהיבט הבינלאומי, ניסו לעזור לכל לאנשים עם אה… עם אזרחויות זרות, איכשהו לחבר אותם למדינות, אה… ניסינו, חיברנו את "מכון פסגות", שזה פסיכולוגים ועובדים סוציאליים, ניסינו קצת… בכל מיני דרכים, בעצם הקמנו מין מיני מיני מיני [מחייכת] מטה, ואני חושבת שהמטה הוקם אחרי כמה ימים כבר. אתה יודע, נתנו להם כבר, אנחנו, הם גם הביאו מעצמם, כל אחד מהם זה בן אדם טוב שבא מהשטח, ואנחנו הבאנו עוד איזה 600, 700 שמות ו… זה היה משוגע.

אתה יודע שבהתחלה, לפעמים, היו אנשים שהסתכלו עלינו במין "וואו, רגע, שנייה, אנחנו זה לא אתם. לא יכול להיות, לא יכול להיות. זה לא, לא, לא". כי, אתה יודע, זה כאילו הפנים של ה… מי שרואה אותנו, רואה 11 שנה. אתה מבין? זה, זה בלתי נתפס.

אלעד: אבל בוא… בואי נקרא לילד בשמו. את בעצם אומרת, הגיעו משפחות חטופים, הסתכלו עלינו ואמרו: "אתם מי שאנחנו לא רוצים להיות".

איילת: כן. אנחנו תמרור האזהרה, אין ספק. אנחנו תמרור האזהרה. אני אגיד שגם הדר, כהדר, הוא ממש הפך לסמל, כאילו זה לא יאומן שאני מדברת על אחי הקטן, והוא… היה אדם מדהים בחייו, אבל הוא הפך לסמל בהקשר הזה. סמל גם של החמאס. סמל להפקרה. סמל למדינה שלא נלחמת על הערכים שלה ולא נלחמת על החיילים שלה, ובהקשר הזה זה לא, זה לא הדר כהדר, זה גם כל ילד או נער או חייל שמתגייס עכשיו. זה, זה, זה, הוא צריך להסתכל על הדר ולראות את עצמו. אימא שלו, אבא שלו יכולים להסתכל על הפנים של הדר ולראות את הילד שלהם. זה, זה בדיוק מה ש… הסיפור הזה. אה… אבל אני אומרת אה… כאילו הדר הפך לסמל ו… ו… ראינו את זה גם, דרך אגב, בשנתיים האלה. זאת אומרת, ראינו גם כשהושבו אברה והישאם, אה… אני לא יודעת אם אתה זוכר, אבל היה, ככה, חמאס, ברוע שלהם, ציירו את הדר מאחורה. וגם עכשיו, בסרט ה… הנורא של נמרוד, ה… החייל שיוצא ונלחם להגן, ונחטף בצורה כזאת מחרידה, אז המחבלים החמאסניקים בתוך הטירוף שלהם, הם צועקים לו "הדר גולדין!", כי אתה שומע את הסרט, אתה שומע אותם. עכשיו זה לא, יש בזה משהו, אני חושבת שזה נתן ממש סטירת לחי בקטע של… כשראינו את הציור של הדר, זה, אתה יודע, זה החמאס, זה הטקסים המטורפים, זה ה… זה המחושבות הזאת, אבל היה משהו בלראות את המחבל ברגע עצמו של השביעי לאוקטובר, כאילו צועק את השם של אח שלי. כאילו, זה באמת השתרש כניצחון של רוע. ו… ובהקשר הזה, מבח… הדר הוא גם סמל, כמו שהוא סמל להפקרה, הוא סמל הגבורה, הוא סמל לאנשים שרצים קדימה בשם המדינה, כדי להציל, והוא גם סמל לערכים האלה שכל כך נשברו. ולכן אנחנו… אנחנו נשיב אותו, כי אנחנו נשיב לעצמנו את הסמלים שלנו, ואנחנו נשיב את כולם, כי אין לנו דרך אחרת להשתקם ולהרים את ה… להרים את עצמנו.

אלעד: ספרי לי על הקשר ביניכם.

איילת: אממ… על הקשר. דבר ראשון, משפחה, אתה יודע, בסוף משפחה פשוטה. ארבעה אחים, שני הורים, אה… מאוד, אני חושבת מאוד אה… מאוד ציונים, כאילו גדלנו בבית כזה שכל הסבים והסבתות זה שורדי שואה כזה, אתה יודע. משפחה דתית ציונית, מאוד מאוד ברור, כאילו, הרבה כזה מטרות, הרבה לראות את ה… מעבר, את הדבר הגדול, את ה… לא יודעת, הדברים היו תמיד ברורים - בלי הרבה מילים, דרך אגב, במעשים. אה… אני האחות הגדולה, אחריי חמי ואז התאומים צור והדר שהם קטנים ממני בעצם ב-12 שנים, אז זה… קצת כמו אימא קטנה, אני חושבת [מצחקקת], ואני יכולה להגיד גם היום, בתור אימא, שאתה יודע, בתור הורה, נכון, אתה מתעסק קצת עם ההבדלים בגילאים של הילדים ומה היה הקשר ביניהם וכל מיני כאלה? אני יכולה להגיד שזה אנחנו משפחה מחוברת בצורה מטורפת, כאילו אני יודעת להגיד היום שזה לא משנה באמת, זה משנה מה שיוצרים. אה… וכנראה, ההורים שלי עשו משהו טוב [מצחקקת]. ו… באמת סופר מחוברים ובאמת, בשביל חמי ובשבילי, האחים הקטנים הם… חוץ מזה שהם הדגם המוצלח, אני מרגישה תמיד, כאילו אולי משהו ב… ככל שמתקדמים עם הילדים, אולי הוא משתפר. אני, אני לא יודעת. אבל הם באמת היו מדהימים. אז זהו, אז אני חושבת ש… מבחינתי, צור והדר זה כמעט אחד, צור הדר, הדר צור, רוץ ודהר, אתה יודע, תאומים. כל מי שיש לו תאומים יודע, ויש לי תאומים, דרך אגב, בנים גם, שזה קטע. אה… וזה פלא, תאומים, זה פלא. כאילו זה כוח, אתה הולך עם כוח… וואו. אז אה… אני חושבת שבאמת היו כוח מאוד מאוד חיובי, ותמיד הסתכלנו עליהם ותמכנו אותם מאחורה, ואני קצת מרגישה על הדר שהוא כזה אחי הקטן הגדול, כי בהמון המון היבטים, אה… הוא באמת גדול ממני. אתה יודע, תמיד הסתכלתי עליו, בכל השנים שהוא הדריך, באיזה מפקד הוא היה בצבא, בבחירות שלו בחיים, ב… בערכים שלו, ב… בזה שהוא בכלל היה בכלל קשה לי לדבר עליו במושגים של היה, דרך אגב. כאילו, זה הרבה זמן, אבל זה מאוד משונה לי, זה מעציב אותי.

אממ… [מחניקה בכי] בקיצור, אז הוא כזה בן אדם שרץ ונמצא בכל מקום ומאוד מאוד חיובי ו… ורואה המון את הכי… כאילו בשקט ובאופי האופייני לו, תמיד יודע לחזק אחרים ולהרים, ולהגיד מילה טובה ו… כל ה… וגם לבחור לעשות דברים גדולים, שאז נראו לי, תמיד הייתי בתור אחות גדולה אומרת כזה "וואו, סחתיין עליהם", אבל אתה יודע, רק אחרי שבן אדם נהרג וכבר אין אותו, אז בעצם כל מיני דברים שהוא כתב או מעשים שהוא עשה או סיפורים של אנשים עליו, פתאום מאוד מאוד מעצימים את הדמות, ופתאום אתה ממש יכול להפוך את זה ל… מה שנק… לטקסטים, ולהבין שהדברים האלה הם באמת באמת משמעותיים. ואני חושבת שיש המון אנשים שזה הולך איתם עדיין. זאת אומרת, אה… המון דברים שהדר אמר או עשה או התנהל או ממש השפיע באופן מאוד מאוד חזק, כמות ה… ההדים שאנחנו קיבלנו ועדיין מקבלים, אה… דברים שהוא השאיר את חותמו ועדיין… זה, זה מדהים.

אלעד: כל פעם, מה שתופס אותי בסיפור שלכם, זה התזמון. הפסקת אש של 72 שעות בתוך צוק איתן. לכאורה, זה באמת הרגע שבו משפחה של לוחם קרבי, שנמצא בשטח, זה הרגע שבו היא יכולה לנשום לרווחה…

איילת: כן. זה, זה מעבר ל… זה ממש, לא מעבר לזה, אני אגיד שזה ממש ככה בתכל'ס היה. אתה יודע, צוק איתן כבר נשמע היסטוריה, אבל אנחנו גרנו בצפון, המשפחה שלנו מהדרום, מאזור עוטף עזה, מאזור יבול הגיעה אלינו. אייל, הבעל שלי, יצא, חזר בעצם באותו… לילה קודם, הוא חזר. אני זוכרת שדיברתי עם הדר ועם צור, ככה, באמצע הלילה. הם יצאו לשטחי כינוס. לא דיברנו, הרי לא היו פלאפונים בעצם, וזה היה מין שיחה שמחה כזאת של "וואי, יש סיכוי שנתראה בשבת". זאת אומרת, זה ממש ככה. וקמנו בבוקר הזה ממש מאושרים, שמחים. [בקול רועד מבכי] אה… אתה יודע, הבעל שלי חוזר, הכול כזה הרגיש סוף, ו… זה גם נורא להגיד, אבל בעצם שוב, כאימא לילדים קטנים, זה היה, אני זוכרת שהגננת חגגה כזה יום סיום מעון או משהו כזה. הבת שלי, היה לי, אה… הבת הקטנה הייתה בת שלוש, הקטנצ'יק עוד יותר בן שנה, ו… יצאנו, יצאנו לחגיגות האלה. היו מתנפחים על הדשא או משהו כזה, ואני לא… לא… לא סיפרתי את זה הרבה, אבל בעצם כאילו כשיצאתי [מדברת בבכי], אז בטלוויזיה היה "פלאח" כזה, אתה יודע, אירוע של חייל, ואני התעצבנתי וסגרתי את הטלוויזיה, אמרתי: "די, עכשיו, הפסקת אש". כאילו, סגרתי את הטלוויזיה על אח שלי בעצם, אתה מבין, זה, זה באמת משהו קצת דפוק לחיות איתו.

[מדברת בבכי] אני גם ממש זוכרת רגע אחרי רגע את האירוע הזה. אני זוכרת את אחת השכנות שלי, שהבעל שלה היה מאוד מאוד בכיר בצבא, במטכ"ל, והיא ככה נראתה נורא מבואסת. שאלתי אותה "מה קרה?" היא אמרה לי "וואי, אל תשאלי, הוא היה אמור לצאת והוא לא חזר". אמרתי, "יהיה בסדר", וכאילו שאני מעודדת, לא משנה, זה אחר כך דברים שחוזרים אליך. אז כן, מה שאתה מתאר, זה, זה מה שזה היה. בעצם הדר נחטף תוך כדי הפסקת האש של צוק איתן, תוך כדי שהחמאס מפר בעצם את הפסקת האש, וחוטף חייל. אני… אני מזכירה לך שב-24 שעות הראשונות, אנחנו ידענו בעצם… מה שידעו זה שהוא פצוע קשה, ובעצם הצבא ר… יצא אחריו ו… ונעצר. הצבא עצר אותו. גנץ אז עצר את את המח"ט לפני הכניסה לבית החולים, שהם ידעו שאליו הדר נחטף, והוא אמר "אנחנו לא נכנסים לבתי חולים". תבין, כל דבר שאני אגיד לך עכשיו, בראי של היום, הוא פשוט נורא. יום אחד אנחנו נכתוב על זה ספרים, כן? אבל זה פשוט נורא. ובעצם, "כי אנחנו לא נכנסים לבתי חולים, זה לא נראה טוב בעיני העולם, אנחנו נביא אותו בדרך אחרת".

עכשיו, זה היה בזמן שהוא ידע, זאת אומרת, הם לא ידעו שהוא הרוג, הם ידעו שהוא פצוע. ובעצם הם נעצרו, והם הפקירו חייל. פצוע. וחברים באו ואמרו לנו, "חבר'ה, תקשיבו, הולכים לצאת מעזה, הולכים לסגור את המלחמה הזאת. הדר שם, אתם חייבים לצאת החוצה ולדבר". ואז אנחנו יצאנו, וזה תמונה שזכורה, שאיכשהו נצרבה בזיכרון הלאומי. ואז אחר כך הגיעו אלינו.

עכשיו תבין שבעצם בחדשות, זה חברים סיפרו לי אחר כך, כבר ראו את המשלחת הזאת של ראשת אכ"א, אה… והרב הצבאי הראשי, וכאילו כבר בעצם, כאילו באיזשהו אופן, יש כאלה שידעו לפניי מה… מה אני הולכת לשמוע. והם הושיבו אותנו בחדר, והם אה… בעצם, דרך הדו"ח הפתולוגי הקימו בית דין, ובעצם מה שהם רצו, הם השתמשו במילים שהם אומרים שבעצם זה איברים שהנשמה תלויה בהם. שהדר לא בין החיים, וזה אנחנו צריכים לקבל. או במילים יותר פשוטות שנאמרו אז בחדר "גם אם הוא היה עולה על מסוק, הוא לא היה שורד את הפציעה". ו… אנחנו, עוד מה שקיבלנו אז… כאילו אנשים לא מבינים את המילה חלל. מדמיינים, זאת אומרת, בסוף יש פה היום כל כך הרבה משפחות שקיבלו כל כך פחות מזה. אני באמת לא יודעת איך זה עובד, אבל זה פשוט נורא. אתה יודע, נ… נשים אומרות לי על הבעלים שלהם, קיבלתי מה? אפ… אפר עם קצת דם ועדויות ראייה, כאילו, זה, זה פסיכי. הסיפור הזה שכל כך מהר הם זורקים את המילה חלל, עושים איקס ו… כאילו זהו.

אלעד: אבל, אבל, אבל קיבלתם את זה אז…

איילת: אנחנו קיבלנו את זה. אני ממש זוכרת שהיה לנו רגע שהיינו צריכים להחליט, כמו שאמרתי לך, אנחנו אנשים מאוד אה… ריאליים. אנחנו גם אנשים מאמינים. אנחנו גם מאוד מאמינים במערכת הצבאית, במדינה, זאת אומרת, זה היה ברור, וממש לחצו אותנו, אלעד, לקבל את זה, כדי שאנחנו נוכל לאפשר לסגור את צוק איתן. כאילו, שמו עלינו, על הכתפיים, את הסיפור של סיום המלחמה, והם ערבו והבטיחו לנו שהם יביאו אותו בדרך אחרת, שהם יביאו אותו בהסכמי הפסקת האש - מוכרת לך המילה הזאת? ואנחנו קיבלנו את זה. קיבלנו את זה, ואני זוכרת שאני אפילו אמרתי שהדר הוא נשמה, ושצריך לכבד [בקול חנוק] אותו בקבורה, ובעצם קברנו את המדים. ועשינו טקס וישבנו "שבעה" ובטוחים, סמוכים ובטוחים, שהמדינה, כמונו, רואה את הדר לנגד עיניה, ואת הערך של השבת החייל שיצא לשדה הקרב. ובאמת, מה שקרה זה שב-28 לאוגוסט היו הסכמי הפסקת האש. ראש ממשלת מדינת ישראל, בנימין נתניהו, סגר הסכם הפסקת אש מול איסמעיל הנייה והוא לא הביא את הדר, הוא לא הביא את הדר והוא לא הביא את אורון, וזה היה השבר הראשון, ושנה שנתיים אחר כך, אני לא זוכרת בדיוק את התאריך, היה את ההסכם הטורקי על המרמרה, ושם אנחנו ידענו שהוא בפנים. היה סעיף הומניטרי תמורת הומניטרי. אתה מבין איזה מזעזע זה להגיד את המילים האלה היום? בגלל זה אני אמרתי לך בהתחלה שאנחנו כזה תמרור אזהרה. אנשים לא מבינים לעומק. יש תמיד תקווה שהמילים שאומרים לנו ושיהיה אחרת. אבל היה הסכם גדול ואמרו לנו הומניטרי תמורת הומניטרי. זה הסעיף. הסעיף היה, אני אגיד לכם את זה, אתם תזדעזעו עכשיו, שטורקיה תוכל להעביר אספקה וציוד לעזה דרך נמל אשדוד. זה נחשב הומניטרי. ותמורת ההומניטרי הזה מדינת… החמאס ישיב את הדר, את אורון, את אברה והישאם. מה קרה ברגע האחרון? השמיטו אותם. לא החזירו אותם. לא החזירו אותם, ומצד שני מאז ועד היום, טורקיה מעבירה דרך נמל אשדוד אספקה לעזה, נכון?

עכשיו זה נורא, זה נורא. זה היה נורא אז ובראי של היום זה עוד יותר נורא. כי יש שבר אמון כל כך קשה. ואז אנחנו יצאנו לקרב. אז אמרה לי אישה חכמה מאוד, שחוותה על בשרה את הדברים האלה, היא אמרה לי, "תקשיבי…", היא אמרה לי את זה עוד בשבעה, אני לא… מה זה בשבעה? עוד לפני השבעה, ואני לא הבנתי את זה. היא אמרה לי: "תקשיבי, את לא מבינה את זה עכשיו, אבל היחידים שרואים רק את הדר כהדר זה אתם. אף אחד לא רואה את הדר. כל אחד רואה מהזווית שלו אינטרס. [בקול חנוק] רק את נלחמת על הדר. על הדמות שלו".

אלעד: תראי, אני, אני חושב באיזשהו מקום באמת על ה… על השבעה באוקטובר ומה שקרה, מה שקרה אחר כך. כלומר, קיבלתם טלפונים בתור ה… "המנוסים", בתור אלה שיש להם כבר ניסיון. דיברנו כאן עם חירות נמרודי, אימא של תמיר.

[הקלטה] חירות: "אני מסתכלת על הורי החיילים ואני רואה את שמחה גולדין ואני אומרת: 'אלוהים, 10 שנים הוא מחכה'. ואני, גם אני, אני משפילה מבט, ואני מבינה שגם אני נרמלתי את זה שיש לו בן חטוף, חלל, אבל בן חטוף. אין לו סגירת מעגל 10 שנים. זה נורא. אני חושבת שאחד הדברים הראשונים שאמרנו לו זה 'סליחה'. פשוט סליחה שאפשרנו לזה לקרות."

אלעד: כלומר, מצד אחד היה את הסנטימנט הזה, ומצד שני, הסתכלו עליכם משפחות החטופים ואמרו - "אתם הדוגמה החיה למה שאנחנו לא רוצים להיות. אתם תמרור האזהרה". איך אתם הרגשתם? ה… ה… החיבור הזה עם משפחות, כל כך הרבה משפחות שפתאום הצטרפו למצב הזה שאתם מכירים כל כך טוב, 10 שנים אחרי, ומסתכלים עליכם מצד אחד באמת כ… "אנחנו לא רוצים להיות הם", אולי אפילו הייתה ביקורת, "הנה הם נאבקים כבר כל כך הרבה זמן". ומהצד השני גם איזושהי אמפתיה והבנה של - הם זה אנחנו, ואנחנו זה הם, ולא הבנו את זה עד עכשיו.

איילת: אני לא מרגישה באמת שמישהו צריך להגיד לי סליחה. זה בכלל לא המקום של סליחה. אנחנו ביחד בסיפור הזה. זאת המדינה שלנו. אנחנו ביחד בדבר הזה. עכשיו מה עושים? אף אחד לא יגיד לי סליחה, שיגיד לי מה עושים. מה עושים? אני לא, באמת. אנחנו ביחד בדבר הזה.

השביעי לאוקטובר הוא כל כך נורא. החטופים ששם, החללים והחיים, זה כל כך נורא. אנחנו חייבים להציל את עצמנו. אין אופציה אחרת, אז זה לא, בכלל לא יושב על סליחה. אבל מה שאני רוצה להגיד זה כמה דברים. דבר ראשון, כשאתה אומר "המשפחות", בסוף תחשוב שהדבר הזה, הוא נגע בכל קצווי החברה הישראלית. זאת אומרת, גם כשאנחנו היינו, זה היה מדהים, כי גם הדר ואורון ואברה והישאם, זה היה רק ארבעה, כן? אבל יש לך שם אתיופי, בדואי, אשכנזי, מזר… כאילו, אתה יודע, גם כזה, זה מיני, מיני קוסמוס של החברה הישראלית, והשביעי לאוקטובר זה היה פסיכי. זאת אומרת, זה נגע בכל כך הרבה סוגים של אנשים. באנשים ש… אתה יודע, שיצאו לרקוד, באנשים שנחטפו מהבתים שלהם, מבוגרים, נשים, גברים, ילדים, טף וחיילים, חיילים שהיו שם בשביל להגן, שרצו לאש, חברי כיתות כוננות. אני אומרת את זה המון, אני מדמיינת אותם מחבקים את הילדים שלהם ויוצאים להגן. למה אני אומרת את זה? כי על כל הדבר הזה יש אחריות. יש אחריות למדינה. להגן על האזרחים שלה. אז גם כשאתה מדבר "משפחות", בסוף תחשוב שאני מרגישה לפעמים שזה כמו, אתה יודע, כל התוכניות ריאליטי זה הכי… זה כאילו זרקו אותנו לתוך איזשהו ריאליטי אכזרי ביותר.

אלעד: תסבירי.

איילת: כי אני מרגישה [בוכה] שבתור משפחת חטופים אני קצת מאבדת צלם אנוש. זאת אומרת, אני… כבר יצא לי לתאר את זה, אבל נגיד הייתה איזה סיטואציה שוויטקוף ואדם בולר באו, סטיב וויטקוף ואדם בולר, באו לדבר עם החטופים, עם המשפחות, שזה היה מדהים. אני לא זוכרת מתי ממשלת ישראל עשתה כזה דבר, באה לדבר בלי מצלמות שעתיים. אתה יודע, עכשיו הוא, הם, כאילו אמורים לבוא ואנחנו עומדים ומחכים להם, ואנחנו אומרים "טוב, כל אחד יהיה לו צ'אנס לדבר, טה טה טה". ואז הוא בא, ואז אנשים מתחילים לרוץ אליו, ללחוץ לו את היד, כי אתה מבין לאן הגענו? שאם אני אלחץ לו את היד, ואני אגיד את המילה "הדר", אז אולי הוא יחזיר את הדר. [בוכה] זה כאילו, אני עומדת שם, אני אומרת, מה נהיה ממני? זה לא אמור להיות ככה. הוא חייל של המדינה שלך, הוא ילד שנחטף מהבית, הוא נחטף ממסיבה, זה לא אמור להיות ככה שהדבר הזה יגרום לי לאבד צלם אנוש, ולהילחם, ולהיות כמו גלדיאטורים בזירה, כן? כאילו, זה לא, זה לא הסיפור שלנו [מצחקקת במרירות], של המדינה שלנו. ובגלל זה אני חושבת שהמשפחות הן נורא מסכנות וחלק מהחורבן המתמשך הוא… וזה אחריות של ההנהגה שהיא, היא, היא היא נותנת לדבר הזה לקרות, היא גם מייצרת אותו בעצמה, היא ממשיכה להחריב. ואת זה החברה הישראלית לא מסוגלת לקבל יותר.

אלעד: אני שומע בטקסטים שאת, שאת מתארת כאן, עדיין איזה ניסיון לשכנע שצריך להחזיר את הדר. ואני תוהה אם זה פשוט, כי כבר התרגלתם שזה היה השיח במשך 10 שנים, בפני, את יודעת, לא הייתה כיכר, לא הייתה כיכר חטופים עד שבעה באוקטובר. אז אני תוהה אם במשך עשור פשוט התרגלת לדבר במונחים של - אני צריכה להסביר למה בכלל צריך להחזיר…

איילת: לא, אתה חושב שאני לא צריכה להסביר יותר?

אלעד: אני לא יודע, אני שואל.

איילת: לא, אני שואלת אותך בתור ישראלי, כאילו… שלא עבר לצד ה…

אלעד: אני חושב, אני חושב שהיום, אה… יש הבנה שלא הייתה כשאתם נאבקתם לבד. אני חושב שהיום כבר הרבה יותר מהישראלים שותפים לאותה תחושה של חירות נמרודי של… אנחנו נרמלנו את העובדה שיש חללי צה"ל שמוחזקים בעזה, ולא כולנו נרתמים למאבק. אני חושב שהיום זה השתנה. אבל, אבל אני תוהה, למה את עדיין שם? האם את מרגישה שזה לא השתנה?

איילת: אני מרגישה שעדיין, בציבוריות הישראלית, אתה צריך מאוד מאוד להיאבק על המשמעות של השבת חללים. אה… זה עדיין מאוד מאוד קשה ומורכב. אני כן שמה את האחריות לסיטואציה הנוראית שאנחנו נמצאים בה עכשיו, וזה משהו מורכב שאני מנסה להגיד שאולי לפעמים קשה להבין אותו. אחריות. למה? אנחנו חייבים לסיים את זה, כי האחריות לסיטואציה הנוראית שאנחנו נמצאים בה עכשיו היא אחריות על ההנהגה. ככל שהדבר הזה נמשך, ככל שהרעש והמילים ועסקאות ולנדוד ולספור, זה שם אותנו בתוך מציאות נוראית, ושעליה אני מרגישה שעדיין אתה חייב להילחם על החללים, שזה לא ברור. הלוואי ואני אתבדה ואני טועה. אני כן מרגישה את החיבוק של החברה הישראלית. אני תמיד הרגשתי אותו, דרך אגב. זה מה שאמרתי לך, שהלב של החברה הישראלית למטה, בשיחות, באחד על אחד, תמיד חיבוק, תמיד תמיכה. אבל משהו בזה מרגיש לי שעדיין לא ברור, ועל הדבר הזה אנחנו נלחמים.

ו… אתה יודע, זה כמו… כאילו, פעם חשבנו שזה טלוויזיה, מילים כמו "משחקי הדיונון" וכאלה, אף אחד לא היה מקרין את זה היום, כי זה, כי המציאות היא הרבה יותר נוראית. אבל זה בדיוק מה שאני מנסה להעביר לך, שהמציאות של המשפחות… ובגלל זה אני מאוד מאוד רגישה בלשמור על המשפחות, ואני גם אפילו קוראת לתקשורת לשמור על המשפחות, כי המשפחות הן מסכנות, הן נמצאות במצב הכי נורא בחיים שלהם, וההנהגה עוד גורמת להן כאילו לייצר איזה התגוששות ומי לפני מי - לא. לא. כולם צריכים לחזור עכשיו, כולם צריכים לחיות, לחזור להשתקם, וכולם צריכים לחזור לקבורה ועכשיו.

אלעד: וכשאת מדברת עם משפחות של חטופי שבעה באוקטובר, בין אם חיילים ובין אם אזרחים, את מחזקת אותם? את אומרת להם "תמשיכו להאמין"? כי, את יודעת, אני חושב על, על עצמי בסיטואציה הזאת, כשבאה אליי אחות ש-11 שנה נאבקת, הדבר הכי טבעי שהייתי יכול לשמוע ממנה זה… זה ייאוש.

איילת: תקשיב, אלעד, דבר ראשון, אני אגיד שני דברים. דבר ראשון, אה… נשמע מאוד דוסי, "אין ייאוש כלל", כן? אבל מה המשמעות של ייאוש? אני מגדלת פה ילדים, יש לי שני ילדים במילואים עכשיו. אני מגדלת אותם על הערכים של סבא וסבתא שלי גידלו אותם [בוכה], מה המשמעות של ייאוש? ל… לנעול את המפתח ולזרוק לים? לא, לא יקרה. אתה מבין? לא, לא גדלתי ככה. אין אופציה. יש את הישר, יש את מה שצריך להיות ולאורו פועלים, בכל תחום בחיים. דרך אגב, אנחנו אנשים מאוד ישרים, אנחנו מציבים מטרות ואנחנו פועלים. ככה אנחנו מחנכים את הילדים שלנו מגיל אפס. אה… והדבר הזה קצת הלך לאיבוד בהיבט של ההנהגה, אבל ככל… אני מרגישה שבשנתיים האחרונות, כמו שאני אומרת וחוזרת ואומרת, ככל שזה הלך לאיבוד בין… מול ההנהגה, זה כל כך צועק שהחברה הישראלית כל כך שם, אז אני הולכת עם הדבר הזה, אני הולכת עם הטוב הזה שאני רואה, עם האנשים האמיתיים מכל עבר, אתה רואה, קמים ומנסים לייצר הזדמנויות של ביחד, של עוד עשייה, של עוד… שם אני, שם אני. זה מה שנותן לי תקווה.

אתה יודע, אחים שלי, שאלת אותי קודם על צור והדר, כשהם היו בי"א אז היה "עופרת יצוקה", בסדר? והם היו ילדים ברעננה, ולמדו בבית ספר, בתיכון, ועצבן אותם שהילדים בשדרות ובעוטף יושבים במקלטים ומלחמה, וברעננה הכל סבבה. אז הם פנו למורים שלהם ואמרו להם "לא יקרה". והמורים שלהם זרמו איתם, ואמרו להם "טוב, תביאו תוכנית". והם הביאו תוכנית. הדר, החבר'ה של הדר מספרים, הוא אמר "טוב, תגיד אתה שלאבא שלך יש חברת אוטובוסים ויש לנו הסעה", בקיצור, נסעו שבוע לשמח ילדים במקלטים בשדרות. ילדים בי"א.

עכשיו, אני זוכרת שאני שאלתי אז את אבא שלי, "מה, אתם נותנים להם לנסוע לשדרות?" והוא אמר לי משפט שהוא היום די… אבל הוא אמר לי: "אתה לא יכול לחנך ילד שלך כל החיים לערכים מסוימים ואז כשהוא, הוא מממש, אתה אומר לו 'לא, לא, לא, עד כאן'". עכשיו תקשיב, לא רק שהם נסעו לשדרות, הם חזרו והם אמרו "מה עוד אפשר לעשות?" ואז הם אמרו "אוקיי. נכון תמיד, תמיד מדברים על זה שכאילו כש… יש מלחמה או מבצע, אז בעצם גם זה לא רק הסיפור של המקלטים, והכול, זה גם סיפור של הפרנסה של האנשים, כי שום דבר לא פעיל?" ואז הם אמרו "מה אנחנו יכולים לעשות? הופה, אנחנו…" אתה יודע, בכפר סבא ורעננה, סליחה מאימהות כפר סבא רעננה, אוהבות, אבל לא אופים, לא אופים לשבת, כן? זה… יש מלא, אתה הולך ברחוב הראשי של כפר סבא רעננה, מלא מאפיות, כן? כל האימהות קונות חלות וזה. בקיצור, הם אמרו, "אנחנו נכנס את כל החבר'ה שלנו ואנחנו נאסוף הזמנות, להזמנות, ולחלות ועוגות, ואנחנו נפנה לבעלי מאפיות בשדרות ואנחנו נבקש מהם…" עכשיו תקשיב, במשך חודש הייתה מגיעה משאית לצומת רעננה, של מאפיות בשדרות, החבר'ה המטורפים של צור והדר היו אוספים את כל החלות, מחלקים לכל הבתים, מה שנשאר אשכרה מוכרים בצמתים, שבוע אחר כך מגיעה משאית, עוד פעם, נותנים לה את הכסף. חודש ילדים מכפר סבא רעננה בכיתה י"א החזיקו מאפיות בשדרות. אז הדברים האלה, האנשים האלה, אח שלי, [בקול רועד] זה, זה מבחינתי ה… האור. ואין מה לעשות, כאילו, גם אם המנהרה הזאתי סופר חשוכה, אנחנו, אנחנו נביא את האור, כי אני לא… המשמעות של ייאוש היא מאוד מאוד מפחידה אותי.

אלעד: בואי נלך לצד השני. בצד השני של הייאוש נמצאת התקווה.

איילת: נכון.

אלעד: והתקווה היא שֶמה?

איילת: התקווה, אממ… דבר ראשון, אני חושבת שתמיד כשנופלים מאוד מאוד נמוך, אז באמת שם יוצא הטוב. אני לא רוצה להישמע כמו פרסומת לצבא, נראה לי זה איזושהי… של איזושהי יחידה, לא? כשה… גלים מתחזקים החזקים מתגלים? יש משהו כזה, נכון? אבל, אבל התקווה שלי או הרצון שלי, אני מתכוונת גם לפעול באופן הזה, זה ש… שבאמת, כל הטוב שאנחנו רואים, שכולנו ניקח אחריות על ה… על השיקום של המדינה שלנו. כי כמו שאמרתי, אנחנו נשיב את כולם, את החיים לחיבוק של המשפחה שלהם, ולשיקום שכל כך מגיע להם, ואת החללים לקבורה, ותוך כדי שאנחנו משיבים את עצמם, אנחנו בעצם מצילים את עצמנו ונוכל להרים את הראש ואת… אנחנו לא נשכח את כל הדבר הזה. אנחנו נתחיל להבין שצריך לבנות פה משהו חדש. שמשהו הלך לאיבוד כנראה בעשור האחרון, ונתנו לו להידרדר יותר מדיי, ואנחנו ניקח אחריות על הדבר הזה שנקרא מדינת ישראל, ואני בטוחה שהרבה מהאנשים שאנחנו טובים, רואים ש… שעושים עכשיו, הם… הם ימשיכו לעשות בתחומים חברתיים, קהילתיים, מדיניים, אתה מבין מה אני מתכוונת? לא יחזרו ל… "איש תחת גפנו ותחת הייטקו ותחת…" אני, אני בטוחה שמשהו בנו ישתנה, שזו סטירת לחי מצלצלת ומשהו בנו ישתנה. ואני גם מקווה שאנחנו ניקח אחריות על ה… על השיח.

כאילו, אני אומרת בסוף, למילים יש משמעות. אני… אני ממש חושבת שהתקשורת היא סופר עוצמתית והייתי רוצה כן גם לעשות עבודה שם, לחשוב איך אנשים עוצמתיים כמוכם לוקחים אחריות על הדבר הזה שנקרא מדינה, ו… ו… לא נותנים מקום למילה גופה, לדוגמה. זה דברים כאילו קטנים, אבל הם לא קטנים בכלל. הם ממש יוצרים דה-הומניזציה ו… ולא מפחדים לקרוא ולצעוק את מה שנכון. בקיצור, יש הרבה עבודה. אנחנו אוהבים עבודה, אבל, יש הרבה עבודה, אין מה לעשות. באנו לעבוד כנראה. וזה יקרה, זה יקרה. אני, אני רוצה לומר, לא נגיע לשנתיים, לא נחגוג שנתיים לשביעי לאוקטובר כשהחטופים שם. לא, לא נהיה שותפים לדבר הזה.

אלעד: אבל את, אתם, אחרי שהדבר הזה קורה, חוזרים להיות משפחה אנונימית? להחזיר את הדר ולחזור לחיים שהיו לפני 2014.

איילת: אה… תראה, אנחנו לא נחזור, כי אנחנו תמיד נהיה ארבעה אחים ברוטו, שלושה נטו, כן, אחד למעלה. אז לחזור זה לא יחזור. אבל אני חושבת שאנחנו נשתדל לעשות הרבה טוב בהשראת הדר, ובהשראת אה… כל החיילים שנפלו, אנחנו מאוד מאוד נקפיד לעשות טוב ולוודא שהמורשת שלהם היא… היא… ההקרבה שהם הקריבו למען החברה הזאת, היא… היא… היא ראויה. שנהיה ההפך, שאנחנו נהיה ראויים להם, אני רוצה לומר. שהחברה שאנחנו בונים פה תהיה ראויה להם. לא יודעת, זה הדרך שלי. אבל אני בטוחה שאנחנו נמשיך לעשות את זה במעגלים של עמותות, במעגלים חברתיים, במעגלים של חינוך. אנחנו המון המון המון שנים מדברים, מרצים, במכינות קדם צבאיות, בשנות שירות, בתיכונים, בצבא, מדברים איפה ש… מי שרק רוצה, אנחנו מדברים [מצחקקת]. אז אה… אני רוצה לחשוב שזה משפיע. אני רוצה לחשוב שהדר, גם אם הוא לא פה, הוא משפיע. והוא לא היחיד.

אלעד: בטוח שכן. אני פשוט כל הזמן נזכר בשיחות שעשינו עם… עם משפחות של חטופים, את יודעת, אני זוכר נניח את השיחה עם אימא של נעמה לוי שסיפרה איך היא חזרה אחרי כמה חודשים לעבודה בתור רופאה, ובכלל, השיחות האלה על איך ממשיכים בחיים מצד אחד, כשכל הדבר הזה קורה מהצד השני. ושוב, הפרספקטיבה שלכם, של הזמן, היא פשוט בלתי נתפסת, כי אנחנו דיברנו איתם מ… שבוע אחרי ועד אה… עד היום. כשזה פחות משנתיים אחרי.

איילת: נכון.

אלעד: יש חיים? יש משפחה?

איילת: כן, ברור. דבר ראשון, דבר ראשון, אני חייבת להגיד שבפולניה, כמו בפולניה, היה ברור שממשיכים לעבוד [מצחקקת]. אתה יודע, אבא ואימא הודיעו שעובדים, שמתחזקים משפחות, שלא נשברים. אולי זה קטע של שורדי שואה, אבל לא נשברים. וגם יש לך כל הזמן את אח שלך הקטן שזה אומר איך הוא, מה הוא היה רוצה. אם הייתה פה משפחה שמחה קודם, עם הרבה הומור, עם הרבה אהבה ל… לקולנוע, לספרים, לטיולים, אז כאילו המון מה שמחזיק זה מה הדר היה רוצה. הוא לא היה רוצה אותנו על הרצפה בייאוש, ב… זה. אז אני חושבת שהדבר הזה מאוד מחזיק, ולומדים לחיות לצד זה, לצד העצב הגדול, לצד השבר שהוא גם… זה כאילו, יש לי חברה טובה שפעם אמרה, השתמשה במילים "לגדל ילד מת". היא שכלה את הבן שלה ב"לבנון השנייה". זה… זה אירוע. זאת אומרת, אתה, אתה גדל והוא גדל לצידך, והמון מה שמחזיק, אני חושבת, זה… זה הדמות שלו, זה ה… זה איך להיות טובים יותר, דווקא. זה עושה הפוך על הפוך. אז ברור שיש חיים, יש חיים, יש משפחה שמחה, חמודה, מלא ילדים. כן, יש חיים. לגמרי.

אלעד: משהו שאת רוצה להוסיף? משהו שלא שאלתי? משהו שחשוב לך לומר?

איילת: לא. אני, חשוב לי שה… חשוב לי שזה יסתיים בצורה אופטימית. אתה יודע, אנחנו בעידן מאוד, אה… באמת בעידן קצת כמו שלמדנו בספרים וחשבנו שהוא מאחורינו, כן? על הסבא וסבתא שעברו כל כך הרבה, כל סבא וסבתא, בעלייה לפה, בבנייה של המדינה הזאת, ו… צללנו לעידנים כאלה. ואני חושבת שכן, אנחנו צריכים להתעסק בסיפור הזה, של החברה הישראלית ושל מדינת ישראל שהיא פה כדי להישאר. ואיך אנחנו עושים יותר ועושים טוב יותר, ויש לנו המון המון המון דברים שאנחנו כבר יכולים ללמוד על אה… פילוג וקיטוב, ואיך מפוררים אותנו, ורעשים, ו… אז, אז כן, חשוב לי ש… שאנחנו כל הזמן נעשה את השיעורים האלה, כי בסוף, בסוף אני הייתי רוצה לראות פה משהו טוב יותר. אין לי מקום אחר. כאילו, זה, זה מאוד ברור לי. אז אה… זה נשמע נורא קיטש, נכון? לדבר כאילו…

אלעד: זו האמת. לפעמים…

איילת: זאת האמת.

אלעד: האמת היא קיטשית, אין מה לעשות.

איילת: האמת היא קיטשית, כן. נכון. זהו.

[מוזיקת סיום ברקע]

אלעד: איילת גולדין, תודה רבה.

איילת: תודה לך, תודה רבה.

אלעד: וזה היה "אחד ביום" של N12. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה שירה אראל, דניאל שחר, עדי חצרוני והילה פז. על הסאונד יובל ברוסילובסקי, יאיר בשן יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.

אני אלעד שמחיוף. אנחנו נהיה כאן גם בשבוע הבא.

[מוזיקה נמשכת, נחלשת ומסתיימת]

[חסות]