top of page

אחד ביום - הזיכוי במשפט סלומון טקה

לפני שבעה באוקטובר המתח שבין הקהילה האתיופית לרשויות החוק היה בעיצומו. שורה של אירועים ותקריות הובילה רבים מבני הקהילה להפגין ולזעוק - וכך היה גם בשנת 2019 כשסלומון טקה, צעיר בן 18, נהרג כתוצאה מירי של שוטר. בשבוע שעבר בתום משפט ארוך השוטר היורה זוכה. הפעם אנחנו עם כתבנו יוסי מזרחי, שיספר מה שכנע את השופט שקבע שהירי שהרג את טקה היה מוצדק, ועם ד״ר פקדה אבבה - שיספר לנו למה למרות זאת, רבים בקהילה האתיופית לא השתכנעו.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 10/04/2024.

[חסות]

[מוזיקת רקע]

אלעד: היום יום רביעי, עשרה באפריל, ואנחנו "אחד ביום" מבית N12. אני אלעד שמחיוף ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו. סיפור אחד ביום, לכל יום.

יש כבר ויכוחים, יש כבר מחלוקות בחברה הישראלית שחזרו. חזרו לדיון, חזרו לסדר היום, חזרו לרחוב. אבל יש סוגיות שמלוות את החברה הישראלית שנים, אפילו עשורים, שנדמה שעדיין נמצאות בסוג של hold. לפני שבעה באוקטובר עסקנו, גם אנחנו, במשבר ובמתח שבין הקהילה האתיופית לרשויות החוק. שורה של אירועים, שורה של תקריות, הובילו רבים מבני הקהילה להפגין ולזעוק פעם אחר פעם. וכך היה גם כשבשנת 2019, סלומון טקה, צעיר בן 18, נהרג כתוצאה מירי של שוטר שלא היה במשמרת, אבל נקלע לתקרית שבה הרגיש שיש סכנה מיידית לחייו. בשבוע שעבר, המשפט הארוך בעניינו של השוטר הסתיים.

[הקלטה] השופט ד"ר זאיד פלאח: "אחרי שבחנתי את כל התיק ואת כל הראיות, ודנתי בכל הסוגיות, המשפטיות והעובדתיות שנמצאים בתיק הזה, הגעתי למסקנה, לפיה אני קובע שאתה זכאי. ואני מזכה אותך מביצוע העבירה של גרימת מותו של סלומון טקה, זכרונו לברכה."

[מוזיקת רקע]

אלעד: ועכשיו, אחרי שאמרנו, יש מחלוקות שכבר חזרו לדיון ולרחוב, ואחרי הזיכוי הדרמטי, יש את מי שחושש שאולי גם המחלוקת הזו תחזור לרחובות. אז הפעם אנחנו עם שניים; יוסי מזרחי כתבנו, הוא יספר לנו מה שכנע את השופט שקבע שהירי שהרג את טקה היה מוצדק, ועם ד״ר פקדה אבבה, שיספר לנו למה למרות זאת, רבים בקהילה האתיופית עדיין לא משוכנעים.

אלעד: שלום יוסי.

יוסי: אהלן אלעד.

אלעד: בואו נחזור ל-30 ביוני 2019, תתאר לי את השתלשלות האירועים שהסתיימה במוות של סלומון טקה.

יוסי: אז אנחנו מדברים על קריית חיים, שכונה בחיפה, סוף יוני, הנאשם, זה אותו קצין משטרה, לא בכיר, ביחד עם אשתו ושלושה ילדים קטנים, הקטנה הייתה לדעתי תינוקת בת שמונה חודשים, הולכים לטייל בגן ציבורי לא רחוק מהבית שלהם. והם... אתה יודע, לסוג של טיול, משהו רגוע, הוא לא היה בתפקיד באותו זמן, והם יוצאים, מטיילים, יושבים שם בגן משחקים, ובשלב מסוים מתחילים לחזור הביתה.

אשתו של הקצין אומרת לו, בשלב הזה, תשמע, אני ראיתי מקודם כמה נערים ניגשים לנער, נראה כאילו דוחפים אותו, מסתודדים סביבו, לוקחים ממנו שטר של חמישים שקלים והולכים, וזה היה נראה לה חשוד. היא סיפרה לבעלה, והוא ניגש, אתה יודע, לברר את העניין, מה בדיוק היה שם. אותו קצין משטרה, שהוא קצין סיור במשטרת זבולון, שעצמה נמצאת ממש כמה דקות נסיעה משם, שולף את תעודת המינוי שלו, מספר שהוא שוטר, מבקש לברר מה קרה, לוקח את אותו נער שעל פי החשד נסחט, הצידה, מברר מה הסיפור, ומתברר שבאמת היה אירוע סחיטה. ועד עכשיו הכל, אתה יודע, די רגוע וברור, אבל בשלב הזה מגיע סלומון טקה ומתערב בעניין.

אלעד: ספר לי עליו.

יוסי: סלומון טקה הוא צעיר, בן 19, גר באזור, בן העדה האתיופית, הסתבך כבר בעבר עם המשטרה לא פעם, מתערב בתוך העניין ופונה לשוטר, לאותו קצין משטרה, ואומר לו, מי אתה בכלל? השוטר שוב שולף את תעודת המינוי, מראה לסלומון טקה שטוען מנגד, זה תעודה מזויפת, אתה בכלל לא שוטר. ומכאן, חל שינוי בגישה גם של סלומון וגם של שאר הנערים כלפי אותו קצין. מתחילים לצעוק עליו, לקלל אותו, ללכת אחריו. השוטר מנתק מגע, הולך משהו כמו 90-100 מטרים לכיוון אחר, והם ממשיכים לרדוף אחריו. בשלב מסוים מתחילים גם לזרוק עליו אבנים, ממש מטווח של חמישה מטרים, השוטר מתרחק מהם, רואה את אשתו והילדים בקצה הרחוב, לא הולך לעברם כדי לא לייצר להם סכנה מיותרת, עוצר בחנייה של אחד הבניינים, די לפניהם, ושם זורקים עליו אבנים, הוא שולף אקדח, אומר שהוא יירה, ממשיכים לזרוק עליו אבנים, ואז הוא פשוט יורה. הוא לא יורה למעלה, לפי הנוהל המשטרתי, אלא יורה הצידה, לצד הדמות, לצד סלומון טקה. הקליע הזה פוגע באספלט מתחתיו, מתפצל, וחלק מהקליע עף היישר לתוך בית השחי של סולומון טקה, גורם לדימום מאסיבי, ובהמשך גם למוות.

[מוזיקת רקע]

מהשלב הזה המשטרה כבר מגיעה מאוד מהר, כי אותו קצין משטרה הזעיק אותם קודם, סולומון טקה מפונה לבית החולים רמב״ם בחיפה, בהמשך שם נקבע מותו. הנערים נעצרים, נגבית מהם עדות, מהר מאוד מגיעים גם אנשי מח"ש למקום, כי מתברר שזהו קצין משטרה, שביצע ירי, ולוקחים לו את האקדח, והוא נחקר, והחשד הראשוני שהסתיים גם בסעיף אישום, הוא גרימת מוות ברשלנות.

אלעד: מתי פרצו המחאות סביב האירוע הזה?

יוסי: כבר למחרת כשהתברר מי הוא ההרוג מהירי הזה, בני העדה האתיופית הזדהו מיד עם הקורבן, במקרה הזה עם בני משפחתו, וחיברו את זה באופן ישיר לטענות הכלליות נגד המשטרה, שחלקן צודקות, לאורך השנים האחרונות, שמדברות על profiling, על שיטור יתר כנגד בני הקהילה, על כך שלמעשה מזהים מישהו מסוים כבן העדה האתיופית, אז קודם כל נבדוק אותו, נחשוד בו, כי יש לנו ניסיון עבר, וככה הוא הופך לחשוד עוד לפני שקורה משהו. וזה הוביל מהר מאוד ליציאה החוצה של אלפי צעירים, בני העדה, בקריות, קצת בחיפה, בנתניה והרבה בתל אביב, באזור עזריאלי.

[קולות רקע מהפגנה]

חסימות, מהומות, אנחנו מדברים על ניידת משטרה שהפכו אותה ולאחר מכן הוצתה, אבנים הושלכו. היה קרב אמיתי, בין בני העדה לבין המשטרה. אני מזכיר לך, היו גם השתוללות ברחובות, ניפוץ חלונות ראווה של חנויות באזור תל אביב. היה זעם אמיתי שהתפרץ החוצה, ונגיד שכל זה קרה עוד לפני שידענו, וגם בני העדה ידעו, מהן העובדות לאשורן.

אלעד: וכשהוגש כתב האישום, מה נטען בו, במה הואשם השוטר?

יוסי: הטענה נגד השוטר הייתה שהוא ביצע ירי, שלף אקדח וביצע ירי בשטח מגורים, בעקבות אותו ויכוח והתנהלות מול החבורה של סלומון טקה, למרות שלא הייתה שם סכנת חיים, לפחות לטענתם. לא הייתה סיבה לשלוף את האקדח ולבצע ירי, וגם אילו הייתה סכנת חיים, לטענתם אפשר היה למנוע אותה מלכתחילה, באמצעות הקפדה על נוהל מעצר חשוד, על ירי לאוויר למקום לא מסוכן, וכך היה אפשר למנוע את המוות, ונזכיר שלא מדובר ברצח או בהריגה, עם כוונה נפשית מסוימת, אלא גרימת מוות ברשלנות. דהיינו התנהלות אחרת של אותו קצין משטרה, יכולה הייתה להביא לתוצאה שונה, אילו היה מקפיד על הנהלים. זה היו הטענות של מח"ש, בבית המשפט, לפחות בתחילת הדרך.

אלעד: וכשהמוות של סלומון טקה כבר הפך לאירוע בעל משמעות שהיא גדולה יותר, מאשר המקרה הנקודתי. הוא הפך ממש לסמל, ובאווירה הזו נפתח המשפט, הדבר הזה הורגש באולם?

יוסי: המשפט הזה מתנהל בבית משפט השלום בחיפה, ערכאה נמוכה יחסית, אבל בגלל הנסיבות שלו, בגלל הזעם, בגלל ההפגנות, המהומות, שהתרחשו לאחר הירי, שום דבר שם לא היה שקט, רגיל. הגיעו לשם חברי כנסת, הגיעו לשם גורמים שהזדהו עם המאבק של בני העדה. ומספיק שהם מגיעים למשפט, והם יושבים, מול השופט, שבוודאי רואה, מכיר, יודע מה קורה מסביב. מצד אחד בני המשפחה, באמצע המון שוטרים, מאבטחים, מנסים למנוע כל חיכוך בכל דיון שעלול להתפוצץ מהר מאוד. ובצד השני בספסל הנאשמים יושב אותו קצין משטרה, שמסביבו תמיד, מעבר לאבטחה ולשוטרים ולכולם, עוד חמישה, שישה בלשים מהימ"ר, בוא נגיד, מהחבר'ה הקצת יותר גדולי גוף שעמדו מסביבו, ניסו גם להגן עליו פיזית, מחשש שיקרה משהו, וגם פשוט להסתיר אותו שלא יראו אותו, כי כל אותו זמן וגם עכשיו, עדיין יש צו איסור פרסום על זהותו של השוטר, וכל דבר שיכול להוביל לזיהויו. וכשמגיעים לבית המשפט, ואני ליוויתי רק חלק מהדיונים היותר משמעותיים בתיק הזה, אתה רואה גם את הזהות של האנשים שמגיעים לשם. דהיינו, את העדים, אותה חבורה שעמדה סביב סלומון טקה, את ההתנהלות שלהם באולם בית המשפט, אתה רואה עד בן 17 שיושב שעון לאחור, רגליים על דוכן העדים, פחית XL ביד, מדבר עם השופט כאילו זה החבר הכי טוב שלו, סותר את העדות של החבר שעמד חצי מטר ממנו באותו אירוע. זה היה ברור מאוד, כבר מהשלבים הראשונים, לאן התיק הזה הולך.

אלעד: והשוטר עצמו, הוא טען שלא רק שהוא פעל על פי ההנחיות, אלא שהוא אפילו היה יותר זהיר מההנחיות. הוא אמר שהוא חש סכנה לחייו, ועדיין ירה ירי אזהרה בלבד. אבל, למה למשל לא לירות לאוויר, כמו שאומר הנוהל, איך הוא הסביר את ההחלטה שלו, לירות לכיוון הרצפה בצד?

יוסי: מבחינת הירי, למה לא ביצע קודם לכן עוד ירי באוויר, הגיע השוטר, סיפר את גרסתו וטען שחשש לסכן את השכנים, תושבים, אנשים שגרים שם למעשה בשורות של בניינים מאוד צפופות. ובהמשך הוא גם מביא עד מומחה מטעמו, ניצב בדימוס זוהר דביר, מי שהיה מפקד הימ"מ וסמפכ"ל המשטרה, והוא למעשה ניתח את השטח, את המרחק שאותו קליע יכול היה לעבור, והגיע למסקנה שאילו הקליע היה נורה באוויר, הוא היה עף למשהו כמו 2,200 מטרים מאותה נקודה, והיה מסכן לא מעט אנשים בדרך, אנשים שעברו ברחובות, אנשים שהיו במרפסות. ולכן, לפחות לטעמו, ירי לצד הדמות, מסכן פחות.

אלעד: והמשפט עצמו, יוסי, נערך שנים. הוא התעכב בגלל הקורונה, גם המלחמה עכשיו. וכמעט חמש שנים אחרי שסלומון טקה מת כתוצאה מהירי של השוטר, חמש שנים, השופט קיבל החלטה.

[הקלטה] השופט ד"ר זאיד פלאח: "המסקנה הסופית היא שאני מזכה את הנאשם פעמיים. פעם אחת, מאחר והסעיף הדורש כי אדם נטל סיכון בלתי סביר, כחלק מיסודות העבירה של גרימת מוות ברשלנות לא התקיים, לכן אני מזכה אותו. מעבר לכך, גם אם היה מתקיים סעיף זה, אני קבעתי שמתקיימת במקרה זה הגנה עצמית, הנאשם עמד בכל התנאים הנדרשים להגנה עצמית, ולכן אני מזכה אותך גם בשל ההגנה העצמית. לסוף דבר, אני קובע שאתה זכאי."

יוסי: השופט אומר קודם כל, מבחינת בדיקה עובדתית של סכנת חיים, הוא קובע שהייתה סכנת חיים ממשית ומיידית לאותו קצין משטרה. באופן אובייקטיבי, נזרקו עליו אבנים חלק מהאבנים פגעו בו גם, מצאו DNA של הידיים, של מי שהשליך את האבנים, כולל של סלומון טקה. זה אחד, הוא קובע שסלומון טקה היה שיכור באותו זמן, השתמש קודם בסמים קלים, ויש לזה השלכות מעבר לאווירה, זה השפיע על התנהגות שלו חסרת העכבות, שבאה למעשה לתוך ויכוח עם השוטר וגרמה לו להתנהל בצורה הזאת. השופט קובע שלהבדיל מהעדויות של שאר החבורה, הגרסה של הקצין שהייתה בפניו היא אמינה, נתמכת בראיות פורנזיות, העדות שלו הייתה משכנעת, ובסוף גם הוא ביצע ירי לצד הדמות, כדי ליצור הרתעה במינימום נזק. על זה מה שחשב השוטר באותו זמן, וברמה עובדתית שם, קבע השופט שהייתה סכנת חיים, ומכאן קמה גם הסמכות, לבצע ירי לעבר הדמות שמסכנת אותך, ירי ממש אליה. ואם קמה סמכות כזאת, אז מקל וחומר, קמה סמכות גם לירות לצד הדמות.

אלעד: עד כמה, אם בכלל, נכנסו הטענות לאפליה סיסטמטית, לשיטור יתר על הקהילה האתיופית, עד כמה זה נכנס לתוך המשפט, או לתוך הכרעת הדין?

יוסי: הטענות האלו של בני העדה, לעניין ה-profiling והשיטור יתר לא נכנסו לתוך המשפט, זה לא עלה. זה היה באווירה, זה היה ברקע, המיקום היחידי שאני ראיתי, לפחות בתיק הזה, שזה הוזכר, זה הוזכר בסוף, על ידי השופט כשהוא ניסה להסביר לבני המשפחה שהם בוודאי כועסים, אבל הצדק, אין לו רק כיוון אחד, אלא הוא פועל לשני הצדדים, ולא משנה מהי זהות הקורבן.

[הקלטה] השופט ד"ר זאיד פלאח: "ייתכן ויהיה קשה לכם לקבל את החלטת בית המשפט. וייתכן ותחוו תחושה של ניכור, כעס, ואולי גם תחושה של חוסר צדק. וחשש, שמא האמת לא הושגה. כפי שהודעתי עוד בטרם תחילת שמיעת הראיות בתיק הזה, הצדק, לא פועל רק לצד אחד, אלא לשני הצדדים. במובן זה, שכשם שהצדק יכול היה להוביל להרשעת הנאשם, אותו צדק יכול גם להוביל לזיכויו, כפי שקרה במקרה זה."

יוסי: הוא ניסה להסביר להם שהוא מבין לליבם, הוא מבין שהם יגידו שעלולים לטעון עכשיו בתקשורת, או בכלל, שאין פה צדק, שבגלל זהות הקורבן, שיוך שלו לבני העדה האתיופית, זה מה שגרם להקל עם השוטר, ולכן גם השופט החמיר עם עצמו, וגם עם העדים שהיו שם. חקר לעומק, כתב פסק דין, שזה פחות מקובל בבית משפט השלום, של למעלה מ-220 עמודים, בנוסף לזה תקציר של 9 עמודים, כדי שכולם יוכלו לקרוא, בנוסף ביקש שהדיון יהיה משודר באופן פתוח. שכל מי שרוצה ייכנס ליוטיוב, ויוכל לשמוע בדיוק מהם הטיעונים של הכרעת הדין, או הקביעות של הכרעת הדין בעניין סולומון טקה, ולמנוע את מחול השדים שהיה מסביב, שברובו התבסס על דברים שלא קרו. על אווירה, על טענות בעלמא, אבל לא על עובדות.

[מוזיקת רקע]

אלעד: חסות אחת, וממש מיד חוזרים.

[חסות]

אלעד: שלום ד"ר פקדה אבבה.

ד"ר אבבה: שלום אלעד.

אלעד: אתה דוקטור לפילוסופיה מאוניברסיטת תל אביב, אתה גם עמית מחקר במכון מולד, ואקטיביסט פוליטי שחקר את היחסים של העדה האתיופית עם מדינת ישראל. אבל אני רוצה קודם כל לשאול אותך ממש שאלה ברמה האישית, כפקדה, מה דעתך על הכרעת הדין?

ד"ר אבבה: כשהגיעה הכרעת הדין אני צפיתי בשידור חי בהקראה, ואחר כך גם קראתי את כל 220 עמודים של הכרעת הדין. זה היה יותר אנחת ייאוש מזה שהשופט כאן פספס הזדמנות בלתי חוזרת לשמש כבולדוזר שדוחף את היסטוריית היחסים בין קהילת יהודי אתיופיה, לבין המשטרה ובין המדינה למקום אחר.

אלעד: כלומר, אתה אומר שהמקרה הנקודתי הזה קשור, או מסמל, תופעה חברתית, תופעה אזרחית שהיא גדולה יותר, ושהדבר הזה היה צריך לבוא לידי ביטוי גם במשפט, ובטח בהכרעת הדין.

ד"ר אבבה: כל המקרה הזה, יושב על תשתית ש... רעועה של יחסים, שהייתה חייבת לקבל התייחסות ראויה. זה לא עוד מקרה רגיל. עכשיו, עיקר גאוותו של השופט, זה שהוא השאיר את הרחוב בחוץ. עכשיו, הוא טורח להדגיש את זה, מכיוון שאתה יודע, בדיוק אחרי המקרה הזה, המדינה בערה. ועיקר גאוותו של השופט, הוא אומר, אני השארתי את הרחוב בחוץ. ואני שואל, למה השארת את הרחוב בחוץ? זה מקרה קלאסי, שאתה צריך להביא את הרחוב אל תוך בית המשפט. מכיוון ש… אתה לא שופט שהגיע אלינו ממאדים, וכשאתה מסיים עם עבודה בבית המשפט, אתה לא הולך לצפות בערוץ 12 של הודו. אתה פה. הרחוב זה כלי עבודה מרכזי שלך.

אלעד: רגע, אתה אומר שבית המשפט צריך לקדם גם תהליך חברתי. והתהליך החברתי הזה, הוא ללא ספק חשוב, הוא מוצדק אמנם, אבל לקדם אותו גם במקרה שהדבר לא מסתדר עם העובדות? גם במחיר שאדם חף מפשע יורשע?

ד"ר אבבה: לא, לא במחיר. אבל אני יותר ממשוכנע, בטח אחרי שקראתי את ה-220 עמודים האלה, שזה בטח לא היה המקרה. כל המשפט, כל המשפט כולו יושב על ההנחה, על הנחה אחת ויחידה, מידת הסכנה שחש השוטר בזירת האירוע. בהכרעה שנמסרה בבית המשפט, השופט קובע את הקביעות הבאות. קודם כל הוא אומר "אני קובע כי השוטר היה נתון בתחושת סכנה בלתי אפשרית". מכאן הוא ממשיך "אני קובע שהייתה לו סמכות לירות לגופו של סלומון", כדי להרוג אותו, לא הצידה. ולבסוף הוא גם אומר "אני קובע שמה שמח"ש, אתם מח"ש, התובעים, מציגים כרשלנות הורגת, היא בכלל התנהגות מזהירה ומרשימה של השוטר". אוקיי? עכשיו, הכרעת הדין שמוצגת בצורה כזאת, מלמדת כי תחושת הסכנה הבלתי אפשרית של השוטר, הייתה הנחה אקסיומטית. וכאקסיומה, היא המסגרת שמחזיקה את הסיפור כולו. בלעדיה הכל קורס. עכשיו, נניח לעובדה שתחושה בכלל, ובתוך זה גם תחושת סכנה במקרה הספציפי הזה, היא עניין לפרשנות סובייקטיבית. אבל, הייתה לי ציפייה, שיהיה כאן טיעון משפטי, שמסוגל לשאת את משקלה העצום של האקסיומה הזאת, ובתוך זה גם ציפייה שיהיה כאן טיעון משפטי לוגי, סדור, שמראה באותות ובמופתים, אלעד, לא פחות, באותות ובמופתים, איך בית משפט הגיע לקביעה שתחושת הסכנה של השוטר, הפכה לסיפור המסגרת, לאקסיומה שעל בסיסה הוא גם זוכה.

בעמוד 110, השופט שוב, מנהל דו-שיח עם השוטר, ואומר לו, "בעצם מה שאתה אומר לי, זה שמבחינתך, באירוע הזה, אחד משניכם היה צריך למות, זאת הייתה הסיטואציה". והשוטר עונה "חד משמעית". והשוטר מתאר סיטואציה שבה בעצם, הקיפו אותו, הביטוי שהשוטר משתמש בו, זה תחושת "עטפו אותי, הנערים עטפו אותי" וככה שלא הייתה לי דרך להימלט. עכשיו, התובעת מראה סרטון שבו בעצם הנערים הולכים אחד אחרי השני בטור. ואז, מעמתים אותו מול הדבר הזה, ואומרים לו, רגע, אבל הם לא עוטפים אותך, הם עומדים אחד אחרי השני. והשוטר אומר, זאת התחושה שלי, התחושה שלי שעטפו אותי. ואז אתה מגיע לעמוד 144, והשופט אומר, אני מסכים, הנאשם אכן שינה את גרסתו, או, נמצאו סתירות בגרסתו, הן בנוגע למספר האבנים, הן בנוגע למספר הנערים שזרקו עליו את האבנים. ואז מגיע למשפט המחץ, יחד עם זאת, לא ניתן לבחון את גרסתו בזכוכית מגדלת, ולהתחשבן איתו, על כל מילה שהוציא מפיו. ואז מגיע המסמור האחרון, בעמוד 153, שהשופט קובע, איני זקוק, תקשיב טוב למשפט הזה, אלעד, "איני זקוק לחוות דעת מומחה, מומחה בכדי לקבוע שהנאשם חש סכנה באירוע". נקודה. אנחנו בעמוד 153, הפסק דין ממשיך עד 220, אבל מכאן, בעצם, למעשה אפשר להפסיק לקרוא.

אלעד: אבל כמו שאתה אומר, או טוען, שבית המשפט לקח את הגרסה של השוטר, את העובדה שהוא טען שהוא חש בסכנת חיים והתייחס לכל הדבר הזה כעובדה מוגמרת, איך אתה יכול בעצם לבוא ולטעון ההפך? כי אנחנו לא מדברים רק על תחושה סובייקטיבית של השוטר בזמן אמת. הוא עמד בפני קבוצה של צעירים, הם זרקו עליו אבנים, הם אימו עליו. גם אובייקטיבית אפשר לומר שיש כאן, לכל הפחות, עילה לחוש בסכנה.

ד"ר אבבה: אני לא אומר שהוא לא חש בסכנה. מה שאני אומר זה שהשופט בקביעה הזאת שלו, עשה בלבול חריף בין משטרה לצבא. צבא זה כמו כלב תקיפה, הוא מזהה איום, כפי שהוא מזהה את האיום הזה, והוא פועל להסיר אותו. המשטרה היא גוף אזרחי, היא גוף שנותן שירות לאזרחים. שימוש בכוח קטלני עומד למשטרה, אבל כאחד הכלים, ובדרך כלל בין האחרונים, אם לא האחרון שבהם. במובן הזה, אני מצפה משוטר, קודם כל, להיות מסוגל, כאיש מקצוע, לצאת ממצבי לחץ. ב', להפעיל את כל הכלים האחרים האפשריים בכדי לצאת מהמצב הזה, מכיוון שהוא לא אמור לנטרל כל איום כברירת מחדל. אני אתן לך את הדוגמה הבאה, זה על בסיס ההכרעת הדין הזאת, אם שוטר מוצא את עצמו בוויכוח סוער, אפילו אלים, בחנייה, על חנייה, קמה לו הסמכות לירות כדי להרוג. שאני אומר זאת לא... ככה לא נראית חברה שחיה באופן אורגני. ככה נראית מיליציה, שבה בעצם קשורה אחד בשני, על ידי חוקים יבשים. תפקידה של המשטרה היא לאפשר את החיות האורגנית הזאת, וגם אם הוא נתקל במצב של ויכוח סוער ואפילו אלים על חנייה, אי אפשר שהדבר הזה ייגמר במוות. שהמפגש הזה, בין משטרה לבין נוער, או בין משטרה לאזרחים, בין אם זה ויכוח על חנייה, לבין אם זה ויכוח בין נערים על ה-50 שקל, לא יכול להיגמר במוות של מישהו.

אלעד: הפער הוא מאוד גדול. אתה יודע, אני שומע אותך, שמעתי גם אחרים, שביקרו את הכרעת הדין. ומול הטענה של השוטר והקביעה של בית המשפט שהשוטר נהג בזירה אפילו בזהירות יתר, אתה אומר שהאירוע הזה, להפך, הוא תמצית של אצבע קלה על ההדק.

ד"ר אבבה: הרבה מאוד מהאזרחים שחיים במדינה הזאת, שהם לא שייכים ליוצאי אתיופיה, יכולים להיות רגועים. המפגש שלהם עם המשטרה, או המפגש של הילדים שלהם עם המשטרה, ב-99.9% מהמקרים, הוא לא ייגמר, לא... בטח לא במוות, אפילו לא במקרה שהשוטר ניגש, בטח לא שוטר מחוץ לתפקיד ניגש לנערים האלה. ההתפתחות הדרמטית, והאסקלציה המטורפת שקרתה כאן, היא מה שאני שנים טוען, שבמדינת ישראל יש הבחנה בין שני ציבורים. ציבור שצריך להגן עליו, וציבור שצריך להתגונן מפניו. בדרך כלל, הציבור שצריך להתגונן מפניו נראה שחור או ערבי. ומבחינה הזאת אני אומר, כמו שאמרתי, על פי ההכרעה הזאת למעשה כאילו כל סכנת חיים של שוטר, הוא יכול לירות להרוג, ואני אומר, חבר'ה, תורידו דופק, אלעד גם אתה, תורידו דופק, המפגש שלך עם המשטרה לא ייגמר ככה. המפגש שלי עם המשטרה יש לו פוטנציאל להיגמר ככה ב-99.9% מהמקרים. מכיוון שכשהשוטר יוצא מהתחנה או מהבית שלו, הדימוי שיש לו של הציבור שצריך להתגונן מפניו נראה כמוני. ואת זה… היה צריך השופט לקפוץ על המקרה הזה, לקפוץ עליו. ולהגיד, היחסים האלה, הם לא יכולים להמשיך ככה. המפגש בין משטרה לבין נוער יוצאי אתיופיה לא יכול כל פעם להיגמר במכות, במעצר או במוות.

אלעד: פקדה, אין, או ליתר דיוק לא צריכה להיות, מחלוקת על כך שיש תופעת שיטור יתר כלפי הקהילה האתיופית. שיש profiling, שיש אפליה. ב-2018, ועדת פלמור, בראשות מנכ"לית משרד המשפטים לשעבר, אמי פלמור, הגישה את הדו"ח, למיגור גזענות נגד יוצאי אתיופיה, ראו שם בבירור בנתונים, שהתופעות האלה קיימות. אבל יכול להיות, שהמקרה של סלומון טקה הוא פשוט לא המקרה שמייצג את הבעיה הזו?

ד"ר אבבה: תראה, אני, אני נוטה אפילו, יותר מזה, לא להסכים איתך.

אלעד: תסביר לי. כלומר, אנחנו מדברים על צעיר, מוכר למשטרה. הוא איים על שוטר שהראה לו תעודה, והוא סירב לקבל אותה, הוא זרק אבנים על שוטר, הוא סחט נער צעיר. אתה, לדוגמה, דוקטור לפילוסופיה, גם אתה סלומון טקה?

ד"ר אבבה: בוודאי, איזה שאלה? איזה שאלה? אתמול הלכתי להביא משהו לבת זוג שלי מאחותה, וזה לא באיזה שכונה, ברחביה בירושלים. וניידת חצתה את האחד הרחובות שעברתי. אתה יודע מה היה האינסטינקט שלי, אלעד? אני עצרתי. אני עצרתי והלכתי אחורה. זה… על זה אני מדבר איתך. אני, מעולם לא הייתה לי שום התקלות, לא שום דבר, אבל הפעולה האינסטינקטיבית שלי הייתה, לראות… למראה ניידת משטרה, לעצור וללכת אחורה. זאת הייתה הפעולה האינסטינקטיבית שלי.

והשאלה שלך, שכאילו במובנים מסוימים, אני יודע שזה לא מה שהתכוונת, שכאילו יש לה משהו מתריס, האם אתה סלומון טקה? ואני אומר לך כן. לא כסיסמה, או כדי להלהיט איזושהי תחושה. כי ברור לי המרחק שאני והוא נמצאים בו, ובכל זאת, כן. מכיוון שהיחסים שלי עם המשטרה, והיחסים שלו עם המשטרה, מושתתים על אותה היסטוריה. אני הולך ברחובות המדינה, אני ציבור חסר פנים. אני כאילו massless face. אני מהלך לא כאינדיבידואל שצריך להתעניין ברקע שלו, מה הוא עשה, מה הוא לא עשה, האם הוא הפריע לשוטר, לא, לא, לא. אני הולך ברחוב, אני בעצם מייצג קולקטיב. ככה אנחנו מסתובבים ברחובות המדינה, כקולקטיב. לא כאינדיבידואלים שהמעשים שלהם הם העדות אם הם רעים או טובים. אנחנו מסתובבים כקולקטיב.

אלעד: אז יש משהו שמעניין אותי, בנוגע למה שאנחנו רואים או, אתה יודע מה, למה שאנחנו לא רואים, עכשיו. כי המוות של סלומון טקה בזמנו, הוביל למחאות ענק, דיברנו על זה. וברור לי מהדברים שאתה אומר, שהסנטימנט של רבים בקהילה, לא השתנה. כלומר, עדיין רואים במקרה הזה, מקרה מייצג של אפליה, של קיפוח, של שיטור יתר. אז תסביר לי, איך זה שהזיכוי של השוטר שירה, לא מוביל למחאות? מה השתנה?

ד"ר אבבה: יכול להיות שאני אתבדה. סיכוי נמוך מאוד שאני אתבדה, אבל לא יהיו מחאות. הסיבה הראשונה זה שמחאה זה דבר מאוד מתיש. לצאת לרחוב, זה מצריך גיוס אנרגיה שלקהילה הזאת כבר אין. דבר שני, אולי הדבר היותר מהותי, זה שאני תמיד מזכיר לכל מי שאני משוחח איתו. אתם לא מבינים כמה פטריוטיזם יש בתוך הקהילה הזאת. זו הקהילה הנלהבת ביותר, הלהוטה ביותר לאינטגרציה בתוך החברה הישראלית. היא עושה כל מה שנדרש ממנה, לא כמעט, כל מה שנדרש ממנה. וכשהיא רואה את מולדת האם במצוקה, אני מבטיח לך, אלעד, אף אחד, כולם יבלעו את הרוק, אף אחד לא יצא לרחוב, כדי למחות. הפוך מזה, סיפורי גבורה מפה ועל כמה שתרצה, על לוחמים בשדה הקרב. התגייסות שאין לה גבולות. זו קהילה כל כך כל כך כל כך פטריוטית בתפיסה שלה, את היהדות, את הישראליות, את הירושלמיות אפילו הייתי אומר, שאין שום סיכוי בזמן שהם רואים את מולדת האם במצוקה, הם יעשו משהו כזה. אבל אחרי שאמרתי את זה, אני גם אומר, אני מאוד מאוד מקווה שגם לא יהיו מחאות. לא מהסיבות שאתה חושב. אני חושב, אלא הפוך מזה, אנחנו במהלך השנים, הלכנו והתמקצענו במחאות. הפכנו להיות קהילה עם היסטוריה מפוארת של מחאות והפגנות, אבל עם דמיון פוליטי מוגבל, עם עשייה פוליטית גרועה. עכשיו אנחנו יודעים עם השנים שממשלות בישראל פיתחו חסינות מטורפת נגד מחאות והפגנות. חסינות מטורפת. ולכן אני אומר, ההיסטוריה המפוארת שלנו בהפגנות ומחאות, הניבו הישגים דלים וכמעט לא משמעותיים. אנחנו חייבים להשתפר בגיוון כלי המאבק שלנו. חייבים להתחיל לגבות מחירים כבדים פוליטיים ובמזומן מהשלטון, שלא לוקח אותנו בעיצוב המדיניות, חלוקת משאבים, ולקחת ברצינות גמורה את הצרכים בחינוך, בפירוק הגטאות, בקביעת מדיניות בריאות ובשיכון. חייבים להתחיל, לגבות מחירים פוליטיים כבדים ובמזומן ועכשיו.

אלעד: ד"ר פקדה אבבה, תודה.

ד"ר אבבה: תודה אלעד.

אלעד: ותודה ליוסי מזרחי.

וזה היה "אחד ביום" של N12. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה עדי חצרוני, דני נודלמן, שירה אראל ודניאל שחר. על הסאונד יאיר בשן, שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.

אני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן גם מחר.

[חסות]

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

12 views0 comments

Comments


bottom of page