בבוקר שבעה באוקטובר לואיס הר נחטף מקיבוץ ניר יצחק לעזה, יחד עם בני משפחתו. הוא חולץ משם במבצע צבאי אחרי 129 יום בשבי. הפעם, אנחנו בשיחה עם לואיס. הוא סיפר לנו על הלוחמה הפסיכולוגית שהשובים הפעילו נגדם, על הפרידה מבנות משפחתו ששוחררו בעסקה לפניו, על היחסים המורכבים עם אחד המחבלים ששמרו עליו ועל מבצע החילוץ שאחריו סוף סוף חזר הביתה.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 13/11/2024.
[חסות]
[מוזיקת רקע]
לי: היום יום רביעי, 13 בנובמבר. אני לי נעים ואתם על "בשבי," מבית "אחד ביום", סדרת שיחות עם החטופות והחטופים שחזרו מעזה.
לואיס: החיים שלי - חיים רגילים. הייתי עושה פיצות ואמפנדס וקישים ומוכר אותם בימי רביעי בבריכה לחברים. כולם חיכו ליום רביעי - במקום לעשות ארוחת ערב [צוחק] היו באים לבריכה ואוכלים שמה עם הילדים. זהו, חיים שקטים של קיבוץ. אני בדיוק יצאתי לפנסיה, ולא נהניתי מהפנסיה. [צוחק] לא הגעתי לזה.
[מוזיקה]
לי: לואיס הר הוא בן 71. איש חייכן ומשפחתי, חברמן כזה. הוא עלה מארגנטינה לפני יותר מ-50 שנה, והגיע לקיבוץ אורים, ומאז הוא שם. בת-הזוג שלו, קלרה, גם היא במקור מארגנטינה, חיה בקיבוץ ניר יצחק, 20 דקות נסיעה מאורים. הם היו נפגשים שם הרבה עם אחיה של קלרה, פרננדו, עם אחותה גבריאלה והבת שלה מיאה. לפעמים גם הכלבה בלה הייתה מצטרפת.
ככה היה גם בסוף השבוע של השבעה באוקטובר, אז נחטפו כל החמישה לעזה, מהבית בניר יצחק. אחרי חמישים ושלושה ימים קלרה, גבריאלה ומיאה שוחררו. גם בלה הכלבה. לואיס ופרננדו נשארו מאחור וחיכו לעסקה נוספת, שלא הגיעה. לואיס בכלל לא היה אמור לשבת פה מולי היום, אבל בחודש פברואר הוא ופרננדו חולצו במבצע צבאי מרפיח.
[הקלטה של שיחה בקשר של הצבא]
איש צבא א': "הכוח התחיל תנועה על הציר, הכוח מתפנה החוצה. הכוח מתפנה החוצה".
איש צבא ב': "תקינים ובריאים".
איש צבא א': "מעולה. תמשיכו, אנחנו מלווים אותכם".
[הקלטה של ההמולה אחרי החילוץ]
לואיס: "חם בלב…"
חייל: "איזה כיף, איזה כיף. איך ש… זה כיף שאתם איתנו, מרגש מאוד…"
[מוזיקת רקע]
הפעם, אנחנו בשיחה עם לואיס הר. הוא סיפר לנו על הרגע שבו הבין שהעסקה התפוצצה והוא לא חוזר הביתה.
לואיס: כל הזמן היו אומרים לנו "אתם באתם כמשפחה, אתם תצאו כמשפחה".
לי: הוא סיפר גם על היחסים המורכבים עם המחבל ששמר עליו.
לואיס: איתי זה היה איזה קליק מהרגע הראשון, מה שנקרא "סינדרום סטוקהולם", אני התייחסתי אליו כמו בן והוא התייחס אליי כמו אבא. בלי לשכוח שהוא היה חמאס.
לי: ועל מבצע החילוץ המפתיע, שאחריו סוף-סוף חזר לישראל והתאחד עם משפחתו.
לואיס: מישהו תופס לי את הראש, תופס לי את הרגל, ואומר לי: "לואיס, צה"ל, צה"ל, באנו לקחת אותכם הביתה". הם באו לתת את החיים שלהם בלי להסס, בשביל להציל אותנו.
לי: ב-6 באוקטובר, כל החמישה והכלבה בלה אכלו ארוחת ערב משפחתית ונשארו לישון בבית של קלרה בניר יצחק. בבוקר, הם התעוררו לירי רקטות.
לואיס: פתאום שמענו יציאה של כיפת ברזל, שזה נשמע כמו מטוס שטס ממש נמוך, ואז אחרי זה כבר שמענו את ה"צבע אדום" ואז התעוררנו. ומה אמרנו? "מה, עוד שבת מקלקלים לנו?"
לי: הם נכנסו לממ"ד במחשבה שזה עוד סבב הסלמה רגיל. קלרה עוד יצאה להכין לכולם קפה ומאטֶה, אבל אז הם ראו שהירי ממשיך, שזה כבר לא כמו תמיד. הם הדליקו את הטלוויזיה, וראו שם את אותו הסרטון של הטנדר הלבן משדרות.
לואיס: משדרות פתאום עברו לבארי, קיבוץ בארי - נכנסו חוליות של מחבלים, וזה, ואנחנו מסתכלים - זה סרט? זה אמיתי? זה… לא הבנו, והיינו בהלם, אבל איך אפשר לתפוס את סדר הגודל? כי לא ידענו.
לי: בשלב הזה הם לא דמיינו שהמחבלים יגיעו גם לניר יצחק. אבל אז הגיעה ההוראה לא לצאת מהממ"ד, שהמחבלים מסתובבים בחוץ. הם ניסו לנעול את הדלת, אבל לא ממש הצליחו. בקבוצות הוואטסאפ חברי הקיבוץ האחרים כבר ביקשו עזרה, כתבו שהמחבלים נכנסים להם לבתים.
לואיס: גם אנחנו שמענו רעשים ששוברים זכוכיות, וצעקות בערבית, אז הבנו שהם נכנסים. בינתיים גם לי היו לי שיחות עם ה… שיחות, התכתבנו בווטסאפ עם הבנות, נפרדתי מהם, כתבתי, אני אוהב אותכם.
נכנסו.
וקלרה אמרה… קלרה הייתה גננת 40 שנה, מעל 40 שנה, והיא יודעת מה לעשות עם ילדים, אז היא התייחסה אלינו כילדים, ואמרה: "אנחנו צריכים להתכופף, להתחבק כולם על הרצפה".
בפינה של החדר כולנו מחובקים, ובעצם זה הציל את חיינו. והתחילו לירות בתוך… על הדלת של הממ"ד, וכשכבר פרצו את הדלת, בניסיון השלישי כבר עף הכל, והם נכנסו בירי, ואז התחלנו לצעוק: "לא לירות, לא לירות". ואז הם ראו… כנראה שהם ראו שאין לנו נשק, וזה, ושאנחנו כאילו מפוחדים שמה ביחד, אז הפסיקו לירות. ותפסו אותנו, התחילו למשוך אותנו בצורה פראית לגמרי, מהשערות, מה… אני אפילו לא זוכר איך, אבל מהבגדים, משכו אותנו החוצה, וכל הזמן דחפו אותנו, ואז הגיע… אני מסתכל מסביב, היה [לאט] מלא - מחבלים בכל הבית. בכל פינה - במטבח, בחדרים וזה, שברו הכל, עם הקת של הנשק, כל פעם שעברו ליד הדלת זכוכית, פַּאַאַ - נתנו עוד מכה, ורצו.
אז היה אחד שבא, פתאום נמוך כזה, נעמד מולי, הוריד את המטפחת והתחיל לצרוח. צרחות, הוא לא היה מאוזן, כמובן העיניים היו גדולים כאלה מסמים, הם כולם… כל אלה היו מסוממים לגמרי, והוא צועק עליי וצועק עליי, ואני מסתכל ואני אומר - לענות לו? לא לענות לו? להגיד לו שאני לא מבין? פתאום ככה בראש חשבתי, "החיים שלי יותר חשובים". [צוחק קלות] אז אני רק הסתכלתי ככה בעיניים, ובאותו רגע התחילו לדחוף אותנו אלה שהוציאו אותנו מהממ"ד, התחילו להוציא אותנו, ואלה שהיו מקדימה התחילו לצעוק עלינו: "מפתח אוטו, מפתח אוטו."
לי: עברית?
לואיס: בעברית. ואז אנחנו אמרנו בספרדית: "לא לענות, לא להתייחס", כאילו שלא מבינים. וככה הוציאו אותנו מהבית - בדחיפות, ועם הנשק, מאחורה, וזה הכל ב… אנחנו היינו בהלם, גם כן. הכל בריצה, וככה הוציאו אותנו לכיוון הגדר, ואז היה שמה חור שעשו בחלק התחתון של הגדר, והעבירו אותנו משמה, היינו צריכים להתכופף ולעבור ככה בקושי. קלרה, פרננדו ואני העבירו אותנו לצד השני, פתאום עצרו את גבריאלה ומיאה. פתאום הגיע טויוטה, טנדר טויוטה לבנה, העמיסו אותם על הטנדר ונסעו. ואנחנו נשארנו בצד השני, עומדים ומסתכלים ולא יודעים מה קורה. והם צועקים ורצים וזה, שמה גם היו כל מיני מכוניות שעלו באש. ופתאום מעלים אותנו על אותו הטנדר.
לי: שעליו נמצאות גם גבריאלה ומיאה.
לואיס: כן, כן. זה המזל, כי אז היינו שוב כל החמישה ביחד. ואז התחלנו לנסוע, ויש משהו, שאני מסתכל תמיד מסביב, לראות מה אני רואה או נקודות ציון, ומה שראיתי שמה זה שכל האזור היה מלא אוכלוסייה עזתית, נשים ונערים וילדים בלי נשק, שהסתובבו עם אופניים של הקיבוץ, עם משחקי ילדים, מחשבים, פלאפונים, הם באו לבזוז ולגנוב ולשבור כל מה שבדרך. הסתובבו חופשי, כאילו זה הבית שלהם.
[מוזיקת רקע]
לי: מה עובר לך בראש באותם רגעים?
לואיס: לא הבנתי. כאילו זה הכאוס, זה איפה אנחנו, מה… אנחנו בהלם טוטאלי, כן? וככה התחלנו לנסוע לכיוון הגבול, הגענו לשער של הגבול והיה פרוץ כמובן, וליד זה היה… היו שני אמבולנסים שלהם - "הסהר האדום", כן? ראינו שמעמיסים גופות. ומה שראינו שזה גופות של אזרחים שלנו, לפי הבגדים. וראינו שהאזרחים שלהם היו זרוקים שמה בצד, אפילו דרכו עליהם כמו כלום. ככה ממשיכים, נסיעה פראית לגמרי, פתאום פונים ימינה לכיוון חאן יונס.
לי: אתה מזהה.
לואיס: [צוחק] אנחנו יודעים, זה לא… זה מול ניר יצחק, כאילו, בסוֹפה. ואז כשהתקרבנו כבר לבתים, היה שמה קבוצה של נערים, והיה להם מזמרות גדולות של עצים, והיו פותחים וסוגרים, והיו עושים לי את הסימן, שהולכים להרוג אותנו. [נשימה עמוקה] אם היינו נופלים בידיים שלהם, הם היו עושים לנו לינץ', בטוח.
לי: כן?
לואיס: זה מה שהם רצו לעשות. ראינו את השנאה, את ה… גם את השמחה שתפסו אותנו. אז מהטנדר עצרו לשנייה, ירו באוויר, "אללה הוא אכבר" ופִיוּם, ברחנו. כאילו, לא נתנו להם להתקרב, וזה הציל אותנו. אז ככה המשכנו בנסיעה, הגענו לכביש עוקף חאן יונס, פתאום ראינו איזה מכונית של משפחה, בעל, אישה, מאחורה ילדים, והאישה מצלמת עם הפלאפון שלה. אז אמרתי לכולם: "בואו, בואו תוציאו את הראש, שיראו אותנו, שאם במקרה הצילום הזה יגיע לאיזשהו מקום, שניתן סימן חיים, שאנחנו בסדר, שאנחנו חיים". אז איכשהו זזנו בין הרגליים של המחבלים שעלֵינו, וזהו, פתאום הם עקפו אותנו והמשיכו. ונכנסו לאיזה סמטה, היה שער, פתחו את השער, הכניסו אותנו, הורידו אותנו שם, הכניסו אותנו למנהרה, והיה שמה בהתחלה היה מן זווית כזה, נמוכה, אבל פתאום ממש זווית עמוקה לתוך האדמה.
[מוזיקה]
לי: הם אומרים לכם משהו? מסבירים משהו?
לואיס: צעקות ודחיפות. לא אומרים כלום. והכל בערבית. ואנחנו מתחילים מן ריצה כזאת - כי זה הליכה מהירה, אבל הם דוחפים אותנו עם הנשק מאחורה, וצועקים כל הזמן, והמנהרה הייתה מאוד צרה, לא ראינו כלום, חושך מוחלט, זה בערך 40 מטר מתחת לאדמה. בחלק העליון ובצדדים כן היה בטון, אבל למטה ברצפה לא, ואנחנו היינו חלק יחפים, ורצים, מלא אבנים, ומלא חול, ושקיות חול, ומלא מלא כבלים, שלא ידענו ממה זה, וככה רצנו בחושך, והיינו בטוחים שאנחנו נשארים שם. פתאום התחילו לצעוק עלינו: "יהוד, יהוד," ואנחנו אמרנו: "ארגנטינאים, ארגנטינאים, מסי, מסי". [לי צוחקת]
[מגחך] אם זה עזר למשהו אני לא יודע, אבל היינו רשומים כארגנטינאים, בסוף. המנהרה הייתה מוזרה מאוד, לפעמים לא היה גובה מספיק, היינו צריכים לזחול כדי לעבור, לפעמים היינו צריכים לעלות על איזה מכשול, כמו איזה מדרגה כזאת גבוהה, והיינו צריכים לעזור אחד לשני, כדי לטפס, ולהמשיך הלאה. עד שהגענו לאיזה מקום, והשיבו [כך במקור] אותנו בצד, אחרי כמה זמן שחיכינו, אולי רבע שעה, התחילו לקחת אותנו אחד-אחד. אני הייתי אחרון, אז לא ידעתי לאן לוקחים את כולם, ואיך, אבל כשהגיע תורי אני מגיע, מסתובב ימינה ואני רואה על הקיר מין ברזלים ששמו על הקיר, שזה… עשו מן סולם לעלות, אבל מאוד קשה, מאוד קשה להיתפס על זה, וזה מברזל, אז חותך כזה, וקשה, ומאוד גבוה, זה 40 מטר. [צוחק קלות] אבל פתאום ראינו אור למעלה וזה מאוד חשוב, כי לא חשבנו שנראה אור יום.
עכשיו, שתבינו, מי שלא הצליח לעלות, קשרו אותו והעלו אותו כמו חבילה. והגענו ללול, זה היה לול אווזים, היו כמה אווזים סגורים ככה בפינה. אז התיישבנו שמה אחד ליד השני. שמה, בלול, זה הפעם הראשונה ששמו לב שיש לנו כלבה, למה מיאה כל הזמן החזיקה מעל החלוק את בלה. בלה הייתה בהלם כמונו, אז היא לא… לא נבחה, לא רעדה, והיא שמרה עליה. בטח חשבו שזה בובה.
לי: אתה שמת לב?
לואיס: אני ידעתי שהיא איתנו, אבל… אני מנסה לחשוב מה הם חשבו, כי הם לא נוגעים בכלבים, זה חיה טמאה. לא מכניסים הביתה או משהו, לא מלטפים… ואז לא ידעו מה לעשות, השתגעו לגמרי, והתחילו לרוץ וזה, להתייעץ וזה, כשהם… אי-אפשר להשאיר אותה עם האווזים. [צוחק] ובסוף לא לקחו לנו את הכלבה, והיא…
לי: היא באה אתכם.
לואיס: עם מיאה, כן. שוב פעם התחילו להוציא אותנו אחד-אחד, וזה היה שדה קוצים, והיינו יחפים, זה היה… לא ידענו איפה לדרוך. זה היה בין בתים, ואז אני האחרון, כרגיל, הסתכלתי ככה מסביב, והתרשמתי מהחלונות של הבתים, ואיזה צבע הם. זה היה נקודות ציון, שאני אומר שאני הסתכלתי כל פעם לדעת להתמקד. ולקחו אותנו לרכב, ואז התחילו לנסוע בסמטאות, הרושם שלנו שהסמטאות האלה זה היה כבר רפיח. נכנסנו בחאן יונס, יצאנו ברפיח, בערך אחרי חמש שעות.
האוכלוסייה ברפיח התנהגה רגיל - נשים עם סלים מהקניות, ילדים יוצאים מבית-ספר, כזה ערב. אני הסתכלתי לכל נקודת ציון שיכולתי לראות: צורה של בניין, ציור על בניין או משהו, ודווקא ראינו כמה פעמים את אותו בניין. זה אומר שלקחו אותנו הרבה עיגולים-עיגולים-עיגולים, כאילו מעגלים, כדי לבלבל אותנו. לא הצליחו כל-כך [צוחקים], עד שפתאום הכניסו אותנו לאיזה סמטה, ומשמה היה שער, הכניסו אותנו לתוך השער, ואז התחילו להוריד אותנו אחד-אחד לתוך בניין שהיה נראה בניין בבנייה. המדרגות לא היו גמורות, אז בזהירות עלינו איכשהו, הגענו לקומה שנייה, פותחים דלת, ובית לכל דבר - בית גמור, בית מסודר עם רהיטים, הכל. כמובן היינו מבוהלים.
לי: אתם מדברים?
לואיס: בקושי. ופתאום נכנס מישהו, עם נשק, גדול, שרירי, ואז אנחנו אמרנו: "בואו נשים שמות לכל אחד שנכנס, שנוכל לדבר עליהם בלי שהם ירגישו". וזה היה, קראנו לו "בעל-הבית". כנראה שבאמת היה בעל-הבית, [צוחק] בדיעבד. הבעל-הבית פתאום מסתכל עלינו ואומר: "אל תדאגו, אל תדאגו, זה בסדר. חטפנו אותכם כדי לעשות החלפה עם האסירים שלנו בכלא בישראל, ואני אשמור עליכם". ואז פתאום הגיע עוד אחד, נודניק - קראנו לו "הנודניק" - [לי צוחקת] הוא עם הנשק הולך, מתהלך כמו איזה טווס, חושב את עצמו ואומר: [חיקוי של התפארות] "מה שעשינו לכם, זה יום היסטורי, כל העולם ידע מי זה חמאס". דיבר בצורה מגעילה, והצורה שלו, וכל ה…
לי: בעברית?
לואיס: כן. והסתכל על מיאה ואומר לה: "אני רווק, אני בן שלושים", הוא אומר לה, "אני רוצה לשים לך טבעת, להתחתן איתך". הוא עושה לה ככה עם היד, ואז היא התחילה לבכות, ואז אמרנו לה בספרדית, "מיאה, תסתובבי, תסגרי את העיניים, תעשי את עצמך ישנה, לא להסתכל לכיוון שלו, לא להתייחס לשום מילה מה שהוא אומר". וככה היא עשתה.
אני, לעומת זאת, גם כן עשיתי את עצמי, הסתובבתי וזה, אבל הוא כאילו התחיל לרדת עליי. פתאום הוא אמר לי איזה משהו שהקפיץ אותי ככה, אז הסתובבתי ועניתי לו, או שאמרתי לו, "אולי אתה יכול לשתוק כבר" [צוחק] או משהו, כי עיצבן אותי ככה.
לי: ככה? לא פחדת?
לואיס: לא חשבתי באותו רגע, זה… משהו אמרתי לו. זהו, זה היה הלילה הראשון. היום למחרת היינו שמה, כל הזמן אמרו לנו להיות בשקט, בשקט, כי שמענו את הרחוב.
לי: בלה עשתה רעש?
[מוזיקת רקע]
לואיס: כלום. בלה לא נבחה, היא הייתה בהלם והיא הייתה איתנו. היא הייתה כל כך בהלם, שלא עשתה את הצרכים שלה, וגם לא אכלה.
לי: בלילה השני העבירו אותם דירה. הם ירדו אחד-אחד במדרגות, בשקט, בחושך מוחלט, הובילו אותם לבניין אחר, והעלו אותם לקומה השנייה. כשנפתחה הדלת הם ראו סלון מרופד שטיחים, עם מזרונים ושמיכות על הרצפה. שם הם יהיו למשך כל תקופת השבי.
לואיס: בהתחלה התחילו להביא אוכל מוכן, ואחרי יומיים כבר כנראה נמאס להם מלהביא, מ-לְזֶה, זה… הביאו תפוחי-אדמה, נתנו לקלרה, כי קלרה היא האישה הבוגרת, אחראית, זאתי שצריכה לבשל, לא? וקלרה מסתכלת על התפוחי-אדמה, [צוחק] מסתכלת עליו ואומרת, "אתם רוצים לאכול?" עושה ככה - "לואיס", אז פתאום הגיעו התפוחי-אדמה עליי [כך במקור], ובאמת מאותו יום אני התחלתי לבשל בוקר, צהריים, ערב - לכולם. לנו ולהם. ביחד. ובהתחלה היה באמת הרבה מצרכים, היה הכל, כן? ואז הייתי עושה חביתות - שני ביצים לכל אדם, כן? הייתי עושה שקשוקה, סלטים. לאט-לאט המצרכים הלכו ופחתו, ונגמר החשמל, הכוחות שלנו נכנסו לגזה [כך במקור], סגרו את המצרכים, לאט-לאט זה הלך ונגמר.
לי: חשבתם על לברוח? לעשות משהו?
לואיס: חשבנו על לא לברוח, כאילו. אמרנו, "אין לנו מה לעשות, מפה לצאת, האוכלוסייה ישר יזהה אותנו, ויהרגו אותנו". היה לנו כזה אינטגרציה איתם, כי אנחנו אמרנו שלא נתנגד לשום דבר, נעשה כל מה שהם אומרים, לא נצעק, לא נריב, לא להתווכח. הם היו שומרים עלינו עם נשק גם מהבניינים הצדדיים, והיו פותחים לנו חלון אחד. עכשיו, ברגע שהיה רעש של מזל"ט, באו, סגרו אותנו לגמרי. ואמרו לנו לא לדבר, או לדבר ממש בשקט.
מיאה, הילדה, הייתה סופרת כל יום את הימים, וככה היה לנו באיזה יום אנחנו חיים. ואז היינו צריכים להעביר את הזמן באזשהו צורה, אז קלרה רצתה לעשות איתנו משחקים, כמו "ארץ-עיר", אבל הכול בעל-פה ובכל השפות. מה שיצא, יצא. העיקר זה היה להעביר את הזמן, לא היה לנו עט או נייר, כלום. היה עוד משחק שזה היה "שבע בום", שאני תמיד מוסיף, לפעמים הבום היה מתאים לבומים שבחוץ.
לי: הייתם שומעים את צה"ל מפגיז הרבה?
לואיס: כן, שמענו. חוץ מזה, הם היו מספרים לנו. זאת אומרת, זה האינפורמציה שהיה לנו, שזה אינפורמציה ערבית, כאילו, מהחמאס, אז הם סיפרו מה שהם רצו לספר.
לי: כמו מה?
לואיס: כמו, "כנראה שהולך להיות עסקה, הבן קָאבִיר הזה" - בן גביר - "הוא משוגע". היו אומרים, "יש הרבה הפגנות נגד נתניהו. נתניהו ייפול תוך יום-יומיים". או, "הכלכלה של ישראל על הפנים, וזה לא יוכלו להחזיק יותר משבוע".
לי: במלחמה.
לואיס: כן. [לי מהמהמת] כאילו, זה… ואנחנו אמרנו, "הנה זה אינפורמציה ערבית, הם אומרים מה שנוח להם, מה שהם רוצים, לא להתייחס". אבל גם כן, הייתה הרבה לוחמה פסיכולוגית. הבעל-הבית הוא היחיד שהתייחס אלינו, ודיבר איתנו, וסיפר לנו, ו… היינו תלויים בו לכל דבר. הוא היה מביא לנו את המים, שנוכל לשתות, היה מביא לנו את המצרכים שאני אוכל לבשל. יום אחד הוא לא בא, אנחנו השתגענו. אמרנו, "מה קרה לו? אם הרגו אותו, מה אנחנו עושים? למי אנחנו פונים?" כאילו, הוא היה הכל בשבילנו.
לי: בעל-הבית סיפר לכם משהו על עצמו?
לואיס: המון. היה לנו מין אינטראקציה איתו, שהוא היחיד שבאמת סיפר ודיבר איתנו. [לוקח נשימה עמוקה] ואיתי זה היה איזה קליק מהרגע הראשון, שכאילו, מה שנקרא ה"סינדרום סטוקהולם". קשה להסביר איך זה קורה, אבל זה קורה, ואני בטוח שזה קרה לי. אני התייחסתי אליו כמו בן, והוא התייחס אליי - כמו אבא. בלי לשכוח שהוא היה חמאס, כמובן, אבל אני באמת התייחסתי אליו - אם היה כואב לו משהו, הוא היה אומר לי, "לואיס, כואב לי פה, כואב לי שמה", והייתי מסתכל, "מה, קיבלת מכה פה, או משהו?" באמת ככה. זה לא יאומן, [צוחק] שזה הסיטואציה. זה כאילו האויב, אבל מצד שני, כאילו דואגים אחד לשני, או קמתי עם כאב ראש, הוא ישר תפס. הוא היה תופס את הדברים עוד לפני שאמרנו לו. זה מאוד מוזר, כן?
לי: אז מה הוא סיפר על עצמו?
לואיס: הוא סיפר, היה לו… הוא נשוי, היו לו שישה ילדים.
לי: בן כמה הוא היה?
לואיס: אז היה ארבעים ואחד. כמובן, הוא שאל מה הבן שלי עושה אם הוא בצבא, וזה, אמרתי: "לא, הוא חקלאי, יש לו תמרים, קרוב לאילת". "אה, קרוב לאילת?" וזה, דיברנו על זה.
לי: דיברתם על השנאה שלו לישראל?
לואיס: ניסינו. כמובן, הוא אומר: "אתם כבשתם אותנו, אתם צריכים ללכת מפה". בלוחמה הפסיכולוגית הוא היה אומר לי כל הזמן: "מה אתה עושה פה? אתה ארגנטינאי, תחזור לארגנטינה, פה זה פלסטין, אין מקום למישהו אחר". עוד דבר שהוא היה אומר לנו, זה: "תדברו בשקט, יש פה הרבה מזל"טים, יש כאלה שלא שומעים אותם. והמזל"טים יקלטו את הקולות שלכם, וישלחו את האינפורמציה לנתניהו, ונתניהו ישלח את המטוסים לפוצץ את הבניין, כי הוא רק רוצה להרוג אותכם, הוא לא רוצה לעשות שום - עסקה". וזה היינו שומעים יום-יום. כמובן, זה אינפורמציה ערבית, ולא צריכים להתייחס. אבל אם שומעים את זה יום-יום, יום-יום, ורואים שבניינים נופלים פה, בניינים נופלים שם…
לי: מתחיל לחלחל?
לואיס: זה מחלחל בפנים, זה לא יעזור, כמה שאנחנו לא מאמינים.
לי: עד כמה אתה חושב שהעובדה שאתם ארגנטינאים השפיעה על האינטראקציה איתם באיזשהי צורה?
לואיס: תראי, הם שאלו על העניין הזה, כי אנחנו בהתחלה אמרנו, ארגנטינאים, ארגנטינאים, והיינו רשומים… הייתה הזדמנות של עסקה, ממש על ההתחלה, של כל מי שיש לו דרכון זר. והיינו רשומים ברשימה של ארגנטינאים, כולנו.
לי: זה הוא סיפר לכם?
לואיס: הוא סיפר לנו, והוא אמר: "אתם ברשימה, כנראה שזה הולך לצאת", אבל בסופו של דבר, נתניהו לא הסכים. זה היחיד שלא חתם. היו כמה כאלה דברים שהם אמרו, קטאר כבר חתם, זה כבר חתם, עכשיו זה בידיים של נתניהו. פתאום היו באים, "נָה, נתניהו משוגע, הוא לא חתם."
לי: זה היה מייאש אתכם?
לואיס: כן. זה ברור, כי זה התקווה שאולי… אותנו אבל עדכנו מהצד שלהם, מה שהיה כדאי להם לספר, סיפרו. אז פתאום שמענו שזה… שיש עסקה, ויהיה הפסקת-אש, בשבע בבוקר זה יתחיל. ואז התחיל באמת העסקה, ואז כל הזמן היו אומרים לנו, אתם באתם כמשפחה, אתם תצאו כמשפחה. ופתאום יום אחד בא, דיבר עם מיאה, אמר לה לא לספר לאף אחד, אבל שבאותו יום, הן רשומות ברשימות, ושהם יוצאות הביתה, אבל רק הנשים. פרננדו ולואיס - נשארים.
טוב, כמובן שאיך שהוא הלך [צוחק] ישר היא רצה וסיפרה לנו, קלרה שמעה את זה ואמרה: "אני לא יוצאת". קלרה אמרה: "אם, כמו שהם אומרים, עוד יומיים, שלושה, אתם יוצאים, אני חמישים ושלושה יום פה, אני יכולה להישאר עוד שלושה ימים, ולצאת ביחד, כולם". אבל אמרתי לה: "קלרה, באמת, את לא יכולה. קודם-כל, יש… הם מכינים רשימות, הם מחליטים. אם את באה ואת אומרת, לא רוצה, המקסימום שהם יכולים לעשות זה להסתובב, להכניס לך כדור בראש, וגמרנו. מה? מי אנחנו שנחליט? חוץ מזה", אמרתי לה, "את צריכה להבין, שאם אתם יוצאים, זה אות חיים למשפחות שלנו. סוף-סוף הילדים שלנו ישמעו שאנחנו חיים, זה מאוד חשוב. ואפילו אני רוצה שתתקשרי אליהם ותגידי שבקרוב נגיע, אבל אל תגידי מתי, כי לא יודעים, וכל יום יכול להשתנות". אז באמת היא יצאה, ובאמת היא נתנה את האות חיים לילדים, שזה כל-כך חשוב.
לי: איך הייתה הפרידה ממנה?
לואיס: אז חיבוק, חיבוק חזק, להגיד: "תהיו חזקים", ואני אמרתי לה, 'תיהני מהחופש', או משהו כזה, אבל זה היה מן… מאוד דרוך, כל העסק. מצד שני, גם לא ידענו אם זה נכון או לא. בעל-הבית אמר שהוא לוקח אותם, ולקח לו הרבה זמן לחזור, ולא ידענו למה. היינו מודאגים.
לי: נשארתם לבד?
לואיס: לא, היו שני שומרים איתנו. אבל היה מתח כזה, לא אכלנו, לא זה, לא כלום, כאילו, אנחנו יושבים ומחכים לראות מה קורה. פתאום הוא הגיע, וזה היה מאוחר, כבר היינו אמורים להיות במיטות, היינו במיטות ככה… ואז קרא לנו לראות את הטלוויזיה, ראינו את החדשות - בערבית, אבל ראינו איך הבנות יוצאות מהרכב, והילדה עם הכלבה, וזה, ראינו את זה.
לי: וואו.
לואיס: וזה נתן לנו קודם-כל תקווה שזה כן יכול לִקְרוֹ [כך במקור] גם לנו וגם שהם יצאו, כאילו, זה לא סתם. אבל פתאום גם החברים שלו רצו לראות, והם פתאום דופקים בדלת, ואז הוא אומר: [לוחש, בטון לחוץ] "תלכו לישון, תעשו את עצמכם ישנים", כי הוא לא רצה שהם יידעו שהוא נתן לנו לראות.
לי: כן.
לואיס: אז הם נכנסו ובדקו שאנחנו בחדר, כאילו שוכבים, והלכו לחדר ההוא, סגרו את הדלת והתחילו לראות טלוויזיה.
אנחנו צחקנו כי כל פעם שקרה דבר כזה שהם ראו טלוויזיה, אמרנו: "עכשיו הקומנדו מגיע, זה תופס את כולם ביחד". [צוחק]
לי: אה, דמיינתם את זה?
לואיס: דיברנו על זה, ככה. [צוחק]
לי: היה לכם בכלל מחשבות על חילוץ? אמרתם שזה יכול לקרות?
לואיס: בטח! המון! אפילו אני חשבתי להגיד להם איך לעשות את זה, אבל הם לא שמעו לי, [לי צוחקת] הם עשו שהם רצו.
לי: [ממשיכה לצחוק] מה חשבת להגיד להם?
לואיס: התוכנית היה משהו כזה, שאני הולך למטבח, היה חלון קטן, תמיד היינו סוגרים את החלונות ושמים גם עוד איזה משהו, שלא יהיה אור בחוץ, מבחוץ. וכשהייתי שומע איזה רשרוש, איזה משהו, איזה רעש, והייתי פותח, הרבה פעמים פתחתי והסתכלתי בלילה, והייתי רואה חייל, הייתי אומר לו: 'ששש, שקט, הם ישנים פה, קרוב'.
לי: דמיינת את זה.
לואיס: כן. והייתי אומר לו 'אני הולך להביא את פרננדו, אז תהיו בשקט'. [לי צוחקת] אני אומר לקומנדו, כן?
לי: כן.
לואיס: ואני מביא את פרננדו ומוציאים את פרננדו דרך החלון הקטן הזה של המטבח, והוא לא עובר… בקושי, הם עוזרים מבחוץ, מוציאים אותו, אני יוצא, סוגר את החלון [פאוזה] ואז אנחנו יורדים דרך מדרגות מהקומה השנייה, כאילו סולם ששמו ורצים באיזה דרך צדדית שאני ידעתי שקיים, וכשהם מתעוררים, הם לא רואים אותנו והם מתחילים לחפש, ואין אף אחד, כבר מזמן אנחנו לא שם. אז…
לי: נשמע מבצע טוב.
לואיס: זה מבצע טוב, כי אף אחד לא נפצע, ולא קרה כלום לחיילים, ולא קרה כלום להם. זהו, יצאנו נקיים, העולם יפה.
[מוזיקה]
לי: אחרי שקלרה, גבריאלה ומיאה שוחררו בעסקה, המחבלים השאירו את פרננדו ולואיס באותה הדירה ברפיח.
לואיס: אז זה נס. קודם כל, נורא הפחידו את הבנות. אמרו להם לא להגיד איפה, אמרו להם לא להגיד שאנחנו ביחד כל החמישה. כאילו שאם הם מדברות, אז אנחנו נמות. שכאילו הכוחות שלנו… גם היה את הקטע שהרגו בטעות את שלושת החטופים שברחו.
לי: שמעתם על זה?
לואיס: כן, הם סיפרו. כל מה שהיה פשלה, ולא טוב, זה… רצו לספר לנו. אז זהו. מצד שני, אה… תדעי לך, לנו זה הייתה הקלה מאוד רצינית.
לי: שהבנות יצאו?
לואיס: כי אפילו שלא אמרנו את זה, אבל בתוכנו הייתה לנו את האחריות שלא יקרה שום דבר, לאף אחד מאיתנו, אבל לבנות, אני שמרתי על הבנות בכל דבר. אז הבנות יצאו, ונשארנו פרננדו ואני. בהתחלה באמת גם היינו קצת בדיכִּי.
לי: כי עברו שלושה ימים ולא יצאתם.
לואיס: כן. בהתחלה הייתה באמת המחשבה שאנחנו יוצאים עוד מעט. אבל הגיע יום שישי, שבע בבוקר, ודבר ראשון ששומעים זה היה בומים, שהמטוסים שלנו מתחילים לתקוף. הסתכלנו אחד על השני, ואמ… "הלך עלינו, זהו, לא יוצאים". הבנו. היינו קצת בדיכאון באותו יום, עצובים, אבל אה… יצאנו מזה. אז נכנסנו לאיזה שגרת-חיים כזה. אני בישלתי, לכלכתי, ופרננדו ניקה. או בבוקר, בבוקר אני הייתי קם כל יום ואומר איזה יום אנחנו, ואיזה יום בשבוע, איזה תאריך.
לי: התפקיד עבר אליך.
לואיס: כמה ימים אנחנו בשבי, וכמה ימים אנחנו בשבי ללא הבנות. כאילו ככה - כל יום, כל בוקר.
לי: הייתם מתקלחים?
לואיס: כן. המקלחת, זה היה פעם ב-10-12 יום, בעל-הבית היה מביא לנו דלי עם מים, והיה מוסיף קצת מים שהיה מרתיח על הגז. בהתחלה שהיינו כל החמישה, היינו דואגים שארבעה מבוגרים מתקלחים עם חצי דלי, כי משאירים את החצי השני למיאה. מיאה עם שערות ארוכות, נערה בת 17, צרכים של אותו גיל, אז נורא התחשבנו וניסינו כל פעם, עם המינימום של המינימום, שטפנו את עצמנו. אז כשהיינו לבד, גם כן הוא היה מביא אותו דלי, ואנחנו דאגנו, חצי-חצי, בוא נגיד, אבל תמיד דאגנו שיישאר קצת מים, עם המים האלה אנחנו כיבסנו את הבגדים. וגם כאילו הסתדרנו בכל דבר. היו מצבים שהוא היה… פתאום הוא ראה שלי היה לי זקן גדול, ושערות וזה, אז הוא בא ואומר: "אתה רוצה שאני אגלח אותך?"
לי: בעל-הבית.
לואיס: בעל-הבית. אני אמרתי לו: "כן". הוא לקח סכין גילוח מהפשוטים, נכון? שבר לו את הצדדים. "שב", אני ישבתי, הוא גילח לי את כל הראש, ואת כל הזקן, אפילו פה, עם סכין גילוח כזה - לא עשה לי שריטה אחת. כל אצבע שלו היה כאילו שני אצבעות שלנו, דבר כזה גדול, והיה לו עדינות בידיים, זה משהו שבלתי נתפס. אני סמכתי עליו. כאילו אני, בשקט, מוחלט, וזה לא היה פעם אחת, גם את כל הראש, והיה כל אלה: "פרננדו, פרננדו, זה בסדר? תסתכל", [צוחק] זה סיטואציות כאלה מוזרות, כן? פרננדו לא… לא כל-כך נתן לו, [צוחק] רק קצת את השערות, כי כבר הוא לא ראה מרוב השערות, או בעיקר פה השפם, זה הפריע לו, אבל רק לסדר לו, לא יותר מזה. היו הרבה דברים קטנים כאלה.
אז כשהיינו פרננדו ואני, פתאום תפסנו שיש ציפורים בבניין ממול, כאילו שזה היה קרוב מאוד, ראינו ציפורים שבאים ועל הקירות, וזה, רגיל. אבל פתאום התחלתי לעקוב אחרי התנהגות של זוג, היו דרורים, והיו דברים ש… נוראים. למה הוא על הקיר ומסתכל מסביב, וזה, והנקבה נכנסת לאיזה חור? אז הבנו, בטח יש להם שמה, קן. ואמרתי: "ממה הם פוחדים?" ופתאום תפסתי שיש שמה דוכיפת, וגם כן, הם עבדו בשיטה שאחד שומר, והשני בא והורס את הקן של הדרורים, עם המקור. עכשיו, הדרורים עשו להם כל מיני תרגילים, ונכנסו בכל מיני מקומות. זה סרט טבע אמיתי. וכל יום עקבנו אחרי מה שקורה איתם, וזה. ופעם אחת אני התקרבתי לראות אם אני רואה את הדוכיפת, כי ראיתי התנהגות קצת מוזרה שלהם, אז עליתי. ואחד השומרים תפס אותי מהבניין ממול…
לי: אוי.
לואיס: והוא התחיל לזרוק עליי אבנים, כדי לא לצעוק או משהו, זה… אבל אבנים קטנים, כאילו מה, וצעק עליי ככה, מה? אחר-כך הוא בא והוא רצה להרביץ לי, כי אני התקרבתי לחלון. עשיתי את זה הרבה, אבל פשוט לא תפסו אותי.
לי: כן.
לואיס: אבל הפעם הוא תפס אותי, ובא בעל-הבית ונכנס באמצע, והעיף אותו ודחף אותו. הוא ידע על הציפורים והוא התחיל להתעניין, כאילו הוא בא, הוא קודם כל מסתכל [צוחקים] סיטואציות כאלה. אז הוא העיף את השני, וזה, אחר-כך הוא גם סיפר לו שאני מתקרב בגלל ה…
[מוזיקת רקע]
לא שאני רוצה לראות הרחוב, או שיראו אותי או משהו. אז הוא שוב הוא נרגע ולא הרביץ לי.
לי: שם, בדירה ברפיח, לואיס המשיך לבשל ארוחות לו ולפרננדו ולמחבלים ששמרו עליהם. עם הזמן, היו פחות ופחות מצרכים לעבוד איתם, אבל בחממה של השובה, או "בעל-הבית", כמו שלואיס קורא לו, תמיד היו עגבניות.
לואיס: והעגבניות האלה היו טעימות בטירוף. בארץ, במיוחד לא בקיבוצים, לא מקבלים סחורה כזו. ממש היה להם טעם, טעם של האדמה, כמו שפעם היו לנו העגבניות. אז אני, בתמימות שלי, אומר לו: "בעל-הבית, אתה יכול להביא לי, ביום שאנחנו נשתחרר ונצא לעסקה, אני רוצה שניים-שלוש צמחים כאלה של עגבניות שאני אוכל לקחת איתי, ואני אעשה חממה בבית, בקיבוץ". הוא אומר: כאילו, "אתה משוגע, מה, מה צמחים?" אומר לי: "עגבניות מגדלים מהזרעים, לא צריך צמחים". [צוחקים] "אה, כן?" אז מאותו יום, לואיס שהכין את האוכל, קיבל עגבנייה וחתך עגבניות והתחיל להוציא את הזרעים מכל העגבניות, והייתי שם את הזרעים בתוך כלי קטן ופתאום הוא נכנס יום אחד, הסתכל עליי, "מה אתה עושה?" [צוחק] אני אומר לו: "אה, מאז שאמרת לי, אני שומר על הזרעים כדי לעשות חממה בבית. אני אגדל עגבניות מעזה, בחממה שלי, בקיבוץ". הוא הסתכל עליי והתחיל לצחוק. [ממשיך לצחוק] הוא תמיד היה אומר לי: "אני אבוא לקיבוץ, אם יהיה שלום וזה, ונוכל להסתובב וזה, אני אבוא לקיבוץ ואני אבוא לאכול פיצה אצלך".
לי: רגע, אני חייבת לשאול - הזרעים איתנו?
[מוזיקת רקע]
לואיס: אז זה מה שאני רציתי להגיד לך, החיילים האלה, לא נתנו לי לקחת אותם.
לי: ואז, אחרי 129 ימים בשבי, הפנטזיה של לואיס ופרננדו על חילוץ צבאי התגשמה.
לואיס: בשתיים בלילה, פיצוץ אדיר. ממש פיצוץ. לא יודעים מה קורה, הגוף מגיב. המוח, עד שהמוח מבין מה שקורה מסביב, אז זה עוד חטיפה, לכל דבר, כאילו, עוד טראומה. בעוד שהפעם זה משהו חיובי בסופו של דבר. אבל הגוף? אז היה ככה שפתאום פיצוץ, אני פותח את העיניים, רואה כדורים עוברים מכל עבר, בלגן, בתוך חדר, יש מלחמה, מה קורה פה?
לי: מי בתוך החדר?
לואיס: פרננדו ואני. פרננדו ישב קרוב לחלון, ואני מטר וחצי ממנו, בערך באמצע של החדר, ומשהו מתפוצץ שמה בדלת, ליד החלון. [שתיקה] מה אני חשבתי באותו רגע?
לי: מה?
לואיס: שנתניהו קיבל את האינפורמציה.
לי: שהוא רוצה להרוג אותכם?
לואיס: שהוא קיבל את האינפורמציה, שהם קלטו אותנו - מה שסיפרתי - ושהוא מפוצץ את הבניין. ואני תמיד אמרתי שאם קורה משהו כזה, צריכים להגיע למדרגות. המדרגות הם מבטון, אז אם כל הבניין נופל, אז הבטון לא. אז אני התגלגלתי לכיוון הדלת, זה היה אינסטינקט. ואני שומע: "לואיס, לפה, לפה", זה היה פרננדו שקורא לי לחזור, אז אני מסתכל, מסתובב, מתחיל ככה על ארבע, מהר עם הראש למטה, והכל זה שניות, כן? ומישהו תופס לי את הראש, תופס לי את הרגל, ואומר לי: "לואיס, צה"ל, צה"ל. [בטון דרמטי] באנו לקחת אותכם הביתה".
וזה היה המשפט שהבנתי שאנחנו עם הקומנדו, עם הידיים הכי טובות בעולם והכי בטוחות בעולם, ואני אומר לכולם: החיילים האלה עשו תרגילים, התאמנו איך לעלות, איך סולם, אין, לא סולם, ימינה, שמאלה, זה, זה - עשו פרפקט, כן? אבל אני הרגשתי את הלב. כאילו הם באו לתת את החיים שלהם בלי להסס, בשביל להציל אותנו. וככה הוציאו אותנו למרפסת, ואז אנחנו שומעים בקשר, את המשפט המפורסם, בטח שמעתם אותו: "היהלומים בידינו." בין היתר קרה שאני אומר לו: "חייל, תגיד לי, פיצצתם את כל הדלתות, את כל הבתים, את זה ביחד באותו שעה, איך הארגון הזה כל כך…" והוא מסתכל עליי, הוא אומר לי: "לואיס, באנו לקחת רק אותכם". זה עשה בי משהו, אני לא יכולתי להגיב, לא יודע, "רק אותנו?" כאילו, זה לא נתפס.
אז הם אומרים "עכשיו", עשו לי משהו, לא הבנתי מה, חיברו אותי לאומגה, והורידו אותי באומגה, מהקומה השנייה לחממות. בחממות התחלנו לרוץ, בפנים, ברור. יחפים, מכנס קצר כזה וחולצונת, ואנחנו רצים, ופתאום אני רואה אורות של משאית. כאילו, אורות ככה. ואני עוצר, ואומר: "אוף, תפסו אותנו." ואז החייל אחריי אומר לי: "לא, לא, לא, לואיס, תמשיך, תמשיך, זה שלנו. מחכים לנו שם". ואנחנו עלינו על המשאית, ובאותו רגע, עשו מין מסך של אש, וככה המשאית התחיל לברוח. כמובן ששמה גם, כל אחד שאל: "אתם בסדר? קיבלתם מכה? קרה משהו?" זה, זה. היחס של החיילים זה היה מאוד חם, והרגשנו בבית.
לי: איזה תיקון על מה שקרה בשבת.
לואיס: כן, כן, אבל החיילים לא אשמים, כאילו.
לי: נכון.
לואיס: ואז פתאום אומרים: "טוב, אנחנו עוצרים עכשיו, ואתם צריכים לעבור לרכב משוריין". ואז ירדנו, ואז אני רואה שמקדימה, לקחו את פרננדו, ארבע חיילים, כל אחד יד ורגל, כאילו, ורצים איתו, ואני רץ אחריו. בסוף התברר שארבע חיילים רצו אחריי לתפוס אותי, גם להרים אותי, כי הייתי יחף, אבל לא הצליחו, כי אני רצתי יותר מהר [לי צוחקת]. הם לא תפסו אותי עד שהגענו למקום. נוסעים ברכב, פתאום עוצרים ואומרים: "אל תיכנסו לפאניקה, זה הכול בסדר, עוד שלוש דקות, המסוק נוחת, צריכים לעשות פעולה מהירה ונכונה, כי המסוק נוחת, אתם עולים, אתם באוויר. אין זמן לכלום". אחרי שלוש דקות בדיוק, שומעים את הרעש, צועקים "עכשיו!" עלינו, היינו באוויר. ופתאום אומרים לי: "לואיס, תסתכל למטה, תסתכל". אני מסתכל, אורות, אבל כמות של אורות, משהו משגע, ואני לא תופס, אני אומר: "מה, מה זה?" אז אומרים לי: "זה פלמחים," ואני אף פעם לא ראיתי את פלמחים מלמעלה. ואומרים לי: מעכשיו, מפלמחים, ישר לתל-השומר. ואז החייל לידי אומר לי: "לואיס, ברגע זה, מתחילים להתקשר למשפחות". עברו כמה שניות, אני רואה איזה בניין כזה, ש… מסתכל טוב, והוא אומר לי: "הנה תל-השומר". עברו כמה שניות, נחתנו, ואז לקחו אותנו באמבולנסים, למקום שהיה שמור, סגור. קודם כל נתנו לנו להתקשר למשפחות, בדקו אותנו שאין שום דבר, שום מכה [מתרגש] ונתנו לנו מקלחת חמה, בגדים, ואוכל, והתחילו להגיע המשפחות.
לי: איך הייתה השיחה עם המשפחה?
לואיס: זה כמו סרט, הכל זה כמו סרט, כן? אבל זה מרגש וכשהתחילו להגיע, כשמתחילים להגיע ורואים אותם ואז החיבוק ואז הבכי, וכאילו… ואחד אחרי השני, אז זה בכי, וקצת צחוקים, קצת… זה מאוד מיוחד לרגשות, ללב, הכל. כמו שאתם רואים, גם יש הרבה דברים טובים בסיפור.
לי: מאוד לא טריוויאלי. יצא לך לשמוע בטח סיפורי שבי של אנשים אחרים.
לואיס: כן, שזה נוראי, שהם עברו דברים שאנחנו לא עברנו. אנחנו היינו בטוחים שכולם במצב שלנו. גם השוק להתחיל לשמוע כל מה שקרה, אז קודם כל הבנות שלי, כבר בבית-חולים אמרו לי: "אתה לא מדליק טלוויזיה, אתה לא שומע חדשות, אף אחד לא יכול לספר לך כלום. אנחנו נספר לך. לאט-לאט". ואז אמרו לי: "קרו פה דברים נוראים, כבר תדע מזה. זה גמור". ואני עוד לא הבנתי. בין היתר, שמונה חברים שלי קרובים, של לרקוד ביחד ולהיות ביחד, זה שמונה, נרצחו בשביעי לאוקטובר. ויש כמה שאני מכיר שעוד חטופים, ויש כמה שבמקרה היו במסיבה ואני לא ידעתי את זה, ואני מכיר את ההורים, אני מכיר… ופתאום זה כל-כך הרבה אנשים, כל-כך הרבה… זה משהו עצום, שאי אפשר להאמין שזה קרה, אבל זה קרה.
עכשיו, אני לא יכולתי לקבל, ואף אחד לא יכול לקבל את כל הבום הזה ביחד. אז טוב מאוד שעשו מה שעשו, ושלאט-לאט נחשפתי למצב האמיתי, ועד שיום אחד אמרתי: "די, אני לא תינוק, אני יכול להסתדר, ואני צריך להתמודד עם זה, ולשמוע ולדעת, וזהו, ולהתמודד עם זה. אם צריך לבכות, נבכה".
לי: אתה מעכל שאם לא היו מחלצים אותך, אתה עדיין היית שם?
לואיס: ועוד איך. ואני אומר את זה כל הזמן, זה גם נס שאני פה, שאני מדבר, ושאני חי, ושלא קרה לי כלום.
לי: מישהו דיבר איתך מאז שחזרת? ראש-הממשלה, גלנט, שרים אחרים?
לואיס: מהממשלה? אף - אחד - לא. היחיד שכן - מאוחר, אבל כן עשה את המעשה הזה - זה הרצוג, הנשיא שלנו. וזהו, זה כל מה שהיה לנו עם מישהו…
לי: ומה אתה חושב על זה?
לואיס: מה אני חושב על זה? אני תמיד אומר, אמרתי כבר בתקשורת, שראש-ממשלה הוא ראש-ממשלה של כולם, והוא צריך להתייחס לכולם באותו המידה, ולא יכול להיות שלאחד כן, ולשני לא. הוא היה צריך להיות שווה בשווה לכל העם.
לי: אתה מאוכזב? פגוע? נעלבת?
לואיס: לא, אני בסדר. אני, מאז שאני חזרתי, אני מחפש את הטוב. לראות את הצד החיובי של הדברים. אני לא איש פוליטי. יכול לכאוב לי כמו לכל אחד, כמו כל אזרח אחר במדינה, ולא קשור לחטיפה או לא חטיפה. מה שכן חשוב לי זה שיחזירו את כל ה-101 החטופים הביתה, וכמה שיותר מהר, ושאני חושב שלזה אין מחיר, כי זה העם שלנו, וזה החלק מאיתנו, וכמו כולנו, אנחנו שבורים, אנחנו, חצי לב שלנו שמה. לא יכולים להיות שלמים, או ל… השמחה, אפילו שחילצו אותי אז אני שמח שחילצו אותי, ואני מודה שחילצו אותי, אבל אני לא יכול להיות שלם, כל עוד נשארו שמה עוד 101.
[מוזיקה]
לי: לואיס הר, איזה כיף שחילצו אותך ככה. תודה רבה לך על השיחה הזאת.
לואיס: תודה.
לי: וזה היה "בשבי", מבית "אחד ביום". מוזמנות ומוזמנים להאזין ב-N12, ובכל אפליקציות הפודקאסטים לשיחות הקודמות בסדרה. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה שירה אראל, עדי חצרוני ודניאל שחר. על הסאונד יאיר בשן.
אני לי נעים. אלעד שמחיוף יהיה כאן מחר.
[חסות]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comentarios