אחד ביום - הסוף של חוות התנינים

הכל התחיל בשנות ה־90, כשענף כלכלי חדש פרץ לזירת מוצרי היוקרה – עורות תנין. הביקוש הלך וגדל ברחבי העולם, וגם בישראל נמצאו מי שראו הזדמנות. שני יזמים מקומיים הקימו בפצאל חוות תנינים, שהפכה עם השנים לאתר תיירות פופולרי בבקעת הירדן. אלא שבחלוף הזמן החווה הוזנחה, התיירות פסקה והחווה הפכה למטרד עבור תושבי האזור, ולסכנה של ממש. בשבוע שעבר נחתמה הפרשה: במבצע לילי נכנסו לחווה כוחות מג"ב, המנהל האזרחי ורשות הטבע והגנים, מבלי שבעליה ידע. כשהבוקר עלה, המעשה כבר היה לעובדה מוגמרת. הפעם אנחנו עם כתבנו, יגאל מוסקו, על סופה העצוב של החווה בפצאל – הרג של 270 תנינים שנורו למוות, באישור ובפיקוח המדינה.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 11/08/2025.

‏[חסות]

‏[מוזיקת פתיחה]

‏אלעד: היום, יום שני, 11 באוגוסט, ואנחנו "אחד ביום" מבית N12. אני אלעד שמחיוף, ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו, סיפור אחד ביום, בכל יום.

‏במשך שנים, הרבה שנים, היה בשוק מוצרי היוקרה, סוג אחד של פריטים, שנחשב יוקרתי במיוחד.

‏[הקלטות]

Lino Laudiero: “Hi, my name is Lino Laudiero, the name of the company is Fennix. We only produce shoes with alligators, and we produce very luxurious products, as you can see.”

A Seller: “The himalayan crocodile birkin is considered the rarest and most sought after. Only VIP or VVIP clients are even considered to be offered a bag like this.”

A Client: “This is the go to shoe, this is genuine handmade crocodile leather shoe. And the color that goes best with my outfit.”

‏אלעד: נעליים, תיקים, חגורות, ארנקים. אם רציתם לומר איכות ויוקרה, מספיק היה לומר שהפריט שלכם עשוי מעור תנין. ובמשך אותן שנים, באיטליה, בצרפת, גם במקומות אחרים, הסתובבו אנשים מאוד עשירים, לבושים בפריטים מעור של תנין, שגדל, הוחזק, הומת ונשלח מישראל.

‏[מוזיקת רקע]

‏היום, לפי האינטרנט לפחות, תעשיית מוצרי היוקרה מעור תנין בעולם, מוערכת בין מיליארד וחצי לשני מיליארד דולר בשנה. זה המון.

‏אבל זה כלום לעומת מה שהיה בעבר. כי על סחר בעור תנין הוטלו מגבלות בכל מיני מדינות, גם בישראל. והמגבלות האלה הולידו שרשרת של אירועים, שהובילה לכך שבשבוע שעבר, בשעת לילה מאוחרת, 270 תנינים מחווה בבקעת הירדן, נורו למוות. וכשיגאל מוסקו מתאר את מה שקרה שם, זה נשמע ממש כמו מבצע צבאי.

‏יגאל: מבצע צבאי לגמרי. זה בצו של אלוף פיקוד, המקום מוכרז שטח צבאי סגור, כוחות מג"ב, מינהל אזרחי, רשות הטבע והגנים, נכנסו בלי שבעל החווה יודע… כלל. ואז ארבעה ציידים, עם רובים עם משתיקי קול, עם פנסים מהבהבים על הראש, כדי שלא יירו אחד בשני. ליד כל צייד, עומד איש עם מקל ארוך, למקרה שמתקרב תנין. התנינים בשעות הלילה הם מחוץ לבריכה, הם על הגדה. והם מתחילים לירות בהם. במבצע שנמשך עד צהרי יום ראשון למחרת, ובסופו של דבר, 270 תנינים מתים.

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: המטרה של הציידים שנכנסו אל החווה בפצאל, הייתה ברורה. שלא ישאר אפילו תנין אחד בחיים.

‏יגאל: כן, כן, לחסל את כולם עד האחרון, וזה מה שקרה.

‏אלעד: אז הפעם, אנחנו עם יגאל מוסקו, ועם הסיפור העצוב של חוות התנינים בפצאל.

‏שלום מוסקו.

‏יגאל: שלום אלעד.

‏אלעד: הרעיון המשונה הזה, לגדל תנינים בבקעת הירדן. הוא נולד בשנות ה-90, והוא נולד כחלק מטרנד עולמי, נכון?

‏יגאל: נכון. בעצם, עור תנין זה דבר יקר. למה? כי צדים את התנינים. בעצם כל פרשת חוות התנינים בעולם, התחילה מזה שהתנינים החלו להיכחד מהטבע, כי צדו אותם בשביל העורות היקרים שלהם. ואז האו"ם מבין, שעדיף לתת היתרים לגדל תנינים לצורך העורות שלהם, מאשר שיעלימו אותם מן הטבע. התחילו לצוץ כל מיני חוות תנינים בכל מיני מקומות. וישראלים, שהיו מעורבים בעסקים האלה, אמרו… חברת "כור", הייתה פעם חברה כזאת, והיא הפעילה חוות כאלה באפריקה, אמרו "למה שלא נקים חווה כזאת בשביל עצמנו?" ושני שותפים, גדי ביטן ועופר קובי - זכרו לברכה, הקימו את חוות התנינים בבקעה ליד פצאל.

‏זה ענף כלכלי שהתחיל להתפתח בעולם, הם לא ראו בזה בעיה מוסרית, כמו ששוחטים חיות אחרות. אז הם אמרו "אוקיי, בוא נשחט אצלנו. את העורות נייצא, ואת הבשר…" אני לא, לא ברורה לי התוכנית העסקית שלהם, ישראל - רוב האנשים אוכלים כשר, לא היה לזה יותר מדי לקוחות.

‏[הקלטה]

‏יגאל: "גידול ושחיטה בשביל עורות נשמע… עסק מסריח."

‏מגדל תנינים: "רוב האוכלוסייה, אתה יודע, גם אם אני מסתכל אני חושב שאולי לך… נעלי ספורט…"

‏יגאל: "לא, אני… לא תמצא עליי עור תנין."

‏מגדל תנינים: "כן, לא עור תנין, אבל עור פרה, אנחנו הולכים עם תיקים, אנחנו הולכים עם…"

‏יגאל: "כן, אבל במילא שוחטים אותם בשביל הבשר."

‏מגדל תנינים: "אבל גם את זה שוחטים בשביל הבשר."

‏יגאל: אמרו "אוקיי, נגדיל הכנסות, נעשה גם קצת תיירות, אנשים יבואו לראות את התנינים", והייתה תופעה כזאת בקטנה. לקחו גולגלות של תנינים, צבעו אותם, מכרו אותם כמזכרות, אבל זה אף פעם לא היה הענף המרכזי, ואחרי האינתיפאדה השנייה, אז בכלל לא הגיע אף אחד, כי אף אחד לא רצה לנסוע דרך הבקעה.

‏אלעד: מאיפה בכלל הם הביאו את התנינים? אני מניח שבישראל לא הייתה אוכלוסייה מספיק גדולה של תנינים, כדי להקים חווה, שממנה ימכרו ויסחרו עורות למוצרי יוקרה בעולם.

‏יגאל: הם הגיעו להסדר עם קניה, שסבלה מטריפות, תנינים טרפו אנשים, אז "יאללה, בואו קחו תנינים, תעזרו לנו להפחית את הבעיה".

‏אלעד: זה די מדהים. כלומר, קיבלו מקניה אישור לתפוס תנינים, תנינים שעשו הרבה צרות בקניה. אז ישראלים נסעו לאפריקה, והתחילו לצוד?

‏יגאל: כן, זה… זה חתיכת אירוע, חבל שלא צילמנו את זה אז. זה לשוט בנהרות באפריקה, ולצוד תנינים, כן, עם פנסים, עם זרקורים, בלילה. צדו תנינים, קשרו אותם, ארזו אותם, והעמיסו למטוסי אל על. וצברו כמות יפה של כמה מאות תנינים, שהתחילו להתרבות כאן, אצלנו. מגדלים אותם שלוש שנים. ואז שוחטים אותם, ומוכרים את העורות, וזה מה שהם עשו במשך כמה שנים טובות, הם היו שוחטים 4,000 תנינים בשנה. ומהעורות האלה עושים תיקים יפים, ומגפיים וארנקים.

‏[הקלטה]

‏יגאל: "אתה היית פושט את העור?"

‏באסם: "אני… כן, אני מומחה בזה, אני יודע איך לפשוט את העור."

‏יגאל: "כמה זמן אתה פושט עור של תנין?"

‏באסם: "את העור שלו? שבע דקות אני ממליח אותו, שם עליו מלח. לשחוט לא נחמד. אתה מגדל אותם… אחרי שנתיים שוחט אותם… זה לא… לא נעים."

‏יגאל: "כן."

‏באסם: "אבל זה עבודה. זה עבודה קשה שלנו פה."

‏אלעד: ואז, מוסקו, בשנות ה-90. זה היה עסק מצליח? זה אגב, זה היה חוקי בכלל?

‏יגאל: זה היה עסק חוקי לגמרי. שחטו 4,000 תנינים בשנה, כשמחירו של עור תנין זה, כמה מאות דולרים לפחות.

‏אלעד: ולאן כל זה הלך? לאן שלחו את העורות האלה?

‏יגאל: צרפת, איטליה, מקומות שמבינים באופנה.

‏אלעד: כלומר, יש כמה אוליגרכים שהסתובבו אז באירופה, עם ארנק או נעליים מעור תנין made in פצאל?

‏יגאל: חד משמעית.

‏אלעד: אז זהו, לא הכל עבד חלק כמובן. התנינים מפצאל לא הגיעו רק לאיטליה או לצרפת, הם גם הגיעו, לפחות חלקם, לאזורים סמוכים לבקעת הירדן. לא כעורות למוצרי יוקרה, אלא תנינים חיים, תנינים שהצליחו להימלט מהחווה.

‏[הקלטה]

‏כתב א': "זהירות, תנינים מסתובבים חופשי, זה אמיתי!"

‏כתב ב': "נכון, נכון. תראה את התמונות האלה מאזור בקעת הירדן…"

‏כתב א': "אוי ואבוי!"

‏כתב ב': "ליד פצאל. יש שם חוות תנינים, וזו לכידה מאתמול בלילה. נמלטו משם ביום חמישי עשרות תנינים כאלה מסוג "תנין יאור"."

‏יגאל: ב-2011 הייתה הבריחה הגדולה, כי אחת הבריכות עלתה על גדותיה. 70 תנינים ברחו מחוות התנינים, והיה מבצע רציני לאסוף אותם.

‏[הקלטה]

‏כתב: "עמית צור מוצא תנין נוסף, מרחק קילומטר מחוות פצאל. הוא מזעיק את באסם שיתפוס אותו."

‏באסם: "לא יודעים כמה ברחו. ובעובדה, בוואדי הזה, וואדי אחמר, מצאנו שניים כבר."

‏כתב: "איך הם יודעים איפה יש מים?"

‏אלעד: בנס, זה נגמר בשלום. התנינים היו אז צעירים מאוד, והם נלכדו והוחזרו לחווה בלי שהצליחו לפגוע בבני אדם. הבריחה הגדולה הזו, הייתה רגע שמאוד הדאיג, גם את אנשי החווה, וגם את הרשויות בישראל, כן. אבל זה לא היה הרגע ששינה את חוות התנינים בפצאל, והוביל לכך שבשבוע שעבר, במבצע מיוחד, סודי, שנוי במחלוקת, הומתו שם 270 תנינים.

‏אבל קודם חסות אחת, וממש מיד חוזרים.

‏[חסות]

‏אלעד: חוות התנינים בפצאל, שבבקעת הירדן, נולדה אחרי שבאו"ם ביקשו להסדיר את הסחר בעור של תנינים אל מול אוכלוסיית התנינים שהלכה וקטנה בעולם. הוכחדה. החווה בפצאל נסגרה למבקרים ותיירים במהלך האינתיפאדה השנייה, ומאז הסתמכה אך ורק על מקור הכנסה אחד - המתה של תנינים, ומכירה של העורות שלהם למוצרי יוקרה בחו"ל. אלא שמוסקו, גם המודל העסקי הזה, הגיע לרגע שבו הוא הפך בעצם ל… לא רלוונטי.

‏יגאל: נכון. התחילו מחאות של ארגוני… של ארגונים למען בעלי חיים. באותה תקופה גם היה גידול יענים בארץ, לצורך בשר. בסופו של דבר, השר להגנת הסביבה דאז, גלעד ארדן, החליט לאסור שחיטה של תנינים ושל יענים בישראל, והם הפכו מחיות בר "מטופחות", היה מעמד כזה, לחיות בר מוגנות. זה אומר שמאותו רגע אסור להרוג אותם.

‏[הקלטה] השר גלעד ארדן: "הם באים מהטבע, וצריך לשמר אותם ולשמור עליהם. אהה… ו… להרוג חיה כזאת, זה עבירה פלילית, זאת אומרת, וזה לא עבירה פלילית שאמורה להיסגר בארץ, זה דבר שהוא למעשה בינלאומי. ולי אין עניין, להיות אחרי סורג ובריח באף מקום, לא בארץ ולא ב… ולא בעולם."

‏יגאל: ומכיוון שלא הייתה הכנסה, התחילה הזנחה. ו… יש איזה בדואי בשם באסם, שהוא היה אחראי להאכיל אותם, ואסף פגרים מלולים במושבים ובקיבוצים, והביא אותם, וזרק לתנינים. כנראה שזה לא הספיק, כי הייתה שם תופעה של קניבליזם, ופה ושם תנינים אכלו גפיים אחד של השני, ואכלו את התנינים הצעירים יותר.

‏אלעד: כלומר, ברגע אחד, מדינת ישראל אסרה על גידול וטיפוח חיות בר לצרכים מסחריים, הופסק סחר העורות של התנינים מישראל, התנינים הפכו לחיה מוגנת, ופתאום כל המודל הזה של החווה, שהיה תלוי בכך שיהיו לו כמה שיותר תנינים, כל המודל התהפך. כי פתאום היה צריך לדאוג להגביל את מספר התנינים, לצמצם את האוכלוסייה שלהם, פשוט כי לא היה מה לעשות איתם.

‏יגאל: כן, אז… אז אחד התפקידים של באסם, הבדואי שם, היה לאסוף את הביצים מהגדות, ולבקע אותן, על מנת שלא יהיו תנינים חדשים. הוא כנראה שפספס פה ושם, ו… וכן בקעו תנינים, רובם נטרפו על ידי הגדולים יותר. אז זה הפך לעול כלכלי, כי צריך לשלם לבאסם, וצריך מדי פעם להחליף אולי את המים בבריכה [צוחק], וצריך לתקן את הגדר. אז הדברים האלה לא כל כך נעשו. המשכורות של באסם התחילו להתעכב.

‏[הקלטה]

‏יגאל: "אז מה עדיף? המצב עכשיו או כמו שהיה פעם?"

‏באסם: "לא. כמו שהיה פעם."

‏אלעד: "למה?"

‏באסם: "כי אתה מרגיש שיש עבודה זזה. אתה יודע, אני עכשיו, אם אני מבקש את המשכורת מאחר לגדי, כמה ימים על המשכורת, אני מתבייש לשאול אותו. הבן אדם מפסיד אשכרה."

‏יגאל: והגדר הוזנחה, זה המנהל האזרחי, שהוא הריבון בשטחים, בנה על חשבונו, לפני כמה שנים גדר מסביב, בעלות של 300 אלף שקלים, והיא נפרצה שוב, כמובן. וחיפשו פתרונות, והוא ניסה, בעל החווה, למכור את התנינים לכל מיני מקומות. עכשיו, אין גן חיות שצריך 300 תנינים. והוא ניסה, היה במגעים עם יזמים, שחשבו להקים חווה בקפריסין, והוא, הוא טוען שבמרוקו היו אנשי עסקים רציניים, שכבר רצו לקנות את התנינים, ושאפילו שילמו לו מקדמה, אבל בגלל השבעה באוקטובר הם עצרו את הכל.

‏כך או כך, 12 שנים לא נמצא פתרון. אנשי רשות הטבע והגנים באו בדברים עם הרשויות במצרים ובירדן, אמרו "רגע, אולי נעביר את התנינים לשם, ושם ישחטו אותם, ויבוא סוף לסיפור הזה". אבל הם אמרו לעצמם, "מה אנחנו צריכים את הדבר הזה?"

‏לטבע אי אפשר היה להחזיר אותם, אין מדינה שאומרת, "אין בעיה, תביאו לנו תנינים". כולם… ארץ שיש בה כבר תנינים, היא לא צריכה עוד תנינים כדי לסכן את התושבים בשטחה. אז לא היה פתרון.

‏אלעד: זה באמת אירוע מורכב. גדי, בעל החווה, במרכאות או שלא במרכאות, "נתקע" עם מאות תנינים.

‏[הקלטה] גדי: "המדינה החליטה לסגור, אוקיי, בסדר. זה לא מתאים לציבור, או לא מתאים לשר, או לא מתאים לגוף הזה, או לגוף הזה. אני מוכן לקבל את עול הגזירה. אבל אה… אוקיי, אי אפשר לזרוק אותי לכלבים. גם את התנינים אי אפשר לזרוק אותם. אתה ראית ש… אותי הם לא רוצים." [צוחק]

‏אלעד: התחזוקה, השמירה על התנינים ועל החווה, הכל עלה הרבה כסף, בזמן שלא היו רווחים, כי אין תיירים, ואסור לסחור בעורות של התנינים. אתה דיברת על הזנחה של האתר, ודיברת על גדר שנבנתה ונפרצה. אחרי הבריחה הגדולה של 2011, אז 70 תנינים הצליחו להימלט מהחווה. מה, ראינו פתאום עוד תנינים, שהתחילו להסתובב באזור?

‏יגאל: התחילו לצוץ תנינים בכל מיני מקומות, הגיעו לכביש הבקעה. בדצמבר 23' הגיע תנין למוצב של מילואימניקים בבקעה. עכשיו צריך להבין, בעל החיים הזה, התנין, הוא מרתיע הרבה אנשים, אבל זה בעל חיים מרתק. לא סתם הוא איתנו מתקופת הדינוזאורים, מאות מיליוני שנה. הוא שורד בכל מצב, הוא יכול לא לאכול חודשים. הוא חיית ציד מושלמת. הוא יכול לארוב שעות לטרף שלו, נניח בן אדם שעובר בסביבה [צוחק]. רק העיניים של התנין מציצות מהמים, העיניים והנחיריים. ושהוא יסתער עליך, וינעל לסתות, אין לך סיכוי, זו נעילת הלסתות החזקה ביותר בטבע.

‏בוא נגיד ככה, החשש הגדול של רשות הטבע והגנים, זה שתנין יגיע לירדן, וישרוד שם, ואולי אפילו ירד במורד ה… במורד הקילוח הדק של הירדן, עד לאתר הטבילה בקאסר אל יהוד, ליד יריחו, ויטרוף איזה צליינית שהגיעה משיקגו. זה מה שהם ראו בסיוטים שלהם. ואחר כך התחילו חששות נוספים כי כל מיני אנשים, התחילו להסתנן דרך הגדרות הפרוצים של החווה, ולהתגרות בתנינים.

‏[הקלטה] בחור: [מתוך סרטון שפורסם ברשת] "מדובר במקום ששמעתי עליו שמועה, והחלטתי שאני חייב לברר מה קורה שם. הגעתי למקום, הכל נראה נטוש לחלוטין. נכנסתי פנימה דרך חור בגדר, הסתובבתי כמה דקות, וכבר כמעט ויתרתי כי לא מצאתי כלום, והכל שמה נראה מת לחלוטין. ואז פתאום, מול הפנים, אני רואה עשרות תנינים ענקיים. חוויה שלעמוד… כמה צעדים… [בצעקה] אני ואתם הולכים לראות 600 תנינים! אז שימו סאב, לייק, פעמון ו…"

‏יגאל: במיוחד, אגב, כל מיני שבאבניקים חרדים, הם היו קונים במיוחד עופות, ומשליכים לתנינים בשביל להצטלם איתם, או זורקים עליהם אבנים, ואפילו ראינו סרטון של מישהו שמושך בזנבו של תנין, ובנס זה לא זה לא נגמר באסון.

‏אלעד: זה חתיכת בלאגן, זה ממש נס.

‏יגאל: זה כאב ראש… תבין, אלעד, תנין חי 150-200 שנה. התנינים שם, [מגחך] תבין שאלה התנינים שבאו מקניה, הם רק בני 70 שנה. זאת אומרת, במינימום היינו צריכים לחיות עם הדבר הזה עוד 80 שנה. והבעיה רק הולכת ומחריפה. ומה שקרה זה… האירוע עם הכרישים בחדרה, שטרפו צוללן, האיץ את העניינים. זאת אומרת, רשות הטבע והגנים ממש לא רצתה עוד אסון כזה של חיית בר שטורפת מישהו. והתקבלה החלטה, בשיתוף עם המינהל האזרחי, לחסל את הדבר הזה. שמרו את זה בסוד מבעל החווה, כדי שהוא לא יתקע מקלות בגלגלים. וכך יצאו למבצע.

‏אלעד: אבל אתה יודע, מוסקו, אני מדמיין בכל זאת, את מסע ההרג הזה באמצע הלילה. קבוצה של ציידים חמושים נכנסים, יורים בתנינים. זה לא תמונה קלה לדמיין.

‏יגאל: זה זוועה. זה זוועה. בסוף אם אתה… אני לא יודע כמה רוצים לשמוע את הפרטים, אבל זאת בריכת בטון עכורה. אחרי שהתחילו לירות, אז רוב התנינים כן חזרו למים. החדירו צינור ומשאבה ושאבו את רוב המים עד שהם נסתמו, כי היו שם כל מיני לכלוכים ושקיות במים. אבל רוב התנינים כן נחשפו. המשיכו בירי בגלל החשש מריקושטים, שפוגעים בבטון, אז השתמשו בקליבר נמוך, ב-0.22. לא תמיד התנין מת ממכה ראשונה. זה אירוע מאוד לא נעים. אירוע קשה, לפחות לאנשי ה… שמירת הטבע, שנכחו שם. ואחד מהאנשים שהיה שם הוא זוכר, תשמע, יש דבר שנקרא "סיבוב המוות".

‏כשתנין צד, נניח גנו, הוא עושה איתו סיבוב במים, ואז מטביע אותו, לפני שהוא מתחיל לאכול אותו. ופה… היו תנינים שחטפו את הכדור, ועשו את הסיבוב מוות של עצמם, בעצם, ואז נשמתם פרחה. זו תמונה שתיצרב אצל הרבה אנשים שנכחו שם, להרבה שנים.

‏אלעד: אני בטוח, כי תשמע, בסוף, היו שם אנשים שהם אנשי טבע, הם אוהבי טבע, הם אנשים שבמשך שנים נלחמו כדי שהתנינים יהפכו לחיה מוגנת, ופתאום הם מוצאים את עצמם שם, בחווה, מנהלים מבצע, שכל מטרתו היא להרוג 270 תנינים.

‏יגאל: כן, הם מצאו את עצמם בקונפליקט פנימי. אחרי זה, היו כל מיני תכתובות בקבוצות וואטסאפ של הרשות, ו… שהתקוממו על הדבר הזה, ו"איך זה יכול להיות? אנחנו? שאנחנו נהרוג חיות בר?" ובכל זאת, אצל רוב האנשים, לפחות הבכירים, היה קונצנזוס שזה לא יכול להימשך, כי אחרת היה בנאדם על מצפונם, שנטרף על ידי אחד התנינים האלה. זה היה החשש הגדול.

‏אלעד: תגיד, איך הם מסבירים את הפתרון הקיצוני הזה? להמית את כולם באופן הזה? מבחינתם, המבצע הזה, הוא היה הדרך הכי אפקטיבית לטפל בבעיה ששוב, אין מחלוקת, יש בעיה.

‏יגאל: הם טוענים, "אנחנו התרענו לבעל החווה, שנים אנחנו פונים אליו שיפתור את הדבר הזה, והוא לא מצא פתרון". והם הוציאו צו, שבעצם… תראה, יש פה בעיה. יש פה חיית בר, שבעצם אנשי הטבע, רשות הטבע, אמנם בשטחים היא לא נקראת בדיוק רשות הטבע, אלא קמ"ט לענייני שמירת טבע, תחת המנהל, אבל בסוף, זה אנשי שמירת טבע, שבאים ומחסלים חיית בר. אבל היה איזה "צער בעלי חיים" כי הבריכה הייתה מטונפת, לא מתוחזקת, תנינים פגעו אחד בשני. ברור שזה לא אתר שמירת טבע למופת, המקום הזה.

‏וברשות אומרים, "נכון. כל חיות הבר הם מוגנות בהגדרה, ותפקידנו לשמור עליהן. אבל כשיש בעיה עם חיית בר, למשל עם החזירים בחיפה, אז אנחנו מוציאים היתרים מיוחדים, וזה מה שעשינו גם במקרה הזה, כי היה חשש לשלום הציבור".

‏אלעד: אני יכול להבין אותם, ואני בטח יכול להבין את החשש מאסון. אבל אתה יודע, מוסקו, אני יכול גם להבין את בעל החווה. המדינה קיבלה החלטה. היא הפכה את העסק שלו ללא רלוונטי. הוא נשאר עם מאות תנינים, ובלי סיוע, בלי עזרה.

‏יגאל: בהחלט, יש case לבעל החווה שאומר, "תראו, אני הקמתי את החווה הזאת בעמל רב ובהשקעה רבה, ברשות ובהסכמה של המדינה, עם כל האישורים. ועכשיו המדינה תקעה אותי עם התנינים האלה, אז המדינה צריכה לעזור לי למצוא פתרון". אני חושב שבאמת את הבעיה, צריך… היה צריך לפתור אז לפני 12 שנים. אה… יכול להיות שהוא לא שחט אז את כל התנינים, כי תמיד התנינים הגדולים, אין ערך לעור שלהם. בעצם לוקחים את ה… את עור הגחון של התנין. תנין גדול הוא כבר מלא שריטות, ואף אחד לא רוצה לקנות את העור הזה, והוא קיווה כנראה, שהוא יוכל בכל זאת להרוויח משהו על התנינים האלה, וזה לא הסתייע.

‏אלעד: מוסקו, אנחנו יודעים מה שווה החוכמה בדיעבד. אבל מכל מה שאתה מכיר, וכל מה שאתה יודע על הסיפור הזה, אפשר היה לעשות דברים אחרת, כדי להימנע מהאירוע המאד עצוב הזה?

‏יגאל: היינו יכולים לעשות את זה אחרת, אז, לפני 12 שנים. לפצות את הבן אדם כמו שצריך, ולוודא שהוא שוחט את אחרון התנינים, גם אם העור שלו כבר לא כלכלי כי הוא שרוט, היה צריך לגמור את זה אז. אבל תשמע, אנחנו לא מנוסים בחוות תנינים.

‏אלעד: יגאל מוסקו, תודה.

‏יגאל: תודה.

‏אלעד: וזה היה "אחד ביום" של N12. אם אתם אוהבים סיפורים משונים ומרתקים על בעלי חיים, ואם אתם אוהבים את מוסקו, הסדרה שהוא יצר "חצי אדם - חצי נחש", מחכה לכם בערוץ החדש שלנו, באפליקציות הפודקאסטים. חפשו "אחד ביום - הסדרות", כל הפרויקטים המיוחדים של "אחד ביום" נמצאים שם.

‏העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה עדי חצרוני, דניאל שחר, הילה פז ושירה אראל, על הסאונד יאיר בשן, שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.

‏אני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן גם מחר.

‏[מוזיקת סיום]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה