לפני חמישה ימים אגנס קלטי הלכה לעולמה בגיל 103. היא הייתה אחת הספורטאיות היהודיות הגדולות בכל הזמנים ואחת המתעמלות המצליחות בהיסטוריה: מי שבין היתר שרדה את השואה, זכתה במדליות אולימפיות, הצמיחה את התחום בישראל ונחשבה לאגדה בחייה. הפעם, אנחנו עם עידו רקובסקי, כתב ספורט בעיתון הארץ וחוקר במכון לחקר דיפלומטיית ספורט באוניברסיטת בן-גוריון, ועם המתעמלת לשעבר חיה הלפרין, על האישה שהחיים לא הפסיקו להציב בפניה מכשולים - והיא צלחה את כולם.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 07/01/2025.
[חסות]
[מוזיקת רקע]
אלעד: היום יום שלישי, 7 בינואר, ואנחנו "אחד ביום", מבית N12. אני אלעד שמחיוף, ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו. סיפור אחד ביום, בכל יום.
[מוזיקת רקע מסתיימת]
[הקלטה מתוך טקס חלוקת פרסי ישראל משנת 2017]
מנחת הטקס: "פרס ישראל בתחום הספורט ותרבות הגוף, מוענק לגברת אגנס קלטי".
[מחיאות כפיים וקריאות שמחה של הקהל בטקס]
[נעימת פסנתר]
דן כנר: "הגברת אגנס קלטי, שזכתה בעשר מדליות אולימפיות בהתעמלות, היא אישה יחידה במינה, עוצמתית…"
אלעד: הדבר הראשון שרואים בסרטון הקצר שהוקרן רגע לפני שקיבלה את הפרס, הוא את אגנס מחייכת. זה חיוך רחב, גדול, חיוך כזה מכל הלב, חיוך של אושר.
[הקלטה] אגנס קלטי: "ספורט זה לא דבר פשוט. לזה צריך סבלנות וכוח וזמן…"
אלעד: היא בת 96 כאן, ופתאום הרימה רגל, ישרה לגמרי באוויר, היא החזיקה אותה ביד אחת, בזמן שעמדה יציבה על הרגל השנייה. וגם כאן, תוך כדי שהיא עושה משהו ש… בוא נודה, רוב האנשים לא יכולים לעשות אפילו בגיל 20, אגנס חייכה. זה מרשים כמעט כמו השפגט המלא שעשתה שנתיים אחר כך, כשהייתה בת 98.
[הקלטה מתוך טקס חלוקת פרסי ישראל בשנת 2017]
[מחיאות כפיים]
מנחת הטקס: "הגברת קלטי, בבקשה".
[מוזיקה עליזה על רקע מחיאות כפיים סוערות של הקהל]
מנחה הטקס: "אגנס קלטי זוכת 10 מדליות אולימפיות בהתעמלות מכשירים, ממקימי ענף ההתעמלות בישראל. היא נולדה לפני 96 שנים…"
אלעד: כשהסרטון הסתיים לקול מחיאות הכפיים באולם, היא עלתה לקבל את הפרס, עם אותו חיוך רחב על השפתיים. רואים שהיא מאושרת. האישה שזכתה ב-10 מדליות אולימפיות, 5 מתוכן זהב, בכל זאת קיבלה כאן פרס אחר. [מוזיקת רקע] כי הפרס הזה סימל את ההכרה וההוקרה מהמדינה הקטנה שאחרי חיים מלאי תהפוכות, הפכה עבורה לבית. הכרה והוקרה שהגיעו רק לקראת סוף חייה.
לפני חמישה ימים, אגנס קלטי הלכה לעולמה בגיל 103. אחת הספורטאיות היהודיות הגדולות בכל הזמנים, אחת המתעמלות המצליחות בהיסטוריה, אגדה עוד בחייה. אישה שמאוד מגיע לה, גם לכבודה וגם לזכרה, פרק של "אחד ביום".
[מוזיקת רקע מסתיימת]
עידו: כששאלתי אותה מה ההישג הכי גדול של חייה, אז היא אמרה: "זה שהקמתי חיים חדשים בישראל, הקמתי משפחה, ילדתי שני ילדים מוצלחים, שמחים ואוהבים את מה שהם עושים". וזה בעיקר קסם לי שאישה כזאת שהשיגה המון, סיפור חיים יוצא דופן, בלתי רגיל, כל הסופרלטיבים זה יהיה אנדרסטייטמנט, והיא בסוף מצליחה לזקק למשפטים, לתובנות שפשוט אתה נפעם ואתה אומר וואו, כאילו איך לא חשבתי על זה.
אלעד: לפני שלוש שנים, כשחגיגה היום הולדת 100, עידו רקובסקי כתב ספורט בעיתון הארץ, וחוקר במכון לחקר דיפלומטיית ספורט באוניברסיטת בן גוריון, ראיין את אגנס קלטי. גיל 100, זו הזדמנות לא רעה להסתכל אחורה ולסכם, ובמקרה של אגנס, היה הרבה מה לסכם.
עידו: כשמדברים על שואה, כן? משואה לתקומה, ברמה האישית, אומרים אגנס קלטי. היא נולדה יהודיה בהונגריה בינואר 21' בבודפשט, בבית יהודי אמיד. היא אמרה שאבא שלה ואמא שלה היו הורים שחיו למען הילדים שלהם ועם הילדים שלהם. כלומר, הם נהנו מהחיים, הם עשו ספורט, ובילו יחד את חופשות הקיץ. גם שלחו, בזכות האמידות שלהם, שלחו אותה ואת אחותה ורה לבתי ספר יוקרתיים יותר, בתי ספר טובים, וגם אפשרו להן ללמוד שפות, ללמוד מוזיקה, וכמובן לעסוק בספורט, וראית ממש את ה… גם זה שהיא התחילה להתאמן בגיל ארבע, וגם זה שבכיתה ה' התחילה לנגן בצ'לו, זה היה ממש חלק אינטגרלי מחייה. אבל במקביל, מה שקורה במולדתה הונגריה ובאירופה בכלל, כשהיא הייתה נערה, מתחיל להדהד גם לחייה שלה.
[מוזיקת רקע]
אלעד: אגנס הייתה עילוי, כבר מגיל צעיר. כשהייתה בת 16 זכתה באליפות הונגריה בהתעמלות. השלב הטבעי הבא עבורה היה לייצג את הונגריה באולימפיאדה, 1940, טוקיו. אגנס הייתה אמורה להיות שם בשיאה, בת 19. מדליות, הצלחה בינלאומית, הכל היה שם עבורה.
אלא שטוקיו 1940 בוטלה בגלל מלחמת העולם השנייה שהשתוללה באירופה, וכשהגיעו חוקי הגזע וההפליה האנטי-יהודית גם להונגריה, אגנס נאלצה לוותר על החלום.
[מוזיקת רקע מסתיימת]
עידו: קודם כל, גם כשהיא הייתה תלמידה בגימנסיה האוונגלית בבודפשט, בית ספר נוצרי, יהודים שילמו פי ארבעה שכר לימוד מנוצרים, וההורים שלה מצליחים להכניס אותה לשם. והיא מתארת בספר שלה, שהיא כתבה לימים על חוויות, שהיא חוותה כנערה יהודיה, הקנטות וכן הלאה. אבל בעצם בגלל הלשנה עליה שהיא יהודיה, היא נזרקת מאגודת הספורט שלה וכבר לא יכולה לעסוק בהתעמלות. זה עוד הרבה לפני שהנאצים פולשים להונגריה ב-44'. היא מבינה שמה שהיה רק יהיה יותר גרוע, והיא צריכה לפעול.
ובעיקר היא הבינה מהר מאוד, בגיל צעיר מאוד, שאין על מי לסמוך, והיא גם אמרה את זה באיזשהו משפט בעתיד שלה, היא אמרה: "החיים לימדו אותי שאם אדם רוצה להשיג משהו, הוא חייב להיאבק קשה. לי תמיד היה מזל בביש מזל, את השאר השגתי בעבודה מאומצת".
[מוזיקת רקע]
וזה ציטוט ככה… שכן, שאתה חושב עליו, אתה אומר וואו, כאילו, ואני חושב שזה מתחיל שם, זה מתחיל שם בבית הספר, שהיא מבינה שהעולם לא כזה ורוד, והיא מבינה שספורט זה חשוב, ואמונה בעצמך זה חשוב, אבל הישרדות זה יותר חשוב.
אלעד: זה משפט ששווה להרהר בו לעוד רגע אחד, להבליט: "תמיד היה לי מזל בביש מזל". זה משפט מקסים, ובאמת בחייה היה לאגנס הרבה ביש מזל.
[מוזיקת רקע מסתיימת]
עידו: פלישת הנאצים להונגריה, ב-19 במרץ 44', היא מחליטה לברוח מבודפשט. היא נישאת בנישואים פיקטיביים למתעמל אישטוון שרקני, ומאוחר יותר, היא מאמצת את הזהות של מי שהייתה עוזרת שלה יוהאס פירושקה. היא נותנת לה את כל הרכוש שלה, ומקבלת את המסמכים שלה, וכך היא מצליחה לשרוד. והיא מתלווה למשפחה שהיא עבדה אצלה, משפחת פרוונים. היא בורחת מההפצצות על בודפשט לכפר שנקרא סלקסנטמארטון, כפר שנמצא בדרום מזרח הונגריה, והיא יחד עם משפחת הפרוון ורגו, משפחת ורגו. היא הגדירה את זה ככפר מרוחק שבו איש לא הכיר אותי. היא עבדה גם כמשרתת, בעיקר ניקיונות, בישולים וכולי. והיא בעיקר מתארת, לאורך החיים שלה, את זה שהייתה הבנה שהיא צריכה לברוח, והייתה הבנה שהיא צריכה להישרד, והייתה הבנה שהיא צריכה להסתתר, כי היהדות שלה מעמידה אותה בסכנה.
אלעד: לרבים במשפחה לא היה את אותו מזל, כי אביה, הדודים שלה והמשפחות שלהם נשלחו לאושוויץ. ואגנס, מצוידת במסמכים פיקטיביים, ראתה את הכל, אבל לא הייתה יכולה לעשות דבר.
עידו: כן, היא מתארת גם בספר שלה וגם בעדויות, שהיא באחת הגיחות חזרה לבודפשט, היא רואה את הנאצים לוקחים את בני משפחתה, את אביה, ושאר בני המשפחה המורחבת, והם ישרפו לאחר מכן באושוויץ. בני משפחתה נספו, מי שניצל זה אמא שלה, היא ואחותה ורה, אבל היא בעיקר זוכרת מראות קשים מאוד מרחובות בודפשט, גופות, כל ההוצאות להורג על הדנובה, היא ממש זוכרת את זה. אנחנו מכירים את זה מידיעות אחרות של יהדות הונגריה, אבל היא ממש חווה את זה גם שם.
[מוזיקת רקע יהודית]
אלעד: למזל, גם כזה שמגיע בתוך ביש מזל, צריך בכל זאת לעזור. "המזל מגיע לאלו שעובדים עבורו קשה" כך אומרת הקלישאה, ואגנס עשתה בדיוק את זה. לא אימונים על קורה באולם, לא בחדר כושר מאובזר. גם כשעבדה בנקיונות עם מסמכים מזויפים, היא מצאה את הדרך שלה לשמור על כושר, לשמור על הגוף, וכך גם על הנפש.
