לפני חצי שנה בדיוק התעוררה ישראל לקול האזעקות, ואל האסון הגדול ביותר שידעה המדינה. מבין הסרטונים שהציפו את הרשת ב-7.10 היה אחד שבו נראתה ישראלית צעירה בשם נעמה לוי, מגואלת בדם, יחפה, נגררת בשיער, מוצאת מהרכב ומוכנסת אליו חזרה כשבחוץ מחבלים צוהלים בשמחה. ומאז היא מוחזקת בעזה, ביחד עם עוד 132 חטופים ישראלים. אז היום אנחנו בשיחה מיוחדת עם אמא של נעמה, ד"ר אילת לוי שחר.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 07/04/2024.
[מוסיקת פתיחה]
אלעד: היום יום ראשון, שבעה באפריל, ואנחנו "אחד ביום", מבית N12.
אני אלעד שמחיוף ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו, סיפור אחד ביום, בכל יום.
[המוסיקה מסתיימת, הפוגת שקט לכמה שניות]
אנחנו מציינים היום חצי שנה.
חצי שנה לשבת ההיא ששינתה את הכל.
חצי שנה לאזעקות הרבות של צבע אדום בבוקר.
חצי שנה לתמונה שבה נראה טנדר לבן פורק מחבלים חמושים בלב העיר שדרות.
חצי שנה לשיחות הטלפון הבלתי יאומנו לאולפן החדשות, של תושבים נצורים בממ"דים לוחשים מחרדה ומאימה.
חצי שנה מהסרטון שבו נראתה ישראלית צעירה, מגואלת בדם, יחפה, נגררת בכוח בשיער, מוצאת מרכב, ומוכנסת אליו בחזרה, כשבחוץ מחבלים מטונפים צוהלים בשמחה.
חצי שנה מאז שנעמה לוי נחטפה, וחצי שנה שהיא כבר מוחזקת שם.
[מוסיקה]
איתה, אחרי שנודע על מותו והשבת גופתו של אלעד קציר, איתה נמצאים שם עוד מאה שלושים ושניים חטופים וחטופות.
אז היום, חצי שנה לשבעה באוקטובר, אנחנו בשיחה מיוחדת עם דוקטור אילת לוי שחר, אמא של נעמה.
שלום אילת.
ד"ר לוי שחר: שלום לך.
אלעד: הוואטסאפ שלך, יש שם תמונה שלך ושל נעמה יחד, מתי היא צולמה?
ד"ר לוי שחר: אה… אני חושבת בערך שנה וחצי, כשהיא… אולי קצת פחות, זה היה בקיץ לפני שהיא התחילה את המכינה, היה איזה מפגש במכינת "באר אורה", ונסעתי איתה. קצת רחוק, זה ליד אילת, אז כמובן שככה ירדנו לחוף אחרי המפגש, וזה תמונה מאילת.
אלעד: למה דווקא את התמונה הזו שמת?
ד"ר לוי שחר: קודם כל זה סלפי שנעמה צילמה. גם אני אוהבת אותה, היא כאילו טבעית כזאת, פשוט יצאנו מהים ועמדנו שם והצטלמנו. והיא נורא אנחנו, נורא היא. אז זה הרגיש לי טבעי ומחבר. והחלפתי את התמונה ממש ככה בימים הראשונים, אני חושבת, אחרי השבעה באוקטובר.
אלעד: מאיפה הגיע הדחף, הצורך? כי זה לא דבר מובן מאליו, בתוך הכאוס והעשייה והדאגה והחשש, להחליף תמונה בוואטסאפ.
ד"ר לוי שחר: [מגחכת] לא יודעת, הרגשתי צורך להחזיק אותה. להחזיק אותה איפשהו איתי. ועברתי על תמונות, וזה ככה היה מה שקפץ לי. ואני מאוד רוצה אותה איתי, וזה היה כמובן מהרגע הראשון, עם השוק והכול. ואני חושבת שגם בימים הראשונים, לא עשינו הרבה, חוץ מאשר לשבת בעצם, ולהיות בהלם ולנסות להבין מה קורה. אז היה אולי אפילו את ה… את הרגע להתעסק בדברים כאלו.
אלעד: בשבעה באוקטובר, דיברתם איתה? היה קשר?
ד"ר לוי שחר: אני התכתבתי איתה בוואטסאפ, בכמה דקות לפני שבע בבוקר, אחרי שעלינו מְהַ… הייתי פה בבית עם הילדים, ועלינו מהמקלט, אחרי האזעקה. והתכתבתי איתה, היא הייתה בנחל עוז. שאלתי אותה… בעצם לא… כאילו, כתבתי לה: נעמונת, סימן שאלה. ו… והיא ענתה לי, 'אנחנו במרחב המוגן, לא שמעתי דבר כזה בחיים שלי'. אחרי לא יודעת כמה זמן, חצי שעה, ארבעים דקות, משהו כזה, כתבתי לה שוב, 'מה קורה מאמי?', ואז אחרי זה היא כבר לא ענתה. זה כבר, לא נקראה ההודעה הזאת. אגב, היא כתבה… זה… אני לא חושבת שאמרתי את זה בשום מקום, אבל… היא כתבה 'במחרב המוגן', ולא 'במרחב המוגן'. שיכול כזה של אותיות… אתה יודע, עם משמעות. עכשיו שאנחנו יודעים מה היה שם.
אלעד: וכשאת התכתבת איתה, באותן שעות, כבר התחלת לשמוע דיווחים. מה עבר בראש?
ד"ר לוי שחר: בשעות הראשונות האלו, בשעה, שעתיים הראשונות, עוד לא מבינים מה קורה.
אמרתי טוב מרחב מוגן. בראש שלי… היא נמצאת באיזה חדר סגור כזה, עם כאילו כמו… כמו כזה דלת של צוללת, שנסגר טוב כמו בונקר, אוקיי? במרחב מוגן, מה שלא יהיה, הכל בסדר. התחלנו לראות כל מיני דברים, בהתחלה עוד לא היה כלום ברשתות ולא בטלוויזיה, ואז התחלנו לראות כל מיני דברים. אמרנו, טוב, מוזר. מה קורה פה? יש מחבלים? לא היה ברור, הרי. התכתבויות בוואטסאפים של הורים. אבל אני עדיין לא חושבת על דברים גרועים.
כאילו בעיקר חשבתי על זה שאוקיי, כנראה שאני לא אוכל ליסוע אליה היום לנחל עוז, כמו שתכננתי, אז את יודעת, הצידנית נשארה פה, ככה עם כל הרצון להביא לה דברים, וכאילו היה… מבחינתי זה היה עוד בשלב של, אוקיי, התוכניות להבוקר השתנו קצת, כי משהו קורה.
אלעד: כלומר, הייתם אמורים לנסוע, לבקר אותה?
ד"ר לוי שחר: כן, כן.
אלעד: מה היה בצידנית?
ד"ר לוי שחר: כל מה שהיה בארוחת שישי, ושמרתי לה בקופסאות, וככה קצת תכננתי לשים לה קצת הפתעות וחטיפים ודברים, לא משהו… רגיל. כאילו, הכל היה רגיל. [מחייכת]
אלעד: זה דבר שהייתם עושים? זה היה…
ד"ר לוי שחר: כן, קודם כל, כשהיא הייתה במכינה, אז מדי… לא היה הרבה ביקורים, אבל מדי פעם… אבל במקרה הזה היא רק הגיעה יום לפני כן לנחל עוז, אז עוד לא הייתי שם, ועוד לא יצא לנו לעשות… זה היה בעצם פעם ראשונה שהיא הייתה בשבת, ותכננתי לבקר אותה.
אלעד: ובאותה שבת בבוקר בעצם את אומרת, הלך הרוח, המחשבה אצלך הייתה בשלב הראשון, אוקיי, התוכניות השתנו. כלומר, פשוט לא יהיה ביקור, אבל, אבל יהיה בסדר.
ד"ר לוי שחר: כן, ממש ככה. גם כאילו אמרנו, טוב, מה נעשה? אי אפשר גם, כאילו צריך להקשיב לחדשות, לראות מה קורה. פתחנו פה את הלוח מונופול במרפסת, התחלנו לשבת, אני עם הבנים, לשחק. וככה תפסה אותנו שיחת טלפון. לא יודעת אם זה היה עשר וחצי או אחת עשרה, מאבא של נעמה שאמר ש… שאלתי אותו 'מה קורה?', אמר לי, 'לא טוב'. ואז הוא סיפר שראו סרטון של נעמה נחטפת, ב… אותו סרטון מפורסם. שנהיה כל כך מפורסם מאז, בעזה.
נעמדתי אז, אני זוכרת שאני נעמדת, כאילו, ליד השולחן, ואומרת לו, 'מה? מה?', כאילו, והבנים מסתכלים עליי, הבן הגדול, כאילו, הוא אמר לי אחר כך, שהוא אומר לעצמו, 'עוד פעם אמא קצת דרמטית על משהו? מה, דרמה?'. שוק. לא חושבת שעיכלתי את זה באותו רגע.
לא הבנתי מה הוא אומר. אמרתי לעצמי, זה… זה… כאילו, מה זאת אומרת? מה זאת אומרת, ראו דבר כזה? זה לא הגיוני, זה כנראה טעות. זהו, ואז התחילו הטלפונים, ולהביא את מיכלי הביתה, הבת הצעירה שישנה אצל חברה, וההורים. להתחיל להבין מה קורה.
אלעד: את הסרטון? מתי בעצם נחשפת אליו? מתי ראית?
ד"ר לוי שחר: לא ראיתי אותו באותו זמן. הילדים הגדולים כן ראו. ואז בעצם נחשפתי לזה כאילו דרך העיניים של… של הילדים, שראיתי את המבט שלהם. ראיתי שהם מזהים אותה באופן מוחלט.
ומיכלי אמרה לי, 'אמא, למה היא לבד שם? איפה חברות שלה?', גם אמרה לי שהיא קשוחה. היא נראית קשוחה. נראית קולית. זה מה שהבנתי. זה בעצם המפגש הראשון שלי עם הסרטון, דרך המילים שלה, המבטים שלהם. בהמשך אותו יום, זה התחיל להיות, התחילו להקרין הרי כל מיני דברים בלופ ככה בטלוויזיה, אז באמת גם נחשפתי לזה. פשוט ראיתי את זה. ראיתי חלקים, פריימים, לא את הכל מלא. ולא, לא ישבתי וצפיתי בסרטון הזה.
אלעד: אבל, אני מנסה רגע להבין את הסיטואציה, כי את אומרת בעצם, במשפחה בבית כבר צופים בסרטון לידך.
ד"ר לוי שחר: כן.
אלעד: ואת באופן אקטיבי אומרת להם, אני לא רוצה לראות.
ד"ר לוי שחר: נכון.
ד"ר לוי שחר: תסבירי לי את ההחלטה.
ד"ר לוי שחר: כן, אני לא כל כך יודעת אולי לשחזר, אם זה הייתה החלטה מאוד אקטיבית שלי, או פשוט הייתי במצב כזה של הלם, וקצת הקשבתי בקולם, אמרו לי לא לראות אז לא ראיתי, כי הבנתי שזה משהו קשה. ואמרתי, אולי אני יכולה לקבל את זה קצת במנות קטנות יותר, וקצת להבין יותר טוב מה קורה, לפני שאני… לפני שאני יושבת ומסתכלת על זה. אבל שוב, לא היה… כאילו, אי אפשר היה להימנע מזה, כי בסוף ראיתי את זה בטלוויזיה.
אלעד: שזה דבר שבעיניי הוא, את יודעת אני… זה כאילו קורע לי את הבטן ואת הלב, שאת יודעת שיש סרטון, את רואה את התגובות, את מתארת ומדמיינת, אני מניח, מה רואים בו. ואז פשוט באיזה מסך רץ ברקע, פתאום רואה את הבת שלך?
ד"ר לוי שחר: כן. כן. כן. [צחוק קל] כאילו, זה באמת לא יאמן. זה בלתי נתפס. זה היה… שוב, אני… כל כך הרבה זמן עבר מאז, וכל כך הרבה דברים קרו, התווספו, חוץ מהדבר היחיד שצריך לקרות, שזה שהיא תחזור. אבל… אבל להיזכר בימים הראשונים האלה, אני לא חושבת ש… ש… כאילו, לקח לי זמן לעכל, ולהבין מה קורה. ו… מעבר לסרטון, אני… אני, גם לקח לי זמן להבין שאני לא יושבת עכשיו בבית, ומחכה לה. כלומר, זה לא איך שזה הולך לעבוד. כי לא מחזירים אותה. כאילו, חשבתי, רגע, היא שם אז תחזירו, שיחזירו אותה, זה פיגוע. יש פיגוע, תטפלו בפיגוע. ו… לקח לנו אני חושבת קרוב לשבוע וחצי, עד שהגענו לאולפן של חדשות 12 לדבר, פעם ראשונה, ואחרי זה להבין שצריך להתחיל לפעול.
אלעד: וזה נכון יהיה לומר שזה לא המקום הטבעי, עבורך? להיות חשופה, להיות בתקשורת, לפעול אקטיבית, לדבר?
ד"ר לוי שחר: מאוד נכון לומר. [צוחקת] אני עדיין, עם כל השיחות וראיונות ופגישות ונאומים, שמאז כבר יצא לי להיות חלק בהם, אני לא מצליחה להתרגל לזה. זה… דיבור בפני קהל וחשיפה וכל הדברים האלה מאוד מאוד לא טבעיים לי ולא נוחים לי ובעיקר, אני חושבת שבעיקר הנושא של הפרטיות, זאת אומרת, אנחנו אנשים מאוד מאוד פרטיים, לא… הפוך מלחפש את הפומביות והחשיפה.
אלעד: ובכל זאת, זה… הייתה איזושהי דילמה? היה איזשהו מאבק פנימי? או שברגע שהבנת שאת צריכה להילחם כדי לקבל את הבת שלך בחזרה, אז כל הדברים האלה בעצם היו בצד. או שזה משהו שהתלבטת לגביו? התנהל אולי אפילו בתוך המשפחה איזה דיון?
ד"ר לוי שחר: אני חושבת שמה שהית… בעיקר… כמובן שככה היה דיון בתוך המשפחה, אבל אני חושבת שבעיקר מה שהתלבטתי לגביו, התלבטנו לגביו, זה החשיפה של נעמה ומה נכון עבורה איפה שהיא נמצאת ומוחזקת כרגע. ומה יהיה נכון, כאילו, איך לנהל את זה נכון לקראת השיבה שלה, שהיא תהיה פה, וכמה לדבר עליה, וכמה לחשוף אותה וכמה להתייחס לדברים שמתפרשים מתוך הסרטון, וכן הלאה. פה היו ההתלבטויות, וככה פעלנו מרגע לרגע. אבל לגבי לשים את עצמי במקומות הלא נוחים האלו, אני חושבת שפשוט החלטתי להתגבר, ואני ממשיכה להחליט את זה כל יום מחדש.
אלעד: זה מעניין אותי מה שאת אומרת, כי זה איזה סוג של דילמה שהיא מאוד מורכבת, בסל של דילמות מורכבות אחרות. אבל את אומרת, הסרטון הזה הפך להיות סרטון שנראה בכל העולם, ורואים את נעמה ברגע טראומטי וקשה. ואנשים כבר ניתחו את הסרטון, והסיקו מסקנות על סמך הסרטון. ואת אומרת, מצד אחד אני רוצה להילחם עליה, שיכירו אותה, שידעו מי היא ומה היא עוברת,
ד"ר לוי שחר: נכון.
אלעד: ולהפעיל לחץ. מהצד השני, כשהיא תחזור, היא תצטרך להתמודד גם עם הדבר הזה, עם הידיעה שדיברו עליה וראו אותה ככה.
ד"ר לוי שחר: ולכן גם היה לי חשוב, אני חושבת, בשלב די מוקדם, שיראו את נעמה. את נעמה באמת, לא נעמה של, ש… שבסרטון שאין שם שום דבר, חוץ מאשר זה שהיא באמת נראית ככה, אה, קשוחה. [מחייכת] בהתחשב בנסיבות שהיא נמצאת שם, אין שם שום דבר שהוא דומה למה שהיא לפני השבעה באוקטובר, לפני אותו סרטון נורא.
אז היה חשוב לי שיראו אותה מחייכת, יפה, רוקדת, חברות, עם משפחה, זאת אומרת זה… לאט לאט הדברים האלה גם קיבלו איזשהו מיקוד. ו… ואני יודעת שיש הרבה, אני חושבת שאלפים, שאם לא יותר, אני לא יודעת אפילו להעריך בכל העולם, שמכירים אותה, ממש מרגישים שמכירים אותה. ומתפללים עבורה וחושבים עליה ומרגישים שהיא כמו בת שלהם, חברה שלהם. ו… זהו, [נאנחת] היא עדיין לא חזרה. [בקול רועד]
אלעד: אבל זה עדיין נמצא שם בראש של… כשהיא תחזור והיא אולי תראה את כל הדברים שאמרנו עליה וסיפרנו עליה, היא אולי תכעס שאמרתי דבר כזה או סיפרתי דבר כזה, זה עובר בראש?
ד"ר לוי שחר: זה נמצא שם בראש. אני אפילו מתעודדת מזה לפעמים, כי אני אומרת, נעמה אוהבת ככה לכעוס. [צוחקת] היא אוהבת… היא דעתנית, היא אוהבת לכעוס על אמא, ואני מחכה לזה, כאילו אני אומרת, יופי, שתבוא, שתכעס.
היה איזה… פשוט שאחרי, לא יודעת, חודש וחצי, חודשיים, החברות שלה, של נעמה, שאני נפגשתי איתם הרבה, אחת לשבוע בערך, הביאו לי ולמיכלי, לבת הצעירה, צמיד כמו שהם נתנו לנעמה ליום הולדת. וצרפו לזה תמונה שרואים אותה בתמונה עם הצמיד, וישר חשבתי… אמרתי להם, וואי, היא תראה, כאילו היא תחזור, היא תראה את זה עליי, היא תגיד לה, 'אמא, מה לקחת לי את זה?', אני אגיד לה, 'אֵה נעמה, זה שלי, זה אני קיבלתי'. אבל כאילו זה, זה מסוג הדברים שאני… זה סתם ככה כדוגמה. אבל אני באמת, אני חושבת שהיא תהיה בשוק, היא תהיה בשוק, שהיא כל כך מוכרת, שהתמונות שלה בכל מקום. היא יכולה לכעוס על תמונה כזו או אחרת, והיא יכולה לכעוס באמת אולי על החשיפה. כי היא מאוד לא כזו, מאוד מאוד לא, היא לא תהנה מזה.
אולי היא תרגיש, והלוואי, שאתה יודע, משהו… משהו כן טוב יהיה בסופו של סיפור, שהיא תחזור, והיא תרגיש שיש לה אולי ייעוד, אולי שליחות, אולי ה… כל הדברים שהם גם 'היא', לדבר בפני אנשים, לגרום לשינוי חיובי בעולם, לחבר בין אנשים, זה דברים שהם שלה. יכול להיות שיהיה לה רצון לזה גם כשהיא תחזור, אבל בטח לא לחשיפת עצמה, בשביל ה… בשביל שהיא תהיה מוכרת, בשביל שהיא תהיה סלב, ממש לא. [צוחקת]
אלעד: את ישנה בלילות?
ד"ר לוי שחר: אני בדרך כלל ישנה בסדר, יש לי כנראה שינה די מקוטעת, כי הרבה פעמים שאני משחזרת את הלילה, אני כאילו מגלה שהייתי ערה, בחלק ממנו. [צחוק קצר]
אלעד: חלומות יש?
ד"ר לוי שחר: כן.
אלעד: עליה?
ד"ר לוי שחר: עליה מעט. אני חושבת שחלמתי עליה שלוש פעמים, מאז השבעה באוקטובר. עליה ישירות, מעט. יש לי חלומות כאילו קשורים, אחרים. משהו, התת מודע מפיק כל מיני דברים מוזרים, סכנות, פחד על הילדים. כאילו, חלמתי לא מזמן שכאילו, אני יודעת שמשהו רע קרה לי, ומתקשרים אליי ובאים אליי, ורוצים להגיע, ואני יודעת שזה בגלל שמשהו רע קרה, אבל אני לא זוכרת מה זה. כאילו בחלום אני לא משחזרת בדיוק מה זה ה'משהו רע' הזה. יש כל מיני חלומות. אבל עליה מעט.
אלעד: מעניין אותי הרגע, אם היה רגע כזה, זה דבר גם שצריך לדבר עליו עם משפחות אחרות, כי זה רגע שלחלקן הוא מאוד משמעותי ומעניין. שבו, אי אפשר לקרוא לזה שגרה, אבל כאילו חוזרים לסוג של משהו שדומה למה שהיה לפני. אני יודע שחזרת לעבודה חלקית.
ד"ר לוי שחר: כן.
אלעד: זה מה, זה היה רגע כזה? זה… הייתה החלטה כזו? זה פשוט קרה?
ד"ר לוי שחר: אני חושבת שככה, במשך ה… במהלך השבוע, שבועיים הראשונים, אמרתי לעצמי, אני צריכה לעשות משהו, אני צריכה להעסיק את עצמי, אני צריכה ל… כאילו, אני לא יודעת כמה אני מסוגלת להיות בחשיבה בהירה, אני לא יודעת מה אני יכולה לעשות, אולי אני אתנדב איפשהו, אולי אני אעשה משהו, מה צריך לעשות עכשיו, אנחנו במלחמה, מה קורה… כאילו ככה, עלו לי כל מיני מחשבות. ואז אמרתי, רגע, יש לי, כאילו… אבל העבודה שלי כרופאת משפחה היא חשובה, משמעותית. כאילו, אני יכולה לעשות את זה. מחכים לי המטופלים שלי. יש רופאים אחרים שהם במילואים, וגם הם, כאילו צריך ל… יש פה איזה מאמץ כולל כזה. אז אמרתי לעצמי, מה אני יכולה לעשות? צמצמתי קצת את השעות, וככה השארתי את זה בשלוש פעמים בשבוע ואמרתי, נעשה מה שאני יכולה, זה מינון ככה שהיה נראה לי בסדר, ובמידה ואצטרך החלפה, זה גם כן יחסית אפשרי להחליף אותי ככה במינון הזה. כן, הרגשתי שאני צריכה לעשות משהו.
אלעד: אבל את יושבת בחדר, בקופת חולים, ומדברת עם פציינט שאומר לך שהוא משתעל וכואב לו בחזה, או שיש לו חום וכאב ראש… את בקשב? את מסוגלת בכלל לשמוע סבל של אנשים אחרים? לשמוע כאב של אנשים אחרים? כאילו, זה...
ד"ר לוי שחר: כן, האמת שכן. כי אני אומרת לעצמי, באותם רגעים אני אומרת, זה אני מכירה, זה אני יודעת. אבל כן, גם כן עוד דבר קורה, שאולי שני דברים אני אגיד על זה.
אחד, שיש לי מזכירה שיושבת בחוץ, ואז אני גם… יש איזה הרגשה… היא גם נורא טובה, ויש לי איזה הרגשה שמישהו שומר עליי בחוץ, ומווסת… משהו מאוד פרקטי, הוויסות הוא של האנשים שנכנסים, ושל המשימות שנוצרות, והטלפונים, אבל יש איזה משהו ככה שמרגיש מוחזק, אז אני חושבת שזה גם איזשהו אזור שככה עוזר לי. וגם התקשורת עם האנשים, שאת רובם, אמנם יש ככה מטופלים שהם לא… פחות מוכרים לי, אבל את רובם אני מכירה ולא מעט זמן, אז יש הדדיות גם בתקשורת.
וגם קורה דבר שכשמסתיימת המשמרת, אז זה קצת כמו להתעורר בבוקר. זה כאילו, אני לפעמים קצת רוצה לדחות את זה, אני אומרת למזכירה, את יכולה ללכת אני עוד צריכה להמשיך פה כמה דברים, כאילו אני לא רוצה להגיע לרגע הזה שאני, בום, כאילו נוחתת חזרה לתוך המקום הקשה, הכואב, הנורא הזה.
אלעד: יש תגובות של אנשים שברבות הזמן והחודשים שעברו, את כבר מקבלת פחות טוב? מבט, שאלה, משהו שהיית, כלומר, שאת כבר אומרת, אין צורך, לא… אני מעדיפה, מעדיפה בלי.
ד"ר לוי שחר: אין לי שום שיפוטיות כלפי איך שאנשים פונים אליי, מגיבים אליי, אבל אני חושבת שמה שיותר מפריע לי זה דווקא אנשים שלא מתייחסים.
אלעד: יש כאלה?
ד"ר לוי שחר: יש. שוב, לא מדברת על החברים הקרובים, אני מדברת באופן כללי, אנשים ש… אתה נתקל בזה כי אתה רואה אותם יוצאים למסיבות והולכים ל… ומעלים פוסטים חייכנים כאלה, מ… מ… איי סיישל או לא יודעת מה, זה… כאילו זה קשה. זה… החיים נעצרו, לנו החיים נעצרו.
אלעד: וכשאת רואה איזה פוסט כזה או איזה חבורה שהולכת למסיבה, בא לך פשוט לצרוח? אני לא יודע אם את גם עושה את זה, אבל...
ד"ר לוי שחר: אני… כן. אני לא יודעת מה בא לי, זה באמת שאלה, כאילו אני לא כל כך … הווליום של הקול שלי [מחייכת] הוא לא שם, זה אולי בעיה. אבל בא לי להגיד להם שתעצרו הכל, תעצרו הכל. אתם יודעים מה, כל אחד שיעשה בפרטיות שלו את מה שהוא צריך, אפילו לבלות, אפילו את היוגה שלכם, או מה שזה לא יהיה שמתחזק אותכם, שנכון לכם. תעבדו, כאילו גם אני עושה את הדברים האלה. זה בסדר, אבל… אבל תמשיכו להיות בתוך האירוע הזה שממשיך כל הזמן. כלומר, תעשו גם, ועדיין להיות בקשר עם האירוע הזה. וקשה לפעמים לשים את האצבע, על איפה בדיוק, ומה לעשות. גם אני לא יודעת הרי בכל רגע מה לעשות. כן לצאת לרחובות, לא לצאת לרחובות, עכשיו כולם יוצאים לרחובות. כאילו זה שאלות טובות. אבל לפעמים אני אומרת לעצמי, כשאני רואה את הניתוק, אני יודעת לזהות אותו.
אלעד: כלומר, את לא יודעת מה נכון לעשות, אבל את יודעת שלא נכון לא לעשות.
ד"ר לוי שחר: בדיוק, בדיוק.
אלעד: אני רוצה שוב להחזיר אותך קצת אחורה, או לא קצת, זה ארבעה חודשים, לפעימות.
ד"ר לוי שחר: כן.
אלעד: מתי בעצם הבנתם שיש עסקה, שיש שחרור, שיש את הריטואל הנורא הזה שבו בכל יום משפחות מקבלות רשימה של כן או לא? איך התנהלתם סביב הדבר הזה?
ד"ר לוי שחר: אני חושבת שהבנו את זה מהתקשורת, כמו כולם. זאת אומרת, זה… קיבלנו הודעה ש… מסודרת, שאלו שישתחררו, שיודעים שהם יהיו ברשימה היומית, אז יודיעו למשפחות, אז אם לא הודיעו אז זה לא קורה. ככה, כאילו זה היה הרשמיות סביב העניין הזה, וזהו. ואני באותו רגע לא ראיתי יותר טלוויזיה, לא התעדכנתי, לא זה… ידעתי שכאילו, התעדכנתי ככה, אתה יודע, יש וואטסאפים, יש אנשים מסביבי, אבל לא צפיתי בזה, לא צפיתי בדבר הזה קורה.
אלעד: כי?
ד"ר לוי שחר: ידענו שזה ילדים, ידענו שזה אימהות, ידענו שזה לא יהיה נערות… בחורות צעירות, נשים צעירות בשלב הראשון, וחיכינו שזה ימשיך. [מחייכת]
אלעד: אבל אני, את יודעת, הייתה הרבה, אי-בהירות, ושאלות סביב כל ההליך הזה, האכזרי הזה. ובאמת דיברו על נשים וילדים, או אימהות וילדים, ויצאו גם נשים מבוגרות, ויצאו גם נשים צעירות.
ד"ר לוי שחר: נכון.
אלעד: ואתם רואים את זה, ומה, ואת ממשיכה להגיד לעצמך או לנסות אפילו להוריד ציפיות, ולהגיד, היא לא תהיה, היא לא תצא, היא לא ברשימות, או שאת נותנת לאופטימיות להתגנב פנימה?
ד"ר לוי שחר: לא, היתה… היתה לי איזו אופטימיות. למרות שהבנו שהם לא ב… ככה, חמש נערות, חיילות, הם לא ב… לא במקום גבוה ברשימה. אבל היתה לי אופטימיות שהוא פשוט, כל הדבר הזה ימשיך. זאת אומרת, הנה, זה מתחיל, והקוביות מתחילות לצאת, כמו שאומרים, והקוביות הבאות, הן בדרך. זה מה שחשבתי ואז, אנחנו יודעים את הסיפור, שזה התפוצץ, וחזרו ללחימה.
ואמרתי, אוקיי, שבועיים, ילחצו עכשיו שבועיים, זוכרת שזה מה שאמרתי לעצמי, ילחצו עכשיו שבועיים, זה בטח מה שנדרש, כדי לשכנע אותם להמשיך. ומאז השבועיים, עברו ארבעה חודשים.
אלעד: איך מתמודדים עם האופטימיות, עם התקווה, ובאיזשהו מקום גם לנסות לשמור על עצמך, ועל המשפחה, על הילדים, כדי שהאופטימיות הזאת לא תרסק אתכם במקרה שבאמת, זה לא יצא לפועל? אז, אני שואל.
ד"ר לוי שחר: אז ועכשיו. כאילו, עכשיו גם כל הזמן, כשיש, את הרכבת הרים הזו של… של התקדמות למשא ומתן, ו… באמת אני לא יודעת, איך מתמודדים. אני כאילו קצת, אני חושבת שהמטרה שלי, בלהתנתק מהתקשורת קצת, זה חלק מזה.
בזמנו הייתי חותרת בסאפ בים, והיה כאילו, מאוד התחבר לי התנועה שבזה, שכל הזמן אתה עם משוט במים ומבט לאופק. והייתי אומרת לעצמי את זה, כאילו, בכל מיני קשיים בחיים, ובמשפחה וב… בעבודה, אז הייתי אומרת לעצמי את המילים האלו. הרבה לפני השבעה באוקטובר, שהדבר הכל כך קשה בקיצוניות קרה.
אז אני גם עכשיו חושבת ככה, מנסה. להיות עם משוט במים, באיזושהי תנועה, באיזושהי עשייה, בבחירה, כי בעצם אתה בוחר כל הזמן, אני בוחרת בבוקר לקום - ולקום. לקום ולעשות, לקום ולהיות באיזשהו… במקום עם הילדים, ובפעולות שהם נראות לי שהם נכונות, באותו זמן, לקדם את ה… את השבתה, אבל עם המבט קצת לאופק. כאילו, לא לאבד את הפוקוס הזה לאופק עם הדברים, עם הגלים האלה שנמצאים בדרך.
אלעד: אבל מה זה אומר? כלומר, את אומרת לעצמך לפעמים ממש, מנסה להוריד ציפיות ולומר, עברה חצי שנה, אולי זה ייקח עוד חצי שנה. זה משהו שאת אומרת לעצמך?
ד"ר לוי שחר: אני יכולה להגיד לעצמי את זה לשנייה, אבל אני מעצבנת את עצמי אפילו, שאני אומרת את זה. אז אני אומרת, לא, לא יכול להיות. אני כאילו אומרת, בסדר, שבוע, שבועיים, שלושה, כאילו צריך, זה יכול להיות שיש פה עוד מאבק ש… לא יודעת, לא יודעת להגיד אותו בזמנים, אבל כאילו זה ייקח עוד זמן. אני לא מוכנה ולא יכולה לחשוב שזה ייקח עוד חודש, עוד חודשיים, בטח לא חצי שנה. בטח לא עבור כל הקבוצות האלו שנמצאות שם בכזה סיכון מוגבר ושזה כל כך בלתי נסבל ובלתי הגיוני ובהול. [נאנחת]
אלעד: אמרת שאת בוחרת בכל בוקר, אפילו לקום מהמיטה.
ד"ר לוי שחר: כן.
אלעד: היו בקרים שבהם, בחרת אחרת?
ד"ר לוי שחר: אֵה…
אלעד: רצית לבחור אחרת?
ד"ר לוי שחר: רציתי אולי כן. בתשובה קצרה אני אגיד 'לא', לא היו בקרים כאלה, אבל היו… אבל היו ויש בקרים שקשה יותר לקום, שאני יכולה, איך הילדים אומרים, להתמרח עוד איזה שעה ככה. אבל, טוב זה עניין קצת אישיותי. אני קצת… אני אדם מאורגן כזה, אני ילדה טובה במרכאות. אני אוכלת שלוש ארוחות ביום, אני מקפידה… כאילו אני יודעת מה אני צריכה לעשות כדי להחזיק, כדי להחזיק מעמד.
אלעד: אבל בעצם במילים אחרות אני שואל, אם לא… אם אין תחושת עייפות.
ד"ר לוי שחר: אָה… כן.
אלעד: ואם אין תחושה שכן, נעמה שם וצריך לעשות הכל כדי להילחם שהיא תחזור כמה שיותר מהר, אבל אם אין לך את הרגע הזה, שבו את אומרת, 'אני כרגע לא מסוגלת'.
ד"ר לוי שחר: כן, יש לי רגעים כאלו. זה בדרך כלל בא אחרי איזה יום, יומיים, שבוע, נורא נורא אינטנסיבי, ואפילו לפעמים עם תחושה שדברים זזים, מתקדמים, עשינו עשייה משמעותית, הייתי במשלחת, חזרתי, היה שיחות… ואז יש באמת נפילה של אנרגיה ושל מצב רוח ושל אופטימיות אפילו, שאני… שאני כאילו מרגישה ש… אני פשוט לוקחת את הזמן הזה. יום, לא עונה לטלפון. [צחוק קצר] כן. אז אני… אני לוקחת את זה. אני… להגיד שבאותם רגעים אין לי איזה שאלות שעולות בי: 'רגע, אבל אין איזה משהו נורא חשוב שאני יכולה לעשות ברגע זה, שהוא יתרום, שאולי הוא קריטי?'. אז אני שואלת את השאלות האלה, ומדברת עם בן הזוג ואני אומרת לו, כאילו, 'רגע, אבל אולי יש עכשיו משהו, ש…', עושים איזה ניתוח ואומרים, כן, אבל זה אפשר מחר והיום ככה, ובוא נתאוורר קצת, ו… ככה שורדים, נראה לי.
אלעד: וכשאת אומרת 'בוא נתאוורר', יש משהו מעבר לעבודה, שגם את העבודה בעצם, אני מבין ממך שאת עושה, אבל עושה אחרת. יש משהו שמזכיר את השישה באוקטובר, בחיים שלך?
ד"ר לוי שחר: קצת הליכות, הליכות בים. קצת ככה ארוחה משפחתית פה ושם. אני בדרך כלל עושה לא מעט פעילות גופנית, ספורט. ועכשיו הרבה, הרבה, הרבה פחות… כמעט ולא, אבל אני מנסה משהו כן, כאילו, משהו כן לעשות. ואז זה קצת מזכיר, קצת דומה בצורה מרוחקת ללפני השבעה באוקטובר.
אלעד: אני אשאל שאלה קשה נוספת, אבל, יש איזה רגע שבו את פתאום תופסת את עצמך ואומרת, וואו, לא חשבתי עליה כבר X זמן?
ד"ר לוי שחר: לא, לא ככה. כן יש לי רגעים, דווקא באינטנסיביות של פגישות, ואנחנו בכנסת, ואנחנו בעשייה, [קול מתלהב] ואז אני אומרת, הייתי כל כך בחוץ, כל כך בחוץ עם הדבר הזה, של המאבק, של הלהחזיר אותה, שלא הייתי איתה [בהדגשה], כאילו, לא הייתי עם נעמה. ואני רוצה רגע להגיד, 'רגע, נעמה, תקשיבי, תקשיבי, אני כאילו, עכשיו הייתי מאוד עסוקה בלעשות דברים, אבל אני חושבת עלייך', ו… כאילו, לפעמים [קול חנוק] הלעשות ולהיות בחוץ עם זה, ובאמת גם החשיפה, וזה, זה קצת מרחיק אותי מעצמי, ומרחיק אותי ממנה. באותו רגע, באותם רגעים. ואז אני מחזירה את עצמי לזה, אבל זה מחיר כזה. אבל אני לא חושבת שיש רגע שאני באמת… שהיא לא נמצאת איתי, במחשבות, ברגשות, ב… כאילו, הכאב הזה, כל הזמן. גם אם עושים דברים אחרים, גם אם… גם אם שותים קפה, ואוכלים, ומסתובבים, ופוגשים חברים אפילו, זה כאילו כל הזמן שם, זה כמו להתהלך עם כאב כרוני, אני ככה לוקחת את זה מעולמות המוכרים לי יותר.
אלעד: את מדברת איתה הרבה?
ד"ר לוי שחר: כן. [צחוק קצר] כן, הרבה… כאילו, יש כל מיני רגעים כאלו שזה יותר, אני… לא יודעת, רגעים שאני יותר לבד אולי. כשאני הולכת להתקלח, שאני יוצאת רגע למרפסת ועוברת ליד תמונה שלה, שיש בכל מקום עכשיו, גם בבית וגם מחוץ לבית. [צחוק קצר]
אלעד: מה את יודעת?
ד"ר לוי שחר: עיקר מה שאני יודעת ומה שאנחנו יודעים זה מעדויות של חטופות ששבו, בשבוע האחרון של נובמבר, שהיו איתה בעצם ממש חצי יום, חצי יממה, מהערב עד הבוקר. כי היא הצטרפה אליהם למקום ממנו הם יצאו בערב. ואז בעצם היא… נעמה סיפרה להם, הם ראו אותה, היא סיפרה להם מה עבר עליה עד אותו רגע.
אז היא, כן, אז… קודם כל אני יודעת שהיא חיה, עומדת על הרגליים, פצועה ברגליים, אבל הולכת ומדברת. בעצם זה שהיא כאילו, סיפרה ודיברה, זה גם איזשהו עדות מבחינתי ל… או איזושהי ראייה למצב הנפשי שלה שמאפשר את זה. ומהסיפורים שהיא סיפרה, היא חזקה וגיבורה ואמיצה ושורדת. אנחנו יודעים שבימים המאוד ראשונים היא הייתה עם אורי מגידיש ואחר כך, אחרי כמה ימים הפרידו ביניהם, וזהו. אנחנו יודעים שהיא חיה.
אלעד: מה זה עושה לשמוע מצד אחד שהיא חזקה, שהיא מתפקדת, מדברת, שהיא בחיים, ומצד שני לשמוע תיאורים מאוד קשים שהיא מספרת ושאחרות מספרות עד היום?
ד"ר לוי שחר: אני קצת אפריד. זאת אומרת, ה… מה שהיא סיפרה ועבר אלינו, זה היה מטלטל מאוד, כי… וזה היה גם נורא מוחשי, כאילו ממש הרגשנו, כאילו היא… כמעט אפשר לגעת בה. רציתי כל הזמן לחבק ולהחזיק את ה… את השבות האלו שסיפרו לנו. זה היה איזשהו קשר איתם, זה ערוץ כזה. הרגשתי שאני גאה בה [צחוק קצר] על כל מה שהיא עוברת, וזה חיזק אותי במובן הזה שוואו, כאילו איזה כוחות! היא תחזיק מעמד, זה מה שאמרתי לעצמי, היא תחזיק מעמד.
אנחנו לא יודעים. לא יודעים עליה דברים שקשורים יותר בעדויות הקשות על פגיעות מיניות. שהעדויות האלו הם משבות ש… מעמית סוסנה שדיברה לאחרונה, ממורן, ומעדויות נוספות שנאספו לאורך הזמן. את זה אנחנו לא יודעים, ואת זה אני שומעת, ודואגת כמו שדאגתי קודם. זה לפעמים שם את זה מול הפרצוף בצורה יותר… או בצורה נוקבת, כואבת ומטלטלת, אבל זה מראש דאגה שנמצאת אצלנו כל הזמן. גם ה… כאילו האלימות, האלימות מינית בפרט, ברור שזאת דאגה מאוד גדולה. קשה נורא לשמוע את זה, חייבים לשמוע את זה, ואם ככה לא… לי כאמא, לנו כהורים, התחושה של הדחיפות והבהילות של להוציא אותם עכשיו, עכשיו, מה זה עכשיו? אתמול, לפני חצי שנה, היא כל כך ברורה, אז אני חושבת שזה שעדויות כאלו יוצאות החוצה ומטלטלות את העולם, את האנשים, את המקבלי ההחלטות שלנו, זה חבל וכואב שזה צריך את זה, בשביל שזה יטלטל - אבל זה אולי נחוץ.
אלעד: החיים שלך השתנו, מקצה לקצה כמובן, אבל את יודעת… אני לא יכול שלא לתהות על משהו ספציפי בשוני הזה, בין שבעה באוקטובר, שלא רצית לראות את הסרטון של נעמה, ועכשיו, שאת אומרת, אני רוצה לשמוע הכל. אני רוצה ממש לחבק ולתפוס כל מילה.
ד"ר לוי שחר: לא יודעת, אולי יש מי שינתח ויגיד כאילו איזה שלבים עברתי. אני חושבת שהייתי בשלב של הלם והכחשה בהתחלה, ואני עכשיו בשלב של fight, של אל תחסכו ממני דבר ונעשה… נעשה ותעשו כל מה שצריך כדי להחזיר את החטופות והחטופים הביתה. ואני לא אומרת, אני יודעת שזה כבר משהו סיסמתי ככה, כי אנחנו יוצאים וקוראים את זה ואנחנו זועקים את זה, אבל זה… אתה יודע מה, זה גם קצת מעצבן שאנחנו צריכים לזעוק את זה ולהתחנן. אני חוזרת למה שדיברנו בהתחלה, שיש פיגוע, הוא התחיל לפני חצי שנה והוא ממשיך וממשיך וממשיך כל דקה ודקה. ואנחנו צריכים… אין ברירה, אני צריכה לדעת מה קורה ואני צריכה להילחם כדי שילחמו עליה.
אלעד: והמאבק הזה, מה מבחינתך זה אומר, להיאבק היום, חצי שנה אחרי? מעבר לדרישה המוצדקת מאין כמותה, שנעמה תשוחרר ואיתה כל האחרים, ועכשיו, כשאת פורטת את זה לדרישות קונקרטיות, ספציפיות, מה הן?
ד"ר לוי שחר: הייתי רוצה שיתנהל משא ומתן כזה שיאפשר את השבת כולם… אתה יודע, אני מבינה שמשא ומתן צריך להתנהל בצורה מסוימת. אבל אני אומרת, בהבנה שלי, זה צריך לכלול בסופו של דבר יום שאחרי ותוכנית מדינית, בוא נקרא לזה ככה. ויום שאחרי ותוכנית מדינית, כן, זה כולל הפסקת לחימה, בוודאי. כי לא ממשיכים להילחם לעולם. כי כמו שזה נראה עכשיו, אין מטרות לחימה, שהם… שאפשר להגיד בנקודה מסוימת, 'סיימנו והשגנו', כמו שזה נראה כרגע. כי יש את הצפון וכי יש את האיום האיראני הכולל, ויש מיליון דברים, ולא אני זו שצריכה או יכולה לדבר על הדברים האלה. אבל אני חושבת שצריך כבר לבוא עם התוכנית המדינית והיום שאחרי, כדי לאפשר את כל הדבר הזה שיסתיים, ככה מסיימים את פיגוע הטרור הזה. ואני עדיין לא רואה את זה קורה. תתקן אותי אם אני טועה, אם משהו כזה כבר מופיע בפנינו, אבל זאת הדרישה שלי.
אלעד: במילים אחרות, אנחנו שומעים גם משפחות אחרות שאומרות, נכון, הצד השני הוא ארגון טרור אכזרי ונבזי ונורא, ובלי הסכמתו או רצונו לא תהיה עסקה, אבל גם אנחנו לא עושים מספיק?
ד"ר לוי שחר: אני חושבת שאנחנו לא עושים מספיק. אנחנו, ארצות הברית, קטאר, מצרים, כל המתווכות והמדינות החשובות המעורבות, צריכים לייצר את התנאים שמספיק לוחצים כנראה, מצד אחד, ומספיק מאפשרים, כדי לקדם את הדבר הזה. וזה לא קורה.
אלעד: ומבחינתך מאבק, כי אני יודע שיש עכשיו דיון בתוך מטה המשפחות, זה מה? לצאת לרחוב? זה להפגין? זה לחבור לארגונים אחרים? זה אולי לערב מסרים פוליטיים? איך את רואה את זה?
ד"ר לוי שחר: קודם כל אני חושבת שזה בשיחות. בשיחות אישיות או קבוצתיות שלנו עם הגורמים המקצועיים ועם קבינט המלחמה ועם כל… ועם ראש הממשלה, וממש לקיים את השיחות האלה, להבין מה קורה ולהביע את עצמנו ולקדם לקראת התהליך הזה, שצריך לקרות מהר. זה אני חושבת שעיקר העשייה. השארת המודעות בתקשורת וראיונות וכו' זה חלק מזה, גם, זה כאילו נדבך נוסף. היציאה לרחובות, אני יוצאת בעד השבת החטופים. אני רוצה להפגין, או אני לא יודעת איך… מה המילה המדויקת לזה, זה… זה לזעוק בעד השבת החטופים. אני לא נגד. אני לא נגד דברים, כרגע. אני בעד השבתם, החזרת הבת שלי. אני אומרת מה אני, ו… מה… לְמָה אני מפגינה. בעד השבת החטופים, עכשיו.
אלעד: אילת, אני רוצה לסיום לשאול אותך שתי שאלות, ואני מרשה לעצמי לשאול את השאלה הראשונה, כי אני יודע שאחריה גם תגיע השנייה. והראשונה היא, מה הרגע, או מה התרחיש שעובר לך בראש כשאת בשפל? כשאת הכי פסימית, הכי מיואשת, הכי מותשת. מה הדבר שאת מרשה לעצמך לחשוב עליו בתרחיש הרע?
ד"ר לוי שחר: בתרחיש הרע אני חושבת ש… כאילו, כשאני מתייאשת לרגע, אני אומרת, אולי היא מיואשת. זה הדבר הראשון שעולה לי בראש. איך היא מרגישה, איך נעמה מרגישה. היא מיואשת? זה הכי מפחיד אותי. מאבדת תקווה? ואז, אגב, ברגע שאני חושבת את זה, אז אני ככה מרימה את עצמי חזרה, כי אני אומרת, אני לא יכולה, אין לי את הפריבילגיה הזאת. אני ארים את עצמי בחזרה, כדי שגם היא.
התרחיש הזה שבו איכשהו נעמה כל כך… נמצאת במקום כל כך נמוך, שהיא מאבדת… מאבדת תקווה ואמונה, איכשהו זה משהו שמדאיג אותי במיוחד. אבל כן, אולי זה פשוט קשה לי לחשוב ולדבר על תרחישים גרועים יותר.
אלעד: ברור, ולכן גם אמרתי שאת השאלה הזו, אני שואל, רק כי אני יודע שאחריה באה שאלה נוספת, והיא: מה התרחיש האופטימי שאת מרשה לעצמך לחלום עליו?
ד"ר לוי שחר: שמצליחים בנחישות להגיע להסכם, לעסקה ומתחילות לצאת היא והחברות שלה והחטופים הנוספים, וזה ממשיך ככה, והיא יוצאת, היא יוצאת. פשוט מתקשרים אליי ואומרים לי, זהו, זה קורה היום. ואני לוקחת את הטרולי שכבר מוכן לי פה, ושמה בבגאז' ואת הילדים, ואת כולם וזהו והולכים לפגוש אותה. ו… ומוכנים להכל, מוכנים להכל, אבל רק שתחזור.
אלעד: [מהמהם בהבנה] אני רוצה מראש להתנצל, כי זו שאלת קלישאה כזו שתמיד שואלים, אבל את מדמיינת איך ייראה המפגש? מה תעשי, מה תגידי? יחד עם הטרולי הזה שנמצא שם בצד, גם המשפט הראשון שתאמרי לנעמה כבר מוכן?
ד"ר לוי שחר: אממ… כאילו יש לי כמה… כל מיני דברים, אבל אני חושבת הרגע הראשון, זה פשוט איזה, כאילו עיניים לעיניים, אני רוצה לראות את העיניים שלה, אני רוצה להסתכל עליה. ואז אולי איזה מגע, ומה שנוכל, מלא מלא נשיקות אם נוכל, ומלא חיבוקים אם נוכל.
[מתחילה מוסיקת סיום]
וכאילו אני מדמיינת שאני שואלת אותה, את רוצה להתקלח? את רוצה שאני אחכה לך בחוץ? את רוצה שאני אהיה פה ואת תהיי עם הגב אליי? כאילו אני חושבת על כל מיני, כאילו איך היא תרצה להתארגן? אני ממש כאילו, יש לי לפעמים מחשבות נורא פרקטיות כאלו. אני אמא שרוצה פשוט לקבל את הבת שלה, כמו… כמו לידה. [צחוק קצר] מה נעשה קודם?
[מוסיקה]
אלעד: אילת, אמא של נעמה, תודה. אנחנו מחבקים אותכם, ויחד איתכם אנחנו מאוד מאוד מאוד מחכים לראות את נעמה בבית.
ד"ר לוי שחר: תודה רבה לך, אמן שתחזור בקרוב, ממש.
אלעד: זה היה "אחד ביום" של N12. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום הפודקאסט היומי".
העורך שלנו רום אטיק, תחקיר והפקה עדי חצרוני, שירה אראל ודני נודלמן. על הסאונד ספיר רוזנבלט, יאיר בשן יצר את מוסיקת הפתיחה שלנו.
אני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן גם מחר.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments