אחד ביום - שלושה מילואימניקים

מהרגע שפרצה המלחמה התגייסו מאות אלפי אזרחים למילואים. הם עזבו הכל: עבודה, לימודים, משפחה, והתייצבו. מאז, עברה יותר משנה וחצי והם מייחלים לרגע שבו לא יזדקקו להם יותר. אלא שבימים האחרונים, עם הרחבת הלחימה, נשלחו אליהם שוב אלפי צווי גיוס חדשים. הפעם, אנחנו עם הסיפורים, התחושות, והשאלות של הילה, שחר וחן, שלושה מילואימניקים.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 08/05/2025.

‏[חסות]

‏[מוזיקת פתיחה]

‏אלעד: היום יום חמישי, 8 במאי, ואנחנו "אחד ביום" מבית N12. אני אלעד שמחיוף, ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו. סיפור אחד ביום, בכל יום.

‏הילה: בשבעה באוקטובר, זה היה… תשמע, חברים התקשרו אליי, "הילה, איך את עוזרת לנו לחזור מתאילנד עכשיו לארץ? אנחנו רוצים להתייצב, אנחנו מתים רק להחזיק נשק", וזה הגיע מכל מיני רגשות, גם מרגשות מאוד חזקים של "וואו, המדינה האהובה והיקרה שלנו מדממת ואנחנו חייבים לעזור". זה היה ממקום של נקמה, של "מה נראה להם? שאיך הם העיזו בכלל? אנחנו צריכים להיכנס באמאמאמא שלהם בחזרה, ואנחנו חייבים להיכנס שם בכל הכוח". זה היה ממקום של פחד. אני חייבת לשמור על הבית שלי, מה קורה? זה עוד שנייה מגיע אליי הביתה.

‏אלעד: יהיו כאן הפעם שלושה. אז ראשונה, תכירו את הילה.

‏הילה: הילה שיש, בת 29, ואני קמב"צית של חטיבה דרומית של עזה.

‏אלעד: להילה, שבין העיסוקים שלה היא גם פעילה בהנהגת התנועה האזרחית-פוליטית "הרבעון הרביעי", יש פרספקטיבה של ארבעה סבבים, ארבעה סבבי מילואים. מהסבב הראשון, שבו לא הפסיקו להתקשר ולשאול, אפילו לדרוש להתייצב למילואים, ועד זה הנוכחי, הרביעי, שבו התמונה נראית אחרת לגמרי.

‏הילה: אני מצאתי את עצמי השבוע בסיטואציה שיש לי יותר מדי דברים חשובים בעבודה, אז אני מבקשת החלפה מהקמב"צית שהיא מקבילה לי, והיא לא יכלה בגלל שהיא בלימודים, אז הגעתי לבן אדם השני והשלישי, ובסוף, בשישי, הוא אמר לי "יאללה, בסדר, אני אחליף אותך". אז… מה זה? תוך… אפילו לא הייתי מבקשת, היינו נלחמים על מי יעשה משמרות, כי זה היה כל כך בוער, ועכשיו זה כבר נורא נורא קשה, כי אנחנו חייבים עזרה, זה כאילו, זה ממש, זעקה שעולה. אז כן, לגמרי, זה משפיע על החייל בקצה.

‏שחר: טוב, אז אני שחר דקל, אני בן 27, ואני שריונר במילואים. ביום-יום אני צלם, אומן, למדתי קולנוע בספיר, גרתי בעוטף 3 שנים, בנחל עוז, That's it נראה לי.

‏אלעד: שחר, השני בין השלושה, עשה חישוב והגיע למסקנה שעשה יותר מ-200 ימי מילואים מאז שבעה באוקטובר. לסבב הראשון, כבר בשבת ההיא, הוא יצא עם כל מה שהיה לו בשלוף בבית של ההורים, זוג תחתונים ומצלמה.

‏שחר: כל מה שהציל אותי בעצם והשאיר אותי שמה, והיה לי איזה נחת ואיזה עוגן, זה המצלמה שלי, שבעצם נעזרתי בה כדי להקל את הסיטואציה, כדי להבין מה קורה מסביב, כדי רגע לשבת עם עצמי ופשוט לעשות מה שאני אוהב.

‏אלעד: המצלמה עזרה, אבל האמת היא שבסבב הראשון היא הייתה פחות נחוצה. גם שחר היה אז חדור מוטיבציה, עם המון אמונה והבנה של מה קורה. 4 וחצי חודשים ארך אותו סבב ראשון, ואחריו הגיע הסבב השני, ואחריו הגיע הסבב השלישי.

‏שחר: התחלנו את המילואים האלה במהלך הפסקת אש, ואז החזירו את חלק מהחטופים, שחשבנו, אני לפחות, אתה יודע, הייתי באיזו תחושה שהדבר הזה ילך גם לשלב ב', ואיפשהו במהלך הסבב הזה, פתאום אנחנו מבינים שזה לא הולך לשמה, ואם היה לי יותר קל בהתחלה, משם נהיה לי הרבה יותר קשה להמשיך את המשימה הזו.

‏אלעד: כמו הילה, גם שחר מתאר את אותה מגמה, את השחיקה, את דילול השורות. המצב נהיה כל כך מורכב, שבאופן אישי, שחר וחברים שלו לפלוגה, פונים ישירות לחברים ומנסים לגייס אותם למילואים.

‏שחר: ממש עושים recruiting כאלה, לא יודע, כמו בלינקדאין כזה, כאילו בפייסבוק, בקבוצות וואטסאפ, כאילו "חבר מביא חבר" כזה. ובאמת, דרך קבוצות וואטסאפ יש חלק שהגיעו. ותראה, כל מיני כאלה, שזה די מוזר, כאילו אתה איזה HR כזה.

‏אלעד: "זה הזוי", סיננתי לעצמי. כנראה שיצא לי בקול רם. שחר שמע והסכים. זה הזוי שהם, חיילי מילואים, מחפשים ופונים לאנשים, מבקשים שיצטרפו. זה הזוי, חשבתי לעצמי, אבל רק בשיחה אחרת, עם השלישי שלנו, חן, רק אז הבנתי מה זה באמת הזוי.

‏חן: אני בן 58, אני במילואים מפקד צוות, בגדוד הניוד של פיקוד העורף. אני הייתי במילואים מאז שהשתחררתי מסדיר, אי-שם ב-1988 נדמה לי, קצין חי"ר. לבנון השנייה עדיין הייתי במילואים, וקצת אחריה, קיבלתי פטור במילואים, בגיל 44 או 45. הציעו לי להתנדב, אמרתי, "חבר'ה, אני את שלי סיימתי, עשיתי, תודה רבה". מבחינתי סיימתי בשיא ופרשתי, לא ראיתי את עצמי חוזר, אם אתה שואל אם דמיינתי את עצמי יום אחד חוזר ללבוש מדים? התשובה היא לגמרי לא.

‏אלעד: אז כן, שמעתם נכון. חן, בן 58. בזמן המלחמה, הבן שלו היה חייל בסדיר.

‏חן: מצאנו את זה די משעשע. לילה אחד, שאני הייתי באזור רפיח והבן שלי היה בצפון הרצועה, ואנחנו מסמסים אחד לשני שהחמאס בבעיה, כי יש לו אותנו עכשיו משני הצדדים של עזה.

‏אלעד: הבן של חן השתחרר בינתיים משירות סדיר, וחן סיים לאחרונה עוד סבב מילואים. אבל כשאנחנו דיברנו עם חן, תפסנו אותו לא הרבה זמן אחרי שנחת אצלו בידיים עוד צו. עוד צו שמבקש אותו למילואים. עוד 35 ימים.

‏חן: חוץ מאיזשהו חיוך אה… [צוחק] סרקסטי על זה שלפני שלושה שבועות השתחררתי, והיום אני מקבל עוד פעם צו לחזור למקום שממנו השתחררתי, זה בערך התחושה. אתה מרגיש שיש טיפה בלגן, אתה מרגיש שהנושא לא מסודר. לוקחים את מה שקיים, זה נמצא במערכת, אפשר לזמן, מזמנים, ומביאים. זה קצת תחושה של בלגן.

‏אלעד: אז תראו, זו הייתה אקספוזיציה ארוכה משהו, אבל למדתם להכיר מעט את שלושת המילואימניקים שנשמע מהם היום. אני מרגיש שמאוד מיותר לציין ששלושתם פטריוטים, ישראלים, ציונים נלהבים, פעם אחר פעם הם מסכנים את החיים, שמים את השגרה ב-hold, פשוט כי המדינה שלהם קראה להם. אנחנו דיברנו איתם כשמסביב עוד עשרות אלפי אנשים כמוהם קיבלו בימים האחרונים צווים. עוד צווים. המדינה שלהם שוב קראה להם. והפעם, הפטריוטים, הציונים, האנשים האלה שסיכנו את החיים ושמו הכל ב-hold, גם הפעם הם יבואו, אבל הם יבואו אחרת.

‏חן: עד השביעי באוקטובר הייתי בפטור, לא הייתי קשור בכלל לצבא. בעקבות השביעי באוקטובר, כמו הרבה כמוני, חיפשנו איפה אפשר לתרום. וברגע ששמעתי שהוקם גדוד הניוד, שזה משלב גם את היכולות הצבאיות שלי, שהייתי בתור קצין סיור, וגם את היותי בעל ג'יפ, אז קמתי והתנדבתי, כמו הרבה אחרים.

‏אלעד: חן לא התנדב לבד למילואים, יחד איתו גויס גם הג'יפ שלו. אגב, אני שאלתי, הצבא מממן דלק ובלאי עד רמה מסוימת. זה לא דיל משתלם, אבל כשמתנדבים, אז מתנדבים. וכמו הג'יפ, גם חן, הוא עושה את מה שהוא מבין שהוא צריך לעשות, לא משהו שיביא לו תועלת אישית.

‏חן: לא, לא. המחשבה הייתה לגמרי, יש עכשיו איזה פיק של צרכים, איזה פיק של חירום, ואנחנו שם, ואני שם, כי צריך, כי יש קטסטרופה, כי כל אחד צריך לתת יד. בהבנה, במחשבה היה - אם יהיה קטסטרופה אז יקראו לנו, אבל לא לשוטף. אבל מסתבר שצריך אותנו גם בשוטף.

‏אלעד: מתחילת המלחמה, 45,000 ישראלים שהיה להם פטור ממילואים, ויתרו על הפטור והתנדבו שוב לשרת. 5% אחוז מהם, אגב, בשנות ה-50 לחייהם, כמו חן. אחוז מהם בשנות ה-60 לחייהם. אבל האנשים האלה עשו את זה כי בשבעה באוקטובר קרתה אותה קטסטרופה שחן מדבר עליה. ואחרי הקטסטרופה הזו, הצבא פשוט המשיך לבקש מהם.

‏חן: אז א', כן. אנחנו לפעמים מסתכלים על עצמנו, אחד על השני, [צוחק] אומרים, "מישהו חושב שזה נורמלי שאנחנו באים עם הרכבים הפרטיים שלנו, בגיל 50 או זה, ומצפים מאיתנו שנעשה קו, או שבמקרה של התקלות, נסתער יחד עם ילדים בני 28?" זה לא ריאלי, זה לא הגיוני, אבל זה הצורך, זה מה שצריך היום. אין לנו מה לעשות. אתה מרגיש איזושהי אחריות, בסוף, כשאתה נוסע בג'יפ, ואתה נמצא שם, ואתה בן 58, ומפקד המשימה הוא אחלה בחור, אבל הוא בן 22. כן, אתה מרגיש גם אחראי עליו, למרות שאתה רק הנהג, והוא אחראי המבצעי. וכן, ואתה מרגיש שכל אחד מהילדים האלה שאצלך בג'יפ יכל להיות בקלות הבן שלך. אז אתה אחראי עליהם. זה תחושה אחרת. וכן, עושים אותה.

‏אלעד: אז כן, כבר השתמשתי במילה הזו. זה הזוי. וחן יודע שזה הזוי, והוא ממשיך להתייצב, וימשיך להתייצב, למרות שהוא יודע שזה הזוי. כי זה לא רק שהצבא אומר לחן, "בוא, צריך אותך". חן רואה את הצורך הזה בעצמו, בכל פעם שהוא שָׁם.

‏חן: בקו האחרון לא היו נהגים. בא אליי מ"פ, באמצע הקו, ואומר לי "חן, אתה יכול לעזור לי בשני ג'יפים? אם לא, אנחנו לא מצליחים להוציא סיור". אז נתנו שני ג'יפים ושני נהגים בשביל שיצליחו להוציא משימה. יש בעיה אמיתית של סדר כוחות. יש בעיה אמיתית. בוא, זה לא אופטימלי לקחת אנשים כמונו ולגייס אותם בחזרה. והפתרון הוא לא בצבא, הפתרון הוא הרבה יותר למעלה. סתם לסבר את האוזן, אם היו משנים את חוק הגיוס, לא מיד בתחילת המלחמה, שישה חודשים אחרי, כן? אז היו היום בצבא, לא יודע עוד כמה גדודים, אבל עוד נניח שלושה.

‏הילה: קוראים לנו וקוראים לנו וקוראים לנו, ונבוא, ונבוא, ונבוא. אבל אנחנו צריכים לראות את כל עם ישראל איתנו בדבר הזה. כאילו, יש פה משימה הכי חשובה שיש, להחזיר את החטופים ולהכריע את האויב ששם לו למטרה להשמיד את כולנו. אנחנו לא יכולים, כאילו, תראו, צריך אנשים. אבל אני לא מדברת על שוויון. שוויון, המילה "שוויון", שוויון בנטל, לא… פחות מעניין אותי, פחות מעניין אותי שוויון מוחלט בין דתיים לחילונים, לחר… לא מעניין אותי שוויון. מעניין אותי צורך צבאי, מעניין אותי הצורך של מדינת ישראל, מעניין אותי הביטחון של מדינת ישראל, וצריך עוד אנשים, צריך עוד חיילים.

‏אלעד: התחושה הזו, התחושה שהילה וחן מתארים כאן, היא חלק משמעותי בכך שהם מגיעים לסבב המילואים הזה אחרת. שהחברים שלהם יגיעו, אם יגיעו, לסבב המילואים הזה אחרת. לפי ההערכות, בין 2 ל-3% מאוכלוסיית ישראל משרתים בפועל במילואים, והאנשים האלה יודעים שאיתם, לצדם, גם במקומם, היו יכולים להיות אחרים, שכמו שנהוג לומר, לא נושאים בנטל.

‏הילה: אז זה גם מגיע ממקום של - למה שאני אעשה 200 ו-300, וחברים עושים גם 400 יום כבר, ויש אנשים שיכולים, הם יכולים, והם פשוט בוחרים שלא. אנחנו מוכנים להתפשר, זאת אומרת, אני מוכנה לקבל את זה, וכואב לי להגיד את זה מאוד, בתור אישה פמיניסטית, קשה לי להגיד את זה, אבל אני מקבלת את זה, שיהיו יחידות בצבא, שאני לא אוכל לדרוך עם הרגל שלי בתוכן, ואני לא אוכל להשפיע, בשביל להתאים את הצבא, כדי לאפשר לחרדים להמשיך להיות חרדים. אני לא רוצה שהם ישתנו, אני רוצה שהם ימשיכו להיות מי שהם, אני לא רוצה לפגוע בזהות שלהם לשנייה, ואני מקבלת את זה שאני אצטרך לעשות פשרות בשביל זה.

‏אלעד: אבל זהו, זה לא נגמר שם, יש עוד דברים שמפריעים למשרתי המילואים שדיברנו איתם, דברים שמאוד חשוב שנשמע.

‏אבל קודם, חסות אחת וממש מייד חוזרים.

‏[חסות]

‏שחר: אני יכול להגיד שברמת המשימה, בתור חייל פשוט, אני לא תמיד מבין את המשימה וזה בסדר, כי אני חייל פשוט ואני לא… אתה יודע, אני מגיע ואני צריך לעשות את מה שאומרים לי, כמובן, שבגדר ההיגיון והתפיסה ההומנית המקובלת, בוא נגיד.

‏אלעד: במהלך השיחה שלנו, שחר השריונר, חזר כמה פעמים על המושג הזה. הוא הגדיר את עצמו "חייל פשוט".

‏שחר: אתה מגיע, חייל פשוט, אתה לובש מדים שמישהו אחר לבש לפניך, אתה הולך הביתה ומישהו אחר לובש את המדים האלה אחריך.

‏אלעד: זה משהו שהתחיל לשבת עליו, מעין תחושה כזו שהלכה וכרסמה ביכולת שלו לשמר את אותה רמת מוטיבציה במילואים. זה קרה במיוחד בסבב השני של המילואים שלו, כשהוצב בגזרה שלא חשב שעבורה, או במשימה שלא חשב שעבורה, יקראו לו, לשריונר, למילואים.

‏שחר: סבב השני לא עשינו בעזה, עשינו בצומת תפוח. לי ספציפית זה היה, כאילו, לא רגיל להיות ב… [מגחך] באזור הזה, אבל זה פשוט היה לי קצת, לא יודע, סבב מוזר כזה. אמרתי כאילו כל רגע, טוב, מתי מסיימים? מתי מסיימים? מתי מסיימים? שבמלחמה זה לא היה כל כך ככה. אתה יודע, זה התחיל להיות ככה בחודש האחרון, בחודשיים האחרונים, כאילו שאתה כל יום שואל את השאלות האלה, ופה זה היה מהיום הראשון כבר.

‏אלעד: ככל שהתעמקנו בשיחה בינינו, ככל שהתעמקנו בתחושות שלו, משהו הלך והתבהר. שחר פשוט לא הבין את המשימה, הוא לא הבין מה רוצים ממנו. למה קוראים לו למקומות שקוראים לו, מה מצפים שהוא יעשה, ולאיזו תוחלת? הוא הרגיש שהוא לא משפיע, שהוא, כמו שאמר, "חייל פשוט". אז את המשמעות בשירות המילואים בשלב הזה, הוא כבר לא מצא בטנק, הוא לא מצא בנשק, הוא לא מצא במדים, הוא מצא אותה במצלמה שהביא איתו מהבית.

‏שחר: אני חושב שהייתה לי איזושהי נקודת מפנה שהבנתי את זה בה, שכאילו, אם אני לא משפיע בצורה זו לפחות אני אשפיע בצורה הזו, ואני חושב שזו גם אחת מהסיבות שבה צילמתי בשחור לבן, כדי להנציח את הדבר הזה, את הרעיון הזה, שכאילו אנחנו לא שונים ממלחמת כיפור אנחנו לא שונים ממלחמת שלום הגליל, והכל אותה מלחמה, כאילו. רק השמות והפרצופים משתנים.

‏אלעד: וגם דרך המצלמה, שחר הוא צלם במקצועו, גם דרכה, הוא הצליח להבין משהו, וגם המשהו הזה השפיע על שירות המילואים שלו. את התמונות המדהימות שלו מהמילואים הוא מעלה לאינסטגרם. הוא הציג גם תערוכה, הוא מוציא ספר, אבל בעיקר מעלה אותן לאינסטגרם. ושם נפל לו אסימון.

‏שחר: יש איזה משהו, שהמלחמה הזאת היא כבר לא סקסית. כלומר, אף אחד כבר לא רוצה שהיא תקרה, ואף אחד כבר לא… אתה יודע, אם בסבב הראשון היינו יוצאים הביתה והולכים לבית קפה, ואנשים היו קונים לך את כל המאפים כי אתה חייל, עכשיו אתה יוצא על סרבל ואנשים לא מנידים מבט בכלל. אתה רואה את זה בלייקים [מגחך], בתגובות, בשיתופים, כלומר, אנשים פשוט איבדו את הכוח להתעסק במלחמה הזאת. ואני גם מבין, כי כאילו, למי יש כוח כבר למלחמה הזאתי? בטח לא לי, אבל הנה, אני עדיין פה, ואני עדיין עושה, ולאף אחד לא אכפת כבר.

‏הילה: אנחנו כל פעם יוצאים למילואים ומתמסרים, ועושים את כל מה שצריך, ולא מתלוננים לשנייה, ונעשה את מה שצריך לעשות, ונמשיך, ונמשיך, ונמשיך, ונמשיך. אבל זה כל פעם להתנתק מהבית, וכל פעם להתנתק מהעבודה, חברים שהם בזוגיויות ארוכות עם ילדים, הם במשברים מטורפים. הם כאילו, הם היו עכשיו חודשיים בעזה, חוזרים הביתה לאישה שהחזיקה ארבעה ילדים עכשיו בבית לבד, זה חתיכת סיוט, והם יצאו, והדבר היחיד שבא להם זה להתנתק, ולשים את הראש על הכרית ולהגיד "נתקו אותי". אבל האישה שלהם שהייתה בבית לבד ארבעה חודשים, והייתה בכאוס מטורף, צריכה אותם עכשיו איתה, וזה מייצר תקלים במערכות יחסים.

‏ויש הרבה מאוד אנשים, וגם חברים, שהם בקשיים ובגירושין סביב הדבר הזה, ובעבודה, כל פעם אתה מתנתק וחוזר ומתנתק וחוזר, וכאילו… אז אולי כבר עדיף את הבן אדם שלא עושה מילואים.

‏אלעד: אז תראו, אנחנו דיברנו כאן בעבר, לא מעט, עם מילואימניקים. לווינו אותם בכל הסבבים, תוך כדי פעילות, לפניה, אחריה, בשטח, בבית. שמענו מהם על הקושי להיות שם ולחזור, ושוב להיות שם, ושוב לחזור. על הקושי מול המשפחות שנשארות בעורף, שמענו על שחיקה. והנה, הילה אומרת שהשחיקה הזו משפיעה לא רק על המורל, לא רק על מספרי ההתייצבות, אלא גם על הפעילות המבצעית.

‏הילה: אני רואה את השחיקה של הכוחות ברמה המבצעית. חד משמעית. אני מדברת גם… אני נמצאת בחמ"ל, אני יושבת בחמ"ל, אני מדברת הרבה עם חברים שאומרים "כן, יאללה, נו, אני כבר מרגיש, מרגישה, מרגיש בציר נצרים או בציר זה, אני מרגישה בבית, אני הולך כבר בלי קסדה, בלי זה, הכל טוב, יאללה, מה קרה?" אז חד משמעית זה משפיע גם על המבצעיות, גם על החַיָלוּת, גם על זה. ברמה התפיסתית אני כן מרגישה שאנחנו הרבה יותר בדריכות על כל דבר הכי קטן, על כל התרעה הכי קטנה, אנחנו ישר פורסים את כל הכוחות, מקפיצים את כל הזה, כולם באוויר, כאילו אנחנו כן הרבה הרבה הרבה הרבה יותר בדריכות ברמה הרחבה, על החייל בקצה, ברור שזה משפיע. וזה… ביום ה-500 אתה לא מרגיש כמו שהרגשת ביום ה-300. אנחנו רואים שאנחנו כבר שנה וחצי אחרי, והחטופים, הייתה עיסקה שהחזירה הרבה מאוד בהתחלה, ועכשיו עוד איזה זה, אבל יש לנו 59 חטופים שעכשיו יש פוליטיקאים שמתחילים להסביר שאולי אי אפשר להחזיר את כולם, ואולי זה, ורגע, אבל מה יקרה לחברה הישראלית? אנחנו נתפורר מבפנים אם אנחנו לא נחזיר את החטופים. אז זה גם זה, וכאילו, איפה המטרות? ואנחנו גם רואים שאנחנו לא מספיק אגרסיביים כדי להכריע את החמאס, אז כאילו אנחנו… שתי המטרות מתמסמסים לנו וזה פשוט לא קורה, וזה גם מגיע מהמקום של שחיקה.

‏אלעד: יצאו בימים האחרונים נתונים, ופורסם שב-3 חטיבות המילואים הראשונות שנקראו עכשיו שוב לשרת, יש שיעור התייצבות של 102%. אחר כך היו מי שהתווכחו איתנו שהמספר הזה לא מדויק, אבל אנחנו לא ניכנס לוויכוח הזה כי זה פשוט דיון עקר, בטח בשלב הזה. אני רק יכול לספר לכם, שמלבד אותם שלושה שאתם שומעים כאן, דיברנו עם עוד מילואימניקים, לא מעט, וכל היתר אמרו לנו "אנחנו לא רוצים להתראיין אמנם, אבל אנחנו כן רוצים לדבר". הם דיברו איתנו, הם שיתפו את התסכול, את האכזבה, את הבלבול, את הביקורת. וכן, גם אם האנשים האלה יתייצבו, והרבה מהם יתייצבו, הם יגיעו למילואים הבאים אחרת.

‏שחר: אנחנו, בדיוק קיבלנו הודעה כזה, "תהיו מוכנים, הכל יכול להשתנות". אם יהיה, אנחנו… בוא נגיד כשנגיע לגשר נחצה אותו. אני כרגע, בוא נגיד, אם אתה אומר לי היום, קח מילואים, לך לצבא, אני… יהיה לי מאוד קשה ללכת. בסבב האחרון איבדנו חבר, דוד אוסלון, זכרונו לברכה. אני מרגיש שאני עוד לא עיכלתי את זה, ואני לא יודע אם הפלוגה עיכלה את זה. יהיה לי קשה עכשיו להגיע לעוד סבב בזמן הקרוב, לעלות על מדים. כלומר, אם עכשיו קופצים עלינו מסוריה, אז ברור שאני אגיע, אבל אה… וזה הורג אותי שאני כאילו, מי אני? איזה חייל פשוט שאני אגיד, "אני צריך שיהיה ככה וככה כדי להגיע". אבל אני רוצה לסיים את התואר שלי, שלא סיימתי בגלל המלחמה, אני רוצה למצוא לעצמי רגע נחת, רגע עבודה, רגע שגרה. להבין שנייה מי אני? מה עברתי? ללכת לטיפול. להתחיל, אתה יודע, פשוט להבין ולעכל רגע את השנה וחצי האחרונות. קצת זמן, ואולי נהיה מוכנים שוב.

‏חן: תקשיב, גם אצלי, שרוב החבר'ה הם מעל גיל 45, אוקיי? יש לי חייל שעכשיו, חייל… בחור בן 52, שהקים עכשיו עסק חדש, אוקיי? אני מודיע לו שיש צו. הוא אומר לי "חן, אני תקוע, אני עכשיו הקמתי עסק. כל ההשקעה שלי שם בפנים". אז מג'נגלים. תבוא קצת, אל תבוא בכלל, תבוא בפעם הבאה. אבל זה לא אנשים שלא רוצים. זה לא אנשים שמחפשים… המילה הרווחת היום, "להשתמט", זה בכלל לא. זה אנשים שפשוט נתנו את כל מה שהם יכולים, אבל אורך הזמן מחליש אותנו, כי יש לנו עוד דברים חוץ מצבא וחוץ ממילואים.

‏אלעד: אז זה מה ששמענו, שזה יהיה אחרת, שהשיקולים יהיו אחרים וגם המוטיבציות יהיו אחרות. קחו את חן לדוגמה. בסוף העשור השישי לחייו, הוא קיבל את אותו צו שקורא לו למילואים לעוד 35 ימים, והוא יהיה שם, יחד עם הג'יפ שלו. הוא לא יהיה שם כדי להילחם במחבלים באופן ישיר, אלא כדי להיות שם עם החברים של הבן שלו. מי שישרתו במילואים בפעם הרביעית, החמישית, השישית ואולי גם השביעית.

‏חן: אתה צריך להבין את המוטיבציה, את המוטיבציה שההופעה של חבר'ה בגילי, עם שיער לבן, עם הרכב הפרטי שלהם, ובאים ואומרים לחבר'ה הצעירים "חבר'ה, אנחנו כאן, אנחנו איתכם, אתם לא לבד בחרא הזה". או, בוא נתרגם את זה, "אתם לא לבד בסיפור הזה". בסדר? כאילו אתם לא לבד, אנחנו פה, בסדר? אנחנו פה, אנחנו זה אומר, זה העם איתכם, זה לא אני, זה העם איתכם, אנחנו זה העם. מי אנחנו? אנחנו העם.

‏אלעד: וזה היה "אחד ביום" של N12. תודה לחן, להילה, לשחר, ובכלל, לכל חיילי וחיילות המילואים, תשמרו על עצמכם, תשמרו עלינו, אנחנו איתכם.

‏אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה הילה פז, שירה אראל, דניאל שחר ועדי חצרוני. על הסאונד יובל ברוסילובסקי, יאיר בשן יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.

‏אני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן גם בשבוע הבא.

‏[מוזיקת פסנתר מתנגנת]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה