אחד ביום - עוד לא אבדה תקוותנו

בבסיס המושג תקווה נמצאת האמונה ששינוי הוא אפשרי, האפשרות שהמציאות היא לא קבועה ויכולה להשתנות. אבל תקווה לא מסתכמת באופטימיות כללית - אלא גם מורכבת מהיכולת לדמיין עתיד טוב יותר. פרופ׳ עירן הלפרין ערך מחקר על תקווה, והממצאים שלו מלמדים מי מחזיק יותר בתקווה בישראל, מבוגרים או צעירים, איך תקווה יכולה להניע ציבור שלם - ואיך היא יכולה לעיתים גם לשתק. הפעם, אנחנו עם פרופ׳ עירן הלפרין, ראש המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית וראש מרכז אקורד, על הצורך בתקווה והמחסור בה, ועל למה תקווה כשלעצמה היא כלי ריפוי.

---

‏תאריך עליית הפרק לאוויר: 08/02/2026.

‏[חסות]

‏[מוזיקת פתיחה]

‏אלעד: היום יום ראשון, 8 בפברואר, ואנחנו "אחד ביום" מבית N12. אני אלעד שמחיוף ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו, סיפור אחד ביום, בכל יום.

‏[מוזיקת פתיחה מסתיימת]

‏ביקשתי מפרופסור עירן הלפרין שיספר לי איך הוא - בחיים האישיים שלו - איך הוא מגדיר תקווה.

‏פרופ' הלפרין: אני לפני כבר 29 שנה נפצעתי, נפצעתי מאוד קשה בלבנון. שירתתי כקצין בלבנון, נפצעתי מאוד קשה ואת השבועות הראשונים אחרי הפציעה "ביליתי" במרכאות בטיפול נמרץ. והימים, הימים בטיפול נמרץ, אם יש לי זיכרון אחד מאוד-מאוד משמעותי מהם הוא ש…אתה יודע, אתה שואל את עצמך כל הזמן, "האם אני אסיים את היום?" [מוזיקת רקע] לא איך אני מתכנן 10 שנים קדימה, אלא איך אני עובר את היום הזה. כל, כל דקה היא כל-כך מתישה, היא כל-כך קשה, אתה מרגיש כאילו אתה ב… כאילו אתה בתוך בור.

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: בשלב הזה, אני מודה, הייתי קצת מופתע. כי הפציעה, האשפוז, הניסיון הבסיסי שלו לשרוד, כל זה לא ממש נשמע לי כמו תקווה - יותר כמו ייאוש.

‏פרופ' הלפרין: והיו, היו סביבי המון אנשים ומשפחה ותמיכה [מוזיקת רקע מסתיימת] וכל, כל מה שאני זוכר מהשבועות האלה זה ביקור אחד. והביקור האחד הזה היה ביקור של אדם שהיה המפקד שלי בטירונות, והפעם האחרונה שאני ראיתי אותו, לפני שהוא הגיע אליי לבית החולים, הייתה שהוא נפצע פציעה מאוד-מאוד קשה ואני זוכר אותו מפורק. אני זוכר אותו ממש אחרי הפציעה הכל-כך קשה הזאת. הוא לא איזה חבר קרוב שלי והוא הגיע לבית החולים, והוא אמר לי: "עירן, אני נסעתי כמה שעות להגיע אליך לפה רק מסיבה אחת. אני רואה אותך עכשיו עם כל הצינורות האלה במיטה. אני רוצה שאתה תסתכל עליי כמו שאני נראה עכשיו שנה וחצי או שנתיים אחרי שנפצעתי או אחרי שראית אותי, [מוזיקת רקע] זאת המטרה שלך. לשם אתה צריך לכוון. זה העתיד שאתה צריך לדמיין ואליו אתה רוצה להגיע". ומבחינתי, מהמקום המאוד-מאוד קשה שבו הייתי, זה תמונת העתיד שלי ומפה אני צריך לפעול כדי לנסות להגיע למקום הזה.

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: היה שווה לחכות לסוף, הייאוש הפך לתקווה. ובאמת שנים אחר-כך, פרופסור עירן הלפרין החליט לחקור את התקווה. הוא ראש המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית וראש מרכז "אקורד". יצא לי לשמוע אותו מרצה על תקווה, על הצורך בתקווה, על המחסור בתקווה ועל מי בישראל מחזיק יותר בתקווה. למרות שאנחנו, עם ישראל, חרטנו את התקווה על ההמנון שלנו, על התפילות שלנו, המוטו הלאומי שלנו הוא "יהיה בסדר". כששמעתי את פרופסור הלפרין מדבר על המחקרים שלו שבדקו אם אכן אבדה תקוותנו, הרגשתי ששיח על תקווה זה בדיוק מה שאנחנו צריכים עכשיו. אז הפעם נדבר על תקווה.

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏אז בפעם האחרונה שאנחנו דיברנו כאן עם פרופסור עירן הלפרין, אפריל 2024, שם הפרק היה "למה אנחנו שונאים אחד את השני?" עירן חקר את השנאה. עכשיו, אנחנו לא נמצאים בדיוק בקצה השני שלה, אנחנו לא ב-הפך משנאה. אבל בכל זאת, תקווה ושנאה מאוד רחוקות אחת מהשנייה.

‏פרופ' הלפרין: כן, אני חושב שזה, זה מעניין. זאת אומרת, אני לא חושב שמישהו יגיד שתקווה היא ההפך משנאה, אבל באלמנט אחד, שבעיניי הוא אולי האלמנט הכי משמעותי גם בשנאה וגם בתקווה, הם ממש ה… הקונטרסט אחד של השני. כי בשנאה, וזה גם היה הטיעון הכי בסיסי שלי כשהתחלתי לחקור שנאה, שנאה אומרת, 'ההוא שאני שונא, או ההם שאני שונא, הם רעים מטבעם, הם לעולם-לעולם-לעולם לא ישתנו'. היא אומרת, 'יש פה משהו קבוע, יציב, אין שינוי'. תקווה אומרת בדיוק את ההפך. [מוזיקת רקע] היא אומרת 'הכל יכול להשתנות. המציאות שלי יכולה להשתנות, האחר יכול להשתנות, אני יכול להשתנות'. בלי האמונה הזאת בדינמיות, ב… בעובדה שדברים יכולים להשתנות, אין תקווה. ובמובן הזה, רק במובן הזה, תקווה היא ההפך משנאה.

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: כשמפרקים את התקווה - את המושג תקווה - כלומר, בבסיס שלה, אנחנו נמצא את האמונה בשינוי. האמונה ששינוי הוא אפשרי, שהמציאות שלנו היא דבר דינמי. בלי זה אין תקווה. וזה נכון אפילו אם את תחושת הדינמיות הזו אנחנו נייצר באופן מלאכותי.

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏פרופ' הלפרין: כן. אז יש, יש ניסוי מאוד-מאוד מעניין שעשינו כבר לפני די הרבה שנים שניסה להמחיש את הרעיון שאומר, שכשאנשים מרגישים שהמציאות היא דינמית אז הם יכולים לפתח יותר תקווה. זאת אומרת, כשהם אומרים "המציאות היא סטטית", אז שום דבר, מה שהיה הוא שיהיה, שום דבר טוב לא יכול לקרות, אבל אם הדברים דינמיים אז אולי דברים טובים יכולים לקרות, ואני יכול גם לדמיין עתיד טוב יותר. ואנחנו הראינו באחד מהניסויים שכשאנשים נמצאים בתנועה, במובן הזה, במהלך הניסוי הזה, הם היו בתנועה כי הם פשוט הלכו או, או רצו על הליכון של חדר כושר כזה. ברגע שהם היו… החוויה הפיזית שלהם הייתה חוויה פיזית של תנועה אז גם המוח שלהם בעצם נכנס ל-mindset שהוא מיינדסט של דינמיות, וכשהמוח שלהם נכנס למיינדסט של דינמיות אז פתאום רמות התקווה שלהם עלו בצורה משמעותית. ניסוי מקביל לזה באמת היה הניסוי עם הגרפים. כשאמרנו למשתתפים בניסוי "תשרטטו גרף של ההיסטוריה שלנו, שהוא גרף משתנה, שהוא רגיש כל הזמן לשינויים" - היה יותר טוב והיה פחות טוב, ואחר-כך שוב יותר טוב ושוב פחות טוב, המציאות היא דינמית. פתאום הם הרגישו תקווה. פתאום הם דיווחו על תקווה יותר גבוהה, לעומת המצב שבו הם שרטטו גרף שהוא גרף של קו ישר ורמות התקווה שלהם היו מאוד נמוכות.

‏אלעד: הדינמיות היא אמונה שהעתיד יכול להיות אחר, ותקווה היא ציפייה שהעתיד האחר הזה יהיה גם טוב יותר. עד כאן אני מניח שלא חידשתי לכם ממש, אבל תקווה היא דבר יותר מורכב רק מזה. צריך לרצות שהעתיד הזה יקרה, וצריך להגדיר מה העתיד הזה בצורה די מדויקת.

‏פרופ' הלפרין: באחד המחקרים הראשונים שעשינו בתחום הזה, אחת המרואיינות אמרה לנו משפט שהיה משפט שהיה נשמע מוזר בהתחלה. היא אמרה, " כולי תקווה שיהיה שלום בין ישראלים לפלסטינים ב-10 שנים הקרובות, ואין לי שום תקווה שהדבר הזה יקרה". עכשיו, עוזרת המחקר שלנו הסתכלה עליה ואמרה לה, "הכל בסדר? שתית משהו? א… את אמרת פה משפט שהוא ממש סתירה פנימית". והיא אמרה, "לא, זאת לא סתירה פנימית. כולי תקווה שיהיה שלום ב-10 השנים הקרובות. זאת אומרת, אני ממש-ממש רוצה שזה יקרה, אבל אין לי שום תקווה שזה יקרה, כלומר, אני לא מאמינה שזה אפשרי". ואני אטען שתקווה היא רק המצב שבו אני גם מאוד רוצה שמשהו יקרה, ואני גם מאמין שהוא אפשרי.

‏מי שמוביל במעבדה שלי את המחקר של, של תקווה זה דוקטור עודד לשם אדומי [כך במקור], והוא מדבר הרבה פעמים על זה שלתקווה יש צד מאוד שלילי, [מוזיקת רקע] כי אנחנו יכולים לפתח מין תקוות שווא כאלה לעולם אידיאלי, והכל יהיה פה מצוין, ותקוות שווא שמסתיימות באכזבה הם, הם מייצרות סוג של backfire, ולכן כשאנחנו מדברים על תקווה אנחנו צריכים לדמיין עתיד משמעותית טוב יותר מהמקום שאנחנו נמצאים. הוא צריך להיות מאוד קונקרטי והוא גם צריך להיות בר השגה.

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: המרכיבים האלה הם המתכון לתקווה בכל מקום. זה לא משנה מה היעד שאליו אתם מקווים להגיע, זה לא משנה אם זו תקווה במישור האישי, המקצועי, הלאומי. צריך להיות לכם רצון לַשינוי, אמונה בשינוי, יעד ברור וריאלי. זו תקווה. זה נכון בכל מקום, זה נכון גם בישראל, זה נכון לתקווה הישראלית. אבל מתברר שבכל זאת התקווה שלנו היא גם אחרת.

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏פרופ' הלפרין: המקום שהגעתי ממנו, המקום שהתחלתי לחקור תקווה או נקודת הפתיחה שלי, דווקא הייתה המתח בין העובדה שיש אתוס מאוד-מאוד בסיסי לחברה הישראלית ולמדינת ישראל שמדבר על תקווה. אני אגיד יותר מזה, הציונות מבוססת כולה על אתוס של תקווה, על אתוס של שינוי, על אתוס של אמונה שאנחנו יש לנו את הכוח, את את ה-sense of agency הזה, תחושת השליטה הזאת שאומרת, "אנחנו יכולים להציג רעיונות גדולים, משמעותיים, ולקדם את עצמנו אל עבר אותם רעיונות". ומהצד השני הייתה לי תחושה, ואני עדיין מחזיק בה, לצערי, שהחברה הישראלית של השנים האחרונות היא חברה שלכל, לכל היותר אומרת לעצמה, "בוא, בוא נגיע לאיזה סטטוס-קוו שאפשר לחיות בתוכו", שלא, שלא מאפשרת לעצמה להעיז, אני אגיד, אפילו לשאול "לאן אנחנו רוצים להגיע? מהו העתיד היותר טוב שאנחנו רוצים לדמיין לעצמנו?". אחד המחקרים הכי מעניינים, אבל אולי גם הכי מדכאים שעשיתי ב… בהקשר של תקווה היה ששאלנו בני נוער ישראלים וגם בני נוער פלסטינים, אמרנו להם "בואו תדמיינו עתיד טוב יותר לסכסוך הישראלי-פלסטיני". לא אמרנו להם איזה. זאת אומרת, וזה לא משנה אם אתה מגיע מעמדה פוליטית של ימין או של שמאל. אמרנו "בואו תדמיינו עתיד טוב יותר ותנסו לתאר לנו אותו". ולא הגענו אפילו לנקודה שבה הם תיארו את העתיד הטוב יותר, כי חלק מאוד משמעותי מהמרואיינים במחקר הזה אמרו לנו, "אתה יודע? אנחנו לא מסוגלים, אנחנו מעולם לא ניסינו לדמיין עתיד טוב יותר. אנחנו לא יכולים לתאר איך יכול להיראות עתיד טוב יותר פה ב… בחברה הישראלית בהקשר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני". העובדה שחברה שלמה חיה בתוך סיטואציה שבה חלק גדול מהאנשים, בעיקר האנשים הצעירים בתוכה, לא, לא עסקו מעולם בשאלה של לאן אנחנו רוצים להגיע, כדי שנוכל לסמן איזשהי דרך שמאפשרת לנו להגיע למטרה הזאת. מבחינתי היא יצרה קושי מאוד גדול והיא הייתה הדרייבר המשמעותי שלי, ל… ללכת ולחקור תקווה.

‏אלעד: בעוד מחקרים שהוא עשה המסקנה העצובה, הלא מובנת מאליה הזו, מסקנה שסותרת את מה שנהוג לחשוב על צעירים, היא הייתה זהה. בישראל יש דור צעיר חסר תקווה, דור שחסר את היכולת לחשוב במונחים של תקווה.

‏פרופ' הלפרין: אז אני אומר, קודם כל, בכל העולם, אתה יודע, מי שמתחיל מהפכות, מי שמניע תהליכים של שינוי חברתי, של יציאה לרחובות, זה חבר'ה צעירים. הם יותר נאיבים, בדרך כלל יש להם יותר תקווה, הם מאמינים בשינוי, וגם נגיד דבר לא שלא כל-כך נעים להגיד, יש להם יותר שנים לחיות את השינוי, אז יש להם, ההשקעה שלהם היא השקעה יותר הגיונית. ודווקא בהקשר הישראלי, בעיקר כשזה נוגע לתקווה בהקשר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אנחנו מוצאים את ההפך. וההסבר שלנו הוא באמת ההסבר שתיארתי קצת קודם, הוא שהחבר'ה הצעירים חוו, או חווים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני כמצב מאוד סטטי. הם לא חוו מעולם שינוי, הם לא ראו שום דבר אחר. אתה יודע, אתה ואני זכינו לראות עוד משאים ומתנים על מדשאות הבית הלבן, ותקווה, וזמנים יותר טובים וזמנים פחות טובים. [מוזיקת רקע] הילדים שלי, לצערי, מעולם-מעולם לא חוו זמנים טובים יותר, ולכן מבחינתם המיינדסט שלהם הוא הוא מיינדסט של, של מצב סטטי לחלוטין. ואם המיינדסט הוא מיינדסט של מצב סטטי אז למרות הנטייה הבסיסית של חבר'ה צעירים לפתח תקווה יותר גבוהה, מה שאנחנו רואים בהקשר הישראלי הוא הפוך.

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: בישראל, לפחות לפי המחקר של פרופסור הלפרין ושל אחרים, אם כבר יש קבוצה שמדברת בשיח שמזכיר יותר תקווה, זו הקבוצה המבוגרת יותר. הישראלים שזוכרים תקופות רעות, כן, אבל גם תקופות טובות יותר. הישראלים שחיו מציאות משתנה.

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏פרופ' הלפרין: אז ניסוי שבעיניי הוא אה… אתה יודע, יש לפעמים ניסויים שאתה עושה ואתה רואה את התוצאות ואתה לא כל-כך מאמין שהם אמיתיות, אבל עשינו אותו פעמיים, זה ניסוי שהובילה דוקטור ביאטריס האסלר, וביאטריס יזמה מחקר שהשתמש ב-Virtual Reality כדי… במציאות מדומה, כדי להכניס אנשים לחוויה של זיקנה. לקחנו חבר'ה צעירים והכנסנו אותם לחוויה שבעצם הם רואים את הגוף שלהם בצורה שבה הוא נראה כאילו הוא גוף של אדם מבוגר. ובקבוצת הניסוי שבה אנשים חוו את הגוף שלהם כגוף של אדם מבוגר, רמות התקווה שלהם עלו בצורה משמעותית לעומת רמות התקווה של אנשים שנשארו, נשארו בגוף של אדם צעיר. ובעצם ניסינו להבין מה, מה בדיוק קורה פה, והרעיון הכי משמעותי שהגענו אליו אמר בעצם, אנשים ברגע שהם חוֹו… חשים [מוזיקת רקע] שהם אנשים מבוגרים, אומרים, 'עברנו כל מיני דברים - עברנו תקופות קשות, עברנו תקופות פחות קשות ואנחנו יכולים לנסות לדמיין עתיד טוב יותר כי המציאות היא מאוד-מאוד דינמית', לעומת החבר'ה הצעירים, או החבר'ה שהיו בגוף של אנשים צעירים, שבעצם לא ראו שום שינוי, החיים הם סטטיים, מה שהיה הוא שיהיה. מאוד-מאוד קשה לזהות עתיד שהוא עתיד טוב יותר.

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: אז בתור ישראלי שהוא בכל זאת לא כל-כך צעיר, אני מקווה שלא התייאשתם כי יגיעו גם בשורות טובות.

‏אבל קודם חסות אחת וממש מיד חוזרים.

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏[חסות]

‏אלעד: אז אמרנו שתקווה היא גם אמונה בשינוי וגם רצון בשינוי. אז במשך לא מעט זמן ולמרות המצב הכללי שלנו, להרבה ישראלים לא היה רצון או לא הייתה יכולת לתאר את העתיד הטוב יותר הריאלי, זה שהם מקווים לעצמם ברמה הלאומית. הדבר הזה השתנה, או לפחות השתנה חלקית.

‏פרופ' הלפרין: מצבים קשים, מצבים או אירועים טראומטיים, כמו השבעה באוקטובר, הם כן מייצרים אלמנט אחד מאוד משמעותי שהוא כן אלמנט ש… שיכול לייצר תקווה, או עשוי לייצר תקווה, והוא תחושת הדחיפות. זאת אומרת אם לפני השבעה באוקטובר חלק גדול מהישראלים אמרו לעצמם, 'אתם יודעים, אין פה שלום עם הפלסטינים, אבל בסך הכל אנחנו חיים פה במצב יחסית סביר. אנחנו יכולים לחיות עם הדבר הזה'. אירוע טראומטי כמו האירוע של, של השבעה באוקטובר והמלחמה אחריו כן מייצרת איזה חוויה שאומרת 'אי-אפשר לחיות ככה יותר. אנחנו חייבים לנסות ולייצר שינוי. אנחנו לא יכולים לאפשר מצב שבו אנחנו נחזור לאותה נקודה.' אבל לתוך ה… החוויה הזאת של ה… של ה-urgency, של תחושת הדחיפוּת, של הרצון לייצר אולי מציאות שהיא אחרת, חייב להיכנס גם איזשהו אלמנט - שאתה יודע, הרבה פעמים אנחנו קוראים לו - איזשהו אלמנט של דמיון פוליטי, או דמיון חברתי. זאת אומרת מישהו צריך לעזור לאנשים האלה, אני קורא לזה "לעלות על הפיגום בבניין", כדי שהם יוכלו להסתכל אל עבר האופק ולראות משהו שהוא משהו אחר.

‏כשהשיח הציבורי במדינה מסוימת, נגיד כמו בישראל, הוא שיח שבכלל, אתה יודע, אנחנו לא משתעשעים ברעיונות כאלה, אנחנו לא מדברים עליהם. אנחנו לא מדברים על היתרונות שלהם מול החסרונות שלהם. אז גם אם יש תחושת דחיפות מאוד גדולה, אין את התוכן שמאפשר לנו לדמיין את אותו עתיד שהוא עתיד טוב יותר. אני כן חושב, ופה האלמנט היותר אופטימי בתוך הסיטואציה הנוכחית, היא שתחושת הדחיפות הזאת, אחרי שאנחנו נעבור את מה שבדרך כלל חברות בסיטואציות כאלה עוברות, שזה איזה תהליך של הקצנה מאוד גדול, אני חושב שתחושת הדחיפות הזאת כן תייצר מוטיבציה להתחיל לשחק עם רעיונות חדשים. כי אחרי שנסיים את השלב הזה, את הפאזה הזאת שהיא פאזה של הקצנה, אז אנשים יגידו לעצמם - 'אוקיי, ומה עכשיו?' אנחנו לא יכולים לחזור לאותה נקודה שבה היינו קודם, כי אם נחזור לאותה נקודה שבה היינו קודם אנחנו נמצאים באותה רמת סיכון כמו רמת הסיכון שבה, שבה היינו לפני השבעה באוקטובר. ואז המוטיבציה הזאת תייצר אצלנו את הצורך להתחיל ולשחק עם רעיונות. אני חושב שְׁהַ… שאפילו השיח שלנו פה על תקווה, שאומר "חברים, צריך לדמיין עתיד טוב. יותר צריך לחשוב [מוזיקת רקע] איך העתיד הזה הוא קונקרטי, איך הוא אפשרי". כי אחרת מאוד קשה לייצר את המהלך הזה אל עבר שינוי. אני חושב שהוא התחלה של, של שינוי.

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: תחושת הדחיפות הזו, שפרופסור הלפרין מדבר עליה, הסיבה שרבים מאיתנו מרגישים פתאום צורך בתקווה, מרגישים שהגיע הזמן לחשוב על תקווה, לדבר על תקווה, זה קורה לא רק כי הגענו לתהומות, למצב רע שלא יכולנו לדמיין, אלא מתברר שהתקווה יכולה גם להיות כלי ריפוי. התקווה עצמה יכולה לשפר את המצב.

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏פרופ' הלפרין: המחקר מראה שחלק גדול מאוד מהאלמנטים הפסיכולוגיים, שהם האלמנטים שמבדילים בין היכולת של אנשים להתמודד בצורה אדפטיבית, בצורה א… חיובית עם טראומה, לעומת אנשים שלא מצליחים להתמודד עם טראומה, הם אלמנטים שגם קשורים לתקווה. זאת אומרת, אנשים שמרגישים שיש להם שליטה על החיים שלהם, שמה שהם עושים מצליח להשפיע על המציאות שלהם. אנשים שמאמינים שהמציאות משתנה ודינמית, אנשים שאומרים - 'מה שקורה לי קשור לפעולה שלי, לשליטה שלי במציאות', הם גם אנשים שמצליחים להתמודד עם טראומה ועם קושי בצורה טובה יותר וגם אנשים שיש להם תקווה. ואני חושב שבמובן הזה החברה הישראלית כן יש בה חוזק מאוד-מאוד משמעותי. החברה הישראלית יודעת בצורה טובה להתמודד עם משברים, כי היא מצליחה לייצר את התקווה מתוך המשברים האלה. זו, אבל זו תקווה שהיא תקווה של שיקום. זו תקווה שיכולה לאפשר לחזור לסטטוס קוו. זאת לא תקווה שהיא תקווה של, של חזון, של התפתחות, של עתיד שהוא עתיד טוב יותר בצורה משמעותית, גם כי יש פה חשש מאוד-מאוד גדול ברמה החברתית והקולקטיבית הרחבה יותר, [מוזיקת רקע] אתה יודע, לשאול את עצמנו את השאלות הכי בסיסיות: "מי אנחנו? מה האופי שלנו? מה הגבולות שלנו? לאן אנחנו רוצים ללכת?" וכשחברה מתקשה מאוד לשאול את עצמה את השאלות הבסיסיות האלה לגבי המהות שלה, אם היא מתקשה לדמיין עתיד טוב יותר והיא מתקשה לדמיין עתיד טוב יותר, אז בטח שהיא לא תאבק כדי לנסות ולהגיע אליו, כי היא לא יודעת לאן.

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: אנחנו נמצאים בשנת בחירות והשיח על חזון, על הגדרות עצמיות, השיח על תקווה יכול להפוך למאוד רלוונטי בתקופה הקרובה. מנהיגים יכולים לבחור להציג תוכניות ברורות, מפת דרכים, דרך לעתיד טוב יותר עבור כולנו. ומנהיגים יכולים לבחור גם לדבר אחרת. אבל המחקר על התקווה הראה שלא חייבים הנהגה שתוביל את הדרך שלנו לשם. כאשר מדברים על תקווה ההנהגה יכולה גם להיות מוּבלת.

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏פרופ' הלפרין: אז אני חושב שזה חייב לשלב את ההנהגה, אבל זה לא חייב לבוא מלמעלה. זאת אומרת, אני חושב, אני מאוד-מאוד מאמיני… מאמין בתהליכים שהם מה שנקרא "bottom-up", זאת אומרת, מלמטה למעלה, וברגע שתנועות חברתיות או תנועות אזרחיות יתחילו לעשות את הדבר הזה, זה ברור שהאוטומט שלהם הוא ללכת דווקא לכעס ולמחאה ולְמה לא בסדר. אבל אחרי הכעס והמחאה בוא נשאל את עצמנו לאן אנחנו רוצים להגיע. וכשהשיח הציבורי, הנה, השיחה שלנו כרגע, השיחה שלנו כרגע, אני מקווה שתעורר לפחות בחלק מהאנשים את הסקרנות לשאול את עצמם לאן אנחנו רוצים להגיע. אז אולי, אתה יודע, בואכה או בואנו מערכת בחירות בעוד כמה חודשים או שנה, בוא נדרוש מהמנהיגים שלנו, בוא נדרוש מהם לצייר לנו עתיד אחר. בוא נדרוש מהם לא רק להגיד מה לא בסדר כרגע או במה הם כל-כך טובים, אלא להציג אלטרנטיבות שונות לתקווה לחברה הישראלית ול… ולמדינת ישראל. זה חייב לערב את המנהיגים, אני לא בטוח שזה חייב להתחיל מהם.

‏אלעד: עכשיו, אני יכול לתאר לעצמי מה חלק מכם אומרים, כי זה עלה גם במחקרים. לי, באופן אישי, יש תקווה, תקווה אמיתית לעתיד טוב יותר. אני יודע איזה עתיד זה יהיה. אני יודע איך להגיע אליו. אני רוצה שהוא יקרה, אבל, אבל ההוא, האחר, הוא ממילא ימנע את העתיד הזה ממני. אז מה הטעם לנסות?

‏פרופ' הלפרין: ברגע שאתה בעצם עושה "outsourcing" לאחריות לגבי מה שקורה פה, ואתה אומר 'כן, אני הייתי רוצה שיהיה פה יותר טוב, אני מאמין שיהיה פה יותר טוב, אבל בגללם - השמאלנים, הימניים, הפלסטינים, החרדים, לא משנה מי - לא יכול להיות פה יותר טוב'. זאת לא תקווה. כי חלק משמעותי בתקווה אומר, 'יש לי שליטה על המציאות, אני לא רק רוצה להגיע למקום מסוים, אלא אני מאמין שיכולה להיות לי השפעה שתקדם אותי אל עבר אותו מקום'. כי חלק מהבעיה שלנו הוא המצב הזה שנוצר שאומר, אתה יודע, זה סוג של, בפסיכולוגיה אנחנו נקרא לזה חוס… חוסר אונים נלמד, או חוסר אונים נרכש. המצב הזה שאומר 'לא משנה מה אנחנו נעשה, לא משנה איך אנחנו נפעל, "ההם" כבר יטרפדו את זה שנוכל להתקדם פה למקום טוב יותר', והדבר הזה בסופו של דבר מייצר, או עלול לייצר, סוג של אפתיה. ואפתיה במובן הזה היא ממש הפוכה לתקווה, כי תקווה היא מנוע לפעולה, בעוד שאפתיה היא חסם, או בלם, אל מול האפשרות שלנו לפעול.

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: המחקרים של פרופסור הלפרין הראו שלפחות חלק מהתקווה היא בחירה. אפשר לבחור, אפשר לפעול אקטיבית כדי להיות אנשים עם יותר תקווה. צריך דבר ראשון לחשוב במונחים של תקווה, להבין מתי אנחנו חוסמים אותה, מתי אנחנו מעודדים אותה. וכן, אני יודע, זה נשמע כמו ניו-אייג' גוּרוּאי כזה, מחשבה חיובית שיוצרת מציאות. ואתם יודעים מה? אולי זה חלק מהעניין. אבל הרי בסוף מדינה שההמנון הלאומי שלה הוא "עוד לא אבדה תקוותנו", מדינה שהגשימה את החזון שלה, "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" - מדינה כזו לא באמת יכולה להרשות לעצמה לוותר על התקווה.

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏פרופ' הלפרין: לפחות מבחינתי, המתכון הוא, הוא קודם כל לייצר את החוויה של הצורך. זאת אומרת לייצר את החוויה שאומרת "אנחנו צריכים תקווה, אנחנו צריכים להסתכל אל עבר העתיד, אנחנו צריכים לנסות ולדמיין עתיד שהוא עתיד טוב יותר מהמציאות שבתוכה אנחנו נמצאים". אחר-כך צריך לתרגל את זה. צריך לתר… ממש לתרגל את זה, ו… ובעצם להעביר את התלמידות והתלמידים, וגם אנשים במערכות אחרות, את החוויה הזאת של להגיד איך ייראה ברמה המאוד קונקרטית עתיד שהוא עתיד יותר טוב מהמציאות שבתוכה אני נמצא כרגע, ואחר-כך לדבר כל הזמן על הדינמיות של המציאות, על האופן שבו המציאות משתנה כל הזמן ועל היכולת שלנו להשפיע עליה. דינמיות ויכולת של השפעה. ואני חושב שאם אנחנו מחברים את ארבעת הנקודות האלה, אז גם ברמה האינדיבידואלית [מוזיקת רקע] וגם ברמה הקולקטיבית הסיכוי שנהיה אנשים שהם אנשים מלאי תקווה וחברה שהיא חברה שיש לה יותר תקווה הם סיכויים גבוהים יותר.

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: פרופסור עירן הלפרין, תודה.

‏פרופ' הלפרין: תודה, אלעד.

‏אלעד: וזה היה "אחד ביום" של N12. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה דניאל שחר, עדי חצרוני, שירה אראל והילה פז. על הסאונד יאיר בשן שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.

‏אני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן גם מחר.

‏[מוזיקת סיום]

‏[חסות]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה