top of page
דינה כהן-גבעוני

אחד ביום - ישראל במלחמה: הנעדרות והנעדרים

חמישה ימים אחרי תחילת הלחימה, מאות ישראלים עדיין מוגדרים נעדרים. חלק נחטפו על ידי חמאס ונמצאים בעזה, אחרים איבדו את חייהם באחד ממוקדי הקרב, ומעטים שנמצאים בחיים ועדיין לא יצרו קשר עם משפחותיהם. הפעם, נדבר עם אייל אשל, שבתו רוני, החיילת, נעדרת מאז יום שבת, על המאמצים שלו לקבל תשובות מהמדינה ולהשיב את ביתו הביתה.  אורחת נוספת: רקפת עצמון, מנהלת המוקד למשפחות נעדרים מטעם משרד הרווחה והביטחון החברתי.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 12/10/2023.

אלעד: היום יום חמישי 12 באוקטובר ואנחנו "אחד ביום" מבית N-12.

אני אלעד שמחיוף ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו. סיפור אחד ביום, בכל יום.

רקפת: אני עובדת סוציאלית. אתה מתקיל אותי ואני מגלה גם את גילי אני כבר עובדת סוציאלית הרבה מאוד שנים. אני במהלך השנים עשיתי לא פעם את נוהל "מסירת בשורה מרה", שבו המשטרה ביחד עם שירותי הרווחה מספרים למשפחה על מותו של יקר להם. מה שאנחנו חווים עכשיו מעולם לא חוויתי. לא חשבתי שאנחנו נחווה את הדברים האלה. לא חשבתי שנפגוש כאלה כמויות וכאלה עוצמות.

אלעד: ביום שבת כשהתבררו הממדים העצומים של הטרגדיה שמתרחשת בישראל או ליתר דיוק כשהתברר שהממדים יהיו עצומים, כי לא ידעו אז בדיוק עד כמה, באותו יום הוקם מוקד משפחות נעדרים. יוזמה משולבת של המשטרה, פיקוד העורף ומשרד הרווחה. רקפת עצמון, עובדת סוציאלית, היא מנהלת את המוקד מטעם משרד הרווחה והמטרה שלה ושל המוקד כולו הוא ללוות ולספק למשפחות של הנעדרים תמיכה ומידע על יקיריהם.

רקפת: המשפחות מגיעות כבר אחרי שהם עשו הרבה מאוד חיפושים והיו בהרבה מאוד תחנות ועשו ככל שביכולתם לאתר את בן המשפחה. והם מגיעים מתוך תחושת ייאוש מאוד, מאוד גדולה ומקווים שבמקום הזה שאליו הם מגיעים יהיו פתרונות למצוקה הגדולה שבה הם נמצאים ולא תמיד יש לנו פתרונות. לעתים, יש צורך להמתין, ברוב המקרים. זו המתנה שהיא מורטת עצבים וקשה באופן שאי אפשר לתאר אותו. אנשים מגיעים בפניות חוזרות. אם עבר יום או עברו יומיים ועדיין אין להם תשובה אז הם שבים ופונים, שבים ומבקשים לדעת האם יש תשובה. אנחנו פוגשים משפחות, באמת, שנמצאות על הקצה, פוגשים כאב מאוד מאוד גדול.

אלעד: זו עבודה מסביב לשעון. העובדים הסוציאליים מלווים את המשפחות שמספקות דגימות דנ"א ומספקות מידע למשטרה ולפיקוד העורף. שם בודקים אם בן המשפחה הנעדר הוא בין הנרצחים. זה הליך שחייב להיות מדויק, רגיש, ומהיר עד כמה שאפשר, וכשההליך הזה מושלם וגם אחריו, וזה עלול לקחת ימים ארוכים, העובדים הסוציאליים נמצאים שם לצד המשפחה או ליתר דיוק, לצד מה שנשאר ממנה.

רקפת: משפחה הגישה בקשה לאיתור בני המשפחה ולא היה בן משפחה לקחת ממנו דגימת דנ"א, ונאלצנו להגיע לילד בן שלוש שהוא היחיד שאפשר היה להביא אותו לצורך לקיחת הדגימה, מכל בני המשפחה, כשחלק מבני המשפחה נרצחים וחלק מבני המשפחה מאושפזים בבית החולים. והילד הזה בן שלוש, שהגיע אחרי טראומה נוראית. אנחנו לא הסכמנו שייכנס למרכז, אנחנו ישבנו איתו בחוץ ושיחקנו אתו. אנחנו יושבים בתוך המרכז עם וסטים מיוחדים כדי שאפשר יהיה לזהות את כל בעלי התפקידים, ואנחנו העובדים הסוציאליים יושבים עם וסטים כתומים. אבל כדי לא להלחיץ את הילד הורדנו כמובן את הווסט ויצאנו החוצה לשחק אתו במרחב פתוח כדי שהוא יכיר אותנו עוד לפני הבדיקה.

ונתנו לחמודי הקטן הזה סוכריה כדי שנוכל אחר כך לומר לו שאנחנו רוצים לבדוק אם הפה שלו מאוד מתוק מהסוכריה, כדי להסביר לו למה אנחנו עושים בדיקה כזאת עבורו. ורק עכשיו, אחרי שנעשתה הפעולה הזו אפשר היה לפתוח את התיק ולאפשר להתחיל לחפש את בני המשפחה שלו שנרצחו.

אז זה למשל המבט הזה. לא הייתה עין יבשה באולם.

גם עכשיו כשאני מדברת על זה אני מלאה דמעות. הגיע אבא שאמר - 'אני ראיתי שרצחו את הילד שלי.

אני יודע שהוא מת. אני צריך רק שנוכל לקבור אותו.' ועכשיו צריך לעשות באמת את הפעולות של לזהות אותו ולהבטיח שיגיע כמה שיותר מהר לקבורה בישראל. המשפחות שהיקרים שלהם הגיעו למסיבות הטבע האלה והם דיברו איתם והם מבקשים רק לדעת. אנחנו רואים חברים שעוטפים אחד את השני ומגיעים לדווח. אנחנו באמת פוגשים את ה… אין לי מילה אחרת לומר, אנחנו פוגשים את הזוועות ואנחנו עומדים שם לצד המשפחות ומלווים אותן.

אני יכולה לספר על אמא שהייתה כל כך נסערת והתמוטטה. נשענה על העובדת הסוציאלית שליוותה אותה, אבל הייתה בכזו מצוקה שהיא חָבְלָה בעובדת הסוציאלית ודחפה אותה ומשכה לה את היד. כך שהעובדת הסוציאלית סיימה את התהליך הזה עם סימנים כחולים על הידיים. היא לא הסכימה שיחליפו אותה ולא הסכימה שיזיזו את האמא ממנה. היא נשענה עליה עם כל גופה. והיא ישבה שם והחזיקה וספגה את כל הכאב של האם שהיא יכלה לקחת ממנה כדי לאפשר לקיים את התהליך הזה. וזה מה שקורה במרכז הזה.

אלעד: ברוב המקרים עדיין, גם היום, אין תשובות. במיעוט קטן, כן. מיעוט קטן של פונים כבר קיבלו את הבשורה הקשה. העבודה של רקפת ומוקד הנעדרים נמשכת, גם עכשיו, והיא עוד תימשך, לצערנו, לא מעט זמן.

רקפת: נעשים מאמצים עצומים. בתוך הטרגדיה הנוראית הזו זה מרגש לראות את המאמצים שנעשים כדי לתת לאנשים את התשובה. עובדים מסביב לשעון במשמרות אינסופיות. באמת, כל בקשה של המשפחה מנסים לתת לה מענה. מקשיבים לכל פיסת מידע שיש למשפחה לתת. פועלים ברגישות הכי גדולה שאפשר בתוך הסיטואציה הבלתי אפשרית. אנחנו יודעים שבתוך הכאב הגדול הזה לפעמים זה לא נראה. לפעמים החוויה היא שאף אחד לא עושה כלום והימים מתמשכים. אבל באמת, נעשים מאמצים אדירים. אני רואה שוטרים שנוסעים להביא למשפחה טלפון סלולרי ממקומות אחרים כדי שישאר להם משהו ביד. אני רואה את העובדות הסוציאלית איך שהן מכילות את הכאב הזה והן מדברות עוד אחר כך עם המשפחות והן מתקשרות לוודא מה קורה איתן.

אני רואה איך משפחות יוצאות מהמרכז, מגיעות אל ה… רות, יוצאות מהמרכז ומחזיקות את הידיים של העובדות הסוציאליות, מחבקות אותן, מנשקות את העובדות הסוציאליות, ואומרות- פעם ראשונה אנחנו מרגישים שראו אותנו.

אלעד: אז הפעם אנחנו מתמקדים בנעדרים. במאות הנעדרים, דרך סיפור אחד של אבא אחד, אייל אשל, שמאז יום שבת לא יודע איפה רוני, הבת שלו, ולא יודע מה מצבה.

אלעד: שלום אייל.

אייל: שלום אלעד

אלעד: יום שבת, 7 באוקטובר, איך התחיל היום שלכם?

אייל: אז אנחנו גרים בצור יצחק. וצור יצחק נמצאת טיפה צפונית לכפר סבא. ופשוט גם אנחנו קמנו לאור אזעקות וטילים. רוני שלנו, רוני אשל, היא חיילת בבסיס נחל עוז. אז ישר הרמנו טלפון לרוני וכבר אז הטלפון לא היה זמין. אז אמרתי לעצמי, אוקיי, נכנסנו עוד פעם לאיזושהי מערכה, אז אנחנו נדבר איתה בשלב יותר מאוחר. ב-9:20 בבוקר, למעשה היא מתכתבת עם אשתי, שרון, בזו הלשון: "היי אמא, אני בסדר, אני בחמ"ל, אני אוהבת אתכם, ושני לבבות". ושרון כתבה לה בחזרה, "היי, אני רוצה לדבר איתך, אני אוהבת אותך", ואז היא החזירה לה, "גם אני אוהבת אותך", ובזה נגמר הסיפור. ובפריימים הראשונים בטלוויזיה, כשראינו שהאירוע הוא בגזרת כפר עזה, נחל עוז וכל האזור הזה, אז אני הבנתי בשנייה הראשונה, שיש פה משהו גדול, יש פה משהו עמוק מאוד מעבר ליכולת שלנו. אתה יודע מה?

התמונות הראו ודיברו בעד עצמן.

אלעד: ומה עשית ברגעים האלה? כשהתמונה התחילה להתברר, ואתה מבין שיש אירוע שהוא גדול, והוא מסובך, והוא קשה, והוא קורה ממש ברגעים האלה, בדיוק במקום שבו רוני משרתת.

אייל: אני כל הזמן מנסה להשיג את רוני. ואני מתקשר, ואני מתקשר והיא לא עונה, והשעות עוברות, ואני בכוחותיי העצמיים למעשה, אני מקבל איכון מהרבה עזרה של אנשים טובים, והאיכון הראשון הוא בשעה 11, והנייד שלה בנחל עוז, בבסיס עצמו. ואחר כך, באופן עקבי, אני ממשיך לקבל איכון על אותו מקום, באותו אות, והטלפון כבוי, ועדיין אין לנו קשר איתה, וככה חולפות השעות. אנחנו מגלים את העוצמה של האכזריות. ואף אחד לא מדבר איתנו.

אלעד: ומה עובר בראש, אייל? תתאר לי את התחושות.

אייל: התחושות הן קשות מאוד, התחושות הן קשות מאוד. דבר ראשון, אני מנסה לרכז, אני עושה הכל, ובעזרת מאמץ עילאי של אינסטגרם, מהבת האמצעית שלי, שבנס גדול, התחברה דרך האינסטגרם שלה לאינסטגרם של רוני וכך ידענו לשלוף את שאר חברותיה לסבב, למחלקה עצמה, לפלוגה, שנמצאת בנחל עוז. ואז הקמנו את קבוצת הוואטסאפ, והתחלתי לברר, והתחלנו לשלוח הודעות אחד לשני. ואנחנו מתכתבים, ומבינים שבעצם גם הילדה הזאת לא ענתה לטלפון. ואז הילדה הזאת לא ענתה לטלפון. ובעצם ההורים של הילדה הזאת לא יודעים גם איפה היא. וזה שבת בצהריים, ואני משבת אחרי הצהריים, מבין שאם אנחנו לא משתלטים בעצמנו ומתחילים לתת עבודה, במישור הממש מודיעיני, זה ייגמר לא טוב.

אלעד: אבל הטלפון כבוי, רוני לא ענתה, לא יצרה קשר, אתם לא יודעים מה איתה, ויום שבת נגמר, כולנו, בכל המדינה כבר יודעים שישראל חוותה אירוע נוראי, ואירוע טראגי, אבל בכל מה שקשור למידע על הבת שלך, על רוני, בשלב הזה אין לך כלום.

אייל: בעצם כרגע אין לי כלום, ויום ראשון לפנות בוקר, ממש מוקדם מאוד בבוקר, אני לוקח את אשתי, ואנחנו נוסעים ללה"ב 433 ובעצם שם אני פותח תיק נעדרים. אני בטוח שאף אחד לא רוצה להגיע לשם, זה לא מקום נעים, זה לא מקום סימפטי. במיוחד על העובדה שאתה בבניין קומות מאוד אפרורי וקר, עם הרבה מאוד אנשים על מדים, ובסוף בסוף אתה נכנס לאיזשהו חדר כדי לשבת מול חוקר ולתת לו נתונים ופתיחת תיק על בעצם הבת שלך, שנעלמה מהעולם, יחד עם עוד קבוצה של בנות, ואף אחד לא מדבר על זה. ומשם ישר נסענו לסורוקה.

אלעד: איך נראתה הנסיעה לשם, לבית החולים?

אייל: אנחנו נשואים 20 שנה ומעולם לא העברתי נסיעה עם אשתי באוטו בשתיקה. מעולם.הרדיו לא דלק, ולא פצינו פה אחד לשני כל משך הנסיעה, מלה"ב 433, בקריית שדה התעופה ועד לסורוקה.

אז זאת התחושה. ולהגיע לשם, זה עוד יותר לא נעים. כי אני לא הייתי שם לבד. מאות של אנשים, מאות של אנשים הגיעו לשם כדי לחפש את יקיריהם. אז זה נפח עצום, זה צעקות, זה פניות. עד לרמה של לצעוק על אנשי מקצוע בתוך בית חולים סורוקה. לא אני, אלא אנשים שבצר להם, למעשה מנסים לפרוק אמוציות. אז בסדר, אז בילינו שם שעות רבות, וגם משם יצאנו בידיים ריקות. אז חזרתי הביתה.

אלעד: ואייל, בשלב הזה, בשלב שהבנתם שרוני לא פצועה בבית החולים ואתם לא יודעים איפה היא ומה מצבה. מה עבר בראש?

אייל: הכי גרוע, אלעד. הכי גרוע. במיוחד כשהסרטונים מלווים אותך, במיוחד כשמתחיל להצטבר אצלי מידע, במיוחד כשהמחשב אצלי מתחיל לאגור את כל הסרטונים האיומים. אז אנחנו חוברים לאיש יקר מאוד שקוראים לו יוסף חדד, שדרכו למעשה, אנחנו מקבלים פן גדול מאוד מהצינור של הסרטונים בשפה הערבית. אני מראש אומר לו שלא יחסוך, שלא יתחיל לעשות לי צנזורה, כי בסופו של דבר לא מעניינים אותי הסרטונים בכלל, על רמת האכזריות שלהם. מעניין אותי פריים אחד, שאולי אני אזהה את הפנים של רוני. אז אני מנקה אמוציונלית ורגשית את עצמי מראש בצפייה בסרטונים האלה. אני לא מאחל לאף בן אנוש לצפות בסרטונים האלה. הסרטונים האלה הם אכזריים בצורה שלא תאמן.

אני צפיתי, אני יודע על מה מדובר. אני כל הזמן קיוויתי שבעזרת הסרטונים האלה והמידע שיש לי, כי הרי יש מידע שחיילים נחטפו. יש מידע שחיילים נחטפו מבסיס נחל עוז ומעוד מקומות אחרים. אז אני פשוט, בעזרת הסרטונים האלה, פיללתי שאני אוכל לראות איזשהו פריים שהיא נמצאת בו כדי לבסס את ההנחה שלי שאולי לא מדובר ברוני שהיא הרוגה, אלא חטופה.

אלעד: אני מנסה לדמיין את הסיטואציה הזו שאתה לא יודע איפה הבת שלך ומה איתה. אתה מחפש את רוני ואתה רואה שעות של סרטונים מזוויעים, מפרק כל פריים, כל מילימטר כדי לחפש אותה ואתה לא רואה אותה גם שם.

אייל: לא רואה אותה, לא רואה אותה, רמת התסכול עולה מן הסתם. אני מטפס על הקירות, השעות עוברות, אני מתחיל להפעיל את כל הקשרים האפשריים, אני מתחיל להפעיל את כל האנשים שמסביבנו, ואנשים פשוט עוזרים, אנשים עוזרים, אנשים מתחילים לדבר, אנשים מתחילים להפעיל קשרים, ואז מגיעה הדקה שקיבלנו את האישור כניסה לבית הנשיא. ואנחנו נפגשים עם כבוד נשיא המדינה, אשתו וגל הירש, בפגישה מאוד אינטימית וסגורה לנפגעי האירוע עצמו. ואני אבא של רוני, אני אבא יחיד מבין כל ההורים שהבת שלו חיילת בצה"ל.

אלעד: היחיד שהבת שלו היא חיילת, כי היתר היו הורים של אזרחים?

אייל: נכון.

אלעד: ואיך הייתה הפגישה עם הנשיא?

אייל: אני אגיד שהנשיא קיבל אותנו בכבוד רב. כל מטרת הפגישה הייתה לשמוע. גם מצידו של גל הירש שהיה נוכח, גם מצידה של המזכירה הצבאית של כבוד הנשיא וגם הנשיא עצמו ואשתו שהיו נוכחים בפגישה, ופשוט ישבו ושמעו והיו שותפים לכל האנשים שגם בכו. צריך להגיד את זה.

בסופו של דבר גל דיבר גם הוא, ואמר בצורה מפורשת, "זה מסע, אנחנו נכנסים כולנו למסע, אני מבהיר שאני לא אשתף פה אף אחד בפעולות שיינקטו". שזה בסדר, אלעד, זה בסדר, אין לי בעיה לא לדעת מה הולך לקרות ואיך ייעשו הפעולות האלה, זה בסדר, אני מקבל את הטענה הזאת. אני חושב שמי שלקח על עצמו את הנשימה הזאת, זה בסדר, שלא ישתף אותי. בסוף, שורה תחתונה, אני רוצה שכולם יחזרו לפה.

אלעד: ואתמול, בעצם היום החמישי מאז שנפתחה המלחמה, הודיעו לכם רשמית שרוני נעדרת. מה זה אומר?

אייל: הגיע לפה צוות של אגף הנפגעים והנעדרים של צה"ל, והודיע לי באופן רשמי שרוני מוגדרת נעדרת בצה"ל. המפגש הזה הוא טכני במלוא מובן המילה. הקרָאָה של אותה קצינה בפניי ובפני שרון אשתי, של טופס שהוא טכני מאוד ובו מבהיר צה"ל שרוני אשל מוגדרת כנעדרת, כי לא נמצאה גופה ולא נמצאו סימנים לדנ"א, ולא נמצאו שאר דברים, וגם אין תיעוד על כך שהיא חטופה. אז זה גם עניין טכני שבסופו של דבר גם אותו עברנו, אבל עכשיו אנחנו כבר בתוך המסע עצמו של לראות מה יהיה ולנסות להבין לאן זה הולך.

אלעד: אתה יודע, אני מנסה להכניס את עצמי לנעליים שלך. איך מתפקדים בכלל? איך אתה בכלל מצליח לדבר איתי בקור רוח כזה?

אייל: אני בהזייה עם עצמי. אני לא מאמין לזמן ולמקום שקפא, שחברים ומשפחה, ובסוף אנחנו גרים גם ביישוב קהילתי קטן. אז אנשים נכנסים ויוצאים ומחבקים ומנשקים ועוטפים ומה שצריך מביאים, ו"אנחנו פה בשבילך ואנחנו פה בשבילך שרון ואנחנו בשביל הילדים". אתה יודע, ובסוף בלילה אתה לבד עם עצמך ועם שרון ועם יעל שב-י"ב, ועם אלון שבכיתה ח' ואתה אומר לעצמך, זה קשה מנשוא. אני חייב להיות חזק בשביל כולם כמה שזה יהיה קשה. וזהו.

אלעד: איך הילדים אייל, האחים של רוני?

אייל: תראה אני לא אשקר, אלעד. אנחנו כולנו מפורקים, אנחנו כולנו לא פיללנו לאירוע הזה בכלל, לא חשבתי שאני אשאב לתוך המקום הזה. אנחנו כולנו במדינה פה למודי צער וכאב ושכול. בסוף עם עצמך אתה רק מתפלל שאתה לא תגיע לנקודה הזאת. אבל הנה, נשאבתי גם אני ואשתי והילדים. אני לא רוצה להיכנס לסטטיסטיקה, אני גם לא רוצה להישאר בתוך האירוע הזה, בתוך הסיפור הזה, אני באמת דורש שכל האירוע הזה יסתיים כמה שיותר מהר, בלי משא ומתן, בלי משא ומתן !

מה שצריך שייעשה. יש לנו צבא שיכול לתת. אנחנו צריכים עזרה מבחוץ, צריך להגיד את זה. אנחנו צריכים להפיץ בכל העולם שלא מדובר פה בחמאס, זה לא אירוע של חמאס, זה אירוע של דאעש, וכל העולם חייב להתגייס לטובת מדינת ישראל, לטובת השבת הילדים, לטובת השבת החיילים, החטופים, הפצועים וכל מי שנמצא שם.

אני רוצה את רוני בבית, אני רוצה את רוני בבית. אני מוכן לקבל שהיא פצועה, אני מוכן ללוות אותה לשארית חייה בניסיון לשיקום, אבל אני לא רוצה לקבל אותה, או לא לקבל אותה בכלל. ואני כרגע בחדר של רוני, וסגרתי אחריי את הדלת, והכל קפא מלכת, מהמצעים על המיטה ועד על הדברים על השולחן, אבל רוני לא פה. רוני לא פה. זה כואב מאוד, אני לא מאחל את זה לאף אחד.

בסוף רוני חיילת בת תשע עשרה. לא הספיקה שום דבר, כלום. חוץ מלהתגייס ולעשות את התפקיד שלה בצורה המושלמת והטובה ביותר, אז היא לא הספיקה עדיין כלום. ואם קצת לספר על רוני, אז היא התגייסה שבועיים בלבד אחרי מסיבת י"ב. ואני עכשיו מסתכל על התמונה ועל תעודת הבגרות ועל התמונה ממסיבת י"ב. אני לא רוצה לחשוב שזה בעצם הזיכרונות האחרונים שיש לנו ממנה. אני בתקווה מאוד גדולה ובקול תחנונים דורש מכל מי שיכול להתחיל פה מהלך. אני מודע לכך שהמהלך הזה יהיה ככל הנראה ארוך גם וכואב, אבל זה מהלך שחייב להיעשות. אחרת אנחנו מוותרים על זכות קיומנו כאן במדינת ישראל.

אלעד: אייל, תודה רבה. אני מאחל שנדבר בקרוב כשרוני תהיה שם לצדך.

אייל: תודה אלעד.

אלעד: ותודה לרקפת עצמון.

נאמר שאת מוקד משרד הרווחה והביטחון החברתי ניתן להשיג במספר 118, את מוקד מרכז משפחות הנעדרים אפשר להשיג במספר 105.

וזה היה "אחד ביום" של N-12.

העורך שלנו רום אטיק, תחקיר והפקה, דני נודלמן, שירה אראל, רוני הרניב ועדי חצרוני.

על הסאונד יאיר בשן שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו ואני אלעד שמחיוף.

אנחנו נהיה כאן גם בשבוע הבא.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

28 views0 comments

Comentários


bottom of page