אחד ביום - שבוע אחד בנובמבר

30 שנה עברו מאז נרצח ראש הממשלה יצחק רבין, לילה שסימן נקודת מפנה בתולדות המדינה. כדי להבין מה קרה כאן אז, ב-5 בנובמבר 1995, חזרנו לשבוע שלאחר הרצח. למה שנאמר ונכתב, לקולות ולאנשים. לקריאות לאחדות ומולן הקריאות האלימות והפילוג - לשסע שנפער באותו לילה.

החזרה לאותם ימים יכולה ללמד כל כך הרבה היום, שלושים שנה אחרי. בין היתר, על האופן שבו מדינת ישראל התמודדה, ומתמודדת עד היום, עם הטראומה ההיא ועם אלה שהגיעו אחריה.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 04/11/2025.

[חסות]

אלעד: היום יום שלישי, ארבעה בנובמבר, ואנחנו "אחד ביום" מבית N12.

[הקלטה] איתן הבר: "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה, בצער רב וביגון עמוק, על מותו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין אשר נרצח בידי מתנקש הערב בתל אביב."

אלעד: אני אלעד שמחיוף ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו, סיפור אחד ביום בכל יום.

[הקלטה] בנימין בן אליעזר: "הכתובת הייתה על הקיר. זה ישראל אחרת. זו מדינה אחרת, זה… הבלתי… הבלתי אפשרי קרה."

[מוזיקת רקע]

אלעד: ברוב המקומות זו נקודת הסיום, הלילה שבו זה קרה, הלילה שבו ראש הממשלה יצחק רבין נרצח. אבל ביום השנה ה-30 לרצח, אנחנו דווקא נתחיל מכאן. אנחנו נתחיל מהלילה של הרצח ונלך קדימה אל שבעת הימים שבאו אחריו. השבוע האחד הזה בנובמבר 1995 יכול ללמד אותנו כל כך הרבה גם היום, 30 שנה אחרי, על האופן שבו מדינת ישראל התמודדה אז עם הרצח, ומתמודדת, בעצם עד היום, עם טראומות לאומיות.

[מוזיקה]

[הקלטה]

עובר אורח 1: "אני רוצה להגיד קדיש לזכרו."

עובר אורח 2: "אמן. בבקשה."

עובר אורח 1: "אני אחד מכם. אני אחד מהעם. בוא נגיד קדיש."

רוני דניאל: "רפי, אתה שומע את הדברים."

רפי רשף: "אכן כן. אדם שמבקש לומר קדיש לזכרו של יצחק רבין."

עובר אורח 1: "יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא."

קהל: "אמן."

עובר אורח 1: "בְּעָלְמָא דִי בְרָא כִרְעוּתֵהּ וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ."

קהל: "אמן."

עובר אורח 1: "בְּחַיֵיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵי דְּכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגַלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן:"

קהל: "אמן."

אלעד: אחרי הלילה הארוך נטול השינה עלה הבוקר, הבוקר שאחרי, 5 בנובמבר, מה שעוד הייתה אז כיכר מלכי ישראל.

[הקלטה] רוני דניאל: "אין כאן ויכוחים פוליטיים, אנשים לא מתעסקים עכשיו בפוליטיקה אנשים מתעסקים עכשיו אולי בלחפש את עצמם, אולי בלהבין לאן הגענו, למה נקלענו. המעשה הזה הרחיק את הוויכוח מימין ושמאל והביאו אותו למשהו הרבה הרבה יותר עמוק, איזושהי התבוננות של כל האנשים פה וכל הציבור כולו. מה שאני רואה מולי כאן זה אנשים פשוט המומים, לא מאמינים. קשה לעכל שזה קרה כאן."

אלעד: אל מול הוויכוחים והמחלוקות שקדמו לרצח היו אז, ב-5 לנובמבר, כמה שעות שבהן השיח נשמע אחרת. שיח של אחדות, של התמודדות משותפת עם כאב משותף. שיח שנשמע גם כשחברי כנסת מהאופוזיציה, כמו רחבעם זאבי, הגיעו לאולפני החדשות.

[הקלטה] רחבעם זאבי: "אני חושב שהדם של רבין שניגר על פני המדרגות, או על פני הרחבה של העירייה בתל אביב, הוא יהיה הדם שישטוף את הפנים, את העיניים העצומות של שני המחנות, כדי להבין שגם בוויכוח נוקב, קוטבי מאוד, בין שני הצדדים אפשר לעשות אותו קשה, כואב, אבל מתוך כבוד הדדי ובוודאי לא מתוך פגיעה באנשים, בדמויות, במנהיגים. דווקא הירצחו הטרגי הנורא, הכואב של יצחק רבין, צריך, ואני מקווה שכך יהיה, לפקוח את העיניים לכל המחנות."

[הקלטה] בנימין נתניהו: "התופעה הזאת של רצח פוליטי, היא תופעה שעם ישראל זנח אותה כשיטה לפני 2,000 שנה. אנחנו למדנו אז שריב אחים ומלחמת אחים זה דבר שהוא מסוכן לנו יותר מכל איום חיצוני. בדמוקרטיה, שלטון מחליפים בבחירות ולא ברצח."

[הקלטה]

ערד ניר: "תל אביב, זירת הרצח אמש, שם נמצא כתבנו יוסי עין-דור. יוסי השידור שלך."

יוסי עין-דור: "שלום ערד. איתי נמצא חבר הכנסת אביגדור קהלני, שעשה דרך ארוכה מאוד עם יצחק רבין ראש הממשלה."

אביגדור קהלני: "זהו יום עצוב למדינת ישראל. כואב, כואב לי באופן אישי אני חושש למדינה הזו, חושש למה שיקרה כאן. אני מקווה שעם ישראל ברגעים כאלה יתאחד כולו, באמת יתאחד כולו, יפסיקו המחלוקות, ובואו נעשה הכל כדי שנקבור אותו ונמשיך את הדרך, באמת, לשמירת המדינה. ושלא נהרוס אחד את השני מבפנים."

אלעד: אני אמרתי מקודם שהשיח הזה נמשך כמה שעות אבל אולי מעט הפרזתי, כי היו מקומות שבהם אפשר היה ממש לספור דקות. כבר ביום שאחרי, מבעד לדיבורים על הצורך באחדות וביחד נתאחד ונתנחם, כבר אז השסע צף ועלה, המחלוקות הישנות נשמעו, בין היתר, אז גם ברמת אביב, מחוץ לביתו של רבין המנוח.

[הקלטה]

גדי סוקניק: "יותר ויותר אנשים באים לכאן, מצטברים. אני רואה פה פנים שכבר נמצאות פה כמה שעות ולא עוזבים את המקום. הנה לידי, ממש באופן מקרי, למה כאן?"

מרואיינת 1: "למה? כי הוא היה אבא שלנו."

גדי סוקניק: "זאת התחושה שלך הבוקר."

מרואיינת 1: "הוא היה אבא שלנו. כן. מאתמול אנחנו לא יכולים להתגבר. אנחנו לא יכולים להתגבר, פשוט מאוד. מה הוא עשה בסך הכל? רצה שלום? גם אנחנו רצינו שלום. נשארנו יתומים פשוט מאוד, נשארנו יתומים. אם בן אדם כזה הולך אז אין לנו מדינה, גמרנו עם המדינה."

מרואיינת 2: "אם לא הייתה הסתה זה לא היה קורה."

מרואיינת 3: "אם לא היו עוצרים את זה לפני שלושה…"

מרואיינת 2: "כאילו יש לו אישור מלמעלה לרצוח את הבן אדם. זו הייתה הסתה מלכתחילה."

[הקלטה]

רפי רשף: "יונה אליאן באולפן בתל אביב. שלום."

יונה אליאן: "שלום."

רפי רשף: "ואת אתמול, בשעה שראש הממשלה נורה בכיכר מלכי ישראל, נמצאת באריאל…"

יונה אליאן: "כן."

רפי רשף: "במין ערב תרבות. מגיעה הידיעה, בואי שחזרי לנו מה קורה שם באולם."

יונה אליאן: "אם אני לא טועה זה היה המנחה שהודיע שראש הממשלה נורה, שנורו יריות לעבר ראש הממשלה בזמן העצרת. עדיין לא נמסרו פרטים, אמרו משהו כמו - 'מצבו קשה, לא ידוע', והיו מחיאות כפיים. אני לא בטוחה שכולם מחאו כפיים, היה רגע קשה מאוד כי אני קיבלתי הלם, ניסיתי להבין מה קורה, אני מבינה שגם חלק מאלה שמחאו כפיים התעשתו, אלה שלא מחאו כפיים גם הם הגיבו והיה ויכוח נוקב ביניהם. היו גם כאלה שהתעקשו על עמדתם. היה אחד שהתעקש להגיד בקול רם ש… הוא אמר 'אני לא רוצה להגיד שאני שמח, אבל אני בהחלט לא עצוב'. וגם המנחה, גם המארגנים ביקשו ממנו לחזור בו, הוא לא הסכים. ניסו להוציא אותו מהאולם. אני בשלב מסוים פשוט עזבתי כי לא יכולתי להישאר."

רפי רשף: "ורדה לוי, מנהלת המתנ"ס באריאל על קו הטלפון. שלום."

ורדה לוי: "שלום רפי. אני בראשית דבריי רוצה, לפני שאתייחס לדברים שיונה אמרה, אני מבקשת לומר שתושבי אריאל כולם כואבים ואבלים על האסון. כואבים והמומים על הטרגדיה הנוראה שהדת אינה סובלת ואינה מקבלת."

רפי רשף: "את היית שם אתמול באולם?"

ורדה לוי: "כן. אבל יחד עם זה, לא יעלה על הדעת שבגלל שני תושבים, ממש שני תושבים ולא יותר, קיצוניים, שמחאו כפיים, יוכתם ויוכפש שמם של כל תושבי אריאל."

רפי רשף: "את רוצה להגיד שיונה אליאן…"

אלעד: גם הקריאה לאחדות לפעמים נאמרה בטון מעט מאשים, היא הוסיפה לפילוג. היו לא פעם חברי אופוזיציה שדרשו את האחדות והתמקדו בשמאל. חבר הכנסת מהליכוד, צחי הנגבי, בין היתר בראיון שנתן אז, והיו גם חברי קואליציה שדרשו אחדות והתמקדו בימין. למשל, שבח וייס, יושב ראש הכנסת ממפלגת העבודה.

[הקלטה] שבח וייס: "אני מסרב ברגע זה ובעת הזאת, לעשות חשבון כזה ולהפנות אצבע מאשימה כלפי גוש כזה או אחר, ואני עושה את זה בכוונת המכוון. כל הכוחות הדמוקרטיים חייבים להתייצב מרגע זה, באופן נחרץ, ברור, בלתי מעומעם, חד משמעי, בחזית נגד כל התופעות הלאומניות, הגזעניות, נגד הפצת אווירת השנאה, השימוש הבוטה במאפיינים של מזהמי סביבה ומזהמי שפה, כל הכתובות האלה, כל… כל אלה צריך היה כבר מזמן, כל דמוקרט היה צריך להתנתק מהכוחות האלה ובהם היה צריך לטפל באופן קרימינלי. זה מה שאני רוצה לומר. אני… זה לא העת, ודאי לא מצד יושב ראש הכנסת, כעת להטיח האשמה כזאת או אחרת באיזושהי מפלגה שמשרתת כאן בכנסת."

[הקלטה] צחי הנגבי: "הטרגדיה של ליל אמש פערה צלקת עמוקה בלב של כולנו, ואני רק יכול לקוות, אינני משוכנע שהצלקת הזאת תגליד במהרה, אם בכלל. והדבר האחרון שהיינו צריכים לבצע לעצמנו, לעם הזה, זה לפעור מיד לאחר הטרגדיה והצלקת של הדם השפוך, לפעור עוד צלקת של עלילת דם כנגד מחצית מן הציבור ומנהיגיו. אם היום ראש הממשלה היה בנימין נתניהו, אינני משוכנע, או בעתיד, שלא יקום אותו עמיר מופרע, מופרע מבחינת האידיאולוגיה הפאנטית, לא דווקא מבחינת מבנה האישיות הספציפית, ויראה בבנימין נתניהו בוגד שצריך להרוג אותו."

[מוזיקה]

[הקלטה]

אושרת קוטלר: "20 שעות אחרי שלוש היריות הגורליות, מוצב ארונו של ראש הממשלה יצחק רבין ברחבת הכנסת בירושלים. יותר מ-120,000 אזרחים עברו עד כה מול ארונו מאז שעות הצהריים, רבבות ממתינים מחוץ לשערי המשכן. 'ראש הממשלה נרצח', המילים הקשות האלה מתחילות אולי רק עכשיו לחדור להכרה."

מרואיינת: [בבכי] "איזה נכס הלך למדינה."

מרואיין: "אני מרגיש הנשמה שלי קשורה בנפשו של ראש הממשלה."

[הקלטה בערבית]

[הקלטה]

רינה מצליח: "כמה מהבאים התעלפו ונזקקו לטיפול. השוטרים ואנשי משמר הכנסת איבדו לרגע את השליטה על הקהל, קהל שביקש בפעם האחרונה את קרבתו של ראש הממשלה."

מרואיין: "אני באתי לראות את הפנים שלו פעם אחרונה. אתמול ראיתי אותו בחיים, אני היום, אני רוצה לראות אותו מת. אבל לראות אותו."

רינה מצליח: "היום העם כולו, כאילו בהרף עין רואה את גדולתו של האיש. היום העם הזה מבקש להשיב לו אהבה, לאיש שהקריב את חייו למענו."

אלעד: בוקר יום שני, שישה בנובמבר.

[הקלטה, נשמעים אנשים שרים את השיר "הליכה לקיסריה" בליווי גיטרה]

"אלי, אלי

שלא יגמר לעולם…"

אלעד: כיכר מלכי ישראל עוד הייתה מלאה במי שנקראו "ילדי הנרות".

[הקלטה]

רינה מצליח: "וגם אחרי שהתמונות לא משאירות מקום לספק, מתקשים להאמין שהאסון אירע."

מרואיינת: "אני עדיין לא מאמינה, לא מאמינה שבן אדם מתוכנו, מקרבנו, בן אדם יהודי, יכול לקום ולרצוח יהודי אחר. [בקול שבור] אני מרגישה ריקנות, ריקנות עצומה."

ילדה: "אני מרגישה עצוב, כי כאילו שאבא, כאילו שמישהו כבר חסר לנו בעולם. הוא היה כאילו אבא שלנו."

[הקלטה - אנשים שרים את השיר "Imagine" בליווי גיטרה]

“Imagine all the people…”

אלעד: אז היה שם בעיקר עצב ואבל. אבל גם ביום הזה, השני, ישראל נעה מצער לריב, מאחדות לשסע. ביום הזה הווליום כבר עלה. ב"ידיעות אחרונות" יהודה עמיחי כתב טקסט שהכותרת שלו "אלוהים לא מרחם על עם ישראל", טקסט שהקריא עבורנו עודד בן עמי.

[הקלטה] עודד בן עמי: "אחד השירים הראשונים שכתבתי היה "אלוהים מרחם על ילדי הגן". רבין בנאום שלו באוסלו עם קבלת פרס נובל לשלום, קרא את השיר באוזני הנוכחים. כתבתי שם שאלוהים מרחם על ילדי הגן אבל על הגדולים ביותר לא ירחם. עכשיו אני מרגיש שלא רק שאלוהים לא ירחם עוד על הגדולים, אני חושש שהוא לא מרחם אפילו על עם ישראל. כי הרוצח ואחרים, טענו שפעלו לפי צו אלוהים. מעבר לידידות העמוקה שרחשתי ליצחק רבין, מעבר לדמיון בביוגרפיה שלנו, והרי שנינו בני אותו גיל, אני חש חרדה עמוקה, חרדה היסטורית. כילד למדתי בבית הספר שחורבן הבית השני אירע בגלל קנאות דתית, וזו החרדה שנשתלה בכולנו, מאז למדנו היסטוריה. האויב הגדול ביותר שלנו הוא הקיצוניות הדתית שבתוכנו. אני בא מבית דתי אורתודוקסי, ואני תמה לאן התגלגלו הדתיים. איך התדרדרו אותם רבנים שהוציאו פסקי הלכה שלפיהם מצווה להתנגד לפינוי. מי ששם סטיקרים על המכוניות וצועק "רבין בוגד" הוא שהתיר את דמו של ראש הממשלה. אני לא חושש ממלחמת אחים ולא מהפסקת תהליך השלום, אני חושש לדמוקרטיה שלנו. אם הדמוקרטיה שלנו תיפגע, אם נסתגל למנהגי המזרח התיכון, נעלה על דרך שסופה נורא. צריך לעשות הרבה חשבון נפש."

אלעד: בצהריים, שוב, ישראל לבשה ארשת של התמקדות בעצב, כשבהר הרצל התאחדו חברים ויריבים לטקס הלוויה.

[הקלטה]

איתי אנגל: "כמו שהיה כאן אתמול ושלשום, כך גם הבוקר, הכל נראה יותר מדי סוריאליסטי, לא מציאותי. אף פעם בתולדות מדינת ישראל לא נכחו כאן אישים מהקהילה הבינלאומית המייצגים עולם כל כך מגוון מכל מוקד על פני כדור הארץ. אלא שהבולטים ביותר בנוכחותם עדיין הם מי שהם מבחינה גיאוגרפית הקרובים לנו ביותר, מן המזרח התיכון, כאלה שמגיעים לישראל בפעם הראשונה. מדובר באישים שמצאו עצמם כאן משום המוות הטראגי, כאלה שתמיד היו מהוססים מאוד בנוגע להחלטתם - לבקר בארץ לא לבקר בארץ, כשלפתע נפל דבר ששינה את כל השיקולים וביטל את כל המניפולציות וההתפתלויות הדיפלומטיות. כעת, באופן גלוי ופומבי, הם באים אלינו."

Emmanuel Rosen: “Mister Abu Alaa, We are from Channel 2, Israeli television.”

Abu Alaa: “Yeah.”

Emmanuel Rosen: “I want… I just want, in a few words, what you can tell us about Iitzhak Rabin?”

Abu Alaa: “No doubt, we are so much sorry, for we lost him in this critical period, while we are still facing a real challenge, challenges…”

איתי אנגל: "אלא שהמחווה הזו מתרחבת הרבה מעבר למזרח התיכון. בירושלים הסתובבו היום שמות כמו אלגירדס ברזאוסקאס מליטא, Ignatius Olisemeka מניגריה, נציגים ממאוריטניה, שאיתה אין לישראל יחסים רשמיים, או לחילופין ממלכות סוואזילנד אשר בדרום אפריקה."

[הקלטה]

אהוד ברנע: "דקות ספורות לפני השעה 14:00 מגיע הארון להר הרצל, למקום מנוחתו האחרונה בחלקת גדולי האומה. שישה אלופים ושני ניצבים נושאים את הארון אל הכן השחור שאל מול קבר חוזה המדינה, המשפחה מליטה פניה מן המראה הקשה הזה ואלפים, ובהם עשרות ראשי מדינות שהגיעו לירושלים מכל קצבי תבל, יאזינו לבן הצעיר יובל שאומר קדיש על אבא."

יובל רבין: "עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן."

[מוזיקה]

נועה בן ארצי: "בלית ברירה אני נפרדת ממך גיבור, ומבקשת ממך שתנוח על משכבך בשלום ושתחשוב ותתגעגע אלינו, [בוכה] [מושכת באף] כי אנחנו פה למטה אוהבים אותך המון."

אלעד: אבל שוב, רבין נטמן, הערב ירד, ומטוטלת תשומת הלב עברה ממה שמאחד למה שמפריד.

[הקלטה]

יעקב אילון: "מכאן אנחנו עוברים לכיכר מלכי ישראל בתל אביב, שם נמצא כתבנו לענייני צבא רוני דניאל ששידר משם היום."

עובר אורח 1: "חס וחלילה, חס וחלילה, אחד מהמשפחה שלך היו…"

יעקב אילון: "רוני, האם זו הפגנה ספונטנית? זה מה שאנחנו רואים שם?"

עובר אורח 2: [אנשים מתווכחים] "חבר שלו, הרגו את אח שלו. תופס סכין ודוקר."

רוני דניאל: "כן, זה מה שאנחנו רואים…"

עוברת אורח 1: "למה לא תופסים את המניאק?"

עוברת אורח 2: "נכון, אבל כמו שאמרנו קודם…"

רוני דניאל: "את התנועה של…" [מנסה לדבר בין הקולות]

עובר אורח 1: "…בפיגוע…"

יעקב אילון: "אנחנו מתקשים לשמוע אותך רוני."

רוני דניאל: [אנשים ממשיכים להתווכח] "ממשיכים לנהור אל הכיכר…"

עוברת אורח 2: "אבל ישראל, עד שזה יקרה גם לי."

עובר אורח 3: "אבל אין שלום, אז בוא ניתן למדינת ישראל…"

יעקב אילון: "אבל אנחנו רואים כיכר מלאה, כיכר מלאה אנשים. כיכר מלכי ישראל בתל אביב בשעה זו."

רוני דניאל: [אנשים ממשיכים להתווכח] "ואם ב… בשני הערבים הראשונים, הייתה כאן דממה…"

עובר אורח 2: "לא ברחוב הפלסטינאי ולא…"

עוברת אורח 2: "לא היה שלום, לא היו מגיעים לארץ…"

רוני דניאל: "כבר עכשיו, אל תוך הכיכר הזו…"

עוברת אורח 2: "ולא היו פיגועים ולא היה כועס…"

רוני דניאל: "הכל כך אוהבת וכואבת…"

עוברת אורח 2: "סליחה, סליחה, סליחה, סליחה, סליחה."

רוני דניאל: "מתחיל להתגנב הוויכוח…"

עובר אורח 4: "מה סליחה עכשיו?"

עוברת אורח 2: "אני רוצה… רגע, רגע…"

רוני דניאל: "ויכוחים…"

עוברת אורח 2: "אני רוצה להגיד משהו…"

רוני דניאל: "ועניינים פוליטיים…"

עוברת אורח 2: "כמו שאמרנו קודם…"

רוני דניאל: "בעניין של…"

עוברת אורח 2: "ששלום…"

רוני דניאל: "הטלת אשמות…"

עוברת אורח 2: "לא נכון."

רוני דניאל: "מי אשם בעצם…"

עוברת אורח 2: "אבל, אבל זה בדיוק מה …"

רוני דניאל: "כבר מתנהלים כאן…"

עוברת אורח 2: "מה שאנחנו מנסים להגיד לך. כמו שעשינו בקשת שלום…"

עובר אורח 5: "ילדים, ילדים…"

רוני דניאל: "בכיכר הזו, בכל מיני פינות…"

עוברת אורח 2: "זה לא אומר שכל אחד בלב…"

רוני דניאל: "הנה, 3, 4 שניות…"

עוברת אורח 2: "מרגיש מה שכתוב על אותו נייר…"

רוני דניאל: "למין ויכוח כזה…"

עובר אורח: "נכון!"

עוברת אורח 2: "ויש!…"

רוני דניאל: "שמתנהל קרוב מאוד אלינו."

עוברת אורח 2: [צועקת] "שיקולים! ויש את החמאס ובגלל שהחמאס…"

עוברת אורח: "אבל בלי שום קשר לחמאס."

עוברת אורח 2: "לא הסכימו… אבל רגע, אבל בגלל שהחמאס לא הסכימו לשלום הזה, ועובדה…"

רפי רשף: "גדי סוקניק, עדיין בהר הרצל אחרי ההלוויה. גדי, שוב שלום."

גדי סוקניק: "שלום. בוא, ברשותך רפי, אני יכול לפנות לאחד מן האנשים."

רפי רשף: "וודאי."

גדי סוקניק: "יש כאן מישהו שאולי לא מזדהה…"

אזרח לא מזוהה: "לא מזדהה…"

גדי סוקניק: "בדרך כלל עם הדעות, למשל, בכל זאת באת."

אלעד: אל גדי סוקניק ניגש בשלב הזה אזרח חובש כיפה. הוא ביקש להעביר מסר לצופים.

[הקלטה]

חיליק ממושב נחלים: "גדי, אני רוצה להגיד היום לכל חובשי הכיפות, לכל החבר'ה שנמצאים בישיבות, היום צריכים לבקש סליחה, כולם. כי אנחנו ראינו את הכתובת על הקיר ולא קמנו וצעקנו. והיום צריכים לבקש סליחה! כולנו! וצריכים לצאת עם הסטיקרים, "סליחה רבין". זה בדיוק מה שיש לי להגיד, ואני חייב להגיד את זה. אני לא הזדהיתי עם רבין, אני הזדהיתי עם הגוש הימין, וכולם עכשיו, כולם מתחסדים ואומרים, "אנחנו כן מזדהים". לא הזדהיתי, והיום אני אומר קרה משהו בעם הזה, ואני מעביר את זה לכולם, ואני אומר, כואב כואב לכולנו, צריכים לבקש סליחה."

גדי סוקניק: "כן רפי. וכש…"

אלעד: שעות אחרי הלוויה לאה רבין התראיינה אצל רפי רשף בערוץ שתיים. לא מעט הופתעו שהיא בכלל הסכימה. אבל גם לה היה מסר שרצתה להעביר.

[הקלטה]

רפי רשף: "את קושרת בין ההצהרות של אישי ציבור, יריבים פוליטיים, לפעמים הצהרות מאוד קיצוניות, לבין העובדה שיצחק איננו?"

לאה רבין: "כן. הסתה? כן, בהחלט. ואני אגיד לך עוד משהו, מה שכל הזמן מסתובב לי בראש ומהרגע הראשון, אמרתי, יש כאן חזרה על הסנריו של רצח ארלוזורוב. גם אז הייתה הסתה פרועה נגדו, והיה מי שהיה מספיק מוסת בשביל לבצע את הרצח הזה. ונדמה לי שמה שקרה כאן זה סנריו מאוד מאוד דומה. ההסתה הייתה אמיתית, הוא עשה את זה כי הוא הרגיש שיש מאחוריו, יש לו תמיכה, יש לו תמיכה ציבורית רחבה וקשה וקיצונית."

רפי רשף: "יש אנשים, ראיתי אתמול, שלא היה קל לך ללחוץ להם את היד כשהם עברו ליד הארון…"

לאה רבין: "גם זה נכון."

רפי רשף: "של יצחק רבין."

לאה רבין: "גם זה נכון. לאחד מחברי הכנסת שעבר על ידי אפילו אמרתי 'מאוחר'."

רפי רשף: "את מעוניינת להפנות אצבע מאשימה יותר ספציפית?"

לאה רבין: "לא. למה לי? למה לי? הרי אנחנו כולנו יודעים במי ובמה מדובר."

[מוזיקה]

אלעד: חסות אחת וממש מייד חוזרים.

[חסות]

[הקלטה]

רינה מצליח: "יום אחרי הלוויתו של ראש הממשלה, את הדממה וגילויי האחדות מתחילים להחליף כאן הקולות המוכרים של ויכוחים ומחלוקות."

עובר אורח 2: [המולה וצעקות] "מה זה?"

עובר אורח 1: "אתה לא יודע על מה שאתה מדבר."

עובר אורח 2: "אני יודע טוב טוב מה שאני מדבר."

עובר אורח 1: "הוא חושב שהוא יודע."

עובר אורח 2: "את כל השטחים מחזירים."

עובר אורח 1: "הם לא מחזירים. הם… התושבים ימשיכו לגור שמה."

רינה מצליח: "לפני הצהריים הגיעו הוויכוחים עד כדי קטטה שבה נפצע אדם אחד פצעים קלים."

אלעד: יום שלישי, שבעה בנובמבר.

עוברת אורח: "אני חושבת שזה בושה. אני חושבת שכולם צריכים לסתום את הפה ולהשאיר את הדעות שלהם בבית ולתת לבן אדם את הכבוד המגיע לו."

אלעד: גם לפני 30 שנה, אני חושב שזה ניכר, ישראל לא ממש ידעה להתמודד עם המעברים האלה שבין אחדות לפילוג. אפילו טרגדיה לאומית גדולה כמו רצח ראש ממשלה לא הצליחה ליישב את הפער, וביום השלישי היה מאוד ברור שהטראומה הזו אולי אפילו העמיקה אותו.

[הקלטה]

אשרת קוטלר: "בירושלים הופיעו היום כתובות קיר בזכות הרצח. בשכונה החרדית 'גאולה' נמרחו כתובת הסתה הקוראת לפרס 'הבא בתור'. 'רבין קורבן השלום, פרס הבא בתור'. כך נכתב על הקיר ברחוב יוסף בן מתתיהו. ליד הכתובות מופיעים ראשי התיבות כ"ח, כהנא חי. בשכונה נמצאו גם כתובות אחרות המכנות את רבין 'רוצח, בוגד' ואת פרס 'ממשיך דרכו'. בקריית ארבע תיעד צלם של רשת טלוויזיה יוונית אדם שהציג את עצמו בשם 'פסו', אמן ישראלי. הוא השחית את קברו של ברוך גולדשטיין."

פסו: [צועק] "שישמעו כולם! כל אמני ישראל. די לחרפה! צריך לעשות מעשה! צריך לעשות מעשה! צריך לעשות מעשה! [קול חבטה] ימח שמו! ימח שמו!" [קולות חבטה]

חיים רמון: "יש חוקים במדינת ישראל, פשוט צריך להפעיל אותם. זה איננה דמוקרטיה שכתוב, מה כתוב היה בכרזה הזאת? 'צריך לרצוח את פרס', זה מה שהיה כתוב. זה לא דמוקרטיה, זה עבירה על החוק של הסתה לרצח."

אשרת קוטלר: "מר רמון, תרשה לי אבל…"

חיים רמון: "עכשיו צריך ל…"

אשרת קוטלר: "תרשה לי כאן שאלה, אנחנו הרגע ראינו, סליחה, תמונה מאוד חשובה, לא פחות חשובה מאותם כרזות, אגב, ומאותם גרפיטיז מאוד מכוערים שאנחנו ראינו על הקירות, אנשי השמאל מנתצים את קברו של ברוך גולדשטיין. כלומר, יש איזה מין הקצנה שהולכת ומתפתחת בין שני הצדדים השאלה מה לעשות כדי למתן את ההקצנה הזאת?"

חיים רמון: "אני… קודם כל, הסימטריה היא לא כל כך מקובלת עליי, הבעיה היא במורשת. אי אפשר להגיד את המילה 'מורשת' בהקשר של אותו גולדשטיין, אבל הייתה הזדהות של הרבה מאוד אנשים עם גולדשטיין, אותו גולדשטיין, שמעשהו, שהיה גם הוא מעשה של רצח פוליטי שבא להשיג מטרה פוליטית, עם המעשה הזה מזדהים. ומי שמזדהה עם רצח פוליטי של ערבים, מחר בבוקר הוא יזדהה עם רצח פוליטי של יהודי, ולאחר מכן הוא יתמוך ברצח פוליטי של ראש הממשלה כפי שלצערנו כך קרה."

יעקב אילון: "חיים רמון, אנחנו מבקשים ממך, תישאר איתנו…"

אלעד: ביום השלישי אחרי הרצח, האצבעות המאשימות שהונפו קודם הפכו לאגרוף. שלושה ימים בסך הכל עברו, ובין אם פיזית או מילולית, בישראל התחילה אלימות.

[הקלטה]

רפי רשף: "ו…"

גדי סוקניק: "רפי, רק משפט אחד…"

רפי רשף: "כן, בבקשה."

גדי סוקניק: "בעניין הזה, הייתי בבית מפלגת העבודה היום, בלשכתו של מר רבין ז"ל. הפקידות ישבו שם המומות. אחת מהן, שהייתה המזכירה שלו במשך שנים, ביקשה לא לומר את שמה, סיפרה לי, מצאתי אותה בוכה שם, והיא סיפרה שהבוקר היא נסעה לעבודה, בכתה כל הדרך, כשהייתה ברמזור נעמד על ידה רכב עם כמה צעירים. הם אמרו לה, 'מה את בוכה?' לא השיבה. היא אמרה… אמרו לה, 'את בוכה על רבין? שימות הכלב הזה', סדרה של קללות. 'בשביל זה את בוכה? טוב שהוא מת' וכולי וכולי. ואז כשהיא ניסתה להגיד להם משהו, אז הם צעקו לה 'זונה' ונסעו לדרכם."

[הקלטה]

בנימין נתניהו: "ראיתי עכשיו את הכתובות המחרידות האלה שדוגלים באלימות, משבחים את הרצח, מבטיחים רצח נוסף."

יעקב אילון: "מר נתניהו…"

בנימין נתניהו: "אני רוצה, ואני רוצה להגיד להם משהו. אתם לא שייכים למחנה הלאומי. אתם כולכם נמצאים בצד אחד וכל עם ישראל נמצא בצד השני, ויש לי מסר עבורכם, והמסר הוא: אני לא רוצה את הקולות שלכם ואני לא רוצה להיבחר על ידיכם, אני מעדיף לא להיבחר ולא לקבל את הקולות שלכם. אבל אני רוצה להגיד לך יותר מזה: הניסיון שנעשה עכשיו, ולצערי יש ניסיון כזה, להדביק למחנה שלם, למחצית העם, ולמי שעומד בראשו את האחריות לרצח, זה ניסיון נורא להשתמש בטרגדיה לאומית כדי להעליל עלילה שמטרתה להרוויח רווח פוליטי, לנצח בבחירות, או להשתיק אופוזיציה. מאז הרצח הנורא של רבין אני שומע שרים בממשלת ישראל, חברי כנסת, אישי ציבור שמזדהים עם השמאל, שבאים ומנסים להעליל עלינו את העלילה הזאת, ואני אומר להם, אנחנו כבר יודעים לאן זה מוביל. שמענו 'בגין רוצח' ו'שרון רוצח', ושמענו 'רבין רוצח'…"

יעקב אילון: "כן, מר נתניהו…"

אשרת קוטלר: "אנחנו חייבים להפסיק אותך בשלב הזה כדי להשמיע לך…"

בנימין נתניהו: "ועכשיו אנחנו שומעים 'נתניהו רוצח'. אני אומר להם רק דבר אחד: כאן מוכרחים, מוכרחים להתעלות. אנחנו צריכים לחיות כאן. אנחנו לא יכולים לפלג את זה לשני עמים. כל אחד יגיד אנחנו הטובים הם הרעים. אנחנו לא נוכל לחיות כאן כשני עמים כי לא נהיה עם."

[מוזיקה]

[הקלטה]

מיקי חיימוביץ': "לפני כחצי שעה הביא נציג משפחתו של יגאל עמיר, שרצח את רבין, מכתב לבית משפחת רבין."

אלעד: כשבחוץ המתיחות עלתה וכשהשיח כבר לא התמקד אז ממש באחדות אלא יותר בפילוג, ביום השלישי קרתה גם מחווה חריגה, מסר ממשפחת עמיר למשפחת רבין. מכתב שאחר כך פרסמה המשפחה של רוצח ראש הממשלה כמודעה בעיתון "הארץ".

[הקלטה] דנה וייס: "זה תוכנו: [מקריאה] 'למשפחת רבין ולכל עם ישראל. אסון גדול נפל עלינו ועל כל עם ישראל בשל הירצחו של ראש הממשלה יצחק רבין, זכרונו לברכה, על ידי בנינו. הרצח הנתעב גרם לעם ישראל ולנו אסון נורא שזעזע את כל יסודות החינוך והערכים שהקננו לילדינו. אהבת עם ישראל, כבוד האדם לאדם, אהבת הארץ וערכי היהדות. בושים ונכלמים, אבלים וחפויי ראש, מבקשים אנו סליחה מהגברת רבין, ממשפחתה ומכל עם ישראל. אנחנו מודיעים בזאת על הסתייגותינו מכל מעשה של אלימות, ושוב, סליחה ומחילה'. עד כאן המכתב."

אלעד: בינתיים, בהר הרצל, הקבר של יצחק רבין הפך למוקד עלייה לרגל, ומקום שבו, בכל זאת, אפשר היה לחפש, ואפשר היה גם למצוא מעט מן האחדות המתפוגגת.

[הקלטה]

דב גילהר: "דנה, שי מהמושב צור הדסה סיימה את הציור, שי עכשיו את מניחה אותו על הקבר? [שי ממלמלת משהו] זה השיר. אני יכול להקריא אותו? אולי את תקריאי אותו. את יכולה שוב להקריא לנו אותו?"

הילדה שי: [מקריאה] "מאז נרצחת רבין זה לא אותו דבר.

כולם בוכים כאן רבין, זה לא אותו דבר.

כולם רבים כאן רבין, וזה דבר נורא.

אני כבר משתגעת, זה לא אותו דבר."

אלעד: הילדה שי מצור הדסה הרגישה שהריבים גורמים לה להשתגע, והיא לא לבד. כל כך מהר ישראל עברה אז מאחדות לפילוג, לאלימות. הטקסטים של אותו יום, היום השלישי, ממחישים את חוסר האונים, כמו זה של העיתונאי אורי אליצור. טקסט שפורסם ב"ידיעות אחרונות" והקריא שי גל.

[הקלטה] שי גל: [מקריא] "השכל היה מחייב להחזיק ידיים, להימנע מפולמוסים והאשמות ולהוקיע בלב אחד את הזוועה, אלא שהשכל מתקשה לתפקד במצבים כאלה והמבחן אמנם לא קל. מובן שהמצב לא סימטרי. המבחן הגדול והקשה הוא של השמאל. השמאל הוא זה שחדור באופן מאוד טבעי ואנושי רגשות כעס ונקמה. הוא זה שנמצא בעמדת המאשים והוא זה שבאופן טבעי המיקרופונים והמצלמות מכוונים אליו, ומעניקים לו, והפעם הזאת בצדק, רשות דיבור כמעט בלתי מוגבלת. הצירוף הזה של הנתונים יוצר פיתוי גדול מאוד, והפיתוי הרי הוא תמיד אויבו של של השכל. הניצחון העיקרי של הרגש על השכל בא לידי ביטוי בעובדה שמרבית הדוברים במשך היממה האיומה הזאת, על פי התרשמותי, אפילו לא מעלים בדעתם שיש כאן בכלל משהו שנוי במחלוקת או טעון הוכחה. כאילו לא ידוע להם שקיימים מאות אלפי אזרחים נאמנים של מדינת ישראל השותפים לאבל ולזעזוע הנורא, אבל יש להם הרגשה הפוכה בדיוק באשר לשאלה - מאין באה עלינו הרעה הזאת? מאות האלפים האלה כבר הספיקו לצבור מטען נגדי של התמרמרות וכעס שעלול להרעיל את האוויר לשנים ארוכות. אולי לא היינו מגיעים למקום הנורא שבו אנחנו נמצאים אילו הייתה הממשלה נמנעת מלהכריע הכרעה כל כך חריפה ברוב כל כך קטן, בהתנהגות שנראית לפחות סובייקטיבית, שחצנית ויהירה, וביצירת ההרגשה אצל מיעוט כל כך גדול שרומסים אותו. לא חשוב מי צודק ואין טעם להתווכח, הרי לא נשכנע זה את זה. אך חשוב מאוד להקשיב ולדעת שיש דרך אחרת. שהעם חצוי בעומק רגשותיו, ואוי ואבוי לנו אם עכשיו נדרוך זה על פצעיו של זה."

[הקלטה]

עמנואל רוזן: "ההחלטה הראשונה של ראש הממשלה בפועל, שמעון פרס, בוצעה היום בצורה מושלמת - ההחלטה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית."

אלעד: יום רביעי, 8 בנובמבר.

[המשך הקלטה]

משה קצב: "במשך שנים, כל המערכות מתאמנות כדי למנוע בדיוק מקרה כזה. והנה זה קרה, והוא קרה בצורה הקיצונית ביותר והחמורה ביותר. מעצם העובדה שזה יכול היה לקרות וזה התרחש, זה מחייב בדיקה על ידי גורם חיצוני שיש בו אמון מלא."

עמנואל רוזן: "השרים חריש ונמיר הציעו שהוועדה תחקור גם את ההיבט הכולל של התארגנות הימין הקיצוני, אבל כל יתר השרים התנגדו להצעה, בטענה שהדבר יתפרש כחקירה פוליטית. שרים רבים התרשמו מהדרך הכנה והאמיצה שבה הציג ראש השב"כ את הממצאים בפני הממשלה ומדרישתו לחשוף אותם במלואם בפני הציבור."

אלעד: מה שעד אז נאמר יחסית בזהירות, בעדינות מסוימת, ביום הרביעי לרצח כבר נאמר בטונים אחרים.

[הקלטה]

גדי סוקניק: "האולם היה צר מלהכיל ורבים נותרו בחוץ. הציונות הדתית, אליה נקשר בדרך זו או אחרת רוצחו של רבין, הייתה במבוכה. אבל הדוברים שהביעו שוב ושוב שאט נפש מן הרצח עצמו, ודיברו על חשיבות אחדות העם, לא אמרו במשך קרוב לשעה ראשונה ולו מילת הספד אחת על יצחק רבין. גם על קירות האולם לא היה לו זכר. לעומת זאת, שמעו הרבה טענות על השיסוי נגדם ונאמר 'זה לא רק אנחנו'."

אלעד: עצרת ראשונה נערכה כשהכותרת שלה, המטרה שלה, הייתה לזעוק את זעקת הציונות הדתית בעקבות הרצח.

[מקבץ הקלטות]

זבולון המר: "את חשבון הנפש צריכים לעשות מנהיגים והוגים ומחנכים מכל קצוות הקשת הציבורית."

מישהו מהקהל: "אני ראיתי אותך, שאתה עמדת בהפגנה שצעקו 'רבין בוגד'."

ישראל הראל: "השבוע ישבו על ספסל הנאשמים כל חובשי הכיפות הסרוגות, כל הציונות הדתית, ובעיקר החינוך הדתי, לגווניו."

גדי סוקניק: "'אולי הפסדנו את יהודה ושומרון בגלל הרצח', אמר יושב ראש מועצת יש"ע. הוא גינה את משבחי הרצח, 'העשבים השוטים', כדבריו, וגילה כי יוטלו מגבלות, ככל שניתן, על הפגנות והתבטאויות של המתנחלים. ועם זה, דומה שגם דבריו של הראל הוקדשו בעיקרם להתחשבנות עם מתנגדיו הפוליטים."

ענת סרגוסטי: "החורף שהגיע הלילה לתל אביב כיבה את הנרות ושטף את הכיכר. גם האנשים הרבים הלכו לחפש מסתור מהגשם ונותר רק הזיכרון. [רעש של משהו מטלטל] והשגרה רוצה שוב להשתלט, מנסה להחזיר מצב לקדמותו, ופועלי הניקיון, בפעולה מכנית, אוספים את כל מה שאפשר לאסוף. אבל האבל עוד קיים והמקום, כמו בכוח מגנטי, עוד מושך מבקרים רבים."

מבקרת בכיכר: "אני מנקה, אני מנסה להרים ולנקות ולסדר מה שאחרים עושים. אני לוקחת את הנרות שמלאים מים ושופכת את המים ועושה איזה מין סדר בבלגן הזה, אבל זה לא עוזר. [אמבולנס נשמע ברקע] הכאב לא יורד והדמעות לא מפסיקות לנזול, ואנשים שאכפת להם הולכים ונהיים מעטים, וזה כואב עוד יותר."

[הקלטה]

רינה מצליח: "במקום הרצח, כיכר מלכי ישראל בתל אביב, דואגים עדיין להדליק את הנרות. יש מי שהחליט לבחור דווקא במקום הזה כמקום הידברות בין נוער דתי מהשומרון ונוער חילוני מהקיבוצים."

דובר לא ידוע: "נפתח את הדיון בטקס לזכרו של יצחק רבין, זכרונו לברכה. ראשונים אנשי יש"ע, אחריהם תלמידי בית ספר ברנר."

אלעד: יום חמישי, תשעה בנובמבר.

[מקבץ הקלטות]

נערה: "בעזרת השם, המפגש הזה יכול ליצור קרבה בינינו, ביני לבין אביגיל, לבין הדס, לבין כל הבנות שנמצאות כאן. זה יכול ליצור דברים מאוד יפים."

עוברת אורח: "אני מקווה שאולי אנשים יבינו שגם אנשים כמו יגאל עמיר הזה, יבין שצ… ואנשים שחושבים כמוהו יבינו שצריך לפעול בדרכים דמוקרטיות. צריך… אני מכבדת אותה, כיבדתי אותה ואני תמיד אכבד את הדעה שלה."

[מוזיקה]

אלעד: הילדים של חורף 95' ניסו לנהוג אחרת, ניסו לדבר, להושיט יד זה לזה, להצליח במקום שבו המבוגרים כשלו, ליצור דיאלוג בעוד יום שבו האלימות בישראל השתוללה, אלימות שהופנתה למשל נגד מנכ"ל ארגון "בצלם".

[הקלטה]

רפי רשף: "שלום יזהר."

יזהר באר: "שלום."

רפי רשף: "מה קרה הבוקר?"

יזהר באר: "סמוך לביתי במרכז ירושלים, שכונת נחלאות, תקף אותי אדם שאני מכיר אותו, תושב האזור, בצורה קשה מאוד, כלשונו, וברצון לרצוח אותי. הוא הוציא לי כדור חי של עוזי ואמר לי, 'זה מיועד לך, כמו שרצחו את רבין, זה גורלך'. אני עם הפלאפון שברשותי מנסה להתקשר למשטרה. הגעתי למשטרה והתחננתי ממש, אמרתי 'מצב חירום, אני מבקש שתגיעו עכשיו, ויש כאן דבר שעלול להסתיים ברצח'."

אלעד: ביום החמישי לרצח גם התקבלה החלטה שבעצם מלווה ומעצבת את חיינו מאז ועד היום.

[הקלטה]

דוברת עיריית ת"א: "אני מעמידה את הצעתו של ראש העיר לקרוא את כיכר מלכי ישראל על שם יצחק רבין זכרונו לברכה ראש ממשלת ישראל."

חבר עירייה: "מי בעד?"

דוברת עיריית ת"א: "מי בעד?"

חבר עירייה: "פה אחד."

אלעד: ביום החמישי הפכה הכיכר בתל אביב לכיכר רבין.

[הקלטה] יוסי עין דור: "הכיכר תיקרא על שמו של רבין בעת קיום העצרת לזכרו ביום ראשון הקרוב. בכיכר נמשכו היום ההכנות לעצרת שצפויה להיות הגדולה ביותר בתולדות המדינה. מאות אלפי אנשים יגיעו לכאן והם יאובטחו על ידי כוחות משטרה מתוגברים שימנו מאות שוטרים. עדיין לא ידוע אם ראש הממשלה בפועל, שמעון פרס, יגיע. הידיעות כי השב"כ אסר עליו לבוא לעצרת אינן נכונות. גם יושב ראש הליכוד בנימין נתניהו עדיין לא הבטיח את בואו ומקורביו אומרים כי קשה לו עם התבטאויותיה של הגברת לאה רבין נגדו."

[מוזיקה]

[הקלטה] גדי סוקניק: "אולפן שישי. המתנחלים הביעו השבוע חשש שהכדורים שנורו אל יצחק רבין, פגעו אנושות גם ביכולת ההישרדות של יישובי יהודה ושומרון. בנימין נתניהו לא הופתע כאשר סקר מהיום הראה על ירידה חדה בתמיכה בו ובימין."

אלעד: יום שישי, עשרה בנובמבר.

[המשך ההקלטה]

גדי סוקניק: "בסופו של השבוע הקשה הזה, נדמה לי שמעבר לכל, מעבר לטראומה הלאומית, אתה אישית מתהלך בתחושה של נרדף. מה זה, ציד מכשפות?"

בנימין נתניהו: "תשמע, קודם כל, הייתה פה באמת טראומה לאומית נוראה, שזעזעה והכאיבה לכל אחד מאיתנו, עכשיו השאלה היא, מה עושה אומה בטראומה כזאת? אסון כזה היה יכול לשמש מנוף ללכד את העם, לאחד אותו, לפייס אותו, להביא אותו לרמה אחרת של הידברות. ויכוח, ויכוח נוקב תוך כדי הידברות והסכמה על כללי משחק. ובמקום זה, מה שאני רואה זה ניסיון לנצל את האסון להכפשה ולהסתה נוראה נגד מחנה שלם, נגד חצי מהציבור, חצי מהעם, על ידי אלה שעומדים בראש החלק השני."

גדי סוקניק: "אבל אחרי הכל, אי אפשר להסתיר את העובדה, או להתכחש לעובדה, שיגאל עמיר ודומיו באים מן השוליים של המחנה שלך. הם דוגלים בארץ ישראל השלמה כנחלת אבות וזה אולי עיוות מפלצתי של דעה שלך."

בנימין נתניהו: "זה לא הדעות או המחשבות הפוליטיות של אדם זה או אחר מעניינות, משום שמטורפים יש בשולי כל מחנה. היום זה בא משם ומחר, תאמין לי, ברמת ההסתה הזאת זה יכול לבוא גם מכיוון אחר. ואני חושב שהניסיון היום לבוא ולהכפיש ול… פשוט להסית נגד ציבור שלם ולהדביק את המעשה של מטורף לאותו ציבור, פשוט משום שהוא במקרה גם מתנגד פוליטית, זה מעשה של מקארתיזם פוליטי, באמת ציד מכשפות, וצריך להפסיק עם זה. ואני חושב, אם תסלח לי, הצוואה של יצחק רבין מצפה מאיתנו. מה אומר לנו הדבר הנורא הזה? תעשו שלום בתוך העם, קודם תעשו שלום בתוך העם."

גדי סוקניק: "ואנחנו כאן נשלח תקווה לפיוס בין המחנות, לאיחוי כל קרע אפשרי. תודה רבה לעמנואל רוזן, לאהרון ברנע. תודה רבה לכם. 'אולפן שישי' גם בשבוע הבא, נקווה באווירה טובה יותר. שבת שלום."

[הקלטה] רינה מצליח: "שבוע אחרי ועם ישראל מסרב להיפרד ומסרב לשכוח. המונים נהרו היום להר הרצל בירושלים והמשטרה נאלצה לחסום כבישים בשל העומס."

אלעד: יום שבת, 11 בנובמבר.

[המשך ההקלטה] רינה מצליח: "הכניסה לבית הקברות נראתה במהלך כל היום כמו כניסה לפארק ענק, אבל בפנים בלט ההר הגובה של פרחים ומכתבים. קברו של יצחק רבין עדיין מושך מבקרים רבים מכל הארץ, שמבקשים למצות את תחושת היחד. אווירה דומה שררה היום גם בכיכר מלכי ישראל. אלפים באו גם היום לכיכר, אבל שבוע אחרי הרצח אפשר לומר, השגרה מתחילה לשלוט על האבל."

[מוזיקה]

אלעד: השגרה, השגרה הישראלית, זו של אחדות ופילוג, של חיים יחד וריבים זה עם זה. שבוע אחד בנובמבר 1995, והוא יכול להישמע לנו די מוכר.

[מוזיקה]

וזה היה "אחד ביום" של N12. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה שירה אראל, הילה פז, עדי חצרוני ודניאל שחר, על הסאונד יובל ברוסילובסקי.

אני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן גם מחר.

[מוזיקה]

[חסות]