בחודש שעבר התקיים במועדון הצוותא מופע סטנדאפ. האומנים שעלו על הבמה סיפרו בדיחות, הקהל מילא את האולם בצחוק. אבל זה לא היה ערב רגיל, כי הסטנדאפיסטים כולם היו בעצם בנות ובני משפחה שכולים, והבדיחות היו על נושאים שבדר״כ לא מעלים חיוך - אובדן, אבל ושכול. אז הפעם החלטנו לדבר עם יוצרות המופע ״מה נפל עליי?״, יעל שבח ומיכל קסטן-קידר, ועם האח השכול/סטנדאפיסט יחיאל פיש, על הדרך המיוחדת שלהם להתמודד עם הכאב.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 13/05/2024.
[אות מוזיקלי]
אלעד: היום יום שני, 13 במאי, ואנחנו "אחד ביום", מבית N12.
אני אלעד שמחיוף ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו. סיפור אחד ביום, בכל יום.
בחודש שעבר נערכו בצוותא שבתל אביב, שני מופעים, מופעי סטנדאפ. אבל זה לא היה סטנדאפ רגיל, לא היו שם "בדיחות חמותי", או "יש פה מישהו מבת ים?", זה היה סטנדאפ אחר.
[הקלטה מהופעת סטנדאפ] יעל: "אני אלמנה כבר שש וחצי שנים. אתם כולכם… [קהל צוחק] אתם כולכם מכירים את חוות גלעד בזכותי, נכון? [מחיאות כפיים] עכשיו תפתחו גוגל מאפס, תפתחו גוגל מאפס. אין מקום כזה, לא קיים [קהל צוחק]. אני מוכרת לכם אוויר. ורזיאל, כולכם מתגעגעים אליו, כואבים אותו. הוא לא כאן. אני מוכרת אוויר, זה מה שאני עושה לכם. זה עובד, זה עובד. האמת היא ש…"
אלעד: מה נפל עליי? ערב סטנדאפ על שכול עם סטנדאפיסטים שהם בעצמם בני משפחה שכולים.
[הקלטה מהופעת סטנדאפ] יחיאל: "פתאום, אחותי קולטת תמונה של איתן עם סיגריה בפה… 'או…', כולה צועקת בהתרגשות, 'איך כל פעם מגלים איתן חדש. ידעתי שהוא לא היה כזה סחי כמו שהכרנו אותו'. האח שלי בתגובה עונה לה, 'זאת גלילית וופל במילוי שוקולד.'" [הקהל צוחק]
אלעד: וביום הזיכרון הזה, לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, רשימת הנופלים והנרצחים שלנו התארכה באופן שפשוט קורע את הבטן. יש כל כך הרבה שמות, יש חיים שלמים שנוספו לרשימה הזו שבכל שנה, ביום הזה, אנחנו מבטיחים לזכור ולא לשכוח. וכל כך הרבה דמעות אנחנו בוכים, כל כך הרבה עצב אנחנו חשים, כל השנה, על כל אחד ואחת מהם. אז הפעם החלטנו לדבר עם האנשים שמתמודדים עם השכול מעט אחרת. כי כן, הם בוכים, הם עצובים, הם מתאבלים, אבל הם גם צוחקים, ויותר מזה, הם גם מצחיקים.
[אות מוזיקלי]
אלעד: הפעם אנחנו עם הסטנדאפיסטים, בני המשפחות השכולות, שלקחו את האובדן הנורא והאישי שלהם, והפכו אותו לפאנץ'.
[הקלטה מהופעת סטנדאפ] יעל: "כל האירוע הזה, הוא בעצם קצת כמו סינוואר בשביעי לאוקטובר, הצלחת יתר." [מחיאות כפיים]
מיכל: אצלנו התחלנו, האמת, בשבעה לצחוק, כאילו הלוויה עוד לא, בשבעה היה מאוד מצחיק. גם כי דולב היה איש מאוד מאוד מצחיק, אז בשבעה מספרים בדיחות שלו, עושים חיקויים שלו, גם כל החברים שהוא הקיף את עצמו בהם, גם היו אנשים מצחיקים, כי זה היה הוא. אז כן, זה מההתחלה היה שם.
יעל: אני חושבת שאצלנו זה היה, זה תמיד היה, זאת אומרת, זה היה גם קודם, כשרזיאל היה, גם רזיאל היה בן אדם מאוד מצחיק, אבל ספציפית בתחום הזה של הומור שחור, או בכלל כל מה שקשור בסרקאזם ובפרודיה, וכל הגשש החיוור והם ושותפיהם, זה משהו שהיה לו מאוד מאוד מאפיין פרטי שלו, חלק מאוד מאוד גדול באישיות שלו. ובשבעה, זה לא היה סתם שהתחלנו לצחוק בשבעה, אלא ממש היו כמו מין סדנאות, סדנאות סטנדאפ כאלה, תוך כדי השבעה, ואז בעצם ההתמודדות היא כבר במקום אחר.
אלעד: זו סיטואציה שהיא לא מובנת מאליה. שתי אלמנות, מיכל קסטן קידר, שאיבדה את בעלה, סגן אלוף דולב קידר, בצוק איתן. ויעל שבח, שבעלה רזיאל שבח נרצח בפיגוע ב-2018. שתיהן מספרות איך ימים אחרי האובדן הטרגי, כשמסביבן המוני מנחמים אבלים, הן צחקו, הן סיפרו בדיחות, לפעמים גם בדיחות על בני הזוג.
מיכל: כל פעם רק וידאתי מול ההורים שלו, בשבעה, שזה לא מפריע להם. כאילו, זה שכל מיני אנשים כאילו מבוגרים, או אנשים שאני לא מכירה בשבעה, מדי פעם מסתכלו על הפינה הצוחקת עם גבות מורמות, סימני שאלה, או אפילו תוכחה, לא אכפת לי, זה לא אנשים שאכפת לי.
יעל: זה לא בדיוק, לא המילה אשמה, כמו באמת, אתה מבין שזה חריג.
אלעד: כבר בשבעה, או אולי במיוחד בשבעה, הן התמודדו עם הדיסוננס הזה. עם שני דברים שלא אמורים, לפחות אינסטנקטיבית, להסתדר ביחד. הומור ושכול. בטח לא שכול כזה, טרגי, בטרם עת, שכול של אלמנות. יש אולי אפילו מי שירים גבה על עצם העיסוק שלנו, בהומור כזה ביום הזיכרון. אבל זהו, זו בדיוק הפואנטה. הצחוק, ההומור, הוא לא ההפך מאבל. הוא חלק ממנו.
מיכל: כששאלת עכשיו על האשמה, ובהתחלה אמרתי, לא, אין בכלל אשמה, התחלתי להרגיש אשמה. אבל לא על זה שאני הופכת את זה לצחוק, אלא שבשנה הראשונה, או בכלל בתקופה הראשונה, השתמשתי המון בהומור שחור. חברים שלו, חלקם, אני מניחה היו חוזרים הביתה קצת שבורים, מהכביכול בדיחות האלה שהייתי מספרת, אז עכשיו אני מרגישה אשמה על זה. כאילו יש, נשמע זוועה, יש שבעות שאתה מגיע, או נגיד אזכרות, באזכרות יותר קורה. יש אזכרות שאתה מגיע, ונורא קשה. אתה יוצא משם שבור ומפורק. [מתעכבת קצת בדיבור] קשה לי להגיד את זה, אבל נגיד אזכרות שכן, יש את האפשרות לצחוק קצת על הדברים, עוד פעם, לא צוחקים על המוות עצמו, צוחקים על המעטפת, צוחקים על איזה משהו הזוי שקרה בבית עלמין, שנפלה לרבי הכיפה לתוך הקבר, והוא היה צריך לטפס פנימה ולהוציא, [יעל צוחקת] דברים כאלה צוחקים. ואז אני חושבת שזה יותר מאפשר לאנשים, גם כאלה שבדרך כלל מפחדים להיות בסביבה כואבת, זה כן יותר מאפשר להם להתקרב.
יעל: שזה גם משהו מאוד, אני חושבת, נקודה חשובה, שבאמת יש בשכול איזשהו משהו שמפריד אותך מהעולם הקודם שלך. אם מדברים נגיד על חברים, יש באמת תנועה רווחת מאוד אצל משפחות שכולות, שבשלב כלשהו, בתהליך האבל שלהם, הם שמים לב, שאנשים שהיו קרובים אליהם בעבר, כבר הרבה פעמים אין להם נושאי שיחה משותפים איתם, לפעמים הם לא מדברים איתם, לפעמים לא מתקשרים אליהם, לפעמים עוברים לצד השני של הרחוב כדי לא להיתקל בהם. וכשיש לך את הכלי הזה של ההומור, לא ממקום ממורמר, כן? ממקום של באמת אני יכול להעביר דרכי את השכול באופן קל יותר, או באופן, אני לא יודעת אפילו אם קל. באופן…
מיכל: זה קצת כמו שאומרים על ציפרלקס, נגיד, שזה לא מוחק לך את הסיבות לכאב או את הכאב, אבל זה מאפשר לך טיפה לצוף מעליהם.
יעל: זהו, זה מציף אותך החוצה.
מיכל: זהו, זה מסתכל עליהם קצת ממרחק.
יעל: בדיוק, זה מטשטש לך את החוויה של השכול, ואז זה מאפשר לאנשים שכאילו התרחקו ממך כי הם לא ידעו איך לגשת, וכי כאב להם, או כל מיני דברים כאלה, לגשת בחזרה בעצם, ולחסוך את הבריחה הזאת, לא יודעת אפילו איך לקרוא לה, את ההימנעות הזאת.
[מוזיקה]
אלעד: מיכל ויעל שמו לב שבסיטואציות שהן התמודדו איתן, להומור יש כמה השפעות. השפעות שעלולות לפעמים להיות סותרות, כי מצד אחד ההומור מוריד מחסומים, ומאפשר לאנשים שאולי לא היה להם נעים או נוח, לגשת אליהם, להיות חלק מהשכול שלהם. זה הרי פחות מאיים כשהאלמנה בעצמה צוחקת. מהצד השני, הצחוק גורם לאנשים מסוימים ריחוק, לתחושה שהאלמנה לא אבלה כמו שאלמנות "אמורות" להתאבל, במרכאות כמובן. אולי יש כאלה שאפילו חושבים שאלמנה צוחקת, היא לא באמת עצובה. אבל זה לא שעבורן הייתה כאן באמת בחירה, הן לא צחקו כהחלטה, הן צחקו כי הומור הוא חלק מהן, בטוב וברע.
מיכל: כי זה מה שאנחנו עושות, אפילו זה לא דרך שמצאנו לנכון, פשוט, that's the way we are.
יעל: זה הישרדותי לחלוטין, זה לא בחירה. זה לא בחירה, אני זוכרת בימי השבעה, שממש זעקתי לחברות שלי, תשלחו לי ממים, אני חייבת ממים, אני חייבת, ממים זמינים כל היום לתוך הוריד, אני לא אצליח לעבור את היום, אם לא יהיה לי מישהו שלוקח את מה שאני עוברת עכשיו, ושנייה אחת מרים אותם קומה למקום שאני מצליחה להתרחק מהם קצת ולצחוק עליהם, כי אחרת אי אפשר, אי אפשר, זה כואב מדי, אי אפשר לנשום.
אלעד: וככה כל אחת מהן התמודדה עם האובדן, עם מנעד מאוד רחב של רגשות, גם הומור, הומור שלעיתים היה בועט, מוחצן, הומור שעיתים מוביל לתגובות מאוד מגוונות.
יעל: אז ביום הזיכרון, לפני שנתיים, זה… אני מאוד מאוד גאה בזה, כן, אבל… אבל יצאתי טרול לחלוטין, כן? הייתי ה-טרול של יום הזיכרון.
מיכל: וואי, זה היה מעולה.
יעל: "הצל" העלה תמונה של הבן שלי, שוכב על הקבר של אבא שלו. מחבק את הקבר בעצם, והוא כתב שם, "יום הזיכרון, לעולם לא נשכח, ת-ת-תי" עכשיו, רואים את השם שלו ורואים את הפרצוף שלו, רואים הכול, וגם רואים את הרגליים שלו, והיו לו גרביים, ומלא תגובות כאלה, "זיכרונו עדן", כל מיני מילים כאלה, "ואנחנו לא נשכח", ו"השם יקום דמו". ובתור מגיבה שהייתי בטוחה… יעל שבח, כן, כתוב, אז חשבתי שאנשים יבינו שאני קשורה לאירוע הזה. כתבתי, "אני חייבת להגיד שבתמונה הזאת, מה שבולט אצלי זה הגרביים השחורות של הבן שלי, בושה לאימא שלו, של הילד, בושה לאימא שלו". ומה שקרה שם, וועליה…
מיכל: זה היה מטורף.
יעל: זה היה מזעזע, זה היה קורע מצחוק, כי בשבילי, אני נהניתי מכל שנייה.
מיכל: לא, זה התפתח.
יעל: ביום הזיכרון, הלב שלי מדמם, כואב מכל הכיוונים, ופתאום אתה מקבל כזה קיתונות של "איך את מעיזה?", "מדובר בילד יתום", ו"זה אבא שלו… ואימא שלו בטח אבלה בבית", כל מיני תגובות כאלה.
מיכל: היא לא אבלה בבית, היא מחפשת בדיחות, תעזרו.
יעל: זה כאילו הפך להיות משהו, מין כדור שלג כזה שהתגלגל, שבעצם יצאתי לא בסדר, שהערתי לו על הגרביים, ואחרי זה יצאתי לא בסדר, שכאלמנה, אני לא משרתת את התפקיד של האלמנה הכאובה, אלא הופכת לטרול ביום הזיכרון, איך את מעיזה לעשות את המהלך הזה?
מיכל: או כמו שמישהו פעם כתב לי על אחד הטורים, "את בלה בלה בלה, את זה… שיאנסו אותך בלה בלה בלה", ואז בסוף לסיכום, "את לא ראויה להיות משפחה שכולה".
[צוחקות]
מיכל: כזה, וואו.
יעל: ואנחנו נבעט אותך החוצה מהשכול.
מיכל: כן. כן, זה פחות או יותר מה…
יעל: אנחנו נחזיר לך את בעלך, כי את פשוט לא מתנהגת כמו שאת צריכה, את לא יכולה להיות אלמנה יותר.
[צוחקות]
יעל: אז גיסי, אחד מהמגיבים שם, כתב, "מילא גרביים שחורות, אבל למה הוא בלי נעליים מחוץ לבית?" אז כתבתי לו, "אני לא מרשה לעלות עם נעליים על אבא".
[צוחקות]
מיכל: עם נעליים על המצבה.
יעל: "אני לא מרשה לעלות עם נעליים על אבא"… [צוחקת] סליחה.
מיכל: משרים בחומץ, וזה עובר. אז כן. אני התעקשתי, בשנה הראשונה הייתי חייבת לדעת הכול, בדיוק מה קרה, רגע אחרי רגע. אז במסגרת הזאת גם ביקשתי שיביאו לי את הדו"ח של הפתולוג, וישבתי עליו עם רופא, וקראתי, וזה. ואז גיליתי שהיה כתוב שם שסיבת המוות היא טמפונדה.
[יעל צוחקת]
מיכל: ואז בגלל… נכון, זה מצחיק? זה היה קיץ גם. אז אמרתי, כאילו, גם זה כמו טמפון, ברור, אבל גם, כאילו, זה לימונדה, זה שילוב בין טמפון ולימונדה. וזה נורא מצחיק. ואז חבר שבא הוסיף לי את זה, שזה כאילו, "טמפונדה, המשקה הקטלני של הקיץ". זה היה נורא, נורא מצחיק. נכון, זה מצחיק?
יעל: [צוחקת] כן, אותי זה הצחיק.
[מוזיקה]
אלעד: אחרי שבעה באוקטובר, הן התחברו. בשלב הראשון לא סביב הומור, אלא סביב כאב, סביב הניסיון שנכפה עליהן כמי שכבר שנים הן חלק מהקבוצה הזו, שלא פעם נקראת "משפחת השכול". והן הרגישו, אחרי שבעה באוקטובר, שהן יכולות לסייע לאותם אנשים רבים שבשבת השחורה ואחריה הצטרפו אל הקבוצה.
יעל: אז אנחנו, שתינו סוחרות באלמנות מתחילת המלחמה, זה פחות או יותר מה שאנחנו עושות. טיפה ברצינות, אז בעצם, מתחילת המלחמה, כשכל אחד בעצם…
מיכל: חיפש מה לעשות ואיך לעזור.
יעל: כן, לא מצא את עצמו בתוך הסיטואציה המזעזעת הזאת, אז מיכל ואני הקמנו איזשהו מיזם שקוראים לו "סיירת אלמנות ואלמנים". בהתחלה זה היה כזה, טוב, בטח יהיו אלמנות, אז בטח הן ישמחו שנבוא, כאילו, בטח זה יעשה טוב אם אנחנו נגיע לנחם בשבעה, אז ככה חילקנו בינינו את הגזרות, את תהיי שם, את תהיי שם, כשהמטרה הייתה באמת נצליח להגיע לכל אלמנה טרייה…
מיכל: עוד בשבעה.
יעל: עוד בשבעה. כשהרצון היה בעצם להגיד לה, להגיע לשם, גם אם את לא מכירה אותה, להגיע כמה שיותר מרשימה, כמה שיותר, שנראית… אמנם את מתוך השכול, אבל נראית טוב, ולהגיד לה, אני גם אלמנה וככה זה נראה אחרי שש שנים, זה יכול להראות בסדר.
מיכל: כאילו, את תשרדי, את תצליחי לנשום, אפילו, כאילו, תחזרי להיות בן אדם, למרות שאת כרגע חושבת שלעולם לא…
יעל: וכש…
מיכל: לעולם לא עוד.
יעל: וכשזה כבר היה ממש כמות מאוד מאוד גדולה של אלמנות, אז יצא שבאחת מהשיחות שלנו גם מצאנו את עצמנו באמת קצת מקלילות, פורקות בצורה קצת יותר מקלילה, במיוחד שגם בשבעות שמגיעים אליהם, לא תמיד זה מאוד מאוד עצוב, הרבה פעמים באמת כמו שאמרנו, אתה מגיע בדיוק לסיטואציה שבדיוק עכשיו זה הרגע של הצחוקים. אז אמרנו, וואי, איזה מצחיק זה יהיה אם נוכל לפתוח איזשהו… איזשהו מופע סטנדאפ על כל הצחוקים מהשבעה.
אלעד: וככה, בין שבעה אחת לאחרת, כשיעל ומיכל על תקן אלו שבאו לחזק, במקום הלא שגרתי הזה נולד רעיון לא שגרתי. תרשו לי לומר, אפילו מוטרף. ערב סטנדאפ שכולו בדיחות על שכול והסטנדאפיסטים שבו, כולם בני משפחות שכולות.
מיכל: אמרתי, אוקיי, עכשיו כשאני אומרת כאלה דברים, אז אני אומרת, שוכחת מהם, וזהו, נעלמים. אבל אז אחרי שבוע, היא מתקשרת אלי ואומרת לי, טוב, תקשיבי, שיריינתי לנו את צוותא, ל… לא זוכרת מה היה תאריך.
יעל: עכשיו אנחנו צריכים מופע.
מיכל: ואמרתי, מה שיריינת את צוותא? אבל אין לנו מופע, אין לנו מופיעים, אין לנו, כאילו… מה?
אלעד: אנחנו בשלב הזה חודש וחצי לפני שעל הבמה בצוותא אמור לעלות מופע סטנדאפ של בני משפחות שכולות. שישה שבועות בסך הכול. ובשלב הזה היו את יעל ואת מיכל. זהו. סטנדאפיסטים וכותבים קומיים כמו רביטל ויטלזון ורשף שי, כותב בארץ נהדרת, התגייסו וסייעו. אבל חוץ מזה, כלום.
יעל: עכשיו, זה באמת היה וואו מאוד גדול, אז כשטיפה ירדו האורות, אז אני קצת התחלתי להילחץ בכל זאת. זאת אומרת, הפצנו, בתוך המשפחות השכולות, הפצנו במקביל איזשהו קישור עם השאלה הכללית, "האם אתה רוצה לספר על השכול שלך על במה, מזווית קומית?" זאת הייתה השאלה הכללית, והצונאמי של התשובות שקיבלנו היה אדיר. זאת אומרת…
מיכל: בגדול התשובה הייתה "הל יא", וכאילו…
יעל: כן, ואז היה צריך להתחיל לסנן בעצם את כל האנשים, שגם זה לא היה כל כך מסובך, כי ידעתי שלא משנה את מי אני אביא, בסוף זה יהיה בסדר, זה יהיה מצחיק, כי באמת אין מה לעשות, יש שם הרבה חומר, וכל מה שהייתי צריכה זה אנשים זמינים, שפנויים בתאריך של צוותא.
מיכל: את מעליבה אותם…
יעל: ופנויים לעשות חזרות.
מיכל: לא, הם נבחרו בפינצטה, כי הם הכי-הכי מצחיקים.
יעל: נכון, נכון, נכון.
מיכל: באמת.
אלעד: כשההכנות התחילו לצבור תאוצה, גויס למערכה גם חן אביגדורי. בעצמו תסריטאי, כותב קומי מוכשר, עם המון ניסיון. בחודשים האחרונים אנחנו מכירים אותו גם בנסיבות אחרות, מהמאבק להשבת החטופים. אשתו שרון ובתו נועם, נחטפו בידי חמאס, והוחזרו לישראל רק זמן קצר לפני שהפך לעורך הראשי של ערב הסטנדאפ המתהווה. ואז, אחרי שהתגבשה הרשימה, כל סטנדאפיסט התחיל לעבוד על החומר שלו למופע. שבעה מופיעים, שבעה. גם זה אגב הצחיק אותם… יש שם ילדים שכולים, אלמנות. יש שם את יחיאל פיש, בן 18.
יחיאל: אז ראיתי בעצם את הפרסום של יעל שבח, שהיא פרסמה, שמרימים מופע של הומור שחור, ומי שרוצה לקחת חלק מוזמן, אז ראיתי את זה ואמרתי, "טוב, זה בשבילי. חומרים כבר יש לי. צריך רק אומץ לעלות על הבמה". שלחתי קישור להורים: "נרשמתי, אעדכן מה יקרה בהמשך".
אלעד: יחיאל הוא אח של איתן.
יחיאל: קשר קלאסי של שני אחים, אחד גדול, אחד קטן. כזה… לא חסך ממני מכות בילדות, ובו זמנית הערצתי אותו.
אלעד: בין איתן ליחיאל יש פער של חמש שנים, למרות שיחיאל אומר שהיום הפער הוא כבר ארבע וחצי. היה ביניהם קשר כזה שיש בין אחים, כזה שלא תמיד צריך לדבר בו במילים כדי להעביר את המסר.
יחיאל: זה היה מודל כזה שאתה לא צריך לדבר איתו שיחת עומק כדי שהוא ישפיע עליך, אלא פשוט להיכנס בשתיים בלילה לחדר ולראות אותו משקיע בתחביב שלו, ולראות אותו כמה הוא לוקח ברצינות את הצבא, וכשהוא חוזר מהבסיס ביום שישי בבוקר, וכולם אומרים לו לך לישון, והוא רואה כלים בכיור, אז הוא פשוט ניגש ושוטף את הכלים, למרות שאבא שלי אומר לו "עזוב, תשטוף אחר כך", או מישהו אחר, "האחים שלך ישטפו". אף פעם לא שטפנו. זה… זה אישיות שאתה פשוט, היא לא אומרת הרבה במילים, אבל היא אומרת הרבה במעשים.
אלעד: איתן היה סרן בשריון. בשבעה באוקטובר הוא הוקפץ לעוטף, וכמה שבועות אחר כך נכנס אל תוך רצועת עזה. בזמן הפסקת האש, הוא יצא להתרעננות לכמה ימים, בעוטף, לא בבית. הבית, המשפחה, היא הגיעה אליו. לבקר אותו בעוטף, רגע לפני הכניסה הבאה שלו לרצועה.
יחיאל: פתחנו שם שולחן עם ספינג'ים, מרקים, בשרים, הכל מהכל אמא שלי דאגה. אז בעצם, נפגשנו איתו שם, דיברנו איתו, הוא לא שיתף יותר מידי מה היה שם בעזה, איך היה בעזה? בסדר. היה משהו מעניין? לא. ואז היינו שם ביום רביעי, חזרנו הביתה. בשישי בערב הם נכנסו, כשנגמרה הפסקת אש, נכנסו לסג'עייה. בשני, בעצם, בתחילת ההתקפה הרצינית המאסיבית, הטנק שלו חטף נ"ט. הוא ועוד שני חיילים שלו, יקיר שנקולבסקי ותובל צנעני, נהרגו במקום מהטיל.
[אות מוזיקלי]
אלעד: יחיאל לומד בישיבת הסדר בירוחם, כמו שלמד איתן לפניו. זה רחוק מהבית, ובזמן שהמשפחה כבר קיבלה את הבשורה הטראגית, אליו, המבשר, דוד שלו, רק הגיע.
יחיאל: הוא גר באזור, אז אמרתי, אולי הוא בא לבקר, לא חשבתי. ואז בעצם הוא בישר לי, וזה היה… ממש קלישאה, כאילו העולם עצר, לא יכול להיות, מה הקשר? מה איתן? זהו, ואז מיד הלך איתי לדירה שלי, לארוז טיפה דברים, והסיע אותי ישר הביתה. הנסיעה שלקחה בו זמנית גם נצח, וגם שנייה וחצי. המחשבות פשוט… המוח לא זז, ואתה מתחיל אולי לנסות לחשוב על הספד, או לכתוב לעצמי משהו, ופשוט כלום לא יוצא, הגוף עוצר, והגעתי בעצם הביתה באזור 11:00, כשכל המשפחה כבר קיבלה את הבשורה ב-8:00 בערך, אז הרגשתי כזה דיליי, אני מגיע וחיבוקים, והכול, ואח שלי עוקץ אותי, וכזה, "מה עכשיו חיבוקים, כבר סיימנו איתם", וזהו.
אלעד: כן, מהרגע שיחיאל הגיע הביתה, השכול היה שם, מוכן. אבל גם ההומור.
יחיאל: כבר בערב, אחרי שאני מגיע, וכאילו עושים איזה כינוס של כולם כזה, של כל המשפחה, צריך להחליט גם איפה קוברים, איפה… כל מיני החלטות של מי רוצה להספיד. אז עולים לסלון, מתכנסים, וישר אח שלי כזה אומר, "טוב יאללה, אנחנו משפחה שכולה, אפשר לומר מה שרוצים על ביבי".
אלעד: ההומור ליווה את יחיאל ואת המשפחה גם בתוך השבעה, גם כשכל האחים ובני הדודים, ישבו יחד במה שהם מכנים, "מעגל שווארמה".
יחיאל: ביום השלישי נראה לי, לשבעה, היה יום הולדת לאח שלי, הוא רצה שווארמה, אז דודה שלי קנתה שווארמה, וישבנו כל האחים, כל הבני דודים בחוץ כזה, פתחנו שולחן, ופשוט היה שם מיטב ה… הומור שחור, הומור רגיל, צחוקים על אנשים שבאו לנחם ואח שלי קורא לזה "בא לנחם, יצא מנחס". כאילו "מנחמים חסרי טאקט". הכל מהכל, לא דופקים חשבון, האנשים נמצאים חמש מטר לידינו, אולי שומעים מה שאנחנו אומרים, אבל זה מין איזה תרפיה כזאת, באמצע השבוע ההזוי הזה שהצחוק מציל אותנו מלשקוע לתוך הבכי והעצב 24/7.
אלעד: סביר להניח שאם הייתם שואלים את יחיאל, או לפחות את המשפחה שלו, אם יבוא יום והוא יעמוד על במה כסטנדאפיסט, לא כולם היו חותמים על זה. אבל הטראומה עשתה משהו. היא עשתה משהו לחלק שיש להומור בחייו.
יחיאל: אני אוהב לומר שבשבעה, ברגעי אבל, ברגעים קשים, האדם נהיה מוקצן יותר. בין אם הוא אדם רגשי, אז הוא נהיה אובר רגשי, בין אם אדם כועס, אז הוא נהיה יותר כועס, אם זה אדם עייף, הוא נהיה יותר עייף. אם בן אדם מצחיק, אז הוא נהיה יותר מצחיק, או לוקח את הצחוק הזה לקצה. אני כן חושב שאנחנו משפחה מצחיקה. כאילו, אני חושב שאנחנו משפחה מצחיקה ויש לנו הומור תמיד. גם לפני זה, גם איתן, היה בן אדם שנון, זה תמיד היה חלק. אז גם עכשיו, אתה לא… האופי שלך לא משתנה כתוצאה מזה. אז הצחוק פשוט תפס חלק בצורה מאוד טבעית, כי אלה אנחנו.
אלעד: יחיאל לא הסתפק רק בלצחוק ולהצחיק. הוא כתב, הוא כתב את הכל. כל דבר מצחיק, כל חוויה משעשעת מהשבעה, הוא כתב.
יחיאל: הרעיון היה, א', לעצמי לשמור לי נקודות. אמרתי, אני לא יודע מה אני אעשה עם זה. אמרתי, יאללה, היה פה משהו מצחיק, נכתוב אותו. ובעצם בסוף השבעה פרסמתי בפייסבוק שלי רשימת בדיחות שחורות, לקט מהשבעה. החל מ"מותר לומר על ביבי מה שאנחנו רוצים עכשיו", ועד "מותר ללכת עם גרביים בבית", כי זה תמיד הייתה שריטה של אמא שלא הולכים עם גרביים בבית, כי זה של אבלים. אז אמרתי, "סוף סוף אפשר ללכת עם גרביים". זה ככה הכול, במעורבב והכול, זרקתי את כל מה שיש לי, והיו לזה תגובות טובות מהסביבה. שכאילו, בטח אמא שלי שנקרעה מצחוק ואמרה, "זה ענק", ואחים שלי שתרמו את חלקם.
אלעד: אחרי שראה את המודעה ופנה, יחיאל עבר את הסינון והתקבל לצוות הסטנדאפיסטים. הוא צוות לעבוד עם חן אביגדורי, שעזר לו לתרגם את הטקסטים שכתב בשפת הפייסבוק לשפת הסטנדאפ. ואז כשיחיאל ויתר המופיעים השחיזו כל אחד את הסט שלו, הכול היה מוכן. המופע "מה נפל עליי?" נוצר.
יעל: אני פותחת את המופע באמירה, "ברוכים הבאים למופע "מה נפל עליי?", מופע שאתם תצחקו בו כל המופע, ואז תצאו החוצה, תסתכלו אחד לשני בעיניים, "ותגידו 'די, זה לא מצחיק'". ככה פותח המופע מבחינתי.
[הקלטה מהופעת סטנדאפ]
יעל: "שנה אחת, הבת שלי רננה, שהיא הייתה בת 14, אני חושבת, החליטה שהיא רוצה להתחפש לאבא שלה. [הקהל צוחק] מוזר, בסדר. והיא הלכה, כל ה… ככה, השקיעה, שמה… לבשה את המכנסיים השחורים, חולצה מכופתרת ככה, מגבעת, כיפה שחורה, פאות, הכל… זקן, אפילו כנפיים היא שמה… לקבל את אפקט ה… הייתה רק בעיה קטנטנה. טוב, כי רזיאל היה שמן, בסדר? הוא היה שמן, אוקיי? נוציא את זה על השולחן, רזיאל היה איש שמן. והיא לא. אז ניסינו לפתור את הבעיה הזאת. איך אנחנו בעצם פותרים את כל הדבר הזה, שזה יראה מספיק דומה. מה, מה, מה אפשר להכניס שם? בואו, תזרקו, רעיונות."
קהל: "כרית."
קהל: "ילד."
יעל: "ילד. פוף. בסוף הלכנו על פוף, זה… הכי דומה באמת לסיטואציה. ואני לא מתביישת לומר את זה, אני מאוד שמחה שהתחתנתי עם בעלי שהיה שמן. אני מאוד אהבתי אותו, כל גרם, והוא היה שווה את זה. וחוץ מזה, שגם הוא היה אומר את זה על עצמו. הוא היה אומר, "אין מה לעשות, אני שמן כי קוראים לי רזיאל. אם הייתי רזה, היו קוראים לי שמניאל". [הקהל צוחק. מחיאות כפיים] תודה, תודה, תודה."
מיכל: לפני ההופעה הייתי עלה נידף. גם אני לא ידעתי, ההורים של דולב הגיעו, ולא ידעתי שהם הולכים לבוא. פתאום ראיתי אותם כאילו, מאחורי הקלעים, שיצאנו להגיד שלום, פתאום אני רואה אותם. וזה היה… קצת הוסיף על הקושי שלי בהתחלה. אבל ברגע שעולים לבמה, זה… זה מגניב, זה כיף. אני חושבת שכאילו כולנו שהתקבצנו למופע הזה, אנחנו אוהבים קהל ואוהבים במה. אחרת לא היינו שם. עכשיו בדרך כלל אני מקבלת את הדקות במה שלי בהפגנות או בהספדים באזכרות. ולהצחיק זה יותר כיף.
יחיאל: מתחיל המופע והקטע הראשון עולה, מספר פאנץ', ואתה שומע אנשים צוחקים. והוא ממשיך לספר ואנשים צוחקים. אתה אומר, סבבה, אנשים פה צוחקים. זה… בדיחות שאני צחקתי מהם, גם הם צוחקים, זה מצחיק, זה לא רק כי אני… זה העולם שלי.
[הקלטה מהופעת סטנדאפ] יחיאל: "לא, גם הרווחתי לא מעט בגלל איתן. בסוף נפל עכשיו במלחמה, מקבלים מלא תרומות, מתחילת המלחמה, כולנו מכירים את זה. ואחרי שהוא נפל, כמה זמן אחרי זה, הצבא הביא לנו את כל הארגזים שלו, עם כל הציוד. [צחוק של אישה בקהל] אמא שלי כבר מכירה את הפאנץ', היא כבר צוחקת. [צחוקים ומחיאות כפיים] ואני ככה מסתכל איך פותחים את כל הארגזים ביחד, ואני קולט שקית עם מלא בוקסרים. בוקסרים שווים כאלה, מאצ'תונים, ריבוק והכל dry fit. זה משהו, תחתונים של הביוקר. [צחוקים] אז לקחתי, למה מי מת?" [צחוקים ומחיאות כפיים]
אלעד: הגבול היחיד של המופע הוא מה מצחיק. המטרה היא שזה יהיה מופע סטנדאפ לכל דבר. ובתוך הפריזמה הזו, הכול הולך, כל סטנדאפיסט הוא מה שהוא מרגיש בנוח לצחוק עליו. העיקר, שהאנשים יצחקו.
יעל: אני תמיד מספרת שם שבעצם כשהתחתנו, רצינו משפחה מאוד גדולה. אבל התקלה במשפחה מאוד גדולה, זה שבאיזשהו שלב אין מקום באוטו. אז אתה קונה רכב בהתחלה שמתאים לשלושה ילדים, ואחרי זה אתה מגדיל אותו לרכב שמתאים לחמישה ילדים. אבל אז כשנולד הילד השישי, אז מה קורה עכשיו, מה עושים? אז מתחילים כל מיני רעיונות וכל מיני פתרונות. אבל אז רזיאל העלה את הרעיון הגאוני של פשוט למות. ובום, הבעיה נפתרה.
מיכל: יש מלא מקום עכשיו.
יעל: טרם-טרם-טם-טם!
מיכל: לא, את גם מקבלת איזה… את מקבלת תוספת לאוטו מוגדל, לא?
יעל: נכון, כן. אפילו פתרתי את הבעיה הזאת, כן.
אלעד: מופע כזה הוא כנראה לא לכל אחד. הומור הוא בכלל עניין סובייקטיבי, ובפרט, סוג כזה של הומור. אי אפשר לומר שזה לא עבר בראש של המשתתפים, בטח במופע מול המשפחה והחברים. מה יהיו התגובות? איך הפאנצ'ים האלה יתקבלו? איך הם ישפיעו?
יעל: בוא נגיד ככה, בסדר? כששאלו אותי בהתחלה על המופע הזה, אני הגדרתי מההתחלה שמבחינתי, אין גבולות. אבל, בכל זאת אני מביאה קהל, ויש לקהל שלי גבולות. אין מה לעשות, אני עם מטפחת על הראש, אני באה ממחוז מאוד מאוד מסוים, ברור שיש לקהל שלי גבולות. לאו דווקא גבולות של הומור שחור, אלא גבולות…
מיכל: גבולות של הומור שחור.
יעל: …של גסויות וכאלה דברים. ואני רוצה, אנחנו מנסים לפצח את זה, כי באמת יש פער מאוד מאוד גדול בין אלמנות, אחים, יתומים, ולא יודעת מה, בני דודים, כל התחום הזה, לבין הורים שכולים. להורים שכולים, הקו המאוד מאוד בולט ודומיננטי אצל ההורים השכולים, זה שקשה להם מאוד מאוד לצחוק על המוות ועל השכול. יש נדירים שמסתכלים אחרת, ההורים של דולב למשל, גם הורים שלי היו, אבל הם לא משפחה שכולה, אז הם מסתכלים על זה בצורה אחרת, אבל ההורים של בעלי, למשל, אמרו לי חד משמעית, זה לא בשבילנו, אנחנו לא נבוא למופע כזה, אין לנו לב לדבר הזה. הם לא כעסו עליי שעשיתי את זה, אבל הם יודעים שזה הגבול שלהם, ולכן הם לא עוברים אותו, אבל יש הרבה הורים שכולים שממש ממש קשה להם, שאנחנו מנסים לפצח את זה. זה גם איזושהי הסתגלות כלשהי שאתה עושה, ולאט לאט אתה מגשש ומגלה שיש לזה קהל יותר ויותר גדול. אני חושבת שיש פה סטארט-אפ, שאני סטיב ג'ובס של עולם השכול. זה… [צוחקת]
מיכל: תראה, תראה…
יעל: אני מוכנה להיות כזאת, בשמחה. אני מוכנה להיות רזה כמו סטיב ג'ובס, בלי הסרטן.
אלעד: שתי הופעות היו בצוותא ואולי באופן מפתיע, או שלא, תלוי מה דעתכם על הומור שחור במקור, הן היו הצלחה מסחררת, עד כדי כך שבחודש מאי וביוני, יש עוד חמש הופעות שנקבעו. ברעננה, במודיעין, בקריית חיים, בירושלים ובתל אביב.
מיכל: אנחנו שלמה ארצי.
יעל: כן, אנחנו tour.
מיכל: טור.
יעל: טור.
מיכל: טור דה שכול. כמו שעושים ה… אנשי הצבא. יש לנו טור דה שכול.
יעל: כן. יש פה אלמנט מאוד מאוד חזק של רגש, שהוא המשחק העיקרי, בסדר? זאת אומרת, זה לא רק איך להצחיק את הקהל, וזה לא רק איך לבטא בצורה מצחיקה את מה שאנחנו מרגישות, אלא זה באמת איך לחבר ואיך לגעת ואיך לטלטל ואיך להתעסק בכל הדבר הזה, שגם ככה זה מה שאנחנו עושות כל היום. אני מתעסקת עם אלמנות כל היום, אנחנו הולכות לכנסת בנושאים שקשורים בשכול, מיכל מתעסקת בשכול כל היום. אנחנו כל היום נוברות עם ידיים חשופות בכאב הזה, כן?
מיכל: כיף לנו.
יעל: זה כיף, כן, התמכרנו.
מיכל: מצאנו התמחות מעולה.
יעל: אז אני חושבת שמבחינתנו זאת עוד קשת, עוד נתח כלשהו בתוך המניפה הזאת של הרגשות, שאנחנו לא מיצינו אותה עדיין, אנחנו רוצים למצות אותה. ושמה נוצרות האמפתיות הכי גדולות בעיניי.
אלעד: ובין פאנץ' לפאנץ', בין הופעה להופעה, כשמשפצרים את הבדיחות, את התובנות ואת האבחנות, נוצרה כאן קבוצה. לכאורה זו קבוצה של סטנדאפיסטים, אבל בעצם הרבה יותר.
יחיאל: זה ללא ספק סוג של, כאילו, קבוצת תמיכה לכל דבר ועניין, ומחליפים בדיחות, ויש לנו גם קבוצת וואטסאפ שהיא פעילה, ושולחים שם כל דבר. החל גם מבדיחות, וגם איך מתכוננים בכלל ליום הזיכרון, שאני חדש בעסק הזה, שנה ראשונה, ושם כבר ותיקות עם 18 שנה של ותק ויותר, וזה מדהים, גם בין היתר כי הצבעוניות הזאת שיש שם, שזה לא רק אנשים בגיל שלי, מהעולם שלי, אלא מכל הגילאים מכל העולמות, והחיבור עדיין יהיה טבעי.
מיכל: לפחות שתיים מהמשתתפות, כן, אני יודעת, זה היה בשבילם תהליך טיפולי, בעיקר של… עוד פעם, איך להתחיל לגעת בזה? כאילו, אנשים, יש אנשים שלוקח להם כמה שנים טובות להתחיל לעבד את מה שעבר עליהם. נגיד, אני יודעת, נגיד הילדה הקטנה שלי, כאילו, אנחנו עוד מעט עשר שנים מצוק איתן, התחילה לפני איזה שנתיים בערך להבין את מה שקרה לה. ועוד פעם, דרך הומור זה דרך יותר בטוחה להתחיל לגעת בזה ולעבד את מה שקרה.
יחיאל: זה עוד כלי להתמודד. אני קורא לזה סוג של איזה משחה. כי הפצע עוד לא נסגר, כאילו, זה בדיוק… כבר מההתחלה. אז זה בעצם גורם לי להתעמת עם זה, ואני לא יכול לשכוח, וכאילו, זה מולי. ואני פותח את זה. אבל במגרש הביתי שלי, כאילו, זה במינון שאני רוצה, בדרך שאני אוהב, וזה לא שאני נותן לזה להשתלט עלי בשתיים בלילה, וזה מפרק אותי, וזהו, זה הדרך להתמודד, כאילו, שהאבל שולט עליך, אלא פשוט לקח אותי למקום שאני שולט על האבל, אני שולט על הכאב. איך שאני רוצה, מתי שאני רוצה, במינונים שלי. וזה גם הנצחה בשביל איתן. כאילו, בסוף יש אין סוף דרכים להנציח. וכשאתה עולה על הבמה ואתה מספר על אח שלך, או על האובדן, אז זה מסקרן אנשים, וגורם להם להכיר את איתן, את המשפחה, את הצד הזה. וגם יש אנשים שרצים לזכרם, איתן שנא לרוץ, אז אני עושה סטנדאפ לזכרו.
[הקלטה מהופעת סטנדאפ] יחיאל: "כן, ובגלל שאני גם אוהב לצחוק על כל הדברים האלה, אז לא תמיד הסביבה יודעת לאכול את זה, נקרא לזה ככה. שבת אחת, החברים של איתן מהיישוב, הם רצו לקפוץ ולבקר אותנו, לדבר איתנו קצת, בסעודה שלישית, נקרא לזה שבת. אני יושב על הספה בסלון, ככה נח. פתאום הם דופקים בדלת, אומרים להם להיכנס. הם מתחילים להיכנס, אני רואה אותם ככה נכנסים בדלת, אני יושב על הספה, אומר להם, 'אה, איתן לא פה עכשיו'."
יעל: ואז היה לי גם איזשהו פחד שהמופע עצמו, אחרי שהעולים לבמה ירדו, משהו יקרה להם, משהו נפשי יקרה להם. וזאת הייתה שאלה שהייתי צריכה לשאול. ושאלתי אותה באמת בקבוצה. אמרתי, "תקשיבו, אנחנו לא יודעים איך נרד מהבמה, מהאירוע הזה. יכול להיות שזה יפרק אותנו, יכול להיות שזה יעשה לנו רע, יכול להיות שזה, הפוך, שזה יביא אותנו להיי, אנחנו לא יודעים. אבל האם אתם מסכימים לעשות עוד מופע?" והייתה היענות מאוד מאוד גדולה, כאילו מבחינת זה שה… שנייה, אני בתוך תהליך תרפויטי, תני לי שנייה למצות אותו, להבין לאן אני הולך עם הדבר הזה. אז ברור שיש פה איזשהו תהליך נפשי שכולנו עוברים. אני אגיד שאחת מהביקורות שקיבלנו, ש… ביקורת בלאי, כן, אבל אחת מהביקורות שקיבלנו, מישהו כתב בכתבה שעשו עלינו בארץ, מישהו כתב שם, "וואו, אני לא יודע… אני הייתי במופע, לא יודע, אני חייב לומר שפשוט מה שהרגשתי זה שנמצאים על הבמה אנשים שלא טיפלו בעצמם, שהם לא ממש יודעים להתמודד עם מה שעובר עליהם, ושהם פשוט בחוסר טיפול, והם חייבים טיפול". זה פחות או יותר היה האופי של התגובה, שאני לא לוקחת אותה ברצינות יותר מדי, אבל אני כן חושבת שזה מה שהתכוונתי כשאמרתי שאנחנו לא רוצות להפוך לליצן החצר. זאת אומרת, בגלל זה גם הבאנו איתנו את חן אביגדורי, שהוא בסוף מהתחום, מהמקצוע, כדי שזה לא יהפוך להיות סתם קבוצת אנשים שיש להם בדיחות פרטיות בתוכם, צוחקים עם עצמם על הבמה, וכולם בקהל מרחמים עליהם.
מיכל: כן, זה לא קבוצת וואטסאפ כזאת שמעלים אותה על הבמה, וכולם קצת מגחכים, כי לא נעים, ואנחנו שכולים, וצריך לשמח אותנו.
יעל: אז לא, יש לנו חשיבות מאוד גדולה שזה יהיה משהו, בנוסף לטיפולי, מאוד מקצועי.
מיכל: כאילו תקנו כרטיסים, תבואו להופעות, כי אנחנו שכולים.
יעל: כן, תבואו.
מיכל: וצריך לרחם עלינו, צריך לשמח אותנו, גם ההופעה ברעננה היא ממש יום אחרי יום העצמאות, אז כאילו, אנחנו נהיה נורא עצובים, אז תבואו לשמח אותנו.
יעל: וכאן המקום לומר שאין הנחות למשפחות שכולות.
מיכל: נכון.
[צוחקות]
אלעד: יקירותיי, המון המון תודה.
מיכל: בשמחה.
יעל: תודה, תודה רבה.
אלעד: ותודה ליחיאל פיש.
[אות מוזיקלי]
וזה היה "אחד ביום" של N12. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי".
העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה דני נודלמן, שירה אראל, דניאל שחר ועדי חצרוני, על הסאונד יאיר בשן שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו. אני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן שוב ביום רביעי.
[מוזיקה]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Kommentare