אחד ביום - הערבים שעוזבים את הארץ

כשמדברים על הגירה שלילית מהמדינה נהוג לדבר על ישראלים יהודים שעוזבים בשנים האחרונות בגלל המלחמה, או לפני כן בגלל המהמפכה המשפטית. אבל מתברר שבשנים האחרונות ישנו גל דומה של עזיבה לחו"ל גם בקרב אזרחיה הערבים של המדינה - בין אם בגלל יחס גזעני ולא שוויוני כלפיהם, או בשל הפשיעה שמשפיעה על תחושת הביטחון האישי. אז הפעם נדבר עם זארה ארדיקיאן שגדל בעכו ועזב לאירלנד, ועם מוחמד מג'אדלה שיספר לנו את הסיפור גדול של העזיבה השקטה של ערביי ישראל.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 06/11/2025.

[חסות]

[מוזיקת פתיחה]

אלעד: היום יום חמישי, 6 בנובמבר ואנחנו "אחד ביום" מבית N12. אני אלעד שמחיוף, ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו. סיפור אחד ביום, בכל יום.

[נגינת פסנתר]

זארה: [מדבר על רקע הפסנתר] אני פסנתרן במקור, אז אני מנגן פסנתר כבר 25 שנה, למדתי בקונסרבטוריון בעכו. התחלתי, אתה יודע, ממוזיקה קלאסית, בטהובן, שופן, מוצרט, ויואלדי, ואז עברתי קצת לרוק ופופ ומנגן היום עם הבנות, ומלמד את הבנות שלי.

אלעד: זו הייתה שיחת זום שעשינו, שיחת וידאו. אז אתם לא יכולים לראות בפודקאסט, אבל כאן, בשלב הזה, הרמתי גבה. זארֵה סיפר לי שהוא פסנתרן, ועדיין מאחוריו מוצג בגאווה כינור.

זארה: לפני שנתיים אמרתי בא לי challenge חדש ואמרתי וואלה, כינור מתאים לי, אתה יודע, אני פה. בוא ננסה. אז התחלתי להתנסות בכינור. [צוחק קלות]

[נגינת כינור מתחילה, "מינואט רביעיית מיתרים" של בוקריני] הולך בסדר, אתה יודע, אתה אני מגיע מפסנתר לכינור, זה קצת שינוי אחרי כל… תקופה כל כך ארוכה. אבל בסדר, מנסים, אתה יודע, ככה מתקדמים.

אלעד: שינויים הם לא דבר שזר לו. ומעבר מפסנתר לכינור, איך נאמר? זה לא השינוי הכי דרמטי שקרה לזארה בשנים האחרונות. לפני ארבע שנים, זארה ארדיקיאן, ארז את המשפחה, ארז את הבית ועזב. היגר מישראל לאירלנד. [נגינת כינור מסתיימת]

זארה: זה היה תהליך של ארבע-חמש שנים. כאילו ארבע שנים לפני שעשיתי רילוקיישן, התחלתי לחשוב על רילוקיישן באמת. התחלתי לחפש, לבדוק. וככל שזה התעצם יותר, כל… כל הדברים שקורים עוד ועוד יום, ועוד יום ואתה מתחיל לחיות את זה ביום יום. ואז הכל מתרקם ומתווסף, ונהיה ל… אתה יודע, ל… לעוד אחד גדול שאומר חלאס, אני לא יכול לנשום. הזדמנות ראשונה אני נוסע. ואיך שקיבלתי את ההזדמנות הראשונה, לקחתי את עצמי ונסעתי, אפילו לא חשבתי פעמיים על זה.

אלעד: הסיפור של זארה הוא לא ייחודי. הוא אפילו הפך לסוג של סיפור מייצג. יותר ויותר ערבים ישראלים עוזבים את הארץ, מהגרים. אנחנו בישראל קוראים לזה לא פעם יורדים מהארץ, עם כל הקונוטציות והמטענים שהמילה הזו "יורדים" מצליחה לסחוב עליה. [מוזיקת רקע מתחילה] וכן, זו תופעה שדיברנו עליה בהקשר ליהודים. אבל כשמסתכלים על ערבים ישראלים, יש בעזיבה הזו מורכבויות נוספות. בכלל, מורכבות היא תהיה כאן מוטיב חוזר.

זארה: אני חצי ארמני, חצי ערבי. ונוצרי, וגר בישראל, כאילו ונולדתי וחייתי בישראל. אז כאילו כששואלים אותי פה באירופה כאילו, "מה אתה?" ואני אומר להם את המשפט הזה, כי אני מאוד גאה בכל הזהויות שלי ואני לא מתכחש לאף אחת, וצריכים להציג את כולם, אז אני אומר להם במילים פשוטות: "אני המזרח התיכון". אני הבעיה של המזרח התיכון ואני הפתרון של המזרח התיכון. אני הוא המזרח התיכון. דובר את כל השפות שמה, מבין את כל האנשים, מחובר לכולם. [צוחק קלות]

אלעד: אהבתי. זארה הוא המזרח התיכון, הוא הבעיה, הוא הפתרון. אלא שזהו, אם הוא מצא את עצמו רחוק מהמזרח התיכון, גר בכלל באירלנד, אנחנו כנראה עדיין עמוק בשלב הבעיה. אז הפעם, זארה ומוחמד מ'ג'אדלה יספרו לנו על העזיבה השקטה, על גל ההגירה השלילית של ערביי ישראל.

[מוזיקת רקע מסתיימת]

זארה: בוא נגיד ככה, כשהיית בגילאי ההתבגרות, הרגשת דברים מסוימים, אבל היה הגנה תמיד של ה… כאילו היית מאוד בתוך האוכלוסייה עצמה, היית ילד, בית ספר, לא עניין אותך. אז התחלתי להרגיש את זה בעיקר כשסיימתי את ה… את התיכון, ונכנסתי לחיים האמיתיים, חיפוש עבודה. אתה יודע, מצב הכלכלי, המצב הפוליטי, וכל זה, והתחלנו להרגיש את זה מאוד חזק. וכל פעם, כל שהתבגרתי עם השנים, גם הרגשתי עוד את זה, עוד יותר, אבל גם התפכחתי עוד יותר, והצלחתי להבין.

אלעד: זארה ממש זוכר את הפעם הראשונה שבה הוא יצא מהבועה שגדל בה בעכו ונתקל במציאות של החיים האמיתיים.

זארה: כן, השוק הראשוני כאילו זה… זה הפעם הראשונה כשנסעתי לחו"ל לבד, בפעם הראשונה. אין לי היסטוריה, אין לי בעיות פליליות, אין לי נקודות במשטרה [מגחך]. בחיים לא השתתפתי בכלום, לא הפרעתי לאף אחד. אה, הגעתי לנמל התעופה. אני אזרח אמור להיות, כן? "אזרח" במרכאות. ונכנסתי, אני בא לעשות את הבידוק. קודם כל שואלים אותי כל מיני שאלות, כאילו אחת השאלות ששאלו אותי וזה היה כאילו, הזוי, של "מה השפת אם שלך בבית?" כאילו. אוקיי, כבר הבנתי את הכיוון, כאילו זה שאלה… וזו הייתה השאלה היחידה, אוקיי? לא שאלו אותי עוד שאלות.

עכשיו אני לא אגיד משהו אחר, אני אגיד "ערבית". זה, זו השפת אם, כאילו תעשו מה שאתם רוצים, אני לא מתכחש לזה. ואז הוא אומר לי כן, אתה בא… יש לך שמה מקום מיוחד בסוף, תלך אליו, כאילו, בתור שנייה. נכנס לתור הזה, מסתכל סביבי, כולם ערבים. כולם מדברים ערבית. תקעו אותי שעה וחצי שעתיים, הוציאו לי את הנשמה, הוציאו לי את כל מה שיש לי בתיק. וחוויתי את זה תמיד, כל הזמן, והייתי נוסע להרבה business trip וזה היה הכי כואב, כי היה לי חברים יהודים שנסעו איתי והם עוברים רגיל ואני עובר מהצד השני. אז הגעתי למצב שלפני שאני נכנס אני אומר לו: "אני יודע, אני הולך לקו של הערבים, אל תדאג".

אלעד: הוא הבין. זו סיטואציה משפילה, אבל הוא הבין. הוא… זרם, עד שהגיע מקרה אחד במלון שבו זארה הרגיש שהוא כבר לא מסוגל להכיל, לא מסוגל להבין, הוא בטח שלא מסוגל לזרום.

זארה: זה היה פשוט גובל בהשפלה. הייתי באיזה בית מלון, בתל אביב, והייתי… ישנתי שם בבית מלון הזה עם חבר'ה ש… מהמגזר היהודי, חברים שלי. יצאנו ונכנסנו 10 פעמים למלון, כן?

חזרנו למלון, רציתי לרדת לקנות כמה דברים שמה, יש שמה… סופר. אז קניתי מהסופר, חזרתי, אני מדבר אה, בטלפון בערבית, עוצר אותי השומר לפתע. עכשיו זה אותו שומר שישב שמה כל היום: "מה אתה עושה פה?" אני אומר לו "אתה באמת מדבר איתי? אתה כבר ראית אותי איזה 10 פעמים אני נכנס ויוצא. אבל למה? כי אני עכשיו מדבר ערבית עצרת אותי?" -"תן לי תעודת זהות". אני ישן במלון, אני פה, אני כבר שלושה ימים. אבל הייתי עם חברים יהודים. "לא, תראה לי, איך אני יכול לדעת?" אמרתי לו, "אני לא מראה לך כלום, תקרא לקב"ט". לא רוצה. אם לא היית רואה אותי והיית עכשיו נכנס למשמרת, הייתי אומר וואלה, קח. אתה עושה את העבודה שלך. ואני ב-business trip, אתה רואה אותי, כולי מחולף, מסודר, עם… מתוקתק, בא עם תיק של עבודה. אז שמה זה כאילו פגע חזק.

אז אני אומר תמיד, אוקיי, יכול להיות שיש סיבה, הוא עושה את העבודה שלו, עזוב. אבל פה אתה לא עושה את העבודה שלך כבר. זה כבר מעבר, כי אם היית עושה את העבודה, היית מבקש כבר מהדקה הראשונה, לכולנו. אבל אם אתה לא מבקש לכולם אותו דבר, אז אתה לא שווה. וזה התחזק יותר כשנולדו לי הילדים ואמרתי האם אני רוצה שהם יחיו כמו שאני חייתי? או שהם יקבלו הזדמנויות שוות.

אלעד: תחושת האפליה, התחושה שהם לא אזרחים שווים. כשדיברנו עם ערבים ישראלים שהחליטו לעזוב, זו הייתה גבוה גבוה ברשימת הסיבות שהובילו אותם לקבל את ההחלטה. זה לא רק התור בנתב"ג, זה לא רק השומר במלון, זה יחס שמשפיע על חלקם ברמה הכי פרקטית, גם כש… למשל, הם מנסים לחפש עבודה.

זארה: היה לי קורות חיים וניסיון, ותארים שהם… עוברים כל ראיון. אוקיי? אתה תמיד בתחתית הרשימה, מבין 100 קורות חיים שאתה שולח, אתה אולי אחד עונים לך, וגם לא מקבלים אותך. ואף פעם לא נותנים לך סיבות שהם משמעותיות. אפילו פעם אחת אמרו… אמרו לי כאילו "כי שפת האם שלך היא לא עברית". כאילו אמרתי לה, "בואי תגידי לי שאני ערבי. יותר קל לך".

תוסיף לזה את כל ההזנחה. הזנחה תרבותית. אוקיי? אין, אין באמת מקום, מקומות תרבות שהם ממומנים באמת על ידי המדינה כפי שצריך. כמו שאתה רואה הופעות במגזר היהודי, או אתה יודע, "הבימה" למשל, אין "הבימה" ערבי. למה?

ואז הכבישים, והתשתיות. תלך לכפר ערבי. משתמשים במדרכות לחניות כי אין להם מקום לחנייה. הכבישים, אם כביש מתקלקל, לא מתקנים אותו, ואז יש לך פנצ'רים כל שני ושלישי, בתוך ה… בתוך המגזר. אוקיי? אז אין לך גם את זה.

אין לך גנים ציבוריים, שאנשים ישחקו. ספריות כמעט ולא מסתכלים עליהם, לא נכנסים אליהם, אולי יש שמה ספרים משנת האבן. אז אין לך, את כל המכלול הזה או את כל המקום הזה שיתן את הכיוון לדור הצעיר.

אלעד: יש פקטורים חיצוניים שמשפיעים. ומכל השיחות שערכנו, גם עם זארה, גם עם אחרים, יש גם לא מעט סיבות פנימיות, שינויים בתוך החברה הערבית בישראל. בעיקר, בעיקר אמרו לנו הפשיעה.

זארה: אנחנו רואים שאנשים מתים על שמאל ועל ימין. אתה כן מרגיש את זה, אתה שומע… אני שומע, אתה שומע אנשים קרובים אליי, אה, ירו בו בטעות, ירו בו בטעות. אה, זה פתח חנות שרפו לו אותה.

אמא שלי מלמדת בבית ספר, אומרת לי המצב זוועתי. קוראים על ילדים שרוצחים אחד את השני עכשיו בבתי ספר כבר. כאילו זה… זה… זה… וזה כל כך קל לעשות את זה, אתה רואה את הקלות, אתה רואה, הם אפילו מצלמים היום בסושיאל מדיה. ואתה אומר, כל דקה אתה יכול… להיפגע מכדור תועה. עכשיו זה כבר סיכון לחיים, אתה יודע, זה, זה זה סיכון לחיי יום יום. [מוזיקת רקע מתחילה] כאילו אני לא יכול היום שהילדה שלי תרד, תקנה משהו מהסופר, ואז בגלל שני עבריינים שרבים או שני אנשים שרבים, יירו בה בטעות. וזה, וזה קורה, וזה קורה המון. ויותר גרוע מזה, שאין לך לאן ללכת. למי תלך? למשטרה לא אכפת להם.

אני מכיר מקרים ש… שאמרו להם "תצאו מהארץ, עדיף לכם". שהלכו למשטרה וניסו. משטרה לא אכפת לה. כי זה הממסד, לא אכפת לו. לא… לא אכפת לו שימותו. דם שלהם זה הפקר, לא חשוב, לא יקר. עכשיו, אחרי השביעי לאוקטובר ומה שקרה, זה הולך ונהיה יותר ויותר קיצוני. [מוזיקה מסתיימת]

אלעד: אז זארה עזב, לדבלין. הוא עובד שם בהייטק, באחת החברות הגדולות ביותר בעולם.

זארה: ואני מתקדם שמה בטירוף, והכל טוב ואני אחד הטובים שם. כי קיבלתי הזדמנות שווה. בארץ לא קיבלתי את זה. בחיים לא הייתי חולם להגיע לאיפה שאני, שהגעתי פה בשלוש שנים, בארבע שנים. כאשר בארץ חייתי כל החיים.

עכשיו שאתה יוצא למדינה זרה, ואז אתה רואה שוואלה, אני כאזרח זר מ-day one, קיבלתי זכויות שוות, הזדמנויות שוות. וכשאתה מקבל הזדמנות שווה כמו כולם, לפתע אתה אומר, תראה, אני השגתי, ואני עשיתי ואני התקדמתי, כאשר בארץ אפילו את הדלת כניסה לא פתחו.

[מוזיקת רקע]

אלעד: חסות אחת, וממש מייד חוזרים.

[חסות]

אלעד: אני רוצה רגע לספר לכם סיפור קצר, על איך בכלל הגענו לעשות את הפרק הזה. זה התחיל כשנסעתי לעיר אירופית אחת ושידרתי מהרחוב. שני אנשים ראו אותי, הם ישראלים. הם הציגו את עצמם והזמינו אותי לשבת במסעדה שהם פתחו, בבעלותם, לא רחוק משם. הלכתי איתם ודיברנו. הם סיפרו לי ששניהם ערבים ישראלים מהצפון. הייתה להם בישראל רשת של מסעדות ועוד שורה של עסקים קטנים. כשהפרוטקשן העברייני התחיל, הם ניסו להתמודד.

[מוזיקת רקע מתחילה] הם ניסו גם לשלם לעבריינים מצד אחד, אבל להמשיך לנהל את העסק מהצד השני. הדבר הזה הפך לבלתי אפשרי. הם הראו לי הודעות וואטסאפ, מכתבים שהם שלחו לשוטרים, לפוליטיקאים, לשרים, איך התחננו שיעזרו להם. אבל שום דבר לא עזר. העסק נכנס לחובות, נסגר, והם עזבו את הארץ ופתחו במקום, מסעדה גדולה, מסעדה טעימה באירופה. "יש עוד מלא כמונו", הם אמרו לי אז.

אז חזרתי, ואנחנו דיברנו על הסיפור הזה בינינו ב"אחד ביום". חשבנו לעצמנו שמעניין לבדוק אם יש כאן תופעה גדולה יותר שמסתתרת. [מוזיקת רקע מסתיימת] אז הרמנו טלפון למוחמד מג'אדלה ושאלנו אותו, ומוחמד אמר בגדול: "וואלה".

מוחמד: אז אני אציין שעד השיחה שלנו, שמתקיימת עכשיו, לא ישבתי וחשבתי על זה ואמדתי את התופעה. אבל שמעתי מדי פעם, כל הזמן, שכן, איזה מישהו חבר או מישהו שאני מכיר או מישהו שעובד איתנו, או איזושהי משפחה שאני מכיר, עזבה את הארץ או יש כאלה שיצאו ללמוד. עכשיו אתה גם לא תמיד יודע מה בדיוק קרה שם. כאילו אתה יודע שהם עוזבים, אבל אתה לא תמיד מבין מה האירוע, מה קרה, מה העניין.

אבל כשהתחלתי באמת לחשוב על זה ולספור ולבדוק ככה את התופעה בעין חוקרת, אם אפשר לקרוא לזה ככה, אז אני מגלה שכן, מדובר באמת בתופעה. לא הייתי אומר שזה מספרים קטנים, אלא זו תופעה שהולכת ומתרחבת, במיוחד בשנתיים האחרונות.

אלעד: נתונים רשמיים אין. אין נתונים מדויקים בכלל על הגירה שלילית מישראל. המספר שמצטטים הוא יותר מ-82,000 שעזבו בשנת 2023, אבל אין ניתוח מדויק של כמה מהם היגרו, ממש, או כמה נסעו זמנית ומתכננים לחזור. אין גם ניתוח שבודק אם המהגרים הם יהודים או ערבים. זה לא קיים.

אז ההבנה שלנו שמדובר בתופעה שהולכת ומתרחבת, מגיעה ממה שאפשר לכנות "מדגמים לא מדעיים". שיחות. המון שיחות שעשינו עם אנשים שלא רצו ברובם להתראיין, אפילו לא בעיוות קול. ואם אמרתי מקודם שמורכבות תהיה כאן מוטיב חוזר, אז זה דבר שמאוד בולט. רבים עזבו, אבל מעדיפים שלא ידעו שהם עזבו.

מוחמד: תראה, זה יותר מורכב. הרי… כשמדברים על יהודים שיורדים מהארץ, אז כלומר אתם יורדים ואתם משאירים את המקום הזה לערבים. אוקיי? [צוחק] עכשיו כשמדברים עם ערבים, אז זה עוד יותר מורכב. זאת אומרת, אתם עוזבים את ה… את האדמה שלכם כדי שהיהודים יתנחלו בה בעתיד.

אז במובן הלאומי, הייתי אומר, אה, זה די זהה, בין יהודים לערבים, ואתה רואה המון אנשים שעוזבים ועושים את זה באופן שקט. ויש כאלה אפילו שלא… לא מודים בזה. כלומר, אתה תפגוש איזה מישהו ותגיד לו, אה, המון זמן לא ראיתי אותך. "כן, אני עובד בחו"ל. אני כזה על הקו בין פה לדובאי". כשבפועל הוא גר בדובאי, לא מתכוון לחזור. יש לו שם עבודה, הוא מקיים חיים שגרתיים לגמרי ואפילו בתי ספר לילדים.

אז כן, מתביישים. אה, לא אומרים את זה. ויש גם את הסוג השני, שבעצם הוא יצא מפה כי הוא ברח, או מפרוטקשן, או מאיומים, או מ… זה פשוט מאוד איש שיש לו או משפחה שיש לה עסקים פה וכבר קשה מאוד לקיים את העסקים האלה והם עוזבים והם לא רוצים שאותם גורמים עבריינים ירדפו אחריהם גם למקומות האלה. ולכן הם מסתירים לאן הם הולכים.

בוא נגיד ככה, כש… ניסיתי לגייס כמה אנשים שידברו איתך, בפודקאסט הזה, היה לי מאוד קשה. מאוד מאוד קשה. יש כאלה שאמרו שהם חוששים, לא רוצים שאנשים ידעו שהם מתווכי נדל"ן, יש להם עסקים בחו"ל, כי זה יגיע גם אליהם בסוף. ויש כאלה שבאמת התביישו לדבר על זה, ועוד בעברית, עוד יותר.

[מוזיקת רקע מתחילה]

אלעד: יש שם, בין האנשים שדיברנו איתם, אנשי רפואה. בלי להיכנס ליותר מדי פרטים, יש בין היתר אשת רפואה עם תחום התמחות מאוד נדיר. ייתכן שהיא אפילו הייתה היחידה מסוגה בישראל. היא עזבה. יש אחים, יש אחיות, יש אנשי עסקים, יש הייטקיסטים. השכבה הזו שיכולה לאפשר לעצמה להגר לחו"ל היא בדרך כלל מורכבת מאנשים ממעמד סוציו-אקונומי גבוה יותר, משכילים יותר, צעירים, גילאי 20 פלוס עד 40 פלוס נניח. [מוזיקת רקע מסתיימת] הם עוזבים בחלקם חברה שהיא יותר שמרנית, היא יותר סגורה לפעמים. חברה שלא תמיד רואה בעין יפה את ההחלטה שלהם לעזוב.

מוחמד: אז קודם כל כן. יש כאלה שבאמת מאשימים את אותם גורמים שהולכים ועוזבים ויורדים מהארץ, שהם בעצם עוזרים ליישם את הפרויקט ואת התוכנית הזאת. אבל יש גם את הקול האחר שהוא בא ואומר, בסוף האנשים, המשפחות, אה, הגורמים האיכותיים שבחברה הערבית הם אלה שעוזבים. כי יש להם את היכולת, יש להם את ההזדמנויות. ומי נשאר בסוף בחברה הערבית? זה גורמים הפחות, אה, נקרא לזה ככה, פחות איכותיים, אוקיי? בהכללה גסה.

אז אה גם במובן הזה יש דיון. אתה יודע, אה אפילו… לשפר את הרשויות המקומיות, אה… הטובים לתקשורת, הטובים אה… אין "לטייס" אצלנו [מגחך]. אז הטובים ל… לפוליטיקה או לרפואה. אז אין ספק שגם במובן הזה יש דיון מאוד אה מאוד נוקב, אבל הוא לא תמיד פומבי. וזה כל העניין. זאת אומרת, הדיון הזה מתנהל מתחת לפני השטח, כי אנשים א', מתביישים וב', באמת חוששים. זה גם משנה את השיח בתוך החברה הערבית בישראל.

עכשיו אני אתן לך דוגמה. אני יליד שנות ה-90. ו… בשבילי זה היה מובן מאליו שכדי להצליח, אתה צריך ללמוד, בין היתר, גם עברית. כי אתה צריך להשתלב בחברה הישראלית וחשוב שיהיה לך עברית ממש טובה. כי זה העתיד שלך. אתה הולך לאוניברסיטה, אתה עושה תואר, אתה מתקדם משם ואתה חי בתוך המדינה.

היום זה בכלל לא המצב. תלמידים לא רוצים ללמוד את השפה הזאת. מבחינתם זה בכלל לא כלי, כי העתיד שלי הוא בכלל לא במדינה. אין מה להתאמץ בלימודי עברית. אז, זה עד כדי כך מחלחל פנימה בתוך החברה ומגיע, כולל, לשיח שקשור ללימודי השפה העברית בתוך בתי הספר. זה לא משהו שאפשר לתקן ביום וביומיים. אתה מדבר פה על אה… דור שצומח למציאות שבה הוא לא מחובר מצד אחד לחברה הישראלית, לתרבות היהודית, הייתי אומר, לשפה העברית, לתרבות העברית. ומצד שני הוא בכלל לא רואה את המקום הזה ואת המדינה הזאת כחלק מההתפתחות שלו ומהעתיד שלו. הוא מסתכל על משהו שנמצא, מחוץ לפה. מעניין אותם ללמוד אנגלית, מעניין אותם ללמוד הייטק, כי לשם מתחברים. העולם הגדול. ישראל זה בכלל לא העניין.

אלעד: כמו במגזר היהודי, גם כאן, המלחמה ללא ספק תרמה. המתח, החרדה, הפחד, הכל השפיע. כמו בשיחות שניהלנו על ההגירה השלילית של יהודים, גם כאן השאלה המתבקשת למוחמד ולזארה, היא אם הדבר הזה בר תיקון. אם אנחנו מדברים על מגמה זמנית, אם אלו שעזבו באלפים ובעשרות אלפים, מתישהו, ובאיזה שהם נסיבות, מתכננים לעשות את הדרך בחזרה.

מוחמד: תראה, אני חושב שהתופעה עוד בתחילתה. עוד קשה לדעת באמת אם האנשים האלה שעזבו ועוזבים, הם עושים את זה באופן אסטרטגי או שזה משהו טקטי כדי, אתה יודע, לעזוב ולברוח מכל התופת שאנחנו חיים פה, ואולי אחרי כמה שנים יחזרו. אבל אני כן יכול להגיד לך בוודאות, שהמצב הזה הוא בר-תיקון. גם ב… במובן שקשור לפשיעה ואלימות.

אני גם חושב שרוב החברה הערבית היום נמצאת במקום אחר ממה שהייתה בו לפני עשור, שהיא מבינה שהמשטרה והמעורבות של המשטרה ושיתוף הפעולה עם המשטרה זה חלק מהפתרון ולא חלק מהבעיה. ברוב המקרים אנחנו שומעים את הציבור הערבי ש… מאמין שהשר לביטחון לאומי, המשטרה והממונים עליה, לא רוצים לעשות את זה כמו שצריך. [מוזיקת רקע מתחילה] אבל החברה הערבית צמאה לזה. זאת אומרת, היא דורשת את זה, היא רוצה את זה. רוצה אכיפה, רוצה משטרה, רוצה לחיות בביטחון אישי, ולכן במובן הזה אני חושב שאפשר לתקן את זה. גם ראינו את זה בממשלות אחרות, כן? והדבר השני גם, היחסים, לא רק בין ערבים ליהודים, בין כלל הקצוות בחברה הישראלית, זה משהו שלא רק ניתן לתקן אותו. חשוב לעבוד בלתקן אותו.

זארה: כן, אני עדיין משתמש במונח "רילוקיישן", בינתיים, כי אני רוצה להשאיר את הדלתות פתוחות. אה, ולא… מנטלית לא להיות במקום הזה של לסגור את כל הדלתות. בכל זאת יש לי משפחה. אבל האם אני אחזור? [מוזיקת רקע מסתיימת] זו שאלה שאשתי ואני דיברנו עליה לפני כמה ימים ואתמול אפילו יצאנו ככה לאיזה מסעדה ודיברנו. דיברנו כאילו, דיברנו על: נו, מה יקרה עם הילדות? בכל זאת, את יודעת, התרבות, הם מחר יתחתנו, ילמדו. את יודעת, אנחנו רוצים… אנחנו אוהבים את התרבות שלנו, רוצים לשמר אותה. מה עושים?

ואז אתה יודע, אשתי פותחת יומן, אומרת לי תסתכל, ילד רצח ילד בבית ספר. בתיכון. ואני מדבר עם אמא שלי ואני מדבר עם אח שלי, אני מדבר עם החברים שלי, אומרים לי "תשמע, אל תחזור". ואז אתה אומר טוב, כנראה שאני לא. בינתיים. אבל אם המצב יסתדר, יהיה שלום, לא יהיו מלחמות, יהיה הבנה של הצדדים אחד לשני. עכשיו אני לא אומר לשנות דעות פוליטיות או לשנות אידיאולוגיה. פשוט להבין, להקשיב. זה, זה מתחיל בהקשבה. להקשיב, לנסות להקשיב.

אני מאמין שאנחנו, האזור שלנו, המזרח התיכון, כולו. אוקיי? מישראל ללבנון, לפלסטין, לכל המקומות האלו, זה המקום הכי יפה בעולם. [מוזיקת רקע מתחילה] עם המזג אוויר הכי טוב. אתה יודע, אנחנו חיים פה באירלנד, שזה סוף העולם ימינה, ותמיד קר, ותמיד גשום ותמיד… אתה יודע, אפילו אוכל טוב אין. [מגחך] אה כפי שצריך כמו אצלנו. ואז אתה חוזר אלינו ואתה רואה את כל השמחה ואת השמש, ואת זה. אז יש לנו מקום מהמם.

אלעד: זארה ארדיקיאן, תודה.

זארה: בכיף, אלעד, תודה לך.

אלעד: ותודה למוחמד מג'אדלה.

וזה היה "אחד ביום" של N12. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק. תחקיר והפקה הילה פז, דניאל שחר, עדי חצרוני ושירה אראל. על הסאונד, יאיר בשן שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.

אני אלעד שמחיוף. אנחנו נהיה כאן שוב גם בשבוע הבא.

[חסות]