אחד ביום - אשירה של כולם

אזהרת טריגר - שכול

לאורך יותר מעשור של זוגיות סא"ל תומר גרינברג ז"ל, מג"ד 13 בגולני, שם מחיצה בין העולם הצבאי לבית, לבועה המשפחתית. הבועה הזו התנפצה כשהוא הפך לגיבור מלחמה ואשתו, אשירה, הפכה לאלמנת צה"ל. בשבועות האחרונים עדי חצרוני ליוותה את אשירה - שמספרת בכנות על ההתמודדות שלה כמי שהתאהבה בתומר, התחתנה וכחלק מעסקת חבילה התחתנה גם הצבא - ואיך ההתמודדות הזו תפסה צורה חדשה כשתומר הלך שוב למלחמה, והפעם לא חזר.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 12/02/2025.

‏[חסות]

‏[מוזיקת פתיחה]

‏אלעד: היום יום רביעי, 12 בפברואר, ואנחנו "אחד ביום", מבית N12. אני אלעד שמחיוף ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו, סיפור אחד ביום, בכל יום.

‏מאז תחילת המלחמה, מאז שבעה באוקטובר, נפלו 846 חיילי וחיילות צה"ל. אלו מאות רבות רבות של משפחות, אלו אלפי הורים, אחים ואחיות, בני ובנות זוג, שחלל עצום, חלל שאי אפשר באמת למלא, נפער להם בלב. וכל אחד מתמודד עם החלל הזה בדרך אחרת, אין כמובן דרך נכונה או לא נכונה, לכל אחד יש את הדרך שלו או שלה. והדרך שמצאה אשירה גרינברג, אלמנתו של תומר, הייתה לקבל לעצמה, אולי אפילו לאמץ, תפקיד שדי ניסתה להתרחק ממנו עד שקרתה הטרגדיה, תפקיד אשת המג"ד. בשבועות האחרונים עדי חצרוני שלנו ליוותה את אשירה, היא שמעה ממנה בכנות נדירה על ההתמודדות שלה, כאישה צעירה שהתאהבה בתומר, התחתנה עם תומר, אבל כחלק מעסקת החבילה, התחתנה גם עם צה"ל. היא שמעה ממנה איך ההתמודדות הזו שלה תפסה צורה חדשה, כשסגן אלוף תומר גרינברג הלך, שוב, למלחמה, והפעם לא חזר.

‏[הקלטה מהאזכרה של תומר] דובר לא ידוע: "במלאת 12 חודשים, לנפילתו של המפקד מצבא ההגנה לישראל, סגן אלוף תומר בן עדינה ואייזיק למשפחת גרינברג, התכנסנו כאן, בני המשפחה, אנשי צבא, חברים וידידים מוקירי זכרו, לערוך טקס אזכרה ולהתייחד עם זכרו."

‏עדי: ביום בהיר, בתחילת חודש דצמבר, חלקה 18 א' בהר הרצל הייתה מלאה באנשים. כולם הגיעו לאזכרה של סגן אלוף תומר גרינברג, שהיה מפקד גדוד 13 בגולני.

‏[הקלטה מהאזכרה של תומר]

‏דובר לא ידוע: "יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא."

‏קהל: "אָמֵן."

‏דובר לא ידוע: "בְּעַלְמָא דִּי־בְרָא כִרְעוּתֵהּ. וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ, וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵהּ, וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ."

‏קהל: "אָמֵן."

‏עדי: יותר מחצי מהנוכחים באזכרה על מדים, עם שלל דרגות על הכתפיים. הם ניגשים לפודיום אחד אחרי השני, והמילים "גיבור", "אמיץ", "לוחם", "מנהיג", נשמעות כאן כל כמה שניות.

‏[הקלטה מהאזכרה של תומר]

‏איש א': "הרגשתי צורך לחוב על קווים לדמותו של תומר לא רק כמפקד מצטיין, אלא גם כאדם בעל גבורה, בלחימה, ויכולת להאיר את הדרך."

‏איש ב': "תומר הבין שמצוינות היא בהכול, ושסיירת גולני תמיד צריכה להוביל ולהיות ראשונה."

‏איש ג: "עברה שנה, ואני יכול לומר שניסיתי כל השנה הזאת, ולא הצלחתי, ולא אצליח, לתפוס את הגבורה ואת האומץ שלך."

‏עדי: ביניהם, בולטת בין כל הירוק זית הצבאי, עומדת אשירה גרינברג. היא לבושה בסריג ורוד בהיר וג'ינס, העיניים הירוקות שלה הפכו לאדומות מבכי, ומתחילת האזכרה, היא עומדת זקופה, אצילית.

‏[הקלטה מהאזכרה של תומר] אשירה: "יהיו הרבה רגעים מאוד מאוד זכורים מהמלחמה הזאתי, אבל אסור שהמוות של תומר יהיה רגע רק של צער."

‏עדי: היא שונה בנוף הזה, של אנשי הצבא. הוא אמנם היה איש קבע, איש גולני, אבל עד לפני שנה, מבחינת אשירה, תומר היה תומר שלה. והוא דאג לשים מחיצה בין הצבא לבין הבועה המשפחתית. הבועה הזו התנפצה כשתומר שלה הפך לגיבור מלחמה, כשהנאומים שלו הפכו לוויראלים, לפסקול של המלחמה הזאת. לדוגמה, כשהתחילו לצוץ סרטונים שלו, מכין את החיילים לכניסה לעזה.

‏[הקלטה] תומר: "הצלחנו להדוף את התקפות האויב בקרבות גבורה, שעוד ידברו עליהם שנים, אבל עכשיו אנחנו עוברים להתקפה."

‏עדי: או הקלטות שלו מהקשר הצבאי בזמן לחימה.

‏[הקלטה] תומר: [בקשר הצה"לי] "תודה רבה, סלמאן. כל פו"ם אני חילצתי אותך, עכשיו אתה באת לעזור לי, עבור."

‏עדי: היו גם שיחות מוטיבציה לחיילי הגדוד, שאיבדו עשרות חברים כבר בשבעה באוקטובר.

‏[הקלטה] תומר: "אני מרגיש ש-41 חללים של גדוד 13 מחפים עלינו מלמעלה."

‏אשירה: אז באותו רגע תומר כבר לא היה שלי, ולכן גם עם זה פתחתי את המילים של ההלוויה. שאמרתי… אמרתי, נפרדתי מתומר באופן אישי, ואמרתי לו "תומר, עד עכשיו היית קצת של כולם, ועכשיו אני רוצה שתהיה רק תומר שלי".

‏עדי: הדיסוננס הזה, בין תומר של הצבא לתומר של הבית, מלווה אותה בשנה האחרונה, מאז שהפכה לאלמנת צה"ל, לחלק ממשפחת השכול. היא לא חזרה לעבוד, הימים שלה מלאים בראיונות על תומר והמורשת שלו, היא נאבקת למען זכויות לאלמנות ויתומי צה"ל, היא ממש עובדת בלהנציח אותו. את גיבור המלחמה שכולם רוצים לשמוע עליו.

‏אז הפעם אנחנו עם הסיפור של אשירה גרינברג. מי שבמשך שנים עמדה לצד תומר, לצד המג"ד שכולם למדו להכיר, ועכשיו עומדת במרכז הבמה, לבדה.

‏חלק ראשון, אשירה של תומר.

‏אשירה: בתור אשירה הצעירה, אז לא הייתי יוצאת עם חייל. זה היה נראה לי זוגיות שלא נועדה להצליח. כי הוא לא נוכח, ולא נמצא. ומה אני צריכה את הדבר הזה? אפשר מישהו שתמיד שם.

‏עדי: אשירה אמנם לא חשבה שהיא תצא עם חייל, אבל אז היא פגשה את תומר. זה קרה לפני יותר מ-14 שנים. היא עשתה שירות לאומי כמדריכה ברשות הטבע והגנים, כשתומר, אז מ"מ בגולני, הגיע עם החיילים שלו להדרכה במצדה בזריחה. אחרי ההדרכה הזאת, הוא השיג את הטלפון שלה, הזמין אותה לצאת, והיא נעתרה להצעה.

‏אשירה: אני נגנבת מזה ש… על פניו פגשתי מישהו שהוא המפקד, הוא הדמות הבכירה הכריזמטית, ומילה אחת שלו וכל החיילים מתיישרים, ואז פתאום אני פוגשת מישהו מה זה שטותניק. והוא היה מספר לי על איך הוא היה מבריז מבית ספר וזורק שקיות מים, ודמות מאוד שונה מהדמות, המפקד הבכיר שהצטיירה לי במפגש הקודם. ואני אומרת, זה גם כל כך שונה ממני. ילדה חנונית שגדלה בבית דתי ולא מבריזה משום דבר, לא מתחצפת למורים. אני חייבת להבין מי זה האישיות הכל כך דומה ושונה הזאתי.

‏עדי: די מהר לשניהם היה ברור שזה זה, והם התחילו לצאת רשמית. אבל כבר בהתחלה היא הבינה שיש מחיר לזוגיות עם חייל.

‏אשירה: כמובן שיש את הקשיים. בהתחלה עוברים שבועיים, ואני שוכחת שוב פעם איך הוא נראה, וכל הפרפרים שהיו בבטן פתאום נעלמים, ומהגעגוע זה כבר עובר לייאוש, אבל אחרי זמן מה, אתה מצליח לצייר אותו בראש, ואתה מבין שגם אם הוא לא נמצא פיזית כל יום, וגם אם הוא לא זמין 24/7 בטלפון, כשהוא נוכח, אז הוא כל כולו שם.

‏עדי: למרות שתומר היה נעדר לתקופות ארוכות, חוזר הביתה אחרי שבועות בשטח עם הגדוד, אשירה קיבלה את המצב כמו שהוא. התאהבה בו as is. וחשבה… "טוב, זה עניין של זמן".

‏אשירה: האם חשבתי שהוא יהיה רמטכ"ל? בהתחלה לא. אמרתי, טוב, הוא ממש מורעל, הוא גולנצ'יק אמיתי, הוא צהוב, הוא לא רואה שום דבר בעיניים, אבל…

‏עדי: שלב שיעבור אולי.

‏אשירה: כן. כאילו הוא יהיה מ"פ, ויעשה תפקיד ראשון, תפקיד שני, ובטח ישתחרר. ואז תומר מקבל מצטיין פה, ומקבל להיות מ"פ לא רק בגדוד אלא גם בסיירת, וגם בבה"ד 1, ואתה רואה אותו ממש בעשייה מלאה, ואתה מבין שזה הייעוד שלו. תהיי את שתגידי לו "לא, אל תגשים את החלומות שלך".

‏עדי: אשירה התאהבה בתומר, אז היא קיבלה את זה. היא קיבלה את זה שהיא גויסה לזוגיות עם איש צבא. וככל שתומר התקדם בדרגות, בתפקידים, זה הורגש יותר בבועה הזוגית שלהם.

‏אשירה: זה נוכח בצורה כזאת שאני מבינה שכדאי לי לגור ליד המשפחה, כדי שאם אני מרגישה לבד, אז שיהיה לי עוגן. זה מובן בהיבט של - אי אפשר לטוס לכל מקום, או שאם צריך משהו, הוא רגיל שהוא פשוט אומר וזה קורה. כי הוא מחלק פקודות, ואני לא יודעת להוריד פקודות לאנשים. ואצלו, אם הוא רצה משהו זה היה מאוד ברור שהוא יקבל. וזה זה שאתה מבין שיכול להיות שברגע האמת קבעת משהו, ותומר לא יהיה שם. בין אם זה רגע חשוב שלי, או דייט שקבענו, או משהו אפילו של המשפחה שלו, ואז אתה מגיע לבד.

‏עדי: אחרי שנה ביחד, היה נראה שהכל קשה מדי, והם נפרדו. שבוע אחד בנפרד הספיק לתומר כדי להגיע לבית של אשירה, לבקש עוד צ'אנס.

‏אשירה: ונפגשנו, והתחרטנו על כל מיני דברים שאמרנו אחד לשני. בעיקר אמרנו מה היינו רוצים, שאם זה חוזר לקשר, מה אנחנו מצפים שכן יקרה, ומשם ידענו שזה רק הולך לטבעת.

‏[מוזיקה רומנטית]

‏עדי: שנתיים אחר כך זה הגיע. תומר הפתיע את אשירה עם הצעת נישואים והיא אומרת "כן", חד משמעית. אחרי החתונה היא כבר אשתו של איש קבע. והוא נתן לה הבטחה על החיים המשותפים שלהם: בכל פעם שמציעים לו תפקיד קידום, לאשירה יש זכות וטו. ביום שהיא תחליט שדי, הוא יעזוב הכל ויצא לדרך חדשה. והוא קיבל עוד החלטה: על הצבא הוא לא דיבר. גם כשהיא שאלה, גם כשהיא ניסתה להיות חלק.

‏אשירה: תומר לא שיתף כל כך. הוא תמיד היה משאיר את הצבא מחוץ לבית. החלטה שלו. אני תמיד אמרתי, "מה קורה? איך היה השבוע?" קצת להכיר מה עבר עליו. כשהוא מתיישב ואין לו כוח לעשות כלום, או שכואב לו הראש, או שהוא כל היום בטלפון, שתהיה לי את ההבנה, את הסבלנות להכיל. והוא לא היה משתף. ותומר לא מערב אותי, לא כי הוא מדיר אותי, כמו שהוא אומר, "זה סתם כאב ראש, ואת לא צריכה… זה צבא, וכשאני בבית אני רוצה להיות איש משפחה. את לא צריכה להבין את הכאב ראש שאני חווה ביומיום".

‏עדי: אשירה ידעה שהמחיר הוא לא רק זה שתומר נעדר מאירועים משפחתיים, או שהוא לא תמיד זמין אליה. הוא לוחם, הוא מסכן את החיים שלו, אבל הוא עשה הכל כדי לא להדאיג אותה.

‏אשירה: לא פחדתי שהוא ימות. תומר הוא אל-מוות. רמת התכנון שלו וביצוע היא פנומנלית, ולכן, כשהוא בשטח, כשקורה משהו, אין עניין בכלל של דאגה, אתה כאילו רגוע.

‏עדי: עד שזה השתנה. בשנים הראשונות של הזוגיות, אשירה חווה את הצבא של תומר דרך שגרה צבאית. פה קו מבצעי, שם איזו פעילות חוצת גדר, לפעמים בעזה, לפעמים בצפון. אבל כמה חודשים אחרי החתונה, הגיעה המלחמה הראשונה שלהם ביחד.

‏[הקלטה] אהרון ברנע, חדשות ערוץ 2: "שלום רב לכם, אנחנו כאן במשדר מיוחד, מלווים את היום הראשון למבצע "צוק איתן". מהלילה צה"ל תקף 90 מטרות ברצועת עזה…"

‏עדי: כשמתחיל מבצע "צוק איתן", תומר מ"פ בגולני.

‏אשירה: אני נשואה בקושי חצי שנה, ואני לא יודעת למה הוא הולך, וכל מה שעניין אותי זה שייתן לי טלפון, שאם קורה משהו שיהיה לי עם מי לדבר, ואין לו לתת לי. והוא גם כאילו בראש של "לא יקרה כלום, מה אתה עושה עניין?" ו"תפסיקי לבקש", ו"יקרה, את תדעי", ו"לא יקרה לי שום דבר". והרגשתי שאני… שלא טוב לי, שאני לא מסוגלת. שאין לי את העוצמות, אני לא יכולה להיות אשתו של איש צבא. אבל מסתיימת המלחמה והוא חוזר הביתה אחרי חודשיים, חודש וחצי שלא דיברנו, שהוא לא הרים טלפון, שרק שומעים על האבדות של גולני, ולמרות כל החרדות שחוויתי, אני חוטפת פרופורציות. כי אני מבינה שזה לא משנה מה הוא היה עושה בפנים, ואיזה תפקיד, ואם זה שהוא בקבע, או אם הוא היה מילואימניק. כי ברגע האמת, כולם מתגייסים. כולם שם. אז למה שלא יעשה את זה כל השנה? וזה מאפשר לי לשחרר.

‏עדי: אז היא שחררה. למרות החששות, למרות שהייתה בשנה האחרונה שלה בתואר, כשתומר לא בבית רוב הזמן, היא נכנסה להריון.

‏אשירה: ותומר פשוט מחייך. הוא אומר לי: "באמת? את באמת בהריון? את בטוחה? אם את לא בטוחה, אז תעשי עכשיו עוד בדיקה". הוא היה מאושר. כאילו, בשבילו זה היה כל ישות חייו. בשביל זה הוא הגיע לעולם. הוא שכח לרגע מזה שהוא בכלל קצין בצה"ל, שהוא חתום לעוד חמש שנים. הוא מבחינתו, זה מה שיש.

‏עדי: המציאות הכתיבה תנאים אחרים. ולצד ההתרגשות, ההיעדרות שלו מהבית ליוותה גם את תקופת ההריון.

‏אשירה: כשהוא לא יכל להגיע לאחת הבדיקות של ההריון, זה היה מבאס מאוד. אבל להגיד לך שכל פעם הרמתי דגל אדום ואמרתי "עד כאן"? אז ממש לא. נגיד, תומר היה אומר לי "שמעי, אני יודע שהייתי אמור לצאת שבת, אבל יש לי מלא עבודה ואני סוגר". אני אומרת לעצמי, "טוב, הוא יודע יותר טוב מהכל מה נכון לאותו רגע. הוא יודע שאני רוצה אותו בבית, אני בטוחה שהוא רוצה להיות בבית. אם הוא חושב שהוא צריך להישאר שבת, להמשיך לקדם עניינים, אני סומכת על השיקול דעת שלו".

‏עדי: תומר בדיוק קודם מאז לתפקיד מפקד בית הספר להכשרות של סיירת גולני. הגשים חלום. וביום הלידה, שעות בודדות לפני שהתחילו הצירים, הוא נסע צפונה לבסיס.

‏אשירה: אני מתעוררת בבוקר ואני מדממת, ואני מתקשרת לחברה שתקפיץ אותי לבית חולים, ואני אומרת לו: "תומר, אני עולה לבית חולים, אבל הכל בסדר. אני מרגישה טוב, ואני אעשה בדיקות, ואני לא יודעת מה קורה. אז קח את הזמן. כאילו, תהיה עם החיילים שלך. הסברת לי שזה השבוע הכי חשוב בהכשרה, כשיקרה משהו, אני אודיע לך".

‏עדי: הפעם, אשירה היא זו שניסתה להרגיע את תומר, לחסוך ממנו את ענייני הבית. אבל דווקא אז, כשתומר מרחק נגיעה מהבסיס, בשבוע הכי חשוב בהכשרה, דווקא ברגע הזה, תומר עשה פרסה.

‏אשירה: מסתובב וחוזר חזרה ומגיע ופוגש אותי בירושלים, בהדסה עין כרם, ומאותו רגע הוא לא עוזב אותי עד ללידה, ובא לי להגיד שזה כאילו נורא נורמטיבי, שלידה ראשונה, ששני בני הזוג יהיו ביחד בחדר לידה, אבל למשפחה צבאית זה פשוט לא… זה לא סטנדרטי. פשוט, עצם זה שהוא היה שם, שהוא יכל להיות, שהוא זה שקרע את… [נשמעת מתרגשת] וואי, איזה זכרונות. ושהוא יכל להחזיק את ארבל כשהיא רק יצאה מהרחם שלי, זה הדבר הכי מופלא ונדיר שיש. כאילו, באותו רגע, כשהוא שם, אני מבינה שיכול להיות שזה לא יהיה ככה בלידה הבאה.

‏עדי: ארבל נולדה, ותומר ואשירה היו בעננים. בדיעבד אפשר לראות את התקופה הזו כאיזו נקודת מפנה ביניהם. אשירה ממש הרגישה את זה. היא ראתה איך תומר חוזר מהימים הארוכים בצבא, ורק מחכה לפשוט את המדים ולהיות בבית, איתה ועם ארבל.

‏אשירה: והדבר הראשון שהוא עושה כשהוא מניח ת'תיק, זה לרוץ ולנשק אותה ולחבק אותה, ואז אני מקבלת חיבוק ונשיקה. וזה להשתולל איתה. גם היא, עד שהיא רואה את אבא שלה. אז אם הוא בבית, אז כאילו יאללה, הצגה. הוא יעצור בקצבייה ויקנה דברים, ויכין לו ולארבל משהו טעים לאכול. ופינוקים ושוקולדים, ותמיד מגיע, פותח בירה, כאילו בפנאן עכשיו. אני עכשיו לא בתפקיד צבאי, אני עכשיו תומר של אשירה, תומר של ארבל, תומר האדם של הבית, ואני עכשיו רק רוצה ראש שקט וליהנות.

‏עדי: תומר עשה מאמצים, הוא השתדל לפצות על הימים שנעדר בהם. הוא היה מאוד מודע למחיר שאשירה וארבל משלמות. זו, למשל, הודעה שהוא שלח לאשירה בשנת 2021, אחרי אפטר קצר בבית. לילה שהטלפון שלו לא הפסיק לצלצל, והסתיים לפנות בוקר בהקפצה ליחידה.

‏[הקלטה מתוך הודעה בסלולרי] תומר: "היי אהובה, אני מקליט לך את ההודעה ממש עכשיו, כשאני מחוץ לבית. אני מאוד מאוד אוהב אותך. היה לילה לא פשוט, זה חלק מהמקצוע שאני נמצא בו, שתדעי שאני חושב שהיית ממש מכילה, ומבינה, ותומכת, ורציתי להגיד לך תודה על זה. וגם אם זה שינה שהיא כזאת, עם מלא הפרעות וקצרה, היה לי ערב מדהים איתך ועם הבובה הקטנה, נותן כוח לעוד מלא זמן. אני אוהב את שתיכן, אתם הדבר הכי יקר לי בעולם, ואני מקווה שניפגש בסופ"ש. יום טוב, אהובות שלי."

‏עדי: באותה תקופה, הגיע גם התכנון של השלב הבא. הם חושבים על ילד נוסף, וקונים שטח לבנות בו בית, בקיבוץ אלמוג, בצפון ים המלח. פינה שקטה, עם נוף מדברי וקהילה עוטפת. ומהרגע שהם חתמו על המשכנתא, הם דמיינו, תכננו איך הבית שלהם יראה, לפרטי פרטים.

‏אשירה: בחירת קרמיקה והצבע של המטבח, ואיזה שיש יהיה, וכל הנגרות, איך יראה החדר של ארבל, ושהמגירת נעליים בחדר שלנו תהיה מספיק גבוהה, כדי שהנעליים הצבאיות של תומר ייכנסו לבפנים, עד לגינה. מה שחשוב לתומר זה הגינה. הוא רוצה כמה שיותר צל, הוא רוצה ליהנות בקיץ עם בריכה והילדים בחוץ. מקרר יין ובירות, הוא רוצה שיהיה מטבח חוץ, והוא רוצה שיהיה פרגולה, הוא רוצה דק שיהיה איפה לשבת, הוא רוצה להרים כל ערב מנגל עם המפקדים שלו והחיילים שלו, הוא ממש מדמיין את זה.

‏עדי: במקביל, בחיים ההם שמחוץ לבית, תומר מגשים עוד חלום. הוא נכנס לתפקיד מג"ד 13 בגולני.

‏אשירה: וואו, אני באמת, מרגישה שתומר היה כלה ביום חתונתה. הוא מגשים חלום. כאילו, אני יודעת שזה נשמע סתמי, הוא מגשים הרבה חלומות. הוא קונה בית, אישה, ילדה, אבל כאילו, אחרי כל השנים בצה"ל, אתה מתקדם להיות מג"ד בחטיבה שהתחלת בה, בחטיבה שאתה רוצה להיות בה, ועוד חטיבת גולני! כאילו, חטיבה מספר אחת.

‏עדי: בקיץ 2023, המשימה הראשונה של תומר כמג"ד חדש, המשימה של גדוד 13 של גולני, היא קו מבצעי. הגנה על היישובים בעוטף עזה, גזרת נחל עוז. עוברים כמה חודשים שבהם הוא כמעט ולא נמצא בבית. שקוע עד צוואר במשימה, בהפרות סדר על הגדר, בכוננויות, בשמירה על הגזרה. ותומר, כמו תומר, לא מקל ראש בשום דבר. פרפקציוניסט, מתכונן לגרוע מכל. יותר מזה, בחודשים האלו על הגדר הוא מעריך שבכל רגע עלולה לפרוץ מלחמה. ואז מגיע שישה באוקטובר, יום שישי, כשתומר סוף סוף יצא הביתה. אבל הראש בעוטף.

‏אשירה: הוא באי שקט, הוא מתכונן למלחמה. הוא מבחינתו, להיות צמוד לאוטו, למדים, לנשק, שאם קורה עכשיו משהו, הוא מרחק של קפיצה והוא מגיע. אז כשמגיע טלפון ראשון, 6:30 בבוקר, תומר מזנק מהמיטה, אנחנו מבינים שיש מלחמה מעבר לקו.

‏אלעד: חסות אחת וממש מיד חוזרים.

‏[חסות]

‏עדי: חלק שני, אשירה של כולם.

‏ביום שבת הארור ההוא, אשירה מתעוררת בשעה 6:30 בבוקר, כשתומר מקבל טלפון ומזנק מהמיטה.

‏אשירה: ואני ניגשת לסלון ואני אומרת לו: "תומר, מה… מה קורה?" הוא אומר לי: "את לא מבינה, יש פשוט חלום בלהות, אני טס עכשיו לגזרה". אני עושה לו: "אוקיי". הוא עושה לי: "תוציאי לי את כל העדשות מהארון". ואם הוא אומר עדשות, כל העדשות מהארון, זה אומר שהוא לא יודע מתי הוא חוזר.

‏עדי: תומר מתארגן במהירות שיא, אשירה עוזרת לו, והטלפון לא מפסיק לצלצל.

‏אשירה: הוא נכנס לחדר שלנו, סוגר את הדלת, ואני שומעת דיווח מפורט של הקמב"צית, שמעבירה דיווח מלא שיש מלחמה. שכל היישובים נחדרו, שכל המוצבים נחדרו, שאין מפקד בשטח. אני לעולם לא יוכל לשחזר את המבט הזה של תומר, שהוא מבין שההכי נורא מכל קורה, והוא לא יכל למנוע את זה, והוא גם לא שם. והוא יוצא מהדלת של הבית, והוא מתחיל ללכת על השביל לכיוון האוטו, ואני אומרת לו שאני לא מתקשרת, ואני לא שולחת לו הודעות, אני משאירה לך את הקו פנוי לחיילים שלך, וכשמתאים לך, וכשאתה יכול, אז רק תעדכן אותי שהכל בסדר. ואות חיים ראשון מגיע בשמיני לאוקטובר, לפנות בוקר: "היי בבוש, הכל בסדר, אני אוהב אותך", מין משהו כזה. אז אני אומרת, אוקיי, הוא שרד את הלילה. בשלב הזה אנחנו כבר יודעים שיש הרבה שלא.

‏עדי: רק בשבעה באוקטובר, ביממה אחת, רק מגדוד 13 של גולני, נהרגו 42 חיילים ומפקדים, 90 נפצעו. אחרי האבדות הרבות האלו, מגיעים ימים ארוכים של לחימה קשה בעוטף. במקביל, אשירה בבית, המומה כמו כולם.

‏אשירה: אני מרגישה שאני נושאת איתו את המשקולת של האחריות. אני לא נושאת נשק, אני לא חיילת, אני לא מועילה לאף אחד בלשבת כל היום בבית. במה אני יכולה לתרום? במה אני יכולה להילחם במלחמה הזאת? וכשתומר נלחם ביישובי העוטף, אני הולכת ומבקרת חיילים שלו, והולכת להלוויות, לפקודים שלו.

‏עדי: שנים תומר הרחיק את אשירה מהצבא, שמר על ההפרדה בינו לבין המשפחה. אבל דווקא בשבעה באוקטובר, כשהוא כל כולו בתפקיד, במלחמה נוראית, ההפרדה הזו פתאום מטשטשת, ואשירה מוצאת את עצמה בעולם שלו, הפכה לחלק ממנו. כי מכאן ואילך, היא מאמצת לעצמה תפקיד ומתמסרת לו: אשת המג"ד.

‏אשירה: ואין הגדרות לתפקיד, אין ספר שאומר מה מצופה מאשת מג"ד, מה מצופה מאשת המפקד. אבל נראה לי לנכון לנסות לאסוף את הנשים, לנסות לתמוך בחיילים שהם כבר לא בחזית הלחימה, על הגדר, הם בחזית הלחימה על השפיות ועל הבריאות הנפש שלהם, על השיקום הגופני שלהם. וזה נראה לי המקום שבו אני צריכה להיות פעילה בו.

‏עדי: אשירה עושה בדיוק את זה. היא מתחילה מלבקר את הפצועים הרבים מאוד של גדוד 13 בבתי החולים בארץ. יותר מזה, היא נפגשת עם הנשים שלהם.

‏אשירה: אם זה מתחיל בלדבר עם אשת הסמג"ד, שלא נהרג ונפצע קשה, ולהבין מה מצבו, ואם אי אפשר לבקר אותו, אז בוא נשב עם אשתו, כי היא צריכה תמיכה ושמישהו יחזק אותה לא פחות מבעלה, שכרגע לא בכלל יודע שאני שם. היא צריכה מישהו שנכנס לנעליים שלה ומבין מה עבר עליה ביממה הזאת של השביעי אוקטובר. אז אני שם. ואני הופכת את זה מפעם אחת לשבוע, לפעמיים, לשלושה, עד שאני או בעבודה, או ברכב, נוסעת לטייל ברחבי הארץ, בין הלוויות, ניחומים ובתי חולים.

‏עדי: תומר עסוק בלחימה. הוא בכלל לא יודע על התפקיד הזה שאשירה לקחה על עצמה. על איך שהיא ממוססת את ההפרדה שהוא יצר. איך שהפעם היא מנסה לשמור עליו. וככה, כמו השרשרת ההיררכית שיש במערכת הצבאית, זאת שאשירה לא באמת הכירה, נוצרת לה מערכת של נשות מפקדים. מאשת המח"ט, לאשירה אשת המג"ד, לאשת הסמג"ד, המ"פאים, המ"מים, מערכת מקבילה של נשים.

‏אשירה: כולנו חששות, כולנו מבינות שזה מלחמה שלא נראתה כמותה, שזה מלחמה צודקת, שברור שהבני זוג שלנו צריכים להיות בחזית, ושאם קשה לנו, אנחנו לא אומרות את זה להם, אנחנו אומרות את זה אחת לשנייה.

‏עדי: באותם ימים ממש, בשטח, מעבר לגבול, תומר הפך לגיבור מלחמה. הפנים שלו והקול שלו הפכו למוכרים בכל בית, בשנה הכי כואבת שעברה על החברה הישראלית.

‏[הקלטה] תומר: "גדוד 13 לא נשבר לעולם וגדוד 13 לעולם לא יישבר. חטיבת גולני תמשיך להילחם עד הניצחון, ועם ישראל חי. עם ישראל, כאן גדוד 13, אנו ממשיכים מכאן ליעדים הבאים. עבודה רבה עוד לפנינו…"

‏עדי: היו עוד הקלטות, עוד סרטונים, עוד תמונות, ובחודשיים האלה שכולם למדו להכיר את תומר המג"ד, אשירה מתבוננת מבחוץ. לה, כמעט ואין תקשורת עם תומר.

‏אשירה: כל המלחמה הזאת הוא התקשר אולי חמש פעמים. במקרה הטוב, זה הודעה ממנו: "היי, הכל בסדר, אני אוהב אותך, נדבר". או עיתונאי שפגש אותו בעזה ושולח לי ד"ש מצולם, או סתם אסמאס: "ראיתי את בעלך, הוא מדהים, הוא אוהב אותך, מוסר ד"ש", דרך ראיונות בטלוויזיה, זה המקסימום שאני רואה. ובמעט, שאנחנו כן עוד מדברים וחולקים, זה איך יהיו החיים אחרי, של כמה אנחנו מחכים לבית, והשמות של הילדים שיהיו, ושזה בסדר שהתמסמס היום נישואים, היום הולדת, או כל מה שהפסדנו, זה כלום, לעומת החיים שעוד יהיו לנו. ואני לא משתפת אותו בקשיים של הבית, אם זה בחששות או בחוסר שינה, שאני על טיפול תרופתי כדי להתמודד עם חרדות, שארבל מתמודדת עם געגועים לאבא ועם דאגה, ואני פשוט שמחה לדעת שאני יכולה לחייג והטלפון יצלצל, גם אם הוא לא יענה, אני מבחינתי, העיקר הוא שם, אי שם.

‏עדי: בחיים אחרים, בדצמבר 2023, תומר, אשירה וארבל, היו אמורים להתחיל את הפרק החדש שחיכו לו כל כך. להיכנס לבית שתכננו, שדמיינו, לפתוח ביחד בקבוק שמפניה בחצר. במקום זה, בערב אחד, 12 בדצמבר, אחרי עשרה ימים שלא שמעה מתומר, אשירה מתרסקת על הספה מול החדשות.

‏אשירה: אני ממש זוכרת את הרגע הזה שהשידור עובר ל"ארץ נהדרת", ואני אומרת: "וואי אני מה זה לא בראש להומור", ואני באה לכבות את הטלוויזיה, ואני אפילו לא מספיקה, כי הדלת רשת נפתחת, והיא חורקת, אז אי אפשר להתעלם מהצליל הזה, ואז יש עליית מדרגה ואני מזהה את הצליל הזה, כי זה הצליל של הנעליים הצבאיות של תומר, ואתה אומר: "וואי, קרה משהו כזה נורא בעזה, שתומר בעצמו אפילו יצא באמצע הלחימה?" כי מי יבוא בתשע וחצי בערב לבית שלי? ואז יש דפיקות. אני לא שואלת מי שם, אני פשוט פותחת את הדלת, והם נכנסים. אני אומרת להם: "כדאי לי לשבת?" כי אני בראש שלי, העיקר להיכנס לאוטו ולנסוע כבר, כאילו, בואו לא נשרוף זמן. אם הוא פצוע איפשהו, אני רוצה להגיע אליו. אבל הם אומרים לי לשבת. אז אני יושבת על הקצה של הספה, איפה שתומר ישב באותו שישי לאוקטובר באי שקט, ומתחיל מין כזה… התמלול הקבוע, יש להם מין ניסוח קבוע, איך זה נשמע כשהם מודיעים. וזה פשוט נשמע כמו רעש מעומעם ברקע. זה נכנס מכאן וזה יוצא מהאוזן השנייה, לא יכול להיות שתומר נהרג, לא יכול להיות. אבל אין, המציאות מראה לי אחרת, יש שלושה קצינים בבית שלי, שאומרים לי שזה קרה.

‏עדי: ב-12 בדצמבר 2023, כוח מגדוד 51 של גולני נקלע למארב בסג'עיה, וסגן אלוף תומר גרינברג הצטרף לניסיונות החילוץ.

‏[הקלטה מהקשר הצבאי] תומר: "…אני מגיע לסמטה עם הפלוגה, פורץ רגלית ונכנס אליכם פנימה. אני כאן, אומר בשנית, עם כל הגדוד שלי, מה שצריך נעשה, לפנות, לכבוש יעדים, לבודד - רק תביאו משימות, עבור."

‏עדי: דקות אחרי ההקלטה הזו בקשר תומר נהרג מאש מחבלים, והאירוע הזה מסתיים במותם של תשעה לוחמים.

‏[פונה לאשירה] מה את זוכרת מהלוויה?

‏אשירה: ש… א', לא זיהיתי את החלקה, כי זו הייתה חלקה חדשה. אני הייתי בהלוויות בחלקות אחרות בהר הרצל. אני לא אשכח את השורת דגלים שליוו אותי לכיוון ההלוויה. כל היישובים, ש… מהרגע שיוצאים מקיבוץ אלמוג עד לכיוון ירושלים, כל היישובים יצאו החוצה עם דגלים של גולני ודגלי ישראל, להביע תמיכה. כשמגיעים להר הרצל, אני רואה את כמות האנשים, ונהיה לי שחור בעיניים, כי אני מבינה ש… את גודל האובדן. לא ידעתי עד כמה, כשהוא משפיע, הוא נגע בכל כך הרבה. ואז אתה מבין שזה לא רק בראייה שלי, כי אני מאוהבת בו מעל הראש, הוא באמת היה כזה.

‏עדי: ברגע הזה, כשאשירה רואה את מספר האנשים שהגיעו ללוויה, היא המומה. כי רק אחרי שהוא נהרג, היא מבינה פתאום עד כמה לצד התומר שלה, הוא היה התומר של הצבא ותומר של כולם. 14 שנים עברו מאז שהיא התאהבה בתומר, ונאלצה לקבל את החיים שלו כאיש צבא, נאלצה לשלם מחירים. אחר כך היא קיבלה תפקיד נוסף שהיא לא בחרה בו, אלמנת צה"ל. עכשיו היא לוקחת על עצמה תפקיד חדש, להמשיך את תומר.

‏אשירה: אני לא מסוגלת לחזור לעבוד. משהו שהוא לא חלק מהמלחמה, שהוא לא חלק מהיכולת שלי לתרום פה, לא מאפשר לי לקחת בו עשייה. הייתי שמחה להיות דוברת של כל דבר שהוא לא קשור לדבר כזה עצוב ונורא כמו אַלְמָנוּת. אבל אם כבר הוטל עליי להיות אלמנה, אז אני אקח את זה הכי חזק לשם.

‏עדי: העולם שלה התהפך, בכל המובנים. לצד ההתמודדות האישית, טיפולים פסיכולוגיים, קבוצות תמיכה, הדרכת הורים לאלמנות, וכמובן, להיות אימא לארבל, השגרה של אשירה מלאה בראיונות לתקשורת, אירוח באולפנים, הרצאות ופגישות שנוגעות להנצחה ולמורשת של תומר. היא לוקחת חלק פעיל במאבקי זכויות לאלמנות ויתומי צה"ל וכוחות הביטחון. אחרי 14 שנות זוגיות בעולמות נפרדים, דווקא אחרי המוות שלו, אשירה הכירה את תומר באמת. את כל הצדדים שלו. נכנסה לעולם שלו באמת.

‏אשירה: בא לי להיות אשירה של כולם, כמו שתומר היה של כולם. וכמה שזה לוקח מהכאב האישי שלי ומהיכולת שלי להתמודד עם האובדן האישי שלי, אני גם זוכה לתמיכה וחיבוק בלתי נגמר, של אנשים שמתארים לי איך הם הרגישו כשתומר נהרג, וכמה שזה כאב להם. אז אם לכולם זכור הרגע שבו תומר נתן להם כוח ואז תומר נהרג, ואנחנו יכולים לכאוב ביחד ולהתנחם ביחד, אז אני מוותרת על הפרטי.

‏עדי: שנה אחרי שתומר נהרג, קצת לפני האזכרה, אשירה קיבלה מפתח לבית החדש בקיבוץ, בלעדיו.

‏[הקלטה]

‏אשירה: "זה אמור להיות המטבח חוץ של תומר…"

‏אישה: "איזה מטורף!"

‏אשירה: "אה, דק, פינת ישיבה, דשא, עצים."

‏אישה: "רגע, ומתי עברת לפה?"

‏אשירה: "בראשון לנובמבר."

‏אישה: "חודש וחצי?"

‏אישה ב': "רגע, כבר מתחילה להרגיש…?"

‏אשירה: "תקשיבי, רואים שזה בית, אבל גם רואים שזה בית במעבר."

‏עדי: על החזון של תומר עובדים עכשיו אנשים אחרים. בגינה, אח שלו וחברים מנסרים בלוקים מעץ, דופקים מסמרים, בונים דק.

‏[הקלטה של ניסור עץ]

‏אשירה: זה לא רק שתומר נלקח ממני. זה שנלקח מאיתנו הבית, המחשבה המשותפת על הבית והחיים שיכולנו לייצר בו, הילדים שיכלו להיוולד לבית הזה. אבל משהו מתומר נוכח פה כל הזמן, ולמרות שהוא מת, אני לא מוותרת על שום דבר בבחירות שלו. אז למרות שאין לי שימוש כרגע במטבח חוץ, למנגל כל שני ושלישי כצמחונית, אני עדיין ממש עושה את כל המאמצים בשביל זה. ויש דברים ששיניתי, כי הם היו לי בלתי נסבלים, ולא יכולתי להתמודד איתם. את החדר שלנו, הייתי צריכה שיהיה מקום אחד שהוא לא יהיה נוכח בו יותר. אני לא יכולתי לישון בבית הקודם שלנו. המחשבה להיכנס לחדר שלנו הייתה לי כואבת מדי, העדפתי לישון על הספה בסלון. ופה אמרתי, אני חייבת להתקדם, אני לא צריכה לפתוח את הארון ולהסתכל על המגירות, ועל הטפט שעל הקיר, ועל הרצפה, ועל המיטה, ולחשוב כל הזמן איך יכלו להראות החיים שלא יהיו לנו.

‏עדי: מיד אחרי שאשירה וארבל עברו לבית החדש, אשירה העלתה סרטון לעמוד הפייסבוק שלה. הסרטון הזה צולם בחודש ספטמבר 2022, בהרחבה בקיבוץ אלמוג, כשהייתה עדיין שטח ריק, בלי בתים. בסרטון רואים את ארבל, לבושה בשמלה כחולה וכפכפים, [רעש הגלגלים על המרצפות] נוסעת על אופניים מפלסטיק בקיבוץ.

‏[הקלטה מהסרטון] ארבל: "אבא!"

‏עדי: היא נוסעת לעבר תומר, שעומד בקצה השביל, כמובן, על מדים, על הכתף שלו שני פלאפלים וכומתה חומה.

‏[הקלטה מהסרטון] ארבל: "אבא, אבא, אבא."

‏עדי: תומר פורש את הזרועות שלו לעברה, ומחייך.

‏[הקלטה מהסרטון]

‏תומר: "היי, אפשר להרים אותך? אפשר להרים?"

‏ארבל: "לא, לא. הנה הבית שלנו! כאן זה…"

‏תומר: "כאן זה יהיה הבית שלנו? איפה? תראי לי. לא ראיתי בדיוק. שמה? תראי לי. לא ראיתי בדיוק."

‏ארבל: "הנה, הנה."

‏עדי: תומר כבר לא ייהנה מהבית הזה, אבל אשירה וארבל יבנו בו את המשפחה החדשה הישנה שלהם, את העתיד. עם המטבח חוץ של תומר, עם החברים מהצבא שימשיכו להגיע, ועם הזכרונות שהשאיר. זכרונות מאבא, מבן זוג, מאדם שהקדיש את חייו לגולני, לצה"ל ולמדינה. תזכורת כואבת למחיר שמשפחות רבות משלמות, של אדם נוכח-נעדר, כמו תומר. בחייו וגם במותו.

‏אשירה: בבוקר פותחים את הדלת וארבל באה ללכת לגן, והיא רואה את האנשים עובדים בחוץ, והיא אומרת "אימא, ממש חשוב לי שבגינה יהיה עץ של גולני". אמרתי לה "את יודעת בכלל מה זה עץ של גולני, שאת באה בדרישות ורצונות?" היא אומרת לי "ברור, עץ זית, אימא". אז איך אפשר שלא? אני לא רוצה בית מוזיאון, אני לא רוצה בית שהוא היכל זיכרון, שאי אפשר לנשום בו את תומר, שאי אפשר לדבר אותו, הוא תמיד היה ותמיד יהיה חלק מהחיים שלי, ושל ארבל בוודאי, וחלק מההתמודדות עם המעבר בית, זה לקבל את הנוכחות ואת ההעדרות שלו במקביל.

‏[מוזיקה]

‏אלעד: וזה היה "אחד ביום" של בית N12. תודה לאשירה גרינברג, וכמובן לעדי חצרוני, שהביאה כאן את הסיפור שלה. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה שירה אראל, דניאל שחר והילה פז. על הסאונד, יאיר בשן, שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.

‏אני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן גם מחר.

‏[מוזיקה ממשיכה להתנגן עד שנגמרת]

‏[חסות]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה