אחד ביום - אישה, חיים, חופש

בימים האחרונים אפשר לראות בחזית המאבק של העם האיראני המון נשים. אבל למעשה זה לא דבר חדש: כבר שנים שהמאבק העממי של האיראנים שזור גם במאבק על זכויות נשים, ופעם אחר פעם הן אלה שנמצאות בקו הראשון של המחאה. אז הפעם, לרגל יום האישה הבינלאומי, נחזור אל התחנות המרכזיות בהיסטוריה שעיצבו את מעמד האישה באיראן - מהרפורמות של המאה ה-20, דרך המהפכה האסלאמית, ועד גלי המחאה של השנים האחרונות. יחד עם ד"ר תמר עילם גינדין, בלשנית וחוקרת איראן מאוניברסיטת חיפה, ננסה להבין איך דווקא הנשים האיראניות הפכו לאחד הכוחות המרכזיים במאבק נגד המשטר.

---

‏תאריך עליית הפרק לאוויר: 08/03/2026.

‏[חסות]

‏[מוזיקת פתיחה]

‏אלעד: היום יום ראשון, 8 במרץ, ואנחנו "אחד ביום" מבית N12. אני אלעד שמחיוף, ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו. סיפור אחד ביום, בכל יום.

‏יש משהו שמאוד קשה להתעלם ממנו, במיוחד בימים האחרונים. בחזית המאבק של העם האיראני, אפשר למצוא המון המון נשים.

‏[הקלטה]

Iranian woman: “Ali Khamenei is dead! Freedom! Freedom!”

‏אלעד: בהפגנות של חודש ינואר, למשל, לפי ארגון נשים איראני שפועל מחוץ למדינה, בחלק מהערים כמו רֶאשְת, נהרגו יותר נשים מגברים. הסמלים של המחאה הנוכחית היו אישה צעירה שהדליקה סיגריה עם התמונה של חמינאי, והייתה אישה מבוגרת, שצעדה ברחובות איראן מדממת, והסבירה שהיא לא מפחדת למות, כי היא בעצם מתה כבר 47 שנה.

‏[הקלטה בפרסית - נשים במחאה ברחוב]

‏אלעד: נשים איראניות מדברות בעצרות בכל העולם.

‏[הקלטה]

Iranian woman: “While they are promoting darkness, Iranians are seeking light and are becoming the flames, that will be the phoenix that will rise from the ashes of Iran.”

‏אלעד: נשים איראניות מתראיינות בתקשורת.

‏[הקלטה]

Iranian woman: “‘We really caring more about who’s hands is on around the trigger, or are we gonna care about humans’ lives, civilians’ lives? This is a regym… ”

‏אלעד: נשים איראניות מעלות סרטונים ברשתות החברתיות.

‏[הקלטה]

Iranian woman: “While everyone is seeing what’s happening in Iran today, I need you to understand what Iranian women have had to live through for the past 47 years.”

‏אלעד: הן סוחפות אחריהן מיליונים, הן מספרות את הסיפור של העם האיראני, הן מסבירות למה צריך שינוי, והן גם אלו שמובילות אותו. אז היום הוא יום האישה הבינלאומי, והחלטנו להקדיש אותו כדי לדבר על הנשים של איראן. דוקטור תמר עילם גינדין, בלשנית וחוקרת איראן מאוניברסיטת חיפה, תספר לנו על הדיכוי, על המאבק, וגם אולי על התקווה של הנשים באיראן, לעתיד טוב יותר.

‏לא היינו רואים את המלחמה הנוכחית באיראן בלי המחאה העממית שקדמה לה, ואת המחאה הזו לא היינו רואים, בלי המאבק למען זכויות הנשים באיראן.

‏ד"ר עילם גינדין: לגמרי. אני חושבת שמה שסלל את הדרך למהפכת האריה והשמש, שזה מה שהתחיל בדצמבר, לא היה מתאפשר בלי מחאת "אישה, חיים, חופש".

‏[הקלטה]

Iranian people: “Zan, Zendegi, Azadi! Zan, Zendegi, Azadi!”

‏ד"ר עילם גינדין: גם חלק גדול מהאקטיביסטיות, גם בפנים וגם בחוץ, הן נשים. שני פרסי נובל של איראן, הם של נשים. מדליית פילדס של איראן, שזה פרס נובל בתחום המתמטיקה, היא של אישה. השחקן האיראני המצליח ביותר הוא שחקנית. הסופר האיראני המצליח ביותר הוא סופרת. כלומר, באמת לנשים, גם בפנים וגם בחוץ, יש תפקיד מאוד מאוד מאוד חשוב, ולא סתם "Zan, Zendegi, Azadi" - "אישה חיים חופש", הפך לסיסמה, ונשים, גם במחאות שלא היו סביב נשים, הפכו לסמלים של המחאות.

‏אלעד: המאבק העממי האזרחי באיראן, הוא כמובן לא רק מאבק של נשים, והוא גם לא רק מאבק על זכויות נשים. אבל גם במאבקים על נושאים אחרים, מעמד האישה באיראן מצא את עצמו איכשהו משולב פנימה. לא פעם זה קרה כי משטרים באיראן רצו לעשות שינויים, רצו לעשות רפורמות, ומתישהו הגיעו גם לנושא הנשים.

‏ד"ר עילם גינדין: נכון. ויש דבר שאני קוראת לו "מטוטלת הזהויות האיראנית" - בין הזהות האיראנית לזהות האסלאמית, ויחד עם מטוטלת הזהויות, כל פעם שהשלטון מושך לצד אחד, העם מושך לצד השני. ואני חושבת שדווקא הכפייה הדתית של השנים האחרונות, היא שגרמה לנשים גם להיות חלק כל כך חשוב במאבק. וגם זה שבאופן מסורתי החברה כן מדכאת אותן, בגלל שהן תמיד היו צריכות להיאבק על מקומן בחברה, הן רגילות להיאבק, הן רגילות לעבוד קשה. זאת גם הסיבה שהאיראנים הכי מצליחים בחו"ל, הם או נשים או יהודים.

‏אלעד: על המעמד המיוחד של נשים באיראן אפשר ללמוד לא רק מההיסטוריה הקרובה, אלא גם מזו הרחוקה. אפילו מגילת אסתר, ממצאים ארכיאולוגיים, סיפורים, טקסטים עתיקים. לנשים באימפריה הפרסית היה כוח, הייתה השפעה. נשים שכנעו מנהיגים להחמיר או להמתיק עונשים. הן שכנעו מנהיגים לצאת למלחמות. העניין הוא שלצד הכוח הזה, המטוטלת כל הזמן זזה. ואם נקפוץ לתקופה שהיא קצת יותר מודרנית מאשר זו של אחשוורוש, נראה שהנשים באיראן, עוד לפני המהפכה האסלאמית, נאלצו להתמודד עם משטר שכופה עליהן להתנהג בצורה מאוד מסוימת.

‏ד"ר עילם גינדין: ובתקופה של רזא פהלווי הסבא, היה אירוע ב-1936, 8 בינואר 1936. אחרי שרזא פהלווי, שמאוד ניסה למערב את איראן ולקדם אותה, ראה את מלכת אפגניסטן בלי חיג'אב, ואמר "וואו, גם אנחנו צריכים להיות כאלה מתקדמים". וב-8 בינואר הוא הוציא פקודה שאסור לנשים להיראות במרחב הציבורי עם חיג'אב. היו משמרות אי-צניעות. והחברה באותו זמן הייתה מאוד שמרנית. בשביל חלק מהנשים, אני יכולה להמשיל את זה לזה שמחר יגידו, שאנחנו לא יכולות להסתובב ברחוב עם חלק עליון. ואני בטוחה שיש נשים באפריקה, שמאוד מרחמות עליי ועל נשים אחרות במערב, שאנחנו חייבות ללבוש חולצה גם בקיץ. ואני מניחה שחלק מהנשים יצאו החוצה, וימשיכו להתקדם גם ככה, וחלק יישארו בבית. ואותו דבר קרה ב-1936, עד הדחתו של השאה על ידי בריטניה ורוסיה ב-1941, היו נשים שלא יצאו מהבית. כלומר, אם אסור לי לצאת מהבית עם חיג'אב, אז אני פשוט לא אצא מהבית.

‏אלעד: כן, זה די מנוגד למה שקורה היום. אבל גם ההחלטה לאסור על נשים איראניות לעטות חיג'אב הייתה כפייה. כפייה שחלק מהנשים באיראן פשוט לא היו מוכנות לקבל. וכשהשאה הוחלף בשאה חדש, בבן שלו, הגזירה הזו בוטלה.

‏ד"ר עילם גינדין: נכון. נשים יכלו להתלבש איך שהן רוצות, והיו כאלה שהלכו גם עם מיני ותסרוקות נפוחות, אבל הלבוש הוא סימפטום. זה… בתקופה הזאת אנחנו מדברים על זה שנתנו לנשים זכות הצבעה. היו נשים בכל התפקידים, גם בצבא היו נשים, בספורט היו נשים, והייתה שׂרה. השרה הראשונה הייתה בממשלת פהלווי, זאת הייתה פארוקרו פארסה. היא הייתה שרת החינוך, ובמקצועה היא הייתה רופאה, והיא הייתה כמובן, אחד האנשים הראשונים שהוצאו להורג אחרי המהפכה. ובגלל שהיא הייתה רופאה אז היא אמרה "אני ראיתי את המוות הרבה פעמים, ו… אני לא פוחדת למות".

‏אלעד: זהו, אני מניח שאתם נתקלתם בתמונות ובסרטונים מאז, אולי אתם גם זוכרים. נשים באיראן שלפני המהפכה האסלאמית לבשו חצאיות קצרות, לבשו גופיות, היו להן תסרוקות מפונפנות. היו אז גם נשים שהלכו עם חיג'אב, כן. ועוד כשהמהפכה האסלאמית הייתה רק ברחובות, ושהשאה עדיין היה המנהיג בארמון בטהרן, כבר עלתה השאלה איך איראן חדשה תשפיע על מיליוני הנשים שחיות בה.

‏ד"ר עילם גינדין: וכששאלו את ח'ומייני, מה יהיה תפקיד הנשים אחרי המהפכה, איפה יהיה המקום שלהן בחברה, הוא אמר "הנשים הלביאות שהשתתפו, לקחו חלק פעיל וחשוב ושווה במהפכה הזאת, ברור שהן יקבלו את מקומן הראוי, בחברה ובממשל גם אחרי".

‏[הקלטה בפרסית - ח'ומייני מדבר]

‏ד"ר עילם גינדין: ומה שהצרפתים שמעו, זה שנשים יקבלו שוויון. מה שהוא התכוון זה שהן יקבלו את הכבוד הראוי. לא הפריצות שהולכת עכשיו, שאתה יכול לראות להן את הרגליים ואת הצוואר, אלא את הכבוד הראוי.

‏אלעד: כן, זו כנראה הייתה אסטרטגיה מכוונת. כי ח'ומייני ידע מצוין שהחירות של נשות איראן, היא משהו שהוא רוצה לטפל בו, ולטפל בו מהר.

‏ד"ר עילם גינדין: אחרי ההצבעה המפורסמת במשאל עם, שבו 98.2% אמרו כן לרפובליקה אסלאמית, אז יצא חוק החיג'אב, שנשים חייבות ללכת עם חיג'אב.

‏[הקלטה]

News reporter: [audience shouting] “New position of Islamic law here has started with an order for women to cover their heads in government offices. Many are furious, only a minority in Teheran already followed the instruction.”

‏ד"ר עילם גינדין: ברגע שיצא החוק, יש תמונות עם רחובות מלאים נשים בלי חיג'אב, שמוחות נגד החוק החדש.

‏אלעד: העניין הוא שלצד החובה החדשה ללבוש חיג'אב, כפייה לקיצון השני בהשוואה למה שעשה השאה הקודם-קודם. היחס לנשים באיראן, גם אחרי המהפכה האסלאמית, היה מורכב. היו זכויות לנשים, הייתה להן זכות הצבעה. נשים היו יכולות לנהוג, ללמוד, להמשיך גם להשכלה גבוהה. עכשיו, זה כאילו נשמע לנו מובן מאליו, אבל במזרח התיכון זה לא מובן מאליו היום, וזה גם לא היה מובן מאליו אז. מעמד הנשים באיראן, בכל זאת, היה במידה מסוימת מתקדם יותר, אם היינו משווים אותו לזה של חלק מהשכנות של איראן.

‏[מוזיקת רקע]

‏ד"ר עילם גינדין: ברפובליקה האסלאמית יש כדורגלניות, יש נבחרת כדורגל, הן פשוט משחקות עם חיג'אב ובגדים ארוכים.

‏אלעד: משטר האייתולות הקים את משמרות הצניעות, הוא הקים את מרכזי החינוך מחדש לנשים שהפרו את חוקי הצניעות והלבוש. אבל במקביל הוא גם קידם נשים. בשנות ה-80, בעיצומה של מלחמת איראן-עיראק, כשגברים נשלחו לחזית, נשים רבות נשארו לבד. הנשים האיראניות הצטרפו אז לכוח העבודה, כי מישהו היה צריך, והן הצטרפו אפילו בתפקידים למשרדים ממשלתיים. לכאורה זו התקדמות גדולה, אבל במקביל, שנה אחר כך בסך הכל, עבר גם חוק שאישה ללא חיג'אב תיענש ב-74 מלקות.

‏ד"ר עילם גינדין: איראן היא ארץ של פרדוקסים. אם אתה רוצה להוכיח שמדכאים נשים באיראן, אני יכולה להביא לך הוכחות שמדכאים נשים באיראן. אם אתה רוצה לראות שמקדמים נשים באיראן, אני יכולה להביא לך הוכחות שמקדמים נשים באיראן. שיש נשים בממשלה, לממשלה הנוכחית יש דוברת, יש שרות בממשלה לאורך השנים, יש חברות פרלמנט לאורך כל השנים. מצד אחד אני יכולה להראות לך את זה, ואני יכולה להראות לך שיצא חוק שאסור להכות אישה, אפילו אם היא שייכת לך, אני לא יודעת כמה אכיפה יש לזה. וכופר נפש, שזה שוב חוק אסלאמי - כאשר אתה הורג גבר, בין אם זה בשוגג או במזיד, אתה צריך… יש "עין תחת עין" שמוציאים אותך להורג, ויש… ואתה יכול לפדות את נפשך במחיר נפשו. אז נפש של גבר מוסלמי זה מחיר שצמוד ל-100 גמלים. אם רצחת אישה מוסלמית, המחיר הוא 50 גמלים.

‏אלעד: מודה, גם אני הופתעתי. אבל מתברר שהעיקרון המוסלמי מהשריעה, "דמי דם", או כופר נפש, הוא מעוגן גם בחוק הפלילי של איראן. פגיעה באדם יכולה לגרור דרישה לפיצוי, ובמקרים מסוימים פגיעה באישה שווה, במרכאות, "רק חצי" בהשוואה לפגיעה בגבר. אגב, עוד פחות מאישה, שווה פגיעה במי שהוא יהודי או נוצרי. במשך שנים, באיראן, נמשכו אותם פרדוקסים, נמשכה הדואליות, המקומות שבהם אפשר היה לראות דיכוי וכפייה אלימה נגד נשים, אבל גם מקומות שבהם אפשר היה לראות נשים שמתקדמות, נשים שמקבלות זכויות. שוב, באופן יחסי כמובן. אבל אז, אחרי כמה שנים מאוד סוערות בכל מה שקשור למעמד האישה, הגיע רגע אחד שבו כבר אי אפשר היה להתבלבל. וזה הרגע שבמידה רבה הוביל לנקודה שבה אנחנו נמצאים עכשיו.

‏אבל קודם חסות אחת וממש מיד חוזרים.

‏[חסות]

‏אלעד: בשבוע שעבר, כשנפרדנו לשלום ולא להתראות מח'אמנאי, סיפרנו על המתיחות המסוימת שהייתה בין המנהיג העליון לבין הנשיא ח'אתמי, שכיהן בתחילת שנות ה-2000. אז גם בכל מה שקשור לזכויות נשים, ח'אתמי היה פרוגרסיבי יותר מאחרים בעמדות ההנהגה אז, אלא שאחריו המטוטלת שוב זזה לצד השני. ב-2014 משמרות הצניעות קיבלו עוד סמכויות, עוד כוח לאכוף עבירות לבוש. השינוי הזה, גם בתורו, הוביל לשינוי אחר. ברשתות החברתיות, בפייסבוק בעיקר, התחילו קבוצות קטנות של סטודנטיות באיראן את מה שנקרא ב-2017 "מחאת החיג'אב". בהתחלה הן העלו תמונות שלהן במקומות ציבוריים, בלי פנים מזוהות, כמובן, אבל עם שיער חשוף. לאט לאט הטרנד הזה הלך והתרחב. פתאום אפשר היה לראות תמונות כאלה, שצולמו גם במקומות שהם פחות מבודדים. פתאום גם בעיר, נשים הלכו עם חיג'אב טיפה מרושל, איזו שערה בצבצה לה שם פתאום.

‏המשטר ניסה להקשיח את האכיפה, אבל המחאה המשיכה, ויותר ויותר נשים באיראן הלכו עם החיג'אב, ככה שהוא לא לגמרי כיסה להן את כל השיער. ואז, בשנת 2022, משמרות הצניעות תפסו את מהסא אמיני, כמה ימים לפני שחגגה יום הולדת 23. היא לבשה את החיג'אב שלה, כמו לא מעט נשים אחרות, מעט שיער גלש החוצה. היא נעצרה, ונלקחה ל"חינוך מחדש". למשפחה שלה נאמר שהיא תשוחרר משם בתוך שעה, אבל מהסא אמיני הובהלה לבית החולים, שם היא מתה. בדיעבד התגלו סימני אלימות קשים על גופה. היא עברה התעללות פיזית, והמוות שלה הוביל לתנועת מחאה ענקית.

‏[הקלטה בפרסית - נשים מוחות]

‏אלעד: המחאה הזו התנהלה תחת הכותרת "אישה, חיים, חופש".

‏ד"ר עילם גינדין: אבל זה לא היה רק על מעמד האישה. הסיסמאות היו של נשים, הסימפטום היה הסרת החיג'אב, אבל המחאה הזאת הייתה על זכויות אדם וזכויות אזרח בסיסיות.

‏אלעד: המחאה דוכאה, לא רק באיומים ומעצרים, אלא גם בהישג. כי שוב המטוטלת זזה, הפעם לכיוונן של הנשים. הן היו יכולות ללכת גם בלי חיג'אב, אבל לא כי החוק שונה, אלא רק כי הפסיקו לאכוף אותו.

‏ד"ר עילם גינדין: ואחרי כחצי שנה בלי אכיפה, נשים הפסיקו לעטות חיג'אב, ולא הצליחו, גם באכיפה אלימה לא הצליחו להחזיר את החיג'אב לראשן של הנשים. והיה חוק חיג'אב חדש ודרקוני, שהיה בתהליכי חקיקה משהו כמו שנה וחצי, והיה אמור להיכנס לתוקף בדצמבר 2024. שהחוק הזה היה עם אכיפה מגיל 12 במקום 15. העונש המרבי, עונש המאסר המרבי, עלה ל-15 שנות מאסר על עבירות חיג'אב, אני עוד לא מדברת על עבירות אחרות. ועונש, כולל סנקציות כלכליות וסנקציות במקומות העבודה. וכולל אה… העונש הגבוה ביותר שאפשר לגזור, זה "שחיתות על פני האדמה", שזה עונש… זה גזר דין אסלאמי שהעונש עליו הוא מוות. וזה היה אמור להיכנס לתוקף בדצמבר 2024. ארגוני זכויות אדם בכל העולם התחננו שזה לא ייכנס לתוקף, הנשיא פזשכיאן ביקש לא להכניס את זה לתוקף, ויושב ראש הפרלמנט בהתחלה אמר לו "אם אתה לא תכניס לתוקף, אני אכניס לתוקף". ואז, ב-8 בדצמבר, חמישה ימים לפני שהחוק היה אמור להיכנס לתוקף, אסד נפל, ומערך הפרוקסי התפורר, לפחות זה של טבעת האש סביב ישראל, שהוא היה הספק העיקרי של לוחמים כדי לדכא מחאות בתוך איראן, כי אין מספיק איראנים שמסכימים לירות באחים שלהם בשביל השלטון הזה. אז נסראללה היה שולח אלפי חיילים כל פעם. ו… המשטר, בעיקר מאז נפילת אסד, היה ממש במוד הישרדות - שלא יצאו לרחובות.

‏אלעד: לא פעם המשטר האיראני משתמש בזכויות נשים כסוג של עלה תאנה. היחס לנשים באיראן הפך לשיטה של המשטר גם ליחצן את עצמו בחוץ, וגם להרגיע מתיחות בפנים. אלו דברים רלוונטיים במיוחד בתקופות שבהן המשטר האיראני מרגיש שהוא חלש ופגיע.

‏ד"ר עילם גינדין: בין מלחמת "12 הימים" למחאה הנוכחית, אנחנו רואים נשים יותר ויותר בלי חיג'אב, והופעות וכיף ברחובות, מצד אחד כדי לשדר "עסקים כרגיל", וגם כדי להראות כמה אנחנו מתקדמים. והם שכחו שהחיג'אב זה רק סמל, ושהעניין הוא זכויות אדם וזכויות אזרח, וזה שאם אני אשרוף תמונה של ח'מינאי, אז אני אמצא את מותי בתאונה מצערת. ואחרי המחאות הנוכחיות, אנחנו ממש רואים שהם מדגישים "נשים בלי חיג'אב". ב-11 בפברואר האחרון, שזה היה יום השנה, אני מקווה שאחרון, אמן, יום השנה האחרון לניצחון המהפכה האסלאמית, אז בתהלוכות שהיו ברחוב ראיינו בכוונה נשים בלי חיג'אב, שתומכות בשלטון.

‏אלעד: וכאן, כאן הכל מתחבר. מסורת של נשים חזקות, אתוס של אישה שיש לה מה לומר, יש לה איך לתרום, יש לה יכולת להשפיע. דוגמאות ספציפיות לנשים מצליחות במדע, באומנות, בתרבות. אבל במקביל, משטרים שניסו להגביל את האישה האיראנית, לומר לה מה מותר לה לעשות, מה מותר לה ללבוש, ומה אסור לה. משטר דתי קיצוני שמנסה כבר כמעט 50 שנה להשתמש בנשים רק כשזה נוח לו. ועכשיו, כשהאיראנים עומדים בפני אפשרות ריאלית למציאות חדשה, הנשים האיראניות מרגישות שהן מוכרחות להיות בחזית. הן מוכרחות, כי אחרת המטוטלת שוב תיזרק לאיזשהו קיצון. הן בחזית כדי להבטיח שלא משנה מה יקרה באיראן ביום שאחרי, הפעם יהיה להן חופש, תהיה להן חירות, הפעם יהיה להן איזון.

‏ד"ר עילם גינדין: לא רוצה לחזור על המילים של ח'ומייני, אבל בגלל התפקיד המכריע שנשים מילאו במהפכה האחרונה, ובכלל באקטיביזם ובמהפכות האחרונות, אז אה… יהיה להן תפקיד חשוב, ואולי אפילו ישנו את החוק של אה… שיורש עצר יכול להיות גם אישה, למרות שהיא גם לא נולדה על אדמת איראן, אז יכול להיות שישנו גם את זה. תהיה חוקה חדשה מן הסתם, ועוד חוקים נגד נשים. יהיו לימודים מעורבים, אני מניחה, יכול להיות שכן יאפשרו לכל אחד להיות כפי רצונו - עם חיג'אב או בלי חיג'אב. אני מאוד מקווה שהמטוטלת תיעצר סוף סוף. אחד הדברים שמעולם לא היה באיראן - וזאת אחת הסיבות שתמיד כשהשלטון מושך לצד אחד העם מושך לצד השני - אחד הדברים שמעולם לא היה באיראן, זה שלטון שטוב לעם.

‏אלעד: דוקטור תמר עילם גינדין, תודה.

‏ד"ר עילם גינדין: תודה רבה.

‏[מוזיקת סיום]

‏אלעד: וזה היה "אחד ביום" של N12. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו רום אטיק, תחקיר והפקה שירה אראל, הילה פז, דניאל שחר ועדי חצרוני. על הסאונד יובל ברוסילובסקי, יאיר בשן יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.

‏אני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן גם מחר.

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה