אחד ביום - פגיעות טקסיות: הצד האפל של הרוע

אזהרת טריגר - תיאורים קשים מאוד

פגיעות טקסיות - פגיעות בילדים בידי קבוצה של משתתפים שכוללת גם אלמנטים טקסיים -  זה מושג ששמענו בעבר, רק לא ידענו אם להאמין. בעקבות הדיון המיוחד שהתקיים בשבוע שעבר בוועדה לקידום האישה בכנסת והעדויות שנשמע בו, נדבר הפעם עם נעמה גולדברג מנכ״לית עמותת "לא עומדות מנגד", חיים ריבלין עיתונאי של גוף התקשורת ״שומרים״ וטס מאיר, שחקנית ויוצרת שתספר בגוף ראשון על הפגיעות הטקסיות שחוותה.

---

‏תאריך עליית הפרק לאוויר: 10/12/2025.

‏[חסות]

‏אלעד: הפרק של היום יכלול תיאורים קשים של אלימות כלפי ילדים. אז בבקשה הפעילו שיקול דעת לפני האזנה.

‏[מוזיקת פתיחה]

‏היום יום רביעי, 10 בדצמבר, ואנחנו "אחד ביום" מבית N12. אני אלעד שמחיוף ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו. סיפור אחד ביום, בכל יום.

‏נעמה גולדברג כבר חשבה ששמעה הכל.

‏נעמה: לפני משהו כמו 8 שנים, פנתה אליי אחת הנעזרות של העמותה, בחורה שאני חושבת שהייתה אז בשנות ה-30 לחייה, וסיפרה לי סיפור שעל פניו אה… כל אדם בר דעת יגיד שהוא מופרך. היא תיארה פגיעה שהיא צולמה, שהיו שם כל מיני אנשים וגם אבא שלה, וסחרו בה בין אנשים, והיא הייתה בתוך… הזכירה איזשהו מבנה מסוים ביישוב שהיא גרה בו. זה היה נשמע לי כל כך כל כך לא הגיוני, שאני פשוט העברתי את זה הלאה.

‏אלעד: נעמה היא מנכ"לית עמותת "לא עומדות מנגד", שמסייעת לנשים במעגל הזנות, עמותה שקיבלה בשבוע שעבר עיטור מיוחד מנשיא המדינה. נעמה היא מלאת ניסיון, היא מלאת ידע, ולפני 8 שנים, כשאותה אישה בשנות ה-30 לחייה סיפרה לה את הסיפור, נעמה חשבה שהאישה הזו, איך נאמר בעדינות? - לא מדייקת.

‏נעמה: אני חשבתי שהיא בהתקף פסיכוטי. אני ייחסתי את זה לאיזשהו סוג של טרלול. כאילו, אמרתי "אני יודעת שיש מולי אישה פגועה. אני מניחה", אני כבר יודעת להגיד מקצועית שיש גם פגיעה מינית, אבל התיאורים נשמעו לי מוגזמים, מופרכים אה… לא הגיוניים. לא ידעתי להסביר את זה לעצמי. פשוט לא לא הצלחתי להבין. בגלל זה עשיתי מה שרוב האנשים עושים וזה להגיד "לא, לא יכול להיות".

‏אלעד: במשך לא מעט זמן שם נשארה העדות הזו עבורה, מקוטלגת ב"לא יכול להיות". אלא שאז הגיעה לנעמה עוד אחת, עוד עדות מאוד דומה שסיפרה אישה שנייה, עם פרופיל מאוד דומה.

‏נעמה: שתיהן שייכות לציונות הדתית, שתיהן באותו אזור גאוגרפי, פחות או יותר באותו גיל, אותו סיפור, הן לא מכירות אחת את השנייה. ופה כבר התחלתי לחשוד שמשהו… משהו פה… משהו לא מריח טוב.

‏אלעד: גם אז נעמה לא ממש השתכנעה, אבל היא כן החליטה שלכל הפחות שווה לבדוק אם שתי עדויות דומות, משתי נשים שונות, יכולות, אולי, להוביל לעוד. אז נעמה פרסמה פוסט בפייסבוק, פוסט די כללי, מעורפל. היא שאלה אם למישהו יש מידע על פגיעה מאורגנת אפשרית בילדים, במקומות מסוימים בארץ ובתקופות מסוימות.

‏נעמה: וקיבלתי… לא יודעת, עשרות רבות של הודעות אה… של נשים שלא מכירות אחת את השנייה, שתיארו דברים דומים. אה… זה היה החל בהודעות "הצלחתך הצלחתי" ו…העלמות, וכלה בהודעות של "אני זוכרת דברים כאלה זה, זה כמו סרט רע", והודעות מאוד מאוד מפורטות, של נשים שגם עברתי לדבר איתן בטלפון, ולאט לאט התבהרה לי איזושהי תמונה, ניסיתי להבין אותה לעומק, ניסיתי להבין מה אני רואה פה, לא כל כך הצלחתי, ניסיתי למצוא איזשהו רפרנס, אה… אה… אמוני לדבר הזה, כי חלק תיארו, רוב הפונות אלי הגיעו מהמגזר הדתי או הדתי חרד"לי. הגיעו גם מחרדיות ותיארו איזשהו מרכיב של תפילות או ריטואלים. עכשיו חשוב להגיד שלא הגיעו רק מהמגזר הדתי, הגיעו גם עדויות של חילוניות ואף אחת העדויות הצביעה על מוסלמים, ועוד כל מיני מגזרים. אבל בגלל שחלק מהנפגעות הזכירו אלמנטים של תפילה, אז זה מאוד בלט העניין ה… של החרדים וה… והחרד"לים. ואז גם קצת התוודעתי למונח "ritual abuse" - פגיעה טקסית.

‏אלעד: אני אשתף אתכם במשהו. אנחנו חושבים על הפרק הזה, על הנושא הזה, כבר לא מעט זמן, כי גם אנחנו עברנו תהליך דומה לזה שעברה נעמה. מ"לא יכול להיות" לסיפור ועוד סיפור, לעוד אינדיקציה, לחוט שמקשר, למחשבה כזו שאולי, למרות הכל? אולי בכל זאת? ואז, אז בשבוע שעבר משהו השתנה.

‏טס: מגיל שבע עד גיל 21 אבא שלי היה מוכר אותי לכל מי שרק רצה. שנים על גבי שנים הייתי נאנסת באכזריות על ידי קהל שלם של משתתפים. לא פחות משבע, לפעמים גם 20. כתות שהעבירו אותנו הילדים בטקסים ופולחנים דתיים. היו מכריחים אותנו לענות אחד את השני. היו מורחים אותי בצואה. הייתי צריכה לחפור לעצמי קבר עם הידיים.

‏אלעד: בוועדה לקידום מעמד האישה של הכנסת נערך דיון מיוחד בנושא פגיעות טקסיות. אלו פגיעות בילדים בידי קבוצה של משתתפים, שכוללות גם אלמנטים טקסיים. זה לא הדיון הראשון שנערך בנושא הזה שם, זה השלישי, אבל בכל זאת משהו כאן היה שונה. אחרי הדיון, ועוד במהלכו, כלי תקשורת התחילו לצטט מתוכו, לפרסם את קטעי העדויות שנשמעו שם. סיפורים שפעם היו מקוטלגים אוטומטית ב"לא יכול להיות", פתאום התקבלו עם יותר אוזן קשבת, עם יותר נכונות לשמוע. ואז אמרנו גם אנחנו - הגיע הזמן. אז הפעם נעמה גולדברג, חיים ריבלין וטס מאיר בפרק מיוחד של אחד ביום על הצד האפל של הרוע. הצד שעכשיו, אולי, מתחיל להיות מעט יותר מואר.

‏[מוזיקת רקע]

‏טס: אז אה… גדלתי בבית חרדי, אדוק, בין 10 ילדים, ברמות, בירושלים.

‏אלעד: על ההתחלה של השיחה שלנו, ממש בהתחלה, טס ביקשה להסביר משהו בסיסי על הילדות שלה בחברה החרדית. היא ביקשה להסביר את האווירה סביבה, בעצם מאז שהיא זוכרת את עצמה.

‏טס: זה מתחיל מ… לא להקשיב לעצמך כדרך חיים. אה… להקשיב למבוגרים ממך. הם יודעים הכי טוב מה צריך. אתה לא יודע כלום כשאתה קטן, וכל מה שאתה חושק בו הוא עבירה. וזה פחד, זה… חרדה איומה שמכניסים לך מגיל אפס, שאתה חייב לקיים את המצוות ורק מצוות. ומצוות זה מה שההורים שלך אומרים לך שהם מצוות.

‏אלעד: אני מודה שבהתחלה לא ממש הבנתי למה זה רלוונטי. למה אורח החיים החרדי הנוקשה הזה הוא דבר חשוב בסיפור שטס באה לספר. אבל ככל שהתקדמה השיחה בינינו נפל אצלי האסימון. החשיבות של הסמכות ההורית, הסמכות של המבוגרים, זו סמכות שהיא יותר מרק כבוד, זו מצווה, זו סמכות שהיא כמעט טוטאלית. טס, תיארה אווירה שבה אסור היה לפקפק, אסור היה לשאול שאלות, גם במקרים שבהם קרו לה דברים מאוד רעים.

‏טס: אני זוכרת שהייתי מסתכלת על העולם הזה רגע מבחוץ והייתי אומרת לעצמי: "אני לא מאמינה שזה העולם. אני לא מבינה מה אני עושה פה". זה נראה לי מגוחך כל כך. אנשים שפוגעים בי הולכים אחר כך ולובשים טלית ומתפללים בדבקות, לאלוהים, שיסלח להם על מה שהם עשו לי. ואז הם מסיימים את התפילה מקפלים את הטלית וחוזרים לפגוע בי. זה לא הגיוני לי.

‏אלעד: אז פומבית אסור היה לה לפקפק, אבל פנימה, טס לא הייתה יכולה להתעלם מהשאלות שהטרידו אותה וערערו אותה שנים. היא ניסתה לגשר על הפער הזה שבין הטוב לבין הרע, בין המבוגרים שכפו את רצונם, לבין הרצונות שלה.

‏טס: השינוי עצמו אה… התחיל ממש בגיל 14. היה לי את החבר הראשון, אה… הייתי יוצאת לעיר מלא, הייתי… היה לי שקית עם בגדים בארון חשמל של הבניין, הייתי יורדת בבגדים חרדיים. אה… מחליפה בגדים בכניסה, בודקת שאף אחד לא רואה, ובורחת מהבניין. ו… וככה הייתי מתנהלת אה… בחיים כפולים, הרבה מאוד זמן. כשהייתי בת 17 ההורים שלי ראו את המצב שלי ואמרו "יאללה, אוקיי, בוא נוציא אותה לשידוכים, מעולה, זה בדיוק הזמן". יצאתי לשידוכים וכמעט התארסתי. נפגשתי שבע פעמים, עם אותו בחור, ו… ברגע שהגיעה הפגישה השביעית אמא שלי אמרה לי: "זהו, זה הפגישה האחרונה. עכשיו את סוגרת". ואז אמרתי: "רגע, אוי" [מגחכת]. נבהלתי ממש, וזה היה פגישה קשה במיוחד שבה גיליתי שהוא חושב ההפך ממני [מגחכת] בדיוק על כל דבר. הוא רוצה ילד עוד תשעה חודשים, אני רוצה עוד כמה שנים, הוא רוצה ילד כל שנה, אני רוצה שני ילדים בגג. ו… שאלתי אותו: "מה, אתה לא רוצה שאנחנו נכיר קודם? שאנחנו נהיה חברים קודם, שנדע איך לגדל את הילדים שלנו?". אז הוא אמר לי: "מה אני צריך חברים? יש לי חברים. אני מתחתן בשביל אישה, לא בשביל חברים, בשביל שיהיה מישהי במטבח, שתבשל לי, ש… שתביא ילדים". וכל כך נפגעתי. זה היה כל כך… כאילו [מגחכת], רגע כזה מטורף. אמרתי לו: "פשוט תעצור בצד". יצאתי מהרכב, זה היה בבני ברק, נסעתי כל הדרך באוטובוס, לירושלים, בכיתי את חיי ופשוט הבנתי שאין לי ברירה, אלא לקום ולעזוב.

‏אלעד: זה מה שהיא עשתה. כנערה מתבגרת, טס מצאה דירה יחד עם חברה, שגם יצאה מהבית, ועזבה.

‏טס: ביום שהייתי אמורה לעבור, פשוט ארזתי את כל הדברים שלי לתוך שקיות ענקיות של זבל. לא היה לי כזה הרבה דברים, ופשוט אמרתי להורים שלי: "ביי, אני עוזבת". מצד אחד זאת הייתה הקלה בשבילם, כדי ש… אני לא אקלקל את שאר הילדים, שהם כל הזמן פחדו שאני אקלקל אותם, ו… מצד שני היא אמרה לי ש… שמי שיוצא, או חוזר, בסוף, או מתאבד. אז אה… שלא כדאי לי ללכת, לא כדאי לי לצאת ולעשות הצעד הזה. וזה סוג של… היה הצידה לדרך שלי. שנים שהלכתי עם זה ידעתי שאני לא אחזור לעולם. כאילו פחדתי נורא מזה שאני אתאבד יום אחד, כי הרי זאת הנבואה.

‏אלעד: שם, בעולם החילוני, רחוק מהכל, טס התחילה חיים חדשים. עכשיו, אני לא אומר את זה כקלישאה. היא כאילו עשתה לעצמה reset. טס התחילה ממש מחדש.

‏טס: לא זכרתי כלום. לא זכרתי את הילדות שלי. לא ז… ידעתי שנפגעתי בילדות מלא. פשוט לא זכרתי שום דבר. גם לא זכרתי את הדברים הטובים שהיו לי בילדות. לא יודעת כמה היו כאלה, אבל אני לא זוכרת, לא זכרתי רחובות, לא זכרתי שמות, לא זכרתי איזה מורים היו לי, לא זכרתי איזה חברות היו לי, לא היה לי מושג על הילדות שלי, כלום. ולפני אה… תשע שנים בערך, כשהייתה לי את החוויה הזאתי שפתאום הכל חזר אליי בבת אחת, לא יכולתי להתמודד עם זה והדחקתי את הכל בחזרה, הבנתי שיש לי פה… עולם שלם שאני צריכה להגיע אליו מתישהו, אני צריכה להבין מה קרה שם.

‏אלעד: לפני תשע שנים, בנסיבות לא צפויות, הזכרונות, שעד אז היא הדחיקה, הציפו אותה. וזה היה יותר מדי. האינטנסיביות, הפתאומיות, הכאב, טס פשוט לא הצליחה להתמודד עם הכל.

‏טס: זה פשוט השפיע לי על… על התפקוד. אה… זה שהדחקתי. היה לי כמו מין מסך אה… אפור כזה, שירד על העיניים שלי, וזה ממש טשטש לי את הראייה. לא הצלחתי ללכת ישר. הייתי מועדת כל הזמן. לא הצלחתי לזכור טקסטים. היה לי פחד נוראי, מין מערבולת נוראית בבטן, שזה פשוט היה… אממ… הגעתי למצב באמת שהרגשתי שאני לא יכולה לחיות יותר, שזה לא שאני כבר יעשה משהו לעצמי, אלא זה… הגוף שלי לא יעמוד בזה יותר.

‏אלעד: שלוש שנים עברו ככה. טס היא יוצרת והיא שחקנית. היא למדה בניסן נתיב, היא יצרה הצגה על הסיפור האישי שלה שמציגה בצוותא. אבל היא מספרת שבתקופה ההיא היא לא הצליחה לתפקד. היא סיפרה למשל, על טקסטים שהמוח שלה פשוט לא אפשר לזכור, כי הוא היה כל הזמן טרוד, כל הזמן היה עסוק בלהדחיק. אחרי שלוש שנים כאלה, קרו בעצם שני דברים במקביל. טס הרגישה שהיא כבר לא מסוגלת להמשיך ככה, ובאותו זמן היא הרגישה שהיא כן תהיה מסוגלת להציף מחדש את הזכרונות וגם להתמודד איתם.

‏טס: ופשוט העליתי את כל החוויות האלה, אחת אחרי השנייה. אה… זה הדבר הכי קשה שעשיתי אולי בחיים שלי. הייתי מלטפת את עצמי, כאילו, תוך כדי החוויות האלה, שאני זוכרת את זה, תוך כדי בכי, אה… עמוק ו… נורא של כאב, פנימי, מטורף, ו… נראה לי שככה עשיתי איזה תיקון לחוויות האלה.

‏אלעד: זו הייתה עבודה. זה תהליך של כמעט שנתיים שבו עלו הזכרונות. חלקם מטושטשים, חלקם ברורים יותר. יחד הם ציירו תמונה של התעללות שיטתית מחרידה, והם הולכים אחורה עד לרגעים הראשונים של החיים שלה.

‏טס: התקיפות שהיו קורות לי במשפחה, המשפחה המורחבת, סבא שלי שהיה לוקח אותי לכל מיני טקסים עם אנשים שהם לא חרדים. אה… התקיפות שהיו לי בבית של סבא שלי, שסבא שלי היה מוציא מצלמה, שם על חצובה ומצלם אותנו, אותו ואת החברים שלו וכל מה שהוא עשה שם. ואז הוא היה, היה מסתיים, אז הוא היה מוריד את המצלמה מהחצובה ובחדר אה… השני היה מחשב, והוא היה פשוט ישר מתיישב ליד המחשב ומתחיל לעלות את החומרים. הקטע הוא שהרבה מאוד מהבנות שהיום נזכרות בכל הטקסים שהן עברו, הן מדברות על זה שהן היו מטושטשות, שנתנו להם כל מיני חומרים משני תודעה, אז גם לי נתנו. נגיד זה היה קורה בגן, כשהיו חוטפים אותי מהגן ומחזירים אותי בחזרה. אז כשהייתי נכנסת כל פעם הגננת הייתה פשוט, כזה בנוהל, פורסת מזרון שאני אלך לישון, גם אני וגם אני זוכרת שזה היה קורה עם בנות אחרות, אה… ילדות אחרות. כאילו היה איזה שיתוף פעולה עם הגננת, אה… וזה כן היה דברים שהיו תחת סמים, אה… או חומרים כלשהם.

‏פשוט אנשים היו מגיעים, פותחים את השער, ושולפים ילד, ילדה. אני לא זוכרת את ה… את המקרים, את הטקסים עצמם. אני כן זוכרת את הכניסה אליהם. אני זוכרת הבזקים בפנים, כאילו הייתי מעולפת רוב הזמן, ואת הסוף. אני זוכרת דברים שקרו בבית כנסת אצלנו. אני גם זוכרת שפשוט הייתי יוצאת מהבית, אה, כל יום, והייתי לא יודעת אם היום זה יקרה, כאילו הייתי מצפה לזה, כאילו ידעתי, הייתי מכינה את עצמי. כל פעם שיצאתי לרחוב, ידעתי שאפשר לחטוף אותי, וזה באמת קרה הרבה מאוד פעמים. אממ… בגילאים קטנים היו מבקשים ממני לפגוע בילדים אחרים, וכשגדלתי קצת היו מבקשים ממני, דורשים ממני, מה זה מבקשים ממני? מאיימים עליי. הייתי צריכה להביא להם ילדים. אני זוכרת רגעים שבהם הייתי בתוך חדר עם מיטת ברזל. אמ… קשורה, אנשים מסביבי, בן אדם עם טלית ו… סידור וחלון קטן. הייתי מסתכלת על חלון, וכאילו מדמיינת שאני בחוץ, שאני יכולה לצאת החוצה, והייתי שומעת צרחות של ילדים מחדרים אחרים. ידעתי שיש עוד ילדים מסביבי שנפגעים. הייתי רואה את זה מלא פעמים אה… בתוך איזה בית כנסת נטוש. אז במקום הזה הייתי רואה הרבה פעמים אנשים אונסים ילדים, וגם ידעתי שיש שמה קומה שנייה שאני יכולה ללכת ולהשקיף על מה קורה למטה. אה… בבניין שלי, במקלט של הבניין, אני יכולה להמשיך ככה, וואו. אה… תגיד לי מתי לעצור.

‏אלעד: חלק מהתיאורים, מהדברים שהיא סיפרה לנו, היו קשים מדי, יותר מאלו ששמעתם כאן, ולכן השארנו חלק מהם בחוץ. אבל בסוף טס שיתפה חוויות שיש להן מכנה משותף. מכנה משותף שחזר בכולן.

‏טס: כן, אני זוכרת ריבוי משתתפים בהרבה מהאירועים. לפעמים חרדים, לפעמים לא חרדים. אה… אני זוכרת טלית מעורבת וסידור מעורב אה… בטקס, לחשושים, תפילות. אני זוכרת גם שהיו דוחפים את הראש שלי לתוך מים, ולא הייתי יכולה לנשום, ואז היו מרימים לי את הראש ושואלים אותי "איך קוראים לך?" והייתי עונה את השם שלי, אז היו דוחפים את הראש שלי בחזרה, עד שהייתי עונה שם אחר. עד ש… לא יכולתי יותר לנשום, ואז הייתי עונה שם אחר, ואז זה השם שהיו קוראים לי. וברגע שהיה כבר שמות, אז אני זוכרת כל מיני סיטואציות שבהם אה… מתקשרים אלינו הביתה, עושים קול של ילדה, מבקשים אותי, אני עונה, קוראים לי בשם הזה ואומרים לי איפה אני צריכה להיות. ו… זה גם חלק מהטקסים. ואני גם זוכרת את היום שבו זה השתנה. אני זוכרת את היום שבו הרים… אה… הגעתי לטלפון ואמרו לי שם מסוים והייתי, ואמרתי: "אין לנו, זה טעות". ככה עצרתי את זה.

‏אלעד: אני שאלתי אותה מה גרם לשינוי. היא עברה תהליך שידוע בספרות הפסיכולוגית כ-DID, הפרעת זהות דיסוציאטיבית. טס מספרת, איך לפי הזכרונות שלה, האנשים שתקפו אותה, יצרו באופן יזום את הזהות המקבילה שלה. אז שאלתי איך היא הצליחה להתנתק מהניתוק? מה גם גרם לה יום אחד לענות לטלפון לשמוע את השם שהצמידו לה, השם שרק האזכור שלו היה מכניס אותה למצב תודעתי אחר, אלא שהפעם היא ענתה שזו טעות במספר?

‏טס: כן. אה… זה הולך להיות סיפור קשה. אתה מוכן?

‏אלעד: זה היה סיפור קשה. מאוד. סיפור של מסכת התעללות, תקיפות ואלימות שהיו אכזריות וקשות יותר מהקודמות. התעללות שנמשכה שעות ברציפות והותירה את טס שבורה ומותשת. היא תיארה איך ברגע הזה כבר לא לא היה לה שום ספק. כולם סביבה ידעו, כולם היו שותפי סוד. ואיך הרגע הזה שינה עבורה את הכל.

‏טס: ואני חושבת זה היה הרגע של ה… זה היה הפעם האחרונה. אני פשוט אה… אני לא יודעת להגיד מה המחשבה שגרמה לי לכאילו, לאיזה איפוס, אבל כל החוויה הזאתי פשוט גרמה לי כאילו להגיד "אוקיי, אני לא משחקת לידיים שלהם יותר".

‏אלעד: חלק גדול מהשיחה הארוכה שלנו עסק באמונה, או ליתר דיוק, הוא עסק באמינות. עד כמה אמין הזיכרון. עד כמה האמינו לה. עד כמה היא האמינה לעצמה. כי אני מניח שהחוויה האישית שלי דומה לזו שחלקכם חווים עכשיו. לא יכול להיות. יש קושי לקבל את זה שבישראל קמות קבוצות, קיימים אנשים שבאופן מאורגן יכולים לפגוע בילדים במסגרת טקסית כזו. זה לא יכול להיות שחוטפים ילדים ממסגרות לימוד, מהרחוב. זה לא יכול להיות שיש מקומות שבהם מדובר בסוד גלוי כבר עשרות שנים. טס אומרת שהמשטרה לא סיפקה לה עזרה. היא סיפרה על פרקטיקה של תביעות דיבה והשתקה נגד מתלוננות. וגם כשהיא ניסתה לשתף את הסביבה הקרובה שלה, לא היה אפילו אדם אחד אז שאמר לה "אני מאמין לך".

‏טס: לא, ההפך גמור. אם הייתי מדברת על זה, היו עושים לי גזלייטינג מטורף. "את מדמיינת. איזה דמיונות! מה זה? אנחנו נביא לך… את השתגעת, אנחנו צריכים להביא לך כדורים. כאילו את, אם את תדברי ככה עוד פעם אנחנו נצטרך לעשות עם זה משהו. זה לא, כאילו, את מדמיינת!"

‏בהתחלה, דיברתי עם ההורים שלי, ואמרתי להם שאני מתחילה להיזכר בכל מה שקרה לי בילדות, ואני רוצה לבוא ולדבר איתם על זה. כאילו, יכולתי להאמין לעצמי בלי לקבל אישור מבחוץ. והם אמרו לי שהם יכולים לשלוח לי מחקרים על ילדים שממציאים דברים, ואין שום טעם שאני אבוא ואדבר איתם על זה. והבנתי שאין לי יותר עם מי לדבר וניתקתי איתם את הקשר. אממ… היו לי אז גם חברים ששיתפתי, ו… לא האמינו לי. והייתי ממש במקום הזה, [מצחקקת] ברגע החשוך הזה ששוב פעם קופצת לי המחשבה "אה, זה עכשיו מה שאמא שלי אמרה? אז זה עכשיו שמתאבדים?". אה… ואז החלטתי שיש משהו שלא ניסיתי עדיין וששווה לנסות, ואחרי זה אם זה לא יעבוד אפשר… והדבר הזה היה לא לנסות לקבל אישור מבחוץ, פשוט להאמין לעצמי. וברגע שהתחלתי להאמין לעצמי פתאום נהייתי בן אדם שוב. לפני כן הרגשתי כמו צל והיום אני מרגישה כל כך שלמה ו… יש הרבה רגעים קשים, אבל אני לא מפקפקת. והחלטתי שאני לא מדברת על זה יותר, שאני רק מאמינה לעצמי.

‏אלעד: בחודש אפריל האחרון התפרסמה ב"ישראל היום" כתבת תחקיר על פגיעות טקסיות בישראל. בכתבה הובאו עדויות של נשים שמספרות איך נפגעו כשהיו ילדות. טס נחשפה לכתבה וקראה את התיאורים שהובאו בה.

‏טס: ופתאום אמרתי "וואו, אוקיי, עכשיו העולם מוכן. עכשיו העולם מוכן לשמוע ועכשיו אני מוכנה לספר כי אני כבר עשיתי את העבודה שלי".

‏אלעד: אז טס העלתה סרטון לרשתות החברתיות ובו היא סיפרה, לא מאוד באריכות, לא עם המון פירוט, אבל סיפרה, את הסיפור שלה.

‏[הקלטה] טס: "היי. אה… אז הגיע הזמן שלי לצאת מהארון ואני הולכת לשתף אתכם עכשיו בילדות שלי, במה שאני עברתי כשאני הייתי ילדה חרדית, קטנה. יצאה כתבה לפני כמה ימים…"

‏[ההקלטה ממשיכה ברקע]

‏טס: גם כשהעליתי את הסרטון וקיבלתי כל כך הרבה תגובות של hate, כאילו, תקפו. אבל, אבל זה לא גרם לי לפקפק בעצמי. אה… זה פשוט אה… היה לי קצת כואב [מצחקקת] לקרוא את ההודעות האלה, אבל בגלל שקיבלתי גם כל כך הרבה תמיכה, שאיזה שבועיים אחר כך עוד הייתי צריכה לפתוח את המסנג'ר ולראות את ההודעות ששלחו לי, זה, זה החזיק אותי, כאילו, מהצד השני. אממ… אז לא, לשאלתך, אין לי, אני לא מפקפקת בזה. זה קרה. זה המציאות שלי, וזה העבר שלי, ולא… לא אכפת לי שאנשים מפקפקים בזה. אני רק רוצה אולי להגיד למי שמפקפק בזה, שמה שהוא עושה בפעולה הזאתי, זה, הוא נותן יד לפוגעים, כי זה מה שהם רצו, מלכתחילה. לכן הם עשו את זה בצורה כל כך זוועתית, כדי שלא יאמינו ושזה ימשיך להיות בחושך. ובחושך הדברים האלה יכולים לקרות, וברגע שמדליקים עליהם אור הם כבר לא יכולים לקרות בחושך. ו… ברגע שלא מאמינים לנפגעות האמיצות שיוצאות ו… סוף סוף, סוף סוף מרגישות שהן יכולות לדבר על השואה שהן עברו, פשוט גורמים לחושך הזה להמשיך להיות ולפגיעות האלה להימשך.

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: זה הסיפור של טס, אבל כדי באמת להבין את התופעה, צריך להסתכל מעבר לסיפור של טס. חלק חשוב בשיח על פגיעות טקסיות בישראל הוא לא רק לספר סיפור אחד ומלא פרטים, אלא לעשות כמה צעדים אחורה, לנסות להבין את ההיקף.

‏חיים: אתה יודע, אני זוכר ששנים הייתי כתב רווחה בחדשות 12 ואמרתי שתפקידי, או חלק מתחומי העיסוק שלי, זה לפתוח מכסי ביוב שקיימים, ולגלות מתחת לאדמה שיש חיים שלמים שמתנהלים מתחת לרגליים שלנו, שאנחנו בכלל לא מכירים. אז זו בדיוק הייתה התחושה - שהגעתי לאיזשהו מקום אפל בצורה בלתי רגילה, עצום במימדים שלו, עם סיפורים ש… שהדעת לא יכולה להכיל אותם.

‏אלעד: חיים ריבלין הוא עיתונאי ותיק ומנוסה, חתן פרס סוקולוב. היום עיתונאי של גוף התקשורת "שומרים", וההכרות שלו עם העולם האפל הזה, שאנחנו לא מכירים, התחילה במפגש די מקרי, עם העיתונאית לימור פנחסוב. המאזינים הוותיקים שלנו אולי זוכרים, ביולי 2023 לימור התארחה אצלנו, כשסיפרנו בשני חלקים את סיפור החשדות להתעללות מינית בילדים בשכונת נחלאות בירושלים. קראנו לפרקים ההם "תעלומה בנחלאות". לימור עסקה בנושאים האלה שנים ובאותו מפגש היא סיפרה לריבלין על נחלאות. הם דיברו על מנהלת בית הספר החרדי מלכה לייפר והתקיפות המיניות שלה, ואז, אחרי הפגישה, גם ריבלין החליט לחקור.

‏חיים: אז היה תהליך מאוד מאוד מורכב, מאוד מאוד מסובך, שאת ראשיתו, לפחות, את השבועות הראשונים אני עושה כשאני לא מאמין. לא מאמין לסיפורים האלה. אני סקפטי לחלוטין. אה… שוב, זו תכונה עיתונאית נחוצה, לבוא ספקן לכל סיפור, אבל במקרה הזה אה… המוח סירב לעכל ולהאמין שהדברים האלה נכונים.

‏אלעד: הוא נפגש עם משפחות, הוא נפגש עם הורים, הוא נפגש עם רבנים, הוא נפגש עם מטפלים או מומחים. ריבלין ניסה לאסוף כל פיסת מידע, כששוב, גם הוא, כמו רבים אחרים, שמע ולא האמין.

‏חיים: שמעתי פרטים אה… ו… אתה שומע אותם לא מאנשים בוגרים. אתה שומע אותם מתוך ציורים שילדים מציירים. אתה שומע את זה מתוך תיאורים שההורים נותנים על מה קורה ערב ערב בבית, שילדים בני שלוש, ארבע, חמש, נמצאים במצבים דיסוציאטיביים, דופקים את הראש שלהם בקיר, זורקים את התינוק מהשולחן. אה… בבוקר כשההורים מתעוררים בבית הם מגלים שהילד הניח כוסות עם שתן ברחבי הבית. ואז אחר כך הוא מצייר גם, ואז הם מבינים מה הוא צייר ולמה הוא הניח כוסות של שתן. תיאורים ש… קשה לי אפילו, ואני… אני לא מזייף כאן אה… מצב טראומטי. קשה לי אפילו לשחזר אותם מהזיכרון מרוב שהם קשים. ולאט לאט, ככל שצללתי יותר לסיפורים, וצללתי יותר לעדויות, ונפגשתי עם הנפגעים, ונפגשתי עם ההורים שלהם. מדובר אז היה, מדובר על ילדים מאוד מאוד קטנים, גילאים מחצי שנה עד שש שבע. ראיתי ציורים שמציירים, אה… שמעתי את המטפלים והמטפלות שלהם, את הפסיכיאטרים והפסיכיאטריות שטיפלו בהם, אז הבנתי שמדובר בסיפור אה… ענק, עצום, מטורף, שעכשיו אני צריך לשכנע את העורכים שלי… אז עבדתי בתוכנית המקור, ש… ש… שיאמינו [מצחקק] שיש פה סיפור, והם האמינו ואז יצאנו לדרך.

‏אלעד: זו שנת 2019. ריבלין היה בעצמו צריך להשתכנע שיש כאן משהו והעורכים שלו היו גם הם צריכים להשתכנע שיש משהו. כי אז לא ממש דובר על התופעה הזו של פגיעות טקסיות בישראל והסיפורים, הסיפורים הם כל כך מצמררים, כל כך חריגים, שבאמת כמעט בלתי אפשרי להאמין.

‏חיים: אני מבין את זה מאוד מהר, כי הסיפורים הם סיפורים שלא מדברים על פגיעות ספורדיות, והם לא מדברים על אה… אני אשתמש במילה נוראית תקיפות פדופיליות "רגילות" של פוגע מול נפגע, אחד מול אחד. אתה שומע על קבוצה של פוגעים ואתה שומע… ושומע על מעורבות של נשים בין הפוגעים, ואתה שומע על טקסים שהם נדרשים לבצע, ועל דברים שהם נדרשים לבצע מול מצלמות. ואנחנו אספנו משהו כמו 115 עדויות של ילדים. זה לא אירוע רגיל. ברור לך שיש פה משהו רשתי. וככל שאני צולל יותר לחומרים, אני מגלה מִזכר שכתב בשנת 2015, אם אינני טועה, פרופסור בן הראש. הוא ניהל באותה תקופה את המרפאה לטיפול בנפגעי פוסט טראומה, נוער וילדים בהדסה, בבית החולים הדסה. והוא שולח מיוזמתו, מכתב למשטרת ישראל, והוא אומר: "תקשיבו, אני מקבל בקליניקה כל מיני מקרים מאוד מאוד משונים", בשפתו שלו, ילדים שמשמיעים קולות, כל מיני התנהגויות שהוא אומר: "אני לא נתקלתי בהם מעולם". והוא כותב את זה במזכר למשטרת ישראל, מזכר עם לוגו של הדסה מעליו. ובעצם הוא הראשון ש… איש המקצוע הראשון שאני בעצם נתקל בהשערה הזו שמדובר ב… ברשת, בפשיעה מאורגנת. והוא קורא למשטרת ישראל לבדוק את האפשרות שמדובר בפשיעה מאורגנת.

‏ובהמשך, ככל שאני פוגש יותר אנשי מקצוע, אם זה פרופסור דני ברום ומטפלות שעבדו איתו באותה תקופה, אה… אני מבין שה… הפרקטיקה הזו היא פרקטיקה שמקובלת במקומות אחרים בעולם. זאת אומרת, זה לא המצאה ישראלית, ויש הסברים להרבה מאוד מהדברים שכשנפגשת אחד מול אחד עם הילדים, או המטפלות או ההורים שלהם לא הבנת כל כך, אבל כשאתה פוגש את אנשי המקצוע, אז אתה מבין, אתה מבין קצת יותר. עד שבעצם היו לנו מספיק עדויות שלא קשורות אחת לשנייה, שאנשים לא קשורים, הם לא מאותה קהילה, הם לא מאותה סביבה, הם לא מאותה שכונה, לא מאותו תלמוד תורה, לא מאותו בית ספר, כדי להבין שבאמת יש פה איזשהו אירוע אחר. ואז יצאנו עם הסיפור ב-2019. וכשסיימתי את הכתבה נזקקתי לטיפול. נזקקתי לטיפול של ארבעה מפגשים עם פסיכולוגית טובה, שעזרה לי להתמודד עם הטראומה המשנית הזו. זה כל כך, כל כך קשה להיתקל בסיפורים האלה, בגלל הפרטים, בגלל האכזריות, בגלל, אה… תשמע, זה צידו האפל של הרוע. אוקיי? יש רוע ויש לו צד אפל. זה זה.

‏אלעד: 115 עדויות הוא אסף. כל סיפור שלעצמו, אולי יכול להישמע הזוי, אבל זה לא רק ריבוי העדויות, אלו אנשים שונים ממקומות שונים, מקהילות שונות. והסיפורים שהם סיפרו היו מאוד דומים. כולם דיברו על אלמנט טקסי, על ריבוי משתתפים. רובם, אם לא כולם, דיברו על מצלמות, על תאורה מקצועית. הם כולם סיפרו סיפור מאוד דומה. גם אחר כך, כשלעדויות של ההורים והילדים הצטרפו עוד עדות שיצרו עם ריבלין קשר.

‏חיים: ברגע שהסיפור הזה יוצא החוצה, אה… פתאום פונים אליי, פונות אליי בעיקר נשים בנות 30, 35 ו-40, שמספרות לך על אותן פרקטיקות בדיוק שהתרחשו כשהן היו ילדות. חלקן באותן שכונות בירושלים שבהם עסקנו. זאת אומרת, אתה מבין שיש פה איזשהו דפוס פעולה, יש פה איזושהי קבוצה, רשת, you name it, שפועלת באותן שיטות בדיוק לאורך שנים. ועם אחת הנשים החזקות הללו ניסיתי לצאת לתחקיר נפרד. היא היום פסיכולוגית, ובמסגרת לימודי הפסיכולוגיה היא עברה טיפולים ומפגשים עם מטפלים, ושם עלו כל מיני זכרונות עבר, מודחקים, שזה, אגב, דפוס שחוזר על עצמו בהרבה מאוד סיפורים. והיא ידעה לנקוב בדיוק בבניין שבו הדברים התרחשו, וסיפרה בדיוק את הסיפורים שהתרחשו שם, ומספרת על אולפן הקלטות, אולפן צילום, עם תאורה, ועם מצלמות, ועם מסחר שמתנהל כמעט אונליין בקלטות וידאו. אז מדובר על קלטות וידאו.

‏זאת אומרת, אתה מבין שההשערה שהייתה לי במשך שנים, אבל לא הצלחתי, משך כל התחקיר, ולא הצלחתי אבל לאשש אותה, שבעצם יש פה אירוע של סחר בחומרי פדופיליה קשים. זה האירוע. בכל האירועים, כמעט כולם, יש נוכחות של מצלמה. אתה מבין שיש פה משהו שהוא, אתה יודע, אם אתה צולל רגע לעולמות הדארקנט, אתה מוצא שפע של חומרים כאלה. זאת אומרת אם זה קיים בעולם, למה שזה לא יתרחש פה בארץ?

‏אלעד: זהו. אחד מסימני השאלה הכי גדולים בכל העדויות לפגיעות טקסיות, הוא העדר ראיות. גם ריבלין ניסה להבין איך יכול להיות שעשרות רבות של אנשים זוכרים שצולמו, ולא נמצאה אפילו עדות אחת, אפילו סרטון אחד שיכול לחשוף רשת גדולה יותר.

‏חיים: קודם כל כי לא חיפשו. לא חיפשו. בשום שלב לא נבדקו עולמות הסייבר. בשום שלב אף אחד לא ביקש לבצע בדיקה ב… לא יודע מה, בכל מיני צ'אטים, או בכל מיני… בדארקנט. אף אחד לא לקח טלפון כדי לבצע אה… חקירה דיגיטלית. זאת אומרת, אם הדברים הללו מצולמים, וסביר להניח שהם… הם… הם לא משודרים על הרשת הרגילה, אלא בדארקנט, או בכל מיני אמצעים אחרים שקיימים, אז תבדוק שם. והם לא נבדקו. אה… אני בזמנו דיברתי עם מישהו שהיה פעם במשטרת ישראל ביחידת הסייבר של להב 433 ולימים עבר לאינטרפול, והוא בדיוק חוקר את הדברים הללו באינטרפול. והוא אמר לי "הדברים הללו לא נבדקו. לא נבדקו בתקופתי, כשאני הייתי במשטרת ישראל", ולמיטב ידיעתו הם לא נבדקו גם בפרשיות הרלוונטיות שאנחנו מדברים עליהם עכשיו.

‏אלעד: אנחנו פנינו למשטרה. שם אמרו לנו שהם פנו למתלוננות, הם גבו עדויות והם ממשיכים בחקירה בליווי הפרקליטות. היום, עכשיו, כלומר, מתנהלת חקירה משטרתית, וזה מורכב. נציגת המשטרה בדיון בוועדת הכנסת, אמרה, בצדק, שהרבה מהאירועים קרו, הרי, שנים אחורה. זו חקירה מאוד סבוכה. וכאן צריך לומר שכן, זה דבר מאוד חשוב, שהמשטרה חוקרת את הפגיעות הטקסיות בישראל, אבל חשדות כאלה צריך לוודא שחוקרים נכון.

‏חיים: אני אתן לך דוגמה. בשנת 2020 או 21', אם אינני טועה, אולי קצת קודם, אל תתפוס אותי במילה, נעצר בישראל בחור שיש עליו איסור פרסום על שמו, כי הוא עובד במערכת הביטחון, זו הייתה, זה היה נימוק למה יש איסור פרסום על שמו. אה… שנמצאו ברשותו חומרים פדופיליים של תינוקות, חומרים קשים מאוד. ובין היתר, וזה מופיע באישומים נגדו, שהוא הזמין לייב צ'אט עם מישהו בנט בדרום אמריקה, אה… שיביא לו אל מול המצלמה תינוק, ויושיב אותו מול המצלמה ויבצע כל מיני מעשים. זאת אומרת אתה מבין שהפרקטיקה הזו של אה… הזמנה של אה… כל הדברים החולניים הללו, היא חיה וקיימת ומתנהלת, והיא קיימת באזורים ש-לי ולך ולאף אחד אחר אין גישה אליהם. וזה מאוד מתחבר לדברים שהילדים בירושלים סיפרו. שהם נדרשים לעשות כל מיני דברים מול מצלמה. זאת אומרת, האפשרות שלא תמצא גם את החומרים הללו, כי הם לא יושבים לך על איזה סרבר, כי הם שודרו בלייב צ'אט, כי מישהו הזמין את זה, איזה מוח חולני הזמין את זה ב… באיזשהו נקודה על פני הגלובוס, היא מלמדת אותך ש… שזה אירוע אחר לגמרי. ו… וכל התקיפה של הדבר הזה, היא צריכה להתבצע בכלים אחרים לחלוטין.

‏אלעד: אז היום ריבלין מאמין, וגם נעמה גולדברג מ"לא עומדות מנגד", גם היא מאמינה.

‏נעמה: חד משמעית. אני אגיד לך, גם אחרי שהתפרסמה הכתבה ב"ישראל היום", אז… אז אה… זוכרת את אחד הטלפונים. מישהי התקשרה ואמרה "אני חייבת לדבר איתך". והיא דיברה איתי על איזשהו פרט שלא הופיע בכתבה. ואנחנו בכוונה לא הזכרנו אותו בכתבה, מכל מיני סיבות של תביעות. והיא סיפרה לי את זה ואמרתי לה "כן, אני יודעת את הפרט הזה" ואז היא פרצה בבכי, אני לא יכולה לתאר לך איזה רמות של בכי. היא אמרה לי "פעם ראשונה, פעם ראשונה [מצחקקת] יש מישהו שאומר שאני לא משוגעת". כאילו יש משהו מרפא בתיקוף הזה ובלהגיד "כן! זה כן היה, זה כן היה!". אז, אה… אתה יודע, יש כאן, אה… אנחנו חייבים, אה… אור השמש מחטא. חייבים רגע לבדוק את הדבר הזה באופן יסודי ועמוק ו… אתה יודע, גם כדי להגיד "זה לא נכון", אבל בוא, בוא נבדוק אותו.

‏אלעד: וזהו. לדעתי חשוב לדייק. חשוב להסביר במה הם מאמינים. הפרטים הרי לא פעם מעורפלים. אנחנו מדברים על ילדים. לפעמים עברו הרבה שנים. לא פעם הם מעידים שסוממו. בלא מעט מקרים גם איימו עליהם. סיפרו להם סיפורים. לא פעם הם מספרים איך התוקפים שלהם היו עד כדי כך מתוחכמים שהם ידעו לייצר מנגנונים פסיכולוגים שיקשו עוד יותר לגבש תמונה ברורה של מה בדיוק קרה.

‏חיים: אני נפגש עם ראש צוות החקירה המשטרתי של פרשת נחלאות, והוא מספר שהרבה מהילדים תיארו אה… סיטואציות שבהם שחטו מולם חתולים. זה, אגב, תיאור שחוזר על עצמו גם בהמשך, בפרשות שבאו אחר כך. והם סיפרו שזה קרה באיזשהו דירה מסוימת בשכונת נחלאות. וצוות החקירה, ראש צוות החקירה, ידידיה יעקב, הלך לאותה כתובת, פגש שם שני סטודנטים שנכנסו לדירה הזו לפני… כמה חודשים לפני כן, ואמרו לו "נכון, כשבאנו לפה לדירה היו פה המון גוויות של חתולים, לפני שאנחנו שיפצנו וצבענו והכל". אני מחזיר אותך רגע למה שאמרתי מקודם על עדויות וראיות פורנזיות, אוקיי, מוחשיות. יש פה ראיה מוחשית שהתיאורים של הילדים הללו הם לא תיאורים מופרכים. עכשיו באיזה עולם, באיזה מציאות, ילדים בגילאים האלה נדרשים לשחוט חתולים?

‏לימים גם שמעתי את ההסבר מפרופסור דני ברום מאיפה הדבר הזה מגיע. שוב, פרקטיקה שכנראה לא הומצאה פה בארץ. אה… יש פה כוונה להעביר בעצם את הילד ממצב של קורבן למצב שהוא עצמו התוקף, שהוא עד ושותף לאירוע אכזרי של שחיטה של חתול, של הרג של חתול. וכך אין שום מצב בעולם שאתה מצליח שהילד הזה יבוא ויתאר את הפגיעה שנעשתה בו, כי הוא עכשיו, כרגע, הפוגע. הרבה מהדברים שהילדים תיארו במהלך הטיפולים, באמת מתיישבים עם ה… בדיוק עם הנקודה הזו, עם המניפולציות האכזריות שהפוגעים הפעילו על הילדים, כדי שהם לא יבואו ויספרו את הסיפורים הללו בהמשך.

‏אלעד: אז כשריבלין ונעמה אומרים שהם מאמינים, הם מתכוונים לזה שהם מאמינים שריבוי העדויות, האלמנטים שחוזרים, לפעמים יש אפילו שמות שחוזרים על עצמם, הם מאמינים שכל זה לא מקרי. גם אם יש בסיפורים, בזכרונות, מה שריבלין הגדיר "רעשי רקע", גם אם לא הכל שם מדויק, גם אם יש תיאורים שהם רק פרי דמיונם של ילדים שחוו טראומה ומנסים להתמודד איתה, כשהם אומרים שהם מאמינים, הכוונה היא שיש לדעתם כבר מספיק כדי לבדוק. לבדוק ברצינות, לבדוק את הטענות הרבות והמפורטות לכך שיש, או הייתה בישראל פגיעה שיטתית, מאורגנת, טקסית בילדים.

‏חיים: אין לי ספק, ו… כל מפגש שיש לי, וכאמור, ככל שפונים אליי עוד ועוד אנשים, אז כך ברור לי גם שהאירוע הזה אמיתי לגמרי. להגיד לך אם הוא מתקיים היום? אני לא יודע, כי אני לא שמעתי על סיפורים שקורים עכשיו, אבל הסיפורים האחרונים היו לפני 10 שנים, לפני חמש שנים. יכול מאוד להיות שזה קורה עכשיו. אני לא רואה סיבה שאנשים יפסיקו לפעול, אם הם פעלו ככה לאורך כל כך הרבה שנים ולא נתפסו, אין שום סיבה שהם יפסיקו לפעול.

‏אלעד: וזה היה "אחד ביום" של N12. תודה - לטס מאיר, לנעמה גולדברג ולחיים ריבלין.

‏אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה עדי חצרוני, דניאל שחר, שירה אראל והילה פז. על הסאונד גאי ענבר, יאיר בשן יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.

‏אני אלעד שמחיוף. אנחנו נהיה כאן גם מחר.

‏[מוזיקת סיום]

‏[חסות]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה