top of page

אחד ביום - בין שני בתים

בית הוא זהות, המקום הבטוח, זה שזוכרים. בית הוא המשפחה. ובשואה מיליוני יהודים איבדו את חייהם, את זהותם, את המקום הבטוח שלהם, ומיליונים איבדו את הבית. הפעם אנחנו בפרק מיוחד ליום הזיכרון לשואה ולגבורה, עם שני סיפורים - שניהם סיפורי שואה, אבל סיפורי בית. בית שאבד, בית ששרד, ובשניהם, בית שנבנה מחדש. 

 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 06/05/2024.

[מוזיקת פתיחה]

אלעד: היום יום שני, 6 במאי, ואנחנו "אחד ביום", מבית N12. אני אלעד שמחיוף ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו. סיפור אחד ביום, בכל יום.

חשבתי ששווה להקדיש כמה מילים ביום השואה הזה לגונטר דמינג, הוא אמן גרמני שבשנות ה-90 יזם פרויקט הנצחה מרגש. דמינג יצר קוביות בטון בגודל 10 סנטימטר על 10 סנטימטר, אבני נגף. הוא הציב אותן בשלב הראשון בעיר קלן בגרמניה. הוא חרט על כל אבן שם של אדם יהודי, את שנת הלידה שלו ומה עלה בגורלו בשואה, אם נספה, מתי ואיפה. בחלק העליון של האבנים חקוקות שתי מילים: "כאן גר". וכל אבן כזו הוטבעה במדרכה שבפתח הבית שבו אותו אדם היה גר.

לא כולם קיבלו את היוזמה של דמינג בהבנה. היו עיריות שסירבו לשתף פעולה, היו אבנים שהוא הטביע במדרכות בלי לקבל אישור. היה ויכוח אם הן צריכות להיות בגובה המדרכה או אולי לבלוט מעט כדי שאנשים ישימו לב. והיום, כ-100,000 אבני נגף כאלה הוצבו ב-26 מדינות באירופה, כולן תזכורת לקורבנות השואה במקום שעד אז היה הבית של כל קורבן.

בית. חשוב לזכור את הבית. כי בית הוא זהות, הוא המקום הבטוח, הוא המשפחה. ובשואה מיליוני יהודים איבדו את חייהם, איבדו את זהותם, את המקום הבטוח שלהם. מיליוני יהודים איבדו את הבית. אז הפעם אנחנו עם שני סיפורים, שניהם סיפורי שואה, אבל גם סיפורי בית. בית שאבד, בית ששרד, ובשניהם בית שנבנה מחדש.

[מוזיקה]

יצחק: אני נמצא כרגע במלון "סטאי כנרת", על שפת הכנרת, בצד המזרחי, ואנחנו נמצאים כבר פה, מפונים, יותר מ-7 חודשים.

אלעד: סיפור ראשון: הבתים שיצחק ואִישְׁטֵוָון השאירו מאחור.

יצחק: פה המלון הוא מלון יוקרתי, מלון יפה, ויש תנאים טובים ויפים. גם הצוות, הם מתנהגים איתנו מאוד יפה, מאוד באהדה ומאוד בדאגה. אבל 7 חודשים מלון, זה יותר מדי. מכל הבחינות.

אלעד: בבוקר שמשי אחד תפסנו את יצחק וולסטר בחדר שלו במלון המפונים.

יצחק: אנחנו קמים בבוקר, הולכים לאכול, באים ללובי שמה, יושבים שמה, מחכים לאנשים, שמישהו יעבור וידבר איתנו, שהזמן יעבור, ומחכים שאחר כך עוד פעם ארוחה, עוד פעם ציפייה, עד שסוף-סוף עובר היום.

אלעד: הוא בן 92, וזה גיל שבו אמור להיות מאוד נחמד לשבת במלון, על שפת בריכה, לאכול אוכל שמכינים לו, לדבר עם אנשים בלובי. על הנייר, מה רע? אלא שעבור יצחק, כמו עבור רבים אחרים, זו חופשה בכפייה.

יצחק: הייתי בשואה במחנות, ואחר כך בעלייה לארץ, שנתיים, היינו בכל מיני מחנות, ממחנה למחנה, עברנו עד שהגענו לארץ. ולמעשה בפעם הראשונה שהייתי עצמאי, לא מישהו במחנה, זה כאשר התחתנתי בדישון, הקמתי משפחה, וכ-70 שנה אנחנו בנינו גם את הנחלה שלנו, ובנינו את המשפחה שלנו, והגעתי חזרה למצב משפחתי כראש משפחה. אבל ברגע שקרה המקרה הזה, עכשיו אנחנו פה במלון כבר 7 חודשים, וזה הפך להיות מחנה מחדש. אי אפשר להשוות את זה למחנות שהייתי קודם, אבל [צוחק] מבחינה פסיכולוגית זה הפך להיות מחנה.

[מוזיקה]

אלעד: יצחק נולד בהונגריה, והאמת היא, שבכלל לא קראו לו יצחק.

יצחק: אישטוון יולה [צוחק]. אישטוון זה סטיב, זה… ממה שכרגיל באנגלית אומרים סטיב. ויולה זה יוליוס.

אלעד: אמא שלו נפטרה ממחלה כשהיה בן 6, ואז קרה לו את מה שאפשר להגדיר כנס הראשון. המשפחה שכרה אומנת גרמניה שטיפלה בו.

יצחק: פרויליין, זה נקרא. הפרויליין הזה טיפלה בנו במשך שנתיים. היא לא ידעה הונגרית וממנה למדנו גרמנית טובה, לפי האקצנט שלה, ממה שהיא הביאה. והדבר הזה, שידעתי גרמנית טובה, עזר לי אחר כך בשואה.

אלעד: אבא שלו התחתן מאוחר יותר בפעם השנייה, עם אישה שבעצמה הייתה אמא לילד. ב-1942 אביו נלקח לפלוגות העבודה ההונגריות, כוח של עשרות אלפי יהודים שנשלח לרוסיה לבצע עבודות תשתית עבור הצבא הגרמני. רובם לא חזרו משם. גם אביו של יצחק. יצחק נשאר עם אמו החורגת ועם הבן שלה בבית. הכסף הלך ופחת, המצב הפך לקשה יותר ויותר, ולאמא החורגת לא נותרה ברירה אחרת, אלא לשלוח את הבן החורג שלה לבית של סבתא שלו, בעיר אחרת.

יצחק: לא היה לה פרנסה, והיא ביקשה מהסבתא שלי בסֶגֶד לקחת אותי אליהם, כי היא לא יכולה לפרנס אותי. ואז הגעתי לסגד. אותם, ב-Pápa, הגרמנים נכנסו, וישר לקחו אותם לאושוויץ, ושם הם נרצחו.

[מוזיקה]

אלעד: בסגד, בבית של סבתא, יצחק הרוויח זמן. כי רק בשלב מאוחר יותר הנאצים כבשו את העיר, ויחד עם סבתא שלו ויתר היהודים שם, שוב הוא נאלץ לעזוב בית, ועבר לגטו.

יצחק: בגטו המצב היה מאוד קשה, כי לא היה… האוכל והדברים שהיו מקודם, הם אזלו והיה צפיפות גדולה מאוד, כל דירה נכנסו בו 4, 5 משפחות, כי לא היה מקום אחר. ואז באו, אחרי כמה זמן, באו הז'נדרמים, והודיעו שהנה, אנחנו לוקחים אתכם עכשיו למקום עבודה, למקום יפה, והובילו אותנו לתחנת הרכבת. בתחנת הרכבת היו קרונות, והעמיסו אותנו לקרונות. הרכבת הייתה מיועדת לאושוויץ, רכבת גדולה.

אלעד: כשהוא בדרך אל המוות קרה ליצחק עוד נס אחד, אולי אפילו יותר מנס, אם יש כזה דבר. הרכבת לאושוויץ עצרה ללילה בתחנה. לצידה עצרה עוד רכבת, קטנה יותר, שלקחה יהודים למחנה העבודה באוסטריה.

יצחק: מה שקרה, שבתוך הלילה הזה, נכנס לתחנה מנהל התחנה, איש הונגרי, איש רכבת, שהוא לא ידע בדיוק מה קורה עם שני הרכבות האלה. הוא ראה שני רכבות, שניהם יהודים, ואמר: "הרכבת הזאת הגדולה, איך הקטר שלי יסחוב אותה, זה הרבה קרונות?". והוא נתן הוראה להעביר כמה קרונות לרכבת השנייה. בצורה כזאת, אני, העבירו אותי מהשמדה לעבודה.

אלעד: וכך, בגיל 13, יצחק נלקח למחנה העבודה.

יצחק: בהתחלה, הגענו למקום ששמה עבדנו במחצבה. זאת הייתה עבודה קשה, והיו פיצוצים, ומדי פעם הגרמנים שלחו איזה… קצין SS בא, עם החבורה שלו, והסתכל איך עובדים ואם הם ראו מישהו שהוא לא עובד או לא סוחב, לקחו אותו והוא לא חזר יותר.

אלעד: היו שם יהודים וצרפתים, והגרמנית שלו, זו שלמד מהאומנת, הפכה לנכס, יצחק הפך למתרגם. האסירים הצרפתים חיבבו אותו במיוחד, נעזרו בו במיוחד, וכך היה, עד שהחזית הלכה והתקרבה אליהם, ובעלות הברית הפציצו מהאוויר את מחנה העבודה.

יצחק: אותנו, את היהודים, סגרו אותנו בתוך הצריף והייתה הפצצה כבדה, לא כמו עכשיו, שבא מטוס, שם איזה טיל אחד או שניים, אלא שמה השמיים היו שחורים. מאות אוירונים כבדים באו, וכאשר הגיעו מעל היעד הם הורידו גשם של פצצות, על כל 10 מטר, על כל מקום, נפלה פצצה והרסה את כל מה שיש מסביב. אנחנו היינו סגורים בתוך הצריף שלנו, וחשבנו שזהו, נגמר הסיפור, אין מה לעשות יותר. אבל, שוב פעם קרה נס, שהיה שמה מסגר צרפתי, שהוא ברח מהמפעל, והוא רץ אלינו ופתח לנו את הצריף, ואנחנו יצאנו החוצה ורצנו בתוך ההפצצה אל היער. הגעתי ליער, עברתי בין כל הפצצות וזה, ולא קיבלתי, אפילו שריטה אחת לא קיבלתי.

אלעד: האסירים חזרו בחזרה למחנה המופצץ, ובניסיון לשמור על יצחק, האסירים הצרפתים ארגנו לו מדים של הנוער ההיטלראי. המדים האלה, בשילוב הגרמנית המצוינת שדיבר, כך קיוו הצרפתים, יעזרו ליצחק לשרוד אחרי שהמחנה נסגר.

יצחק: זה היה בשבילי כמו משחק. הייתי שמח והייתי נכנס לכל מיני מקומות. מה שקרה שהגרמנים בעצמם, החיילים, היו מפחדים מאנשי ה"היטלר יוגנד", למה בכל מקום, הנוער, הוא מקבל שטיפת מוח והוא לא מכיר, לא את אמא שלו ואת אבא שלו, הוא מכיר רק את הפיהרר רק את ה… והאנשים האלה ממש פחדו ממני. הייתי נכנס לאיזה מפעל, הש''ג שעמד שמה, הייתי אומר לו: "aufmachen" [לפתוח], ישר פתח את הדלת ונכנסתי.

אלעד: אחרי שורה של ניסים, זה היה רק עניין של זמן עד שהמזל שלו ייגמר, וזה אכן קרה.

יצחק: אחרי כמה שבועות אני הולך ברחוב ופתאום מישהו טופח לי על השכם ואומר לי בהונגרית: "מה שלומך?", ואני הסתכלתי עליו וזה היה הלאגר פיהרר שלי, המנהל המחנה שלי, שהוא הכיר אותי. ‫והוא לקח אותי לתחנת הרכבת, ‫ובתחנת הרכבת קרא לשני חיילים ‫והושיב אותי על ספסל, ‫ישבתי בין שני החיילים על הספסל, ‫והוא הלך כנראה להודיע, ‫לסדר משהו, אמר להם: ‫"תשמרו עליו". ‫ואני ישבתי שמה בתחנת הרכבת, ‫והתחנה עצמה שמה הייתה ריקה כמעט. ‫רחוק ממני הייתה איזה רכבת, ‫גם כן, רכבת כזאת של קרונות משא ‫עמדה שמה, ‫ואני לא כל כך פחדתי מהמוות ‫מאשר פחדתי מהעינויים. ‫הבנתי שעכשיו יקחו אותי לגסטפו והדבר הראשון יתחילו לענות אותי: "‫מי נתן לך, מי עשה לך", וכל זה. ‫ואז אמרתי, אני מוכרח לברוח. ‫ורגע אחד קפצתי והתחלתי לרוץ ‫לכיוון הרכבת הרחוקה.

[מוזיקה]

אלעד: ‫בהחלטה של רגע, יצחק, ‫כשהוא לבוש במדי הנוער ההיטלראי, ‫נמלט מהשומרים וקפץ על רכבת נוסעת. ‫הוא לא ידע לאן היא נוסעת, ‫הוא לא ידע מי נמצא עליה, ‫ורק כשראה את המבטים המבוהלים ‫של האנשים שבקרון, הוא הבין.

יצחק: ‫הרמתי את הראש וראיתי שבתוך ‫הקרון הזה היו יהודים, ‫יהודים עם הפיג'מות, אנשים, ‫והם הסתכלו עליי, ‫אני הייתי במדים של ההיטלר יוגנד ‫ורצו לזרוק אותי מהרכבת. ‫הרכבת כבר התחילה לנסוע. ‫אבל באותו רגע נזכרתי, ‫בהתחלה, אחד הצרפתים אמר לי: ‫"תשמע, אתה יכול לעשות ‫מה שאתה רוצה, ‫אבל תדע דבר אחד, ‫שלא יורידו לך את המכנסיים. אם יורידו לך את המכנסיים, ‫אתה גמרת". ‫ונזכרתי באימרה הזאת ‫ואמרתי להם: "רגע, רגע", ‫הורדתי את המכנסיים ואמרתי, ‫"אני יהודי". ‫ואז כמובן זרקו את המדים ‫והרכבת נסעה. ‫וככה עם הרכבת הזאת ‫הגענו לטרזינשטט.

אלעד: ‫בטרזינשטט, לקראת סוף המלחמה, ‫הנאצים השאירו את יצחק ‫ואת יתר היהודים בעיר הנטושה ‫לבד. ממש לבד. ‫כלומר, בלי אוכל, בלי טיפול, ‫הם העריכו וקיוו שהזמן יעשה את שלו, ‫אבל הזמן עבר ויצחק שרד. ‫וכששוחרר, נער בלי כלום, ‫בארץ זרה, ‫היה רק מקום אחד ‫שהוא רצה להגיע אליו.

יצחק: ‫חשבתי שאני רוצה לחזור הביתה. ‫אני לא ידעתי מי יחכה לי בבית. ‫אני הגעתי לסגד מטרזינשטט, ‫לא מצאתי אף אחד. ‫האבא שלי לא חזר, ‫וגם משפחת אמא שלי ‫לא… כמעט לא חזרו. ‫ואז מצאתי שמה חבר ‫שהיה איתי בבית ספר פעם, ‫והוא אמר לי, ‫"תשמע, אין לך מה לעשות פה, ‫תלך לקצה של סגד, ‫הקימו בית, בית יתומים ‫של הנוער הציוני, ‫ותלך לשמה, הם יטפלו בך ‫והם יארגנו אותך". ‫ובאמת הלכתי לשמה, מצאתי שמה בית ‫עם הרבה נוער וילדים, בדשא, שרו ורקדו [צוחק במבוכה] "בין ההרים, ‫בין הסלעים", כל מיני דברים. ‫והמדריך שאל אותי מה ומו, ‫ואני סיפרתי לו שבאתי והגעתי ‫וכל זה, ‫ואז הוא שאל אותי: ‫"מה שמך?" ‫אמרתי לו, והוא אמר לי: ‫"תשמע, אנחנו ציונים, ‫אנחנו רוצים להגיע לארץ ישראל, ‫אין אצלנו שמות כאלה, ‫תגיד, מה השם העברי שלך?". ‫ולא ידעתי. וכולם, כל הנוער, ‫הילדים, כולם הסתכלו עליי ‫והייתי נבוך ולא ידעתי מה לעשות. ‫ופתאום נכנס לי בראש ואמרתי: ‫"יצחק", ומאז אני יצחק.

אלעד: ‫שם, בבית הישן שלו בסגד, ‫אישטוואן נולד מחדש כיצחק. ‫אלא שעבור יצחק, ‫הונגריה כבר לא הייתה בית, ‫היא הייתה חורבן. ‫אז הוא העפיל לבית החדש שלו, ‫לישראל, באוניה בשם "מולדת", ‫ומיד נלקח למעצר בקפריסין. ב-1947 ‫הוא הגיע לארץ, זמן קצר ‫לפני שזו, המולדת ‫שמעולם לא ביקר בה לפני כן, ‫נלחמה על עצמאותה, ‫רגע לפני שהמולדת הזו הייתה צריכה ‫את כל מי שיכול היה להתגייס, ‫גם את יצחק וחבריו ‫שהגיעו מאירופה.

יצחק: ‫ואנחנו אמרנו: "לא ייתכן דבר כזה, ‫אנחנו נהיה משתמטים, לא יכול להיות". ‫וחלק מהקבוצה ישר ברחה מהמקום ‫והגיעה בטרמפים לתל אביב להתגייס ‫וחלק השני עשו הסדר ‫שקבוצה תרד לנגב. ‫הנגב היה נצור, ‫ואני הייתי בקבוצה הזאת ‫שירדה כתגבורת לנגב. והיינו במבטחים בנגב, ‫ועשינו שם סיורים, ירינו, שמרנו, ‫ועד סוף המלחמה.

אלעד: ‫יצחק השתקע בדישון, ‫מושב סמוך לקרית שמונה. ‫הוא הכיר שם את שמחה, ‫שעלתה עם המשפחה שלה ממרוקו.

שמחה: ‫לא שאל אותנו איך הכרנו.

אלעד: נכון, שמחה צודקת, באמת לא שאלתי, אבל היא סיפרה בכל מקרה. האמת, סיפור מדהים.

שמחה: הלכנו לואדי לרעות כבשים של היישוב, הוא היה אחראי עליהם. פתאום ירדה קטיושה, בום! עלינו. מחבק אותי, אומר לי: "את רוצה להתחתן איתי?" [צוחקת] לא מכירה את הבנאדם, לא יודעת מי…

אלעד: ומאז הם חיים שם, בדישון, כבר 70 שנה, עד… כמו אישטוואן בחייו הקודמים, גם בחייו החדשים יצחק אולץ בפעם הראשונה לעזוב את הבית בגלל מלחמה.

יצחק: אנחנו בכלל לא רצינו, לא רציתי לעזוב. לא רציתי לצאת משמה, אבל הילדים לחצו והבנו שצריכים לצאת לתקופה קצרה, ויצאנו.

אלעד: ועכשיו הם במלון, עם כל הפינוקים אמנם, אבל בלי תחושת הזהות, בלי הבית שבנו ביחד, בלי החיים שבנו לעצמם, עם הרבה עבודה קשה, ובעיקר עם הרבה תקווה, אופטימיות ואהבה.

יצחק: זה כמובן שזה מפריע לי. אנחנו מתגעגעים, גם אני, גם אשתי, לחזור הביתה כמה שאפשר יותר מהר. יש חדר, שהוא החדר עבודה שלי, שמה הייתי יושב על המחשב וכותב. הגינה שלנו, מסביב לבית, שאני טיפחתי אותו ועבדתי בו כל הזמן, באופן מיוחד. וכמובן המשפחה, שהייתה שותפה לכל הדברים האלה. אנחנו בטוחים שיהיה בסדר, כי מי שעשה לי את כל הניסים האלה, יעשה לי גם את הנס הבא.

[מוזיקה]

דרור: הבית הוא חשוב לנו רגשית, וזיכרון זה זיכרון. אני מרגיש, אגב, מאוד כמו בית שלי, אני מרגיש כאילו גדלתי שם.

ניצה: וואי מרגש, מרגש. זה כל פעם זה מרגש מחדש. כאילו אני מרגישה שאני חיה שמה.

אלעד: סיפור שני - הבית היהודי ביגודינה.

[מוזיקה]

בלב הסיפור הזה נמצא בית, וזה לא סתם בית. זה בית שסבא וסבתא של ניצה בנו בעיירה שהיא היום חלק מסרביה.

ניצה: הסבא שלי היה מאוד עשיר, והוא תרם לעיר, שהייתה אז קטנה. היה לו בית קולנוע, והיה לו בית מטבחיים לתרנגולי הודו, שעשה יבוא ויצוא לכל אירופה, והם רצו לבנות בית גדול, כי המשפחה גדלה. המשפחה גדלה והיו צריכים פועלים, והיה להם… הם בנו את הבית הגדול, שגם הפועלים יכלו לגור שמה.

אלעד: עוד לפני המלחמה, הם היו היהודים היחידים ביגודינה, יהודים גאים. והם בנו את מה שהיה מוכר אז בעיירה כ"בית של היהודים". כי על החזית שלו, במקום בולט, הציבו סמל שלא השאיר מקום לספק.

ניצה: הודבק מגן דוד.

אלעד: בבית הזה, היהודי, עם מגן הדוד בחזית, גדל אבא של ניצה, אנג'לקו, והמשפחה שלו. איתם, באותו בית, גרה עוד משפחה, משפחה מקומית שעבדה עבור המשפחה של אנג'לקו בעסקים שבבעלותם, בוסים ועובדים. זו אולי הייתה באופן רשמי מערכת היחסים, אבל בפועל, תחת קורת גג אחת, המשפחות הפכו להרבה יותר מזה.

ניצה: כן, זה היו ממש קשרי אחים, כמו אחים. והם היו טובים אליהם, והם פרנסו אותם, והיה לו עבודה. זה היו היחסים האלה ביניהם.

אלעד: המלחמה פרצה והגיעה לאזור, ובבית היהודי הרוחות סערו. אנג'לקו התגייס לצבא היוגוסלבי להילחם בנאצים. מאחור, בבית היהודי, נשארו שתי המשפחות: בעלי העסק היהודים, ואיתם הפועלים המקומיים שחיו בבית.

ניצה: וכשאבא שלי יצא למלחמה הוא אמר לו: "אתה תישאר פה ותשמור על הבית ועל הילדים וזה". בינתיים לקחו גם את כולם למחנה שבויים, אל ה… לסיימישטה, ושם ירו בהם, לכיוון הנהר, לדנובה.

אלעד: בסוף המלחמה אנג'לקו חזר הביתה ושם גילה שמבין משפחתו הוא היחיד ששרד, כל היהודים שהיו בבית נלקחו למחנות ההשמדה ונספו. ‫אבל כשחזר לשם, ‫הביתה, הוא גילה עוד משהו: ‫כנגד כל הסיכויים, הבית היהודי ‫עם מגן הדוד בחזית, שרד. ‫משפחת הפועלים המקומיים, ‫הגויים שחיו בבית, ‫שמרו עליו במשך כל תקופת המלחמה.

ניצה: ‫יש שמה 8-9 מסילות ברזל ‫לכל אירופה, ליד הבית, לא רחוק. ‫אם אתה בא עם הרכבת, ‫מכיוון דרום אתה רואה את המגן דוד, ‫כי הוא ממש על הבית. ‫אז בשביל שלא יראו ‫שזה בית של יהודים, ‫הוא שם על זה סדין לבן, ‫הוא שם על הבית, ‫שהגרמנים לא יראו ‫שיש שמה את המגן דוד.

אלעד: ‫אנג'לקו המשיך לגור בבית ‫שבנו ההורים שלו, הבית היהודי, ‫יחד עם משפחת הפועלים המקומיים, ‫שגם המשיכה לגור שם, ‫בהם, הבן שהתחבר ‫עם אנג'לקו במיוחד, רָדִישָׁה. ‫אנג'לקו התחתן, ושם, בבית הזה, ‫גם נולדה לו בת, ניצה.

ניצה: ‫אני נולדתי שם בשנת 47', ‫וכשאבא שלי עלה לארץ ‫הוא לא רצה את הקומוניזם. ‫הוא נתן לאבא של רדישה פתק ‫עם חתימה שלו, ‫שהוא לא… שזה הירושה שלי, שלו למשל, של אבא שלי, ‫ועובר לבת שלו, ‫ואף אחד אסור לו לגעת ‫באבא של רדישה, ‫הוא יכול לגור כמה שהוא רוצה, ‫כמה שנים, בלי הפסקה.

אלעד: ‫אנג'לקו עזב את סרביה, ‫לא לפני שעשה שני דברים: ‫הוא וידא שהבית יעבור לבעלות ‫הבת שלו אחרי מותו, ‫והוא הודיע לרדישה ולמשפחה שלו ‫שהם מוזמנים להמשיך ולגור שם ‫כמה שירצו. ‫אנג'לקו בנה לעצמו חיים חדשים ‫ובית חדש בישראל. ‫הם הקים משפחה לתפארת, ‫ובכל הזמן הזה, בסרביה, ‫בבית עם מגן הדוד, ‫המשיכו לגור רדישה והמשפחה שלו.

[ניצה מדברת עם רדישה בטלפון בסרבית]

ניצה: ‫הקשר לא נגמר כש‫אבא שלי היה בארץ, ‫אבא שלי שלח להם פעמיים-שלוש בשנה כסף, ‫שיהיה להם מה לחיות, ‫כי המצב לא היה טוב. שיהיה להם עצי הסקה בחורף, ‫כי מאוד קר שמה. ‫והיה קשר מכתבים כל הזמן.

אלעד: ‫ועכשיו, למרות ש-80 שנה עברו, ‫המשפחות עדיין שומרות על קשר. ‫הבית ביגודינה ‫וסיפור ההישרדות שלו, ‫חיבר ביניהן באופן כזה ‫שהן הפכו ממש למשפחה אחת. ‫זו לא רק ניצה ורדישה ‫שמדברים בטלפון בכל שבוע.

[ניצה ממשיכה לדבר עם רדישה בסרבית]

אלעד: ‫הקשר נשמר גם בדור השני. ‫דרור, הבן של ניצה, ‫ודרקו, הבן של רדישה.

[דרור מדבר בטלפון עם דרקו בסרבית ואחר כך עובר לאנגלית]

Dror: How are you?

Darko: Good to know. I’m fine, how are you?

‫דרור גדל על הסיפור סביב הבית ‫של המשפחה בסרביה. ‫הוא שמע על מגן הדוד, איך משפחה ‫של גויים פועלים, כיסו אותו ‫במשך כל המלחמה, ‫וכך שמרו על הבניין שלם. ‫לפני 11 שנה הסקרנות לא אפשרה ‫לדרור להמשיך רק לשמוע, ‫הוא היה מוכרח גם לראות, ‫אז הוא נסע לשם, לסרביה, לבית.

דרור: ‫וואו, זה היה… אי אפשר להסביר את התחושות האלה, ‫קשה מאוד לעכל אותם. ‫מאוד מרגש. ‫לא ידעתי… מרוב שרצו לי ‫כל כך הרבה דברים בראש, ‫לא ידעתי מה לשאול קודם. ‫הייתי מרוגש מאוד מאוד. ‫הבית, המראה שלו מאוד מאוד מרשים ‫כי הוא נמצא במקום ‫שאין הרבה בנייה סביבו, ‫הוא מאוד בולט במקום שהוא נמצא, ‫הוא מאוד גדול, וחצר גדולה, אז ככה שאי אפשר לפספס אותו ‫אם עוברים ליד ברחוב.

אלעד: ‫הנסיעות לשם הפכו לתכופות יותר. ‫רדישה והמשפחה שלו כבר לא גרים ‫בבית שעומד היום ריק. ו‫עדיין, הסיפור על משפחת ‫הפועלים הסרבים, ‫שהצילה את הבית היהודי ‫כשהמשפחה שבנתה אותו נספתה, ‫הסיפור הזה השפיע על דרור ‫עד כדי כך שהוא החליט ‫שזה יהיה המקום שבו ישאל ‫את בת הזוג שלו שאלה מאוד חשובה.

דרור: ‫אנחנו כמידי חצי שנה היינו נוסעים ‫לבית, לסרביה. ‫באותו זמן שהצעתי, גם לקחתי ‫את ה… שתי בנים [כך במקור] שלי לטיול שורשים, ‫הם מאוד רצו להכיר, ‫ולראות את הבית, ‫ובאותה הזדמנות ניצלתי גם את זה ‫לקחת, אותה כמובן, ‫ולהפתיע אותה שם בהצעת נישואים, ‫כן. כרעתי ברך ואמרתי לה ‫שאני חושב שזה המקום הכי-הכי נכון ‫והכי-הכי מרגש ‫והכי-הכי מתאים להציע נישואים ‫וגם סוג של סגירת מעגל, ‫שהנה אנחנו… אחרי כל מה שעברנו דורות, ‫יש המשכיות. אף אחד לא יעצור אותנו.

אלעד: אחרי ניצה ורדישה ודרור ודרקו, הקשר בין שתי המשפחות הגיע גם לדור השלישי: דניאל, דניאל שחר שלנו מ"אחד ביום", הנכדה של ניצה, היא שומרת עד היום על קשר עם ניקולה, הנכד של רדישה.

דרור: קשר חברי ברמה טלפונית של פעם בשבוע, בממוצע, ושליחת הודעות, תמונות. אנחנו משתדלים, כל אחד, לשמור עם השני את הקשר כדי שהוא לא יתנתק.

אלעד: וגם היום, הבית היהודי ביגודינה עוד עומד. מגן הדוד שמולו שעטו רכבות משלוח של יהודים למחנות ההשמדה, גם הוא עוד שם, לא מכוסה כמו אז, אלא גלוי לכל. ניצה והמשפחה שלה קיבלו הצעה כספית מממשלת סרביה כדי לוותר על הבית, אבל הם מסרבים. מבחינתם, הבית ששרד את השואה ימשיך לעמוד שם, גם בעתיד.

דרור: אנחנו עדיין מעדיפים לקבל את הבית ולא את הכסף. כי הבית הוא חשוב לנו רגשית, וזיכרון זה זיכרון.

[מוזיקה]

אלעד: וזה היה "אחד ביום" של N12.

העורך שלנו הוא רום אטיק. תחקיר והפקה דני נודלמן, שירה אראל, עדי חצרוני ודניאל שחר. על הסאונד יאיר בשן, שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.

אני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן גם מחר.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

2 views0 comments

Comments


bottom of page