אחד ביום - שנתיים

מה קורה כשהזמן עובר, ובמקביל, ממשיך בעצם לעמוד במקום? שנתיים מאז ה7.10, הפעם אנחנו עם ארבעה אנשים שונים והמחשבות שלהם על הזמן שעובר: יהונתן פרידלנדר, נער בן 13 שמחכה לחזור הביתה, לקיבוץ בארי, אבי הרוש, שמאז שבנו ריף נהרג כותב לו כמעט בכל יום מכתב, הסופר והמשורר דויד גרוסמן ומכבית מאייר, דודה של גלי וזיוי, שבכל 732 הימים שעברו, נאבקת על חזרתם.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 07/10/2025.

[מוזיקת פתיחה]

אלעד: היום יום שלישי, שבעה באוקטובר. ואנחנו "אחד ביום" מבית N12. אני אלעד שמחיוף ואנחנו כאן כדי לזכור, מה קרה לנו, בדיוק לפני שנתיים.

יהונתן: היי. אני יהונתן פרידלנדר מקיבוץ בארי, גר עכשיו בחצרים ולומד בקיבוץ שובל.

אלעד: כשיהונתן התחיל את הסיור, מילה אחת קפצה, בלטה קצת מעל האחרות. עכשיו, יהונתן גר עכשיו בחצרים. וזה עכשיו שאומר הרבה. זה עכשיו שאומר שהוא לא גר בחצרים לפני כן. זה עכשיו שאומר שהוא גם לא מתכנן לגור שם באופן קבוע בעתיד.

יהונתן: עכשיו אנחנו נמצאים בשכונה שלנו בחצרים. שלא מזמן עשו להם, כזה המציאו לכל שורה, עשו שכונה נגיד, שכונת מרווה, שכונת כלנית, שכונת חרצית. ו… שקט, רגוע, רוח נעימה.

הילה: אתה תמיד הולך יחף?

יהונתן: אה, כן. זה… ללכת יחף זה חלק מלהיות קיבוצניק, די… אנחנו כולנו הולכים יחפים מגיל קטן.

אלעד: הילה פז ורום אטיק היו השבוע בחצרים. הם פגשו את יהונתן בשכונה, שבה גרים עכשיו מפוני בארי. זה לא במקרה שהיינו שם השבוע, שפגשנו שם את יהונתן. אם יש לכם זיכרון טוב במיוחד, אתם אולי זוכרים שהיינו בדיוק באותו מקום בחצרים לפני שנה. אז פגשנו את איילת, אמא של יהונתן. אז, היא העבירה לנו את הסיור.

[הקלטה] איילת: "יש ל… יש ל… זה קצת מזכיר קצת מעברה וזה באמת נותן תחושה של היאחזות הנחל בסיני, רק בלי הים. אין דשא ואין עצים ואין פרחים ואין שיחים, ולבוא מהנגב המערבי שלנו, הפורח והירוק להגיע למדבר. זה… זה הסתגלות קשה. זה הסתגלות קשה."

אלעד: זהו, אז אפרופו ההסתגלות הקשה. אפרופו זה שלא היה דשא ולא היו פרחים. חזרנו לחצרים. רצינו לראות איך המקום נראה בחלוף הזמן, בפרספקטיבה של עוד שנה שעברה.

יהונתן: אמנם זה לא ה… כמו הקיבוץ בארי, ואם אתם רוצים אחרי שנעבור לבארי, אולי אני אעשה לכם שמה סיור. אבל עדיין זה כאילו אתה חי כאן כבר מעל לשנה וזה כאילו כבר נהיה כמו עוד בית, ושאני מסתכל ואני מטייל פה. כאילו זה כן מקום, שאולי אפשר להתגאות בו, אחלה מקום בנינו פה.

רום: אתה מרגיש שזה בית?

יהונתן: אה, כאילו זה לא… זה לא הבית שלי, אבל לא הייתי מחליף את זה בבארי, אבל זה אחלה אופציה, זמנית כזה.

[מוזיקה - נגינה בגיטרה]

אלעד: היום יש בשכונה של מפוני בארי בחצרים כבר דשא. יש שם גם פרחים. היום כבר אין שם דחפורים. יש קלנועיות, יש שבילים. היום המקום נראה כמו קיבוץ.

יהונתן: עכשיו אנחנו נלך למקום שבו אנחנו אוכלים, שאנחנו קוראים לו חדר אוכל. זה לא ממש חדר, הוא הרבה יותר גדול מחדר, אבל עדיין ככה קוראים לו, ואנחנו משתמשים בשם קיצור, אנחנו קוראים לו חד"א. [רחשי חדר אוכל] דבר ראשון שרואים זה שולחן עם כיסאות צהובים של ה… ארבעת החטופים שעדיין בעזה, מקיבוץ בארי, סהר ברוך, מני גודרד, דרור אור ויוסי שרעבי. שבעזרת השם, שיחזרו כמה שיותר מהר, עוד בחג סוכות הזה…

אלעד: זהו, זה בדיוק הקטע. זה כבר קיבוץ, יש שם חיים. יש חדר אוכל, אבל בחדר אוכל יש כיסאות ריקים, שמזכירים את מי שעדיין לא חזר. הזמן מצד אחד עבר, אבל במקביל, הזמן גם עצר מלכת. יהונתן, הוא היום בן 13, והוא כאן בחצרים שנתיים אחרי שבעה באוקטובר. אבל מבחינות רבות, הוא עדיין שם, עדיין באותו יום.

יהונתן: וואו, עבר, כן, זה עבר מהר בטירוף, אני כאילו, פתאום שאני חושב על זה, קשה להאמין שעברו שנתיים כבר, מאז השביעי באוקטובר. וזה קצת לא יאומן. לא… מדי פעם אני מנסה לחשוב על זה שכאילו כל זה, זה חלום, זה אולי אני אלך לישון ואני אתעורר ב… בקיבוץ בארי. אבל אני יודע שזה לא חלום וזה באמת קרה, שזה קצת הזוי לחשוב על זה.

[מוזיקת רקע]

כאילו, אם אתה לא תהיה שמה, אתה לא תוכל באמת להבין איך זה להרגיש. אתה הולך בקיבוץ שלך, שהוא שרוף לגמרי, ואתה רואה גופות ו… אני כאילו לא, לא ראיתי הרבה גופות, כי היינו צריכים לעצום את העיניים, ואני חושב שזה טוב. אבל עדיין למרות שהעיניים שלי היו עצומות, אני עדיין ראיתי את האש, ושמעתי. זה דבר קשה, זה כאילו, אם אתה לא שמה, אתה לא תוכל להבין את זה. אבל כן, צריך להמשיך הלאה. זה מחשל אותך, כמו שאומרים: מה שלא הורג אותך מחשל אותך.

אלעד: אומרים שהזמן מרפא. ושנתיים זה כבר לא מעט זמן. אבל מה קורה כשהזמן עובר ובמקביל ממשיך לעמוד במקום? איך הזמן יכול לרפא כשאנחנו כאילו בשנתיים שהם יום אחד ארוך, כשבעצם עדיין לא באמת הגענו ליום שאחרי. 48 חטופים עדיין שם. המלחמה, באופן רשמי לפחות, עדיין נמשכת. הזמן הוא אלמנט שעלה כל כך הרבה פעמים בשיחות שלנו עם כל כך הרבה אנשים, שהחיים שלהם כאילו המשיכו, אבל גם שנקשרה להם איזו משקולת כבדה, שהשאירה חלק מהם מאחור.

[הקלטה] דוברת: "אתה יודע, כל מי שמאבד מישהו קרוב יודע שמשהו במושג זמן הוא כאילו הוא בלתי… הוא הופך לבלתי נתפס, משהו משתנה."

[הקלטה] שורד שבי: "אני חושב שעברו 20 דקות אבל עברו שלוש שעות כי, כי הזמן הפנימי שלי הוא הרבה יותר איטי. במנהרה אין אין גירויים. אין פלאפון, אין טלוויזיה, אין שום דבר שיתן לך תחושת זמן."

[הקלטה] אם של לוחם: "התחושה שהבן בעזה וכל יום מת לוחם, אני, זה לא מצב נורמלי וטבעי לחיות שנתיים, בפחד, שהחיים של הבן שלך בסכנה, וכל רגע אתה עלול לקבל דפיקה או ידיעה שהוא לא בחיים."

[הקלטה] דוברת: "אני רואה את זה ככה, אני חושבת שבשביל להתאבל, אתה צריך קרקע יציבה. והקרקע לא יציבה, והיא עדיין לא יציבה. ואתה יודע, אני גם לא יודעת כבר, אחרי פרק זמן כל כך ארוך, אם תהיה יום אחד אפשרות באמת לגעת בכאב הזה."

[מוזיקת רקע חרישית]

אלעד: שנתיים אחרי, אנחנו עדיין, מה שנקרא "בתוך האירוע". שנתיים אחרי, ורק עכשיו, אולי, הלוואי, אנחנו רואים את מה שנראה כמו הסוף. הדבר הזה שיאותת לנו, שהנה השעון שוב התחיל לתקתק, לזוז קדימה. יהונתן פרידלנדר, כמו כולנו, הוא מייחל כבר ליום הזה. גם הוא מוצא את עצמו נעצר לרגע ותוהה איך זה קרה? איך פתאום עברו שנתיים?

יהונתן: יוצא לי מדי פעם, אני מסתכל על תמונות שלי, שהייתי קטן ואני אני רואה ש… שכאילו מה, שהייתי לפני שנתיים, ואני רואה שאני נורא גדלתי והשתניתי. ואני כאילו לא יודע, הפנים שלי היו נראות, כאילו שונות, כאילו ואפשר עכשיו, שאם אני אסתכל עכשיו, אני רואה שאני חוויתי הרבה דברים. טובים ורעים. רואים שהשתניתי. פחד, הייתי פוחד מאוד מהחושך, כאילו ועכשיו אני כבר לא פוחד מהחושך. והייתי הרבה יותר אולי פחדן מדברים, ועכשיו אני כאילו מרגיש הרבה יותר אמיץ. מרגיש כאילו מילד קטן, ממש הפכת להיות נער גדול כבר, ומאוד שונה.

[מוזיקת רקע - נגינה על קסילופון]

אלעד: אז, הזמן, הוא ילווה אותנו ואת האנשים שחזרנו ודיברנו איתם הפעם. אתם תשמעו אותם משתפים אותנו בטקסטים מאוד אישיים שהם כתבו. אחד מהם הוא אבי הרוש, אבא של סמל ריף הרוש, חייל ביחידת אגוז, שנפל בקרב עם מחבלי חמאס במלחמה בעזה. מאז נפילתו, אבי כותב לריף מכתב כמעט בכל יום.

אבי: אני חושב שביום השני של השבעה, אם אני זוכר נכון, הגעתי לשם בלילה. וכל מה שהיה לי לעשות זה… צורך לכתוב לו מה… מה עבר עליי ביומיים האלה. זהו, פשוט כתבתי והבנתי שזה… עם הזמן הבנתי שזה עוזר לי. זה ממש עוזר לי. כאילו הפך להיות התרפיה הכי טובה שלי.

[מקריא מכתבים שכתב]

"23 באפריל 24'.

ריף המטריף. זוכר כמה היינו רצים יחד? היית בערך בגיל 12, שהתעקשת לצאת איתי לריצה. 'אין מצב שאתה לא מעיר אותי בבוקר, אבא. תעיר אותי אבא, בלי משחקים'. אז הייתי מעיר אותך. מוקדם בבוקר, מאוד מוקדם. מתלבשים מהר ורצים במעגל של נהלל.

אני זוכר שהחבר'ה שהלכו לבית כנסת כעסו עליי, איך אני מוציא ילד כל כך צעיר, מוקדם כל כך בבוקר? היום אני מתעורר יותר מוקדם מתמיד. מחזיק כמה שיותר בלילה כדי שאהיה הכי עייף ואצליח להירדם מהר. המחשבות עליך שאני עוצם עיניים, קורעות אותי לחתיכות. אני רוצה להירדם מהר, מהר. ובבוקר אני מתעורר מוקדם, בחושך, ומיד נופלת עליי הידיעה שאתה איננו. פשוט איננו.

ריף, זה כל כך הזוי. אני חייב לחזור לשגרת הבוקר, להתעורר, פנים, שיניים, קפה ויציאה לריצה. כמו פעם. היו לי תוכניות שאהבת ושמעתי שהיית גאה בהן. 'מרתון ניו יורק, אין מצב שאני לא בא. אני אשגע אותם ביחידה ואני אבוא'.

מה יהיה עכשיו?"

"20 במאי 24'.

ריף, אתה איננו. לא קל. הסופ"ש האחרון היה לא פשוט. הרגשתי פתאום תלוש. אתמול, בבקשה אל תכעס עליי. עברה לי המחשבה בראש, שהצטערתי שנולדת. שהצטערתי שהפכתי לאבא".

[בזעזוע] מה? זה אני כתבתי את זה? אלוהים ישמור.

"לא עבורי הצער, עבורך. למה לעזאזל באת אם ידעת שאתה מתכוון ללכת כל כך מהר? מה הקטע? אל תכעס. זה היה לי בראש.

היום בבוקר כשהתעוררתי, זכרתי שהחלטתי, לילה קודם, לחזור לרוץ. אין ברירה. אלא אם כן אני מחליט לעשות את מרתון ניו יורק בהליכה. בדקה הראשונה לא זזתי, ואתה הקמת אותי. נזכרתי בפעמים שהערתי אותך לריצה וקפצת מהמיטה. 'בלי פינוק, אבא'. שבילי נהלל שטופי דמעות, ריף. רצתי ובכיתי את נשמתי. נראה לי שהרגשתי את היד שלך על הגב שלי. מחזיקה ודוחפת אותי קדימה. בא לי שוב לחבק אותך כשאתה מתעורר. הדקת החיבוק הזו. את העיסוי על הגב החזק שלך. ואת 'אבא, די, תן לישון'. איזה פספוס אהוב, פספוס. קום רגע, ריף. בוא לרגע אחד.

אבא."

"17 ביוני 24'.

ריף, איך ולמה? היום מחקו את חשבון הבנק שלך. כן, כן, ריף, שמעת נכון, מחקו אותך מרשימות הבנק. פוף. ריף הרוש כבר לא קיים בבנק הזה. ביקשו מאיתנו להגיע עם צו הירושה שלך, ולחתום על סגירת ומחיקת החשבון שלך.

[מוזיקה חרישית]

איך לעזאזל זה הגיוני, ריף? היית, חיית, נהרגת, נקברת, נמחקת? הגיוני?

בשבת התחלתי לפנות את החדר שלך. לקחתי ארגזים, נעלתי את הדלת. נשמתי עמוק עמוק, כמה שיותר אוויר. [בקול בכי] פתחתי דלת בארון. מגירה, ולא יכולתי. הכל צף לי פתאום. נשכבתי על המיטה שלך, מנסה להרגיש אותך בין הכריות. מסתכל על התקרה, על החלון, על כל פינה ופינה בחדר. מנסה לחדור לתוך עינייך ולראות מה ראית כששכבת כאן. נרדמתי קצת בין הכריות שלך.

רצת לקו האש ונהרגת. [נאנח] תגיד, אתה רואה את האש שבוערת בי? ששורפת אותי בפנים? רוץ אליי, אני בקו האש.

אבא."

[מוזיקת רקע]

"6 באוקטובר 24'.

ריף שלי. היום לפני חצי שנה נהרגת. דפיקה על הדלת. אני לא מתרגל לזה. האמת, ריף, שזה קשה לי יותר ויותר. זוכר שתמיד התלוננת, בצדק, שאין ריח בכביסה שעשיתי? אז דע לך שפתאום אני מצליח להוציא כביסה עם ריח. ריח שנשאר שבוע. אתה מבין את האבסורד? בא לי לשמוע אותך אומר, 'יפה, אבא. איזה ריח טוב יש לחולצה'.

הדברים הכי קטנים הם הכי משמעותיים. הרגעים האלה, של להסתכל עליך. של להתרגש שאתה נכנס. אלה, בדיוק אלה. הרגעים שאני כל כך מתגעגע אליהם, ריף. אותם רגעים שאתה כל כך אהבת. פשוטים כאלה. ערכת קפה, שנפתחת סתם כך בכל מקום. מוזיקה עד שמיים, נהיגה, חברים. מעיינות קטנים ונסתרים בעמק. רגעים בלי פוזה. אמיתיים כאלה, רגעים של החיים. הבנתי שאני לומד להיות ריף. נשמע משוגע, אני יודע. אני אבא שלך ואתה היית, אולי, צריך ללמוד ממני.

ועכשיו כל מה שאני עושה זה ללמוד להיות אתה. להיות ריף. אך, ריף, ריף שלי. איזה אסון. שישה חודשים שכדור אחד לקח אותך. שבעה חודשים שלא ראיתי אותך. לחיי הרגעים הקטנים האלה, שלא כל כך מחשיבים, בסופו של דבר הכי חשובים. אהוב ליבי הקטן. אני מאוד מתגעגע. אני לומד להיות ריף.

אבא."

"29 באוקטובר 24'.

ריף, ילד שלי. אני אוהב לראות ולחוות ערים מתעוררות. בכל מקום שהגענו אליו, בארץ ובעולם, התעוררתי מוקדם מוקדם, ויצאתי לשוטט בעיר. לרוב עשיתי את זה לבד. ואז אתה ריף, רצית גם. התחלנו יחד לחוות את העיר מתעוררת. יש לי תמונות שלך כמעט בכל גיל. מסתובב איתי מוקדם מוקדם. לפעמים עשינו את זה בהליכה. לרוב בריצה. מעירים יחד את העיר.

כשהודיעו לי שאני רץ עם נבחרת 'שלווה' במרתון ניו יורק, אמרת, 'אין מצב שאני לא מגיע'. בשבעה שלך התברר לנו שכבר דאגת לעדכן את המפקדים שלך, שאתה טס לניו יורק. דאגת להוציא ויזה, ומבחינתך הכל היה מוכן. אתה מגיע איתנו לניו יורק.

[מוזיקת רקע]

נהרגת, ריף. נהרגת, אהוב ליבי היקר. אני בניו יורק ואתה נשארת בעמק.

קמתי הבוקר מאוד מוקדם. לקחתי איתי את הדרכון שלך. הבאתי אותו איתי מישראל. ויצאנו שוב, אהוב שלי. אתה ואני, להעיר את העיר. כל פינה, כל רחוב. כל רעש, צפצוף אמבולנס, סירנות משטרה, הכל היה ריף. הלכתי ובכיתי. הרגשתי הכי בודד בעולם פתאום. כל כך רציתי שתהיה איתי, אהוב יקר.

ביום ראשון המרתון. אני מבטיח לעשות את הכי טוב שלי ולחצות את קו הסיום. אקח אותך איתי בכל רחובות מנהטן. נרוץ יחד אתה ואני, כמו שתמיד רצנו. עם הראש למעלה, מסתכלים קדימה. ניו יורק, ריף. אני אוהב אותך עמוק בתוך הלב, אהוב.

אבא."

[מוזיקת רקע חרישית]

"15 במאי 25'.

ריף ילד שלי, שבוע לא כתבתי לך. אני מנסה להתרחק ממך, באמת. אני מרגיש מרוקן וחסר תכלית. כאילו שהוציאו לי את הכבל מהחשמל. האמת ריף, התעייפתי. אני לא יודע מה לכתוב לך, אני ריק. אין לי מחשבות, אין לי מילים, תן לי קצת זמן. אני מבטיח שאכתוב לך שוב. אני כל כך מתגעגע אליך ריף.

אבא."

"25 ביולי 25'.

ריף, ילד שלי. לימדת אותי לחבק. לצערי זה קרה אחרי מותך. לא חיבקתי אנשים שאני לא מכיר. הייתי תמיד האדם הקר הזה, בפינה. לא מתחבר בקלות, לא מדבר, לא בעניין. כל כך הפוך ממך. אתה חיבקת. לא מתוך הכרח. חיבקת כי זו הייתה הדרך שלך להראות כמה אתה אוהב.

[נאנח] מאז שנהרגת, ריף ילד יקר שלי, אני מחבק. שמח על עוד דבר שלימדת אותי. יש בזה משהו כל כך חזק בחיבוק. כאן הכל רגיל. הגעגועים צורבים.

אבא."

"9 באוגוסט 25'.

ריף, ילד שלי. חשבתי על זה שקל לי יותר במקומות שלא היית בהם. מקומות שלא היינו בהם ביחד. או שהיית בהם לבד. קל לעלות במדרגות בבית החדש ולגעת במעקה ולהבין שלא היית כאן מעולם. לגלות רחוב בתל אביב, שלא היית בו. מעטים הם המקומות שלא היית.

מצד שני, קשה לי לחשוב על הפספוס, שלא תהיה באותם מקומות. חזרתי לרוץ, ריף. באחת הריצות נתקלתי במקום שהיית בו. זכרתי שהצטלמת בו. תמונה משמאל, החיים הטובים. תמונה מימין, החיים בלעדיך. חוסר, ריקנות, כאב, העצב, התסכול. משמאל היית, מימין אתה איננו. קל וקשה, כמו החיים עצמם.

אוהב אותך עמוק,

אבא."

"22 באוגוסט 25'.

ריף שלי, שוב אני צריך לקחת צעד אחורה. קצת להתרחק ממך. סליחה. תכף אחזור, מבטיח, אהוב.

אבא."

אני חייב להגיד משהו, אני לא קולט שאני כותב את זה. בחיי. אני כאילו בתוך אקסטזה שאני כותב, אני עכשיו רואה. זה הבפנים של הפנים שלי. כאילו אני מקיא את הכאב החוצה ואומר 'יאללה'. אבל להקריא את זה, אלוהים. ואני באמת רואה את ריף. [נאנח] נו, מה אני אעשה?

"16 בספטמבר 25'.

ילד שלי. בסוף, הגעגוע מכריע. אחרי שלב ההלם והשוק. אחרי שלב הכאב השורף. אחרי שלב ההכחשה. אחרי שלב הכאילו הבנה. בסוף, הגעגוע מכריע. עבורי השלב הזה הכי הרסני וקשה. ולמה אני הכי מתגעגע ריף? מתגעגע אליך. לילד שלי, לנער, לגבר. לבן ולחבר. מתגעגע לשיחות שלנו. לנסיעות שלנו. מתגעגע להתלבטויות שלנו, לעצות שביקשת. מתגעגע לשמוע את הרכב כשאתה מגיע בלילה, בדלת. מתגעגע לשמוע אותך נכנס ואת הדלת ננעלת, ולהירגע. מתגעגע להיכנס בשקט לחדר שלך. לבדוק שאתה נושם. מתגעגע לשמוע אותך קורא לי 'אבא, מה אומר?' מתגעגע לראות את השם שלך על צג הנייד. ככה פשוט. מתגעגע להתרגשות לראות אותך, אוכל, צוחק, מגזים, חי.

מתגעגע לכעס ולמריבות שלנו. להתחנפות שלך ושלי. מתגעגע להתכתבויות שלנו. לעשות לך כביסה. מתגעגע בעיקר לדאוג לך. להתלונן על שטויות שעשית. מתגעגע להיות אבא שלך. ריף ילד שלי, בן שלי אהוב. בסוף ריף, געגוע הוא תעתוע, רמאות קטנה. לפעמים זה מרגיש לי כאילו אתה תכף נכנס הביתה. לפעמים זה מרגיש, שאתה כבר חוזר מהצבא. כי זה רק געגוע של שלושה שבועות שלא היית. בסוף הגעגוע מכריע. לא הכאב והאובדן. פשוט הגעגוע.

ואתם, למי ולמה אתם מתגעגעים? חבקו אותם חזק תמיד. אל תתגעגעו. תשאלו, נשקו, תהיו, אל תתגעגעו.

אבא."

אלעד: אבי, אבא של ריף זכרו לברכה.

מימד הזמן מלווה גם את מכבית מאייר, הדודה של התאומים גלי וזיוי ברמן מכפר עזה, שנחטפו ומוחזקים עדיין בשבי חמאס. אנחנו דיברנו איתה בעבר וחזרנו אליה עכשיו שוב. הפעם, מכבית כתבה ומקריאה עבורנו טקסט אישי שלה. טקסט על הזמן, על המאבק, על גלי ועל זיוי ובכלל, על החטופים ומשפחותיהם כולם.

[מוזיקת רקע]

מכבית: [מקריאה]

"מאז שבעה באוקטובר, הזמן השתנה. החיים נעצרו. אני חיה בהווה, אבל הזמן הוא נצח. מאותה שבת ארורה אני מרגישה שאני מתנהלת ביקום מקביל. כמו בתוך חלום בלהות. כל כך הרבה השתנה, וכל יום מרחיק אותי מהחיים שהיו לי לפני.

בחיים שהיו לי לפני השבעה באוקטובר, ההיילייט של השבוע, היה לנסוע בשבת למשחק הכדורגל של הבן שלי מורן. אחרי הצהריים הייתי חוזרת מהעבודה, עושה סבב טלפונים לילדים שלי, להורים. אחר כך הייתי יכולה סתם לשבת מול "רוקדים עם כוכבים". לא נעים להגיד, הייתי בן אדם די משעמם.

כפר עזה היה כמו בית שני עבורי ועבורנו. אנחנו משפחה קטנה ומאוד מגובשת. גלי וזיוי היו המרכז של הצחוק, ההומור, השטויות. כשהם היו נכנסים, היה מתחיל הבלגן. הם היו השליחים של טליה, גלי ההנדימן וזיוי היה נושא הכלים הנאמן.

טליה אחותי הייתה לחצן המצוקה המשפחתי. היא ניהלה את המשפחה, היא הייתה העוגן החזק, מקור של כוח לכולנו. כשהיינו ילדות, היינו מאוד שונות. טליה הדעתנית, הלוחמנית, ואני הייתי השקטה. תמיד הרגשתי שהיא זו שמגוננת עליי.

החיים מכינים אותנו להמון אסונות, לאובדנים ולטרגדיות, אבל אין שום דבר שמכין להודעה כזאת. שאנחנו יודעים היכן הילדים של אחותי, ובאילו ידיים מסוכנות הם מוחזקים. מאז, אני בעיקר מפוקסת בגלי, זיוי ובאחותי. אני מאוד מרוכזת בכאן ועכשיו. אני שוכחת ימי הולדת או שבן של מישהי התחתן. אני מאלצת את עצמי להתעניין באחרים. אני כבר לא מרוכזת בחברים שלי ובצרכים שלהם. מזה שנתיים שאני אמא, בת זוג, בת להוריי, פחות קשובה, פחות מרוכזת. אני כבר לא האמא הטוטאלית שהייתי. אני כל הזמן רואה את גלי וזיוי באישונים שלי. זה משהו פיזי, בגוף. אני רואה אותם, כמו שראיתי אותם בשישה באוקטובר. אני רואה אותם מחייכים. אני מסתכלת אליהם, הם מסתכלים עליי. לרגע או לשנייה, הם לא נעלמים לי מהעיניים.

כל הפעולות היומיומיות הן טכניות, ללא הנאה, ועם הרבה רגשות אשם. כל החושים קהו. אני לא רואה שקיעות יפות, לא מתרגשת מטעמים או ריחות. פעמים ספורות אני צוחקת או מחייכת. אני רואה את עצמי בתמונות, בראיונות כאדם מאוד עצוב. אני חושבת שככה גם תופסים אותי אחרים. אולי לעיתים אני לא נגישה בגלל זה. היכולת שלי להתחיל ולסיים את היום היא רק בעשייה, במאבק עצמו. המשפחה שלי יכולה להבין אותי, כי כל אחד מהם לוקח חלק משמעותי במאבק. זה ברור שזו המשימה, זה בנפשנו.

המקום של מילים בשנתיים האלה הוא מאוד גדול. במאבק אני משתמשת במילים, ובעולם המקביל אני בעיקר שותקת. אין לי כוח לדבר עם אנשים, בכלל. והסביבה למדה לקבל את זה.

היו תקופות שלא מצאתי מילים. ואיך אני אתחיל עוד שנה? באיזה כוחות? ההיחלשות היא הפחד הכי גדול שלי. וזה מה שמשאיר אותי במאבק. אני מרגישה את כובד האחריות, ואני לא יכולה ולא רוצה ולא מאפשרת לעצמי להפסיק, ולו לשנייה אחת. ואם זה קורה מסיבה כלשהי, זה מלווה במועקה, בהמון רגשות אשם.

יש לי טקס קבוע של לבישת החולצה של גלי וזיו מדי בוקר. גם בבית, גם בשינה. המדים עליי כל הזמן. וזה באיזשהו אופן מחזק אותי. אני מוצאת את עצמי מבקשת המון סליחה. גם בפני גלי וזיוי, גם בפני אחותי, גם בפני המשפחה שלנו, כי לא משנה מה אני עושה, הם עוד לא בבית.

הרבה פעמים אני חושבת ותוהה, מה הם חושבים? מה הם יודעים? האם גלי וזיוי רואים, שומעים את מה שאנחנו עושים עבורם? האם הם סומכים עלינו?

זה חייב להיגמר. גלי וזיוי חייבים לחזור הביתה. אני רואה את החדרים שאחותי הכינה להם, פה בבית גוברין. אני רואה את החברים ליד המנגל, אני רואה את המסך, את המקרן. וטליה אומרת שנצטרך להתנצל בפני השכנים, בגלל כל המסיבות שיהיו פה. אני בכלל לא חושבת על הריפוי, אני ישר קופצת לחיים עצמם, ואני יודעת, אני יודעת שזה יקרה."

אלעד: אנחנו מציינים כאן שנתיים, שהם יום אחד ארוך. שנתיים, שמרגישות כמו נצח. מכבית מאייר, דודה של גלי וזיוי, קראה לנו את הקטע הזה שלה. אנחנו ביקשנו מעוד אדם אחד להקריא טקסט שנוגע בהתמודדות שלו, ובעצם בהתמודדות של כולנו עם הטרגדיה, עם הטראומה ועם הזמן.

אז הנה הסופר והמשורר דויד גרוסמן.

דויד: כתבתי את השיר הזה בתחילת המלחמה. שמו, "כל כך מעט צריך". [מקריא]

"אַלְפֵי רְגָעִים וְשָׁעוֹת,

מַעֲשִׂים וּמִלִּים,

מִשְׁאָלוֹת,

הֲזָיוֹת,

טָעוּיוֹת

אֵין סוֹף,

כִּסּוּף,

גּוּף – –

כָּל כָּךְ הַרְבֵּה

נָחוּץ

כְּדֵי לִבְרֹא

אָדָם אֶחָד –

שֶׁיִּהְיֶה,

שֶׁיִּתְקַיֵּם,

שֶׁיָּד תִּגַּע בִּכְתֵפוֹ,

שֶׁיֹּאמְרוּ לוֹ, 'הִנֵּה אַתָּה'.

וְכָל כָּךְ קַל

שֶׁלֹּא יִהְיֶה,

שֶׁלֹּא

יִהְיֶה

אוֹתוֹ אָדָם,

שֶׁיֶּחְדַּל

וְאֵינוֹ.

אוֹ מָקוֹם

שֶׁהָיָה בַּיִת

שׁוּב אֵינוֹ

הַבַּיִת שֶׁהָיָה.

כָּל כָּךְ מְעַט נָחוּץ

שֶׁבַּיִת

יֶחְדַּל,

יִתְפּוֹרֵר,

יָשׁוּב לֶעָפָר.

וְאֶרֶץ

שֶׁהָיְתָה מָקוֹם,

לֹא תִּהְיֶה עוֹד

הַמָּקוֹם שֶׁהָיְתָה,

וּבַיִת יֶחְדַּל בָּהּ,

וְאָדָם

יָשׁוּב לַעֲפָרָהּ.

כָּל כָּךְ מְעַט צָרִיךְ

שֶׁמָּקוֹם

שׁוּב לֹא יִהְיֶה

בַּיִת,

כָּל כָּךְ מְעַט צָרִיךְ

כְּדֵי לֹא

לִהְיוֹת.

כָּל כָּךְ חָזָק צָרִיךְ

לִרְצוֹת,

כָּל כָּךְ חָזָק צָרִיךְ

לִרְצוֹת לִחְיוֹת

כְּדֵי

לָשׁוּב

כְּדֵי לָשׁוּב,

לִהְיוֹת."

[מוזיקת סיום]

אלעד: וזה היה "אחד ביום" של N12. 

תודה ליהונתן פרידלנדר, לאבי הרוש, למכבית מאייר ולדוד גרוסמן.

העורך שלנו הוא רום אטיק. תחקיר והפקה דניאל שחר, עדי חצרוני, שירה אראל והילה פז. על הסאונד יאיר בשן.

אני אלעד שמחיוף. אנחנו נחזור לכאן ל"אחד ביום" במתכונת הרגילה אחרי סוכות, בתקווה עם הרבה חדשות טובות, בתקווה סוף סוף, עם הזמן, שיפסיק לעמוד במקום.

[מוזיקת סיום]