תנועת ״שותפות לשירות״ מורכבת מנשים, דתיות לאומיות, שהבעלים שלהן, הילדים והנכדים משרתים בצבא ונלחמים כבר יותר משנה בעזה ובלבנון. אז הן החליטו לצאת ביחד, למאבק. כדי להרחיב את מעגל המשרתים, להקל על יקיריהן שבחזית. ובעיקר לרתום לנטל אוכלוסייה אחת - גברים חרדים - אוכלוסיה שחלקים גדולים ממנה אמורים לקבל חותמת חוקית לפטור, על פי מתווה חוק הגיוס.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 14/01/2025.
[חסות]
[מוזיקה]
אלעד: היום יום שלישי, 14 בינואר, ואנחנו "אחד ביום", מבית N12. אני אלעד שמחיוף, ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו, סיפור אחד ביום, לכל יום.
[מוזיקה מסתיימת]
אם יצא לכם לאחרונה לבקר בכנסת או להגיע לסביבה, סביר להניח שראיתם שם מחזה שמצריך הסבר. שורה ארוכה של נשים, עומדות בצידי הכביש, הן מחזיקות שלטים, חלקן מחזיקות תינוקות, התינוקות שלהן, יש שם צעירות, יש שם נשים מבוגרות, יש שם נשים עם כיסויי ראש, נשים שונות אחת מהשנייה, אבל בכל זאת, עם שני דברים משותפים לכולן, הראשון הוא המסר.
[הקלטה - רעשי רחוב]
דוברת א': "בן זוג שלי במילואים, ארבעה חודשים, חודשיים בבית. חודשיים שם, חודש בבית, כזה. סבב רביעי עכשיו."
דוברת ב': "יש גבול כמה אנחנו יכולים לתת ולתת, כשאחרים פשוט, לא משתתפים בנטל. זה, אנחנו… קשה לי, קשה לי להכיל את זה כבר."
דוברת ג': "די, נקעה נפשנו, באמת, היו תקופות שהיו לי ארבעה בנים בצבא, וחתן, כמה אפשר?"
אלעד: ואמרנו, יש עוד דבר, כי לצד העובדה שהנשים מוחות על חוסר שוויון בנטל הגיוס, המכנה המשותף השני ביניהם הוא שכולן מהציונות הדתית, כולן נשים דתיות לאומיות.
[הקלטה - רעשי רחוב]
דוברת ד': "אנחנו בחרנו בנציגי ציבור שאנחנו מצפים מהם לעשות את מה שטוב למען מדינת ישראל."
דוברת ה': "מי שישב היום בכנסת וקורא לעצמו ציונות דתית, הוא לא ציונות דתית, הוא לא מייצג אותנו, הוא לא מדבר בשפה שלנו, הוא לא אומר את אותם מילים, הוא לא מייצג שלנו."
אלעד: הנשים האלה הן חלק מקבוצה שנקראת "שותפות לשירות", נשים דתיות לאומיות, כאלה שהבעלים, הילדים, הנכדים שלהן משרתים בצבא, נלחמים בעזה, נלחמו בלבנון, והן יצאו למאבק במטרה להרחיב את מעגל המשרתים, להקל על היקירים שלהן שבחזית, לרתום בעיקר אוכלוסייה אחת לתוך הנטל, את הגברים החרדים. אוכלוסייה שחלק ממנה אמור לקבל חותמת חוקית לפטור מגיוס לצה"ל.
[הקלטה] מפגינים: "נמות ולא נתגייס! נמות ולא נתגייס!"
אלעד: כל ישראלי רואה את הפגנות החרדים נגד הגיוס, הוא שומע את הטקסטים שיוצאים משם, הוא מרגיש משהו, אבל בכל זאת הרגשות בתוך המגזר הציוני דתי מעניינים במיוחד. קחו לדוגמה את חברי הכנסת מהציונות הדתית, בין אם המגזר או המפלגה. יאיר שרקי דיבר עם כמה מהם על המתח שהם מרגישים, זה שבין האמונה, הערכים והמשמעת הקואליציונית. הוא שמע למשל מחברת הכנסת מיכל וולדיגר ממפלגת הציונות הדתית.
[הקלטה]
ח"כ מיכל וולדיגר: "הבן שלי, בסביבות ה-300 ימים, מהשבעה באוקטובר."
יאיר שרקי: "ואיך הוא עם זה?"
ח"כ מיכל וולדיגר: "קשה."
יאיר שרקי: "דיבר איתך נגיד, על חוק הגיוס?"
ח"כ מיכל וולדיגר: "כן, כן, הבן שלי מדבר איתי בהחלט, הוא אומר לי, "אמא, אם תצביעי בעד, אני לא… אני לא אדבר איתך", עד כדי כך, בסדר? כאילו…"
יאיר שרקי: "אם תצביעי בעד?"
ח"כ מיכל וולדיגר: "כן."
יאיר שרקי: "וואו, מה זה עושה לך, כאמא?"
ח"כ מיכל וולדיגר: "זה… זה כואב, מפוצץ לי את הלב, שובר לי את הלב, בוודאי שקשה."
[מוזיקה]
אלעד: אז הפעם אנחנו נתמקד בדיוק במתח הזה. עם אחת הנשים שעומדות שם ברחוב ליד הכנסת עם כיסוי ראש ועם שלט, היא גם נמצאת לא מעט בתוך הכנסת, היא מדברת עם אותם פוליטיקאים ששמעתם ועם פוליטיקאים אחרים. הפעם אנחנו בשיחה עם ניצה פרקש, ממובילות תנועת "שותפות לשירות".
[מוזיקה מסתיימת]
ניצה: אז אני ניצה פרקש, אני גרה ביישוב עלי, נשואה לפיני, יש לי חמישה ילדים, הקטן ביניהם אוטוטו מתגייס, במרץ, אני מגדירה את עצמי דתיה לאומית, כל חיי, בימין, הפוליטי, זהו.
אלעד: בבית של ניצה פרקש עשו לא מזמן חישוב. הם הגיעו למסקנה שבתוך המשפחה הגרעינית בלבד, בין שלושת משרתי המילואים, אבא ושני בנים, מאז שבעה באוקטובר, הם שירתו יחד 600 ימים. הבת, בקבע, שירתה עוד 300 ימים.
ניצה: אני אומרת שכל אמא בישראל זכאית לילד אחד ג'ובניק, אז יש לי, ברוך השם, אחד כזה [צוחקת], אבל חוץ מזה, בעלי הוא קרבי, שני הבנים שלי קרביים, והבת שלי היא מ"פ במילואים של הטנקיסטיות.
אלעד: במשך כמה דקות אנחנו דיברנו על ספקות, או יותר נכון, אני ניסיתי לדבר עם ניצה על ספקות, ניסיתי בכל מיני דרכים לשאול, אם בכל זאת, צה"ל, גיוס, שירות קרבי, מילואים, אם אי פעם משהו מזה היה אצלה מוטל בספק, אם אי פעם נשאלה איזו שאלה, האם זה הדבר הנכון? האם זה הדבר הכדאי? משהו?
ניצה: לא נשאלה שום שאלה סביב זה מעולם, זה עולם ערכי שלם, שנראה לי שרוב אזרחי ישראל שותפים לו. יש לנו מדינה, צריך להגן עליה, וכל אחד נותן את חלקו. תראה, אני אספר לך אנקדוטה דווקא מצוק איתן, שהבן הבכור שלי היה, נלחם בצוק איתן בעזה, ולקח כמה ימים עד שקלטתי שהוא בעזה, זאת אומרת, כאילו, המוח שלי לא הסכים לעכל, אבל פתאום הבנתי, פתאום אני אומרת לבעלי, "תגיד, איפה משה?" אז הוא אומר לי, "הוא בעזה", והתגובה האינסטינקטיבית שלי הייתה, "סליחה, נראה לך מדינת ישראל, שאני ילדתי את הילד הזה, ואני גידלתי אותו, ועכשיו אתם לקחתם אותו, שלחתם אותו לעזה? נראה לכם?" ממש היה בי איזה רגע אחד של כעס וזעם, והרגע הבא אחריו, היה מה ששאלת, אמרתי, "רגע, אבל כל תפיסת עולמי, כאילו, זה הערכים עליהם גדלנו".
אלעד: גם הרגע הזה היה בסוף רגע נקודתי קטן של תחילתו של סימן שאלה, אבל הרגע הזה עבר מהר. במשפחת פרקש מ-עלי יש אמונה שלמה ומלאה בצורך הקיומי של שירות בצה"ל, ומבחינתם שירות בצבא הוא שווה ערך ללהיות ישראלי.
ניצה: אין עניין לגדל ילד גיבור צבאי, יש עניין לגדל ילד ערכי, שייך למדינה, מחובר, ציוני, תורם, עושה את המיטב שהוא יכול.
אלעד: נושא השוויון בנטל, ניצה אומרת, היה תמיד שם, הוא היה בסביבה, בשיח, אבל אלו היו דיונים כלליים, תיאולוגיים, לא נושא שהעסיק אותה או את הסביבה הקרובה שלה ביום-יום, וזה היה גם המצב בשבעה באוקטובר, משפחת פרקש הייתה פשוט עסוקה באותו יום בדברים אחרים.
ניצה: נכון, בעלי הוקפץ בשביעי לאוקטובר, הבת שלי הוקפצה בשביעי לאוקטובר, הבן הבכור היה בירח דבש באירופה, ועשה כל מאמץ לחזור לארץ, לקח לו כמה ימים, הבן השני לקח לו עוד כמה ימים גם להתגייס, כי צה"ל לא היה סגור על זה, מה לעשות איתו, למרות שהוא לוחם קרבי, היה שמה קצת בלגן, אבל הוא גם הצליח להתגייס, נכנס למילואים, ויש לי עוד בן שגר בתל אביב, הג'ובניק, המשיך בחייו, ונשארתי אני והבן הקטן השמיניסט, ממש באיזשהו הזיה, פשוט באמת, לבד בבית, במשך חודשים ארוכים בתוך המלחמה.
אלעד: השינוי, אצלה, היא אומרת, הגיע שנה אחרי, כששנה שלמה של שינה לא סדירה, פחד מצמית מכל דפיקה על הדלת, כששנה אחת כזו הסתיימה, אבל ניצה הבינה ששנה חדשה נוספת, בדיוק כזו, הנה, מתחילה שוב.
ניצה: תראה, בשביעי לאוקטובר הייתה תחושה, נראה לי שלכולנו, שזהו, הכל השתנה. העולם השתנה, העולם התהפך עלינו, ומה שהיה הוא לא שיהיה, והייתה גם איזשהי הבנה, וגם התחלנו לראות את זה שחרדים, שאומרים, "וואו, רגע, שנייה, מה קרה פה? גם אני רוצה לקחת חלק", וסיקרו את זה הרבה, ודיברו על זה הרבה, וזה נראה כאילו הולך לקרות משהו, והוא לא כל כך קרה, ולפני התמרון ללבנון, בעצם הגיעו צווי שמונה, כמעט לכל הקהילה שלנו, כבר כולם היו במילואים, והייתה איזושהי הפוגה, וחזרו הביתה. הבן שלי התחיל לשקם את העסק שלו, בעלי חזר לעבודה שלו, לתפקיד שלו, ואז הגיע צו שמונה נוסף, בתקופה של החגים, שחגים זה התקופה הכי משפחתית, הכי להיות ביחד, הכי להירגע, אנחנו שנה אחרי האירוע המזעזע שעברנו, ופשוט כולם נשלחו שוב לקרב, ובמקביל, באותם ימים ממש, אני שומעת שהממשלה מחוקקת, מעלה חוק, שקוראים לו "חוק גיוס", אבל שבעצם הוא מסדיר את אי הגיוס של החרדים, והדבר הזה מבחינתי היה פשוט בלתי נתפס, אני לא… איך יכול להיות הדבר הזה? עכשיו? כאילו, ברגע זה? כאילו, בואו, קצת טקט לפחות, תחכו שיגמר, שנרגע, איך יכול להיות שבזמן שכל הקהילה שלי, כולם, נעלמו הגברים מן הרחובות ממש, בפעם השנייה, בשנה, ובמקביל, הממשלה שנבחרה בקולות שלנו, תושבי עלי בחרו בממשלה הזאת, אנחנו הציונות הדתית, הממשלה הזאת נשענת על הקולות של הציבור הזה, איך יכול להיות שהם מחוקקים את הדבר הזה, ועכשיו? זה היה משבר מאוד מאוד קשה.
אלעד: זה היה רגע של תסכול, תסכול מובן, טבעי וניצה תיעלה את הרגשות האלה למקום שבו אנשים לא פעם פורקים תסכול וכעס. היא כתבה פוסט בפייסבוק. לא היה פוסט מתלהם, לא אגרסיבי, פוסט שמאוד ברור שהוא בא מכאב, פוסט שקרא לנבחרי הציבור, במיוחד מהציונות הדתית, לא לתת יד, לא לתת אצבע לחוק שפוטר חרדי מגיוס.
ניצה: אני תייגתי את כל שרי הממשלה והח"כים שאני מכירה באופן אישי, ופתאום התעוררה איזושהי מהומה, והייתה גם תגובה של הח"כים אלינו, וזה היה פוסטים בעיקר של נשים, כי הגברים כולם היו מגויסים, והנשים התחילו לכתוב, ממש באופן ספונטני, נשים שאני בכלל לא מכירה, וקיבלנו תגובה מהפוליטיקאים שלנו, שאמרו, "הופה, יש פה קמפיין של השמאל, שמטרתו להפיל את הממשלה, עכשיו הם התלבשו על סיפור חוק הגיוס", והתרעומת שהייתה בקרב הנשים, אנחנו ביטאנו רגש מאוד מאוד מאוד אותנטי, ודרישה מאוד אותנטית מהפוליטיקאים שלנו, שנבחרו בקולותינו, לא לעשות דבר שמנוגד לכל תפיסת עולמנו, ולא רק שעוד מקיימים את החוק הזה, עוד אומרים לנו, "אתם קמפיין של השמאל". זה… לא אהבנו, והתחלנו להגיב לזה, ואז גם מצאנו אחת את השנייה.
[מוזיקה]
אלעד: חסות אחת, וממש מיד חוזרים.
[חסות]
בלי תיאום ובלי ארגון מראש, כשניצה פרקש כתבה פוסט נגד חוק הגיוס לחרדים, ופירטה את הקשיים שלה כאמא ורעיה למשרתי מילואים בחזית, במקביל נכתבו פוסטים דומים על ידי עוד נשים מהציונות הדתית, התחיל שיח, התגבשה קבוצה, ואותן נשים, אמהות ורעיות, הקימו את "שותפות לשירות", תנועה שחברות בה היום כ-4,000 נשים. כשהן התחילו לדבר בינן לבין עצמן, לשתף את התסכול ואת הכאב, הן גילו תופעה מדאיגה. אותו חוסר שוויון בנטל, שבעבר, עבור חלקן, לא היה נושא אמוציונלי, בטח לא מפלג, הפך פתאום לכזה, בייחוד סביב הטענה של חלק מהחרדים שיש סתירה בין אמונה, בין דת, בין יהדות לבין שירות בצה"ל, והפילוג הזה הורגש אפילו עוד יותר, בתוך משפחות מעורבות, דתיים לאומיים וחרדים.
ניצה: כן, הדבר הזה לגמרי קורע משפחות, אני שומעת את זה מכל כיוון, אנשים ונשים שמספרים לי שהם הפסיקו ללכת לשמחות משפחתיות, ממש, לא מסוגלים לדבר אחד עם השני. נשים אצלנו, הרבה מהן עובדות, נותנות שירות בציבור החרדי בבני ברק, מרפאות בעיסוק, רופאות, אחיות, וממש… ומישהי שמלמדת במכללה חרדית, והיא אמרה לי "אני חשבתי להתפטר מתפקידי, לא הייתי מסוגלת להסתכל להם בעיניים, הרגשתי שאני עומדת שם והן בכלל לא מבינות מה עובר עליי, איזה לילה עבר עליי". ויש רגש מאוד מאוד עמוק של זעם. אגב, זה דבר שמאוד מאוד מדאיג אותנו, ואנחנו חושבות שגם הוא פגיעה בביטחון הלאומי. הרגש, הזעם הזה הוא לא טוב, אנחנו מסבירות את זה גם לפוליטיקאים, נגיד שתפתרו את זה פוליטית ותסדרו, ויופי, מה תעשו עם כל הזעם הזה? זה מפרק אותנו מבפנים, ממש.
אלעד: אז מהרגע הראשון אותן נשים הבינו שגם אם המטרה היא בסוף להביא את החברה החרדית להשתתף יותר בנטל, הדרך לשם לא יכולה להיות לעומתית, היא לא יכולה להיות בעימות, בטח לא עימות מגזרי. הכתובת הפכה להיות עבורן מאוד ברורה, נציגי הציבור, הפוליטיקאים, אותם פוליטיקאים שרבות מאותן נשים של "שותפות לשירות" הצביעו עבורם, אותם פוליטיקאים שאותן נשים שלחו אותם לכנסת.
ניצה: התחושה, שאנשים פה במדינת ישראל עוברים כבר חמש עשרה חודשים מלוויה ללוויה ללוויה ללוויה ומגיעים לניחומי אבלים, וכולנו בתוך הדבר הזה, ויש איזשהו ציבור שרובו, הוא לא יודע על מה אני מדברת, זאת אומרת הוא יודע שיש, זה אולי כואב לו ויש לו אמפתיה, אבל זה כאילו לא קשור אליו, הוא לא רואה את עצמו חלק מהדבר הזה ושיש לו איזשהו עניין, שיש פה איזה בעיה שהוא צריך לעסוק בפתרונה. הדבר הזה הוא בלתי נתפס.
אלעד: משם, מהפוליטיקה, הם יצאו לדרך, היה ברור שרק פוסטים בפייסבוק לא יעזרו, שצריך להגיע ישירות לאנשים שמצביעים, שיוזמים, שקובעים אם חרדים יגויסו, איך ומתי. צריך היה לדבר ישירות עם חברי הכנסת.
ניצה: פשוט התחלנו לפנות ולבקש לדבר איתם, והתחלנו לשבת אחד אחד, ולשאול א', "מה קורה? ספרו לנו מה התוכנית שלכם", וב', להתחיל להפריך את התוכנית הזאת ולהגיד, לחשוף את השקר, שאומרים שהולכים להעביר פה חוק גיוס, שיעשה שינוי דרמטי והיסטורי במעורבותם של החרדים בצה"ל, וכשאנחנו מתחילות להבין את העקרונות שביסוד החוק הזה, אנחנו מבינות שזה לא יביא אף חייל חרדי נוסף שישחרר את בעלי מהמילואים. זה לא חותר לשם בכלל.
אלעד: ואם בהתחלה חברי כנסת האשימו אותן שהן חברו לתנועות שמאל, שהן פועלות נגד הממשלה, אז בשלב הזה, לפחות חלק מחברי הכנסת, כבר האשימו את הנשים של "שותפות לשירות" בדברים חמורים אפילו יותר.
ניצה: קודם כל, בהתחלה הרבה שמענו, "אתם לא מבינות". "אתם לא מבינות את התמונה הרחבה", "אתם… משתמשים בכם", "אתם לא מבינות את הנזק של מה שאתם עושות", "אתם גורמות לירידה במוטיבציה של המילואימניקים", אמרו לנו שבגללנו התמרון בלבנון ירד בעצימות שלו, בגלל מה שאנחנו עושות, אמרו לנו את זה הרבה. זה היה אמירה מאוד קשה, ואנחנו מחינו נגדה מאוד, ממש בדמעות, איך אומרים לנו דבר כזה? בלתי נתפס, אבל בוא נגיד, בסוף יש טענה, שהיא טענה, בסדר? היא טענה לגיטימית, עד גבול מסוים, שהיא אומרת, "תקשיבו צריך תהליך, ככה זה התנהל במדינת ישראל 70 שנה, אי אפשר בוקר אחד, להפוך את כל החרדים להיות עריקים ועבריינים, זה לא הגון. בסדר? צריך פה תהליך", ואנחנו מסכימות לגמרי שצריך תהליך, אנחנו פשוט טוענות שבשביל שיקרה תהליך, צריך להיות incentive לחרדים. צריך להיות שינוי ב-incentive שלהם, כדי שהם יבואו. אם אתה ממשיך עם אותן הגדרות שהיו פעם, "נעשה יעדים, נעשה מכסות" הרי כבר שנים, היו יעדים ומכסות של גיוס חרדים. צה"ל לא עמד בהם, החרדים לא עמדו בהם, הישיבות לא עמדו בהם, אז מה זה יעזור לי שעכשיו תציב עוד פעם יעד, ועוד פעם תגיד לא, לא, לא, הפעם זה יקרה, הפעם נעשה את זה כמו שצריך. לא, והתחלנו פשוט לפרק אחת לאחת את הטענות, ויש באמת ח"כים שאמרו לנו, "וואלה, מעניין, לא הכרנו את זה ככה", כי החוק מוצג כאילו מטרתו ליצור שינוי דרמטי בגיוס החרדים. ולכן אנחנו פשוט, במידה מסוימת, גם קצת לימדנו את הח"כים איך אנחנו רואות את זה. אפילו ארגנו איזשהו כנס לחברי הקואליציה כבר לפני כמה חודשים, הזמנו את חברי הקואליציה, הבאנו אנשים שהם יוצאי צבא, יוצאי אגף אסטרטגיה ואגף כוח אדם, שגם בנו איזושהי הצעה רלוונטית לגיוס חרדים, ובעצם הזמנו את חברי הכנסת לבוא ללמוד, "בואו תשמעו עוד גישות, בואו תשמעו ניתוח אחר של המספרים". אתה יודע, אמר לנו שר בממשלה, "אנחנו רוצים לקדם ריבונות, בלי הקולות של החרדים, לא נוכל לקדם ריבונות", אז אמרתי לו, "תגיד, לריבונות לא צריך חיילים? לא צריך עוד חיילים? הסד"כ שלך היום מספיק כדי להחזיק ריבונות בכל השטחים של איו"ש, כדי שמה, את כל המעברי גבול? אתה תצטרך גם לזה עוד אנשים", אז אין אפשרות, אי אפשר לרוץ קדימה עם החלומות בלי להביא סד"כ, זה מאוד מאוד פשוט.
אלעד: למרות הקשיים, "שותפות לשירות" המשיכו לעבוד וניסחו מתווה גיוס, מתווה משלהם. לא צריך חקיקה עבורו, ניצה מסבירה, פשוט להתאים את המצב החוקי הקיים היום. הן רוצות שהצבא יתחיל כבר בתקשורת מול מלש"בים חרדים שיקבלו, כמו כולם, צו גיוס, באלפים. השיח, הן מבקשות, לא יתמקד במכסות גיוס, אלא להיפך, במכסות פטור. גיוס יהיה ברירת המחדל, פטור, היוצא מהכלל, הפוך ממה שקורה בעצם עכשיו. נשות "שותפות לשירות" מנסות לקדם משטר של סנקציות אישיות לחרדים שאמורים להתגייס ומסרבים, מנגד הטבות, למי שכן מצטרף לצה"ל. וגם מהצד של הצבא, הן אומרות, חייבת להיות התאמה של השירות עבור החיילים החרדים.
ניצה: תראה, זה מאוד מעניין. אנחנו רואים פער מאוד מאוד גדול בין הציבור החרדי לבין ההנהגה שלו. אנחנו גם מקיימות מפגשים עם נשים חרדיות, נפגשתי עם ראשי ישיבות ונפגשנו גם עם חרדים שעוסקים היום בגיוס. יש היום כמה עמותות חרדיות שעוסקות בהכנה של חברה חרדים לצה"ל, הן כבר פועלות. אנחנו נפגשות עם האנשים האלה והקול שאנחנו שומעות אומר "תקשיבו, יש ציבור לא קטן בקרב החרדים, שמבין שהשתנה פה משהו, והוא רוצה להיות שותף, הוא רוצה להיות חלק". "יותר מזה", אומר לנו הציבור החרדי, "מה שיעבוד פה, זה המנופים הכלכליים. אל תתפלפלו איתנו…" אתה יודע, הדתיים אוהבים להתפלפל, דיונים של בית מדרש. אנחנו באות להם עם פלפולים של הרמב"ם מ"הלכות מלכים", ו"עזרת ישראל מיד צר" ו"מלחמת מצווה", אומרים לנו החרדים, כשאנחנו מדברים איתם "תעזבו את זה אתם לא תנצחו אותנו בפלפולי בית מדרש. אנחנו בזה טובים לפחות כמוכם. מנופים כלכליים". בסוף הבחור החרדי מסתכל על החיים שלו, אומר, "אוקיי, אני רוצה להקים בית, אני רוצה לקנות דירה, אני רוצה הנחה במעונות, אני רוצה… אם אני יכול לקבל את כל זה בלי לעשות שום דבר, אז מה… למה שאני אקום ואלך? למה שאני אסכן את אורח חיי?" לדעתי, הרבנים שלהם מזהים את המגמה הזאת ואת ההתעוררות הזאת, והם פשוט עכשיו, מבחינתם, הם אצבע בסכר, הם רוצים למנוע, הם יודעים שברגע שזה ייפרץ, הם יאבדו שליטה.
אלעד: הפידבק הזה, שהן מקבלות מרבים בחברה החרדית, הרוח החדשה הזו שהן גילו שם, חיזקו עבורן את נקודת המבט שהמקום שבו הן צריכות להתמקד כדי להוביל שינוי, הוא למעלה, בקרב ההנהגה. הן נמצאות בקשר ישיר, גם עם חברי האופוזיציה. גם בכל מה שקשור לאופוזיציה, יש להן ציפיות ויש להן דרישות, אבל עיקר האכזבה מגיעה מהקואליציה, בייחוד מנציגי הציונות הדתית. "הם הפוליטיקאים שלנו", ניצה אמרה בשיחה כמה פעמים, "הם טוענים שהם מבינים, הם טוענים שהם חווים את הנטל הזה מאוד מקרוב".
[הקלטה] דוברת: "כשאני שומעת שתורה וצבא זה שני דברים שסותרים, זה פשוט כואב לי, ממש פיזית, זה כואב לי, לא רק לי, זה כואב לציבור שלי, כי מבחינתנו, המלחמה היא מלחמת מצווה."
[הקלטה] דובר: [בקול שבור מבכי] "אבות לילדים רבים, דתיים וחילונים, בני קיבוצים ובני התיישבות, מלוויה ללוויה, משבעה לשבעה, פוגשים את כל עם ישראל, אבל לא ניתן להתעלם מכך שהציונות הדתית, משלמת מחיר בצורה לא פרופורציונלית לחלקה באוכלוסייה."
אלעד: אבל למרות הכל, העובדה היא שבסוף הם משתפים פעולה, משתפים פעולה עם החקיקה. מבחינת ניצה, ומבחינת נשים דתיות לאומיות רבות אחרות, הן נמצאות ממש בתוך משבר פוליטי, משבר זהותי.
ניצה: במקור אני מצביעת מפד"ל, אני, מגיל 15 פעילה במפד"ל, ושאחר כך הפך להיות הבית היהודי, והסיפור הזה קרס, הוא לא קיים יותר, והוא חסר לי. כרגע הייצוג הפוליטי שלי, ושל הרבה מאוד אנשים שאני מכירה, הוא בממשלה הזאת, אבל זה לא מושלם. והיום לציבור הדתי לאומי, זאת הממשלה שלו, וגם שלי. אין לי ממשלה אחרת, אין מישהו אח… אני לא רואה איזה אלטרנטיבה או חלופה, ולכן אני מרשה לעצמי להעיר לה, כשהיא פועלת באופן שנראה לי לא הגיוני ולא לגיטימי, ואנחנו מרגישים שהם הולכים על הדבר הלא נכון, על ההימור הלא נכון. הברית עם החרדים היא כרגע מאוד מאוד חשובה לממשלה הזאת, לממשלה יש אינטרס לשמר את הברית הזאת כדי לקדם את האג'נדה שלה, ואנחנו אומרים, זה נחמד, זה בסוף עולה לנו בדם, וזה בדם של הילדים שלנו וזה בחיים השוטפים, גם מי שחי וחוזר בחיים וחוזר בריא ושלם מהקרב, המחירים על המשפחות הם עצומים, זה תופעות ש… בוא נגיד, מדינת ישראל עוד לא התחילה, אפילו, להבין מה קרה פה מבחינת ההשפעה של הגיוס הזה על הילדים שלנו, על המשפחות, על הילדים שלהם, זה הולך להיות אירוע מטורף לשנים רבות, ואנחנו חייבים לעצור אותו.
אלעד: שלשום, נשות "שותפות לשירות" היו בבית הנשיא. הן ממשיכות לנסות לרתום את כל מי שאפשר, וגם אם כרגע נראה שסוגיית השוויון בנטל נוטה לכיוון מסלול שלא יפתור את חוסר השוויון, אלא ינציח אותו, ניצה מאמינה. מאמינה שהפעילות של קבוצת הנשים הדתיות, הפעילות הזאת בסוף תצליח לשנות את המסלול.
ניצה: אני תמיד אופטימית [צוחקת] כן, אני חושבת, אני עוסקת באסטרטגיה, אז אני מסתכלת על מגמות, ארוכות טווח. אני אומרת שאין אף אדם בעולם, שלפני מאה שנים היית שואל אותו "מה יקרה לעם היהודי?" היה יכול לחזות את כל מה שקרה במאה השנים האלה. אז אני מסתכלת על פרספקטיבה של מאה שנה, ואני חושבת שאנחנו במגמה טובה. כרגע אנחנו במצב מאוד שפל וירוד, אבל המגמה היא חיובית, ואנחנו נתרומם, ואנחנו נהיה חזקים, ויהיה טוב, אבל אנחנו צריכים לקרב את הטוב הזה ושיהיה כבר עכשיו, ושיכאב כמה שפחות עד אז, ושנשלם כמה שפחות מחירים עד אז, ושנעשה את זה נכון.
[מוזיקה]
אלעד: ניצה פרקש, תודה רבה.
ניצה: תודה רבה לך.
אלעד: וזה היה "אחד ביום" של N12, אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו רום אטיק, תחקיר והפקה עדי חצרוני שירה אראל ודניאל שחר, על הסאונד יאיר בשן, שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.
אני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן גם מחר.
[מוזיקה מסתיימת]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments