אחד ביום - תואר באנטישמיות

לפני כשבועיים, הנחית טראמפ את המכה הקשה ביותר עד כה על אוניברסיטת הרווארד: ביטול קליטה והעסקה של סטודנטים זרים. הסנקציות, לדברי טראמפ, הוטלו בין היתר, בתגובה לחוסר הטיפול באנטישמיות שהתגלתה בעקבות השביעי באוקטובר. הפעם, אנחנו עם ד"ר שי דרומי, סוציולוג היסטורי מאוניברסיטת הארוורד, על ההיסטוריה של האנטישמיות במוסד היוקרתי, ועם כתבנו יונתן ריגר, על ההשלכות המפתיעות של הצעדים של טראמפ.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 08/06/2025.

‏[חסות]

‏[מוזיקת פתיחה]

‏אלעד: היום יום ראשון, 8 ביוני, ואנחנו "אחד ביום" מבית N12. אני אלעד שמחיוף, ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו. סיפור אחד ביום, בכל יום.

‏[נגינת חצוצרה ברקע]

‏בסוף אוקטובר 1636 הוקם הקולג' הראשון במושבות האמריקניות. איש הדת ג'ון הרווארד היה התורם המרכזי, ולא רק כסף הוא העביר, אלא גם ספרים, מאות ספרים. וכך, בבוסטון, מסצ'וסטס, הלכה ונבנתה לה אוניברסיטת הרווארד.

‏[רצף הקלטות]

Speaker: “Harvard was always, kind of, like a dream school.”

Speaker: “No one applies to Harvard thinking they’re gonna get accepted.”

Speaker: “I applied, and I just… fingers crossed.” [giggling]

Speaker: “And as soon as it came in, I was a little too scared to click the button…”

Speaker: “Saw the word ‘congratulations’ and then literally dropped my computer.”

Speaker: “I called my mom like halfway, crying, ‘Mom I got accepted into Harvard’.”

‏אלעד: dream school, באקדמית זה ברור. באופן מסורתי, אוניברסיטת הרווארד היא בטופ של הדירוגים הבינלאומיים. מקום ראשון או שני, טופ חמש. לא תמצאו אותה נמוך יותר. וכשאתה Harvard Man או Woman, יש עוד הטבות, יש עוד יתרונות. ד"ר שי דרומי, למשל, גילה אותם מאוד מהר, כשהגיע להרווארד בשנת 2016 כסוציולוג היסטורי.

‏ד"ר דרומי: אני חושב שמה שמעניין בהרווארד, ומה שמושך בהרווארד, זה זה שתמיד יש אנשים מכל העולם, מנהיגים ממדינות שונות, אנשים מהאו"ם, אנשים מהאוניברסיטאות הטובות ביותר באים להרווארד, כל מיני משרות אורח, ולתת הרצאות וכדומה. כלומר, היוקרה והמוניטין בעצם מושכים עוד יוקרה ועוד מוניטין דרך האורחים, הכנסים שיש שם. וכך גם, אתה יודע, המחקר שלי בעצם מופרה מכך שאני מוקף כל הזמן באנשים מעניינים, ואנשים שונים שמגיעים אלינו מכל העולם.

‏אלעד: הרווארד, ד"ר דרומי הבין, הוא מקום שהוא הרבה יותר מרק מוסד אקדמי. זה מרכז, זה hub. הרווארד הוא מפתח מאסטר שפותח המון המון דלתות.

‏ד"ר דרומי: אולי פחות מרגש למישהו שהוא לא עובד בתחום שלי, אבל אני… הספר הראשון שלי היה על הצלב האדום. ודיברתי במקרה עם מרצה במחלקה שלי, ואמרתי, 'כן, אני בדיוק מסיים ספר על הוועד המרכזי של הצלב האדום'. היא אמרה, 'אה, אז אתה חייב לבוא איתנו לארוחת ערב, [צוחק] כי ראש הצלב האדום השוויצרי במקרה מתארח פה, ואני פוגשת אותו לארוחת ערב'. הכול קורה כאן, אני חושב שזאת ההגדרה הכי טובה. הכול, יש תחושה שכל הזמן יש אנשים שעוסקים בנושאים הכי חמים, גם במדע אבל גם בפוליטיקה, בתרבות. הרווארד מארח גם הרבה אנשים ממדעי הרוח, אמנים, מוזיקאים וכדומה, כך שיש תחושה שהרווארד רוצה לשים את השם שלה על כל מה שחדש ומעניין ומושך בעולם, מתוך איזשהי הבנה שהנוכחות המשותפת שלנו, ככה, במרחב שלה, היא גם תפרֶה אותנו, תביא עוד רעיונות, תביא עוד הזדמנויות לשיתופי פעולה וכדומה.

‏אלעד: אז ככה זה התחיל, אבל הכול השתנה. החוויה של ד"ר שי דרומי בהרווארד השתנתה, ואפשר בהחלט לומר שזה קרה כי אוניברסיטת הרווארד השתנתה.

‏[הקלטות מתוך הפגנות]

Shouting Protester 1: “There is only one solution!”

Shouting Protester 2: “Intifada revolution.”

Crowd: “Intifada revolution!”

Shouting Protester 3: “From the sea to the river.”

Crowd: “From the sea to the river!”

Shouting Protester 3: “From the sea to the river.”

Crowd: “From the sea to the river!”

‏אלעד: ד"ר דרומי הוא כבר לא רק סוציולוג היסטורי, לא רק מרצה בהרווארד או מומחה לסיוע הומניטרי, וכן, אתם לגמרי זוכרים אותו מהפרק שעשינו על סיוע הומניטרי בעזה לפני כשבועיים. שי הפך, במציאות החדשה הזו באוניברסיטת הרווארד, הוא הפך לחלק מקבוצה של אנשי סגל שמונו לחקור את האנטישמיות והאנטי-ישראליות במוסד האקדמי הראשון שהוקם במושבות האמריקניות. ומה שקורה עכשיו זה שהדו"ח שהם חיברו הוגש להנהלת הרווארד, ממש בימים האחרונים. אבל לא מאוד רחוק מהאוניברסיטה, בוושינגטון די-סי, החליט נשיא ארצות הברית טראמפ שדו"ח או לא דו"ח, ועדה או לא ועדה, הוא כבר יודע בעצמו מה הדרך להיאבק בשנאה נגד יהודים, שלטענתו השתלטה על הקמפוס.

‏[הקלטה]

Journalist: “…Harvard?”

President Donald Trump: “Ahh it’s been a disaster. They’re taking 5 billion dollars, and I’d rather see that money go to trade schools, and by the way they are totally antisemitic, at Harvard, as you know. And some other colleges too, in all fairness…”

‏אלעד: אז הפעם תחזיקו חזק בגלימה ובכובע המרובע הזה, כי אנחנו עם קורס מזורז אבל מאוד ממצה על האנטישמיות באוניברסיטת הרווארד.

‏ד"ר דרומי: אני כן אגיד שאני לא נוטה לפרסם את הישראליות שלי, ככה באופן אקטיבי. כלומר, כל מי שמסתכל על קורות החיים שלי רואה שהתואר הראשון שלי הוא מהאוניברסיטה העברית, ויכול לחבר את הנקודות. אבל נודע לי מוקדם מאוד בעבודה שלי שם, שהסטודנטים לא בהכרח ידעו מאיפה אני. אני יודע שהיה איזשהו דיון באחד מהקורסים שלי [צוחק], והסטודנטים הגיעו למסקנה שאני גרמני.

‏אלעד: אז כן, נפתח כאן בבשורות טובות לאנשי האקדמיה מגרמניה - הרווארד תקבל אותכם בזרועות פתוחות, כי לפחות בחוויה האישית של ד"ר דרומי במשך שנים, כשחשבו שהוא מגרמניה, הוא לא חווה שום בעיות.

‏ד"ר דרומי: אני יודע בדיעבד שסטודנטים יהודים וסטודנטים ישראלים הרגישו את זה בצורה יותר חזקה. רצו להשתתף באיזשהו ארגון סטודנטים, וככה הרגישו שהם נבחנים עם זכוכית מגדלת לראות עד כמה הם ציוניים, עד כמה הם תומכים בממשלת ישראל, וכמה לא. חלק מהסטודנטים הרגישו בקורסים שהם לקחו איזשהי הטיה אנטי-ישראלית, כשהחשש היה שאם הם יגידו משהו שנתפס, ככה, שלא מתיישר עם הקו שהמרצה מתווה, וטענות כמו ישראל היא קולוניה, היא מושבה, היא… ישראלים הם בעצם מתיישבים, הם לא, אין להם שייכות היסטורית לאזור הזה של ארץ ישראל, פלסטין. טענות שסטודנט ישראלי או סטודנט יהודי, עם איזשהו קשר או זיקה לישראל, יושב ושומע והוא צריך להחליט, האם אני רוצה ככה לשים את עצמי במרכז המאבק, או האם אני רוצה ככה לשבת ולשתוק ולא להגיד שום דבר.

‏אלעד: אלה היו, ואני יודע שבדיעבד זה אולי יישמע מגוחך, אבל אלו היו אז אנקדוטות. לפעמים אפילו היו מי שראו בכל העניין הזה חלק מהחוויה האקדמית. החופש לדבר, לבחון, גם אם קבוצה של סטודנטים יהודים הרגישה שהחופש הזה בא על חשבונה, והוא לא חלק מהחוויה שלה. אבל אנטישמיות, אנטי-ישראליות, אווירה עוינת לסטודנטים ישראלים ויהודים, כל זה היה קיים בקמפוס בבוסטון עוד הרבה לפני שבעה באוקטובר.

‏ד"ר דרומי: הייתה סדרה של אירועים סביב הסכסוך הישראלי-פלסטיני, בעיקר משהו שנקרא Israel Apartheid Week, שבוע האפרטייד הישראלי, שבו הוצבו מייצגים שמציגים ויזואלית את ישראל כאיזשהי קולוניה כזאת, מוקפת בגדרות, דימויים כמעט שואתיים, מייצגים שבעצם אומרים, ישראל היא מדינת settler colonialism, Zionism is apartheid, racism, בעצם לקחת את כל הרעות החולות של העולם ולשים אותם על ישראל.

‏[הקלטה]

Crowd: “…ho ho, the occupation has got to go! Hey hey, ho ho, the occupation has got to go!”

‏ד"ר דרומי: וסביב האירועים האלה גם הסטודנטים התחילו לדבר יותר על התחושות שלהם, ולהציף דברים שהם חוו. שביעי לאוקטובר הייתה באמת נקודת המפנה הגדולה, אבל גם בשנים האחרונות הייתה כבר תחושה שהדברים, הטונים עולים, התחושות הלא נעימות של הסטודנטים הישראלים והיהודים הולכות ומתחזקות, ושצריך בעצם לעשות משהו בנושא.

‏אלעד: אז הלך ונהיה ברור שאלו לא רק אנקדוטות, שיש משהו שקורה. וזה היה תהליך, זה קרה בהדרגה. ואיפשהו בעיצומו של התהליך הזה, ביום אחד, ברגע אחד, הכול הועצם פי מיליארד.

‏ד"ר דרומי: טוב, השביעי לאוקטובר היה שמיני עצרת, אצלנו חוגגים שמיני עצרת ביום אחד, ואז שמחת תורה זה היום הבא. אנחנו היינו בבית כנסת, ולאורך היום, לאורך ה… בכל זאת חגיגות החג שנמשכו, סטודנטים גם התחילו להגיע ולהראות לרב, שליח חב"ד, הרב הירשי זרחי, להראות לו דברים שאומרים במדיה החברתית. פוסטים של אנשים שלכאורה לומדים איתם, או עובדים באוניברסיטה, שמהללים את מה שקרה. פוסט אחד שבאמת נחרט בזיכרוני, זה שמישהו כתב על הילדים הישראלים שכבר נודע שהם נחטפו, I hope they cook them. אני מקווה שיבשלו אותם. וזה לא הפוסט שהטריד אותי, זה המאה ומשהו לייקים שהוא קיבל תוך מעט מאוד זמן. זאת פלטפורמה שנקראת side chat, שחייבים אימייל של הרווארד בשביל להירשם אליה. כלומר, מי שנתן את הלייקים האלה לא היה, לא יודע, זה מישהו רנדומלי איפשהו בארצות הברית, אלה היו אנשים שהיו סביבנו.

‏אלעד: ואל מול ההלם, אל מול הפגיעה האישית, הכאב שהם חשו מהדברים שפרסמו סטודנטים ואנשי סגל, קבוצת הישראלים והיהודים במוסד הביטו בתקווה למעלה, לעבר ההנהלה.

‏ד"ר דרומי: נשיאת האוניברסיטה דאז, קלודין גיי, ביקרה אותנו. ביקרה אותנו בסוף, בעצם בראשון בערב, בסוף שמחת תורה. הגיעה, שמעה את הדברים, הגיעה גם לבית הלל, גם לבית חב"ד, דיברה עם האנשים. אבל בעצם התגובה הרשמית מצד האוניברסיטה הגיעה מאוחר יותר, והיא הייתה מאוד זהירה, מאוד מנסה ככה לא ל… לא לקחת צעד, להתמקד בסבל, והרבה מאוד סטודנטים הרגישו שזה לא אומר כלום. זה מה שנקרא word salad, סלט מילים. [צוחק] הייתה הרבה מאוד טינה, תחושה שאין בעצם, מחוץ לקהילה היהודית, אין מישהו שיוכל להבין את הצד היהודי של הדברים, אין מישהו שיוכל בעצם לאשר שכן, יש פה בעיה, יש פה פגיעה בישראל, שהיא כחלק מהזהות של הרבה מאוד מהקהילה היהודית.

‏אלעד: בהתחלה אפשר היה לחשוב, או לקוות, שהלב של ההנהלה נמצא במקום הנכון, ואולי הם פשוט לא יכולים או לא מצליחים להבין את מה שעוברים הסטודנטים היהודים והישראלים. אבל פחות מחודש עבר, ולכולם כבר היה ברור שאין כאן עניין של רצון אבל חוסר יכולת, אלא גם, ואולי בעיקר, חוסר רצון. חוסר רצון להתייצב להגנת הסטודנטים הישראלים והיהודים של הרווארד. פרופסור קלודין גיי הייתה אז נשיאת הרווארד, והיא השתתפה בשימוע בקונגרס יחד עם שתי קולגות שלה - נשיאת MIT ונשיאת אוניברסיטת פנסילבניה. חברת הקונגרס אליס סטפניק קיבלה את הזכות לשאול שאלות, ושאלה שאלה לכאורה מאוד בסיסית, מאוד פשוטה.

‏[הקלטה]

Elise Stefanik: "And Dr. Gay, at Harvard, does calling for the genocide of Jews violates Harvard’s rules of bullying and harrassment? Yes or No?”

‏אלעד: אז על השאלה הזו, אם לקרוא לרצח-עם של יהודים בקמפוס זו אמירה שנוגדת את החוקים של הרווארד, פרופסור גיי ענתה שזה תלוי.

‏[הקלטה]

Dr. Gay: “It can be, depending on the context.”

‏אלעד: תלוי. וד"ר דרומי, יחד איתו עשרות סטודנטים ואנשי סגל, ישראלים ויהודים בהרווארד, אנשים שחיכו לתמיכה מצד ההנהלה שלהם, מצד הנשיאה שלהם, לגיבוי, להגנה, הם שמעו בדיוק את ההפך, והם הבינו את המסר.

‏ד"ר דרומי: אתה רואה את נשיאת האוניברסיטה יושבת ועונה כאילו היא במשפט, כאילו היא יושבת על דוכן עדים בבית משפט, ועונה בזהירות כמו של עורך דין. עונה - זה תלוי בקונטקסט, שזו תשובה שבעצם מגינה על האוניברסיטה, מגינה עליה אישית, כלומר שלא יבואו אליה אחר כך בטענות וכדומה, אבל היא בעצם לא עונה על השאלה העמוקה יותר שמאחורי השאלה שהיא נשאלה - האם סטודנטים יהודים יכולים להרגיש מוגנים באוניברסיטה שלך? האם את תפעלי בכל דרך אפשרית נגד גילויי אנטישמיות? וזאת השאלה שבעצם עליה היא לא ענתה.

‏אלעד: הסערה הגדולה הזו הובילה את הנהלת הרווארד לעשות את מה שעושים כשנמצאים במשבר תדמיתי, משבר תקשורתי. הוחלט להקים ועדה שתבחן את נושא האנטישמיות באוניברסיטה.

‏ד"ר דרומי: נשיאת האוניברסיטה הקימה בהתחלה איזשהי ועדה שפשוט לא הצליחה לעבוד, והרגישה שהאוניברסיטה לא לוקחת אותה ברצינות, ולכן היא התפזרה.

‏אלעד: כן, טוב, אפשר לומר שזה לא בדיוק מפתיע. פרופסור קלודין גיי בסופו של דבר התפטרה מתפקידה כנשיאת הרווארד, לא בגלל ענייני האנטישמיות, אלא בגלל שנתפסה בהעתקה. ואז, תחת הנשיא החדש, אקדמאי יהודי, אלן גרבר, תחתיו הוקמה ועדה חדשה.

‏ד"ר דרומי: הוועדה החדשה הוקמה ב-2024, בפברואר, מתוך הבנה שצריך לחקור את הדיווחים לא רק על האנטישמיות, אלא גם על הטיה אנטי-ישראלית בהרווארד. כלומר, לחשוב על האנטישמיות בצורה רחבה, וגם אם משהו לא בדיוק מתיישב לפי ההגדרות הספציפיות, עדיין יכול להיות שיש בעיה מבחינת היחס של סטודנטים ומרצים לישראל. והרעיון היה שהוועדה תחקור גם את ההיסטוריה וגם את ההווה, של החיים היהודיים והישראלים בקמפוס, ותמצא את שורש הבעיות, ותנסה לחשוב על פתרונות שלא רק יעבדו בטווח הקצר, אלא גם ישפרו את המצב בטווח הארוך.

‏אלעד: ד"ר שי דרומי היה חבר בוועדת משנה של הוועדה הראשית, והוא היה בין היתר אחראי על חקר ההיסטוריה של האנטישמיות בהרווארד, מהיהודי הראשון שדרך שם ועד שבעה באוקטובר. דרך החקירה הזו שלו, הוא הבין הרבה מאוד על מה שקורה בהרווארד בכמעט שנתיים האחרונות.

‏אבל קודם חסות אחת, וממש מייד חוזרים.

‏[חסות]

‏אלעד: כאשר ד"ר שי דרומי, סוציולוג היסטורי באוניברסיטת הרווארד, מונה לחקור מטעם האוניברסיטה את ההיסטוריה של האנטישמיות במוסד, אז היה פרק זמן של 200 שנה פלוס מינוס שהוא יכול היה לדלג מעליהן די בזריזות.

‏ד"ר דרומי: מהקמת הרווארד לא היו יהודים [צוחק] בהרווארד, זה עשה לי את העבודה קלה יותר. התחלנו בעצם בתחילת המאה ה-20, כניסה של הסטודנטים היהודיים ככה בצורה מסיבית להרווארד, הקמה של ארגון סטודנטים יהודי בתחילת המאה ה-20, ואז הסתכלנו איך לאורך הזמן גם הקהילה היהודית פרחה בהרווארד, היא חוותה גם קשיים, כלומר, בשנות ה-20 ו-30 היו מכסות, מגבלה על כמות היהודים שמותר לקבל בהרווארד.

‏אלעד: כן, זה קטע, ושווה רגע להרחיב עליו כאן, כי זה לא היה עניין של הרווארד לבד. בשנים האלה, אנחנו מדברים על 1910, 20', 30', הגיע לארצות הברית גל של מהגרים יהודים מאירופה. הדור הצעיר של המהגרים עשה את מה שעושים צעירים יהודים, או את מה שההורים שלהם רוצים שהם יעשו. הדור הזה ביקש להירשם ללימודים באוניברסיטאות. באוניברסיטת קולומביה, למשל, גילו פתאום ש-40% מהנרשמים הם יהודים, ובהרווארד 30-20% היו יהודים. אז אוניברסיטאות העילית בארצות הברית יזמו את מה שעד אז לא היה קיים אצלן - הליכי קבלה. הכול במטרה הלא-מוצהרת לשמור על שיעור הסטודנטים היהודים תחת שליטה, נמוך, סביב 10%.

‏ד"ר דרומי: אבל יחד עם זאת, עם השנים ולאורך המאה ה-20, הקהילה היהודית פרחה. בית הלל נוסד בשנות ה-40, חב"ד הצטרפו בשנות ה-90, יהודים היו בכל המקצועות, בכל הדרגות בקמפוס. עם זאת, משנות ה-80-70 התחילו גם מאבקים סביב הנושא הישראלי, שבאופן כזה או אחר השפיעו על הקהילה היהודית. נקודת מפנה גדולה הייתה באמת מלחמת לבנון. סברה ושתילה, שככה עורר הרבה מאוד זעם בקרב לא רק פלסטינים בקמפוס, אלא לבנונים, אמריקאים גם, שהיו מעוניינים בנושאי המזרח התיכון וכדומה, היו הפגנות בקמפוס, אבל הטונים היו בעיקר טונים של ביקורת פוליטית, של רצון להגיע להסכמים, להגיע להכרה של המאבק הפלסטיני בשביל בעצם לחתור לשלום.

‏אלעד: מתיחות הייתה, אבל ד"ר דרומי מצא שיחד עם המתיחות הזאת תמיד בא דיאלוג, החלפת דעות. זו הרי המהות של אקדמיה, להפרות אחד את השני ברעיונות, בשיח, אלא שהמחקר שלו מצא שהדבר הזה השתנה. והמחקר שלו גם מצא מתי זה השתנה.

‏ד"ר דרומי: באמצע שנות ה-2000 קמה תנועת ה-BDS - Boycott, Divestment, Sanctions. הרעיון היה ששוללים כל קונטקסט שבו ישראלים ופלסטינים עומדים כאילו שני צדדים שווים במאבק, מבלי להתייחס לכך שאחד הוא לכאורה הכובש והשני הוא הנכבש. בהרווארד אנחנו רואים את זה מאמצע שנות העשרה. קמפוסים אחרים גם כן, פחות או יותר באזור הזה.

‏אלעד: תנועת ה-BDS שהוקמה ב-2005 שמה לה כמה מטרות והיא פעלה במגוון של תחומים, אבל היו תחומים שבהם היא השקיעה במיוחד - בעסקים, בתרבות, בספורט, ובמיוחד במיוחד בחינוך, באקדמיה. ואם כבר אקדמיה, אז אקדמיה אמריקנית. ואם כבר אקדמיה אמריקנית, אז ב-Ivy League אוניברסיטאות העילית, שהרווארד היא מהבכירות שבהם.

‏ד"ר דרומי: הפעילים בשטח, בעצם הסטודנטים או הפלסטינים או הפרו-פלסטינים, הצליחו לייצג את הסכסוך כקשור ישירות לבעיות האחרות שהסטודנטים כבר הכירו, והייתה להם הבנה שלהם כמשהו שהוא שלילי. לדוגמה גזענות, לדוגמה כליאה, כלומר כליאה המונית, כמו שקורית בארצות הברית, כמו קולוניאליזם ככה במקומות אחרים, אפרטהייד, שזה מאבק כמובן ישן, ככה, לנסות לקשר את מה שקורה בארץ למה שקרה בדרום אפריקה. אבל אני חושב שבשנות העשרה כבר הייתה תפיסה שככה אפשר לדחוף את זה קדימה. אז יצירת החיבור הזה בין המאבק הפלסטיני לבין המאבק של השחורים בארצות הברית לשוויון זכויות, לבין מאבק של מהגרים, מאוד מאוד דחף את התנועה הפלסטינית קדימה בקמפוסים, כולל בהרווארד, שבה יש הרבה מאוד שיח בנושאים האלה, הרבה מאוד שיתוף של סטודנטים ביוזמות לפתרון בעיות חברתיות ובעיות פוליטיות. כלומר, הייתה, ככה, קרקע פוריה לתנועה הפרו-פלסטינית להיכנס בעוצמה, ככה, בקמפוס שלנו.

‏אלעד: במסגרת העבודה על הדו"ח, נערך גם סקר. עלו שם כל מיני עניינים טכניים, סטודנטים שחוו אנטישמיות בהרווארד ולא ידעו למי לפנות כדי להתלונן. אבל עלו שם גם בעיות מהותיות גדולות. מתוך כמעט 500 סטודנטים יהודים שנשאלו, כ-40% אמרו שהם לא מרגישים בהרווארד בבית. רבע אמרו שהם לא חשים בטוחים פיזית. 49% לא מרגישים שהם מקבלים מספיק תמיכה, ו-46% אמרו שהם לא מרגישים בנוח לשתף את דעתם ואמונתם בפומבי. קבוצה לא קטנה של סטודנטים יהודים ביקורתיים לישראל, או כאלה שאפילו לא מגדירים את עצמם ציונים, העידו שהם סובלים משני הכיוונים. היהודים לא מקבלים אותם בגלל הביקורת על ישראל, והסטודנטים האחרים לא מקבלים אותם בגלל שהם יהודים. האוניברסיטה עצמה, כך עלה מהדו"ח, לא עשתה מספיק, לא הבינה את חומרת הבעיה, בחלקה לא רצתה להבין.

‏ד"ר דרומי: תראה, ודאי שיש אנשים שעובדים בהרווארד שכן מקטינים את הבעיה, שמנסים להציג את הדברים, כאילו תלונה לאנטישמיות היא בעצם ניסיון להשתיק פעילים פרו-פלסטינים. ודאי שיש תופעות כאלה, יחד עם זאת, הממצאים העיקריים של הוועדה הם על חוסר הבנה, חוסר בחינוך בנושא של אנטישמיות, כלומר שאנשים גם לא יודעים לזהות אנטישמיות, ולא יודעים מה לעשות בנושא.

‏אלעד: הדו"ח הוגש להנהלת הרווארד, ולפחות בינתיים ד"ר דרומי, שוב, אומר בזהירות, הכיוון הוא חיובי. יש רצון לשנות, יש רצון לשפר, לפחות יש רצון להקשיב. זה ברמת ההנהלה. וגם בשטח, המצב עושה רושם שהשתפר, גם אם זה לא ממש בגלל המאבק נגד אנטישמיות בקמפוס.

‏ד"ר דרומי: השנה היה שקט יותר מסיבות שונות, כלומר חלק מזה זה שסטודנטים חוששים לגבי העתיד שלהם, וחוששים שאם הם יסתבכו זה עלול להשפיע עליהם בעתיד, על הקריירה שלהם. המאבק ממשיך במדיה החברתית, אני חושב, שזה פוגע מאוד בסטודנטים, אבל לפחות הקמפוס עצמו שקט יותר.

‏אלעד: חלק מהשינוי לטובה קרה, למשל, כי הארגון הכי ווקאלי נגד ישראל בהרווארד, הוועדה לסולידריות עם הפלסטינים, הארגון הזה הושעה כי השתמש במערכת ההגברה בניגוד לכללים. מילא. אפשר גם לומר שאחרי כמעט שנתיים של מלחמה יש עייפות חומר, גם בקרב המפגינים הפרו-פלסטינים, וכמו שכמות המפגינים ירדה בכל מקום אחר בעולם, היא ירדה גם בקמפוס. אבל כל אלה לא יכולים לבטל את הבעיה, כי יש בעיה. ועדה רצינית כתבה דו"ח של יותר מ-300 עמודים שמדבר על אנטישמיות ואנטי-ישראליות בהרווארד. דו"ח מקיף ורציני שנותן גיבוי למה שמעידים ומרגישים מאות סטודנטים ואנשי סגל.

‏[הקלטה]

‏ד"ר סיון טרכטנברג מילס: "לא הגעתי למעבדה חודשיים, היו לי אנשים במעבדה שחבשו כאפיות, הלכו עם חולצות של מפת ארץ ישראל בצבעי דגל פלסטין, מישהי שישבה לידי, שלא דיברה איתי, לא הסכימה להסתכל עליי אפילו. היה מפחיד, היה מאוד לא נעים."

‏פרופ' איתן מודיאנו: "האנטישמיות שמפריעה לי זה האנטישמיות השקטה. אלה שצועקים river to the sea, יכול להיות שהם אפילו לא יודעים מה הם אומרים. זה ראינו כולנו בטלוויזיה, איזה river, איזה sea, כן?"

‏יונתן ריגר: "מה מסוכן ומפחיד בעיניך?"

‏פרופ' איתן מודיאנו: "שיש לך פה אנשים שאני חושב, חושש, שמחזיקים בדעות אנטישמיות, שאתה נמצא איתם יום-יום, ואתה לא יודע את זה. ואתה לא יודע שיש להם דעות כאלה כלפיך."

‏אלעד: אלו חלק מהדברים ששמע יונתן ריגר, כתבנו, שנמצא בחודשים האלה בארצות הברית, והוא ערך בשבוע שעבר כתבה גדולה למהדורה המרכזית על אנטישמיות בהרווארד. בימים האלה שבהם, לצד מסקנות הוועדה והדו"ח המפורט, יש עוד אדם אחד בארצות הברית שהחליט להיאבק באנטישמיות באוניברסיטה. האדם הזה הוא הנשיא טראמפ.

‏[הקלטה]

President Donald Trump: “And Harvard has to understand, the last thing I wanna do is hurt them, they’re hurting themselves, they’re fighting. You know, Columbia has been, uh, really, they were very very bad, what they have done, very anti semitic and lots of other things, but they’re working with us on finding a solution. But Harvard, once they fight, they wanna show how smart they are, they’re getting their ass kicked. Thank you…”

‏יונתן ריגר: "טראמפ בא לנקום בהרווארד, והוא בא, תראה, המטרה ראשונית, זה נכון שהייתה בעיה אמיתית בהתנהלות של קולומביה ושל הרווארד ופרינסטון, ועוד בתי ספר, כן, ועוד אוניברסיטאות ופן, באיך שהם הגיבו לתקריות האנטישמיות. הייתה בעיה. ואגב, הוא לקח מקולומביה 400 מיליון דולר, הוא עצר והוא אמר להם אני דורש מכם 1, 2, 3, שתשנו בהתנהלות, והם שינו. הוא בא להרווארד ואמר - אני דורש מכם, ואז הוא דרש צעדים דרסטיים ברמת ה - ממשל טראמפ קובע אילו תכנים ילמדו בהרווארד, מי הפרופסורים שהם יעסיקו, כן, מי הסטודנטים, איזה דעות, הם יסננו על פי דעות של סטודנטים זרים. כשהוא בא להרווארד עם הדרישות האלה, מעבר לעצירת, לשלילת הכספים הפדרליים, הרווארד נעמדו על הרגליים האחוריות, בצדק, ויצאו למלחמה. ואז החלה מלחמה, זה בית משפט הלוך חזור, טראמפ בהתחלה אמר 400 מיליון, עלה לשני מיליארד דולר כספים פדרליים, עכשיו הוא מגיע לתשעה מיליארד דולר. והרווארד, פתאום, אחרי שהיא חטפה ביקורת בשנים האחרונות, וזה באמת מאוד מאוד שמאל פרוגרסיבי, Woke, מעט מטורלל, זה נכון, הביקורת היא גם לגיטימית, כן? והתנהלות לא נכונה לגבי התקריות האנטישמיות, אבל מצד שני, עכשיו הרווארד עומדת בחזית המאבק על הדמוקרטיה של ארצות הברית, והרווארד תובעת את טראמפ, שהוא מפר בעצם את החוקה האמריקאית, זה מה שהוא עושה."

‏אלעד: אז אפשר כבר להבין מהדברים של ריגר שהצעדים שעושה טראמפ הם מאוד קיצוניים ואגרסיביים, וטראמפ מסביר שהם גם הכרחיים. הוא מאשים את מדיניות הגיוון, ה-DEI, את הסטודנטים הזרים, שהם ארגנו את ההפגנות האנטי-ישראליות, והם אלה שהובילו את התקריות האנטישמיות. לטראמפ יש חשבון ארוך עם האקדמיה ועם מוסדות העילית בארצות הברית. גם בקדנציה הראשונה שלו הוא טען שמדובר בבתי גידול של שמאל רדיקלי ופרוגרסיבי. אבל הפעם עושה רושם שהכוונות של טראמפ מופנות בעיקר למוסד אחד, להרווארד.

‏יונתן ריגר: מה שהוא עושה, אחד, סופר דרמטי עכשיו, זה הוא שולל את הוויזות לסטודנטים זרים שהולכים רק להרווארד. אני לא מדבר איתך על אף אוניברסיטה אחרת, רק להרווארד, אבל הוא שולל לשבעת אלפים סטודנטים זרים, 27% מתלמידי הרווארד, ובהם מעל 100 ישראלים, כלומר, בתוך המלחמה שלו באנטישמיות, כן, הוא בעצם גורם ל-100 ישראלים לעוף מהרווארד. ברור ששבוע הבא, שוב בית המשפט, זאת התקווה, יחסום את זה, כי יש 100 משפחות ישראליות עכשיו שלא יודעות מה לעשות. האם לרשום את הילדים שלהם לבית ספר, כשהם בתואר שני בהרווארד או לא? הם במצב קשה מאוד. זה סופר דרמטי וסופר בעייתי, והדבר השני זה שהוא, אחרי שהרווארד הודיעו שהם נלחמים בטראמפ ותובעים אותו חזרה, הוא עומד לשלול מהם 9 מיליארד דולר כספים פדרליים-ממשלתיים. קרנות, תרומות, כמובן, וזה בגדול, מי שיסבול מזה זה גם חוקרים ישראלים ויהודים, כי הכסף הזה בעצם הוא למחקר לסרטן, כן, הוא למעבדות בהרווארד, זה לא כסף שיחזור מאיזשהו מקום. והם כמובן לא מעסיקים עוד פרופסורים, עוד זה, עצרו את העסקה בהרווארד. ועכשיו זה מגיע לבית המשפט, אבל בדרך, הנזק יהיה אדיר, הוא כבר גדול, כבר סטודנטים ישראלים ופרופסורים ישראלים שחשבו ושקלו והיו אמורים ללמד בהרווארד שנה הבאה, אני יודע שהם לא באים. אני מדבר איתך על אלה שבארץ, ואלה שנמצאים פה מבוהלים באופן קיצוני הרבה יותר מהאנטישמיות, כן?

‏אלעד: ומה שקורה עכשיו, בסוג של הפוך על הפוך, זה שהצעדים של טראמפ, שאולי נועדו להיאבק באנטישמיות, אולי נועדו לנקום בהרווארד, אולי להחליש סמלים שטראמפ רואה בהם פרוגרסיביים, ואולי הכול ביחד. אבל בהפוך על הפוך, אל מול האיום החיצוני הזה מהבית הלבן, המתיחות בתוך הרווארד פחתה. יש את מי שמקווה היום, שאולי באופן הזה, זה לא האופן שבו טראמפ התכוון, אבל אולי באופן הזה, בסופו של דבר, טראמפ באמת יצליח להוביל לעידן חדש באוניברסיטה הכי יוקרתית בעולם.

‏ד"ר דרומי: יש מידה מסוימת של אירוניה, כי דווקא בשבועות האחרונים הרווארד הכי מגובשת והכי חיה משהיא הייתה, לפחות בשנה ושמונה החודשים האחרונים. הייתה עצרת גדולה לפני… כמה ימים לפני טקס הסיום השנה, שכללה גם דוברים יהודים, יהודים שהיו פעילים במאבק הפרו-ישראלי, וגם דוברים שהיו פעילים במאבק הפרו-פלסטיני, שאמרו - אנחנו לא התכוונו לזה. אנחנו לא רוצים לגרש אף אחד, אנחנו לא רוצים לעצור מימון, אנחנו רוצים שהבעיות תטופלנה, אבל לא בצורה הזאת. בטקס הסיום השנה, נשיא האוניברסיטה, אלן גרבר, קיבל מחיאות כפיים סוערות ברגע שהוא עלה לבמה. [הקלטה - מחיאות הכפיים] משהו שאי אפשר היה לעצור את זה, לפני שהוא אמר welcome, משהו כזה. שנה שעברה, האוניברסיטה קיבלה החלטה שהוא לא יצעד במצעד הזה של סיום השנה, אלא שהוא יהיה על הבמה, מחשש לאלימות, או לפחות היתקלות מאוד לא נעימה. האווירה השנה הייתה חמה, הייתה אוהדת, ככה, כלומר, הייתה הרבה מאוד גאווה על כך שהרווארד בחרה לא לשתף פעולה עם הממשל, ותוך כדי שהיא, בתקווה, כן תיקח את מסקנות הוועדה ברצינות, ושהיא כן תפעל לפי ההמלצות שלה.

‏אלעד: ד"ר שי דרומי, תודה.

‏ד"ר דרומי: תודה לכם.

‏אלעד: ותודה ליונתן ריגר. וזה היה "אחד ביום" של N12. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה - דניאל שחר, הילה פז, עדי חצרוני ושירה אראל. על הסאונד - יובל ברוסילובסקי, יאיר בשן יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.

‏אני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן גם מחר.

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה