אחד ביום - האישה שרוצה לגייס את כולם

ענבר הרוש גיטי השתחררה מצה״ל בתפקיד מ״פ, הפכה להיות מנכ״לית תנועת אחריי, יצרה חיבורים עם אוכלוסיות שלא מתגייסות ובעיקר נחשפה לנתונים: לא צבא העם, אלא צבא שליש מהעם. הנתונים האלה סיפקו עבורה הוכחה - צריך לגבש מתווה של שירות לכולם. ומאז, ענבר שמה לעצמה למטרה להביא כמה שיותר אוכלוסיות בישראל לשרת. אלא שבדרך היא נתקלה בהתנגדויות ממקומות צפויים יותר ופחות - למשל מצה״ל עצמו שבעידן שלפני שבעה באוקטובר אמר לה באופן נחרץ - אנחנו לא צריכים ולא רוצים יותר משרתים. הפעם, אנחנו עם ענבר הרוש גיטי, הבעלים של חברת הייעוץ פרג וראש מתווה השירות במשרד הביטחון לשעבר, על המסע הקשה והמורכב בדרך לצבא העם.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 11/05/2025.

‏[חסות]

‏[מוזיקת פתיחה]

‏אלעד: היום יום ראשון, 11 במאי, ואנחנו "אחד ביום" מבית N12. אני אלעד שמחיוף, ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו, סיפור אחד ביום, בכל יום.

‏[מוזיקה מסתיימת]

‏ענבר: אבא שלי צנחן. הסיפור זה שכשאני נולדתי הוא היה בלבנון, ואז הוא נסע בטרמפים לבית חולים, ונרדם בזמן שאימא שלי יולדת, על הרצפה, ככה, והיא חיכתה לו עד שזה [מחייכת], זה כאילו הסיפור.

‏אבא פטריוט, איש ציוני, מסורתי, נולד למעברה בקריית יובל בירושלים. אני עבדתי מאוד קשה כדי להגיע לתיכון בויאר. זה תיכון שהוא מאוד ידוע בזה שהמורה לספורט הוא כאילו הדמות הכי חשובה, והיינו רואים שלטים "אושר שווה כושר" בכל פינה בבית הספר, והשאלה "מה תעשה בצבא? איך השירות שלך ייראה?" היא הייתה שאלת מפתח.

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: מאז שהיא זוכרת את עצמה, צה"ל והאתוס של צה"ל היה חלק מהסביבה של ענבר. זה היה ברור לה לגמרי שכשיגיע הרגע, היא תעשה את מה שנקרא "שירות משמעותי".

‏ענבר: זה כאילו היה חי בבית, וגם אנחנו ארבע בנות. אנחנו לא… לאבא שלי לא נולדו בנים, וזה גם היה אירוע, כאילו אין לוחם בבית כאילו [מחייכת], אז יש כאילו, יש בי איזה מימד של לחימה. כשאני… זוכרת שהסתכלתי בברושור שקיבלתי במנילה, שקיבלתי להתגייס לצה"ל [צוחקת], אז מה שהיה נראה לי הכי קרבי לשם הלכתי.

‏אלעד: ענבר התגייסה לתפקיד מ"כית בחיל חינוך. טירונות 03, היא ירתה במאג, היא זרקה רימון, כל החוויה הקרבית בתקופה שבה מעט מאוד תפקידים קרביים בכלל היו פתוחים עבור נשים. היא הגיעה לחוות השומר, ושם בוגרת בית הספר בויאר, כן, אחד מבתי הספר היוקרתיים בישראל, שם היא עבדה עם חיילים שהגיעו ממקומות שונים מאוד מהמקום שהיא הגיעה ממנו.

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏ענבר: הצבא טלטל אותי. כאילו מה שקרה, אני התחלתי קורס מ"כיות, ובעצם בפעם הראשונה שאני פגשתי את השאלה המזרחית בצורה ישירה, ושאלת הפריפריה, הייתה בשבוע סדרת חינוך בחוות השומר. כאילו בעצם צה"ל הפגיש אותי בפעם הראשונה עם הסיפור של עצמי בלי שהבנתי את זה. זה תפס אותי בצורה כזאת שכאילו כל כך הערכתי את זה שאני בוגרת של תיכון בויאר, הוא התיכון שעסק בשאלת הפריפריה בישראל, אבל הוא לא אמר מילה על הדבר הזה. ופתאום בצה"ל, בצבא העם, אתה, כאילו יש איזה מין אומץ חינוכי כזה להגיד הנה המציאות שלנו.

‏זה כנראה השיעור חינוך הכי חשוב שאני קיבלתי אפילו שאני בוגרת בויאר, ומשהו כאילו נתפס בי שמה. זאת אומרת, משהו הבהיר לי שאם לא נשמור על צבא העם, אז זה איזה מין נכס כזה, וכשסיימתי, הייתי מ"פית בצבא, והיה לי ברור שאני מסיימת את האירוע הזה כי היה לי דחוף לחוץ להשפיע על החברה הישראלית, וכשיצאתי מהצבא התגלגלתי מאוד מהר ל"אחריי".

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: זה לא מובן מאליו, אבל המסקנה שענבר יצאה איתה מהשירות שלה בצבא, מהמפגש הזה שלה עם אוכלוסיות שלא פגשה לפני כן מעולם, המסקנה הייתה עד כמה זה חשוב, עד כמה זה הכרחי שצה"ל יהיה צבא של כולם, צבא שבו כולם משרתים, צבא העם.

‏ומאז ענבר עוברת מסע שלפרקים, הוא הרבה יותר קשה, מורכב ומתסכל ממה שהוא אמור להיות. המטרה שלה היא להחזיר את צה"ל לכולם, או ליתר דיוק להחזיר את כולם לצה"ל, להביא כמה שיותר אוכלוסיות בישראל לשרת. אלא שבדרך היא נתקלה בהתנגדויות ממקומות צפויים יותר וצפויים פחות. למשל מצה"ל, שבעידן שלפני 7 באוקטובר אמר לה באופן נחרץ: "אנחנו לא צריכים, אנחנו לא רוצים יותר משרתים". אז הפעם, אנחנו עם ענבר הרוש גיטי, היום היא הבעלים של חברת הייעוץ פ.ר.ג, אבל לפני כן הייתה ראש מתווה השירות במשרד הביטחון.

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏אז אחרי שהשתחררה מהצבא ואחרי שבמשך כל החיים שלה גדלה על הערך הזה של שירות משמעותי בצה"ל, ואחרי שהשירות האישי שלה הוביל אותה להאמין שכור ההיתוך, החיבור החברתי שקורה בצבא, הוא דבר מדהים, דבר שצריך להרחיב ולטפח. אחרי כל זה, ענבר הגיעה למקום שהוא מאוד טבעי עבורה, תנועת "אחריי".

‏עכשיו, אני אומר שזה מקום טבעי, כי גם בתנועת "אחריי" דוגלים בקידום נוער מהפריפריה, בקידום שוויון חברתי ובחיבור בין חלקים שונים בחברה, מה שענבר מגדירה: "האתוס הציוני". וענבר התחילה שם כרכזת קומונה, ועם השנים התקדמה לתפקיד המנכ"לית.

‏ענבר: אז "אחריי" זה ארגון שזה מה שהוא עושה, בסדר? הוא אומר לנוער: "יש לנו משימה, המשימה הזאת היא להיות כאן, היא להגן על המדינה, היא לעשות שירות משמעותי, היא להיות לוחמים, היא להקריב את עצמנו, ובוא נראה איך עושים את זה הכי טוב", כן? זה "אחריי", וזה כאילו, בלי הרבה יותר מדי דיבור, זה תרבות כזאת. שהיא תרבות תש"ח, שהצלחנו לשמור עליה.

‏אלעד: יפה, אפילו אופטימי. אלא שאתם כבר יודעים, בסיפורים מהסוג הזה, כאשר אנחנו מגיעים לרגע שבו הכל נראה אופטימי, מגיע בדרך כלל גם אבל…

‏ענבר: כשאני נכנסתי להיות מנכ"לית, זה היה אחרי "צוק איתן", וקבוצות "אחריי", where ever הם היו, הם היו מפוצצות בבני נוער שרצו לסחוב אלונקה ולרוץ קדימה. פשוט ככה. ועקבתי מאוד מקרוב, וראיתי שמשהו משתנה, ממש משנה לשנה. זה כבר לא היה כל חמש שנים, כל זה, זה ממש משנה לשנה ראיתי שהאתוס משתנה. ויותר אנחנו עוסקים בהגשמה עצמית, ופחות אנחנו עוסקים בהגשמה לאומית, בציונות, זה התחיל להיות פחות רלוונטי.

‏אז יש שני מעגלים בחברה הישראלית. יש את מעגל המוביליות, ההגשמה עצמית, הרצון להצליח, ויש את המעגל של סולידריות, תרומה, קהילה, שירות, כל הדבר הזה. פעם הם היו די חופפים, המעגלים האלה, אבל היום כמעט לא נוגעים אחד בשני. ושם נפל לי האסימון שאם החברה הישראלית כולה תתחיל לאפשר לכל מיני אוכלוסיות לעזוב את הנרטיב של תרומה וקהילה ועשייה ושירות, היא בעצם אומרת: "הערך הזה כבר לא חשוב לנו". וזה הדאיג אותי. זאת אומרת, הבנתי שאם זה המצב, אז אנחנו עלולים לאבד את צבא העם, ולמדינת ישראל אין חלופה אחרת. זה בעצם הסיפור.

‏אלעד: אז כן, זה ה"אבל". בניגוד לחזון שלה, בניגוד לחזון של הארגון שעמדה בראשו, המציאות, מה לעשות, הלכה לכיוונים אחרים.

‏ענבר: ואז התחילו, אפילו התחילו לצאת ניירות עמדה של ארגונים מאוד רציניים שאמרו, "אוקיי, אז אולי צבא התנדבותי בשכר". "אוקיי, בוא נראה חלופות לצבא מקצועי". לא הבינו שכשאומרים את הדבר הזה בעצם מכילים גזר דין מוות על הרעיון של צבא העם, כי צבא העם זה כלים שלובים, זה או כולם או כלום.

‏אלעד: יותר מזה, אלו שהציעו הצעות אלטרנטיביות לפחות הציגו חזון חלופי, אבל ענבר נתקלה בבעיה אחרת. כשהיא דיברה על צבא העם, על צבא של כולם, על סולידריות חברתית בשירות, כשהיא דיברה על דור תש"ח, המון אנשים בתגובה פשוט גלגלו עיניים.

‏ענבר: המון, זה היה קשה. תשמע, זה… היינו הולכים לצבא, אפילו הצבא לא היה איתנו בדבר הזה. בטח לא מערכת הביטחון באופן כללי. גם תורמים היית צריך לשכנע, גם את הנוער עצמו, גם… זה היה כאילו להיאבק. אבל אני חושבת שבעומק הבנתי שאם לא נייצר מערכת שבה כולם משרתים, אז לא נוכל להסתכל בעיניים לאלה שאנחנו שולחים לקרב. הבנתי את זה אז. ואז המסע הזה התחיל.

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: המסע הזה התחיל במקום המתבקש, בחברה הגדולה ביותר שלא מתגייסת, זו שיש בה הכי הרבה פוטנציאל לא ממומש. אז ענבר התחילה ליצור חיבורים, מפגשים, עם אלו שיחסית היה לה פחות קשה להגיע אליהם - נוער חרדי בסיכון.

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏ענבר: פגשנו אותם בפארקים, בלילות בירושלים, ופגשנו ילדים פגועים ובמצבים הקשים ביותר שראינו. ותמיד אני אומרת שמכל בני הנוער בסיכון שפגשנו, הנוער החרדי הזה, שנשר מהמסגרת החרדית, הוא היה במצב הקשה ביותר. אז היינו עם כל האנרגיות שלנו כדי להכניס אותם לצה"ל וקדימה, והם יצליחו, והיו לנו גם הצלחות, כן? זה לא שלא היו לנו. אבל אז לא הבנתי שאת כל האנרגיות אני כאילו שמה במקום הלא נכון. זה לא האירוע. כי בעצם זה מעגל קסמים חרדי שאומר: "אנחנו נשלח את הנוער שנשר מהמסגרות שלנו, כלומר הוא לא חרדי, לצה"ל, ובכך אנחנו נמשיך להבהיר שצה"ל הוא לא לחרדים". זה בעצם הסיפור. זאת אומרת, ככל שהנוער הזה הוא יותר נוער בסיכון, הוא יותר מתקשה, הוא יותר מייצג את האנטי חרדיות, כן? אז ככה יותר נוח לחרדיות לשלוח אותו לשם. אבל אז בעצם מסתכלת האמא החרדית ואומרת: "הבן שלי ילך לצה"ל? מה פתאום? זה למי שנשר".

‏אלעד: גלגולי העיניים נמשכו, כי ענבר הרגישה וגם הציגה את התחזיות באופן דרמטי מאוד. מהשיחות שהיא ערכה, מהתהליכים שהיא ראתה, היא אמרה לכל מי שהסכים לשמוע שהיא מרגישה שאנחנו הולכים לאבד את הצבא. ב-2018 היא סיימה את התפקיד שלה כמנכ"לית "אחריי", תשושה ולא מאוד אופטימית.

‏ענבר: עשיתי כל מה שאני יכולה כדי לשמור על האש הזאת, על הערך הזה, ואני לא יודעת אם אפשר להמשיך להחזיק אותו. זאת אומרת, כאילו… זה האנשים הכי טובים השארתי כדי שיעשו את זה עם המערכת הכי טובה שרק אפשר, אני לא יודעת אם הם יצליחו, זאת האמת.

‏אלעד: אחרי תנועת "אחריי", ענבר עברה ל"פנימה". זו תנועה שהייתה בקשר הדוק יותר עם מקבלי ההחלטות. תנועה שחיברה את ענבר עם מנהיגי ציבור, עם פוליטיקאים. והיא הגיעה כשב"פנימה" התחילו בדיוק לעבוד על הצעה למתווה גיוס חדש.

‏ענבר: ושמה לקחנו את הסיפור של חוק הגיוס, ובנינו ממנו את התפיסה שנקראת "שירות ישראלי". והפעם היינו יכולים לגבות אותה בנתונים, ולהסתכל עליה מכל מיני זוויות בינלאומיות שונות, ולעשות תהליכי השוואה, וכאילו להצדיק את כל התחושות שהלכתי איתם [מחייכת], זה, פשוט נתתי להם הצדקה בצורה של גרפים ומחקר, אתה מבין? וזהו. אז בפעם הראשונה בעצם הנחנו שקף שהוא לא היה קיים, כן? תמיד אני אומרת, זה הזוי שהוא לא היה קיים [מחייכת], אבל שמנו את השאלה: "כמה צעירים ממחזור בני ה-18 בישראל מתגייסים לצה"ל?" כמה?

‏יכולנו לשים את הנתונים של 2020, ושם ראינו שרק 48% מכל בני ה-18 בישראל מתגייסים לצה"ל. עכשיו, הפדיחה זה ש… אוקיי, נכון שהם מתגייסים, אבל לא כולם מסיימים. אז אם מורידים גם את הנושרים, ויש הרבה נושרים בחצי שנה הראשונה של השירות, אז אנחנו מגיעים לזה שמשהו כמו בין 35% ל-40% מהצעירים בישראל עושים שירות צבאי מלא. לא לוחם, אלא מלא. זה כבר נתון מאוד מאוד בעייתי.

‏עכשיו, הבעייתיות היותר גדולה הייתה, שאף אחד לא חשב שזאת בעיה [צוחקת] זאת אומרת, בטח לא הצבא, כן?

‏[מוזיקת מעבר]

‏אלעד: חסות אחת, וממש מייד חוזרים.

‏[חסות]

‏אלעד: במסגרת הניסיונות שלה לגבש מתווה גיוס מוסכם, ענבר הרוש גיטי נחשפה לראשונה לנתונים רשמיים. והיא ראתה, לא צבא העם, אלא צבא שליש מהעם. הנתונים האלה סיפקו עבורה בפעם הראשונה הוכחה שמה שעד אז היה בגדר תחושות ומחשבות שלה, גם מגובה במספרים, מגובה בשטח. אנחנו בשלב הזה בשנת 2020, ויחד עם השותפים שלה, ענבר יצרה מתווה של שירות לכולם.

‏ענבר: אז היה לנו מחשבה על שליש-שליש-שליש בחברה החרדית. שליש לומדים בישיבה, שליש עושים שירות אזרחי בכל מיני תצורות שלו, ושליש בצבא.

‏אם אתה שואל אותי, זה מספר לא רע עדיין, כי כשאתה מסתכל על הנתונים האמיתיים, שממש מראים כמה גברים חרדים באמת לומדים בישיבה, ולא עוסקים בשום דבר אחר, ואתה רואה שזה 29% - 28%, זה כשליש. ובעולם שאתה מסתכל על ה… על עולם התורה, או נגיד על חברת הלומדים כערך, ואני מוכנה להסתכל על חברת הלומדים כערך אמיתי, ששומר על החברה הישראלית או על מדינת ישראל גם כיהודית, אז שליש זה כנראה המספר האמיתי.

‏ואז אנחנו מסתכלים על שני שליש שצריכים לשרת, בסדר? ופה אנחנו צריכים להציע באמת מגוון רלוונטי, וזה דבר שמדינת ישראל עוד לא עשתה. ואז הראינו שאנחנו יכולים לקחת את החלק הלא משרת, אז הוא היה 50%, ולאפשר לו מנגנוני שירות אחרים במרחבים אזרחיים. אז נגיד, משטרה זה ברור, וכבאות זה ברור, ובריאות זה ברור, וכולי, וגם אפילו במערכים שהם יותר חינוכיים כאלה. והראינו שיש מדינות בעולם שעשו את הדבר הזה, שיש לו אזורים שונים של הצלחות, שיש כל מיני דברים שאפשר ללמוד. אין שום דבר דומה למדינת ישראל, כן, בטח לא במצבנו, אבל שזאת הדרך לשמור על ערך השירות.

‏אלעד: יש דבר אחד שבעזרתו אפשר בעיניי לספר את כל הסיפור: האבולוציה של הפידבקים, איך הלכו והשתנו התגובות שקיבלה ענבר אל מול הניסיונות שלה להחיות מחדש את מודל צבא העם. בהתחלה גלגלו לעברה עיניים, מה היא עוד פעם מדברת איתנו על תש"ח? תגובות כאלה. אחר כך אולי הקשיבו יותר ברצינות, אבל גם אמרו לה: "את טועה". ואז, כשבידיים שלה כבר היו נתונים שמוכיחים שהכוח המשרת הוא שליש מהפוטנציאל, אז האנשים שהיא פגשה, בעיקר האנשים ממערכת הביטחון והצבא, הם אמרו לה: "אוקיי, אז את לא טועה, אבל הנתונים האלה הם לאו דווקא דבר רע". "צה"ל", אמרו לה, "גדול מדי, מסואב מדי, ממילא צריך לקצץ כוח אדם, לצמצם שירות, צריך להפוך את צה"ל לא לצבא העם, אלא לצבא מקצועי קטן וחכם".

‏ענבר: כן, אז הוכחנו גם במדדים כלכליים, שאין חלופה כזאת במדינת ישראל, אתה לא יכול לשלם ללוחם בגבעתי, משכורת חודשית כדי שהוא יהיה לוחם בגבעתי, זה לא עובד בכלכלה הישראלית. וגם הראינו שכל המומחים וכולי נורא מפחדים מזה, זה תמיד היה קטע כזה, אנחנו רוצים צבא קטן וחכם וכולי, וממיין מאוד וכל הדבר הזה, וגם שהוא יהיה התנדבותי ושיבוא עם כל האתוס וזה, כאילו לא הבינו שזה לא הולך ביחד הדבר הזה.

‏אבל אז היה לנו כבר איזה מין מודל כזה שהסברנו לכל, שאם אנחנו רוצים צבא העם, שמביא את הטובים ביותר, שמאפשר תהליכי מיון, שגדל לפי צורך וכל הדבר הזה, הוא חייב להיות בתוך מערכת של שירות לכל. אף אחד לא הסכים עם הדבר הזה [צוחקת], כן, זה היה 2020, 2021, 2022, מה את רוצה מאיתנו?

‏ובכל המעוזים, אני חייבת להגיד, כאילו, במעוזים דמוקרטיים, במעוזים דתיים, במעוזים ציוניים, גם בציונות הדתית, אף אחד לא חשב ש… או מעטים האנשים שחשבו שזה המהלך הנכון למדינת ישראל, וחיפשו את הדרכים לייצר צבא מינימלי, יותר מקצועי, כן? כאילו, יותר התנדבותי, כל מיני, כל מיני מודלים שהמשמעות בסוף שלהם היא לפטור חלק גדול מהאוכלוסייה משירות, בחוק, ובלי שום רגשות אשם.

‏אלעד: אז ענבר נתקלה בקיר, בחומה. "אין צורך מבצעי בעוד חיילים לצה"ל", כך אמרו לה. "להפך, ובטח ובטח שלא נשקיע עכשיו מאמץ ואנרגיה כדי לגייס את החברה החרדית". אלו טקסטים שבצורה כזו או אחרת היא שמעה כל הזמן. אבל ענבר לא באה בכלל מהמקום הזה של מה הצבא צריך. היא הסתכלה על מודל צבא העם כמה שהחברה הישראלית צריכה. אז היא אמרה: "אל תתגייסו לצבא. אנחנו נבנה מודל שבו אוכלוסיות חדשות יגויסו לשירות אזרחי, לשירות לאומי, הם יעשו משהו, כדי שנוכל להסתכל בעיניים של כלל הציבור ולומר ביושר שכל קבוצה בחברה הישראלית תורמת את חלקה".

‏ומי שהתחבר לחזון הזה, למתווה הזה, היה רמטכ"ל לשעבר, מי שבדיוק נכנס לממשלת חילופים, ממשלה פריטטית, וכיהן גם כראש ממשלה חליפי, אבל לענייננו, הוא כיהן כשר הביטחון. אז בני גנץ התקשר לענבר ואמר לה, "מה שעשית ב"פנימה", אותו מתווה גיוס מוסכם לכל, עכשיו תעבדי עליו מתוך משרד הביטחון".

‏ענבר: כן, הגיע הטלפון. כאילו, זה היה… בחלומו של כל… [צוחקת] אתה יודע, כאילו, מ"אחריי", זה כאילו, "הנה, בואי, יש לך משרד, שבי, בואי תעשי את זה". וזו הייתה התרגשות מאוד מאוד גדולה בשבילי. ובאמת התגייסתי למשימה, והתחלתי לעבוד במשרד הביטחון, ובאתי עם כל הרוח, כן, אתה יכול לדמיין לעצמך שהייתי ב"אחריי", והייתי בזה ובזה, ואני באה עם הנתונים ועם הרוח ועם הגרפים ועם הזה, ואני בטוחה שיקבלו אותי בזרועות פתוחות ויגידו: "לך חיכינו", כן? [צוחקת] ואז אתה מגיע ומבין ש"את נורא חמודה, וגם יש לך סיפור נורא יפה, אבל תודה, אבל לא תודה".

‏אלעד: בלי סמכויות, ואל מול אותה קונספציה, אל מול אותן עיניים מתגלגלות, ואלו שאמרו או מאחורי הגב שלה או בפניה, שהיא היסטרית, ענבר לא הצליחה לעשות המון, היא מודה. אלא שאז היא החליטה לשנות גישה: לא להתחיל מהמשימה הענקית, היומרנית, של מתווה להרחבת הגיוס, השירות, חלוקה שוויונית בנטל, לא. אלא לתקוף את הסוגיה הזו בכלל מהכיוון ההפוך. להתחיל בקטן, ב"תוכנית קודקוד".

‏ענבר: חרדים הם חברה מאוד אליטיסטית, מאוד, תחרותית ואליטיסטית. אני אומרת את זה במובן הטוב של החרדיות. ואני הבנתי ש-8200 היא עברה את הממברנה החרדית, זאת אומרת, זה כאילו נהיה שם קוד כזה שמה להצלחה, להצלחה כלכלית, ומתחילה להיווצר קבוצה שקוראים לה אולי חרדים מודרניים, חרדים משכילים, חרדים עובדים, שמחפשת את הכניסה הזו.

‏ראינו את זה בארגון שקוראים לו "אברטק", שעבד הרבה מאוד שנים בעצם בלייצר חרדים שמתאימים לתעסוקה בעולם של הייטק, והצליח מאוד. והלכתי לאברטק ואמרתי להם, "תשמעו בואו נעשה תוכנית שתוזיל לכם מאוד מאוד את העלויות", כי עלויות הכשרה והחזקה וזה עולות המון המון כסף, נעשה להם תהליך של כניסה ל-8200. [מחייכת]

‏זה היה שנה שהמשימה שלי הייתה ליצור אמון מספיק חזק בין הארגון החרדי הזה, המאוד מאוד חרדי מיינסטרימי הזה, לבין היחידה המאוד לא חרדית הקרויה 8200. כן? זאת אומרת בין המעוז הליברלי למעוז החרדי צריך להיות אמון כדי שזה יצליח.

‏ואני זוכרת ששיחה ועוד שיחה, ופתאום השותף החרדי נעלם, פתאום הוא לא עונה, ופתאום ב-8200 אומרים "לא, אנחנו לא יכולים לבוא לפגישה", וזה כל הזמן היה כאילו לתפוס את החבל משני הקצוות [צוחקת] ולהגיד: "הנה, הנה, אנחנו נפגשים. עכשיו, מה השאלה עכשיו?", הנה זה, ושיחות הכנה ושיחות אחרי, ועיבודים וטאטאטאם כדי שבסוף יהיה חיבור.

‏זה כבר היה לקראת הסוף, והממשלה הייתה בדרך, היו בחירות כבר, וזה היה מהאדים האחרונים, והיה צריך לחתום על החוזה שיהיה את המשרדים, ואם אין את המשרדים, אז אנחנו מכירים את צה"ל, כן, הוא ישים אותם בצריפין, עכשיו לך תסביר שזאת לא הייתה התוכנית.

‏ואני זוכרת את עצמי בלחץ אסטרונומי, שהם יצאו כבר לפרסום, ועדיין אין לנו את המשרד. הם יצאו לפרסום, ואחרי כמה ימים אני מקבלת טלפון, שהמוקד, שהם במוקד הפניות, שעונה לטלפונים של הפרסום, קורס, כי התקשרו למעלה מאלפיים חרדים שרוצים להיכנס לתוכנית. עכשיו, אז התגייסו לצה"ל בשנה אלף מאתיים חרדים. והגיעו אלפיים. ומהם בסוף מוינו שמונים ומשהו. אני כבר בחוץ, ואם אתה שואל אותי: "האם יש חרדים בצה"ל?" אלה החרדים שיש בצה"ל. וזה נותן הרבה תקווה, הסיפור הזה של קודקוד.

‏אלעד: כן, ענבר סיימה את התפקיד שלה כפרויקטורית מתווה הגיוס במשרד הביטחון אופטימית יותר מאשר הייתה אי פעם. היא האמינה שתוכנית קודקוד, זו שמגייסת חרדים ל-8200, תהיה התחלה של תהליך גדול. היא האמינה שמהיחידה הקטנה הזו, מהעשרות שיהפכו למאות, בסוף יגיעו גם רבבות.

‏אלא שאז קרה השבעה באוקטובר, ופתאום השיח שהיא קידמה שנים, זה שדיבר על אתוס של צבא העם, על צורך להרחיב את השורות, לגייס עוד ועוד אנשים, את כולם, פתאום זה כבר לא דיון סמלי, זה לא דיון חברתי, זה לא דיון שאפשר לנהל לאורך זמן. פתאום הסוגיה הזו הפכה לצורך מבצעי דחוף. אלא שפתאום, ענבר הבינה - הדיון הזה קורה במעמד צד אחד.

‏ענבר: השבעה באוקטובר הוא נתן מכת חשמל ל"צבא העם". זאת אומרת, צבא העם היה באזורים של מוות קליני, לדעתי, וזה כמו היה איזה מין מכת חשמל שעוררה אותנו מחדש. אבל בחברה החרדית זה לא עשה כלום, צריך להבין את זה. שום דבר לא קרה שם, והחברה המשרתת לא מצליחה להבין איך זה יכול להיות, כן? כל לילה אתה יושב בחדשות ואתה בין יום השואה ליום הזיכרון. זה מה שראינו, מה, זה שנה שלמה חיינו יום השואה ויום הזיכרון ביחד, ערב ערב. כל הסיפור הזה הוא סיפור שהחברה החרדית לא חיה אותו, לא מבינה אותו, לא מסבירה אותו לעצמה, הוא לא פונקציה שם.

‏אלעד: זו הייתה קריאת השכמה נוספת עבורה, עוד רגע שבו היא הבינה שמשהו חייב להשתנות. גם היום במסגרת חברת הייעוץ פ.ר.ג. היא נמצאת בקשר עם ההנהגה החרדית ועם גורמים בחברה החרדית. גם היום היא מנסה לגבש מתווה, הסכמות. אבל אחרי שבעה באוקטובר ואחרי שנה וחצי של "נמות ולא נתגייס" ושל תגובות נגד מצד האוכלוסייה המשרתת, ענבר חושבת שאולי הגיע הזמן ללכת בדרך לגמרי חדשה.

‏ענבר: יותר אי אפשר לטפל בדבר אחד. זה לא התעסוקה, או הגיוס, או החינוך, או ה… לא, זה כל המערכת. המערכת שאנחנו טיפחנו בצורה הדדית, חילונים ודתיים וחרדים וכולנו, כולנו טיפחנו אותה, היא מערכת שאפשרה לחברה החרדית להיות אוטונומיה, no man is an island? וואלה, החברה החרדית is an island, פשוט ככה, בסדר? ככה בנינו אותה.

‏עכשיו אנחנו צריכים לשאול "איך מתחילים לייצר ערוצים שמחברים את האי הזה בחזרה ליבשת וגורמים להם להיות בריאים וטובים וחיוביים, וכאלה שאפשר יהיה לייצר איתם עתיד משותף", בסדר? כאילו, זה בעצם השאלה כאן.

‏אז קודם כל אני רוצה להגיד שבתוך החברה החרדית יש סגמנט מסוים, הוא קטן, נכון שהוא קטן, ויש לגביו כל מיני הערכות של כמה הוא, והוא חושב שהוא נורא קטן והוא גם חושב שהוא נורא בודד, זה חלק מהעניין. אבל יש סגמנט שמחפש להיות חרדי וממלכתי, או חרדי ואחראי, או חרדי ומשתלב, או כל מיני דברים כאלה, בסדר? יש סגמנט כזה. ועד היום מדינת ישראל לא עשתה שום דבר [מחייכת] בשביל לעזור לסגמנט הזה לצמוח ולהיות משמעותי בתוך החברה הישראלית. הפוך, היא עובדת נגדו, אוקיי? היא מתמרצת אוטונומיה במקום לתמרץ את החיבור. ואנחנו צריכים לעבוד בצורה מערכתית ולהציע לאדם החרדי חרדיות בלי פשרות, באמת חרדיות, אבל שמציעה לו גם את התעסוקה וגם את הדיור וגם את החינוך וגם את המערכת הקהילתית שלו וגם את התמיכה הרבנית שלו וכולי.

‏כן, אני לא דיברתי ככה לפני חצי שנה, גם לא לפני, לא דיברתי ככה. זאת אומרת, אמרתי שכאילו יהיה איזה שלב של אחריות, ושהמיינסטרים החרדי או החרדיות השמרנית תסתכל בעיניים ותגיד: "אוקיי, מי שלא בישיבה ילך לצבא". אבל לא רק שאין אמירה כזאת, יש אמירה הפוכה מזה. ועם הדבר הזה אנחנו פשוט לא יכולים להמשיך להשלים, אז זה כאילו להגיד: "אנחנו רוצים לבנות ממלכתיות חרדית או חרדיות ממלכתית", ומצד שני, זה חייב להיות לא משתלם להיות חרדי עצמאי, נקרא לזה, בסדר? חרדי שהוא לא חלק מהמערכת הממלכתית. וזאת התשובה.

‏אלעד: אז ענבר אומרת, מאמינה, שיש מיעוט בחברה החרדית שאפשר לייצר איתו ועבורו את אותה דרך חדשה: "חרדי ממלכתי". שאפשר לעשות את זה, מצד אחד עם תמריצים, מהצד השני עם סנקציות, ובעיקר עם מסלולים מונגשים, מותאמים, כאלה שיציעו אורח חיים שהוא גם חרדי, חרדי אמיתי, אבל גם ממלכתי.

‏ענבר: אז קודם כל אני משקיעה המון במוסדות חרדיים ממלכתיים. בסדר? אז בחינוך יש לנו את המ"מחים. יש ישיבות תיכוניות חרדיות. יש קהילות לחרדים עובדים. יש ישיבות הסדר חרדיות, בסדר? יש… מתחילים, החברה החרדית היא עובדת דרך מוסדות, בסדר? קהילות ומוסדות, זה מה ששומר עלינו. וזה כמו להגיד, זו חבילה אחת. כי אם אני משפחה חרדית ויש לי חינוך ממלכתי דתי לאחד הילדים, שאר הילדים לא יקבלו חינוך, כי לא יכניסו אותם למוסדות העצמאיים. אז אין דבר כזה שיש לי רק בית ספר ממלכתי לבנים. לא, אני צריכה לבנים ולבנות וגן לבנים וגן לבנות, וישיבה תיכונית לבנים ותיכון לבנות.

‏זאת אומרת, אני צריכה לבנות עבור המשפחה החרדית את כל המעטפת, את כל המערכת, כדי שכשהיא מגיעה לדילמה, היא לא מראש… אנחנו לא מראש נהיה בקרב אבוד. היא צריכה להבין שיש לה מרחב מלא להשתלבות, גם חרדית וגם ממלכתית. ולכן מדינת ישראל צריכה לעשות השקעות ענק רק במערכת הממלכתית חרדית, בכל אופני החיים שלה. בואו לפחות נציע את האלטרנטיבה. אני, יש לי אמונה גדולה שכשנציע את האלטרנטיבה בצורה רצינית, אנחנו נופתע לטובה. או שנעבוד מאוד מאוד קשה הרבה זמן, אבל לפחות, כאילו, בואו נתחיל את התהליך.

‏אלעד: והיא יודעת, זה מיעוט קטן. וכן, גם את המיעוט הזה, החברה החרדית הגדולה, ההנהגה, הרבנים, גם את המיעוט הזה הם יכולים בקלות לבטל. אבל הלקח שהיא למדה במשרד הביטחון, שלפעמים כדאי להתחיל מהקטן ולצאת אל הגדול ולא להפך, את הלקח הזה היא לוקחת איתה גם היום.

‏ענבר: אז יש ויכוח מאוד גדול בין אנשים שמתעסקים בנושא הזה, האם "השוליים" יביאו את המיינסטרים, ונגיד הדוגמה הכי מעניינת, כאילו "השוליים" במרכאות, זה נשים חרדיות באקדמיה. הטענה היא שנשים חרדיות באקדמיה זה תנועה מאוד מוצלחת, והיא התחילה דווקא מנשים מזרחיות, ספרדיות, חרדיות, הבת של הרב עובדיה שפתחה בזמנו את המכללה, כך זה התחיל, ובעצם היום יש הרבה מאוד נשים חרדיות באקדמיה.

‏אלעד: היא מבינה שאין היום ממש היתכנות פוליטית, היא כבר… היא נכוותה בעבר בניסיון להביא לשינויים אפילו קטנים יותר. והיא מבינה שאם שבעה באוקטובר לא עשה את השינוי בתפיסה, קשה להאמין שהשינוי הזה יקרה עכשיו מעצמו. ולמרות שאני יצאתי מהשיחה איתה מעט פסימי, ענבר איכשהו שומרת על אופטימיות.

‏ענבר: אני חושבת שאין לנו ברירה, אין דרך אחרת, והבן שלי שואל אותי כל הזמן, הוא עכשיו בתהליכים של… בן 17 הוא תכף מתגייס, אז… אתה יודע, הוא שואל אותי הרבה שאלות על הדבר הזה: "אמא, מה קורה עם החרדים, הם מתגייסים כבר? הצלחת לגייס אותם?" ככה. [צוחקת] אני אומרת לו: "עוד לא, עוד לא, אנחנו בדרך". אני מאמינה גדולה בצבא העם. אני חושבת שצבא העם הקים את המדינה ויקים אותה שוב ושוב כל פעם שהיא תיפול לנו [מוזיקת רקע], ואני חושבת שיש לו תפקיד מכריע בהקמת החברה הישראלית מחדש. כן, מאמינה.

‏אלעד: ענבר הרוש גיטי, תודה.

‏ענבר: תודה, תודה לך.

‏אלעד: וזה היה "אחד ביום" של N12. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק. חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה שירה אראל, דניאל שחר, הילה פז ועדי חצרוני, על הסאונד יובל ברוסילובסקי. יאיר בשן יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.

‏אני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן גם מחר.

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏[חסות]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה