בעוד שמדינות רבות איימו להחרים את התחרות וקראו לאסור על ישראל להשתתף בה, שליחתנו לאירוויזיון עדן גולן תעלה בקרוב על הבמה במאלמו להתחרות בחצי הגמר. הפעם אנחנו עם האירוויזיון הרגיש והמורכב שמתקיים השנה בצל המלחמה: מתי התחילה המסורת, איך נבנתה המיתולוגיה הישראלית סביב התחרות ולמה בכלל היא כל כך חשובה לנו?
תאריך עליית הפרק לאוויר: 09/05/2024.
[חסות]
אלעד: היום יום חמישי, תשעה במאי, ואנחנו "אחד ביום", מבית N12.
[אות מוזיקלי]
אני אלעד שמחיוף ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו. סיפור אחד ביום, בכל יום.
[ברקע קולות של אנשים צועקים ומריעים] ישראל היא מדינה מאוד מוזרה. אנחנו, הישראלים, אנשים מאוד מוזרים. תראו לי עוד עם אחד שיוצא בהמוניו לרחובות, חוגג בכיכר, קופץ לאיזו שלולית שאצלנו מגדירים בריכה, והכול כי זמר או זמרת שמייצגים את המדינה, זכו בתחרות שירה בינלאומית.
[הקלטה] נטע ברזילי: "מה עשינו? מה קרה פה? אני אוהבת אתכם, אהובים שלי…"
אלעד: ב-2018, אני הייתי בליסבון עם נטע, כשהיא זכתה באירוויזיון. הרגשנו עד שם את ההתרגשות ואת השמחה בארץ. בימים שהיו לא פשוטים, נזכיר, גם אז הייתה מתיחות מול עזה. צעדות הגדר בדיוק התרחשו, היו עשרות הרוגים, ביקורת בינלאומית. ואני זוכר שבלי קשר, חשבתי שם בליסבון, למה אנחנו מחשיבים את האירוויזיון כל כך? למה בזמן שיש מדינות ששולחות מופעים הזויים, כאלה שבקושי עוברים ברמת הדאחקה, למה אנחנו, הישראלים, לוקחים את התחרות הזו כל כך ברצינות?
[הקלטה] אדם ברחוב: "נראה לי שכולנו לא הולכים לישון בקרוב. אדרנלין זה זכייה, זה אליפות. לגייז, לסטרייטים, לנשים, לגברים, לכולם. זה אליפות של המדינה הזאת. שנה באה בירושלים, אינשאללה."
אלעד: אז אולי זו איזו תחושת חוסר ביטחון שעדיין קיימת אצלנו, וגורמת לכך שאנחנו עדיין מחפשים אישור מהעולם. אישור שאנחנו מקובלים, שאנחנו יכולים להיות חלק מהמועדון, שאוהבים אותנו. אולי. אולי זה כי אנחנו מחפשים בכוח כמעט כל תירוץ אפשרי לשמוח ולחגוג. כופים על עצמנו להתאחד סביב משהו, כך שנשכח קצת מהצרות. אולי זה גם הכל ביחד. האירוויזיון הפך למקום שבו אנחנו מנסים להציג את עצמנו לעולם, ולהציג את עצמנו לעצמנו. ומעטות השנים, אם בכלל, שהמטלה הזו הייתה מורכבת ורגישה כל כך, כמו השנה.
[הקלטה ברקע - עדן גולן שרה]
“Writer of my symphony
Play with me
Look into my eyes and see
People walk away but never say goodbye…”
אלעד: אז הפעם נדבר על האירוויזיון. בעוד כמה שעות ממש, עדן גולן והוריקן יעלו על הבמה בחצי הגמר במאלמו. אחר כך, טפו טפו, היא תופיע שוב בגמר. ובגלל שזו שנה אחרת, ישראל אחרת, עולם אחר, הפעם זה יהיה גם אירוויזיון אחר.
[המשך הקלטה - עדן גולן שרה]
“Every day, I'm losin' my mind
Holdin' on in this mysterious ride
Dancin' in the storm…"
יואב: אנחנו מאובטחים ברמה של ביידן. כאילו, לא ראיתי דבר כזה בחיים שלי. וגם מאוד נשמעים להוראות. אז בימים האחרונים, למשל, הייתה הוראה לא לצאת מהמלון.
אלעד: במאי המשלחת, יואב צפיר, הוא לא חדש בעסק הזה של האירוויזיונים, אבל גם הוא אומר, כזה לא היה שנים ארוכות אם בכלל.
יואב: מאתמול כבר בעצם התחלנו חזרות גנרליות באולם. אז אנחנו רק באולם, אז גם באולם, המעגלי אבטחה הם כל כך מטורפים, שאתה לא מרגיש מה שקורה בחוץ. היום מתוכננת הפגנה גדולה, אני יודע, אבל זה לא יגע בנו. זאת אומרת, אנחנו לא נשמע את זה, לא נראה את זה.
אלעד: בסוף חודש מרץ, נסענו, אוהד חמו ואני, למאלמו, כדי לבדוק עד כמה העסק באמת מסוכן. מה אני אגיד לכם? לא טיול שהייתי ממליץ עליו לכל אחד.
[הקלטה]
Speaker: [במבטא ערבי] “No, no Israel.”
Ohad: “No Israel?”
Speaker: “No.”
Ohad: “Why did you spit on us?”
Speaker: “Ah??”
Ohad: “Why did you spit on us?”
Speaker: "Because you are shit!”
Ohad: “We are shit?”
Elad: “Where are you from?”
Speaker: “Palestine forever… children killers… fuck you!” [כנראה מנסה להכות אותם]
Ohad: “Hey! hey! hey! Don't touch me!”
אלעד: מאלמו היא עיר נמל, והיא גם עיר מהגרים. הראשונים אגב שהגיעו לשם בגל הגירה גדול, יהודים. יש שם בית כנסת בן יותר מ-120 שנה. פעם הוא היה מלא, היום לא כל כך. אבל איפשהו באמצע המאה הקודמת, התחילו להגיע לעיר מהגרים גם ממקומות אחרים. העיר הייתה צריכה ידיים עובדות לנמל. אז הגיעו מהגרים מבוסניה ומטורקיה. אחר כך, מאוחר יותר, הגיעו מלבנון ומסוריה. הגיעו לשם עיראקים ואפגנים, והגיעו פלסטינים. והיום יותר מ-50% מאוכלוסיית מאלמו מורכבת ממהגרים. מדברים בערך על 55%. ומתוכם, לפי הערכות, לפחות 30 אחוז הם מוסלמים. יש שם עשרות מסגדים, בגדול שבהם, אל וואקף, דיברנו אז עם המאבטחים שעמדו בחוץ, ואמרנו להם שאנחנו מתכוונים להגיע לבקר באירוויזיון.
[הקלטה]
Speaker A: “No, no, no.”
Speaker B: “Don't go there.”
Elad: “Where? The Eurovision? Why? Why not?”
Speaker: “They will bomb”
Elad: “Really? Why?”
Speaker B: “Because Israel is there.”
Speaker A: “Israel is gonna sing there Palestine is shit, Palestine is shit.”
Elad: “OK.”
Speaker A: “So, all, I don't know… but they gonna bomb, they gonna bomb.”
Elad: “They gonna bomb? Who?”
Ohad: “What do you mean they're gonna bomb? Who?”
Speaker: “Please don't tell anyone…”
אלעד: אתם מבינים? השמועה בקהילות המוסלמיות במאלמו הייתה, שהשיר הישראלי באירוויזיון עוסק בפלסטין, מורכב כולו מקללות נגד הפלסטינים, בחיי, זה היה הדיבור שם. אמרו לנו שעשרות אלפים מתכוונים להגיע, לא רק משוודיה, אלא מכל המדינות השכנות, כדי להפגין נגד ישראל. והאבטחה, באופן טבעי, בטירוף. לא רק האבטחה המקומית, אלא גם השב"כ היה מעורב. ראש השב"כ בעצמו ביקר במאלמו. לא סתם, אגב, אני נשארתי עכשיו בלונדון ולא חזרתי למאלמו, מה לעשות? חמו ואני הצלחנו לעצבן שם לא מעט אנשים.
אבל המשלחת הישראלית נמצאת בפוקוס מלא סביב המשימה שלפניה. ויואב צפיר אומר שכל הרעש הזה מסביב דווקא עוזר להם, משפיע עליהם לטובה.
יואב: תחושת השליחות עולה, הייצוג של המדינה, להיות פה עם הדגל, לשיר את השיר הספציפי הזה, שהוא מדבר על כאב, "I'm still broken from this hurricane", זה… כולנו מבינים על מה הכוונה ועל איזה הוריקן אנחנו מדברים, ומה עברנו כאן, ואנחנו עדיין שבורים, וזה השיר שאנחנו עושים השנה, לא שיר שמח, לא שיר פופי, והרגש הזה נכנס בכל דבר. גם אם מסביב שומרים עלינו באמת בצורה לא רגילה, אז אנחנו מכניסים את הרגש הזה פנימה.
אלעד: בשנה כזו אין החלטה שהיא מובנת מאליה. ההחלטה להשתתף לא מובנת מאליה. וגם השיר שמייצג את ישראל, גם בו נדרשה המון מחשבה. כי בשנה כזו, במיוחד, השיר הישראלי לאירוויזיון הוא לא רק שיר, הוא מסר. יש דבר כזה, שנקרא דיפלומטיה מוזיקלית.
ד"ר רון לוי הוא חוקר מוזיקה ותרבות פופולרית באוניברסיטה הפתוחה, ובין היתר, זה ממש תחום ההתמחות שלו.
ד"ר לוי: דיפלומטיה מוזיקלית היא בעצם המונח שמתחילים לדבר עליו בהקשר של פעולה בשירות החוץ של מדינה מסוימת, והאופן שבו מוזיקה מתפקדת בתוכו. זה מושג שהספרות המקצועית לא העמיקה בו יותר מדי, והתחילה לעסוק בו בתקופה שארה"ב, מחלקת המדינה האמריקאית, שלחה הרכבים בין גזעיים במלחמה הקרה, לאזורים באפריקה ודברים אחרים, כדי ליצור איזשהו אפקט ביחס להזדהות עם הצד המערבי של המלחמה הקרה. אבל במובן הזה, גם האירוויזיון הוא חלק מסוג מסוים של דיפלומטיה רכה, שבו, במקרה הזה, יש נציגות של כל מדינה בשיר שאמור לייצג אותה, ובתחרות שהיא כלל אירופית, עם הרבה מאוד תשומת לב מסביב, שמייצרת גם אפקט למקום שבו היא מתרחשת בדרך כלל.
אלעד: עכשיו, אולי אתם אומרים, נו, בחייאת, ורקה סרדוצ'קה, אושיית הדראג שהביאה את אוקראינה למקום השני, זו דיפלומטיה?
[הקלטה]
Verka Serduchka: “Hello everybody, my name is Verka Serduchka. Me English nicht verstehen. Let's speak dance!”
[התחלת המוזיקה של השיר האוקראיני]
אלעד: אז אולי יהיה את מי שיטען שכן. מי שימצא איזה ניתוח לכל מיני הופעות הזויות של זמרים פיניים שצועקים בעאלק-רוק-כבד, בזמן שהם עוטים מסכות, וימצא שיש בהן איזה עומק חבוי ומסר לאומי מתוחכם. אולי. לא אנחנו. אנחנו נתמקד בישראל. ישראל שהצטרפה לאירוויזיון לא הרבה זמן אחרי שהמוזיקה הישראלית השתנתה.
ד"ר לוי: בשנות ה-70 התהליך הזה מתחיל, או פחות מצליח לעמוד בפרץ של ההשפעות הגלובליות. זה קורה גם בלהקות הצבאיות, עם שיר כמו שיר לשלום ב-69', באמצע מלחמת ההתשה, שהוא שיר רוק פר אקסלנס בהשראת המחזמר "שיער" שמופיע בלונדון. אנחנו רואים את ההיפתחות של ישראל לעולם, הלחנים הופכים להיות יותר ויותר מתאימים לדברים שקורים בעולם, הטקסטים עוסקים כבר בדברים אחרים שאולי מעניינים אותנו קצת יותר, מהפוליטיקה והאידיאולוגיה והדברים האלה. ובעצם ב-73' ישראל מתחילה לשלוח שירים לאירוויזיון.
אלעד: ההשתתפות של ישראל באירוויזיון היא תוצאה של כמה תהליכים מקבילים. תהליכים מדיניים, ההתרחקות של ישראל מאסיה, הכניסה הישראלית לאירופה, זה אחד. הפתיחות של התרבות הישראלית לזו המערבית, זה עוד אחד. ויש עוד משהו. 25 שנה אחרי שנוסדה, ישראל הרגישה אז שיש לה סיפור לספר, סיפור משלה, סיפור מוזיקלי שיכול לתרום ולעניין את האירופים, את המערב.
ד"ר לוי: אנחנו בטוחים מספיק בתשתית התרבותית ובהחייאת השפה שביצענו כאן באופן חסר תקדים. עכשיו הגיע זמננו ומבשיל דור חדש של אנשים שנולדו כאן, הגיע זמננו לא לחשוש ולקחת חלק ולהציג גם את מרכולתנו על הבמה הגלובלית. אנחנו לא חוששים לקחת השפעות, תחשוב על אמצע שנות ה-60, ועדה ליבוא אמנים זרים אוסרת על כניסתם של חברי הביטלס להופיע בארץ. אז כמה שנים אחר כך, 73', עצם ההחלטה של ישראל לקחת חלק כחברה מחוץ לאירופה, בתחרות בסדר גודל בינלאומי כזה, היא החלטה שיש לה משמעויות ערכיות, אנחנו רוצים לקחת חלק, אנחנו לא חוששים להציג את מרכולתנו, וגם לא חוששים לקבל השפעות מתהליכים שקורים בעולם, המערבי בעיקר.
אלעד: אז שלחנו את אילנית, פעמיים, ואת שלמה ארצי, שלחנו שירי אהבה, שלחנו להקת רוק של בנים עם שיער ארוך, "כוורת", שלחנו להקת בנות, "שוקולד מנטה מסטיק", ובפעם השישית, בסך הכל שישראל הופיעה באירוויזיון, שלחנו שיר ילדים.
[הקלטה מהאירוויזיון, מחיאות כפיים]
“The song is called A-Ba-Ni-Bi. This is a good vivacious song for Israel. Might do very well.”
[קטע מהשיר "אבניבי"]
"א-ב-ני-בי או-בו-ה-בב
א-ב-ני-בי או-בו-ה-בב או-בו-ת-בך."
אלעד: ב-78' הנה נבחר שיר ילדים, בעיבוד דיסקו חד משמעי, לייצג את ישראל באירוויזיון, זוכה בפסטיבל הזמר והפזמון. שיר שכתב אותו אהוד מנור, שפת הב'. ויזהר כהן זוכה בפעם הראשונה באירוויזיון.
[הקלטה מהאירוויזיון]
“Well, that’s it. The winner is Israel with song number 18. That's Izhar Cohen and Alpha-Beta…”
אלעד: הזכייה באירוויזיון, יחד עם עוד שני אירועים גדולים שקרו בסמיכות. הזכייה של מכבי תל אביב בגביע אירופה, והסכם השלום עם מצרים. הכל יחד היה כאילו רגע שבו ישראל הרגישה שזהו, התקבלנו. "אנחנו על המפה, לא רק בספורט, אלא בהכל", אמר טל ברודי. אז גם בשירה. וכאן, עם כל הכבוד, לא ניצחנו באירוויזיון כי לצד יזהר כהן שרו עוד שחקני חיזוק זרים שבאו מארה"ב, ניצחנו לבד, בתחרות שכוללת שופטים וניקוד. תחרות שמבוססת על טעם. אנחנו ניצחנו ולפי כללי התחרות, הפכנו בשנה שאחר כך למארחים של האירוע הגדול באירופה.
ד"ר לוי: 79' הוא דבר מאוד מעניין, כי אחד הדברים המעניינים ביותר בתחרות האירוויזיון, ובכלל, השאיפה של מדינות לארח תחרויות כמו אולימפיאדה, אליפות העולם, באתלטיקה, גביע העולם בכדורגל. אלה דברים שיש להם יכולת, במובן הדיפלומטי, הרך, אבל גם לייצר אפקט כלכלי, לייצר צמיחה מסוימת. ברגע שיזהר כהן מביא את הזכייה הראשונה באירוויזיון, שנה אחר כך אנחנו זוכים שוב, כאן, בבנייני האומה. עם איזה שיר? הללויה.
[קטע מהשיר "הללויה"]
"הללויה לעולם,
הללויה ישירו כולם…"
[הקלטה מהאירוויזיון] "Israel douze points". [מחיאות כפיים]
ד"ר לוי: מילה בינלאומית שכל הציבור שמאזין לתחרות האירוויזיון מבין אותה. למרות שמלכתחילה מזמן כבר היה אפשר לכתוב מבחינת תקנון האירוויזיון, או להביא שירים שאינם בשפת המקום. אבל כשבוחרים את המילה "הללויה", אז המילה הזו מוכרת ומהדהדת והיא הולכת לאורך כל השיר. הללויה לעולם, הללויה ישירו כולם ותנו עמי העולם יד ביד ושירו בלב אחד הללויה. זה המשמעות האמיתית של ההיהפכות, של צמיחתה של הישראליות הגלובלית. אל מול העבריות והציונות הקלאסית שבקשה לבקש כאן, או לכונן כאן תרבות נבדלת, אחרת, שונה. עם מאפיינים ייחודיים ושפה ייחודית ומשהו שהוא שלנו.
[קטע מהשיר "הללויה"]
"הללויה לעולם,
הללויה ישירו כולם
במילה אחת בודדה
הלב מלא בהמון תודה
והולם גם הוא - איזה עולם נפלא."
אלעד: חסות אחת וממש מיד חוזרים.
[חסות]
אלעד: המיתולוגיה הישראלית סביב האירוויזיון נבנתה לא רק בשני הניצחונות המוקדמים יחסית, התחרות הזו הפכה לחשובה כל כך עבורנו, לא רק בגלל הנסיבות שבגללה הצטרפנו אליה והשתתפנו בה, היא הפכה לזירה שבה אנחנו מספרים את הסיפור הישראלי לעולם. והדוגמה הכי מובהקת לזה כנראה, זו שסיפרה סיפור על הווה, עבר ועתיד, זו שהחשיבות שלה הייתה לא רק במילים, אלא גם במקום שבו הן בוצעו, והמעריצים הגדולים אולי כבר מבינים למה אני חותר, ההופעה של ישראל באירוויזיון 1983.
[קריינית דוברת גרמנית]
[קטע מהשיר "חי"]
"חי, חי, חי
כן, אני עוד חי.
זה השיר שסבא
שר אתמול לאבא
והיום אני."
ד"ר לוי: הבחירה של אהוד מנור בטקסט הזה, והמופע המאוד משמעותי של עופרה חזה כשמאחוריה עמדה להקה של זמרי ליווי רקדנים בלבוש צהוב, שלא בכדי נבחר על ידי דורין פרנקפורט בצבע הזה, יש פה איזה מסר שנשלח, וזה אירוע מרכזי ראשון אחרי אסון הספורטאים ב-72', במינכן, על אדמת גרמניה. יש פה עניין חשוב. יש פה איזה הבנה שמגיעה בשלב די מאוחר שדיפלומטיה היא לא רק, או זו חלק מהדיפלומטיה החדשה, שגם עוסקת בנושאים גלובליים מצד אחד, וגם עוסקת בדברים אחרים שאינם הדיפלומטיה בין ראש מדינה כזה לראש מדינה אחר, ושם בעצם מתרחשים החיים עצמם.
אלעד: המוטיב של הצבע הצהוב, המילים החזקות, אבל גם מנחמות, הנחושות, שיר שמתמודד עם טראומה ומסתכל קדימה, השיר שייצג את ישראל במוקד עם מטען אנטישמי מובהק. אני היחיד שרואה פה קשר בין "חי" של עופרה חזה במינכן ו"הוריקן" של עדן גולן במאלמו? בכל אופן, חלק מהדיפלומטיה המוזיקלית של ישראל באירוויזיון הייתה לא רק השירים, לא רק הטקסטים, לא רק ההופעות, אלא גם זהות המבצעים. ב-1998, הסיפור שלנו, המסר הדיפלומטי מוזיקלי שלנו, היה אמנם "דיווה", השיר, אבל יותר מזה, הוא היה הדיווה שביצעה אותו.
[קטע מהשיר "דיווה", נשמעות מחיאת כפיים]
"יש אישה גדולה מהחיים
יש חושים שיש רק לה
יש קסמים ויש ימים קשים
ובמה שהיא כולה שלה"
[הקלטה מהאירוויזיון, מחיאות כפיים ברקע]
“Croatia, Croatia! Israel have won it, Israel have won it by seven points over the United Kingdom. I'm afraid I've got a lovely young lady…“
ד"ר לוי: זו הייתה הפעם הראשונה שמדינה שלחה זמרת טרנסית לתחרות. זה התחבר עם ערכי הבסיס של קהילת האירוויזיון באופן כללי. "דיווה" היא בשורה לערכי הבסיס של השוויון, של החופש המיני, של החופש המגדרי, של החופש התרבותי, של החיבור למרות הפיצול בין המדינות. זהו אופיה של הקהילה, של קהילת האירוויזיון אם אפשר לדבר עליה במובן של קהילה ממשית.
אלעד: בבחירה בדנה אינטרנשיונל לייצג את ישראל, או אם תרצו בבחירה לשלוח דיפלומטית טרנסית לבמה המוזיקלית הכי גדולה באירופה, ישראל ביקשה לספר סיפור, ובדיעבד אנחנו יודעים, אירופה התעלפה על הסיפור הזה, דנה זכתה בענק. אבל בישראל לא כולם אהבו את העובדה שזה הסיפור שאנחנו בוחרים לספר.
[הקלטה] דובר א': "תת-תרבות פרימיטיבית של המודרנה."
[הקלטה] דובר ב': "בושה וחרפה וביזיון."
[הקלטה] דובר ג': "זה… נדביק לבן אדם זנב ככה, ועשינו קצת שפם של חתול, אז מה, הוא חתול?"
ד"ר לוי: הוא גם במידה רבה סותר את ה… או איזשהו באג באווירה הכללית של 98'-99'. האם זה השפיע על התדמית של ישראל בעולם שזכינו? תלוי את מי שואלים, אם נשאל אנשים שהפתיחות הזו מאיימת על מה שהם תופסים כנכון, אז הם יגידו לא. ואנשים שרואים את הפתיחות הזו כמשהו שהוא חשוב, אנושי והכרחי, אז בוודאי שהם יגידו כן, ופה אנחנו כבר מתחילים לשחק בפוליטיקה מסוג אחר.
אלעד: כן, בשנים הבאות ישראל ניסתה כמה פעמים, להעביר מסרים שאפשר לקרוא להם פוליטיים, בזרוע הדיפלומטית המוזיקלית של האירוויזיון. הסיפור שבחרנו לספר לעולם בתקופות של מתיחות ביטחונית, היה סיפור של מדינה שמבקשת שלום.
[קטע מהשיר "לייט א קנדל"]
“Light a candle
Light a candle with me
A thousand candles in the dark
Will open our hearts”
אלעד: שרית חדד, ביקשה שנדליק נר במקומות האפלים, היא סיימה במקום ה-12. דוד ד'אור שר את "להאמין" ולא העפיל לגמר. גם טיפקס עם "כפתור אדום", שיר מחאה אנטי מלחמתי שנפתח במילים…
[קטע מהשיר "כפתור אדום"]
“The world is full of terror
If someone makes an error
He's gonna blow us up to biddy biddy kingdom come…”
אלעד: …"העולם מלא בטרור", גם הם לא העפילו לגמר.
“Push the button, push the button
Push the bu… push the bu… push the button”
אלעד: שנתיים אחר כך, אחינועם ניני ומירה עווד שרו יחד בעברית, ערבית ואנגלית שחייבת להיות דרך אחרת.
[קטע מהשיר "עינייך"]
“There must be another,
Must be another way
עינייך אחות, כל מה שליבי מבקש אומרות…”
אלעד: הם סיימו במקום ה-16 בתחרות. המסרים האלה פשוט לא עבדו. ודווקא כשישראל החליטה ללכת על מסר אחר, מקום אחר, אוניברסלי, דווקא אז היא חזרה לקבל את הדוז פואה.
[קטע מהשיר "טוי"]
“Look at me, I'm a beautiful creature
I don't care about your modern time preacher
Welcome boys, too much noise, I will teach ya
Pam pam pa hoo, turram pam pa hoo”
ד"ר לוי: זה חלק מהתנופה של, אם נקרא אותו בדיעבד, ביחס לזמן שהוא יוצא, אז זה מי-טו. מדובר עליו בתקופה, הוא מתחיל לצבור תאוצה ב-2017. וכל הסיפור הוא הסיפור הזה. כל הסיפור של זה שהתרבות הישראלית הפופולרית שואבת השראה ולוקחת חלק בשדה העולמי, זה הדבר העיקרי. פעם זה מצליח, פעם לא, המטרה היא לא לנצח, המטרה היא להיות חלק. המטרה היא לקבל את סט הערכים שבעצם מקשר בין בני האנוש ולא מפצל ביניהם. ובמובן הזה, המטרה של אירוע כמו האירוויזיון היא מטרה אל-לאומית למרות הנציגות הלאומית שלו. וזה, אני חושב, מסר מוזיקלי בכלל, ומסר תרבותי בכלל.
אלעד: ועכשיו למאלמו, 2024. המשלחת הישראלית כבר מנוסה מאוד ויודעת טוב מאוד עם איזה שירים ישראל ניצחה בעבר. יואב צפיר יודע באופן אישי מצוין שהסיכויים גדולים יותר כשישראל שולחת שיר קצבי עם מסר בינלאומי, שיר שלא מסתכל פנימה, אלא החוצה.
יואב: ישראל ניצחה כשהיה לה שיר שמח ואוניברסלי, אז בואו נתחיל מזה, יודעים את זה, "טוי" ו"אבניבי", ו"גולדן בוי", שירים שמחים מצליחים בו, שאנחנו, אבל השנה לא היינו מסוגלים להביא שיר כזה. לא, אף אחד מאיתנו לא היה מסוגל להביא שיר כזה לבמה, זה לא היה ביכולתנו. אנחנו השנה רצינו לייצג את ישראל במה שעברנו. אתה לא יכול לבוא ולהתעלם מהסיטואציה, זה הזיה. אנחנו ישראלים בדם, אנחנו עם הדגל ישראל, ואני חושב שכולם, זה יהיה צמרמורת. זה מה שרצינו, שלכל הישראלים תהיה צמרמורת בבית, ואם זה יעבור גם לאירופאים, אז שיעבור.
אלעד: אז השנה הרבה יותר מבדרך כלל, הרבה מחשבה הושקעה באיך מספרים את הסיפור של מדינה שחוותה ועדיין חווה טראומה גדולה. מדינה שחוללה, שהותקפה, שמאות בניה ובנותיה נרצחו באכזריות, ושעשרות בניה ובנותיה עדיין נמצאים בשבי. איך מספרים את הסיפור הזה על במה נוצצת, ענקית ונצפית, במה שיש בה לא מעט הגבלות?
יואב: מספרים את הסיפור בצורה אינטליגנטית, כי אסור סמלים ודגלים על הבמה, אסור להיות obvious, גם הקליפ שיצא, אני לא יודע אם אתה יודע, אבל יש לזה המון המון, ברשתות, המון אנשים אומרים שהעץ הוא גולני והשמלה היא כזאת, והיא מסתכלת למעלה בגלל זה, הרבה מחפשים את הרמזים, וכמובן זאת יצירת אמנות, אז כל אחד יכול לקחת אותה לאן שהוא רוצה, וגם על הבמה, אז יש את העיגול עם העשן, שיכול להיראות כמו משהו, אני לא רוצה להגיד כמו מה, וכל אחד ייקח את זה לאן שהוא רוצה, והשמלה, כבר אמרו תחבושות, אני לא, אתה יודע, זאת יצירת אמנות, אני לא אגיד להם בפה למה התכוונו, וכל אחד ייקח את זה לאן שהוא רוצה, אבל אין ספק שהכל הכל בא לשדר השנה, לא שחצנות, לשדר פגיעות, לשדר משהו שאנחנו עברנו, אנחנו לא ישראל ה… לא הייתי שולח את "חרבו דרבו", אוקיי, לאירוויזיון, זאת אומרת, אנחנו לא ישראל עכשיו המתקיפה, אנחנו ישראל שקרה לה טרגדיה, והגבנו בהתאם, ועדיין אנחנו, אני חושב שקרן פלס עם אבי אוחיון, שכתבו את המילים המדויקות האלה כל כך, אתה יודע, I'm still broken from this hurricane, זה כל כך מדויק.
אלעד: ובכל זאת, זו במה גדולה וחשובה, במה שלא צריך, אפילו אסור להתעלם ממנה. זו פלטפורמה שמאפשרת לנו להגיע להמון אנשים, וחלקם, מה לעשות? לא בדיוק בעדינו, יותר מזה, חלקם מאמינים באמת שאין לנו זכות קיום. התחרות הזו, שחלק גדול מהאפיל שלה עבורנו, הוא הרצון להרגיש שייכים, להרגיש חלק, התחרות השנה נערכת, בזמן שמחוץ לארנה, ברחוב, יצעקו עשרות אלפים שמדינת ישראל לא צריכה בכלל להתקיים.
יואב: היה ברור שאנחנו נעשה שיר שנוגע למצב, אחד מהשירים המועמדים שהגיעו לסוף, היה דרך אגב שיר שמח, אבל הוא היה "We will dance again", והוא היה שיר טראנס. זאת אומרת, איכשהו רצינו לגעת במה שקרה.
אלעד: אז זהו, אני רציתי לשאול אותך, זה לא סוד ש"הוריקן" לא הייתה הבחירה הראשונה, כי אם זה היה תלוי בכם, השיר היה יותר… מה שהוגדר על ידי איגוד השידור האירופי, יותר פוליטי, או יותר ברור במסרים שלו?
יואב: הו, בוא נדייק. החלפנו כמה שורות, כן. עשינו קומבינה. בוא, בוא נדייק.
אלעד: אה, אוקיי, טוב לדעת.
יואב: זה שיר, זה אותו שיר, עם… שהפזמון היה עם "still wet from this October rain" שזה היה קאצ' פרייז ועכשיו זה "still broken from this hurricane". אני חושב שזה שינוי סביר לגמרי ואפילו טוב. והוא שומר על המשמעות, ואם זה מה שגרם להם לאשר את השיר אז שיבושמו, מה שנקרא. השיר הוא אותו שיר.
אלעד: ותגיד, יש מחשבה כי תמיד אנחנו מדברים על פוליטיקה שמעורבת בתחרות ובהצבעות שאנחנו מקבלים ניקוד נמוך אז מבחינתנו ברור שזו רק אנטישמיות. השנה יש מחשבה על פוליטיקה שתשחק תפקיד יותר גדול בתחרות?
יואב: גם אם אני חושב על זה, בדברים האלה אין לי שליטה, אז אני לא… אני מתרכז בנאמבר הכי טוב, לעשות הכי טוב, אנחנו מדורגים לא רע בהימורים, כן? אבל לך תדע מה יקרה, מה יקרה בערב. לא, אף אחד לא יודע. הקהל יצביע. ביום שבת, אם נעלה לגמר, 50% שופטים, שזה יהיה קשה, כי לדעתי שופטים ממדינות אחרות, וואלה, נראה לי הם ירצו להיות טרנדים ו-"woke".
אלעד: יואב, אז אחרי כל זה, מה החלום?
יואב: לנצח, כמו תמיד. [צוחק]
אלעד: כן?
יואב: כן, תשמע אני זה… ניצחתי, ב-2018, ניצחנו עם נטע. אני מכיר את התחושה לבוא לפה ולנצח… אתה שומע ברקע את האירוויזיון? [צוחק] בדיוק התחילה חזרה, אז בקיצור כמובן שלנצח. השנה אם נהיה במקום גבוה זה יהיה הצלחה אדירה.
אלעד: אז רגע לפני שאני אשחרר אותך לחזרה, עזוב ניצחון, עזוב ניקוד גבוה, בשנה כזו כשלהופעה יש משמעות גדולה כל כך. מה החלום שלך שיקרה לא בשוודיה, אלא בארץ? מה אתה מדמיין שהצופים בישראל ירגישו ויחוו כשעדן תסיים את שלוש הדקות שלה על הבמה? כי אני מניח שעל זה אתה חולם השנה לא פחות אם לא יותר מניצחון.
יואב: חד משמעי, אם… הנה, אני… כמעט עולות לי דמעות עכשיו, נשבע לך… אם נצליח לרגש אנשים בבית בישראל בשנה הזאת ולעשות צמרמורת לאנשים, אני את שלי עשיתי, אני ממש מוכן גם להסתפק בזה, אבל אני יודע גם שאני אגיע גבוה. אני יודע, אני מרגיש את זה.
[קטע מהשיר "הוריקן"]
“Livin' in a fantasy
Ecstasy
Everything is meant to be
We shall pass, but love will never die, mm…”
אלעד: וזה היה "אחד ביום" של N12.
[השיר ממשיך ברקע]
תודה לד"ר רון לוי וליואב צפיר ולעדן גולן ולמשלחת הישראלית. אנחנו מאחלים לכם הצלחה ענקית באירוויזיון. שיעבור בשלום זה הכי חשוב, אחר כך תטפלו בכל השאר.
אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי".
העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה שירה אראל, עדי חצרוני, דניאל שחר ודני נודלמן, על הסאונד ספיר רוזנבלט, יאיר בשן יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.
אני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן גם בשבוע הבא.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comentarios