top of page

אחד ביום - הסיפור של דוד לוי

בתחילת השבוע הלך לעולמו דוד לוי שזכה להספדים מלאי הערכה מכל קצוות הקשת הפוליטית. אבל לאורך רוב הקריירה הפוליטית שלו, לוי שהפך לסמל של עדות המזרח נאבק באלו שניסו למנוע את ההתקדמות שלו ושהציבו מעליו תקרת זכוכית. הפעם, עמית סגל ופרופ' סמי שלום שטרית יספרו לנו את סיפורו של דוד לוי, האיש שהגיע כמעט הכי רחוק שאפשר.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 06/06/2024.

[חסות]

[מוזיקה]

אלעד: היום יום חמישי, 6 ביוני, ואנחנו "אחד ביום" מבית N12. אני אלעד שמחיוף ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו, סיפור אחד ביום, בכל יום.

כמי שגדל כילד בישראל של שנות ה-90, דוד לוי היה עבורי בעיקר ההוא מ"החרצופים", מהבדיחות. הייתי ילד, מה לעשות? עניינו אותי פּוּגִים, לא פוליטיקה. אז אתם יכולים להיות בטוחים שאם הייתם אומרים לי בניינטיז, שלדוד לוי שהלך השבוע לעולמו, יספדו כמו שספדו לו, אתם יודעים מה? גם אם הייתם אומרים את זה לילד שכן התעניין בפוליטיקה, כמו עמית סגל, אני כמעט מתפתה לומר שגם אם הייתם אומרים את זה לדוד לוי עצמו אז, כולנו היינו מתקשים להאמין.

עמית: כן, המעמד הכלל לאומי של דוד לוי בעצם התחיל כנהוג במקומותינו, אחרי מות, במקרה הזה לא אחרי מות האיש אלא אחרי מות הקריירה הפוליטית שלו. והנקודה המשמעותית ביותר היא כמובן קבלת פרס ישראל ב-2018.

[הקלטה - טקס פרס ישראל] דליה מזור: "מר דוד לוי הוא מנהיג ציבור בעל תודעת שליחות וחיבור עמוק למגוון אוכלוסיות בישראל, ועל כן מוענק לו פרס ישראל לשנת תשע''ח, על תרומה מיוחדת לחברה ולקהילה." [מחיאות כפיים]

עמית: ועוד קודם לכן, הניסיון, או האפשרות לרוץ לנשיאות המדינה, שבעצם עלתה גם לפני כן ב-2014 וגם אחר כך ב-2021. אני לא חושב שבזמן אמת מישהו אמר "הוא יהיה נשיא המדינה" וכאילו, היותו של דוד לוי קונצנזוס, היא, בחלקה כמובן, אתה יודע, מריחת שכבת מייקאפ עבה על העבר, אבל… ויש לה גם משמעויות יותר עמוקות, אתה יודע, של אולי הכרה מאוחרת בתפקיד המאוד משמעותי שהוא שימש בו בדרך להביא, כמעט בכוח, אנשים שהושתקו, הודרו, הורחקו, לא נתפסו כלגיטימיים, להביא אותם אל תוך מוסדות השלטון.

אלעד: אז כן, זה בדיוק העניין. הפעם נספר את הסיפור של דוד לוי, זכרו לברכה, שנפטר בגיל 86. ואלו בעצם שני סיפורים: הסיפור על המטאור הפוליטי, פורץ הדרך, זה שהגיע מלמטה כמעט עד לפסגה הכי גבוהה בישראל, והסיפור השני הוא על תקרת הזכוכית. נו אתם יודעים מה? למה שאכבס מילים? הוא על גזענות, ועל ההתנשאות שעצרו את דוד לוי בדרך.

[מוזיקה]

שלום עמית.

עמית: שלום אלעד.

אלעד: הקריירה הפוליטית של דוד לוי התחילה בבית שאן, שם הוא גם חי, שם הוא גם מת, לכאורה נשאר באותו מקום. אבל רק לכאורה. כי ההתחלה שהוא צמח ממנה היא הכי רחוקה שיש ממה שיבוא אחר כך.

עמית: נכון. דוד לוי נולד במרוקו, עלה לארץ למקום שכוח אל, הכי רחוק שיש. כמה שהיום בית שאן זה רחוק, זה היה עוד הרבה יותר רחוק אז, לפני עידן הכבישים המהירים ולפני עידן המכוניות הפרטיות. זה באמת היה סוף העולם מזרחה. עיר סְפָר מאובקת, שבכלל לא עיר אגב, לקח שנים עד שהיא הייתה, מאוכלסת כולה באנשים יוצאי עדות המזרח, מהשכבות העניות, ומטווחת בקטיושות.

[הקלטה] קריין חדשות: "שני מטחים של טילי קטיושות נחתו הבוקר על העיירה בית שאן. מפגזי המטח השני נפגע ישירות בית הספר "תחכמוני" ועלה באש."

עמית: עיר שהיום אנחנו נוטים לשכוח, אבל אולי בקרוב, לאור המצב הביטחוני, גם הגבול הזה יבער ונזכר. זה היה ב… למשך שנים גבול מאוד מאוד חם, אולי הכי חם של מדינת ישראל. ולשם מגיע דוד לוי ממשפחה מרובת ילדים, מי שיהיה לימים אב למשפחה מרובת ילדים מאוד, 12, ובעצם האירוע שמתחיל כמו סיפור, שאם הוא היה מסופר בבריטניה או בארה"ב, אז היה מסופר שהוא, וכך הוא הבין שהוא צריך להצטרף אל ה-Labour, אל מפלגת השמאל, אל מפלגת הפועלים הסוציאליסטית. מתנכלים אליו ה… בעלי ההון, במקרה הזה ההסתדרות, ולא נותנים לו לעבוד, ואומרים לו "לכו תשתו מים שם מהצינור בחוץ, כי אתם לא תשתו פה".

[הקלטה] דוד לוי: "הקיבוצניקים הם המנהלים עליך, ההתנגדות הייתה קשוחה, אדונים ומשרתים. והמים היו במין פח רותח, מתאים לתה ולא לצמא".

אלעד: בתקופה הזו דוד לוי נכנס לרשימה השחורה של ההסתדרות, לא נתנו לו לעבוד, אז הוא מצא עבודה כפועל פשוט בתל אביב.

[הקלטה] דוד לוי: "עברתי לתל אביב, ולמדתי מקצוע של טפסנות, דמה קצת לנגרות. עליתי בדרגה, טפסן ג' קודם כל, ב', א', א', א'. עבדתי…"

אלעד: ולפי מה שהוא סיפר, שם הוא הבין שהמרחק בין המרכז לבין הפריפריה, בין תל אביב לבין בית שאן, הוא כאילו גדול יותר מהמרחק שבין ישראל למרוקו. ובין היתר ההבנה הזו שלו היא שהובילה אותו לפוליטיקה.

עמית: לאן ילך אדם שמצד אחד הוא אומר "אני רוצה לשמור על העובדים", מצד שני הוא מורד במפלגת הפועלים? לאן ילך הפועל שלא מתאים לו הפועלים? הוא ילך למקום שהוא התחנך עליו מהבית עוד ממרוקו. לבית''ר, לבני עקיבא, לאצ''ל או בקיצור, לזרועותיו של מנחם בגין. וזה היה מנחם בגין שמגלה אותו באחד הכינוסים, ומשם הדרך אל הכנסת היא סלולה באופן ממש מדהים.

יש קטע משעשע מאוד ב-69', מגיעה זיוה יריב, עיתונאית, היא מגיעה למזנון לכנסת והיא אומרת "ראיתי ילד צעיר, שרירי, שפָּכַר בידיו במבוכה ושאלתי אותו "אתה צריך עזרה?" הוא אמר "לא, אני חבר כנסת. אני דוד לוי, בן 31, אבא לשבעה ופועל בניין". ככה הוא הציג את עצמו". עוד לא היו אז כלי רכב צמודים, הוא היה חוזר באוטובוסים לבית שאן, והוא עשה לעצמו כלל שהוא יחזור לשם כל לילה, ובעצם נשאר שם עד אחרית ימיו.

אבל אתה יודע? בעצם האירוע הזה שמתחיל בתור מפלגת אופוזיציה שצועקת מתחת ל… אתה יודע, החלונות הגבוהים של המנותקים ההם ממפא''י, בעצם הוביל אותו לזרועות הליכוד, ולמפלגה, שכעבור לא הרבה שנים, תכבוש את השלטון.

תראה, בלי ה"דוד לוים" של העולם, ה"בגינים" לעולם לא היו כובשים את השלטון, מהטעם הפשוט שבגין היה אז מן, כמו משה פייגלין כזה, מן מפלגה אידיאולוגית ימנית, עם ימין כלכלי, מצע ימין מדיני שנתפס אז מאוד הזוי, ומפלגה של בורגנים, לא יודע אם בורגנים, אלא להיפך, אינטלקטואלים, אחר כך הגיעו הבורגנים הליברליים, אבל מה שהביא באמת את העניין, את השכבות הרחבות, זה זה.

אלעד: ואנחנו היום מסתכלים על דוד לוי כשאנחנו כבר יודעים לאן הסיפור שלו יוביל, אבל אז, כשהוא בן 30 ו… מציג את עצמו כפועל בניין, אנחנו מדברים על סיפור מטאורי?

עמית: מטאורי.

אלעד: בפוליטיקה הישראלית?

עמית: 12 שנים אחרי שהוא עולה ממרוקו, האיש מושבע כחבר בכנסת ישראל, חבר בוועדת הרווחה, וועדת השירותים הציבוריים, ונבחר לשאת את הנאום בקבלת הפנים, עם "תַּסָּס" ויין מתוק, בשם חברי הכנסת החדשים.

אבל זאת רק היתה תחילת המהפך. כי לא היו חסרים, אתה יודע, אנשים לא כל כך יודעים שבממשלת בגין, שהושבעה ב-77' אחרי המהפך, היו פחות שרים מזרחיים מאשר היו בממשלת המערך שקדמה לה. אבל הדמות שלהם השתנתה. השרים המזרחיים בממשלת המערך היו בדרך כלל עסקנים מבוגרים, ומי שבשנת 77', אחרי המהפך, הופך לשר בממשלת בגין, זה הצעירים שמגיעים מרחוק, משה קצב מגיע מקריית מלאכי, ומאיר שטרית מגיע, לימים שר, מגיע מיבנה, ודוד לוי מגיע מבית שאן, ופתאום רכב השרד מגיע כל הדרך מירושלים אל הבקעה.

עכשיו תראה, צריך להבין את הדבר. עד אז, הסיכוי היחיד של אנשים משכבת הגיל הזאת, 30 עד 40, להגיע ללשכה של שר, זה בתור מחלק תה או בתור נהג בוס או בתור מחלק דואר. והבעיטה… ניפוץ של תקרת הזכוכית, הוא דבר, באמת, בלתי נתפס. זה בעצם הסיפור שמבטא מהפך 77'. השינוי הפרסונלי, השינוי הדורי, השינוי העדתי והשינוי המעמדי, שכולם מתגלמים, בבת אחת, אחרי המחדל הביטחוני של 73', ומבשילים למהפך של מנחם בגין.

מנחם בגין עצמו, אנשים צריכים להבין, לא שינה באופן מהותי את המדיניות של קודמיו, בנושא המדיני הוא המשיך בדרכם והפך את הסכמי הביניים עם מצרים להסכמי שלום, ונסוג מסיני כשהוא עוקף משמאל את מפא''י, והוא לא מחליף את הצוות בכלל, כי הוא לא כל כך שמח על הרוויזיוניסטים, שיש בהם כוח אדם לנהל מדינה, אז הוא משאיר את כל הצוות של קודמיו. אבל המהפך האמיתי, הפרסונלי, מתגלם בדמויות של אנשים מאוד צעירים כמו דוד לוי, עוד לא בן 40, כשהוא כבר פתאום שר הקליטה. תבינו את העניין, 20 שנה קודם האיש היה קליינט של משרד הקליטה, ועכשיו הוא שר הקליטה.

אלעד: ובעצם, אז מתחדדות שתי דרכים שבהן הסיפור של דוד לוי מתפצל או אם תרצה, בכלל, הסיפור של מדינת ישראל והיחס שלה לדוד לוי ולמה שהוא מסמל, מתפצל. כי דוד לוי הופך להיות שר שמגיע ממרוקו, לכאורה אנחנו מדברים עליו היום כסיפור מטאורי, הטלפון הראשון בבית שאן הותקן אצלו בבית, הבית שלו הפך להיות מוקד עלייה לרגל, רכב שרד…

עמית: כי הטלפון בחינם, כי חברי כנסת יש להם טלפון בחינם. אז לא רק שהיה טלפון, הוא גם בחינם לכל העיירה.

אלעד: אז אדרבה. והוא הופך להיות סיפור הצלחה אצל מגזר עצום של אנשים, זה סיפור אחד, זה דרך אחת. הסיפור השני הוא שבעצם מהרגע הראשון, האליטה האשכנזית, הוותיקה, הישנה, מסתכלת עליו בזלזול מאוד מופגן.

עמית: נכון, ובעצם אתה יכול להגיד שתי אליטות. גם האליטה הקודמת, וגם האליטה הליכודניקית. האיש לא היה איתנו באלטלנה, כן? ואתה יודע, הופתעתי לראות בעיתונים… בוא נגיד ככה, במהלך עשרות שנות הקריירה של דוד לוי, 80-90% מהסיקור לא נוגע לעמדות, מעשים, ביצועים אלא ללוי דורש, לוי כועס, לוי זועם, לוי נעלב. מישהי כתבה בעיתון, לפני כבר 25 שנה, שדוד לוי תמיד יופיע עם תיאור. זאת אומרת, זה אף פעם… זה לא דוד לוי עושה, אלא דוד לוי… איך הוא מרגיש? הוא כעוס, הוא פגוע, הוא נעלב, הוא זועם, הוא מתבצר בבית שאן.

ועכשיו אתה יודע, אחת משתיים, יכול להיות שזה היה תיאור של המציאות. זאת אומרת, אתה יודע, אנחנו מדברים פה עכשיו על תופעה חברתית, היסטורית, אבל גם מדובר על פוליטיקאי, שידע להשתמש באיבר הכי חשוב לפוליטיקאים והוא המרפק. ויכול להיות אפילו יותר מכולם. ויכול להיות שזה סיפור על סיקור לא הגון, אני לא יודע, אני משאיר את זה לדוקטורנטים לנתח את זה. אבל מה שברור הוא שמשלב מאוד מוקדם, דוד לוי לא מסתפק במה שהוא מקבל אלא הוא רוצה יותר. הוא רוצה, כשהוא נהיה שר, הוא רוצה מקום בקבינט, אז קראו לזה "ועדת השרים לביטחון". כשהוא נהיה בקבינט, הוא רוצה להיות סגן ראש ממשלה, כשהוא סגן ראש הממשלה, אז אם בגין איננו, אז הוא רוצה למלא את מקומו. אני לא יודע כמה אנשים יודעים, שזה לא בדיוק דומה מבחינה חוקית, אבל כשם שאחרי שלוי אשכול מת, אז יגאל אלון מחליף אותו כראש ממשלה בפועל, אז כשבגין מסתגר ועוד לא מוצאים לו יורש, אז דוד לוי הוא מנהל את ישיבות הממשלה. זאת אומרת הוא כמעט בפועל מתפקד כמו ראש ממשלה. וכל פעם שמישהו לא נמצא, אז דוד לוי ממלא את מקומו. עד כדי כך שיום אחד איזה עיתונאי בשם יאיר לפיד מראיין אותו בשנות ה-80, והוא אומר לו "נו, איך זה להיות יומיים ראש ממשלה?" [צוחק] אמר ההוא שהיה אחר כך ראש ממשלת מעבר כמה חודשים. זאת אומרת ה-subtext תמיד היה - ללוי, יותר חשוב לו התפקיד ולדחוף קדימה, מאשר המעשה עצמו.

אלעד: והוא דחף לא רק את עצמו. או אתה יודע מה? היו גם אחרים שהוא דחף, אבל גם אחרים שדחפו אותו. כי בליכוד של אותם ימים, סביב דוד לוי הוקם מחנה. הוא גיבש ממש קבוצה של אנשים שהפכו לחלק אינטגרלי ב-DNA של מפלגת הליכוד עוד שנים קדימה.

עמית: בעצם במובנים מסוימים עד היום. מחנה דוד לוי בליכוד היה תמיד מחנה שלא היה גדול דיו כדי לכבוש את רשות התנועה, אבל היה גדול דיו כדי לעצב אותה, כדי להיות גורם שאי אפשר להתעלם ממנו. היום קשה לתפוס את זה, כי הליכוד היום, אין בו מחנות. אולי זה יחזור אחרי עידן נתניהו. אבל מחנה דוד לוי, במשך שנים, היה גורם שאתה לא יכול להתקדם בליכוד בלעדיו. עכשיו, זה מתחיל בתור, באמת, אותה קבוצה שמתקבצת מכל קצות הארץ, של צעירים מזרחים, אבל מתחברים אליו לימים, מתחברות דמויות אחרות לגמרי. למשל אחד בשם ראובן ריבלין, איש מחנה דוד לוי מובהק במשך שנים רבות, ואחרים. ובעצם, המרכיב הזה בליכוד… תראה, פעם בליכוד היה הלאומי והליברלי. זאת אומרת, תמיד היה את האגף האידיאולוגי יותר, שהוא ה"בגיני" ו"שתי גדות לירדן", והיה את האגף של הבורגנים, שאומר ימין כלכלי. זאת אומרת, הימין הכלכלי והימין המדיני התחברו, למרות שימין המדיני לא באמת הימין כלכלי, והימין הכלכלי לא היה ימין מדיני. אבל לימים, כשהליברלים די מזדקנים ומתים ועוזבים, אז מתחיל משהו אחר. מתחיל ה… אם תרצה, השכונות וההתנחלויות. אתה מבין? עכשיו זה לא שדוד לוי היה נגד ההתנחלויות, הוא היה… בנה ביהודה ושומרון כשר השיכון, אבל היה את הדגש, כאילו, לאן הליכוד צריך ללכת? האם הוא צריך ללכת לכיוון החברתי או ללכת לכיוון המדיני? איזה מהמהפכות שמנחם בגין ניסה לקדם, אנחנו נמשיך? ודוד לוי בוחר בבירור בצד החברתי.

אלעד: ועדיין הייתה שם תמיד תקרה, עם כל הפיקחות הפוליטית, ה… אתה יודע, התרגילים הפוליטיים, הייתה שם איזושהי תקרה. והזכרת שבעצם הוא היה הסגן של בגין וניהל את ישיבות הממשלה, אבל כשבסופו של דבר בגין אומר "איני יכול עוד", דוד לוי מאוד רוצה להיות היורש…

עמית: נכון.

אלעד: ולא מצליח.

עמית: והוא אומר את זה, נתנ… הוא אומר "אשרי האיש שיכול להגיד שקם לו יורש בחייו, וקם לך יורש". ואז הוא הולך להצבעה. אז מגיע דוד לוי אל שמיר, מול שמיר להתמודדות. שמיר הוא כאילו הממשיך של בגין, כי גם הוא מדור המחתרות האשכנזי שמרד בבריטים, למרות ששמיר ובגין לא ככה אהבו אחד את השני, ו… אבל הוא "אפור כשק". ודוד לוי הוא היורש של בגין במהפכה הבאמת, המזרחית, זה… והוא נואם סוחף של כיכרות. אף אחד לא צעק שם "שמיר, שמיר", זה לא מסתדר על הפה, וגם זה לא הקטע של מחנה שמיר…

[הקלטה - קהל מריע לדוד לוי]: "דוד, דוד…"

על דוד לוי כן צעקו, הוא מגיע לשם כשהוא חושב שהוא ינצח והוא מפסיד. ולא סתם הוא מפסיד, הוא מפסיד שני הפסדים כואבים. אחד, כנראה, שחלק הגדול מהאנשים שהצביעו נגדו היו יוצאי עדות המזרח. חברי "ועידת חירות", "מרכז חירות". אחד. שתיים, רינונים של שנים, שההצבעה הזאת בעצם זויפה ושבליכוד לא יתנו לאדם כמו דוד לוי, עם כל הכבוד והערכה, והיהודים, אחים, גיבורים, וכל הנאומים של בגין, שאפילו בתנועה הזאת יש תקרת זכוכית למי שהגיע מהמקומות הלא נכונים.

אלעד: ולמרות הכל, דוד לוי לא ויתר. הוא אמר בעצם במילים כאלה או אחרות "אני אומנם לא הראש, אבל…"

עמית: "אני אנווט".

אלעד: בדיוק. "אני רוצה להיות שר בכיר".

עמית: נכון. ועוד רגע נקצר את כל הסיפור, הוא ממונה, יש ויכוח תמיד על התארים, על סגן ראש הממשלה, ממלא מקום ראש הממשלה, לימים זה מגיע לתיק החוץ. ודוד לוי בעצם… תראה, זה מוזר להגיד, הטון המריר הזה, כי דוד לוי באמת הגיע כמעט למקום הכי גבוה שיש. הוא זכה במדלית הכסף, לא במדלית זהב, אבל הוא עדיין עלה על הפודיום, והוא עדיין התמודד לראשות הליכוד. והוא היה כבר, אתה יודע, התכונן עוד פעם לסבב הזה של לכבוש את ראשות הליכוד הפעם, על אמת. והפעם לא שר שיכון, לא שר קליטה אלא באמת שווה בין שווים. והיה נראה שהוא הולך לשם, שהגברדיה איתו.

אתה יודע, כל החבורה הוותיקה הזאת של שנות ה-90, של שמיר וארנס ומרידור ובגין, שהחליף את אבא שלו, ואז כשהכל מוכן לקרב הירושה, אחרי שהליכוד מפסיד בבחירות. במידה רבה בגלל הקרע בתוך הליכוד של מחנה לוי נגד שמיר. לוי נשחט בפריימריז של 92' בשביעיות, בגלל שיטה, כל האנשים שלו נדחקים אחורה והוא נשאר לבד לגמרי. ואז הוא נושא את "נאום הקופים", שיש בו רמזים עדתיים מובהקים.

[הקלטה] דוד לוי: "אני הרי הייתי בפיהם של כמה "קוף!", שזה עתה ירדתי מעצים, כך גם אמרו. אז מה אני אֹמַר?"…

עמית: אבל שמיר מפסיד, ואז כשהליכוד אמור ליפול לידיו כפרי בשל, נתקל הרכב שלו, רכב הוולוו, ברכבת הדוהרת במהירות של 600 קמ''ש שנקראת בנימין נתניהו.

אלעד: שהיה עד הרגע הזה הסגן שלו במשרד החוץ.

עמית: נכון. הרמזים המטרימים היו שם קודם, נתניהו הוא סגן השר של דוד לוי, ומהר מאוד מתחיל שם ה"דם הרע". לאותם ימים, אגב, הביאו לעולם את הביטוי "מלא מלא", אתה מכיר את זה שדוד לוי אמר "אני יהיה שר חוץ מלא מלא", זה עוד… זה…

אבל נתניהו הצעיר, הוא משהו שלדוד לוי מאוד קשה להתמודד איתו. דוד לוי עם הבדיחות על האנגלית, נתניהו עם האנגלית הכי טובה בעולם. נתניהו בברית עם שמיר, לוי מסוכסך איתו. ובעצם שמיר בונה כביש עוקף, מעל ראשו של דוד לוי, ונתניהו, בשיא, נוסע לועידת מדריד, האירוע המדיני הגדול ביותר עד אז, ודוד לוי נשאר בבית. לאירוע שהוא כאילו מסמל את המדיניות שלו, של מזרח תיכון חדש, מינוס הוויתורים הכואבים, ובעצם אז זה התחיל את המרוץ, ובשנת 93', כשדוד לוי מתכונן בכלל לקרב בכלים של פעם, לחברי מרכז, לזה, יש פתאום פריימריז רחבים, ונתניהו פשוט דורס את כל הדור הזה. זאת אומרת, הם התקוטטו במשך עשור, והוא בא ודורס אותם. ואז, אתה יודע, זה כבר כמעט קלישאה ופרשת הקלטת, שבה נתניהו מאשים את לוי שהוא בכיר בליכוד מוקף בחבורת פושעים.

[הקלטה]

בנימין נתניהו: "זה לא כל תנועת הליכוד, זה אדם אחד, מוקף בחבורה של פושעים, לא גדולה".

עיתונאי: "אדם מוכר לציבור?"

בנימין נתניהו: "זה אדם בכיר בליכוד, והוא לא מייצג את הליכוד".

עמית: יש טענה שעד היום שלא הייתה כזאת, ונתניהו בעצם מחליט לעשות מה שנקרא בעגה המקצועית bigger elsewhere, כאילו הוא פשוט לקחת, במקום סיפור על רומן, לקחת את זה לסיפור על סחיטה. ומתחילה חקירה משטרתית, ודוד לוי דורש ממנו להתנצל, וכשהוא לא מתנצל, הוא דורש מבני בגין שיגנה, ואף אחד לא מגנה. ואז כשנתניהו נבחר, הוא כמובן קורא לאחדות, ודוד לוי אומר "לא מתפייסים עם מאפיה". והיחסים שם הולכים ומדרדרים, עד שדוד לוי פורש.

[הקלטה] דוד לוי: "ואם לא קמה זעקה ואיש לא יתייצב, כנגד הדרך והעלילה הזאת, אז הבנתי שזה לא הבית שלי יותר".

עמית: ובעצם מאז מתחילה השרשרת של כמה שנים של פרישה וחזרה, פרישה וחזרה, עד שכבר בעצם הסיפור די נגמר.

אלעד: חסות אחת, וממש מיד חוזרים.

[חסות]

אלעד: לא הרבה זמן אחרי שהמועמד לראשות הליכודי דאז, בנימין נתניהו, רמז שדוד לוי הוא שעומד מאחורי הניסיון לסחוט אותו, ואחרי שאותו נתניהו ניצח במרוץ לראשות הליכוד, ולוי סיים במקום השני, ה"דם הרע" בין שני האישים האלה היה קצת יותר מדי כדי שיוכלו לשתף פעולה. דוד לוי עזב את הליכוד, את המפלגה שהיה אחד ממקימיה, הוא עזב והקים את מפלגת גשר.

באותו זמן, פעיל חברתי צעיר בשם סמי שלום שטרית, היום הוא כבר פרופסור סמי שלום שטרית, כתב אז בעיתון "הארץ" טור דעה שהוקדש כולו לדוד לוי - "אתה חייב להשתחרר מהכבלים הכוזבים הקושרים אותך לתנועה האשכנזית שאינה מפסיקה לירוק בפניך, ובפנינו כולנו, ההשפלה אינה מנת חלקך בלבד אלא של רבבות אחים תומכים אשר עדיין מוכנים ללכת אחריך". כך הוא כתב. המאמר הזה פורסם וסמי קיבל שיחת טלפון מפתיעה.

פרופ' שטרית: ביום ראשון בבוקר יהודית ביטון, המזכירה המיתולוגית של דוד, היא התקשרה אליי ואמרה "אני זה… מזכירתו של דוד לוי, וקראנו את המאמר, הוא קרא והוא התרשם, והוא מאוד רוצה לפגוש אותך". זה היה מוזר, כי מה, אני כותב טור בעיתון, אני לא צריך לפגוש… [צוחק] יכול להיות גם… כתבתי גם טורים לא הכי מחמיאים לאנשים. והגעתי אליו, באמת רק שנינו, אף אחד, לא עוזרים, לא כלום, והוא קיבל אותי באמת בחיבוק חם ו… אז הוא אמר "אתה כתבת צפונות ליבי" [צוחק]. אז זה מאוד ריגש אותי, מאוד.

אלעד: עבור סמי, כמו עבור רבים אחרים בסביבתו, דוד לוי לא היה רק דוד לוי, הוא אפילו לא היה ממש רק בן אדם, אלא הרבה הרבה יותר.

פרופ' שטרית: דוד לוי היה כסמל אצלנו, בבית ובכל שכונה, אני חושב, בכל מקום, הוא סימל אפשרות. אתה יודע, אנשים פוגשים אותי, צעירים, גם סטודנטים, גם אחרים, ואומרים "אתה ממש אחד משלנו, כאילו, איך נהיית פרופסור?" [צוחק] אז אני אומר "זה לא מסובך, כל אחד מכם יכול". וזה היה דוד לוי. זה לא שהוא אמר, "אני נבחרתי, לא יודע, על ידי אלוהים ומי… ואני נדיר". לא, הוא אסף כל כך הרבה צעירים ועודד אותם לרוץ לרשויות המקומיות, ואחר כך צרף אותם למחנה שלו, מחנה… כלומר, זה מחנה שבעצם הקים את המפלגה, את הליכוד. הליכוד היה כת קטנה של יוצאי מחתרות והוא הפך את הליכוד לתנועה המונית. והוא סימל אצלנו, כל פעם שהסתכלנו, שהכל אפשרי.

אלעד: וכמו שרבים בישראל, בפריפריה, בני עדות המזרח, כמו שרבים מהם הרגישו שותפים להצלחה של דוד לוי, הם הרגישו גם שותפים בעלבון, בבדיחות, בזלזול. היו מה שנקראו אז "בדיחות דוד לוי", אבל לא פעם ההרגשה הייתה שהצחוק הוא על חשבון כולם.

פרופ' שטרית: הוא הופך להיות מטרה כזאת, על הגב ועל החזה. מטרה שזורקים עליה חיצים. אבל כולנו הרגשנו את החיצים האלה. זה לא… הוא ידע את זה. כלומר, הוא ידע שהוא לא לבד. זה להגחיך את כולם. זה לא, לא יכול להיות, זה לא באמת מגחיך את דוד לוי. אתה יודע מה המעמד שלו, אתה יודע מה הוא מסמל, בכלל, בציבוריות הישראלית והחברה הישראלית אצל המזרחים. אתה לא מגחיך אותו, אתה מגחיך את כולם.

אלעד: זה חתיכת תיק שכל דבר שאתה עושה, כל דבר שאתה אומר, כל דבר שאומרים עליך, משפיע על קבוצה שלמה של אנשים, קבוצה גדולה של אנשים. דוד לוי כמובן טיפח את זה. הוא הציג את עצמו כנציג של אוכלוסייה שלמה, אוכלוסייה מקופחת ומתוסכלת, ועדיין, זה תיק. ובאמת, כשדוד לוי הקים את "גשר" ובהתייעצויות פנימיות נאמר לו שיוכל לקבל לא מעט מנדטים, הוא חָבַר בחזרה לליכוד של נתניהו מבחוץ, תמורת תיק החוץ. וסמי, שליווה אותו באותו זמן, הרגיש נפגע, הרגיש מאוכזב. עד כדי כך שברגע אחד, בלי להודיע, בלי לומר מילה, הוא פשוט ניתק עם דוד לוי קשר.

פרופ' שטרית: בסופו של דבר התאכזבנו מאוד מאוד. אחרי 20 שנה רק סגרנו את המעגל. הזמנתי אותו, הזמנו אותו לשדרות, לפסטיבל קולנוע דרום, לפני חמש שנים, והוא הגיע מבית שאן, ואני קיבלתי אותו ממש כשהוא יוצא מהמונית או מהרכב, והתחבקנו מאוד, אני מאוד התרגשתי, אני יודע שהיו לי דמעות בעיניים, וגם ביקשתי סליחה. והוא ככה, בדרך שלו אמר "זה לא חשוב", הוא החזיק לי את היד, כבר היה קשה לו ללכת. הוא אומר לי "הנה, אתה רואה? בכל זאת, אני נשען עליך וזקוק לעזרתך [צוחק]. זה היה closure מתוק ביותר, ואז קבענו שאני אבוא לבית שאן, ולעזאזל אני לא באתי לבית שאן. הייתי בשוק פתאום שזה נגמר.

אלעד: עמית, הבדיחות על דוד לוי הן לא היו רק בדיחות. אנחנו מתעסקים בזה לא מעט כאן, כי זה היה מיתוג שלם שהפך את דוד לוי, בעיני רבים בישראל באותה תקופה, לאדם טיפש, בּוּר, לא משכיל, לא מוכשר. אמרו עליו גם כל הזמן שהוא מחפש את השררה ואת ה-Job הבא, עד כמה כל זה, לדעתך, היה פקטור שהשפיע על היכולת שלו להתקדם פוליטית? בין אם בתוך הליכוד, אולי גם במקומות אחרים?

עמית: זה בהחלט היה ב… אתה יודע, הדיון היה שדוד לוי, היה רמז, הוא לא מתאים לתפקידו. שיתמקד בנושאים האלה שלו. אני ממש לא חושד בבני בגין בגזענות, אבל בשנת 96', כשבגי… דוד לוי, אחרי שהוא פרש מהליכוד בטריקת דלת, בא ומתפייס עם נתניהו, הוא לא כל כך הצליח בחוץ. לא היה שוק לסחורה הזאת של רק מפלגה חברתית, מזרחית, עם מצע מדיני, מרכז ימין, ונתניהו מציע לו הצעת חלומות, שבעה מקומות ריאליים ותיק החוץ. ואז נושא בני בגין נאום גדול ואומר "לא הבנתי. אם דוד לוי הוא כזה חברתי, אז למה הוא רוצה את תיק החוץ?"

[הקלטה] בני בגין: "…דווקא את תיק החוץ. והתוצאה בוודאי תהיה ברוכה".

עמית: הוא רוצה לדאוג למערכת הבריאות בפיליפינים.

[הקלטה] בני בגין: "שיפור שירותי הבריאות ב-Sumatra, Borneo, פיליפינים".

עמית: הוא רוצה לדאוג למערכת הרווחה באיי Fiji.

[הקלטה] בני בגין: "דאגה לקשישים בקזחסטן, אוזבקיסטן וצ'צ'ניה. מאבק בנגע הסמים יהיה בפרו, באקוודור, בפטגוניה".

עמית: ולא משנה שהוא הפסיד שם כבר, רק בני בגין, בני בגין היה היחיד שנגד, אבל הוא ביטא את מה שבעצם, את הסנטימנט הזה שאומר "מה, מה?" ואני חושב שאם היית שואל את דוד לוי, הוא היה אומר "א', אני לא שווה פחות, ב', אני לוקח… אני לא אחכה שיתנו לי, אני אקח את זה, יהיה הלעג, כמה לעג שיהיה, אני אסלול את הדרך." כשאני אומר לך את זה אני פתאום, אתה יודע, אני פתאום חושב, מה השתנה אצל דוד לוי בין השנה הזאת לבין 2014, של הקרב על הנשיאות? שבו, פחות או יותר כל המדינה עולה אליו לרגל לבית שאן ואומרת לו, "תרוץ לנשיאות", ופתאום דוד לוי, שתמיד היה מוכן למרפק את דרכו לצמרת, פתאום אומר "לא, אני אלך רק אם אני אהיה המועמד היחיד". דבר שהוא ידע שלא יכול לקרות. ואז בן טיפוחיו, רובי ריבלין, זוכה בבחירות כמעט מההפקר. מה קרה לדוד לוי בין לבין? זה פוסט-טראומה, זה הפחד שאולי עוד פעם מה יגידו? אולי פחד מהתבזות אחת יותר מדי, תעלומה.

אלעד: זהו, אתה משאיר את זה כשאלה פתוחה אני מבין, אין לך תשובה.

עמית: ניסיתי באותם ימים לדבר איתו. אני פגשתי את דוד לוי לא מעט פעמים, בשנים האחרונות שלו בכנסת. דוד לוי, היה לו תמיד תחושה שהוא אדם שהולך עם פמליה, אפילו אם הוא הולך לבד. אני לא יודע איך להסביר את זה. כאילו היה מין איזה, אנשים נרתעו מלגשת, הייתה איזה הדרת כבוד כזאת. הוא לא היה, שוב, אני לא יודע, לא הייתה מין הסתחבקות כזאת, זה היה מין משהו שקצת אולי מזכיר איזה… אני ראיתי את זה אצל פרס ונתניהו, שמעולם לא ראיתי אותו בלי פמליה, ושרון. והוא היה אדם מאוד חם וידידותי, אבל ביום שבו הוא פרש מהפוליטיקה, ושוב, תזכרו, הוא התמודד ולא נבחר. הוא סיים מקום 56, לדעתי, בליכוד. הוא פשוט ברח מזה כמו מאש. הייתי מתקשר אליו הביתה, אז הייתה עונה אשתו רחל, אז או שהיא הייתה, היו שומעים "תגידו שאני לא בבית" או שהוא היה עונה ממש בנימוס ומקצר וכל ניסיונותיי כשלו, למרות שכאילו, אתה יודע. זה… לדעתי, פשוט באחרית ימיו, היה לו, לא שהוא הסתגר כמו בגין, אבל מהפוליטיקה, הוא פשוט לא יכול היה לראות אותה יותר. הוא פשוט מאס בה, עד… הגיע לו עד לכאן.

אלעד: אז כשהגענו לסוף הסיפור, הסיפור שהתחיל באותו ילד שנולד במרוקו ועלה לבית שאן, הוא הגיע לנהל את ישיבות הממשלה, להיות שר החוץ, ילד שגדל והצמיח דור של פוליטיקאים ופעילים, ובעצמו הפך להיות חתן פרס ישראל, ומועמד לנשיאות, והכל אל מול לעג ובדיחות ובוז שנמשכו למעשה כל ימי חייו. אם אני אשאל אותך, אם בסוף המהפכה הזו של דוד לוי, המהפכה שדוד לוי גילם בדמותו ובסיפורו, אם היא הוא הושלמה, מה התשובה לדעתך?

עמית: הפרק האחרון של דוד לוי עוד לא נכתב, לדעתי הוא ייכתב ביום שבו יהיה לישראל ראש ממשלה מזרחי ואז תהיה סגירת המעגל, ואני בטוח שהוא יזכיר אותו. כי גם אנשים, אתה יודע, משה כחלון למשל, רואה בדוד לוי את מורו ורבו, ומשה כחלון המשיך בערך את אותה דרך, גם בליכוד וגם בחוץ, ואז שוב בפנים, ואני חושב שהיורש… זאת אומרת, דוד לוי אמר למנחם בגין "קם לך יורש" אני חושב שעוד לא קם היורש של דוד לוי, אבל אני משוכנע שהוא יקום יום אחד. ואז אתה תראה את סגירת המעגל שהתחילה בבית שאן, הגיע כמעט עד בלפור, ויום אחד תגיע לשם.

[מוזיקה]

אלעד: עמית סגל, תודה.

עמית: תודה אלעד.

אלעד: ותודה לפרופסור סמי שלום שטרית, וגם ל-HOT8, על השימוש בחומרים מהסרט "דוד מלך ישראל השנייה", הסרט כולו זמין לצפייה ב-HOT8 וב-HOT VOD.

וזה היה "אחד ביום" של N12, אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי".

העורך שלנו רום אטיק, תחקיר והפקה שירה אראל, דניאל שחר, דני נודלמן ועדי חצרוני. על הסאונד מור הרטוב, יאיר בשן יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.

אני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן גם בשבוע הבא.

[חסות]

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

12 views0 comments

Comments


bottom of page