top of page

אחד ביום - המטבח של העולם

הרג שבעת העובדים של ארגון הסיוע ההומניטרי World Central Kitchen הוא טרגדיה נוראה עם השלכות מרחיקות לכת על המלחמה שמנהלת ישראל בעזה, גם בשטח וגם בזירה הבינלאומית. ויש הרבה סיבות ללמה זו תקרית עם משמעות רבה כל כך והשלכות נרחבות כל כך, ביניהן המוניטין, החשיבות והפעילות שעושה הארגון הזה בכל יום ובכל העולם. אז הפעם אנחנו עם כתבנו הצבאי ניר דבורי ועם עיתונאית האוכל והשפית רותי רוסו, בעצמה מתנדבת בWCK באזורי אסון ומלחמה, ובהם, גם בישראל.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 09/04/2024.

[חסות]

[פתיח]

אלעד: היום יום שלישי, 9 באפריל, ואנחנו "אחד ביום" מבית N12. אני אלעד שמחיוף ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו. סיפור אחד ביום - בכל יום.

מלחמה, בטח כזו שנמשכת כבר לא מעט זמן, מורכבת מסדרה ארוכה של אירועים נקודתיים. לרובם אין השפעה על התמונה הכוללת, על המערכה הכוללת. אבל מדי פעם קורה אירוע שיש לו השפעה כזו, אירוע אחד שיכול לשנות מלחמה שלמה. כזה היה הירי שהרג 7 עובדים של ארגון הסיוע ההומניטרי World Central Kitchen, המטבח המרכזי העולמי.

[הקלטה] דובר צה"ל דניאל הגרי:

Hagari: Last night, an incident took place in Gaza that resulted in the tragic deaths of World Central Kitchen employees.

אלעד: הטון של דובר צה"ל אומר הכל. זאת טרגדיה נוראה וטרגדיה שיש לה השלכות מרחיקות לכת על המלחמה שמנהלת ישראל בעזה. יש השלכות אופרטיביות שכבר ממש מורגשות בשטח. הלחץ הבינלאומי על ישראל, לדוגמה, הוא גבר משמעותית.

[הקלטה]

Blinken: This week’s horrific attack on the World Central Kitchen was not the first such incident. It must be the last.

אלעד: זה במקרה אנתוני בלינקן, שר החוץ האמריקאי. אבל לצידו שורה של מנהיגים ודיפלומטים מהמדינות הידידותיות ביותר לישראל מתחו בעקבות הירי על שיירת הסיוע ביקורת קשה, הם הציבו קו אדום בוהק. ישראל שינתה את כל מנגנון הסיוע ההומניטרי שלה לרצועה בעקבות התקרית הזו, הגדילה מאוד את כמות הסיוע שמוכנס בכל יום לרצועה. בכל העולם דיווחו על שבעת בעלי האזרחויות הזרות שנהרגו מההפצצה של צה"ל. והשף הבינלאומי שהקים את ארגון ה-WCK סיפר ליונה לייבזון בדמעות על האובדן הנורא.

[הקלטה]

Andrés: Obviously, Israel has and had all the right to defend their people, but defending your people is not killing everybody else around. I’ve been in Gaza myself. I met… and some of the people that died were… were my friends… and I served with them. Zomi… Zomi is the nicest angel you will meet, is a woman that has been in so many places around the world, feeding people. This was a good soul.

אלעד: ויש לא מעט סיבות ללמה זאת תקרית עם משמעות רבה כל כך והשלכות נרחבות כל כך. אחת מהן היא הארגון עצמו, המטבח המרכזי העולמי. ארגון עם מוניטין, עם חשיבות, עם פעילות ענפה שהארגון עושה בכל יום ובכל העולם.

[מנגינה מלנכולית]

אלעד: אז הפעם אנחנו עם עיתונאית האוכל והשפית רותי רוסו, בעצמה מתנדבת ב-WCK באזורי אסון ומלחמה, ובהם לאחרונה גם בישראל.

שלום רותי.

רותי: שלום אלעד.

אלעד: איך נוצר הקשר בינך לבין ה-World Central Kitchen?

רותי: אה… בכפייה. אה… [גיחוך] אני… כשהתחילה המלחמה, בעצם כשרוסיה הכריזה מלחמה על אוקראינה והתחילה לתקוף את אוקראינה, מרץ 2022, אני רואה את זה בחדשות ופשוט לא מאמינה למה שאני רואה. ואני רואה את זרם הפליטים, וזה מטלטל אותי, ואני לא יכולה לשאת את זה. ואני פשוט עומדת מול הטלפון ומזמינה כרטיס טיסה. ו… ויום אחרי זה, בלילה, אני מסיימת צילומים ועולה על מטוס. ואין לי מושג לאן אני נוסעת, אגב. אני… אני באמת לא יודעת. אני לא מכירה את ה-WCK, לא יודעת כלום. בדרך לשדה אני פוג… מוצאת מישהו שיפגוש אותי בוורשה, בחור ישראלי שעובד שם. הוא פוגש אותי, אנחנו נוסעים, מגיעים לגבול של פולין-אוקראינה… אני אומרת מגיעים לגבול, זה חתיכת נסיעה, כן? אז אנחנו מגיעים לגבול זה כבר ערב, ואז אומרים לי פתחו האנגר, מטבח גדול חדש שמאכיל פליטים בפְּשֶׁמִישְׁל, בגבול אוקראינה. ואנחנו נוסעים לשם, אני מגיעה לשם בערב, אני לא יודעת עליהם כלום, אני רק פוגשת את… את המנהלת של המטבח הזה, מוניקה. היא פוגשת אותי עם כזה כובע קסקט, היא מאוד-מאוד קשוחה. אני באה ללחוץ לה את היד, היא אומרת לי, אני לא רוחצת ידיים, I don't shake hands. אני אומרת לה, אני רוצה לעזור. משהו, תנו לי לעשות משהו. לא אכפת לי לשטוף רצפה, לשטוף כלים, לקלף תפוחי אדמה, מה שתגידו, אני רוצה לעזור. היא אומרת לי, בואי מחר בשש בבוקר. ואני מגיעה בשש בבוקר ונכנסת בבום ל-WCK ומתחילה להכיר את הארגון הזה.

אלעד: אז הגעת בשש בבוקר למחרת, ומה ראית, איך המטבח התנהל?

רותי: קודם כל, זה ממש ממש תחילת המלחמה, אז המטבח זה האנגר עצום בגודלו עם ציוד חדש. אנחנו מדברים על אירופה אז קצת קל יותר לתת תרומות. אז כל הציוד חדש. וכל היום מגיעות משאיות מכל אירופה שמביאות… פה משאית מביאה תפוחים, פה משאית מביאה ברוקולי, פה משאית מביאה כאילו תנורים, זה כזה. אז אני מגיעה בשש בבוקר. בהתחלה באמת נותנים לי לקלף תפוחי עץ ותפוחי אדמה, אבל באמת… בגלל שאני בכל זאת שפית אז קלטו מאוד-מאוד מהר שאני בן אדם מקצועי. אז אני אומרת, את ההיררכיה של המטבח הטסתי תוך יום אחד, כבר הייתי במה שנקרא "מטבח חכם", והייתי אחראית על… על כזה דּוּד גולאש שלי, עם סיר ענק של גולאש שאני אחראית עליו.

אלעד: ומה, אנשים באו לקחת? אתם נסעתם וחילקתם פשוט גולאש בכל מיני מקומות באוקראינה?

רותי: אנחנו מבשלים באמת… כל דוד כזה זה סדר גודל של 1,500 מנות. ואז אנחנו מעמיסים את הדוד לתוך כאלה קונטיינרים שומרי חום, ומעמיסים אותם על משאית, ונוסעים ל… נוסעים לגבול. עכשיו, באמת, אי אפשר לתאר את הדבר מה שאתה רואה שמה. זה… זה… זה… לא נתפס. זה פשוט לא נתפס. זה עשרות אלפי פליטים שיוצאים החוצה, חרב עליהם עולמם, ואתה פוגש אותם בנקודה הכי נמוכה בחיים שלהם. זה נשים שיוצאות עם הילדים ועם ההורים המבוגרים ועם הכלבים והחתולים ו…. ואנחנו נמצאים שמה… האמת שקודם כל לפגוש אותם ולהציע להם ארוחה חמה ולתת להם משהו לקחת איתם. זאת… זה אירוע שמשנה את כל תפיסת העולם שלי כשאני רואה את זה.

אלעד: באיזה אופן?

רותי: ש… תמיד שכלום לא בטוח. כלום. אנחנו חיים באיזה אשלייה של ביטחון, וברגע שאני רואה את זה אני אומרת זה הכל… זאת פיקציה. היה שם משהו קטן, מאוד-מאוד מטלטל, זה נשמע הכי טיפשי מה שאני אספר עכשיו, כאילו ב… בגבול שמה.

אז ניגשת אליי אישה צעירה ושואלת אותי אם היא יכולה לקחת תפוח. עכשיו, היא לא מדברת כמעט אנגלית. היא שואלת אותי אם היא יכולה לקחת תפוח. יש לנו ערימה של תפוחים מספרד, והיא שואלת אם אפשר לקחת תפוח. אז אני אומרת לה כן, ברור, קחי כמה. ואני מתחילה להעמיס לה לשקית, והיא מתחילה להגיד לי… אני רואה שהיא רוצה לדבר… היא מתחילה להגיד לי, אני פשוט צריכה להיכנס חזרה לאוקראינה ואני צריכה אוכל שאני יכולה לאכול תוך כדי נסיעה. אז אני אומרת לה, בואי תקחי גם גולאש. ואני באה להעמיס לה כאילו מהגולאש, בתוך כזה כלי, והיא אומרתי לי לא, לא, לא, אני… אני… לא יכולה לנהוג ולאכול את זה, ואני חייבת לנסוע פנימה.

ואני רוצה נורא לעזור, כי אני רואה את המצוקה שלה. ואני מתחילה לשלוף - אז בואי אני אתן לך כסף. זאת הדרך המערבית שלנו הרי לפתור בעיות. זה מדהים איך במקומות האלה ה… השיטה הזאת פשוט קורסת. אני מוציאה לה יורו, ודולר, וזלוטי, ומה שהיא לא תרצה, איזה סוג של… איזה סוג של מטבע זר שהיא לא תרצה, אני מוכנה, רק… רק שתקל עליי עם המצוקה שלי לראות אותה. אני לא יכולה לשאת את זה. והיא אומרת לי, אני לא צריכה כסף, ממלאים לי פה את הדלק בחינם, אני רק צריכה לישון. אני נוהגת כבר 49 שעות ברצף, נכנסת כל פעם ומוציאה אנשים שלא יכולים להגיע לגבול.

ו… אני שמתי לה תפוחים בשקית. והיא תופסת אותי… קור אימים, כאילו, אי אפשר לתאר את הקור שיש שמה, זה מינוס שש מעלות, אבל… אבל זה מינוס שש עמוק כזה של… של צינה שעוברת לך בגב לא חשוב מה לובשים. היא תופסת אותי ואני מחבקת אותה. אני לא מכירה אותה, והיא רועדת לתוך המעיל שלי. ואני מרגישה כמו הבת שלי בגן ילדים כשהייתי נפרדת ממנה והיא הייתה תופסת אותי רק שאני לא אלך. והיא, כאילו, מכל הדברים שראיתי שם, היא באמת ה… הדבר שכל פעם שאני חושבת עליו אני כאילו מרגישה את כל הקרקע נשמטת לי מתחת לרגליים. זאת אומרת, אין דבר כזה ביטחון. אנחנו… אף אחד לא יתייצב לצידנו, אף אחד לא יעמוד מאחורינו, לא חשוב מה יקרה. כולם יעדיפו להפנות את הגב.

אלעד: זה מעניין, כי זה קרה מן הסתם הרבה לפני 7 באוקטובר. אבל מעבר לתובנה הזו שלך שאין קרקע יציבה… כי את ראית שם פליטים, מה שנקרא עולם ראשון, מלחמה בעולם הראשון, דבר שלא ראינו הרבה שנים, אבל מעניין אותי אם משהו בהבנה שלך לגבי אוכל השתנה אז.

רותי: הוא לא השתנה, הוא בעיקר התחזק. תראה, גם אני כאילו משתתפת בתוכניות, אני שופטת בתוכניות ריאליטי אוכל, שכאילו שמות המון-המון דגש על הצילחות ועל הטעם וזה. זאת כל כך… זה כל כך פריווילגי. ואני אומרת את זה כל הזמן, למרות שזה סוג של… להשתין לבאר שממנה אני שותה, כן? ואני אומרת, זה כל כך פריווילגי. וכשאנחנו לוקחים אוכל כמובן מאליו אנחנו יכולים להתעסק ב… לארגן פרחים עם פינצטה על הצלחת. אני, בעולמות שאני מסתובבת בהם בשנים האחרונות, ואני מדברת על זה כבר לא מעט שנים, זה… אני רואה את האוכל במקום המאוד מאוד מאוד גולמי שלו של א', של הישרדות, וב', של דרך להגיד למישהו שהוא לא לבד. כשאתה מביא למישהו אוכל אתה קודם כל פוגש אותו, יש לך איזושהי אינטראקציה איתו. הוא רואה אותך, אתה אומר לו, אני עומדת מאחוריך. ואוכל יודע לעשות את זה, יותר מדברים אחרים.

אלעד: ותקני אותי אם אני טועה, רותי, WCK, ה-World Central Kitchen, הארגון הזה הוקם בדיוק על בסיס הרעיון הזה שאת מתארת כאן.

רותי: אז הקים אותו השף חוזה אנדרס. זה שף ספרדי-אמריקאי, שף כוכב בלֶבֶלים (level) בינלאומיים. אנחנו לא מכירים את הסקייל (scale) הזה, את הרמה הזאתי של… של הצלחה. עם באמת עשרות מסעדות ועם תוכניות ב-CNN, בזה, ברשתות כאילו בינלאומיות ענקיות. באמת מאוד-מאוד מצליח.

[הקלטה] מתוך פתיח אחת מתוכניותיו של אנדרס:

Andrés: I am José Andrés. Spain is the land where my passion for cooking began. And now I am taking my daughters…

Carlota: Wow!

Inés: Mmmm!

Lucía: That is pure crunch!

רותי: תמיד היה לו… הוא תמיד כאילו זיפזפ בין העולמות האלה של להגיש אוכל לאנשים שמשלמים בפלטינום ללהגיש אוכל לאנשים שצריכים אותו. ואחרי ההוריקן ב… רעידת האדמה בהאיטי הוא מגיע לשם ומתחיל בעצם את הארגון לפני… אני יודעת מה, 14-15 שנה זה היה. ובעצם פשוט מגיע למקומות… למקומות ברגעים הכי קשים שלהם ודואג לאוכל חם לאנשים שעולמם חרב עליהם מסיבות שונות.

אלעד: ואנחנו מדברים על ארגון עצמאי, נכון? לא חלק ממוסדות בינלאומיים. עד כמה התרשמת שהוא גם יעיל?

רותי: זאת שאלה מצוינת. כי אתה מגיע למקום שהוא זר לך. רוב אנשי הצוות שלך לא מדברים את השפה. אתה לא מכיר את חומרי הגלם. אתה גם לא מכיר את הקהל ואת האוכלוסייה שאתה הולך לפגוש. וכאילו, ראיתי איך הם פועלים בשטח. מצד אחד, זאת… זה מסות ענקיות, ופורקים אצלנו המון סחורה, ואנחנו מוציאים עשרות אלפי מנות ביום, זה כמויות אדירות. ומצד שני, כל הזמן עושים adjustment כאילו, וכל הזמן מגיבים למה שקורה, וכל הזמן… אז הארגון במהותו יש בו… יש בו לחלוטין איזושהי יעילות, אבל זאת יעילות שכל הזמן ניזונה מהשטח.

אלעד: אז כן, את אומרת שטח… המטבח המרכזי העולמי התמקם אז באוקראינה, בכל מיני אזורים של אוקראינה. עובדים מתנדבים כמוך בישלו והכינו ארוחות, חילקו בכל רחבי המדינה. ובשלוש תקריות שונות הפצצות רוסיות הובילו למוות של עובדים ומתנדבים של WCK. את היית שם באוקראינה שבוע, חזרת אחר כך לארץ. והפעם הבאה שהארגון פנה אלייך - אני מתכוון כארגון באופן רשמי, לא שיחות עם חברים שהכרת שם - הפעם הבאה הייתה… די מהר אחרי 7 באוקטובר, נכון?

רותי: נדמה לי ב-10 או ב-11. 11, 12, לא יודעת… כאילו, ממש כמה ימים לתוך ה… לתוך הדבר הזה, כשכולנו עוד… כאילו, מתקשים לצאת מהבית בכלל. קרלה, שפית שהייתי איתה בגבול אוקראינה, כותבת לי - How are you, dear? מה איתך יקירתי. ואני כותבת לה, אני… אני על הקרשים. אני לא מצליחה לקום. ואני מבוהלת ומפחדת מוות. היא כותבת לי, אנחנו מגיעים. ו… יום אחרי זה התחילו להגיע חברי המשלחת הראשונים. זה היה יום-יומיים-שלושה וכולם הגיעו לכאן. ו… אני, כמו הסיוטים הכי גדולים שלי, אני פוגשת אותם פה בארץ.

אלעד: שזה כשלעצמו דבר הזוי. כלומר, אחרי שראית אותם בזירות קרב עם פליטים, אזורי מלחמה, פתאום הם מגיעים אלייך הביתה.

רותי: זה הזייה מוחלטת. גם הייתי בטוחה… ידעתי שאני אפגוש אותם, אבל במבצע הבא, ב… באירוע שאני כאילו אצטרף… והיה לי ברור שניפגש, פשוט לא בתל אביב.

אלעד: אני בטוח שהם שיתפו אותך קצת בתחושות שלהם. איך הייתה החוויה שלהם בישראל לעומת מקומות אחרים?

רותי: הם מגיעים חמישה ימים לתוך המלחמה. יש פה שגרת אזעקות קשה מאוד, כולל נפילות במרכז. האזעקה הראשונה פוגשת אותם בשדה התעופה. הם שולחים לנו תמונה… זה הזייה, הם שולחים לנו תמונה כאילו מהשדה שלהם, כאילו מתפנים וזה. זה חתיכת קבלת פנים. תבינו, כאילו אנשים… אנשים מגיעים ל… המתנדבים של WCK ברוב המקרים הם לא נמצאים בסכנת חיים. אתה מגיע, כאילו, אחרי השיטפון, אחרי הרעידת אדמה הגדולה. נכון שיש חשש ונכון שיש משבר הומניטרי, ונכון ש… אבל… אבל אתה לא מרגיש… תחת במלחמה. ופה כאילו יש אזעקות וכל הזמן צריך להתפנות וכל הזמן זה.

אלעד: מי האנשים שבאו לישראל, מי הגיע?

רותי: אז הגיעו מ… באמת הגיעו מכל העולם. קרלה היא אמריקאית-מקסיקנית, ופיונה אמריקאית, וגרג אוקראיני-אמריקאי, ונלי, שמגיעה קצת יותר מאוחר… נלי זה סיפור מדהים, כי נלי יצאה כפליטה בעצמה מקייב ב… בתחילת המלחמה, וחיפשה מקום להתנדב בו. תשמע, האנשים שמגיעים לכאן הם טיפוסים. אנשים שמגיעים בכלל למשימות האלה הם טיפוסים. זה אנשים שמסתובבים בכל העולם ורואים אסונות. ורואים אסונות ורואים משברים. זה אנשים שבאמת מרגישים תחושת שליחות מאוד מאוד מאוד גדולה במה שהם עושים, שמוכנים לקחת על עצמם סיכון, שמתרחקים מהמשפחה שלהם לתקופות ארוכות. זה… זה… איזושהי… איזשהו אלטרואיזם ברמות הגבוהות ביותר שאפשר לדמיין.

אלעד: חסות אחת, וממש מיד חוזרים.

[חסות]

אלעד: רותי, אחרי שעבדו באזורי אסון ואחרי שאתם עבדתם יחד באוקראינה בזמן מלחמה, צוות של המטבח המרכזי העולמי הגיע ממש בימים שאחרי 7 באוקטובר לישראל. ו…? איך נראה בעצם מערך סיוע הומניטרי כשהוא מנוהל בתל אביב?

רותי: מה שאנחנו עושים זה אנחנו עובדים עם תשתית המטבחים המוסדיים הקיימת בארץ, שכולה סגורה. כל המטבחים סגרו, כל העובדים בחל"ת. ואנחנו מתחילים בהדרגה לפתוח מטבח-מטבח-מטבח בכל רחבי הארץ. אנחנו עובדים עם מטבחים בביתר עילית, עם מטבחים בקרית גת, בקרית מוצקין, ב… כמובן באילת, בחצבה, בכל… לכל אורך הערבה אנחנו מפעילים מטבחים. כל המטבחים האלה… יש הרבה מאוד מהמטבחים שעובדים איתנו שאנחנו פותחים אותם, זה מטבחים סגורים. אנחנו מבקשים מהם לפתוח… לפתוח, לקרוא לעובדים שלהם חזרה. הם מתחילים לשלם משכורות בזכות הכסף שאנחנו מזרימים, אנחנו משלמים בעצם על הארוחות. אנחנו מזרימים את הכסף הזה לתוך הכלכלה הישראלית. אני מדברת איתך, כאילו, על עשרות מיליונים. לא, כאילו, בקטנה. על עשרות מיליונים שזורמים לתוך הכלכלה הישראלית. הם קוראים לספקים, הם משתמשים בספקים, נכנס כסף… הגלגלים מתחילים לזוז. וככה אנחנו עובדים. אנחנו מזהים צורך, אנחנו מחפשים בשביל הצורך, אנחנו מזהים מטבח, מטבח שמתאים בשביל לענות על הצרכים, מפעילים… פותרים את כל הדברים הלוגיסטיים של השינוע, של החלוקה וכל זה, ועובדים ככה בכל הארץ.

אלעד: ולמי חילקתם אוכל, לאן הגעתם?

רותי: בשלבים המאוד מאוד ראשוניים האכלנו, כאילו, בעוטף, האכלנו ב… באופקים, בשדרות וזה, האכלנו באשקלון. האכלנו בשלבים מאוד-מאוד מוקדמים שמה אנשים שלא התפנו, מסיבות שונות. הגענו לים המלח, אני הגעתי ממש בהתחלה, שלחו אותי לים המלח, למלונות של ים המלח. ואני מגיעה לשם ובאמת יש שמה המון המון המון מפונים, לכל בתי המלון. אבל אני רואה שנותנים להם שלוש ארוחות ביום, אז זה לא המקום שאני, אנחנו, צריכים להיכנס אליו. אנחנו מחפשים את אלה שנפלו בין הכיסאות, לא את אלה שדאגו להם מיד. ויש המון כאלה, עשרות אלפים. בימי השיא אנחנו מחלקים 40 אלף ארוחות ביום, וזה… זה למפונים שאם המדינה הגדירה 4 ק"מ אז היה שלב שכל מי שהיה 4 ק"מ ו-100 מ' לא קיבל… לא היה זכאי לכלום. עכשיו, זה אנשים שראו את המוות לא מול העיניים אלא מתחת לרגליים שלהם, הם ראו גופות כשהם יצאו וברחו. והם פשוט טסו עם הילדים שלהם, חיפשו מקום לישון בו, עזבו את העבודה, שילמו על המקום לישון או התארגנו אצל חברים, אצל משפחות וזה, אבל… אבל זה באמת חורבן מוחלט. וגם… קיום, מחייה. עכשיו, להגיד לך, אתה יודע, זה לא שפגשנו רעב, זה לא כאילו אסון הומניטרי ברמה הזאת, אבל זה שמישהו דואג לך, מכסה לך ארוחה אחת ביום, עם בשר או עוף, מגיע אליך, דואג שתקבל אוכל חם, ואומר לך אתה לא לבד. תראה, עבדנו כאן כאילו חודשים, הוצאנו 2 מיליון מנות. כמעט אף אחד לא ידע על זה.

אלעד: זה מדהים, זה כמות מנות בלתי נתפסת. ומעניין אותי אם במהלך העבודה בישראל, ואולי גם בכלל, פוליטיקה נכנסת לתוך הארגון, פוליטיקה נכנסת למטבח?

רותי: לא נכנסת בכלל בכלל בכלל. גם אנחנו יודעים, אני יודעת, מהשלב הראשון שהם… שהארגון נמצא גם בעזה ומאכיל גם בעזה. הם גם נזהרים, הם רגישים לא לדבר איתי על זה, כאילו… הם מבינים שזה… שהמצב מאוד-מאוד טעון והם לא… והם לא באו לקחת… לתפוס עמדה. הם רואים את השבר והם רואים את האנשים שהם פוגשים, הם רואים הרבה מאוד כאב ופחד וסבל. ואני חושבת שיש גם איזה משהו בלראות את… הם נמצאים בתל אביב ולראות עיר מטרופולין כל כך רגיל במהותו תחת מתקפות טילים ו… ופחד, ואני חושבת שגם בשבילם, קצת כמו שאני תיארתי לך את החוויה שלי באוקראינה, אני מניחה שלהגיע לתל אביב זה… זה לא פחות מטלטל בשבילם.

אלעד: מתי בעצם, אם בכלל, עירבו אותך, סיפרו לך, או שמעת על הפעילות המקבילה שמנהל WCK בעזה?

רותי: מהתחלה ידעתי.

אלעד: שמה?

רותי: ידעתי שמאכילים גם בעזה. שיש צוות גם ב… בקהיר, במצרים, וידעתי שמאכילים גם בעזה. אני, אגב, אני חייבת להגיד… ועוד לא שאלת אותי על זה, אבל אני מניחה שהיית שואל אותי, אבל… אני מהתחלה ברור לי שאסור להרעיב שמה. אסור להרעיב את עזה. ו… ואני אומרת את זה עם כל הכעס שלי, וכן וכל העולם ציטט אותי בסופ"ש האחרון, כל העולם ציטט אותי בתור זאת שאמרה "כולם שם חמאס, אין שם בלתי מעורבים". אני אגיד לך את האמת, אני עדיין עומדת מאחורי זה. אני משוכנעת שיש שמה רוב גדול שמתעב אותנו וששמח מאוד על ה-7 באוקטובר. אבל כמו במלחמות וכמו במריבות, אני שמחה שיש אנשים שהם לא חלק מהדבר הזה, ושיכולים להגיש את הסיוע ההומניטרי, אני… שלא מונעים מהכעס שלי ומה… ומהאימה שלי ומה…. מהרצונות שלי בתוך הסיפור הזה. זה לא ככה העולם צריך להתנהל. ועם כל זה שזה נשמע כמו רגשות סותרים לחלוטין, אני חושבת שרגשות סותרים יודעים לחיות ביחד.

אלעד: ובינתיים WCK סיים את העבודה שלו בישראל. איך, אגב, מחליטים שם שהמלאכה במקום מסוימת הסתיימה וזהו אפשר להתקפל?

רותי: יש חוקים מאוד-מאוד ברורים לגבי מתי מסיימים את המשימה. כשהמסעדות נפתחות, כשהכלכלה נפתחת, כשלממשלה יש מספיק זמן להתארגן על עצמה ולהגיש את הסיוע בעצמה. ארגוני סיוע הומניטריים לא נועדו להחליף את הרווחה, והם גם לא נועדו לפגוע במסעדות. אז אחרי שלושה ומשהו חודשים, לקראת סוף ינואר, הם יצאו מפה. וכמעט כולם עברו לעזה, ששמה המשבר ההומניטרי רק הלך והקצין, כאילו, ככל שהזמן התקדם. וזה באמת… זה קצת מוזר שאתה אומר אנשים היו פה, והגישו את הסיוע כאן, ועברו מפה לשם, וכאילו… ועשו את המעבר הזה ב… ביומיים, כאילו, מלהגיש פה ללהגיש שם. אבל זה באמת כי הם… הם כאלה. הם כאילו… הם מגישים אוכל לאיפה שצריך… מישהו צריך לאכול. זה… זאת המחשבה.

אלעד: כן, הרבה עבודה הייתה, ועדיין יש, לארגון הזה בעזה. מדברים שם על עשרות מטבחי שדה ש-WCK הקים ותפעל. מיליוני מנות מזון חולקו בעזה בחצי השנה האחרונה, הכל בתיאום מול צה"ל, על בסיס יומיומי ממש. ואז קרתה הטרגדיה - הירי שביצע הצבא והרג 7 מעובדי הארגון. וחשוב להבין מה בדיוק קרה שם. אז בין שידור לשידור, ניר דבורי, הפרשן הצבאי שלנו, נכנס אלינו לאולפן והסביר.

ניר: אנחנו יודעים שהיה פה שילוב של כמה דברים - גם טעות בזיהוי, גם חריגה מהוראת הפתיחה באש, וגם בעיית תיאום. ושלושת הדברים הללו מביאים לתוצאה קטלנית וקשה וחמורה, שאתה יכול לראות כמה היא עדיין מהדהדת ומשליכה על המשך הפעילות בשטח של הארגונים הללו, ארגוני הסיוע, וגם של… של צה"ל.

אלעד: אני רוצה אבל לפרוט את הדברים האלה שאתה מתאר כאן, כי אתה מדבר, למשל, על טעות בזיהוי. כלומר, למרות הלוגו של WCK שנמצא על השיירה, אז מה, החייל בקצה, בשטח, חשב שמדובר בשיירת מחבלים של חמאס?

ניר: הוא לא יכול היה לראות את הלוגו. והוא… לילה, וזה לא לוגו שהוא כזה שניתן להבחין בו באמצעים לראיית לילה. והאמירה הייתה של הצבא שזיהו אנשים חמושים באזור כלי הרכב. אבל אם אתה לא יודע שבכלי הרכב הללו נוסעים אותם חברי ארגון ולא אנשי חמאס, אתה צריך תמיד לוודא ולהיות בטוח לפני שאתה תוקף. ותמיד יש… או כמעט תמיד יש את השנייה הזאת לברר. ואני חושב שבמקרה הזה הייתה את השנייה הזו לברר. ולא עשו את זה, והלכו קדימה. והתוצאה בהתאם.

אלעד: והתגובה של צה"ל, דבורי, לאירוע הזה הייתה… חריגה. שמענו התנצלות מלאה, כנה, באנגלית. שמענו את הטון של דובר צה"ל, אפשר ממש להגדיר את זה כעצב. שני המפקדים שהיו אחראים בשטח הודחו, והתבצע תחקיר מהיר, שבסופו צה"ל לקח אחריות מלאה.

ניר: צה"ל מבין את המשמעות של תאונה כזו, חמורה כזו, של תקרית כזו, ולכן הדבר המרכזי היה לקחת אחריות, להביע צער, לבצע תחקור מהיר אבל שלא בא על חשבון יסודי, ושיקוף מלא שלו לכל הגורמים בעולם. זה כדי לייצר מחדש איזשהו אמון באמירה של הצבא, להראות שתיקנת ושמי ש… פישל נושא במחיר ולא סתם. אני יודע שהייתה הרבה ביקורת, גם בישראל, על הדחת שני הקצינים. אבל, אני חושב שבמובנים מסוימים ישראל הגנה עליהם. כי אם ישראל לא הייתה פועלת כך, אם צה"ל לא היה מדיח אותם ומציג תחקיר מלא ושקוף, שלא מטייח ולא מסתתר, השניים האלה היו נקראים להעיד בהאג. ושמה לא הייתה לך שליטה על מה שעושים איתם ועל העונש שהם יכולים או צפויים לקבל. ולכן, ישראל מיהרה לעשות את הכל בתוך הבית כדי בעצם לשמור עליהם. קשה, אכזרי, לא נעים כמה שזה יהיה. לא הייתה פה ברירה מבחינתה של ישראל.

אלעד: ומיד אחרי התקרית, זמן מאוד קצר, המטבח המרכזי העולמי הודיע שהוא עוצר את הפעילות ההומניטרית שלו בעזה. יחד איתו גם ארגוני סיוע נוספים הוציאו הודעה דומה. מה זה אומר, כמה זה משמעותי?

ניר: זה מאוד משמעותי. אתה כבר רואה עכשיו תמונות של אנשי חמאס משתלטים על משאיות. ישראל יחד עם אותם ארגונים ניסו למנוע את הדבר הזה, גם כדי שאתה תקבל שליטה על מה שקורה בשטח וגם שהסיוע יגיע לידיים הנכונות. ועכשיו בשקט, אחרי שהתחקיר הזה בוצע, והוצג, צריך לראות איך ישראל מחדשת את האמון כדי שהם יוכלו לשוב. זה שיח שמתקיים. הוא שיח לא קל, כפי שאתה יכול לתאר לעצמך, מתוך תקווה שזה בסוף יצליח.

אלעד: רותי, יצא לך לדבר עם מישהו שם אחרי התקרית בעזה?

רותי: עם כולם, עם כולם.

אלעד: ומה שמעת?

רותי: הם גמורים. כולם שבורים, גמורים. זה… אני גם יודעת מה זה שאתה יושב במטה ושלחת את הצוות שלך לעשות איזושהי משימה, והוא כבר עשה את המשימה הזאת, והוא כבר נסע, וכבר כולם נסעו, גם אני נסעתי, גם הם נסעו, גם זה… כולם נסעו כבר על הציר הזה. ואתה בקשר איתם ומחכה שיחזרו, וכבר האוכל חם. ופתאום אתה מקבל טלפון, פתאום מקבלים טלפון שקרה משהו. גמורים… גמורים. אני גמורה, אני גמורה מזה. זה לגמרי… אני מרגישה את האחריות על הכתפיים שלי, אני כאילו… סוחבת את זה עליי, ממש… את האשמה, מין תחושת אשמה על הכל, על… על זה שהם בכלל, כאילו, נקלעו לפה למלחמה. כאילו, אתה אומר למה הכנסנו אותם לתוך הבוץ שלנו. אני יודעת שדברים כאלה יכולים לקרות בתוך מלחמה… אבל אני גם יודעת את האנשים המדהימים האלה, הטובים, עם הכוונות הטובות שלהם. וזה מרסק.

אלעד: מהיכרותך, יחד עם דברים שאת שומעת, מה המשמעות שהארגון הקפיא את הפעילות שלו בעזה, מה זה אומר בפועל?

רותי: זה אסון. באמת אסון. אני… אני לא יכולה להיכנס לזה, אבל… דיברתי עם הגורמים הבכירים ביותר שאפשר להעלות על הדעת, גם בארץ וגם שמה. אני עושה כל מה שאני יכולה כדי לתווך, כדי להחזיר אותם לפעילות. אני פשוט לא יכולה להרחיב על זה. אבל אני מקווה שהם יחזרו לפעילות, דחוף.

אלעד: על משבר האמון שהטרגדיה הזו יצרה אפשר לדעתך לגשר?

רותי: לא. פשוט אין ברירה [גיחוך], אבל זה לא לגשר. אני גם לא יודעת עד הסוף מה קרה. אני יודעת שהרעבה משיגה תוצאות הפוכות ממה שאנשים חושבים. היא לא… היא לא מחלישה את האוכלוסייה, זה לא נכון. היא לא… אנשים לא נכנעים כי הם רעבים. זה לא עובד ככה.

אלעד: כלומר, רותי, מה שאת אומרת - ישראל צריכה את ה-WCK שם.

רותי: היא צריכה את ה-WCK. היא יודעת שהיא צריכה גם. פנו אליי, כאילו, בארץ, פנו אליי גורמים רשמיים ברמות מאוד גבוהות שאני אעזור כאילו בתיווך הזה. זה ישראל יודעת שהיא צריכה את ה-WCK שם, כן.

אלעד: ואם את צריכה לנבא, או להעריך, הפעילות של הארגון תחזור?

רותי: (בייאוש) לא יודעת… אני, כאילו, אני אופטימית. אני מקווה שכן. אני אומרת האינטרס… ברגע שיש, כאילו, אינטרס של לפחות… אינטרס של שלושה צדדים - גם של ישראל, גם של ה-WCK וגם של הפלסטינים-העזתים. הישות היחידה שממש ממש אין לה אינטרס פה זה חמאס. חמאס ממש ממש נגד הסיוע ההומניטרי הזה. ואני אומרת… כשכאילו שלושת הדברים האלה עובדים יחד אז זה חייב… זה חייב כאילו לקרות. זה חייב לקרות. וזה גם מה שאני מתווכת לכל הצדדים בתוך הדבר הזה. זה… זה… זה חייב לקרות.

[מנגינה מלנכולית]

אלעד: רותי רוסו, תודה רבה.

רותי: תודה אלעד.

אלעד: ותודה לניר דבורי.

וזה היה "אחד ביום" של N12. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה - שירה אראל, עדי חצרוני ודני נודלמן, על הסאונד יאיר בשן, שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.

אני אלעד שמחיוף.

אנחנו נהיה כאן גם מחר.

[חסות]

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

13 views0 comments

Comments


bottom of page