עידו: היא עבדה המון. זאת אומרת הפעילות הפיזית, היא הבינה שהיא חייבת לעבוד על הגוף שלה. היא אומרת שהיה לי חצי יום ביום ראשון, אז היא הלכה לדנובה לאיזה מקום נסתר שם בכפר, כי היא לא רצתה שאנשים יזהו אותה.
[הקלטה] אגנס קלטי: "אני עשיתי התעמלות, חימום, וקצת מה שהיה אפשרי בתנאים האלו".
עידו: והאמונה שלה הייתה לשרוד. אגב, בראיון בגיל מאה היא אמרה איזה ככה בתמצות, היא אמרה: "תמיד ניסיתי להישאר במצב פיזי טוב ולהיות חזקה, כדי שאוכל להתמודד עם מה שיבוא, גם גופנית וגם מנטלית".
[מוזיקת רקע מסתיימת]
אלעד: מלחמת העולם השנייה הסתיימה. ואגנס, אז בת 24, צעירה במונחים אובייקטיביים, אבל בכל מה שקשור להתעמלות מקצועית, ממש לא. ובכלל, שנים לא הייתה יכולה להתאמן. כל אחד היה אוסף את השברים וממשיך הלאה, מוותר על החלום, מוותר על ההתעמלות. אבל לא היא.
[הקלטה] אגנס קלטי: "כשיכולנו לצאת [מחייכת] מהבונקר, הלכתי לחפש קודם את אמי ואחותי, ואחר כך אולם התעמלות. [צוחקת]".
עידו: זה היה סדרי העדיפויות. מצד שני, בריאיון ל"כאן", אחרי יום הולדת 100 שלה, לסרט שעשו עליה, היא אמרה, "החיים הם עסק לא בטוח, נכון? צריך להיזהר, חייבים להיות זהירים". וזה גם עוד תובנה שהיה לה, ואחרי המלחמה, היא פשוט, כנראה, האהבה להתעמלות הייתה מאוד חזקה, והיא חוזרת להתאמן. פחות חושבת על לייצג, לא לייצג, אלא באמת להשתמש במעמד הזה של ספורטאית, כדי להמשיך לעסוק במה שהיא אוהבת, מה שהיא עשתה מגיל ארבע.
אלעד: העיניים שלה בשלב הזה היו נעוצות קדימה לעבר אולימפיאדת לונדון 1948. היא פספסה כל כך הרבה זמן, וזו האולימפיאדה הראשונה של העולם החדש, של אחרי מלחמת העולם השנייה.
עידו: אם היא אומרת שב-48' היא הייתה הכי טובה במשלחת ההונגרית, אני נוטה להאמין לה [מחייך] יש גם הוכחות אחרי זה, אבל היא נפצעה.
[הקלטה] אגנס קלטי: "לא יכולתי להשתתף, וזה היה נורא עצוב בשבילי, אבל המשכתי למרות שהייתי די מבוגרת."
עידו: לכאורה היא כבר… היקום רומז לה, בואי, תתקדמי הלאה, שרדת, כל הכבוד, בואי… והיא לא מוותרת, והיא מחליטה להתאמן עוד ארבע שנים, עד משחקי הלסינקי 52'.
אלעד: שווה להבין רגע משהו כאן. כשהגיע הזמן למשחקים האולימפיים בהלסינקי 1952, אגנס כבר עברה את גיל 31. ואחרי כל מה שחוותה בחיים, ואחרי כל מה שהונגריה חוותה, אגנס הייתה חלק במשלחת ההונגרית, ונסעה לייצג את ארצה במשחקים האולימפיים.
עידו: ושם היא עושה את הבלתי ייאמן, וזוכה במדליית הזהב בתרגיל הקרקע. היא הופכת לאלופה אולימפית, והיא מהממת את כולם, גם בהונגריה, והיא הופכת בעצם לסמל הונגרי.
[מוזיקת רקע]
מישהי ששנים ספורות לפני זה בכלל הייתה צריכה להסתתר, ורצו רק להשמיד אותה, הופכת להיות סמל של האומה. היא אומרת גם: "לא היו רגשות להונגריה, איפה שהגרמנים לקחו את כל המשפחה שלי ושרפו אותם. אני תמיד הייתי יהודיה". וזה גם משהו שהיא באיזשהו מקום, הונגריה אולי הפכה אותה לגיבורה, אבל היא גם השתמשה בהונגריה, ואני חושב שזה העקיצה שלה, שזה מאוד אגנס. [מחייך]
אלעד: ארבע מדליות אולימפיות. ארבע הונחו על הצוואר של אגנס קלטי בהלסינקי. ואם הסיפור היה מסתיים כאן, הוא היה וואו. בגיל הזה, בתקופה הזו, ניצולת שואה שהופכת לגיבורה לאומית. זה כאילו תסריט הוליוודי מוכן, נשאר רק להדפיס. אבל הסיפור של אגנס לא נגמר כאן. אנחנו אפילו לא בחסות. אגנס זכתה גם באליפות העולם. אחר כך היא המשיכה להתאמן ולהתחרות, בגיל שבו מתעמלות כבר מזמן היו בפנסיה. היא אהבה את הספורט, ואהבה, לדבריה, לנסוע בעולם, לראות מקומות חדשים. ולכן את המשחקים האולימפיים של 1956 באוסטרליה, לא היה סיכוי שהיא תסכים לפספס. בגיל 35, היא התייצבה שוב לייצג את הונגריה. הונגריה שבאותם ימים, עברה תהפוכות גדולות.
עידו: באוקטובר 56', ארבע שנים אחרי אותם משחקים בהלסינקי, פורץ המרד ההונגרי בשלטון הסובייטי.
[הקלטה]
News Reporter: [dramatic music] “Faded emblems of red Terney went down as Hungarian patriots for 10 glorious days sent Russian armoured might reeling in the struggle which pitted raw courage and rifles against tanks…”
עידו: וזה מעמיד בסכנה, את היציאה של המשלחת ההונגרית למשחקי מלבורן. בכלל כל הספורטאים ההונגרים, מארגנים להם מחנה אימון בפראג, הם מצליחים, במרכאות "מבריחים" את כל הספורטאים ההונגרים, לפראג, ומשם הם נוסעים למלבורן. ומה שמעניין במלבורן, זה שכשהיא נוחתת, היא פוגשת את אחותה ורה. ורה עזבה את הונגריה, אחרי מלחמת העולם השנייה, עברה לאוסטרליה, ושם היא מתאחדת איתה, וזה אירוע שהיא מתארת אותו, כמאוד מאוד מרגש. וכמו הרבה ספורטאים אחרים איתה במשלחת, גם היא חוששת למה יקרה בבית. הסובייטים מדכאים את המרד באלימות, ולא ברור מה יעלה בגורלה של בודפשט.
אלעד: תראו, אני מדבר כאן לא מעט על הגיל, ובתור מי שאוטוטו יהיה בן 40, אני מבטיח לכם, אין כאן מצידי גילנות על מישהי שבאולימפידת מלבורן, הייתה בת 35. להפך, כי 35, למתעמלת אז, בשנת 1956, זה לא כמו 35 היום. לא היו אז טכנולוגיות, ידע רפואי, מדעי, כמו שיש היום. לא היו טיפולים ושיטות, שיכולות להפוך את הגוף לצעיר וחזק, וגמיש יותר בגיל הזה. 35, אז, למתעמלת, זה דבר שקשה בכלל לתאר. וגם אגנס ידעה את זה, והרגישה את זה, והניחה שזה ישפיע. הניחה בטעות.
עידו: היא אמרה שהיא בעצמה לא חשבה שהיא תוכל לזכות במדליה. היא אמרה: "הייתי בת 35 וכולם היו צעירים בהרבה ממני, התפלאתי ממש שזכיתי".
עכשיו, במה היא זוכה? ופה הגלוק הגדול… היא סיימה עם ארבע מדליות זהב אולימפיות. בתרגיל הקרקע, בקורה, במקבילים ובתרגיל הקבוצתי עם מכשירים, עם נבחרת הונגריה, ובעוד שתי מדליות כסף - קרב רב אישי וקרב רב קבוצתי. כלומר, היא צוברת בשני משחקים אולימפיים בלבד, כשהיא בעשור הרביעי לחייה, עשר מדליות אולימפיות, חמש מתוכן מזהב.
אלעד: אגנס סיימה את אולימפיאדת מלבורן כספורטאית עם הכי הרבה מדליות באותם משחקים. להגיד שזה סנסציוני, זה להמעיט בגודל ההישג שלה. אלא שלמרות ההצלחה האישית והלאומית במשחקים, בבית, בהונגריה, המצב היה קשה. ברית המועצות דיכאה את המרד ההונגרי, ואגנס, יחד עם כמחצית מהמשלחת לאולימפיאדה, ביקשה וקיבלה מקלט מדיני, ונשארה באוסטרליה.
עידו: אבל באוסטרליה, למרות כל התארים שלה וכל הרזומה, והסיפור חיים הבאמת יוצא דופן, היא לא מרגישה בבית. אבל היא מספרת שבמקום אחד שהיא הייתה באוסטרליה, היא הייתה שמה סדר גודל של חצי שנה, במקום אחד תפס אותה שליח יהודי, ושאל אותה אם היא מוכנה לבוא להופיע במכביה. אז היא מגיעה ב-57' למכביה החמישית, וראתה כי טוב.
[מוזיקת רקע]
[הקלטה] אגנס קלטי: "ואני ראיתי שאני כאן יכולה לעשות הרבה, לגדל כאן את הדור החדש, הבריא יותר, ואני טענתי שאני נשארתי בחיים, מכיוון שגדלתי על הספורט, והיה מספיק לי הכוח, והאומץ לב לעבור את זה, מה שעברתי."
אלעד: ועכשיו, הזמן לחסות. ממש מיד חוזרים.
[מוזיקת רקע מסתיימת]
[חסות]
חיה: זה היה ב-1956, כשהייתה אולימפיאדת מלבורן, ומכיוון שיש לי משפחה במלבורן, הם שלחו לנו, לאחי ולי, אלבום של האולימפיאדה. ואחי הפנה אותי לתשומת לב לתמונה מאוד יפה, מרשימה במצב של עמידת ידיים עם פיסוק כזה, והוא אמר לי: "את רואה, זאת אגנס קלטי והיא יהודייה". ומאז זכרתי את השם הזה, נצרב בזיכרוני.
[מוזיקת רקע]
אלעד: עוד כשהייתה ילדה ולפני שפגשה את אגנס קלטי במציאות, חיה הלפרין מצאה את עצמה מסוקרנת ממנה, מתרשמת ממנה. חיה בעצמה הייתה מתעמלת, וב-1957 הגיעה למועדון ההתעמלות שלה בחיפה, אורחת מיוחדת מאוסטרליה, אגנס קלטי.
חיה: כשהיא הגיעה למועדון הזה, ואז אני ידעתי מי היא, אבל כל כך התרשמתי כי דמות כזאת לא ראיתי מעולם, זה לא… היא, לא הייתה דמות רגילה. היא הייתה כל כך שרירית וכל כך חטובה וכל כך מיוחדת בפרופורציות הגופניות שלה, שידעתי אמנם את שמה, אבל אני לא תיארתי לי שזה הדבר הזה בכלל אמיתי. [מחייכת]
היא נתנה איזשהם תרגילים, והיינו צריכות לעשות אותם. הוחמאתי מאוד בזה שהיא אמרה לי שאני די זריזה ויש לי תנועה אלגנטית. וככה, אתה יודע, שאגנס קלטי אמרה דבר כזה, אני באתי הביתה הכי מאושרת בעולם. לשמוע מחמאה כזאת, מאלופה כזאת, מאישיות כזאת, זה היה ממש מרגש.
אלעד: אגנס קלטי התאהבה בישראל, ויותר מזה. בישראל היא מצאה לעצמה מטרה - לקחת את ענף ההתעמלות, שהיה רחוק מלהיות מקצועי, ולהפוך אותו לכזה. להפוך את ענף ההתעמלות הישראלי ראוי לבמה העולמית, לאולימפיאדה.
זה לא היה קל, גם כלכלית. בסרט שעשה תאגיד "כאן" על אגנס קלטי, מספרים איך דמויות מוכרות מיוצאי הונגריה, אפרים קישון למשל, עזרו לה. קישון, כך מספרים, כתב לשר החינוך שאם המדינה לא תסייע לאגנס, הוא יעזוב את הארץ, והמדינה סייעה. אבל זה לא היה רק עניין של אולמות או ציוד שהיה צריך לרכוש. מה שאגנס הייתה צריכה להביא לישראל, בעיקר, זו התרבות הספורטיבית.
חיה: היא באה מעולם אירופה המזרחית, ששם משמעת וסדר וניקיון, והכל היה כל כך מתוקתק וכל כך חזק. המשמעת הייתה מאוד מאוד חזקה. ולאט לאט היא גם חינכה אותנו לזה. היא הייתה קצת קשוחה, אבל עם השנים שהכרתי יותר אותה וראיתי שממעטה הקשיחות הזאת יש בסך הכול נפש כל כך עדינה, והתנועה שלה, להסתכל על התנועה הזאת, אני לא חושבת שיש עוד מישהו היום, עם כל המתעמלות הטובות, שיש להן תנועה כזאת שיוצאת ממש מהליבה, מהליבה לא רק פיזית, אלא ממש נפשית. הרגשת שזה יוצא לה מהנשמה.
אלעד: אגנס קלטי עשתה דבר, במקרה שלה עוד דבר, שאי אפשר היה להאמין שיכול לקרות. שלוש שנים אחרי שעברה לישראל והחליטה לקחת את ענף ההתעמלות כפרויקט, אגנס עמדה, כמאמנת ראשית, בראש נבחרת ישראל להתעמלות באולימפיאדת רומא 1960. היא המשיכה לאמן בישראל, היא חינכה דורות של מתעמלות צעירות, לא רק למקצוענות ואהבה להתעמלות, אלא אהבה לספורט בכלל.
[מוזיקת רקע]
היא התחתנה בישראל, היא הולידה שני בנים, ובקשיחות ובמבטא הונגריים עשתה את מה שהיא אוהבת לעשות, התעמלות, ואולי לא פחות מזה, לטייל בעולם.
חיה: היא פשוט אהבה את המקצוע, והיא אהבה מאוד מאוד את הטבע. היא אהבה את הים הכחול, את השמיים הכחולים פה בארץ, שהיא הרגישה שזה החופש שלה אחרי כל מה שהיא עברה. אהבה מאוד לטייל בעולם. טיילה גם המון המון בעולם, כמעט כל שנה. ואיך שהיא הייתה חוזרת, ישר, עוד לא פרקה, בקושי פרקה את המזוודה, וכבר היא היתה יושבת עם האטלס, אז עוד לא היה אינטרנט, לחפש את האתגר הבא לנסיעה שלה.
אלעד: אגנס קלטי הפכה לאגדה אולימפית, ובפרט היא הפכה לאגדת ספורט הונגרית.
עידו: אבא שלי, שביקר לפני כמה שנים בהונגריה, צילם לי בניין שעל כל הבניין יש תמונה של אגנס קלטי, שזה בלתי נתפס. אתה יכול לדמיין דבר כזה בישראל?
אלעד: אבל בישראל, למרות התרומה האדירה שלה וההישגים אל מול המכשולים, היא הייתה פחות מוכרת. היא לא תמיד קיבלה את המקום שרבים יטענו שראוי לה.
עידו: אני חושב שיש פה שלושה מאפיינים שאני רואה: הראשון, בגלל שהיא לא ייצגה את מדינת ישראל, אז היה קשה למדינת ישראל לבוא ולהגיד, "היא משלנו". ההיבט השני, זה ההיבט של העלייה. היא בסוף עלתה למדינת ישראל. היא עולה, היא עולה חדשה, היא לא דיברה את השפה בהתחלה, וגם כשהיא דיברה זה היה מבטא מאוד מאוד כבד. ויש גם היבט כזה, חברתי, אישי, תרבותי, שפתי, שקשה מאוד לגשר עליו. והסיבה השלישית זה באמת הפער התרבותי בין איך שישראל מכירה או מוקירה את גיבורי התרבות בכלל והספורט בפרט, ובין איך שבהונגריה עושים את זה. ואני חושב שגם כאן היינו יכולים לעשות הרבה יותר. אני שמח שלקראת שנותיה האחרונות היא כן קיבלה מעט הוקרה והכרה, ואני חושב שגם זה שאנחנו פה מדברים עליה זה סימן לתיקון מסוים.
אלעד: ב-2017, לא מעט בזכות דחיפה של המדליסטית האולימפית הישראלית הראשונה, יעל ארד, אגנס קלטי קיבלה סוף סוף את הכבוד, את החיבוק, את ההכרה הלאומית הישראלית. היא קיבלה את פרס ישראל. היא קיבלה חיבוק משר החינוך, לחיצת יד מראש הממשלה, רגע אחרי שהוקרן בעולם הסרטון הקצר שבו בגיל 96 רואים אותה מחזיקה רגל אחת באוויר ישרה כמו פלס.
עידו: ב-2017, כשהיא בת 96, היא מחליטה, הבן שלה, רפי, שחזר להונגריה בעקבות אימו, בעצם הוא יליד ישראל, אבל הוא עבר להונגריה, הוא מחליט שהיא תבוא לבלות איתו את שנותיה האחרונות, והיא חוזרת להונגריה והיא מתקבלת שם בכבוד אדיר. כל שדרת השלטון ההונגרי, שר הספורט, מבקרים אותה לעתים תכופות, הם נותנים לה כבוד, מארגנים לה אירועים, והיא זוכה להכרה הזאת.
[מוזיקת רקע]
אלעד: וכך, לפני חמישה ימים בבודפשט, הלכה לעולמה אגדת ספורט יהודית, הונגרית, ישראלית. אישה שבזכות המון עבודה קשה, מוטיבציה והמון כישרון, הצליחה לייצר לעצמה כמויות אדירות של מזל בחיים ש… איך היא אמרה? "היו מלאים בביש מזל".
עידו: תומאס באך, יו"ר הוועד האולימפי הבינלאומי, ספד לה בשבוע שעבר, הוא אמר: "היא תיזכר לנצח בזכות סיפורה מעורר ההשראה. אגנס קלטי הוכיחה את כוחם של נחישות חזקה ואומץ להתגבר על טרגדיה כאשר היא, שנולדה למשפחה יהודית, שרדה את השואה והמשיכה לזכות בעשר מדליות אולימפיות לאחר מלחמת העולם השנייה. חמש מהן זהב, זה באמת מעורר השראה".
אלעד: עידו רקובסקי, תודה.
עידו: תודה, אלעד.
אלעד: ותודה לחיה הלפרין.
זה היה "אחד ביום" של N12. קטעי הארכיון ששמעתם הם באדיבות "כאן" תאגיד השירות הציבורי. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקסט היומי". העורך שלנו רום אטיק, תחקיר והפקה שירה אראל, עדי חצרוני ודניאל שחר, על הסאונד, יובל ברוסילובסקי. יאיר בשן יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.
אני אלעד שמחיוף. אנחנו נהיה כאן גם מחר.
[מוזיקת רקע מסתיימת]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments