אחד ביום - תחקיר הנובה: דור מחכה לתשובות
- ליאת קמחי
- May 10
- 19 min read
אזהרת טריגר: עדות של שורדת נובה
בשבוע שעבר הוצג תחקיר צה"ל על הטבח במסיבת הנובה בפני מאות שורדים מאותו יום. בקהל ישבה גם דור טרייסטמן שנמלטה מאש המחבלים בשבעה באוקטובר. במהלך הצגת התחקיר דור חיכתה בעיקר לדבר אחד - התנצלות. ההתנצלות הגיעה, אבל הרבה שאלות לגבי אותה שבת עדיין נשארו ללא מענה. אז הפעם, אנחנו עם הסיפור של דור ועם כתבנו עמרי מניב על תחקיר צה"ל על מה שקרה בנובה.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 09/04/2025.
[חסות]
[מוזיקה]
אלעד: היום יום רביעי, תשעה באפריל, ואנחנו "אחד ביום" מבית N12. אני אלעד שמחיוף ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו, סיפור אחד ביום, בכל יום.
אלוף דן גולדפוס, מפקד הגיס הצפוני הוא לוחם מוערך, הוא עתיר זכויות. בשבעה באוקטובר הוא שמע את הדיווחים, הוא ירד דרומה ונלחם. לאיש שישב מולו בחדר לא הייתה טענה ספציפית כלפיו. להפך. והדבר הזה הפך את האירוע למורכב, למתוח, ללא נעים.
[הקלטה מתוך הצגת תחקיר הנובה] אלוף דן גולדפוס: "יש לכם את כל החובה, לכעוס, לצעוק ולדרוש. זאת חובתכם, כי אתם אלה שאנחנו לא הגענו אליהם. אתם אלה…"
אלעד: האנשים שישבו מולו דרשו תשובות. הם דרשו לדעת מה קרה ולמה זה קרה, ולמה לא קרה משהו אחר. זו הייתה שיחה מאוד ארוכה ומאוד מפורטת. הנוכחים שאלו על הכול. אבל ביניהם, בקהל, ישבה גם דור טרייסטמן, בת 34 מגבעתיים. וגם היא דרשה תשובות. גם היא דרשה לדעת למה נאלצה לעבור את מה שהיא עברה.
אבל דור דרשה עוד משהו, או, אתם יודעים מה, היא דרשה, בעיקר משהו. היא דרשה התנצלות.
דור: פשוט קשה לי, קשה לי עם זה שאני הלכתי למסיבה, סבבה? הלכתי לרקוד, להנות עם חברים. והמדינה לא הייתה שם להגן עליי. ומצאתי את עצמי בסכנת חיים. [קולה נשבר] וזה לא פייר, זה לא בסדר, זה לא פייר, זה כאילו… זה מטורף שעל יום אחד, על כמה שעות, על בוקר אחד, החיים של כל כך הרבה אנשים במדינה הזאת וגם שלי השתנו מקצה לקצה. והרגשתי שאיבדתי את דור, את דור השמחה, את דור הכיפית. את דור העצמאית, הדומיננטית, איבדתי את הקול שלי, כאילו… אז כן, אז אני… אני זקוקה לסליחה. נכון שזה… זה כאילו מצחיק, זו מילה.
[מוזיקה]
אבל אני… לא יודעת, מגיע לי סליחה! מגיע לי סליחה על מה שקרה פה! למה לא הגנו עליי?! זו המטרה של המדינה שלנו! צבא הגנה לישראל. אז מגיע לי סליחה! משפר את הכל והופך את זה לבסדר?? ברור שלא. אבל כן, אני צריכה את המילה הקטנה הזאתי שבשבילי היא עולם ומלואו.
אלעד: ואז הסליחה הגיעה.
[הקלטה מתוך הצגת תחקיר הנובה]
אלוף דן גולדפוס: "ואני… אני מבקש סליחה, מכם, על זה שאנחנו לא פעלנו, על זה שאנחנו לא היינו שמה באותו יום…"
אישה בקהל שואלת: "מי זה אנחנו?"
אלוף דן גולדפוס: "אנחנו זה צה"ל. אני כמפקד בצבא, באופן פרטני אישי, אני מבקש מכם סליחה ואני נבוך ומתבייש מזה שאנחנו לא הגענו באותו יום. מתבייש! אתם חיכיתם בעיניים בוהקות כדי שהצבא יבוא לחלץ אתכם, להציל אתכם ואנחנו לא היינו שם. אתם ברחתם על נפשכם ואנחנו לא היינו שם. בכם, בחברים שלכם, טבחו בכם. בחברים שלכם, וחטפו אותכם, ואנחנו לא היינו שם. אנחנו, זה אני, וזה אני… ואנחנו, זה אני, והחברים שלי, האנשים שלי, הקולגות שלי. זה אנחנו, זה צה"ל. אנחנו לא נתנו לכם הגנה מספקת. וכן, אני מאוד מאוד מאוד מתנצל, מעומק ליבי…"
אלעד: הקטע הזה, נאום הסליחה משורדי הנובה, הוקלט בשבוע שעבר, כשלמאות שורדים הוצג התחקיר הצה"לי סביב מה שקרה במסיבת הטבע בשבעה באוקטובר. יום לפני כן הציג הצבא את אותו תחקיר למשפחות הקורבנות, וגם שם הייתה אווירה מאוד מתוחה. גם שם היה קשה לשלוט בכעס ובתסכול.
[הקלטה] איש צועק: "גם אם שלושת אלפים נוח'בות היו על הגדר באותו יום, שלושת אלפים! כישלון תפיסתי, אסטרטגי! שטויות אתם מדברים. אתם כישלון! הדם של הילדים שלנו על הידיים שלכם!"
[מוזיקה]
אלעד: אז כשמדברים על התחקיר של צה"ל שווה להתחיל בקטעים האלה, כי זאת צריכה להיות המסגרת. ההתנצלות, בקשת הסליחה, ההכאה על חטא נוכח הכישלון האדיר שעלה בחייהם של מבלים רבים כל כך. העובדה שאין עליה מחלוקת, שהיה שם מחדל, מחדל ענק. בשביל זה לא צריך תחקיר, הדבר הזה ברור.
ואחרי שאמרנו את כל זה, הפעם אנחנו עם דור טרייסטמן, שורדת נובה, ועם כתבנו עומרי מניב, על איפה היה הצבא בזמן הטבח במסיבה ברעים.
דור: זו הייתה מסיבת הטבע הראשונה שלי. חבר מהעבודה שאז שיתף אותי, אני מבחינתי הסתכלתי על זה כ… "יאללה, חוויה, התנסות, למה לא?" ובאמת קנינו את הכרטיסים, אגב, איזה שלושה חודשים לפני המסיבה, כשאני אפילו הסתכלתי על זה באיזשהו מקום כטיול.
אלעד: דור זרקה ככה בשיחה, "אתה לא תאמין". ואז היא סיפרה לי שלפני המסיבה, כשגילתה שהנובה של אותה שנה תקרה בעוטף, היא בדקה בגוגל מאפס כמה זמן ייקח למחבלים להגיע למקום, אם במקרה יצליחו לחדור לישראל רגלית מעזה. היא ראתה שבערך שעתיים זה ייקח להם, והיא נרגעה.
היא גם עברה על כל הידיעות בכל אתרי החדשות בשבועיים שלפני שבעה באוקטובר, כדי לנסות וללמוד אם יש איזשהו סיכוי להידרדרות באזור. היא קראה כל מילה. וגם, זה הרגיע אותה.
דור: אז באמת נסעתי בלב שלם. החבורת בנים שהצטרפנו אליהם בעצם אספו אותנו באזור שתיים וחצי שלוש בבוקר, והגענו לשם לקראת חמש בערך, ו… וממש פתחנו אוהלים, הכל, כאילו ממש התארגנו שם, כבר הכנו את הכוסות שתייה, ובאזור שש הלכנו רגע גם לרחבה המרכזית לרקוד. אז כן הספקתי לרקוד 20 דקות, וממש איזה שתי דקות אחרי זה התחיל.
[מוזיקה]
ופשוט השמיים בוערים! ואתה שומע בומים, ואתה רואה את המטחים האלה, ואתה לא מאמין שאתה נמצא שם. אין, זה היה… זה היה פשוט הזוי, כי… כי חלק מהאנשים עדיין בשלהם. צוחקים או רוקדים או פשוט יושבים ובוהים כזה בשמיים, ואתה לא יודע מה לעשות, אתה מרגיש שאין מי שיעזור לך. ותוך כדי אני שומעת ברמקול כזה מרחוק שאומרים, אחרי כמה דקות, אגב, לא ממש איך שזה התחיל, שמפסיקים בעצם את המסיבה ולהתפנות.
עכשיו, ממש באותו רגע, כשזה התחיל, והיה גם אזעקות, בעצם, בתל אביב, אז אבא שלי כמובן התעורר, והוא ידע איפה אני נמצאת, והוא ישר הרים לי טלפון. ובחיים שלי לא שמעתי את אבא שלי מדבר ככה. בחיים. הוא היה עם טון כל כך כזה חודר, והוא פשוט כאילו אמר לי, "דור. עכשיו. את לוקחת את חברים שלך, אתם לוקחים את הציוד שלכם, ודור, לא משנה מה, סעי צפונה. צפונה, צפונה, צפונה". וזה פשוט איפס אותי לחלוטין. הייתי ממש בפוקוס. והתחלתי ליישם משימות. וממש אספנו את כל הציוד שלנו, ממש ממש הכל, לרמת ה… שקית קרח שקנינו בתחנת דלק לפני בדרך, שעדיין נמצאת אצלי בפריזר. שאני לא מסוגלת לזרוק אותה, עד שלפחות החטופים מהמסיבה יחזרו, כי אני כל כך מרגישה באיזשהו מקום שהציוד הזה שלנו, וגם השקית קרח, תפס מקום למישהו שאולי יכל להינצל, לשרוד.
אלעד: דור ושלושה חברים עלו לרכב ונסעו. הם נסעו לכיוון צפון, או לפחות ניסו לנסוע לשם.
דור: עלינו על 232, הייתה שם ניידת משטרה, שחסמה את הנתיב בעצם לפנות שמאלה צפונה. בשלב הזה, זה עוד היה יחסית הדקות הראשונות, הווייז עוד עבד לנו, ואז הם שיבשו אותו. אז ידעתי שכאילו שמאלה זה צפונה. והניידת לא… השוטרים לא הסכימו, לא הסכימו שנפנה. בדיעבד אני יודעת כי הם כבר ידעו על מחבלים שיש בבארי, וכנראה הם לא רצו לחולל היסטריה מעבר למה שבעצם היה.
ובלית ברירה פניתי ימינה והתחלתי לנסוע דרומה. ופשוט מאוד מאוד מהר קלטתי רכבים שמפרססים. ואמרתי, "רגע, למה אני מקשיבה לניידת?? כאילו, זה עכשיו החיים שלי, לא אכפת לי ממשטרה, לא אכפת לי מדו"חות, לא אכפת לי מכלום". ופשוט פרססתי.
באמת שמתי פול גז ונסעתי צפונה. תוך כדי הנסיעה אנחנו פתאום מבחינים במיגונית. עכשיו, סבבה מה שאבא שלי אמר לי, אבל יש מיגונית ויש מלא מטחים, אז הכי הגיוני רגע לעצור ולהיכנס אליה.
איך שעצרנו ובעצם אנחנו… אני מסתכלת שמאלה, אני קולטת שהמיגונית מפוצצת עד אפס מקום ממש, הייתה בחורה שכאילו דחפה את עצמה פנימה כזה כדי להיות יותר בפנים, ועוד איזה 20 אנשים שפשוט נצמדים למיגונית מבחוץ, ונצמדים כזה ככה ישר. לא היה לנו מה לרדת, אז חזרה כאילו להיחגר ושמתי גז שוב פעם.
[מוזיקה]
המשכנו לנסוע, הגענו בערך עד לבארי, והיו הרבה רכבים לפנינו, ופתאום קלטתי שהם מתחילים להאט עד עצירה מוחלטת. ו… ופתאום אתה מתחיל לשמוע צרורות ירי. ואתה לא מבין. לא הבנתי בכלל מה קורה. וממש… מאוד מהר אני מתחילה לקלוט את הרכבים מתחילים לפרסס ובום, בום, בום, בום, בום, בום. ואתה ממשיך לשמוע את הצרורות עד שהרכב שלפני פרסס. ופתאום אני רואה מולי שני מחבלים עם נשקים, וגופה של בחורה שמוטלת כזה חצי על הכביש. והייתי בהלם. אבל פרססתי. והתחלתי ליסוע, ושוב פעם, ואתה כאילו… מה… מה עושים?? מה עושים עכשיו?? אני רק, אני נוסעת, אני נוהגת על… באמת על איזה 200 קמ"ש, ואני לא רואה בעיניים, ואנחנו גם עוברים שוב פעם את המיגונית והכל, ומגיעים יחסית קרוב, כבר עוד פעם לשטח המסיבה, לאיפה שבעצם יצאנו ממנה.
ואני מתחילה להאט, כי אני קולטת ניידת. ומלא מלא רכבים שכזה, עומדים חלקם על הכביש, חלק מאונך, חלק לאורך, חלק בשטח בכלל, וכאילו, מה קורה פה? מה קורה פה?? ואני יודעת שיש מחבלים מאחוריי!!
ופשוט הם עוצרים, והם צועקים לנו, "תצאו מהרכב צבע אדום, תצאו מהרכב". אז ירדנו ארבעתנו, נצמדנו בצד שם, ופשוט התחבקנו, ופשוט כאילו חיכינו, ותוך כדי שאנחנו שוכבים, אני מתחילה לשמוע צרורות ירי, הפעם מדרום. והם מתחזקים, והם מתגברים, ואני מבינה שזה מתקרב אליי. ופשוט הרגשתי שאני הולכת למות שם. כאילו, הם מאגפים אותנו משני הצדדים. איפה… לאן אני אמורה לברוח?
אלעד: זה מאוד ניכר במה שהיא מתארת, באיך שהיא מתארת, שהיה שם כאוס. בשלב מסוים, אחרי שחידשו את הנסיעה. שוב, נתקלו בשוטר, אחד, בודד. מרשת הקשר שלו בקעו קולות של צרחות, שהגיעו מהמוקדים השונים. קולות של ירי. "הבעת הפנים שלו", דור אומרת, "הייתה הגדרה לחוסר אונים".
דור: ואז הוא פתאום צועק, "כולם עכשיו לפרוק מהרכבים, ולהתחיל לרוץ בעצם מזרחה". ופתאום אני קולטת שיש באמת ירידה כזה לשטח, לכיוון מזרח, וממש רוצו לכיוון השמש, וזה היה יחסית ההתחלה של זה. ואני מסתכלת, ואני רואה אנשים יורדים, ומתחילים לרוץ, ומבולבלים, והכל, ו… אני לא יודעת לרוץ. אני לא טובה בזה. אני הרגשתי שאם אני יורדת, אני לא אחיה. אני צריכה להישאר ברכב.
ופשוט אמרתי להם, "אני נוסעת", התחלתי כזה להידחף בין הרכבים, עם הרכב, בעצם, ורצו פשוט לכל עבר. אז אתה נוסע בזהירות, כדי לא לדרוס חלילה אף אחד. ומתקדמים ומתקדמים, עד שזה רגע… עד שזה רגע התחיל להיפתח… והיו שתי בנות. [לוקחת נשימה עמוקה] היו שתי בנות, ש… דפקו לנו מאחור כזה, בחלק האחורי של הרכב, "תעלו אותנו". ואחד הבנים אמר, "אין מקום. מצטער, אין מקום".
אתה יודע למה לא היה מקום? כי היה שם את כל האוהלים שלנו, כי היה שם את כל הציוד שלנו! את השקית קרח הזאת! את ה… לא יודעת מה! כאילו זה, זה… זה מה שתפס את המקום! זה… יכול להיות, אפילו, שזה הדבר שהכי קשה לי איתו. כי אני לא יודעת מה איתן. אני גם לא ראיתי את הפרצופים שלהם. רק ראיתי בחורה בלונדינית, ובחורה עם שיער כהה, [לוקחת נשימה] נסעתי. כאילו אמרתי, "כנסו", אבל לא עמדתי על זה, ופשוט נסעתי… והוא אמר לי שהם נכנסו לרכב שאחרינו, אבל לך תדע. לך תדע מה קרה לרכב שאחרינו!
[מוזיקה]
אלעד: היא המשיכה לנסוע במהירות, הפעם מזרחה, בשטח. חלונות היו פתוחים, אבק בכל מקום. לפניה רכבים שהתחילו להתפזר, חלק נעצרו. והיא נסעה ונסעה ופתאום הבינה שהיא נשארה לבד. שהיא, ושלושת החברים שלה שאיתה באוטו, לבד שם בשטח. האוטו היחיד בסביבה. האמת, זה לא כל כך מדויק. האוטו היחיד, חוץ מעוד רכב אחד, שפתאום נגלה לפניה.
דור: אנחנו רואים מולנו טנדר. טויוטה. לבן. עכשיו כבר… [צוחקת] הגעתי לעקומת למידה, שאני כבר מבינה, שסיכוי טוב שהם מסתתרים, הם רק מחכים שנתקרב אף יותר, ו… ושהם יוכלו לרצוח אותנו. ולא ידעתי מה לעשות. לא ידעתי. לחזור חזרה? לעלות למאתיים קמ"ש? העברתי כבר למצב ספורט וכאילו לרוץ? ואז התחילו מלא סנריואים באוטו: ואם אני מתחילה ואני נוסעת? והם מתחילים לירות עלינו והם רודפים אחרינו? ופתאום החבר אומר, "את יודעת, גם יש מצב שיחטפו אותנו", מי בכלל חשב על זה? ו"יש מצב שיאנסו אותנו", וכאילו, מתחיל להגיד דברים מאוד מאוד קשים ש…
אני רוצה להתמודד עם זה? אני רוצה להתמודד עם זה?? לא, אני לא רוצה להתמודד עם זה, אני מפחדת. אבל אולי נוריד, ואולי יהיה בסדר, והוא עושה, "אבל אם אנחנו באמת נתקלים והם כבר קרובים אלינו, דור, תעשי את הכל כדי להרוג אותנו". איזה משפט קשה לומר! איזה כאילו… ולהגיע להבנה הזאת שזה מה שאני צריכה לעשות. לא הייתי מסוגלת לעשות את זה. פשוט לקחתי רוורס. חזרתי למקום ממנו באנו. והכל כזה יחסית אבל בשקט, כי הפחד הזה, ש… כי הם היו עם הגב אלינו, אז שישימו לב…
ואני פשוט נוסעת חזרה ומחפשת איך לעקוף את זה, ופשוט חתכתי דרך השטחים החקלאיים, שזו אדמה רכה. ואני נוסעת וכל מה שמעניין אותי וכל מה שאני עושה זה מסתכלת במראה מצד ימין על הטנדר. לראות אם אני מצליחה לראות מה קורה שם, אם הם באים אחרינו. ולא שמתי לב לדרך עצמה. ופתאום אני שומעת את חברה שלי צועקת לי, "דור, תיזהרי, אנחנו עומדים להיתקע בבוץ!" ובום. מתפלשת, מתפלשת כל כך עמוק בתוך הבוץ, כאילו מה? מה? מה? מה עוד אתם רוצים, באמת!! באמת!
אלעד: כשהטנדר הלבן של חמאס במרחק יחסית קצר ממנה, דור לא הסירה ממנו את העיניים לרגע. שלושת החברים שלה דחפו את האוטו מחוץ לבוץ, והצליחו. הם המשיכו אחורה, אל המקום שממנו באו, ולקחו את אחת הפניות, הכל בניסיון למצוא דרך חלופית.
דור: ואנחנו נוסעים, ושוב פעם אני שמה גז, ואחרי כמה דקות, מצד ימין, בסיס, מאחורה שלו, בין עצים, אבל אתה מזהה שזה בסיס, מוצב, לא משנה, זה צה"ל! זה צבא, זה ביטחון. הם עכשיו יוכלו להציל אותנו! מהמטחים, מהמחבלים, מהכל. והתחלנו לחפש מאיפה אפשר להיכנס, עם העיניים. ופתאום אני מרימה את המבט למעלה, ואני קולטת שיוצא משם עשן. גם לשם הם הגיעו. זה הרגיש סוף העולם, מה זה סוף העולם? סוף של מדינת ישראל. כאילו כבר שנסענו, לא ידעתי למה לצפות כשנגיע, כי אולי הם הגיעו הרבה יותר עמוק. אולי הם נמצאים עכשיו בגבעתיים, בתל אביב, אני לא יודעת!
אלעד: הסיוט הזה נמשך, עד שאיכשהו דור הצליחה להגיע לאופקים. לכוח ראשון מתפקד של שוטרים. החבר שלה, הבעלים של האוטו, ישב במושב האחורי. בשלב הזה יצאה לו בקשה, כנראה מההלם. הוא ביקש שדור לא תיסע ברמזור אדום. אמר שהוא מפחד לחטוף נקודות. אבל היא נסעה. והיא המשיכה צפונה, הביתה.
דור: הנשימה הראשונה הייתה אחרי אותו רמזור אדום, שבעצם ראיתי שלט לכיוון בית קמה. בית קמה, מבחינתי, זה הדרך לבאר שבע, שלמדתי שם באוניברסיטה, וממש פאנג'ויה, זה, התחילו לעלות לי כאילו פלאשבקים טובים. ושם אמרתי, "אוקיי, אני כבר לא בעוטף. אני יוצאת מהעוטף, ואמור להיות בסדר".
בפעם השנייה זה כבר היה, כי כאילו לא הרשיתי לעצמי להישבר. [צוחקת במרירות] עד שהגענו מתחת לבית שלי, חניתי את הרכב בעצם, מזל, בגבעתיים אין הרבה חנייה… אז ישר מצאתי חנייה מתחת לבית, ויצאנו ארבעתנו, ופשוט… איך שכאילו סגרתי את ה… כיביתי את המנוע, התחלתי להתייפח, וממש להתפרק. ואז פשוט יצאנו מהרכב, והתחבקנו ארבעתנו.
ואגב, אני זוכרת שעבר שם איזה מישהו עם הכלב שלו, בהליכת בוקר כזאת. ופשוט כזה, "מה אתם בוכים? הכל טוב, קצת רקטות, החיים יפים…" כאילו, לא היה לו מושג בכלל מה עברנו. [לוקחת נשימה עמוקה] אבל כן, זהו.
[מוזיקה]
אלעד: ומאז התחיל תהליך ארוך של שיקום. תהליך שעדיין נמצא בעיצומו.
דור: אני, באופן כללי, לקח לי המון חודשים עד שהצלחתי בכלל לעכל את מה שקרה. כי זה כאילו קטע, איזה… איזה תפקוד היה לי לצורך העניין שם, ואיך בשנייה זה הפך לחוסר תפקוד, לשבר כלי, לבן אדם אחר לגמרי.
הייתי במקום רע, במקום שחור. ב… לא ידעתי בכלל איך להתמודד עם עצמי, אז לא חשבתי על התמודדות חיצונית, אבל… אבל לאט לאט היה… היה הרבה כעס. איך אפשר שלא? הפקרות שכזו. לא היה שם אף אחד. מי שהיה, לא היה לו את הכוחות, את ה… לא היה, לא היה! זה בכלל לא רלוונטי, לא היה!
אני שונאת, קשה לי, קשה לי שאנשים אומרים "ניצולי נובה". אני לא ניצולה! אני שורדת, אף אחד לא הציל אותי, וככה גם עוד רבים. אבל אני מודה, כחלק מכל מה שאנחנו חווים במדינה הזאת, הדחקתי. ממש במודע, אמרתי, אני שמה את כל הכעסים, את כל העצבים בצד. ומדחיקה אותם עמוק, עמוק, עמוק בתוך איזו מגירה בתוכי. כי זה לא הזמן עכשיו. כי אני רוצה שקודם יחזירו את החטופים הביתה. אני רוצה שבזה הם יתמקדו, ויעשו הכל כדי להחזיר אותם. כי אני יכולתי להיות שם! ואני הייתי רוצה שיעשו את הכל, ויעצרו מבחינתי את החיים ואת הכל. וכן, ואני, אגב, במשך חודשים לא איפשרתי לעצמי אפילו באמת להחלים, ממש ביודעין, למה מגיע לי לשמוח? לא מגיע לי. לא מגיע לי, למה אני צריכה לשמוח כשמישהו נרקב עכשיו במנהרות ומענים אותו?? או נשים אונסים אותן?? למה?
וזה המיקוד שצריך להיות. לא פוליטיקה. לא… לא יודעת מה. כל מה שצריך להיות רלוונטי, וההתעסקות, זה בחטופים ובהחזרתם. [לוקחת נשימה עמוקה] עד ש… עד שהגיע התחקיר. שנה וחצי לקח להם, נכון?
אלעד: כן, זו גם אחת הסיבות לכך שתהליך השיקום שלה עוד רחוק מלהסתיים. כי דור חיכתה, ציפתה לתשובות, היא חיכתה שמישהו יסביר לה מה קרה שם. ובשבועות האחרונים, היא וכולנו קיבלנו את ההודעה שהרגע הזה אמור לקרות, שצה"ל אמור להציג למשפחות הקורבנות ולשורדים את תחקיר הנובה.
דור: אני הרגשתי שאני קצת יותר על הקצה ב… בימים, בשבוע שלפני. כי… כי רק ניסיתי להכין את עצמי. כן חיכיתי, כן ציפיתי לזה. אמרתי, "אוקיי, אני רוצה לשמוע, אבל בעיקר, בעיקר, אני רוצה לקיחת אחריות, והכי, אני רוצה לקבל סליחה".
[מוזיקה]
הגעתי עם כמה חברים לתחקיר. והאמת? ש… עד שלא נכנסנו לשם, אפילו הייתה אווירה טובה. אז פתאום רגע לראות פרצופים שלא ראית הרבה זמן, להתעניין אחד בשני, איך התהליך החלמה של כל אחד. אז היה… היה אפילו נחמד וכיף, וצחקנו. ואז נכנסנו לתחקיר.
[הקלטה מתוך הצגת תחקיר הנובה] האלוף דן גולדפוס: "בשבע ורבע יש לנו כבר עדויות ראשונות של מבלים שנסעו צפונה, מסתובבים וחוזרים חזרה בעקבות הירי לצפון. בשלב הזה מתחילים להפנות את המשתתפים לכיוון דרום, חלק מהמבלים כבר נוסעים… דרומה. קציני העורף של האוגדה והחטיבה מקיימים שיח טלפוני, ובעצם מקבלים דיווח…"
דור: ומאוד מאוד מהר הוא רק… התחיל לדבר, ו… התחיל בלגן.
[הקלטה]
אישה מהקהל: "למה אף מוקד לא ענה בשעה הזו? למה? למה לא מד"א, לא מכבי אש, לא משטרה? למה אף מוקד לא ענה?"
אישה אחרת: "תקשיב, אנחנו באמת יודעים מה קרה שם, אנחנו היינו שם. אנחנו רוצים כאילו…"
האלוף דן גולדפוס: "רגע, רגע רגע."
דור: אנשים בעצם התחילו… לצעוק, ולהיכנס בו, ולהעלות שאלות מאוד קשות, או אמירות מאוד קשות, ובצדק.
[הקלטה מתוך הצגת תחקיר הנובה]
האלוף דן גולדפוס: "תכף ומיד, חבר'ה, תכף נראה, תכף נדבר חיל אוויר, תכף נדבר חיל אוויר, אל תדאגו…"
אישה מהקהל: "הם כנראה היו בלי נשק. בלי תחמושת… הם אמרו שהם נתקעו שם בלי תחמושת…"
האלוף דן גולדפוס: "בשלב הזה, בשלב הזה, ממשיכים המחבלים לדחוק את כל מי שמנסה להילחם מולם…"
דור: ומאוד מהר לא… לא אפשרו לו בעצם לדבר. והוא בעצמו, אני מודה, אני לא הכרתי אותו לפני. אבל דן גולדפוס, איש משכמו ומעלה, וואו. קודם כל זה שבעצם הבנתי שהבן אדם שבא להציג לנו את התחקיר, זה בן אדם שלחם באותו יום! הטענות שלי, הן לא מולו. אנשים ממש השתלחו בו. ולא מגיע לו את ההשתלחות הזאתי. זה מגיע לרמטכ"ל, מגיע לכל מי שלא תפקד, ושבגללו הגענו לאותו בוקר נורא. וגם דן אמר לנו, שרגע, בואו ננסה לשמור על זה, כי יום לפני, מסתבר שאצל המשפחות השכולות, הם הגיעו למצב במשפחות שהלכו מכות.
[הקלטה מתוך תחקיר המשפחות השכולות] אישה צועקת: "למה הצבא לא יצא בשעות האלה שקיבלתם דיווחים?" [הטונים עולים]
דור: וגם אצלנו זה הגיע פתאום גם לקללות אחד לעבר השני, וזה היה קשה לשמוע, אבל שוב, אין פה… אין פה שפיטה. כי כל אחד מדבר מהמקום הכואב שלו, ואתה לא יכול לשפוט בן אדם ש… [לוקחת נשימה עמוקה] אבא שלו נרצח, שאיבד את החבר הכי טוב שלו, שירו בו שני כדורים בצוואר ובנס, היא בחיים ומתפקדת [בטון מחויך] ומלכת העולם. אבל היה קשה, היה קשה מאוד לשמוע.
[הקלטה מתוך הצגת תחקיר הנובה] האלוף דן גולדפוס: "ואני חושב שאחד הדברים הכי, הכי קשים שאני יכול להגיד לכם, זה השבירת אמון הזו שיש לנו, בתוך מדינת ישראל, עם הצבא. זה הדבר שהכי כואב, הכי מפרק, ואנחנו חייבים לעבוד על זה. אני חושב שזה צעד קטן ראשון כדי לעבוד על זה, כדי שנוכל ללכת קדימה…"
דור: אני חייבת להגיד שגם מאוד מאוד מהר, כולם לרגע כן נזכרו מול מי הם נמצאים ומי זה שעומד מולם, ומההשתלחות המטורפת הזאת שהייתה, היה גם מחיאות כפיים סוערות עבור האלוף דן גולדפוס, שהוא בא ולחם וניסה להציל כמה שיותר.
[מוזיקה]
אלעד: חסות אחת, וממש מייד חוזרים.
[חסות]
אלעד: שלום עמרי מניב.
עמרי: אהלן, אלעד.
אלעד: תראה, אני חושב ששווה לשים קונטקסט, או איזושהי מסגרת, מעל לכל הדיון שלנו בכלל על תחקיר הנובה של צה"ל, כי אנחנו זוכרים מתחקירים קודמים, ודיברנו על זה, אתה ואני, גם בהקשר הנובה, כמו בכל תחקיר אחר, אנחנו נמצאים בתוך מחדל ענק, והדבר הבסיסי ביותר הוא שמדינת ישראל לא הייתה מוכנה, לא ידעה, לא העריכה, לא חשבה שחמאס מתכנן מתקפה כזו. וזה נכון לפני שבעה באוקטובר וזה נכון גם אחרי שהמתקפה כבר התחילה.
והדבר השני שחשוב לשים כאן כקונטקסט, הוא שאנחנו מדברים על תחקיר של צה"ל, תחקיר שהתמקד בצה"ל בלבד. ומה בעצם יש בו? עוסקים בסדר הפעולות של צה"ל בקשר למסיבת הנובה?
עמרי: אז זה לא התמקד רק באמת בסדר הפעולות. אנחנו רואים גם בגזרת הנטילת אחריות שיש שם על שורה של אירועים, ואולי באמת אחת הנקודות, זה מי בכלל ידע על המסיבה הזאת? מי היה צריך לדעת ומי ידע עליה?
למשל, החלטות שהתקבלו כן, ביום, יומיים, שלושה לפני, שיש עליהן ביקורת חריפה. מפקד החטיבה הצפונית, חיים כהן, הוא אחראי על הגזרה של הנובה, הוא בעצם מי שחתם על האירוע הזה. הוא מחליט שאבטחת המסיבה תהיה מרחבית. זאת אומרת יש כוח צה"לי במרחב, וזה מספק. יש על זה ביקורת חריפה. אם היה כוח צה"ל שנמצא בשטח המסיבה, היכולת לתגובה מהירה, לאופן שבו מתמודדים עם קהל של 3,800 מבלים שנמצאים שם, היה אחר לגמרי, לעומת 50 שוטרים בשכר, שרבים מהם זה לא שוטרים בכלל שיודעים להתמודד עם אירוע לחימתי. חלק זה שוטרים שהם לא עוסקים בכך ביום-יום. זה יכולה להיות בכלל מזכירה או פקיד, ולכן זו החלטה אחת גרועה.
דבר שני, יש לך מסיבה בסדר גודל עצום… זאת אומרת האוגדה הכירה את המסיבה, הפיקוד דרום הכיר, אבל מי הכיר? מפקד האוגדה הכיר, הקמ"ן האוגדה הכיר. מדרגת מג"ד ומטה לא הכירו, לא היה להם מושג. עברו על המג"דים, הם לא ידעו שיש מסיבה כזאת. עכשיו, כשקורה אירוע כזה, אם המג"ד שנמצא בגזרה וצריך כרגע לקבל החלטות, כשאין תמונת מצב, כשאגף המבצעים לא יודע בכלל מה קורה שם, הוא צריך לקבל, "האם אני נכנס לפה או לפה", ואני יודע שיש לי מסיבה כזאת, אז בוודאי שיכול להיות שהוא ייתן לה תיעדוף מהיר, גם כשלמעלה מבולבלים ולא יודעים בכלל מה מתרחש. זה שהם לא הכירו את קיומה של המסיבה, זה אירוע בעייתי.
וגם, אולי הביקורת שבעיני מוצדקת מאוד, חריפה מאוד, הממשק מול המשטרה. המשטרה לא יודעת כלום, אין לה מושג שיש סימנים מעידים במהלך הלילה, אין למי שמפקד על המסיבה אפילו איזשהו קריאת כיוון, "תשים לב", אפילו "תשים לב", ובטח שלא, "יש פה סיכונים כאלה, בוא נסגור את המסיבה". ולכן, ב-6:29 משטרת ישראל מכירה את האפשרות לתקיפה כמו כל אזרחי מדינת ישראל, הם מופתעים באופן מוחלט מהעניין הזה. ב-6:32, שלוש דקות אחרי המתקפה, מתקשר… מפקד המחוז הדרומי אמיר כהן מתקשר למפקד פיקוד הדרום, ואומר לו, "אתה… אתה יודע מה קורה פה?" ופינקלמן כמובן הכיר את הסימנים המעידים, אבל זו השיחה הראשונה שהוא בכלל מנסה להבין מאיפה זה הגיע אלינו, המתקפה ההזויה הזאת, עוד לפני שידענו שיחדרו כל כך הרבה מחבלים פנימה.
אלעד: בצה"ל אמרו שחמאס לא ידע מראש על המסיבה, מחבלי הנוח'בה בכלל תכננו להגיע לנתיבות, במקרה הם הגיעו לרעים. במקרה מאה מחבלי נוח'בה מיחידת מוסירת עם 14 טנדרים ושני אופנועים הגיעו למסיבה, ושם ביצעו את הטבח עד השעה שלוש בצהריים, רק אז האזור טוהר.
בתחקיר מציינים את מפקד תחנת אופקים שבשש וחצי בבוקר הורה לפנות את המסיבה, בהחלטה הזו הוא הציל אלפי אנשים. אבל בעצם, עמרי, בצה"ל לא הבינו לאורך כל שעות היום שיש אירוע, ואחר כך לא הבינו את החומרה שלו. וכל הבעיות האלה שתיארת כאן, חוסר התקשורת בין צה"ל למשטרה, זה משהו שהיה אמור לקרות ולא קרה? אלו נהלים שהתעלמו מהם?
עמרי: אני חושב שזה לא… שאי אפשר לשרטט את זה כ… בשחור לבן, כנהלים. אחד הדברים הקשים מאוד שמתבררים בתחקיר הזה, וזה בדיוק סביב התקשורת הזאת, שבשלב מסוים, אנחנו כבר שעה לתוך האירוע הזה, במשטרה מעדכנים את הצבא: "90 אחוז מהאנשים כבר פונו מכאן". הצבא רואים את זה כצפירת הרגעה. מצוין.
90 אחוז משלושת אלפים שמונה מאות, מה זה עשרה אחוז? זה אומר ש-380 אנשים נמצאים עכשיו בשטח המסיבה, רגע לפני, שפלוגת נוח'בה של 100 מחבלים חמושים היטב, עם 14 טנדרים ושני אופנועים, הולכים להיכנס ולטבוח בהם. אז אם היה שם מישהו שמבין את זה יותר, התקשורת הייתה טובה יותר, אז יכול להיות שהיה כוח צה"לי מגיע הרבה יותר מוקדם, מתוך הבנה שהנה מוקד דרמטי שצריך להגיע אליו.
בזמן הזה נשארים כאמור כמה מאות מאנשי הנובה. חלק זה אנשי הפקה ואבטחה שאמרו "אנחנו חלק מהאירוע הזה, אנחנו נשארים", חלק זה אנשים שפיזית לא היו מסוגלים לצאת משם. ואז מתחיל הטבח הנוראי. הוא נמשך עד 10:10. בכל הזמן הזה אף כוח צה"לי לא מגיע. הכוח הצה"לי הראשון שמגיע, וגם באופן לא מקרי, אבל באופן עצמאי, זה ב-11:30. הצבא כצבא גדול מגיע רק בשלוש בצהריים למסיבת הנובה.
אלעד: אני שומע כאן, מתוך התחקיר כמובן, תיאור עובדתי, את השתלשלות האירועים לפני ואחרי המתקפה בנובה. ולמיטב הבנתי לפחות, לא הייתה צלילה לעומק מה קרה ולמה קרו הכשלים. אין התמודדות בתחקיר עם שאלות בסיסיות מהותיות, זו לפחות הטענה. וזו טענה שנשמעה גם ממשפחות של קורבנות, גם משורדים, וזו טענה שנשמעה, למשל, גם מתת אלוף במילואים אורן סולומון, מי שתחקר את אוגדת עזה. הוא בעצמו תושב העוטף. בעצמו נלחם בשבעה באוקטובר. והשבוע בראיון ללי נעים הוא מתח ביקורת גדולה מאוד על תחקירי צה"ל, ובהם גם על תחקיר הנובה.
[הקלטה מתוך הראיון] תא"ל במיל' אורן סולומון: "התחקיר, רובו ככולו, עוסק ברובד האוגדתי. זה להיתפס לרמת דרגי השדה והכוחות בשטח שלחמו. כל הכוחות היו בלחימה. המטכ"ל הכיר את המסיבה, פיקוד הדרום והאלוף הכירו את המסיבה. לדעתי אין אולי אפילו עמוד אחד שעוסק בשאלות ברמה של הפיקוד והמטכ"ל. רגע, רגע…"
אלעד: עכשיו עמרי, אני רק אומר בהערה שתת אלוף סולומון נחקר בעצמו בחשד לעבירות ביטחון מידע חמורות. הוא טוען שזה בגלל הביקורת שלו על המטכ"ל ועל התחקירים. יש חילופי האשמות, זה פחות קשור לענייננו כאן. אבל אני כן מביא את הביקורת הזו שלו, כי זו ביקורת שנשמעת לא רק ממנו. ומעניין אותי עבורך, באופן אישי, התחקיר הזה חידש משהו?
עמרי: תראה, בגדול התחקיר הזה לא חידש לנו יותר מדי, הוא כן סידר את הכל בצורה מסודרת, סביב גם עובדות ודברים שלא היינו בטוחים לגביהם, וגם סביב ציר זמן שיכול היה לצייר את התמונה של האירוע הבלתי נתפס הזה. הוא קשור למה קרה במהלך הלילה, שהנובה לא הוזכרה באף אחת מהשיחות, לא רק תגיד בשיחה של הרמטכ"ל, גם בשיחה של מפקד החטיבה הצפונית עם מפקד האוגדה, ששניהם מכירים את מסיבת הנובה, גם שם זה לא עולה בשום צורה! זה ממשיך לתוך הקשר בין צבא למשטרה שלא התקיים, שהוא לקח לכלל אירועי השבעה באוקטובר, והנה פה הוא מזוקק בצורה הכי טראגית שיכולה להיות.
הוא ממשיך לגבי ההתפרסות הגיאוגרפית. בעצם נרצחי הנובה וחטופי הנובה, זה קורה גם מתוך מתחם הנובה, זה קורה גם בקיבוצים וביישובים, וגם כמובן בכביש הדמים במיגוניות. ובכל אחד מהמקומות האלה לא היה מענה. ולכן, אנחנו אמנם נותנים פה תשובות על מה היו הכשלים, אבל בעצם הכשל הוא הכשל הכללי מעבר לכשלים הספציפיים. אם בכל אחד מהצמתים הם לא הצליחו לתפעל את האירוע הזה, באירוע הנובה לא הצליחו לתפעל את זה, פרט לבאמת מקרים מאוד מאוד פרטניים של ציר המילוט מזרחה, אז זה מתאר את הכשל כולו.
דור: עם כל כמה שבאתי לשמוע את התחקיר ואנשים אמרו "לא יחדשו לי", חידשו לי. כי התחקיר הזה… הוא לא מלא. הוא לא מלא בלשון המעטה.
אלעד: אז זו, שוב, דור. בשלב הזה כבר אחרי שישבה עם שורדי נובה כמותה ושמעה את ממצאי התחקיר הצה"לי. שעות ארוכות ארכה הפגישה, אבל גם בסופה דור לא הרגישה שקיבלה את התשובות, את המידע שכל כך ציפתה לו.
דור: יש בו כל כך הרבה חוסרים, והשעות אפילו לא נכונות! כאילו הוא התחיל לעבור כזה, זה כבר היה תת אלוף… שכחתי את השם שלו, אבל הוא כאילו ממש עבר על השעות, ואני אומרת, "רגע! אבל אני כבר ראיתי מחבלים בשעה הזו, אני רואה, כי שלחתי הודעה בקבוצה של המשפחה שלי, כשהם שאלו אותי למה עצרתי, ואמרתי יש מחבלים. אז איך אתם אומרים שרק בשעה כזו וכזו היה?"
זה היה קשה. שנה וחצי לקח לכם להציג את התחקיר והוא כל כך לוקה בחסר. ועזוב בעצם לוקה בחסר. עם מי עשיתם את התחקיר הזה?? אליי אף אחד לא פנה. אף אחד לא לקח ממני רגע את הציר זמן שלי בבריחה. ועוד של אלפי מבלים אחרים. איך עושים תחקיר בלי לתחקר את האנשים שהיו בשטח, איך??
אלעד: דבר אחד כן היה שם, ציפייה אחת שלה כן נענתה. וזו הציפייה להכרה ולסליחה. אלוף דן גולדפוס דיבר במשך דקות ארוכות והתנצל מכל הלב על כל מה שעבר בשבעה באוקטובר, על כל אחד וכל אחת מהאנשים שישבו מולו בחדר.
דור: הייתה סליחה ארוכה אפילו. סליחה עם פירוט. סליחה בגובה העיניים. סליחה מכל הלב. וכן, באותו רגע זה היה לי עולם ומלואו. זה נתן לי תחושה שרגע כן לוקחים אחריות. אחריות אולי לא… לא מספקת, אבל נלקחה אחריות. זה הגוף היחידי מאז השבעה שלקח אחריות בינתיים וביקש סליחה.
אלעד: וזו נחמה, אבל נחמה מאוד חלקית, דור אומרת. מבחינתה, גם אחרי הצגת התחקיר הצה"לי של הטבח במסיבת הנובה, תהליך השיקום האישי שלה עדיין בעיצומו. היא מנסה. דור חלק מפרויקט של תיאטרון פלטפורמה ביחד עם שורדי נובה ובליווי של אנשי מקצוע מעולם התיאטרון ומעולם השיקום הפסיכולוגי, הם יעלו בעוד שלושה שבועות את ההצגה, "אזהרת טריגר" בתיאטרון הקאמרי. זו הצגה שהיא חלק ממסע השיקום שלהם, כן, אבל זו גם יצירת אומנות שמדברת על הטראומה ועל הקושי שהם חווים מאז השבעה באוקטובר. הדבר הזה מאוד רלוונטי גם עכשיו, כי גם אחרי שהוצג תחקיר הצה"לי דור מרגישה שהיא עדיין לא במקום שבו היא יכולה בכלל להתחיל להתקדם הלאה.
[מוזיקה]
דור: לא, לא, מה זה להתקדם הלאה? [צוחקת] אי אפשר להתקדם הלאה עד שלא תהיה ועדת חקירה ממלכתית. זה, זה ברור לי, זה אני מאוד מקווה שברור לכולם. אני פשוט רגע לא שם, בדיוק כאילו כמו שאמרת. אבל חד משמעית צריך להיות את הדבר הזה. אין דרך אחרת. אנחנו רוצים להמשיך להיות מדינה דמוקרטית?
אלעד: דור טרייסטמן, תודה.
דור: תודה רבה לך.
אלעד: ותודה לעמרי מניב.
וזה היה "אחד ביום" של N12. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה שירה אראל, דניאל שחר, הילה פז ועדי חצרוני. על הסאונד יאיר בשן, שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.
אני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן גם מחר.
[חסות]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
תגובות