אחד ביום - מהפכת התקשורת של קרעי

אחרי שנים של ויכוחים על ניהול התקשורת בישראל, בשבוע שעבר עברה בקריאה ראשונה הצעת חוק השידורים. ההצעה לא קיבלה את אישור הייעוץ המשפטי והוגשו נגדה עתירות לבג"צ. הפעם, אנחנו עם ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר, מומחית למשפט תקשורת וטכנולוגיה ועמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה - על הרפורמה להחלשת התקשורת בישראל.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 09/11/2025.

[חסות]

[מוזיקת פתיחה]

אלעד: היום יום ראשון, תשעה בנובמבר ואנחנו "אחד ביום" מבית N12. אני אלעד שמחיוף, אנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו. סיפור אחד ביום, בכל יום.

[הקלטה] יו"ר הכנסת אוחנה: [קולות רקע] "נעבור לנושא הבא. על סדר היום, הצעת חוק התקשורת שידורים התשפ"ב 2025 בקריאה ראשונה. אני מזמין את שר התקשורת, חבר הכנסת שלמה קרעי, להציג את הצעת החוק. בבקשה."

אלעד: אם יש הגדרה מתאימה לפאתוס, זו כנראה היא.

[הקלטה] השר שלמה קרעי: "אדוני יושב ראש, כנסת נכבדה, אני עומד כאן ומרגיש כמי שניצב בחזית המאבק בשם מיליוני אזרחים."

אלעד: שר התקשורת שלמה קרעי הציג את הרפורמה שלו לשוק התקשורת, הצעת חוק התקשורת, בסוגריים שידורים.

[הקלטה] השר שלמה קרעי: "נאבקנו כדי להגיע ליום הזה. נאבקנו. נלחמנו מול כוחות אדירים, פקידים, יועצים משפטיים וערוצי תעמולה שניסו להשתיק אותנו בצווחות סוף הדמוקרטיה. והכל כי הם מפחדים."

אלעד: זו הצעת חוק שנויה במחלוקת. באופן חסר תקדים שהוגשה עם כוכבית עליה, על כך שלא אושרה על ידי הייעוץ המשפטי. הוגשו נגדה עתירות לבג"ץ, אבל קרעי, הוא נחוש להתקדם, היה נחוש להעלות אותה לקריאה ראשונה.

[הקלטה] השר שלמה קרעי: "…בגוף החוק. אבל לא נכנענו וניצחנו. זהו עיטור העוז של המשילות מול הדיקטטורה המשפטית. ניצחנו והחוק מונח כאן כהוכחה שהריבונות היא של הכנסת והממשלה, לא של פקידים."

אלעד: בנאום של השר במליאה לא היה הרבה סאבטקסט, הכל מאוד ברור. השר קרעי רוצה לשנות לחלוטין את המצב הקיים בתקשורת. הכל כי, לדבריו…

[הקלטה] השר שלמה קרעי: "אילו לא הייתה סתימת פיות, לא היה חטא אוסלו, לא היה פשע הגירוש מגוש קטיף, אם לא הייתה תקשורת שכל כולה הייתה מגויסת לעידוד סרבנות ולהתנגדות מופקרת לרפורמה המשפטית, לא היה כזה קרע בעם, שהביא את האויב לנצל את ההזדמנות בטבח שמחת תורה."

אלעד: כן, התקשורת אשמה, בהכל. בסדר, אני יודע שחלקכם מזועזעים וחלקכם מסכימים. ואני, בכל זאת, אני חלק מהתקשורת, או איך שהשר קרעי קרא לזה…

[הקלטה] השר שלמה קרעי: "קומץ ממורמרים בעלי מיקרופון."

[מוזיקה]

אלעד: אז הפעם נדבר עם דוקטור תהילה שוורץ אלטשולר, מומחית למשפט, תקשורת וטכנולוגיה ועמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה, על רפורמת השידורים של קרעי, או כמו שמכנים אותה המבקרים שלה, "הרפורמה להחלשת התקשורת בישראל". השר קרעי מבטיח שזו רפורמה מצוינת, כזו שתוזיל מחירים לצרכן, שתפתח את השוק לדעות חדשות ותמנע התערבות פוליטית בתכנים. אני לא רוצה, חלילה, להישמע כמו ממורמר עם מיקרופון, וכן, נהיה כאן ענייניים ומנומקים, אבל בסוף הפרק, תבינו שזה לא ממש נכון.

[מוזיקה הולכת ודועכת]

109 עמודים יש בהצעת החוק, מן הסתם אנחנו לא נוכל לעבור על כולם, אבל כן נתחיל ממש מההתחלה, מדברי ההסבר, מהרציונל, מהצורך ברפורמה, ויש צורך ברפורמה.

ד"ר שוורץ אלטשולר: תזכיר חוק השידורים הזה, או עכשיו הוא כבר הצעת חוק השידורים, בעצם בא לתקן מגרש משחקים מאוד עקום שקיים בעולם הטלוויזיה המסחרית בישראל. יש לנו היום בשוק כמה סוגים של שחקנים: יש שחקנים שיש עליהם המון רגולציה, כאלה הם למשל ערוץ 12 וערוץ 13, וגם בטלוויזיה הרב ערוצית, יס והוט. צריך רישיונות, צריך חברת חדשות בנפרד מהערוץ עצמו, 8% מההכנסות שלהם הולכים בעצם כ-מס, כחובה להפיק הפקה ישראלית מקורית. בטלוויזיה הרב ערוצית, אתה רוצה להוריד ערוץ, להחזיר ערוץ, אתה חייב כל הזמן הסכמה של הרגולטור. המון המון רגולציה. ואז יש לנו שחקן אחד שיש עליו קצת רגולציה, שזה ערוץ 14. הוא נראה כמו 12 ו-13, אבל אין לו חברת חדשות, הוא לא חייב להפיק הפקה ישראלית מקורית, ובכל זאת, הוא כן צריך רישיון. ואז יש לנו שחקנים שאין עליהם בכלל רגולציה. כאלה הם למשל כל השחקנים שנמצאים על גבי האינטרנט, כמו נטפליקס ו-אפל TV ו-אמזון פריים. עכשיו צריך לזכור, כל השחקנים האלה יושבים על אותו שוק. זה השוק של זוגות העיניים שלך ושלי, של הזמן שלנו, ואיך שהם מתרגמים אותו גם לכסף. למשל, לכסף מפרסום, לכסף מדמי מנוי. אז יש לנו בעצם אותו שוק של זוגות העיניים שלך ושלי, כשיש בו שחקנים שיש עליהם המון רגולציה, ויש בו שחקנים שאין עליהם בכלל רגולציה. וזה לא הגיוני.

אלעד: לא, זה לא הגיוני. ויש לזה סיבה, בגדול. טלוויזיה ורדיו משודרים על תדרים. התדרים הם בבעלות המדינה. והמדינה דרשה באופן מסורתי רישיונות ופיקוח על מי שמשתמשים במשאבים ששייכים לה. אלא שאז הטכנולוגיה התפתחה, האינטרנט התפתח והאפשרות להעביר שידורים על גבי האינטרנט הפכה לדבר מאוד נפוץ. האינטרנט, בניגוד לתדרים, זה כבר לא משאב של המדינה, ולכן נוצר אותו מצב לא הגיוני שבו יש את מי שנמצא תחת רגולציה מאוד כבדה, ואת מי שבעצם עושה את אותו הדבר, אבל אין עליו פיקוח כמעט בכלל.

ד"ר שוורץ אלטשולר: ולכן, בעצם, אנחנו יודעים כבר עשר שנים, פחות או יותר, מאז המהפכה הדיגיטלית והאפשרות להעביר טלוויזיה גם על גבי האינטרנט, אנחנו יודעים שצריך לעשות רפורמה, צריך ליישר איכשהו את מגרש המשחקים הזה. ולכן גם הרפורמה הזאת, לא קרעי או לא הממשלה הנוכחית, ממשלת ישראל ה-37 יזמה אותה, זאת רפורמה שיזם שר התקשורת הקודם, יועז הנדל, אחרי שהיו גם עוד ועדות בעבר, שבעצם באה ואמרה, "צריך שיהיה רגולטור אחד על כל השוק הזה, צריך להסתכל עליו בלי שאלה באיזה תווך עוברים השידורים, צריך בעצם לייצר פה איזושהי האחדה או אישור של מגרש המשחקים". אז שמה אנחנו נמצאים לפחות ברמה העניינית. עכשיו השאלה היא, איך עושים את הרפורמה הזאת?

אלעד: או, אז זו השאלה. כי אין מחלוקת שצריך שינוי, שיש תשובה מאוד טובה לשאלת ה-למה, ולכן נותר לבדוק את שאלת ה-איך.

ד"ר שוורץ אלטשולר: והשאלה הזאת היא איך אנחנו מאזנים נכון בין, מצד אחד הרצון שלנו שיהיו הרבה קולות בשוק, ושיהיה מגוון, שמי שרוצה לדבר יוכל לשמוע, שמי שרוצה לשמוע יוכל למצוא את מה שהוא מחפש לשמוע. כן? מגוון. ומהצד השני, איך אנחנו שומרים על איכות בשוק הזה. איכות זה אומר סטנדרט מינימלי של איכות, בעיקר בחדשות. והסיבה לזה היא שיש הרבה מאוד מחקרים שמלמדים שקשה לאנשים באמת להבדיל באיכות בין סוגים שונים של כלי תקשורת. קוראים לזה "בעיה של אסימטריה במידע". אין להם מספיק מידע בשביל לדעת באמת איך להבדיל בין האיכות של כלי תקשורת אחד לשני. ואז אתה אומר לעצמך, אז מי יעשה את זה? זה קצת כמו שאנחנו לא יודעים להבדיל בין מוצרי מזון שונים, אז הרגולטור מסמן בשבילנו, פה יש סוכר ופה אין סוכר, ופה יש מלח ופה אין מלח. הם רוצים לעזור לנו, בתור אזרחים, בעצם לקבל החלטה מושכלת במה אנחנו רוצים לצפות. זאת באמת השאלה הכי מהותית שיש: האם לא לפקח בכלל ולהגיד "השוק יעשה את שלו והעיקר שיהיה מבחר וזה וזה", או להגיד, "אנחנו רוצים מינימום של איכות ואיך מבטיחים אותו בצורה הכי טובה".

אלעד: זה עניין של איזונים. ולא סתם מתאימה כאן דוגמת הסוכר, כי זו דילמה שלא קשורה רק לענף התקשורת. איפה נמצא האיזון המתאים ביותר בין הניסיון להוריד חסמים, להכניס תחרות, לבין הצורך, בכל זאת, לשמור על סטנדרט מינימלי אחיד, להגן על הצרכנים. בתקשורת זה פשוט מאוד בולט, בגלל חוסר השוויון בין הפיקוח על השידור באמצעות תדרים לבין חוסר הפיקוח על שידור על גבי האינטרנט.

ד"ר שוורץ אלטשולר: עכשיו, הרפורמה הזאת אומרת "האבחנה באיזה תווך עברו השידורים היא כבר לא רלוונטית בעידן האינטרנט, ולכן למעשה מה שאנחנו מתכוונים לעשות זה להרחיב מאוד את התכולה של הפיקוח, ככה שזה יחול על כל גוף שמשדר מינימום של חדשות בצורה של אודיו ויז'ואל, גם אם זה באינטרנט. לא רק חדשות אגב, גם טלוויזיה רב ערוצית. ומצד אחד, על כל הכמות העצומה הזאת של השחקנים שעכשיו נחיל עליהם רגולציה, אנחנו נחיל הרבה פחות רגולציה". כלומר, פחות רגולציה על יותר שחקנים. זה המהות של הרפורמה הזאת.

[מוזיקה]

אלעד: המהלך הזה כשלעצמו גורר ביקורת ולא מעט חשש בדיוק בגלל אותו איזון שדיברנו עליו: פתיחת השערים להמון שחקנים חדשים ואיכשהו, במקביל, גם צורך לשמור על סטנדרטים מינימליים.

ד"ר שוורץ אלטשולר: עכשיו, צריך לזכור שבסוף אנחנו לא מתעסקים כאן בבמבה ולא בנעליים, אנחנו מתעסקים כאן בחדשות, בחופש ביטוי, בדבק שמדביק את הלבנים של הדמוקרטיה אחת אל השנייה, ואם אין את זה, אנחנו באמת בתקלה גדולה. עכשיו, תמיד התפקיד של התקשורת הוא, ככה אנחנו אוהבים לפחות להגיד, לדבר אמת אל הכוח, להיות מסוגלת לעשות תחקירים עיתונאיים, לעמוד בפני לחצים, לבקר גם את הפוליטיקאים וגם את בעלי ההון. עכשיו, איזה סוג של תקשורת יכולה למלא את התפקיד הזה? זאת השאלה. אז אומר קרעי, תקשורת שיש מעט ערוצים ויש עליהם מלא רגולציה וכל זה לא יכולה למלא את התפקיד הזה, לכן צריך תחרות חופשית. ואני אומרת, בתחרות חופשית לגמרי יכולה להיות גם הצפה. וההצפה הזאת תיצור כלבלבי שמירה, ולא כלבי שמירה. היא תיצור מצב שיש המון ערוצים, נורא חלשים כלכלית, שלא יכולים להחזיק, וערוץ חלש כלכלית לא יכול לעשות תחקירים ולא יכול לדבר אמת אל הכוח.

[מוזיקה]

אלעד: בתחום החדשות בטלוויזיה בישראל כבר היום יש חמישה שחקנים: ערוץ 11, התאגיד, 12, 13, 14 ו-i24, ערוץ 15. אז אי אפשר לומר שלגמרי אין מגוון או שיש מחסור, להיפך, יש את מי שאומר שהשוק רווי יחסית לאוכלוסייה. הפקה של שידורי חדשות זה לא דבר זול, ועד היום הייתה חובה להשקיע סכום מינימלי כדי לשמור על סטנדרט איכות. החובה הזו תבוטל בהצעה החדשה. ואם דיברנו על ניסיון להוריד חסמים, אז הצעת החוק הולכת עוד צעד גדול קדימה ומבטלת דבר נוסף שהיה נהוג עד עכשיו: הפרדה בין חברת חדשות לבין הבעלים של הערוץ שבו היא פועלת. חברת החדשות של ערוץ 12, וגם זו של ערוץ 13, שתיהן חברות עצמאיות, מופרדות לחלוטין מהבעלים של הערוצים 12 ו-13, מופרדות מבעלי ההון. בהצעת החוק החדשה, הקיר שמפריד יפורק.

ד"ר שוורץ אלטשולר: לגמרי. אז ההפרדה הזאת, בעצם, בין הכוח של מי ששולט בערוץ, של בעל ההון, לבין השליטה בחדשות, קיימת היום רק בערוץ 12 וערוץ 13, צריך לזכור את זה. ערוץ 14, אין לו חברת חדשות משלו. זאת אומרת, ה-look and feel של 12, 13 ו-14 הוא אותו דבר, אבל בעצם יש לנו שניים עם חברת חדשות ואחד בלי חברת חדשות. הרעיון של חברות החדשות הוא לא באמת ליצור חומה סינית. אין חומה סינית. אבל הוא להרחיק את בעלי ההון משידורי החדשות. עכשיו, אם אין באמת את החומה הזאת, או אם אין את ההרחקה הזאת, מה שאנחנו נמצא את עצמנו זה במקום שבו מי שיש לו כסף, מכניס ישירות את הדעות שלו לתוך החדשות. עכשיו, הדעות האלה יכולות להיות דברים שמיועדים להשתיק מתחרים, לנצל יותר טוב עסקים, או למנף יותר טוב עסקים אחרים, או באמת לשתף פעולה עם פוליטיקאים. כשנתניהו הולך לבעל השליטה ב"וואלה", ואומר לו, "בוא, בוא תעשה קצת סיקור יותר טוב לי ולמשפחה שלי", שמה אין חברת חדשות. יש יותר אפשרות שמי ששולט בוואלה ילך ישר אל החדשות ובעצם ישפיע עליהם. אז מה שרוצים לעשות עכשיו, ברפורמה הזאת, זה להגיד "אנחנו נחיל את הרפורמה, כמו שאמרנו, על הרבה יותר שחקנים, גם על וואלה וגם על Ynet, וגם על ערוצי הטלוויזיה, אבל אף אחד לא יהיה חייב בהקמת חברת חדשות".

אלעד: אז מי בכל זאת יפקח? אוה! פה מגיע הקאץ'. הצעת החוק של קרעי מבטלת שני גופי רגולציה שפיקחו על השוק עד היום: מועצת הרשות השנייה והמועצה לשידורי כבלים ולוויין. אמרנו, כל המטרה היא הרי להסיר מחסומים ולהסיר פיקוח, נכון? אלא מה? הצעת החוק של קרעי קובעת שבמקום שתי המועצות יוקם גוף אחר.

ד"ר שוורץ אלטשולר: כן. אבל פה אני חייבת להגיד משהו שהוא באמת מעניין, כי קרעי התבטא לא פעם והוא אומר, "מספיק היה עם המועצות הקומוניסטיות". הצעת החוק הזאת מקימה מועצה דומה מאוד מאוד למועצה הקיימת. המועצה הקיימת נמצאת מחוץ לממשלה, מה שקוראים לו תאגיד סטטוטורי, היא עצמאית באופן יחסי, התקציב שלה עצמאי. אותו דבר מקימים בהצעת החוק. אבל מה שיותר מעניין זה שהיום, את מועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, את בעלי התפקידים הבכירים ואת חברי המועצות, ממנה הממשלה בהמלצת שר התקשורת, שצריך להתייעץ עם כל מיני גופים, שזה בעצם כאילו מינוי מאוד פוליטי. דווקא החוק או הצעת החוק שיש לפנינו עכשיו מנסה לשדרג את המצב. כלומר, חצי מחברי המועצה ימונו על ידי ועדת איתור ברשות שופט. נכון, השר הוא זה שממנה את ועדת האיתור, אבל בכל זאת, אתה יודע, זה מרחיק את זה מהשר, וחצי אחר זה בכלל עובדי מדינה. זה נציג של הרשות לתחרות, ונציג של האוצר, וכולי. זאת אומרת, המבנה שיש כאן של הרגולטור, הוא בכלל לא מבנה רע, ואחד הדברים המעניינים זה שדווקא לגבי מבנה הרגולטור, יש הסכמה בין שר התקשורת לבין אנשי משרד המשפטים, ייעוץ וחקיקה. זאת אומרת, שאני לא יכולה להגיד שיש פה באמת פוליטיזציה ישירה של הרגולטור. זה לא הסיפור כאן. עכשיו, אלעד, חשוב לי להגיד, מי שמאוד רוצה לייצר השתלטות פוליטית, הוא יעשה את זה, לא משנה מה כתוב בחוק, בסדר? אבל דווקא מה שכתוב כאן בחוק, מבחינת ההסדר, זה הסדר טוב.

אלעד: האופטימיים יותר אומרים שההסדר מרחיק את הפוליטיקה מהמינויים לאותה רשות מפקחת. הפסימיים אומרים שפוליטיקאים ידעו לנצל לרעה גם את ההסדר הזה. השר קרעי רצה בעבר שהרשות החדשה הזו תהיה חלק מתוך משרד המשפטים. הוא רצה להפוך אותה לפוליטית לגמרי. זה כבר לא יקרה. ועדיין, השאלה אם פוליטיקאים יצליחו להשתלט על הרשות, כן או לא, היא שאלה חשובה, כי הרשות הזאת צפויה להיות מאוד מאוד חזקה. היא תוכל, למשל, להטיל על ערוצי תקשורת קנסות ענק.

ד"ר שוורץ אלטשולר: נכון. הקנסות הם קנסות אדירים, אבל לפחות לפי המיינסטרים של החוק, הם לא על דברים כאילו פוליטיים. זאת אומרת, הם לא על התוכן. הם לא על זה שהיית שמאלני אני אקנוס אותך, או לא דיברת יפה אל ראש הממשלה אני אקנוס אותך. זה לא מה שנמצא שם. עדיין, צריך להגיד, גם אם יכולים לתת לי קנס, למשל, על זה ששילבתי פרסום בתוכן בלי לסמן, או גם אם יכולים לתת לי קנס על זה שלא נתתי דיווח מספיק טוב על ההכנסות שלי, זה לבד יוצר מצב שבו השחקנים כל הזמן יצטרכו לעלות לרגל לרגולטור, וזה לא מה שקוראים לו שוק חופשי. עצם השארת היכולת לתת קנסות, גם אם זה על דברים טכניים, פשוט תאפשר לרגולטור להתעלל בשחקנים. זה הכל. וההתעללות הזאת, כשמדובר בכלי תקשורת, היא מסוכנת. זאת דרך של פוליטיקאים לשמר לעצמם סוג של שליטה או סוג של קשר עם שחקנים בעולם שאמור לבקר את הפוליטיקאי.

אלעד: הקנסות החדשים יכולים להגיע לשיעור של עד אחוז אחד מההכנסה השנתית של ערוץ. זה יכול להסתכם גם במיליוני שקלים, זה יכול ממש למוטט ערוץ. הצעת החוק גם, בכל זאת, משאירה לפוליטיקאים אפשרות תיאורטית בצו, לשנות חלק מהעילות שבגינן אפשר יהיה להטיל קנס.

ד"ר שוורץ אלטשולר: אנחנו לא מכירים קנסות כאלה בהיסטוריה של הרגולציה של התקשורת, האמת, אפילו לא של שווקים אחרים, ולכן אני חושבת שבאמת זאת נקודה מאוד מאוד חשובה. זה אמצעי לשמר שליטה בשוק. ולכן אני אומרת שוב, אי אפשר לספר סיפור של הורדת חסמים ושל תחרות חופשית ולהשאיר את זה ביחד. ואז אתה שואל את עצמך, אז מה רוצים מחוקקי החוק הזה להשיג?

[מוזיקה]

אלעד: זו שאלה טובה. ויש עוד שאלות טובות כאלה שיגיעו.

אבל קודם חסות אחת וממש מיד חוזרים.

[חסות]

אלעד: ממשיכים בניסיון לפצח את רפורמת התקשורת של השר קרעי, הצעת חוק ארוכה שעברה את הקריאה הראשונה בכנסת ורוצה לשנות לחלוטין את האופן שבו פועלת התקשורת בישראל. הצעת החוק הזו רוצה גם לשנות את האופן שבו נמדד ומפורסם הרייטינג, כלומר כמה אנשים צופים ונחשפים לתוכן שמשודר בטלוויזיה. רייטינג הוא המדד שקובע את ההכנסות בטלוויזיה מסחרית, והצעת החוק תיצור בעצם כמה שיטות מדידה מקבילות. אפשר יהיה למשל לדרוש מגופי שידור להעביר נתוני צפייה בזמן אמת ולא רק בדיעבד, כמו היום. זו פרקטיקה שלא קיימת ויש לזה סיבה. אם יהיו כמה דרכים למדוד רייטינג, אז מי, למשל, מבטיח שהממשלה לא תקדם ערוצים ותפגע באחרים, לפי שיטת המדידה שמתאימה לה?

ד"ר שוורץ אלטשולר: זה סעיף רע, כי אם למשל כל אחד יצטרך לפרסם את הנתונים שלו בזמן אמת, כל אחד ימדוד אחרת, ואז מה יהיה לנו? מגדל בבל של מטבעות. אי אפשר יהיה באמת להגיד כמה רייטינג. עכשיו, זה משרת חלק מהשחקנים, שלא רוצים שידעו שיש להם רייטינג נמוך. אבל זה לא הופך את הרייטינג למולאם, בסדר? אז יכול מאוד להיות שבעולם שבו אתה רוצה לפקח בצורה טובה על השוק, אתה צריך לבקש מהשחקנים שיעבירו נתונים מצרפיים, חס וחלילה לא נתונים אישיים על צופים, אבל נתונים מצרפיים לרגולטור, והוא יוכל לראות והוא יוכל לפי זה לתכנן את השוק, יש בזה איזה היגיון. אבל אין שום היגיון בזה שהרגולטור יחליט מה שיטת המדידה.

[מוזיקה]

אלעד: בכל מה שקשור לשידורי חדשות, השינויים שמציעה הרפורמה הם גדולים. במקור, זו לפחות הייתה הכוונה, הרגולציה הייתה אמורה להיות כולה נגועה בפוליטיקה באופן ישיר, ברור, בוטה. הדבר הזה, לפי הצעת החוק, נמנע. אפשר להניח שקרעי לא מאוד מבסוט מזה. ועדיין, גם אחרי הריכוך, הרפורמה החדשה תאפשר ניצול לרעה במקומות מאוד רגישים וחשובים. הטלת קנסות ועיצוב מדידת הרייטינג למשל. עכשיו, אתם שמעתם חלק מהנאום של השר קרעי בכנסת. הוא מדבר על הגמוניה שמאלנית בתקשורת, הוא מברך על כניסה של קולות מהימין. ולכן יש זעקה, כאילו הצעת החוק הזו נועדה לפגוע בערוצים שהממשלה רואה אותם כביקורתיים, ולחזק ערוצים שהיא רואה בהם כתומכים. אלא שכל ההגדרות האלה, כבר למדנו, הן עניין יחסי. בעדנו או נגדנו? זה דבר מאוד דינמי.

ד"ר שוורץ אלטשולר: באופן כללי, אני חייבת להגיד, אני לא חושבת שהרפורמה הזאת מיטיבה באופן ישיר עם ערוץ 14. היא מאפשרת להקים ערוצים שיתחרו ראש בראש בערוץ 14, והיא תחייב את ערוץ 14, בהרבה מובנים, להיכנס תחת האלונקה של היצירה הישראלית המקורית. ולכן אתה גם לא רואה בערוץ 14 איזה תמיכת יתר ברפורמה. ההפך, אם כבר, שלמה פילבר התבטא לפני יומיים ואמר לשר התקשורת שהוא חושב שזאת רפורמה מיותרת, ושכבר הסוסים עזבו את האורווה ואין בזה צורך. אז זה מעניין לראות באמת, כאילו גם את המחלוקת בתוך הימין, באשר לנחיצות של הרפורמה הזאת.

אלעד: כן, מעניין. ובכל זאת, יש עוד דבר אחד שאני חושב שחשוב שנדבר עליו והוא בכלל לא קשור לחדשות. מה שנקרא הפקות מקור, מחויבות של ערוצי טלוויזיה, יצרניות תוכן בישראל להשקיע בהפקה של תוכן ישראלי מקורי.

ד"ר שוורץ אלטשולר: אז היום יש שני סוגים של שחקנים שחייבים להשקיע בערך 8% מההכנסות שלהם במה שנקרא, "הפקה ישראלית מקורית". כלומר, הפקה שהיא בעברית או בערבית או בשפות אחרות שמדברים בארץ, אבל שהפיקו אותה בארץ והיא מיועדת בראש ובראשונה לקהל ישראלי. זה כל הדרמות וכל הקומדיות וכל התכנים שאנחנו כל כך אוהבים לצפות בהם. אבל המצב שנוצר הוא, שלמשל שחקנים חדשים כמו נטפליקס, שיש לה המון מנויים בישראל כבר, או למשל הפלטפורמות הרב ערוציות שנמצאות על האינטרנט, כמו FreeTV וכיוצא באלה, לא מחויבות בדבר הזה בכלל. גם לערוץ 14 אין מחויבויות להפקה ישראלית מקורית. אז יש הבנה שצריך ליישר פה את המגרש, ובוא ניקח את המטפורה הזאת, כולם צריכים להיכנס מתחת לאלונקה של ההפקה הישראלית המקורית. ובאמת הצעת החוק מנסה ליישר את השוק ואומרת, כל אחד ייתן בהתאם להכנסות שלו. כן? האחוזים של המחויבות יגזרו בהתאם להכנסות.

אלעד: יפה, נשמע טוב. יותר שחקניות ישקיעו בתעשייה המקומית, בכותבים, בשחקנים, בתאורנים, באנשי הסאונד הישראלים, נהדר. לפי הצעת החוק, חובת ההשקעה המינימלית, אבל, תרד. כלומר, כל יצרנית תוכן תחויב להשקיע פחות, אבל בטוטאל יותר יצרניות תוכן יחויבו להשקיע. אז בתיאוריה, בסך הכל, התעשייה הישראלית תרוויח. אלא שכל זה תלוי בשחקניות ענקיות, שלפי הצעת החוק גם יהיו אמורות להשקיע בתוכן בישראל, אלא שבכלל לא בטוח שבסופו של דבר באמת יאלצו אותן לעשות את זה. אני מדבר על שירותי הסטרימינג הזרים בכלל, אבל בעיקר, בעיקר אני מדבר על נטפליקס.

ד"ר שוורץ אלטשולר: כן כדאי להגיד, אבל, שאחרי שהתפרסם התזכיר בקיץ, עלתה לרגל אל שר התקשורת שגריר ארצות הברית בישראל, מייק האקאבי, בא להיפגש איתו, ולפי מה שהתפרסם בתקשורת, בעצם אמר לו "למה אתם ממסים שחקנים אמריקאים? זה פוגע ביחסים של ישראל וארצות הברית". עכשיו, כרגע, גם נטפליקס נמצאת בתוך העוגה הזאת, או תחת האלונקה הזאת, אבל אנחנו נצטרך להסתכל טוב טוב ולוודא שלא מוציאים את השחקנים האמריקאים מתוך המחויבות הזאת. כי אז עוד פעם נשאר עם אותם שחקנים שצריכים לשאת בנטל ההפקה המקורית, שעכשיו מוסיפים להם בכוח עוד מתחרים בתוך השוק, כן? כי אמרנו שאין בעצם הסדרה של השוק ומי שרוצה להתחרות יכול לבוא. זה לא יוכל להחזיק מעמד הרבה שנים.

אלעד: תראו, זה לא רק שהשגריר האמריקני הזדעק, גם בכירי נטפליקס הזהירו שיאלצו להעלות מחירים בארץ אם יחויבו להשקיע בהפקות מקור ישראליות. ובלי השתתפות של שירותי הסטרימינג הזרים, התעשייה הישראלית תפסיד בגדול. וזה בדיוק העניין. זו עוד ביקורת שנשמעת על הצעת החוק. השר קרעי אומר שהיא תוריד מחירים, שהיא תשפר את מצבם של הצרכנים, אבל לא ממש ברור איך. ובכלל, יש ביקורת שההצעה הזו לא מספיק מוכנה, לא חשבו עליה מספיק. יש בה חורים, יש בה בעיות. זו הסיבה שהייעוץ המשפטי לא הסכים לאשר אותה.

ד"ר שוורץ אלטשולר: זה פעם ראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל שמוגשת הצעת חוק ממשלתית לכנסת עם כוכבית, שכותבת "היועצת המשפטית לממשלה לא אישרה את הצעת החוק". ואני חייבת להגיד, יש הרבה סתירות לוגיות בתוך הצעת החוק הזאת, ויש גם הרבה סתירות בין ההצהרות לגבי הצעת החוק לבין מה שיש בה. אומרים, "אנחנו מבטלים את כל המועצות הקומוניסטיות" ומקימים מועצה נורא דומה למועצה שקיימת. אומרים, "אנחנו לא רוצים בכלל רישיונות", אבל מחייבים את כולם להירשם. אומרים, "אנחנו לא רוצים לפקח", אבל משאירים קנסות נורא נורא גדולים. זאת אומרת, יש פה איזה לוגיקה פנימית מאוד בעייתית. עכשיו, השחקנים שמחזיקים מעצמם שומרי הסף, למשל ייעוץ וחקיקה במשרד המשפטים, או רשות ההסדרה במשרד ראש הממשלה, אמרו בדיוק את זה. הם אמרו, שבו עוד כמה שבועות ותיצרו הבשלה של ההסדרים האלה, שיש ביניהם הרבה פעמים איזה מין סתירה פנימית. כן?

תוודאו למשל שאם אתם פותחים את השוק לתחרות, אתם תמנעו הקמה של שחקנים נורא נורא גדולים ששולטים גם ברדיו, גם בטלוויזיה וגם בעיתונים. כן? מה שנקרא היום בעלויות צולבות. תאסרו על הדבר הזה. או אם למשל אתם רוצים לתמרץ את השוק, תתמרצו, אבל לא את השחקנים הקיקיוניים. או אם למשל אתם לא רוצים שיהיו חברות חדשות, תעשו כל מיני קביים של אחריות, בתוך החברות עצמן, כן? של אחריות תאגידית. אה, הדבר הזה לא… לא מאוזן עדיין, ולכן באמת יש פה איזה, לפחות מבחינתי, צער מאוד גדול, כי צריך את הרפורמה הזאת. צריך לייצר בקרה על השוק הזה, כי הוא לא פועל נכון לבד, כי אנשים לא יודעים לבחור לבד. את זה אומרים כלכלנים במשרד התקשורת, לא אני. אבל הצד השני הוא שבאמת יש פה איזה מין הצהרה מצד אחד שהצעת החוק אומרת דברים אחרים לגמרי. וזה מוביל אותך לשאול למה? למה עדיין לשמר שליטה בשוק הזה? למה להתנגח כל כך בכל מוסדות שמירת החוק? למה להגיד שמדובר פה בעצם בנקם בתקשורת? כל השאלות האלה, הם מלמדות קצת יותר, הייתי אומרת, על המוטיבציות.

אלעד: יש תשובה, או את משאירה לי את זה ככה?

ד"ר שוורץ אלטשולר: תשאל את הפרשנים הפוליטיים.

אלעד: דוקטור תהילה שוורץ אלטשולר, תודה.

ד"ר שוורץ אלטשולר: תודה רבה, להתראות.

אלעד: וזה היה "אחד ביום" של N12. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה, שירה אראל, הילה פז, עדי חצרוני ודניאל שחר, על הסאונד יאיר בשן, שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.

אני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן גם מחר.

[חסות]