אחד ביום - בשבי: שיחה עם נוגה וייס
- רותי מושקוביץ
- Jun 3
- 13 min read
אזהרת טריגר: שבעה באוקטובר
נוגה וייס נחטפה בשבעה באוקטובר מביתה שבקיבוץ בארי. גם אמה שירי נחטפה ואביה אילן נרצח וגופתו נחטפה לעזה. מאז שחזרה מהשבי היא התגייסה לצה"ל והחיים שלה כביכול מתקדמים. אבל בעצם, נוגה לא מסוגלת להמשיך הלאה. מהבסיס היא נוסעת לעצרות בכיכר החטופים ועושה הכל כדי שכולם יחזרו. כי עד שזה לא יקרה, גם היא לא תהיה חופשייה באמת. הפעם, אנחנו בשיחה עם נוגה וייס.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 12/05/2025.
[חסות]
[מוזיקת רקע]
לי: היום יום שני, 12 במאי. אני לי נעים ואתם על "בשבי" מבית "אחד ביום". סדרת שיחות עם החטופות והחטופים שחזרו מעזה.
[מוזיקה מתגברת ונפסקת]
[הפסקה ארוכה]
נוגה וייס, שלום.
נוגה: שלום.
לי: איזה כיף שבאת.
נוגה: תודה. [מצחקקת] כיף להיות פה.
לי: הישר מהבסיס.
נוגה: כן.
לי: מה התפקיד שלך בצה"ל?
נוגה: אני מש"קית ת"ש.
לי: מעבר חד מלהיות חטופה בעזה ללהיות מש"קית ת"ש בצה"ל.
נוגה: כן. שונה.
[מוזיקת רקע]
לי: נוגה וייס הגיעה לדבר איתנו בשבוע שעבר. היא ישבה מולנו, בחורה צעירה בת 19, חיילת. על הצוואר שלה דיסקית וסרט צהוב של החטופים. אחד מהם הוא אביה אילן, שנרצח בשבעה באוקטובר וגופתו נחטפה לעזה. היא התגייסה במאי 2024, חצי שנה אחרי שחזרה מהשבי.
נוגה: מצד אחד, כאילו, הכי טבעי, זה היה התכנון שלי גם לפני השביעי, הייתי לקראת גיוס, וגם פתאום זה כאילו, יש לי מטרה - להיות בצבא.
לי: כי מה?
נוגה: כי יש עוד חמישים ותשע חטופים שצריך להציל, ובסופו של דבר, כאילו, עד כמה שאני יכולה לעזור, אם זה בלשרת בצה"ל, אז אני אעשה את זה.
לי: שביניהם גם אבא.
נוגה: כן. כאילו, אין לי שגרה באמת. זה הכל, הכל סובב סביבם, ועד שהם לא יחזרו פה, אני לא אתחיל אפילו בתהליך של ההתמודדות שלי. בתהליך של החזרה שלי, אני לא מרגישה שחזרתי, כי אני יודעת שהם עדיין שם.
[מוזיקה מתגברת ומסתיימת]
לי: הפעם אנחנו בשיחה עם נוגה וייס.
בבוקר שבעה באוקטובר נוגה הייתה בממ"ד בביתה שבקיבוץ בארי, עם ההורים שלה, אילן ושירי, וכתם, הכלב של המשפחה. האחיות הגדולות שלה, מיטל ומעיין, היו בבתים שלהן בשכונת הצעירים של הקיבוץ.
נוגה: בהתחלה היה צבע אדום רגיל, כאילו אנחנו כבר די רגילים לכל הטפטופים האלה. עד שהבנו שזה לא משהו רגיל, שזה קצת יותר קיצוני. לא, לא חשבנו שיש חדירה, אבל כן הבנו שמשהו קורה. ולאט-לאט כן כאילו התחילו ההודעות חשש לחדירה, ולאט-לאט גם השכנים שלנו כותבים שהם נכנסו להם לבית, שהם שורפים אותו, שיורים בהם, שהם פצועים. וכן התחלנו להבין, אבא כבר בשבע ורבע בבוקר הוקפץ, עוד קראו לו לפתוח את הנשקייה, הוא הסגן ראש צוות החירום היישובי. ונשארנו אני ואמא, ולאט-לאט ההודעות מתקרבות, ואתה מבין גם שזה כל השכונה שלך, לא רק כל השכונה שלך, כל הקיבוץ, אבל בשכונה הספציפית שלנו זה ממש, כאילו, ירד והתקרב עוד יותר, עוד יותר אלינו. עד שבעשר וחצי הם גם הגיעו אלינו לבית, דפקו כזה על הדלת חזק, הם ירו על הדלת של הכניסה, ונכנסו ממנה, ואז הם הצליחו גם לפתוח את הדלת של הממ"ד. ואני, אמא אמרה לי להתחבא מתחת למיטה. כי אמא הייתה בטוחה שהם יפתחו את הדלת של הממ"ד ויירו כאילו בכל מה שהם רואים, [מוזיקת רקע] וברגע שהם נכנסו הם בעצם ראו רק אותה ולא אותי, וחטפו אותה. אני ראיתי אותם נכנסים ולוקחים אותה פשוט, א… כתם הכלב גם יצא אחריה, ו…
לי: הצלחת לראות מבעד למיטה?
נוגה: ראיתי, כן, ראיתי הכל, הם היו בערך שמונה מחבלים בממ"ד, ואז הם פשוט יצאו, ונשארו כאילו בבית בסלון, חזרו עוד כמה מחבלים לממ"ד לפתוח ארונות, כאילו ממש לחפש מישהו, והם לא מצאו אותי. ואז הם התחילו לשרוף את הבית בסלון, ולאט-לאט, ככל שהזמן עולה… עובר, אז גם העשן יותר חודר. כשהם יצאו אחרי שהם חטפו את אמא, הדלת של הממ"ד נשארה פתוחה אחריהם, והעשן ממש חדר, ואחרי שעה שהייתי מתחת למיטה, כבר החלטתי כאילו שאני לא נושמת ואני צריכה לעשות משהו, ואמרתי שבסופו של דבר אני אמות היום, כאילו זה עובדה, אז אני מעדיפה למות מירייה ולא להישרף, כאילו מוות יותר מהיר, פחות כואב, זה ש… ככה אני מעדיפה כאילו למות. [מוזיקה מתגברת ונשארת ברקע] יצאתי מהחלון של הממ"ד, ואז הבנתי, בעצם, שאין לי לאן לברוח, שהכל מלא במחבלים, ו…
לי: כמה ראית?
נוגה: מאות. והם פשוט היו בכל מקום - כל הבתים של השכנים שלי, של החברים שלי, שרופים, עולים באש, ואין באמת לאן לברוח. רצתי לשיחים שהיו קרובים, בידיעה שהם לא יסתירו אותי, אבל אין ברירה אחרת, אין שום מקום אחר. ושם באמת הייתי 10 דקות, ו… זהו. כבר מישהו בא, מצא אותי, פשוט לקח אותי איתו, משך אותי, לקח או… הושיב אותי בדשא של השכנים, ושם מסביבי היו בערך 40-50 מחבלים, עמדו כזה במעגל מסביבי, אני על הרצפה עם ידיים אזוקות כזה מאחורי הגב, והם כאילו התחילו לתחקר אותי כזה - בת כמה את, זה… בגלל שהייתי בת 18, היו בטוחים שאני חיילת, ואז אחר-כך פשוט לקחו אותי משם לאוטו ישראלי של מישהו מהקיבוץ.
לי: ראית סביבך אזרחים של בארי? תושבים, חברי קיבוץ?
נוגה: לא בחיים. והם העלו אותי לאוטו, אני ישבתי באמצע מאחורה, לידי שני חמאסניקים, מקדימה עוד שניים, ופשוט נסענו לכיוון עזה.
לי: מה ידעת שקרה לאבא באותם שעות?
נוגה: ידעתי שקרה לו משהו, לא ידעתי מה. כאילו, הוא לא היה זמין מהבוקר, ודי תיארתי לעצמי כאילו, אמרתי, הוא או מת או חטוף.
לי: כשאת יושבת ברכב הזה, את מבינה שאת נחטפת?
נוגה: בהתחלה לא, כאילו אני די בטוחה שפשוט לוקחים אותי למקום אחר בשביל לרצוח אותי שם. רק כשאני ממש נכנסת לתוך בית בעזה, אני מבינה שאולי הם כאילו צריכים אותי בחיים אז הם השאירו אותי בחיים ולא… ולא רצחו אותי, אבל לקח לי המון זמן להבין למה לא פשוט יורים בי.
לי: כשאת בדרך לעזה, מה את רואה בקיבוץ? מה את רואה בשדות?
נוגה: אני רואה את הקיבוץ עולה באש מרחוק, מלא עשן, המון אנשים לשני הכיוונים, בורחים, או חוזרים לקיבוץ. ילדים קטנים שמוחאים כפיים כאילו, שרוקדים, כולם היו כאילו באופוריה מטורפת. מאוד שמחים כאילו מהסיטואציה.
לי: קשה.
[מוזיקת רקע]
נוגה: אני הייתי מאוד מנותקת, אז כאילו לא הבנתי אם… באמת מה קורה סביבי בשביל לראות את זה ככה, אבל כן.
[מוזיקה מתגברת ונשארת ברקע]
לי: בעזה, מחבלי חמאס לקחו את נוגה לבית של משפחה. שם, יחד איתם, הייתה אישה אחת, לבושה בבגדים של ערבייה מוסלמית.
נוגה: אז אני, מבחינתי, היא חלק מהם, כאילו. והם היו עם עוד כמה מחבלים בחדר. אנחנו היינו מאוד רחוקות אחת מהשנייה, כאילו המזרונים שלנו מאוד רחוקים, בלי היכולת לדבר. לפחות לא בימים הראשונים.
לי: האישה על המזרן שמולה הייתה מורן סטלה ינאי, שנחטפה ממסיבת הנובה. אבל את זה נוגה הבינה רק אחרי כמה ימים בשבי.
נוגה: בערך ביום השלישי שהם חקרו אותי, ולא הבנתי מה הם רוצים ממני, ואז היא שאלה אותם אם היא יכולה לתרגם לי ולעזור לי כאילו להבין מה הם רוצים. ואז היא התחילה לדבר איתי, ופשוט פתאום הבנתי.
לי: ואיך זה להבין שיש איתך ישראלית?
נוגה: מצד אחד זה כאילו היא גם חטופה, אז זה קשה להבין את הכמות, הסדר גודל. אבל מצד שני זה מרגיע שאני לא לבד.
לי: נוגה ומורן עברו יחד בין כמה בתים בעזה. והתנאים בכולם היו קשים.
נוגה: לי בעיקר… גם אוכל כאילו לא היה, אבל לי בעיקר מה שהיה קשה זה המים. זה היה כאילו במצב שהביאו לנו בקבוק חצי ליטר ואמרו, כאילו, זה ליומיים. והיינו כאילו אומרות לעצמנו: "שרדנו עוד שעה, בוא ניתן לעצמנו פרס לשתות כל אחת מהפקק של המים", שלוק כאילו. הם כל הזמן אמרו, כאילו, "גם לנו אין מים". עכשיו, כשאנחנו היינו יוצאות, נגיד, לשירותים אז ראינו שיש להם, פשוט א… הם אמרו, כאילו, "ישראל עצרה את זה, אז אין לנו, אז תסתדרו". כאילו "גם אנחנו לא שותים, גם אנחנו לא אוכלים".
לי: כדי להכניס לכם.
נוגה: כן. אתה נמצא שם ואתה רק מחכה לחזור הביתה, כאילו אתה חי בפחד תמידי, אתה… אני יכולה להגיד שעליי התפוצץ… הבניין שלידינו קרס ואני ישנתי על קיר שהוא חלון. והתעוררתי באמצע הלילה מהפצצה וכל החלון קרס עליי, התנפץ עליי. רק שחזרתי לארץ הוצאתי עוד זכוכיות כאילו. ואתה שומע את הבומים האלה, אתה חי אותם, אתה… זה קרוב, זה כל הבית רועד, זה… אתה באמת כאילו מרגיש שכל דקה יכולה להיות האחרונה.
לי: כדי להתמודד עם הקושי נוגה ומורן היו מעבירות את הזמן בחלומות על העתיד מחוץ לשבי.
נוגה: היינו בעיקר כאילו מדברות על מה יהיה בבית, מה נעשה, לאן נטוס, מה נאכל. כאילו מפנטזות על בקבוק שלם של מים, על כוס של מים קרים שחיילים יתנו לנו ביציאה. זה מה שהיה עוזר לנו כזה להחזיק את התקווה, להתפלל שנצא בקרוב.
לי: מה היה הכי קשה לך שם, בשבי?
נוגה: בעיקר כזה המחשבות על מה קרה בארץ, מי נשאר, מי לא נשאר, למי יש לי לחזור. אם יש לי לאן לחזור. לא ידעתי מה עם אחיות שלי, ההודעות האחרונות שראיתי מהם, בדקות האחרונות לפני שנחטפתי זה שהיריות הגיעו לשכונה שלהם. אז עשיתי אחד ועוד אחד, כאילו הייתי בטוחה שלא תהיה לי משפחה לחזור אליה, אולי קצת חברים, אבל גם לא, לא במאה אחוז.
לי: ניסית להבין מה עם אמא?
נוגה: הם שאלו אותי כל הזמן 'איפה ההורים שלך? איפה ההורים שלך', אמרתי להם: 'הרגתם אותם'. כאילו, אני בהתחלה שראיתי את אמא שלוקחים אותה, אז אמרתי… כתבתי לכולם כאילו "טוב, חטפו את אמא שלי", ואז כשראיתי את הגופות של האנשים שאני מכירה מהקיבוץ מחוץ לבתים שלהם, אמרתי, כאילו, בטח רק הוציאו אותה מהבית וירו בה גם. אז די הייתי בטוחה כאילו שהיא לא בחיים. ואז הם אמרו לי כאילו: "רגע, בואי נבדוק את זה". הביאו לי דף של כל החטופים מבארי בכתב-יד, ממש הקריאו הכל ולא הקריאו את אמא. אז כאילו ניסו להראות לי הוכחה לזה שהיא באמת מתה. ו… לא ידעתי אם האחיות שלי בחיים, [שותקת] ואז אני רואה את הרשימה וזה ההוכחה.
לי: מתי הבנת שהיא גם שם בעזה?
נוגה: אחרי שבועיים, ביום ה-14, שהיינו כזה רגיל כאילו בחדר עם החמאסניקים, ופתאום נכנסה אישה עם חיג'אב עליה, ואני מסתכלת עליה כאילו ואז מבינה שזאת אמא שלי. ולפני זה לא היה לי מושג, לא ציפיתי לראות אותה שם, כי לא ציפיתי שהיא חיה.
לי: וואו, זה בטח רגע מאוד משמח.
נוגה: כן. [שותקת] זה רגע באמת מטורף, אין לי מילים לתאר אותו. פשוט התחבקנו, [מוזיקת רקע] התחלנו להגיד מה אנחנו יודעות, מה ראינו, מה קרה כאילו למי בקיבוץ, אבל לא יותר מדי.
לי: לא צריך מילים ברגע כזה.
נוגה: כן.
[מוזיקה מתגברת ונשארת ברקע]
לי: מהר מאוד, התברר לנוגה שאחד המחבלים הביא את אמא שלה מסיבה מאוד מסוימת.
נוגה: אחד מהמחבלים, כל הזמן כזה, שמנו לב שאני זאת שצריכה לבקש ממנו את הדברים, ולא מורן. והוא זה שהביא את אמא גם, פיזית נכנס איתה לחדר. ואחרי שהוא הביא את אמא, אז התברר שהוא… כאילו, הוא בא אליי עם טבעת לחדר, והוא אמר, "הבאתי את אמא שלך רק בשביל זה", כאילו, "את תתחתני איתי, את תגדלי לי ילדים, את תישארי לגור איתי בעזה. הבאתי את אימא שלך בשביל שנקבל אישור."
לי: ואיך אתן מגיבות?
נוגה: מנסות [צוחקת קלות] בעדינות להתחמק, להגיד לו ש… 'אני מישראל, אתה חמאסניק, זה לא יעבוד', אבל אי-אפשר באמת, כאילו, אני מבחינתי, אני אומרת, כל דבר שהם אומרים, תגידי "אמן" כדי שלא יהרגו אותך. כאילו את צריכה… את צריכה לשרוד, את לא באמת צריכה לחיות, את צריכה לשרוד. אז מנסים, כאילו, עד כמה שאפשר בעדינות להוריד אותו מזה, אבל זה לא כל-כך עבד, כאילו, אני בסופו של דבר נמצאת שם, הוא כאילו שומר עליי כביכול עם נשק מולי. אין לי את היכולת להגיד לו "לא".
לי: זה נשמע ממש כמו מניפולציה פסיכולוגית שהוא ניסה להפעיל עלייך.
נוגה: כן.
לי: היו עוד דברים כאלה?
נוגה: היו הרבה דברים של כאילו, "ישראל לא רוצים אותכם", "אתם לא תחזרו". גם שהמזל"ט שהיה מעלינו כל הזמן, אמרו לנו: "אתם חייבות להיות בשקט, כי אם הוא ישמע אותכם, הוא יבין שיש פה חטופים והוא יעדיף אותכם מתים מאשר להחזיר אותכם." לאמא, כשהיא הייתה לבד, לפני שהיא באה אלינו, אמרו לה: "את חוזרת עכשיו הביתה", ואז הביאו אותה אלינו, כאילו. יש הרבה פעמים שאומרים: "זהו, אתם משתחררות. אה, בסוף לא".
לי: אבל אחרי 49 ימים, הודיעו להן שהן חוזרות הביתה. והפעם, באמת.
נוגה: אחד החמאסניקים שתחקר אותי, הוא לא היה איתנו באותו בית, בבית האחרון, והמחבלים קראו לי החוצה, אמרו לי: "יש לך טלפון". הביאו לי טלפון, וזה היה החמאסניק שדובר עברית, בגלל זה הוא זה שתחקר אותנו. זיהיתי את הקול שלו, הבנתי שזה הוא. הוא עושה לי: "מגיע לך מזל טוב, את מחר חוזרת הביתה. תגידי גם לאמא". ועל מורן הוא אמר: "תגידי לה שהיא עוד שלושה ימים". ואז שם נכנסנו להלם, שהיינו ביחד מהשנייה הראשונה, איך אתם מפרידים בינינו? כאילו, איך אני חוזרת והיא לא? אני חיה איתה 50 ימים, [מוזיקת רקע] 24/7 של, זה רק אנחנו, אם לא אנחנו נשמור אחת על השנייה, כאילו, אין מי שיעשה את זה.
לי: חששת להשאיר אותה לבד.
נוגה: כן.
לי: ואיך הייתה הפרידה?
נוגה: לא הייתה פרידה כל-כך. הם עבדו עלינו שכן נשתחרר ביחד בסוף, הוציאו אותנו החוצה, והתחלנו ללכת, ופתאום, בלי שום משהו קודם, פשוט פיצלו בינינו. אני ואמא המשכנו ללכת, ואותה לקחו לצד השני, בלי להגיד לנו כלום, בלי זמן להיפרד באמת, אפילו לא, כאילו, יכלנו להסתכל עליה, להסתכל אחורה. ופשוט נכנסות לעוד בית, ל… לבית האחרון שלנו. שם גם, בכל בית, המחבלים גם משתנים. אז שם פתאום היו עם נשקים שלופים עלינו כל הזמן, שזה משהו שפחות היה… כאילו, כן היה נשק, אבל זה לא היה 24/7 מכוון עלינו, ושם פתאום כן. פשוט אמרו לנו כאילו, 'תלכו לישון מחר בבוקר אתם חוזרות הביתה'. ואחרי איזה חצי שעה בערך הדלת נפתחת, ונכנסות שתי ילדות חניכות שלי, מהקיבוץ, הילה רותם ואמילי הנד. זה בנות שאני הדרכתי אותם, כאילו, שהם היו קטנות.
לי: איך זה היה בשבילך לפגוש את הילה ואת אמילי?
נוגה: זה היה פתאום כאילו, הרגע הראשון ש… אני לא יכולה להגיד לא מפחיד, אבל פתאום לא פחדתי עליי, כי יש לי על מי לשמור כאילו. אז נכנסתי לתפקיד כזה.
לי: מה, ומה אתם מספרות אחת לשנייה? מה מדברים?
נוגה: עושות תקציר של כאילו, כל אחת מספרת מה היה לה בחמישים ימים האלה. וכאילו, מדברות כל הלילה, כי אנחנו לא באמת מצליחות לישון. [מוזיקת רקע] אז פשוט מספרות מה היה, הכל.
לי: בבוקר, המחבלים לקחו את נוגה, שירי, הילה ואמילי, למתחם אימונים של חמאס, שם הן פגשו חטופים נוספים. ובסוף אותו היום, הן שבו לישראל אחרי חמישים ימים בשבי.
[הקלטה] דנה ויס: "והנה, אלה השמות שאנחנו יכולים לומר לכם, אלה השמות של המשוחררים. נוגה וייס, ואמה, שירי וייס".
[קולה של דנה ויס ממשיך להישמע ברקע]
נוגה: כשהייתי בעזה אמרתי, את לא שמחה ואת לא מצפה לכלום, עד שאת לא בארץ. ואז כשהגעתי לארץ, התחלתי לשמוע על מה היה פה באמת, ומי נרצח, ולא הגעתי ל… להבנה של - "אני בארץ", כאילו. "חזרתי". זה לא היה, כל הזמן הזה אמרתי, אני אהיה שמחה רק בארץ. ואז הגעתי לארץ ולא הייתי שמחה. כאילו, הייתי שמחה, מאושרת מהשחרור, מלהיות חופשייה, מהכל, אבל זה להגיע לסיטואציה של, לשמוע עכשיו מה היה פה.
לי: מה היה לך הכי קשה לשמוע?
נוגה: השאלה הראשונה ששאלתי זה על אבא, מה קורה איתו, כי אמרו לנו שהם מחכות לנו בבית חולים, ואבא לא היה שם. אז זה ישר כאילו, מה איתו? הם אמרו שהם לא יודעות, הוא היה נעדר בתקופה הזאת. ואז זה להתחיל לשמוע, מה קרה במשפחה, לחברים שלי, כאילו, מי חי, מי לא. בכללי בקיבוץ, אנשים שגדלתי איתם, דוד שלי ובן-דוד שלי, גם נרצחו, גיל וענבר בויום. גיל היה בכיתת הכוננות, וענבר בכלל לא היה בקיבוץ, אבל הוא עבד באשקלון בחברת אבטחה, וברגע שהוא שמע שיש חדירה לקיבוץ, אז הוא אמר, "אני עכשיו נוסע לאשקלון, מביא את הנשק שלי, והולך להגן על הקיבוץ", והוא לא הספיק, הוא, תפסו אותו בדרך, והוא נרצח שם. עוד בת משפחה נרצחה, חניכים שלי, והרבה חברים, כאילו.
לי: מתי מגיעה הבשורה הסופית לגבי אבא?
נוגה: ביום ה-86 למלחמה, זה היה 31 בדצמבר 2023. עד אז הוא היה נעדר, ואז פתאום היה לפחות תשובות למה קרה לו, והוא נרצח בשביעי והוא נחטף כבר לא בחיים, הוא לא, לא נרצח בשבי. בהתחלה מצאו ממצא שלו בקיבוץ שהוכיחו שאי-אפשר לחיות בלי זה, ובערך שבוע אחר כך גם אמרו לנו שמצאו סרטון שהוא… שהם רואים אותו נחטף לעזה.
לי: ואיך ההתמודדות מאז? גם לחזור מהשבי, גם להבין שאבא נרצח, גם [פאוזה] להבין מה קרה לקיבוץ, לנסות לחזור לחיים רגילים.
נוגה: אמממ, אני חושבת שכאילו עוד לא התחלתי בכלל את התהליך של ההתמודדות, אני די חיה בהכחשה, כאילו מ… לנסוע לבסיס, לחזור, להיות בעצרות, לעשות כל דבר שאני יכולה שיכול להחזיר אותם, וכאילו אין לי שגרה באמת, זה הכל סובב סביבם, ועד שהם לא יחזרו פה אני לא אתחיל אפילו בתהליך של ההתמודדות שלי… בתהליך של החזרה שלי, אני לא מרגישה שחזרתי, כי אני יודעת שהם עדיין שם. כל אחד מהם אני מרגישה שהוא אח גדול שלי. נגיד, בעסקה האחרונה, כל אחד שחוזר, אני לא מכירה אותו, אני כאילו, חוזר לי עוד אוויר, יש עוד אוויר לנשום. כל אחד שנמצא שם זה בן-אדם, כאילו, יש לו חיים, יש לו משפחה, חברים, הכל. ולדמיין אותם שם, כאילו, אני כבר לא מצליחה, אני לא מרגישה שאני יכולה להגיד שאני יודעת מה הם עוברים, כי אני לא. הייתי שם רק חמישים ימים, לעומת הזמן שהם שם עדיין, ואני לא יכולה, כאילו, לדמיין איך זה לשרוד שם חמישים ואחד ימים. אז הכמות זמן שהם נמצאים שם, זה… אני כאילו, לא יודעת כבר מה לחשוב, ואני רק בטוחה שאני אצליח להתחיל את ההתמודדות שלי רק אחרי שכולם יהיו פה. אני לא מצליחה לחיות כשהם שם. כאילו, לחיות באמת, להרגיש חופשייה, להרגיש… כאילו, אני שותה מים, יש לי מים פה, יש לי אוכל, אני לא רעבה. אני לא חיה בפחד, לא מרביצים לי כל היום, והם כן. כאילו, אני לא מרגישה שאפשר בכלל להמשיך בחיים, [מוזיקת רקע] חוץ מלעשות דברים שיהיו לטובתם, להחזיר אותם, אני לא מרגישה שאני יכולה לעשות משהו.
[מוזיקה מתגברת ונשארת ברקע]
לי: אז נוגה התגייסה, החיים שלה כאילו מתקדמים, אבל בעצם היא לא מצליחה להמשיך הלאה. היא מחכה ששאר החטופים יחזרו, גם אבא שלה.
נוגה: אבא הוא הבן-אדם הכי טוב שהכרתי. כאילו, הוא תמיד שם, לעזור, לתמוך. תמיד מרגיע. אבא, בכל מקום שהוא נמצא, כאילו, אני מרגישה בטוחה כי הוא שם, אז יהיה בסדר. הוא הראשון לבוא, להכל, הוא בעצם בתפקיד שלו סגן ראש צוות החירום היישובי, זה היה בהתנדבות, בנוסף לעבודה שלו. הוא תמיד היה… הוא היה זה שיוצא לכבות את השריפות, הוא היה זה שיוצא אחרי כל נפילה של קסאם לראות איפה זה נפל, וככה הוא יצא גם בשביעי באוקטובר, ברגע שאמרו לו, 'צריך אותך', הוא לא חשב פעמיים, הוא יצא, ואני יודעת להגיד במאה אחוז שאם הוא היה יודע שהוא עומד למות ביום הזה, הוא היה עושה את אותו דבר. הוא לא היה חושב פעמיים, אם הוא היה בוחר את הדרך למות, זה היה לעזור לא… בלעזור לאחרים, בלהגן על הקיבוץ, להגן עלינו, להגן על המדינה, בלי שאלה בכלל. ואמרו לי שהוא מת, לא ראיתי אותו, אין לי קבר לבכות עליו, אני כאילו… אוקיי, הוא לא פה, כאילו, תחזירו לי אותו ואז אני אתאבל עליו. עכשיו הוא לא פה, אני לא יכולה להתאבל עליו, אני גם, כאילו, כן יש את התקווה לפעמים, אני יודעת שזה לא יקרה, אבל כן יש את התקווה של לראות, כאילו, שמתקשרים אליי, 'לכי לבית-חולים, הוא חוזר והוא חי'.
לי: אולי טעו בזיהוי.
נוגה: כן. שאומרים לי 'הייתה טעות', ואני כאילו, רצה לחבק אותו. זה כן משהו שיוצא לי לדמיין הרבה פעמים, אני… אני לא משלה את עצמי, אני יודעת שזה לא יקרה, אבל אני לא יכולה כאילו להבין שהוא מת או להתחיל להתאבל עליו כשהוא לא פה.
לי: חשובה לך העסקה גם על ה… על גופות החללים, כדי לקבל את הוודאות הזאת.
נוגה: כן. עסקה פשוט כוללת, של כולם ביחד. ברור לי שהחיים קודם ושיש דחיפות ושזה משהו שבלי שאלה אפילו. אבל בסופו של דבר כולם צריכים לחזור, החללים צריכים לחזור, גם אנחנו צריכים לקבל את הוודאות הזאת. ואני חושבת פשוט שהלחץ הצבאי הורג חטופים, הוא מסכן אותם כל יום שהם נמצאים שם, את החטופים החיים, הוא יכול לגרום להעלמות של החללים, ויכול להיות שתהיה הפצצה ואבא שלי שם ולא ימצאו אותו. [מוזיקת רקע] פשוט צריך אותם פה.
[מוזיקה מתגברת ונשארת ברקע]
לי: מה את מאחלת לעצמך, שיעשה לך טוב, שאת רוצה שיקרה לך?
נוגה: אני פה, כאילו, אני בארץ, אני חופשייה, אני כבר טוב לי. הם לא פה, הם רק מחכים שיצילו אותם, מחכים לבוא, רק מתפללים לבוא לפה, רק להיות בטוחים, כאילו, זה הטוב הזה. אחרי שהם יהיו פה, אני אתחיל לחשוב על א… על עצמי ומה בא לי לעשות.
[מוזיקה מתגברת]
לי: נוגה וייס, תודה רבה שבאת אלינו.
נוגה: תודה לך.
לי: וזה היה "בשבי" מבית "אחד ביום". מוזמנות ומוזמנים להאזין ב-N12 ובכל אפליקציות הפודקאסטים לשיחות הקודמות בסדרה. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה שירה אראל, עדי חצרוני, הילה פז ודניאל שחר. על הסאונד יאיר בשן.
אני לי נעים. אנחנו נהיה כאן, גם מחר.
[צלילי סיום]
[חסות]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Commentaires