אחד ביום - איך לאבד בית

מאז פרוץ המלחמה מול איראן, אלפי בתים בישראל נפגעו והמוני ישראלים נותרו בלי קורת גג. עבורם, רגע הפגיעה הוא רק ההתחלה של מלחמה חדשה ומתישה - כזו שמתנהלת בין חדרים צפופים במלונות מפונים ובמסדרונות הבירוקרטיה של מס רכוש וביטוח לאומי. אבל זה מאבק לא רק על שיקום הקירות והחלונות, אלא גם על תחושת הביטחון שנעלמה. אז הפעם בשיחה עם תמר בלס ושירן קנטור שחוו את זה, ננסה להבין איך נראים החיים ביום שאחרי - מהרגע שבו הממ"ד רעד, דרך המאבק להכרה מהמדינה, ההתמודדות עם האובדן והמסע להרגיש שוב בבית.

---

‏תאריך עליית הפרק לאוויר: 09/04/2026.

‏[חסות]

‏[מוזיקת פתיחה]

‏אלעד: היום יום חמישי, 9 באפריל, ואנחנו "אחד ביום" מבית N12. אני אלעד שמחיוף, ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו. סיפור אחד ביום, בכל יום.

‏[מוזיקת פתיחה מסתיימת]

‏יש התרעות מקדימות, יש מרחבים מוגנים, ויש, מתברר, עוד שכבת הגנה אחת, ששומרת על שירן - שכבת האמונות התפלות.

‏[הקלטה] שירן: "אנשים עם פוסט טראומה, הרבה פעמים מחזיקים כל מיני אמונות שאם אה… 'אם אני יעשה משהו, אז זה יקרה. אם אני לא יעשה משהו, אז זה לא יקרה'. [מוזיקת רקע] כל מיני אמונות מטומטמות כמו, 'אם אני אכין תיק, עם בגדים ונעליים לנו, למשפחה, אז אני מזמנת שהטיל ייפול פה'. ו'אם אה, אני' - לא יודעת - 'אלך החוצה, אז בטוח תהיה אזעקה, ואני אצטרך לרוץ למקלט'. וכל מיני דברים מטומטמים. 'ואם אני אהיה עם האוזניות, אז אני לא אשמע את הבומים, והבומים לא יהיו פה, כי אני לא מזמנת אות'… כל מיני דברים כאלה."

‏אלעד: היא צריכה את האמונות האלה. הן באמת עוזרות לה. בעיקר אמונה תפלה אחת, ששירן יודעת שהיא לא ממש נכונה, אבל בכל זאת.

‏[הקלטה] שירן: "אתה יודע, אומרים שטיל לא פוגע באותו מקום פעמיים. פעם קודמת הוא, אה… היה 150 מטר מאיתנו, אתה יודע, זווית טיפה שונה, וביי. 'שבת שלום', מה שנקרא."

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏אלעד: גם תמר מצאה את עצמה במלחמה הזו מסתמכת על איזו אמונה לא מוסברת, כי למרות כל מה שעברה, היה בה משהו שגם, החזיק אותה במקום.

‏תמר: אני יכולה להגיד לך שזה, זה מאוד-מאוד הלחיץ אותי. זה הלחיץ אותי שאני מרגישה לא מוכנה. לא ישנתי כזה, היה לי הרבה לילות שלא ישנתי, אבל לא שיניתי דברים בהתנהגות שלי. [מוזיקת רקע] כאילו לא, לא באמת חשבתי שדבר כזה באמת יכול לקרות לי. פשוט מין איזה אמירה מטופשת כזאת של 'ברק לא מכה פעמיים'. [בחיוך] אז הוא כן מכה פעמיים.

‏אלעד: אם אתם ממש טובים ב-לחבר סאבטקסט לטקסט, אז כנראה שכבר הבנתם. הבית של שירן ספק פגיעה קשה מירי של טיל איראני, ולתמר, לתמר זה קרה פעמיים. אנחנו דיברנו עם שתיהן עוד לפני הפסקת האש, אבל בשורה התחתונה, הנזק עבורן כבר נעשה. הן איבדו בית, וזו מכה, שהרבה אחרי השיחות בפקיסטן, הרבה אחרי שהמיכליות יעברו בהורמוז, אחרי שהאורניום האיראני יועשר, אולי לא יועשר, הרבה אחרי כל זה, הן עדיין ייאלצו להתמודד עם הנזק, ועם כל ההשלכות שהוא מביא איתו.

‏אז הפעם אנחנו עם תמר בלס ועם שירן קנטור, שישתפו אותנו בחוויה העצובה, המפחידה, הטראומטית, של איך זה לאבד את הבית, ואיך ברגע שבו הטיל פגע, החלונות התנפצו, הקירות קרסו, החפצים האישיים נהרסו, רק אז המאבק שלהן בעצם התחיל.

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏תמר: בעצם אה… ההורים שלי גרו במגדלים. אני והבת-זוג שלי והכלב, שאין לנו ממ"ד, אין לנו מקלט, בית כאילו היה בן 100, אמרנו, "נלך לשם, נתמגן". אז הלכנו לשם לארוחת שישי, ובעצם איך שאנחנו מגיעות, מניחות את התיק רגע, מתחיל כל הבלגן. יש אזעקה ראשונה, ואנחנו נכנסים לממ"ד, ואז שומעים איזה רעש מאוד-מאוד מוזר ב"pitch" נורא גבוה, בדיעבד מסתבר שזה יירוט, ואז מגיע הבום. [מוזיקת רקע] באותו רגע החדר זז קצת, כי הבניין נורא גמיש, כי הוא חדש, הוא אמור לעשות את זה. ו… אני חושבת שאבא שלי והבת-זוג שלי מבינים שפגע טיל במגדל, בפגיעה ישירה.

‏אלעד: מהרגע שהם פתחו את דלת הממ"ד - שוב, אנחנו ביוני שעבר, "עם כלביא" - ברגע הראשון ההוא היה ברור ששבר המיירט פגע קרוב, מאוד קרוב. הדירה בשלב הראשון נראתה להם במצב יחסית סביר, אבל תמר אומרת שההלם והדיסאוריינטציה האפילו על כל החושים באותם רגעים. משם בעיקר התחילה משימה אחת: לצאת מהמגדל. לרדת מהקומה ה-25 בחיים.

‏תמר: ואיך שאנחנו מתחילים לרדת, בעצם ההרס הוא, הוא לא ייאמן. אווירה של סוף העולם, עשן בכל מקום, האזעקה הזאת, אממ, מלא מים, קומות הרוסות לגמרי. כלומר, ככל שאנחנו יורדים אה, למטה, אתה מתחיל להבין שמשהו גדול קרה כאן. ואנחנו ממשיכים לרדת, ואנחנו ממשיכים לרדת, ואין… כאילו, לאט-לאט, גם יש דלתות אש שנפלו על המדרגות, אז אתה צריך להחליק על המדרגות, על ה… על הדלתות עם הכלב, ויש לך פחות מדרגות לרדת בהם. אתה בעצם צריך רגע לנסות להתנהל גם בצורה חכמה וזהירה, כמה שאפשר. זה נראה לא אמיתי, זה נראה מין אממ, אסון התאומים פוגש את טיטניק, כאילו. זה קצת החוויה.

‏אלעד: היה רגע במסע הזה, במורד 25 קומות בבניין שחטף פגיעה ישירה, שתמר התחילה לדמיין תרחיש קטסטרופלי. היא דמיינה שתל אביב כולה בוערת, הרוסה. כל החוויה הזו נראתה והרגישה לה כל-כך כמו סרט אסונות, הטלפונים לא עבדו, ולא היה לה מושג מה קורה בחוץ. אלא שדי מהר, היא אומרת, היא ראתה שתל אביב לא רק שלא בוערת ולא הרוסה, אלא מתפקדת. מתפקדת כמו שצריך.

‏תמר: העירייה בעצם מארגנת תוך 40 דקות מהפגיעה חמ"ל, שכבר יודע לאן הוא שולח אותך בעצם, ומפנה אותך למלונות. ואז אתה נכנס לסאגה של אה… מס רכוש, של אה, אתה צריך למצוא דירה עכשיו.

‏אלעד: וזו הייתה הפעם הראשונה שתמר חוותה באופן אישי, איך זה מרגיש כשהבית נהרס.

‏תמר: כאילו זה מכריח אותך רגע לצאת מהחיים שלך, ומכריח אותך להתחיל במקום חדש, ואולי לא תכננת לעשות את זה, אולי לא רצית לעשות את זה עכשיו.

‏[מוזיקת רקע]

‏[הקלטה] שירן: "זה היה בבוקר באיזה שבע, שבע וחצי, אני עוד נמנמתי עם הקטן במיטה, והיו בומים חלשים. אמרתי, 'יאללה, מגניב, בטח האירוע הזה נגמר, ועוד שנייה נקבל הודעת שחרור'. הגדולים התווכחו על מה לראות בטלוויזיה, ופתאום אנחנו שומעים בום מטורף. הממ"ד רעד, אני צרחתי, וקפצתי לקיר הפנימי של הממ"ד, ואמרתי לילדים לבוא אליי, ושיחבקו אותי חזק-חזק-חזק. ואז מתחילות הודעות, 'זה פה', 'זה לא פה', 'מישהו ראה?', 'מישהו שמע?', 'מה קורה, מה זה…'. האמצעי שלי, לביא, הוא בן אה, היום בן שמונה, מסתכל עליי במבט שאני אלך איתו לכל החיים, מפוחד כזה, גורי. הוא אומר לי, 'אמא, הטיל נפל פה עלינו? על הבניין שלנו?'."

‏אלעד: אני ביקשתי משירן לתאר לי את הבום, את הרעש שטיל איראני עושה, כשהוא פוגע בערך 150 מטר ממך. אין מילים. אין לה יכולת לתאר את העוצמה. [מוזיקת רקע מסתיימת] היא, יחד עם בעלה ושלושת הילדים גרים בחולון. אל "עם כלביא" מלחמת 12 הימים, שירן כבר הגיע עם טראומה שהיא סוחבת איתה, ממלחמת לבנון השנייה. קשיים שהלכו והתעצמו בעקבות שבעה באוקטובר. אלא שאז, באותו רגע בממ"ד, קרה משהו שאפילו היא, לא חשבה שיקרה לה.

‏[הקלטה] שירן: "אני יוצאת, ואני רואה את הבית שלנו, זירת פיגוע. אין דרך אחרת לתאר את זה. מלא זכוכיות, אף חלון לא נשאר, דלתות שהתפוצצו, הוויטרינה של הסלון זרוקה על הספה. הסלון עצמו כולו כאילו… בלגן אטומי, פיגוע, חוטים, דברים, המטבח כולו זכוכיות, חלון התפוצץ שם גם כן. ולראות את הבית, [מוזיקת רקע] המקום הבטוח שלנו הרוס, זה דבר לא פשוט. מאוד לא פשוט. היינו כל-כך בהזייה. ישבנו איזה שעתיים אחרי האירוע הזה, אחרי… הוצאנו את הילדים, ישבנו בסלון רגע בהלם. ושכנים כאילו חברות באו, ישבנו, וכולם בהלם. בהלם. מבט חלול בעיניים, ושנייה מסדירים נשימה, ולהבין מה עושים וללכת להתפנות? לא להתפנות? והמחשבה היא של, איך עכשיו, מה כאילו… על הבירוקרטיה, [מוזיקת רקע מסתיימת] על מה הולך להיות, מה לעשות, איך נעבור את המשך המלחמה. כאילו, אני בן-אדם שהוא מאוד משימתי. אז הדבר הראשון שאני עושה זה בוא נגזור פעולות. מה, איך להתקדם? מה יהיה? לקחתי את הרגע הזה כשישבנו שם, אני ובעלי, לקחתי את הרגע הזה שנייה לנשום, לקראת מלחמה נוספת שאנחנו נצא אליה. [מוזיקת רקע] אם זה לסדר את הבית ולהיות בו, ואם זה להתפנות למלון, וההשלכות של הדבר הזה."

‏אלעד: שירן השתמשה במונח מלחמה, וזו הייתה מלחמה מרובת חזיתות. מלחמה מול הבירוקרטיה, מול הנזקים הכבדים שבבית, ומלחמה על הבריאות.

‏[הקלטה] שירן: "ואז הבנתי שאנחנו נתקלים בפקידים זוטרים, שכל מה שנאמר להם להגיד זה 'לא', 'אין על זה החזר', 'השמאי לא אישר את זה', לא, לא, לא. [מוזיקת רקע מסתיימת] ואמרתי, 'אין סיכוי, ביקום הזה, שעכשיו אני מוציאה שקל מכיסי על הדבר הזה. ואין שום סיכוי שאני אשלם קודם לקבלן, ואחר-כך אני אקבל את הכסף."

‏אלעד: מה שבסופו של דבר עזר לה לפתור את הבעיות, זה ראיונות בתקשורת. שירן התראיינה אצלנו ב"שש" עם עודד בן עמי, בכתבה של ציון נאנוס במהדורה המרכזית. אז ורק אז, היא אומרת, נפתר הפלונטר הבירוקרטי, והיא הייתה יכולה לתקן את אותם דברים חיוניים שנפגעו בבית. אלא שהצלקות הנפשיות, זה כבר עניין אחר.

‏[הקלטה] שירן: "חזרנו תוך חודש, הצלחתי להעמיד חלונות, דלתות וקירות. ספה לא היה אכפת לי, ומזרנים לא היה אכפת לי. אמרתי, 'זה לא מעניין אותי. זה דברים שהם… כאילו, שיקח גם חודש, שאני אהיה בלי ספה בבית. מה אכפת לי? אני רוצה לישון בבית שלי'. אבל זה לא נגמר, המאבק הזה. כי אז מתחיל עוד מאבק. אני מבינה שהילדים צריכים לעבור טיפול. צריכים לעבד את הדברים, וגם שם, לפנות לקשרים, דרך השפ"ח - השירות הפסיכולוגי החינוכי - ואנחנו מצליחים בעצם לייצר להם טיפול אחרי ארבעה חודשים, שזה המון זמן בעיניי. והנה אנחנו שוב באותו האירוע, ואני במלחמה של החיים שלי עכשיו, מול ביטוח לאומי, מול משרד הביטחון. לקבל הכרה, לקבל את כל מה שאני צריכה כדי לשקם את החיים שלי, כדי שאני יוכל לתפקד. כרגע אני לא יוצאת מהבית. בן-אדם לא יוצא מהבית. לא. אלא אם כן, ממש קריטי-קריטי, ברמת הקריטי. לא יוצאת מהבית. יש לי גינה מהממת מתחת לבית. [מוזיקת רקע] גינה לילדים, מקלט של הבית ספר על הבית. וואלה, אני לא אמהר לרדת לגינה."

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: חסות אחת וממש מיד חוזרים.

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏[חסות]

‏אלעד: 18,000 ישראלים נאלצו להתפנות מהבתים שלהם ביוני האחרון, במלחמת "12 הימים", אחרי פגיעות מטילים איראנים או שברי יירוט. שירן מחולון, היא הייתה ביניהם, והיא חזרה הביתה אחרי חודש. ההורים של תמר גם הם היו ביניהם, אלא שהם לא יכולים לחזור לדירה שלהם בקומה ה-25 במגדל בתל אביב, עד היום. הם חלק מכמעט 1,500 איש שהבית שלהם נהרס בקיץ, ועדיין אין להם אפשרות לחזור אליו. ב"עם כלביא" ביוני, תמר הייתה שם, בדירה של ההורים שלה במגדל, בממ"ד שלהם, כי בדירה השכורה שלה בתל אביב אין מרחב מוגן. וכשהתחילה בפברואר מלחמת "שאגת הארי", זה עדיין היה המצב. תמר עדיין גרה באותה דירה תל אביבית ישנה. ואז היא ובת-הזוג שלה היו צריכות לקבל החלטה, מה עושים הפעם.

‏תמר: אנחנו שוקלות מה לעשות. אנחנו שוקלות בעצם האם ליסוע לקיבוץ בצפון, שחברים גרים שם, ללכת להורים שלה, להורים שלי, שבאמת שיהיו בריאים, אבל זה לא פשוט להיות אצל ההורים בזמן מלחמה. גם אתה לא יודע כמה זמן זה ייקח. [מוזיקת רקע] אה, באותו בוקר החלטנו [מצחקקת] שאנחנו נוסעות להורים שלי, אה… שמצאנו להם דירה בכיכר המדינה.

‏אלעד: כשהן הגיעו לדיור החלופי של ההורים של תמר, הזיכרונות הציפו אותה. זה לא היה אותו מקום שנפגע ביוני כמובן, אבל משהו בחוויה הזו של שוב להיות כולם יחד בממ"ד, פשוט היה לה קשה מדי.

‏תמר: ואחרי שעתיים, אני החלטתי שאני הולכת הביתה. אני חוזרת לדירה שלנו במרכז תל אביב, הלא ממוגנת, בת 100 שנה, אני לא נשארת פה. כאילו, נכנסתי רגע לאיזה מקום באמת של אה, ממש שחזור הטראומה, לא הייתי מוכנה לשמוע ללכת לשום מקום שהוא לא הבית שלי. ואז החלטנו שאנחנו מתפצלות. [מוזיקת רקע מסתיימת] אני… עלינו רגע לבית שלנו. נסענו הביתה, עלינו רגע, והיה מלא אזעקות באותו יום, וכל פעם אנחנו יורדות, ואנחנו לא מבינות לאן אנחנו הולכות, כי אין מקלט קרוב לדירה. ואחרי חמש אזעקות, החלטנו שכזה, חמש אזעקות וקפה אחרון, מסתבר, בדירה, אמרנו כזה החלטנו שאנחנו נוסעות להורים שלה, ומחר נבוא ונארוז בצורה יותר רצינית, וניסע לצפון.

‏אלעד: הן נסעו לצפון תל אביב, להורים של בת הזוג של תמר. האזעקות נמשכו, ותפסו אותן גם שם.

‏תמר: אנחנו נכנסים לממ"ד, ו… שומעים בום רציני, אבל לא מאוד קרוב. ואני מתחילה לקבל הודעות מחברה הכי טובה שלי, שגרה ברחוב שלנו ומשכנה. 'הכל בסדר? שמעתי שזה נפל רחוב לידכם', ואני כזה, "הכל טוב, אנחנו לא בבית". ואני מסתכלת בטלוויזיה, ואני רואה את הבית של השכנים. [מוזיקת רקע] ואני אומרת לבת זוג שלי, "רוני, זה לא… זה נראה לי הבית של השכנים. זה נראה לי כאילו…" הצלם לוקח קטנה ימינה, וכאילו אני מבינה שזה הבית שלנו שעולה באש, [לוקחת נשימה עמוקה] ואני מתחילה לצעוק בממ"ד שזה הבית שלנו. ובאותו רגע אני מחליטה שאני יוצאת, אני נוסעת לשם, ואנחנו מגיעות לאזור של הדירה שלנו, זורקות איפשהו את האוטו, והכל כאילו שוב, אווירה של סוף העולם, בדיוק אותו דבר שחווינו ביוני, רק מפוזר, וכזה סצנת רחוב, ולא סצנת חדר מדרגות. הכל שבּור, אנשים רצים ממקום למקום בצרחות אממ… אש, כאוס כאילו. סוף העולם כזה. ואז נופלת ההבנה ש… שאין בית.

‏אלעד: הבניין מפורק לחלוטין. חצי בניין נשאר עומד, והיתר חורבות. [מוזיקת רקע מסתיימת] כשתמר עמדה שם הפעם, רק דבר אחד עבר לה בראש.

‏תמר: אה, החמצה. יש תחושה של החמצה, של "אני לא מאמינה שלא לקחתי את ה… את הדברים שאין להם תחליף". זה תמונות, זה מכתבים, תחושה של החמצה. [מוזיקת רקע] ממש גדולה. הלב שלי מתכווץ כשאני חושבת על ה… על המכתבים שסבתא שלי הייתה כותבת לי ליום הולדת, כל שנה, ושאני לא אראה את הכתב יד שלה יותר. כאילו באמת, זה גם באמת הדברים האלה. או אם, אם זה משהו פחות סנטימנטלי, אז זה ה… ג'קט וינטג' החום שלי, ש… שהוא היה נדיר, ונורא אהבתי אותו, או התקליט של Pj Harvey שקניתי בלונדון לפני חמש שנים. כאילו, זה כזה מהכי סנטימנטלי להכי כזה בר תחליף, שאפשר כזה לקנות את זה. [מוזיקת רקע מסתיימת] אבל אני, בראש שלי, אני כאילו הולכת לשם יום אחרי להריסות, ואני אומרת, "אני אמצא… אני אמצא הכל". כאילו, "את תראי". ואני לא מוצאת. [מוזיקת רקע] אה, למעשה הלכנו לשם יום אחרי, ואני ממש ראיתי את החדר שינה שלי. עומד. הבניין עמד. חצי ממנו קרס, החצי שפנה לרחוב, אז הסלון קרס, והחדר עבודה קרס, אבל כזה חדר שינה והמטבח והשירותים, עמדו כמו במין בית ברביות כזה. ובתחושה שלי אני כאילו אומרת, "טוב אז הם יתנו לי לעלות, הם יתנו לי לעלות לקחת כמה דברים". ואנחנו הולכות, אנחנו חוזרות שעה אחרי זה, וכבר מורידים את הבניין. מחליטים שזה בניין מסוכן, מורידים אותו בלי להתריע לאף אחד מהַ… מהדיירים, וזה הופך לערימת חול. ממש ברגע.

‏אלעד: שאלתי איך ממשיכים הלאה, ואני חושב שהתכוונתי לאיך ממשיכים הלאה כשכל הדברים הקטנים ומלאי הזיכרונות נקברו באדמה. אבל תמר היא בכלל עדיין לא שם, היא רחוקה מלהתאבל או לעכל. היא עדיין בשלב המאבק.

‏תמר: אני חושבת שלא יצא לנו לשבת בתוך הדבר הזה עדיין, כי זה עוד לא נגמר מבחינתנו. [מוזיקת רקע מסתיימת] אז בעצם, אתה נכנס ללופ בלתי נגמר של בירוקרטיות, מול הבעל דירה, מול מס רכוש, מול אה, עיריית תל אביב, מול ביטוח לאומי, כאילו אתה ממש נכנס רגע לתפעל, ובפול טיים ג'וב את ה… סיטואציית חיים שאתה נקלעת אליה כרגע. המערכת סופר-אמפתית, גם הנציגים של מס רכוש. אנשים סופר-אמפתיים, בחוויה שלי. שוב, אני מניחה שלאנשים אחרים, יש חוויה אחרת. אני הרגשתי אותם מאוד-מאוד אמפתיים, גם את הנציגים של עיריית תל אביב. אבל אמפתיה זה, כאילו זה חשוב, וזה נעים, וזה אחלה, אבל בסוף החוק, מה שקבעו, הוא לא בהלימה למה שאיבדתי.

‏אלעד: תמר היא חלק מאלפי אנשים, לפחות 5,000, לפי הנתונים הכי עדכניים, מ-22 במרץ, שנאלצו להתפנות מהבתים שלהם במלחמה הנוכחית. במקרה שלה, טוטאל-לוס, אין יכולת להביא שמאי, ולכן יש תקרה של פיצוי, שתמר טוענת, רחוקה מהשווי של התכולה שהייתה לה בבית ונהרסה. התחושה הזו, האובדן של הפריטים הסנטימנטליים, העובדה שבפעם השנייה היא ראתה איך בית שהיא נמצאת בו, נפגע. הכל משפיע. הכל מלווה אותה כל הזמן. במיוחד כשהיא נאלצה להמשיך לחפש שוב מרחב מוגן.

‏תמר: אני לא מרגישה שיש לנו את המקום הבטוח… שלי יש את המקום הבטוח שלי כרגע. [מוזיקת רקע] אני ממש בטוחה שיהיה לי. אמנם, בתחושה שלי המדינה לא כזה עזרה לי, לא הייתה בעדי בסיטואציה הזאת, אבל החמ"ל האזרחי כן. והקהילה שלנו, וזה אנשים ששמעו את הסיפור שלנו, והחליטו שהם רוצים לעזור לנו, וזה, זה באמת ממלא תקווה, בצורה שלא חשבתי שזה יפגוש אותי בצורה כזאת. ורק בגלל זה אני מרגישה שיהיה לי את המקום הבטוח שלי שוב.

‏אלעד: תמר בלס, תודה.

‏תמר: תודה רבה, אלעד.

‏אלעד: ותודה לשירן קנטור.

‏[מוזיקת סיום]

‏זה היה "אחד ביום" של N12. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה שירה אראל, מתן זמיר, הילה פז, דניאל שחר ועדי חצרוני. על הסאונד יובל ברוסילובסקי. יאיר בשן יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.

‏אני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן גם בשבוע הבא.

‏[חסות]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה