אחד ביום - המהפכה המשפטית שלא הכרתם

אולי פספסתם, אבל ממש לאחרונה צומצמה הלכת אפרופים. הלכה, שכשמלמדים אותה בשיעור דיני חוזים בתואר למשפטים - הכיתה פתאום מתעוררת לחיים. הפעם, אנחנו עם הפרופסור למשפטים יובל פרקצ'ה, מומחה לדיני חוזים ולניתוח כלכלי של המשפט מאוניברסיטת בר־אילן, כדי להבין איך ולמה, הלכה שעוסקת באופן שבית המשפט יכול לפרש חוזה - מעוררת מחלוקת משנות ה-90 ועד היום.

---

‏תאריך עליית הפרק לאוויר: 14/01/2026.

‏[חסות]

‏[מוזיקת פתיחה]

‏אלעד: היום יום רביעי, 14 בינואר, ואנחנו "אחד ביום" מבית N12. אני אלעד שמחיוף, ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו. סיפור אחד ביום, בכל יום.

‏צוות "אחד ביום" נמצא במצב רוח מצוין, כי התבשרנו שבפעם החמישית ברציפות זכינו בתואר פודקאסט האקטואליה של השנה בתחרות אתר גיקטיים. כיף גדול. זה מאוד משמח, מאוד מרגש אותנו, אז בהזדמנות הזאת, תודה לכם, המאזינות והמאזינים, על זה שאתם איתנו ולאלו שהצביעו בכלל. כבונוס, בעקבות הזכייה ובגלל המצב רוח המצוין תרשו לי לשתף אתכם בסיפור אישי. [מוזיקת רקע] בשנת 2009 למדתי משפטים באוניברסיטה. עכשיו אני אומר 'למדתי', וזה עלול להישמע מעט יותר ממה שזה היה, כי… לא ממש למדתי. בשנה ג', למשל, קיבלתי עבודה שנתית באיזה מקצוע, וכשניסיתי לפתוח במחשב תיקייה תחת השם "עבודה שנתית בדיני משהו" המחשב הודיע לי שהתיקייה הזו כבר קיימת. ככה קלטתי שבעצם עשיתי את אותו קורס שנה קודם, ולא זכרתי. אז הבנתם. אבל היי, לפחות יש לי תואר. עכשיו, הסיבה שאני מספר לכם את זה, כי היה שיעור אחד, אחד, שכולם מסביב אמרו לי שאסור לי בשום פנים ואופן לפספס. כולם אמרו לי שהוא שיעור חשוב, שהוא שיעור קריטי, וזה היה השיעור על הִלכת אַפְּרוֹפִים.

‏פרופ' פרוקצ'יה: תראה, יש הרבה שיעורים שאני אוהב להעביר, אבל אה… אבל זה… זה אני חושב אחד השיעורים ה… ככה, המוצלחים בדרך כלל, כי הוא באמת מעניין, כן, הוא נוגע בשאלה מעניינת, והדילמה שהוא מעורר היא דילמה שהיא באמת מעניינת, וגם הסטודנטים, ככה, נכנסים לעניין באופן ממשי. אתה מקבל אה… תגובות אה… חזקות ולפעמים אמוציונליות ממש לסטודנטים.

‏אלעד: פרופסור יובל פרוקצ'יה, הוא לא לימד אותי, אמנם, אבל הוא כן מלמד את הלכת אפרופים. בכל זאת הוא פרופסור למשפטים באוניברסיטת בר אילן, הוא עוסק בדיני חוזים ובניתוח כלכלי של המשפט, וכששאלתי אותו אם זה רק אני, או שבאמת השיעור של הלכת אפרופים הוא שיעור מיוחד, פרופסור פרוקצ'יה לגמרי הסכים.

‏פרופ' פרוקצ'יה: דיני חוזים זה באמת לא תחום שבדרך כלל מעורר הרבה מאוד מחלוקת, בטח לא מחלוקת ברמה הציבורית, ככה שמערבת גם כוחות פוליטיים. החריג האחד לכלל הזה, הוא באמת כל מה שקשור לפרשנות חוזים ולהלכת אפרופים.

‏אלעד: אז כן, יש סטודנטים שנעים בשלב הזה בחוסר שקט בכיסא, יש בכיתה מחלוקות, לפעמים ריבים, אבל זה כלום, זה כלום לעומת מה שעשתה הלכת אפרופים בשבועות ובימים האחרונים בדיונים בכנסת.

‏[הקלטות]

‏חבר הכנסת גלעד קריב: "החוק הזה מנקז לתוכו את כל היסודות הרעים, הבאושים, של המהפכה המשטרית שהוביל השר לוין."

‏שר המשפטים, יריב לוין: "אנחנו מקדשים היום את רצון האדם, את רצון הצדדים לחוזה ולא את רצון השופט. כיבוד זכויות הפרט במקום דיקטטורה שיפוטית."

‏חבר הכנסת שמחה רוטמן: "מדובר באחד הצעדים המשמעותיים ביותר להחזרת השפיות למערכת המשפט הישראלית, ולתיקון ההפיכה המשטרית. כן. כן. הפיכה משטרית, שהייתה במדינת ישראל, שביצע אותה אהרון ברק."

‏אלעד: הלכת אפרופים, החלטה שקיבל בית המשפט העליון באפריל 1995 הובילה 30 שנה אחר כך לריבים וצעקות בכנסת. הובילה לחוק שקידם שר המשפטים וראש ועדת החוקה. היא הובילה לטענות שביטול שלה ינקה את מערכת המשפט, ומנגד לטענות שהביטול שלה יהרוס את מערכת המשפט. ובעיקר היא הובילה סטודנט בינוני מינוס למשפטים בדימוס לעשות פרק שלם של "אחד ביום" על הדרמה הגדולה בעולם דיני החוזים.

‏אז נתחיל בחוזה. רגע שיכול להיות משמח, חיובי. חוזה הוא הרגע שבו אנחנו קונים או שוכרים דירה. רגע שבו אנחנו מוכרים או משכירים אותה. חוזה זה הרגע שבו מתחילה שותפות חדשה, שנמכר או נקנה משהו. אלא שחוזה, ואני לא מחדש ממש, חוזה הוא המנגנון שאמור לדאוג למצב שבו הרגע המשמח הזה הופך, אולי, לריב בין הצדדים.

‏פרופ' פרוקצ'יה: בוא נניח שאנחנו כורתים חוזה למֶכֶר של שולחן. כן? אז יובל צריך להעביר שולחן לאלעד בתמורה לאיזשהו מחיר. עכשיו, החוזה, מבחינת הלשון שלו, כל מה שהוא אומר זה "שולחן". ואנחנו מגיעים לבית המשפט, ויש בינינו מחלוקת פרשנית על איזה שולחן מדובר. האם מדובר בשולחן, כן, אוכל? אתה טוען שמדובר בשולחן אוכל, אני טוען שמדובר בכלל בשולחן פינג פונג.

‏אלעד: חוזה, בהגדרה שלו, הוא לא יהיה מושלם. אי אפשר מראש הרי לחשוב על כל תרחיש אפשרי, וגם השפה היא בסוף מוגבלת, ולכן לא פעם בית המשפט נדרש לקבוע, למשל, מה זה בעצם שולחן.

‏פרופ' פרוקצ'יה: אז אם הפרשנות מוגבלת ללשון, אז זה בכלל לא ברור מי צודק, כן? אז כל מה שהחוזה אומר על פי לשונו זה "שולחן". אני אומר שזה שולחן מסוג א'. אתה אומר שזה שולחן מסוג ב'. לבית המשפט בעצם, בנסיבות האלה, אין יכולת להכריע פרשנות של מי מאיתנו משקפת את הכוונה האותנטית שהייתה לנו במועד כריתת החוזה. אבל עכשיו, בוא נניח, למשל, שאני יכול להראות לבית המשפט שאני… יש לי חנות לממכר של שולחנות פינג פונג. זה מה שאני עושה, זה מה שתמיד עשיתי זה מה שאני תמיד אעשה, ואני מציג את העובדה הזאת לבית המשפט. ראיה מהסוג הזה היא ראיה שבאה מתוך הנסיבות. היא לא באה מתוך הלשון. כן? הלשון לא אומרת שום דבר על השאלה איזה חנות יש לי. אבל זה דבר שיכול מאוד להעיד על השאלה למה אנחנו התכוונו בלשון, כאשר אנחנו כתבנו את החוזה הזה. כן? הנסיבות כאן נדרשות. הראיה הנסיבתית הזאת נדרשת כדי לשבור את התיקו הזה, כן? כדי לתת לבית המשפט אינפורמציה שהלשון כשלעצמה לא… לא הייתה יכולה לתת לו.

‏אלעד: יפה. אז זה היה המצב המשפטי בישראל. אם יובל ואני היינו חותמים על חוזה למכירת שולחן, ואם היינו מגיעים לבית המשפט, החוזה עצמו לא היה מלמד את השופטים המון. אבל אם ליובל הייתה חנות לשולחנות פינג פונג, השופט בשלב הזה היה תוקע בי מבט מוזר, ומכריע בשפה שיפוטית שאני די טמבל, כי אני הייתי אמור להבין מהנסיבות שיובל התכוון למכור לי שולחן פינג פונג.

‏פרופ' פרוקצ'יה: אז קודם כל, עקרון היסוד של הדינים האלה, הוא שהמטרה היסודית שבית המשפט שואף אליה, הוא באמת להתחקות אחר הכוונה האמיתית של הצדדים, כן? אם יש שתי אפשרויות פרשניות, הוא צריך לנסות לבחור את החלופה שמשקפת את הכוונה של הצדדים, כפי שהיא הייתה באמת במועד הכריתה. עכשיו, איך הוא… איך הוא מגיע לתשובה הנכונה? אז הוא צריך להיעזר באיזשהן ראיות, והראיות האלה יכולות לבוא משני מקורות פוטנציאלים. אז מקור אחד זה הלשון, כן? הוא… אם החוזה הוא כתוב אז הוא יכול לקרוא את החוזה ולנסות לדלות מתוך הלשון שלו את התשובה הנכונה, והמקור השני הוא מקור שקוראים לו בשם הקיבוצי "נסיבות", שזה בעצם כל אינדיקציה שהמקור שלה איננו בלשון, שיכולה להעיד על הכוונה הזאת של הצדדים.

‏אלעד: הפרקטיקה, וגם החוק, קבעו שיש היררכיה. יש היררכיה בין מה שכתוב בחוזה, לבין השאלה מה הנסיבות שהובילו ליצירה של החוזה הזה. זו פרקטיקה שנקראת גם "תורת שני השלבים".

‏פרופ' פרוקצ'יה: הייתה תפיסה שהייתה מיועדת להקנות מעמד בכורה ללשון. והיא אמרה, כשבית המשפט ניגש לשאלה הפרשנית, הוא קודם כל שואל את עצמו האם אפשר לפתור את השאלה הזאת מתוך הלשון עצמה, בלבד, מבלי להיעזר באיזשהן נסיבות, ורק אם הלשון לא מייצרת תשובה מספקת, רק אז מותר לבית המשפט לפנות אל הנסיבות ולהיעזר בהן כדי לפתור את השאלה.

‏אלעד: פרופסור פרוקצ'יה הסביר, וזה הסבר מצוין אז אני אגנוב אותו, שהשופטים בדקו קודם את הטקסט, ורק אם נתקעו בטקסט רק אז בחנו את הקונטקסט, את ההקשר הרחב יותר שבו החוזה נחתם. זה לא שלשון החוזה מנצחת את הנסיבות. כשבחנו את החוזה בשלב הראשון, השופטים היו צריכים להתעלם מהנסיבות לגמרי. ואז, אז הגיע לבית המשפט התיק של מדינת ישראל וחברת הנדל"ן אפרופים. וזה קרה כשבחסות העלייה מברית המועצות, המדינה רצתה לבנות הרבה יחידות דיור ומהר.

‏פרופ' פרוקצ'יה: ואז, היא יוצאת עם איזה תוכנית תמריצים כזאת, שאומרת שמי שמשתתף בתוכנית יוכל למכור את הדירות שהוא בונה למדינה באיזשהו מחיר יחסית גבוה, כאן, כן, בדרך שמבטיחה לקבלנים האלה איזשהו רווח אם הם משתתפים בתוכנית הזאת, אבל, אה… כדי לקבל את המחיר הגבוה הזה, הם צריכים לעמוד בלוחות זמנים. ואז מה שנקבע שם, זה שאם קבלן מאחר בהשלמת הבנייה או בשחרור הדירה לשוק, אז המחיר שתשלם לו המדינה, עבור הדירה הזאת, ילך וייעשה יותר נמוך. עכשיו, מכיוון שכל הדבר הזה נעשה בבהילות מאוד גדולה, אז החוזה נכתב, ככה, בצורה לא… לא מאוד זהירה. פשוט עשו את הדברים האלה מאוד מהר. ומה שקרה שם, זה שהקנס הזה שהוטל על מי שמשלים את הבנייה באיחור, על פי הלשון של החוזה, הקנס הזה הוטל רק על קבלנים שמאחרים בהשלמת הבנייה באזורים גיאוגרפיים מסוימים, והוא לא הוטל על קבלנים שבונים באזורים גיאוגרפיים אחרים.

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: הייתה מחלוקת. חברת אפרופים איחרה במועד הבנייה, אבל הטקסט בחוזה לא היה מאוד ברור בכל מה שקשור למה עושים במקרה של איחור שלה. אפרופים טענה בבית המשפט 'תסתכלו על החוזה, לפי מה שכתוב, למרות האיחור אנחנו צריכים לקבל את כל הכסף'. המדינה אמרה 'בגדול כן, הטקסט אולי מעורפל, אולי הוא חסֵר, אבל לזה התכוונו. ברור שרצינו שקבלנים יבנו דירות מהר, אז ברור שאיחור של אפרופים יגרור אחריו קנס'.

‏פרופ' פרוקצ'יה: בדיוק. לא רק שהתכוונתי, אלא שזאת הדרך הנכונה להבין את הכוונה המשותפת של הצדדים. מכיוון שהצדדים הבינו שהמטרה של התוכנית הזאת היא לייצר, מצד אחד, לתת מצד אחד גֶזֶר לקבלנים, לתת להם איזשהו פרס אם הם משתתפים בתוכנית, אבל מצד שני גם להשתמש במקל אם הם לא עומדים בלוחות הזמנים.

‏אלעד: הוויכוח המשפטי הזה הגיע בסוף לבית המשפט העליון, הרכב של שלושה שופטים, השופטים מצא, לוין ואהרון ברק. ואם הם היו שופטים על סמך התפיסה הדו שלבית, זו שקודם כל בוחנת את הלשון של החוזה, ומתעלמת מהנסיבות, אז הטיעון של אפרופים, שלפיו מה שהמדינה טוענת לא כתוב בחוזה, זה היה הטיעון המנצח.

‏פרופ' פרוקצ'יה: בדיוק. זאת, זאת באמת הייתה העֶמדה של שופט המיעוט. כן? שהלשון פה, אי אפשר ללמוד ממנה בשום דרך שמוטלת סנקציה על החברה הקבלנית בנסיבות שבהן אפרופים איחרה בהשלמת הבנייה, ולכן בזה, בזה מסתיים הסיפור, אנחנו לא עוברים לבחינת הנסיבות.

‏אלעד: אז זהו, השופט מצא, הוא הלך לפי לשון החוזה, אבל הוא היה בדעת מיעוט, לוין וברק היו בדעת הרוב, והם קיבלו החלטה אחרת.

‏פרופ' פרוקצ'יה: אומר הנשיא ברק 'תשמעו, מה בעצם התפקיד של בית המשפט כאשר הוא מכריע בשאלות פרשניות? מה שהוא מנסה לעשות זה להתחקות אחר הכוונה האמיתית של הצדדים במועד כריתת החוזה. זה תפקידו. מה הוא צריך לעשות כדי לעשות את תפקידו באופן נאמן? הוא צריך שתהיה לו אפשרות להסתכל על כל הראיות שיכולות לשפוך אור על הכוונה הזאת, לא משנה מאיפה הן באות. כן? אז הוא צריך שתהיה לו אפשרות לראות גם את הראיות שבאות מתוך הלשון, גם את הראיות שבאות מתוך הנסיבות, לתת לכל אחת מהראיות האלה את המשקל שנכון, לפי דעתו, לתת להן. ועל הבסיס הזה לתת את הניחוש הטוב ביותר שלו ביחס לחלופה שמשקפת את התשובה הנכונה, את הכוונה האמיתית של הצדדים במועד הכריתה'.

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: בדעת הרוב, הנשיא ברק ביטל את תורת שני השלבים ואיחד אותם בעצם לשלב אחד. הלכת אפרופים היא ההחלטה הזו. הפרקטיקה החדשה אמרה ששופט לא יבחן קודם, או רק, את לשון החוזה, אלא את כל המכלול, ביחד. השופט ישאל במקביל, אם כתוב בחוזה איזה שולחן אני קונה מיובל, וגם ישאל אם יובל הוא במקרה מוכר רהיטים או מוכר שולחנות פינג פונג.

‏פרופ' פרוקצ'יה: נכון. אז אומר בית המשפט 'אל תחסמו אותי מלראות חלק מהראיות. אם אתם רוצים שאני אוכל לעמוד על הכוונה נכון, שאני אוכל לבצע את תפקידי נכון, אז תנו לי לראות את כל מה שיכול להיות רלוונטי. אל תחסמו אותי מלראות חלק מהראיות הרלוונטיות, כי אז זה ירחיק אותי מהאמת ולא יקרב אותי אליה'.

‏אלעד: אתם כבר יכולים להניח שלא כולם חשבו שהלכת אפרופים היא צעד בכיוון הנכון. גם עורכי דין, גם שופטים, גם שופטי עליון, מתחו עליה ביקורת, והוויכוח שהתחיל ב-1995 הגיע עכשיו, אולי, להכרעה.

‏אבל קודם חסות אחת וממש מיד חוזרים.

‏[חסות]

‏אלעד: כשהנשיא אהרון ברק והשופט דב לוין קבעו שצריך להסתכל על חוזה באופן הוליסטי, שלם, טקסט וקונטקסט, הם יצרו את הלכת אפרופים. אהרון ברק עצמו הסביר שלא מדובר במהפכה בחיפוש אחרי כוח לבית המשפט, אלא הדרך של שופט לקבל יותר כלים בניסיון להגיע לאמת. ברק הסביר, הוא דיבר על תרחיש היפותטי שבו שני אנשים מסכמים ביניהם דיל על טרקטור, אלא שהם קראו למכונה הזו בכלל בשם אחר.

‏פרופ' פרוקצ'יה: זאת דוגמה שידועה בכינוי שלה "הסוס והטרקטור". כן. אז דמיין לעצמך שני חקלאים שכורתים חוזה למכר של טרקטור, אבל בלקסיקון הפנימי ביניהם הם קוראים לטרקטור הזה סוס. ואז ב… בלשון של החוזה מה שנכתב זה ש-א' ימכור ל-ב' סוס. ואז הם מגיעים לבית המשפט. אחד טוען שמה ש-א' צריך להעביר ל-ב' זה סוס, השני טוען שמה ש-א' צריך להעביר ל-ב' זה טרקטור. כן? אז אומר הנשיא ברק הרי זה אבסורד שבית המשפט, כן? בית המשפט רואה לפניו את החוזה הזה והוא צריך להגיע לכאורה למסקנה שהלשון הטבעית של החוזה מצביעה על כך שהחוזה הוא למכר של סוס, ולא לשום דבר אחר. אז צריך ללכת ל… לא יודע, לגן החיות, למצוא סוס ולמצוא דרך להעביר אותו ל… לרוכש. אומר הנשיא ברק, אם לצד השני יש אופציה לשכנע את בית המשפט שכאשר הם אמרו סוס, הם בעצם התכוונו לטרקטור, אז זה בעצם, זה… זה אבסורד שבית המשפט יורה על כך שמה שיועבר זה סוס. מכיוון שזה… זאת לא כוונת הצדדים, זה לא מה שהצדדים התכוונו לעשות, וזה, אם בית המשפט יקבע דבר כזה, אז הוא יחטא לתפקידו. הוא יבצע פעולה שאיננה פרשנות אמיתית של מה שהצדדים התכוונו לעשות במסגרת החוזה.

‏אלעד: זה הטיעון בעד. למה להגביל מראש את השופט? למה לקחת ממנו כלי שיכול להוביל אותו לאמת? למה מראש להגיד לשופט שהוא לא רשאי לבחון אם סוס זו בעצם מילת קוד לטרקטור, או למה לאסור על שופט לשאול את יובל אם יש לו חנות לשולחנות פינג פונג, כשאני בכלל רוצה שהוא ימכור לי שולחן אוכל מעץ מלא? אלא שהלכת אפרופים גררה עליה לא מעט ביקורת. דבר ראשון היו מי שטענו שהיא פשוט מנוגדת לחוק. החוק הוא שקבע את תורת שני השלבים, הוא זה שקבע את ההיררכיה בין הטקסט לבין הקונטקסט. אבל היו עוד ביקורות.

‏פרופ' פרוקצ'יה: הייתה גם איזושהי טענה, שהיא יותר במישור המדיניות, והטענה הזאת היא שהיה משהו בהלכת אפרופים ש… לפחות יצר את התחושה שהוא מזמין את בתי המשפט בהמשך לעשות שימוש מאוד ליברלי, מאוד שכיח, בנסיבות, כמקור לפרשנות של החוזה, וזה על חשבון המעמד של הלשון. כי מה בעצם בית המשפט עושה? כן? נניח שבית המשפט מנסה עכשיו לעמוד על התכלית של החוזה, אז איך הוא בעצם יודע מהי התכלית הזאת, כן? אז, כן? אז מגיעים, מגיעים לפניו שני צדדים, הוא לא מכיר אותם, כן? ההיכרות שלו איתם היא מאוד מוגבלת. הרבה פעמים היכולת שלו לעמוד על התכלית הזאת, באופן נכון ומדויק, מצריכה איזושהי מומחיות שאין לבית המשפט. בית המשפט לא יכול להיות מומחה לכל דבר בעולם, ואז לפעמים הוא יכול להבין את התכלית הזאת לא נכון. וצריך לזכור גם, שכאשר כבר התפתח סכסוך, והצדדים הגיעו לבית המשפט, אז כל אחד מנסה לשכנע את בית המשפט שהתכלית של החוזה היא תכלית אחרת. אז קל מאוד לראות איך בסיטואציה כזאת, בית המשפט יכול לטעות, כאשר הוא מסתמך על הנסיבות.

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: בפסק דין שנקרא "ארגון מגדלי הירקות", דיון שגם אמא של פרופסור יובל פרוקצ'יה, השופטת איילה פרוקצ'יה, השתתפה בו, רוב השופטים פסקו לפי הלכת אפרופים, אבל השופטים גרוניס וחשין הם פסקו נגד ההלכה. הטענה הייתה שאפרופים יכולה להפוך את בית המשפט כאילו הוא בעצמו עוד צד לחוזה. היו טענות, כמו של פרופסור דניאל פרידמן, שהלכת אפרופים היא הליכה רחוק מדי, שיש חוזים שבהם הלשון מאוד ברורה, שלא צריך בהם לבדוק בכוח גם את הנסיבות. היו מי שטענו, כמו פרופסור גבריאלה שלו, שהפרקטיקה הזו מעניקה תפקיד חשוב מדי לבית המשפט, היא פוגעת בעיקרון חופש החוזים. עורכי דין יצאו נגד הלכת אפרופים, הם אמרו שהיא פוגעת בתחושת הוודאות של איך מפרשים חוזה. והיו גם טענות קשות שהגיעו מהמגזר העסקי.

‏פרופ' פרוקצ'יה: תחשוב, למשל, על שני אה… תאגידים גדולים ש… שכורתים כזאת עסקת ענק. אוקיי? עכשיו, מכיוון שיש הרבה מאוד כסף שמוטל על הכף, לתאגידים האלה מאוד מאוד חשוב להבטיח שהם שולטים בתוצאה המשפטית של החוזה הזה. כן? שהם, שהחוזה שהם כורתים, הם יודעים לצפות מה… מה הוא יגיד, מה הוא יאמר, מה תהיה התוצאה המשפטית שלו ב… בנסיבות השונות שיכולות להתגלגל. אז בלשון הם יכולים באופן יחסי לשלוט, כן? הם יכולים להחליט שהם משקיעים הרבה מאוד משאבים בכתיבה של לשון מאוד מפורטת, וזהירה, ומדוקדקת, וככה שמגינה על האינטרסים החיוניים שלהם. ועל מה הם לא שולטים? הם לא שולטים על השאלה מה הם הנסיבות, שבית המשפט בעתיד, עשוי לראות אותן כנסיבות רלוונטיות להכרעה של איזושהי שאלה פרשנית. כן? אז הלכת אפרופים ש… שנתנה משקל, בעצם, לא מוגדר לנסיבות, אפשרה לבית המשפט להפעיל שיקול דעת פֶּר מקרה, ביחס לשאלה באיזה נסיבות להתחשב, ומה יהיה המשקל שלהם. זה דבר שהזריק איזושהי, איזושהי מידה של חוסר ודאות ל… לחוזים האלה הגדולים, שתאגידים גדולים כרתו.

‏אלעד: עם הזמן, ובמיוחד אחרי שהנשיא אהרון ברק פרש, בית המשפט העליון התחיל לזוז הצידה מהלכת אפרופים. לא תמיד שופטים כבר בחרו ללכת לפי הפרקטיקה המשולבת. היו מקרים שבהם הם בחרו לבחון רק את הטקסט, את הלשון, בלי להיכנס בכלל לשאלת הקונטקסט, שאלת הנסיבות.

‏פרופ' פרוקצ'יה: הביטוי שמשתמש בו בית המשפט הוא ש"לא כל החוזים נולדו שווים". שזה בא לומר, לחוזים מסוגים שונים צריך להתאים כללי פרשנות שונים. אז למשל, כאשר מדובר בחוזה עסקי גדול, מהסוג שתיארתי קודם, שיש בו לשון מאוד זהירה ומפורטת, וככה, שנכתב בצורה מושכלת ועם ייעוץ משפטי מ… מהותי וממשי, אז בחוזים מהסוג הזה המעמד של הלשון יהיה מעמד אה… מאוד דומיננטי, והמעמד של הנסיבות יהיה מעמד מינורי. ולהפך, כן? אז למשל, אם מדובר בחוזה, נניח, שאדם מן היישוב כורת עם חברת תקשורת, או עם בנק, שזה חוזה שבדרך כלל הוא בכלל לא קורא אותו, והוא לא יודע מה כתוב בו. אם הוא היה מנסה לקרוא אותו, הרבה פעמים הוא לא היה מבין מה כתוב שם, מכיוון שזה כתוב בשפה בלתי קריאה, אז חוזים מהסוג הזה המעמד של הלשון יהפוך להיות למעמד אה… יותר מינורי, ולעומת זאת לנסיבות יינתן מעמד יותר משמעותי.

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: בכל כמה שנים הגיעה איזו פסיקה, או אירוע, ונשאלה השאלה אם הלכת אפרופים מתה. לא פעם השאלה הזו הייתה מלוּוה בדרמה סביבה. הלכת אפרופים נתפסה כמאוד חשובה, אפילו כסמל, סמל לדיון על אקטיביזם שיפוטי, וחלק מהמורשת של אהרון ברק. ב-2011 למשל, חבר כנסת מהליכוד, שמו יריב לוין, יזם תיקון לחוק, שלכאורה היה אמור להחזיר את תורת שני השלבים, לבטל את אפרופים. 'הכנסת הוכיחה שכאשר בית המשפט העליון קובע הלכה שאינה במקומה, אנחנו יכולים להתערב, מסוגלים להתערב, ויכולים לתקן'. לוין אמר, וחגג אז.

‏פרופ' פרוקצ'יה: מה שקרה שם, זה שהאופן שבו ההצעה נכנסה לוועדת "החוקה חוק ומשפט" והאופן שבו היא יצאה משם, ובסופו של דבר הנוסח שהתקבל בסופו של התהליך, הנוסחים האלה היו מאוד שונים זה מזה, ובסופו של דבר, הנוסח שהתקבל היה נוסח שלא באמת שינה על פי לשונו, הוא לא באמת, הוא לא באמת הפך את הלכת אפרופים כפי שהתכוון חבר הכנסת לוין. ולכן הוא באמת, זה היה תיקון שלא באמת שינה את ה… את ההלכה הזאת, אה… ברמה המהותית.

‏אלעד: הלכת אפרופים נשארה. ועכשיו, שוב, יריב לוין, הפעם הוא כבר שר המשפטים, יזם הצעת חוק שלכאורה תבטל אותה. הצעת חוק שבימים האחרונים עברה שלוש קריאות בכנסת.

‏פרופ' פרוקצ'יה: החוק המתוקן עכשיו פותח בַּעיקרון שאומר שלצדדים נתונה הזכות, נתון הכוח, לקבוע את הכלל הפרשני שיחול בעניינם. הם יוכלו לומר מה יהיה הכלל הפרשני, הם יוכלו לומר איזה ראיות תהיינה קבילות, איזה ראיות לא תהיינה קבילות לצורך השאלה הפרשנית, וזה דבר שעכשיו קבוע בחוק במפורש. התיקון לחוק לא מסיים בזה, אלא הוא ממשיך ואומר, שבכל חוזה עסקי, בית המשפט יכריע בשאלה הפרשנית אך ורק על פי הלשון ולא על פי הנסיבות, וזה בכפוף לאיזשהם חריגים מאוד נדירים.

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: החוק החדש הוא די קצר. הוא עוסק רק בחוזים עסקיים. הוא קובע שהעדיפות הראשונה שלפיה בית המשפט יבחן חוזה היא אם הצדדים הסכימו על איך צריך לפרש אותו. אם הם לא הסכימו מראש, אז השופטים יקבעו לפי מה שכתוב בחוזה, לפי הטקסט. לסעיף הזה יש שני חריגים. אם לשון החוזה מובילה לתוצאה שלא מקובלת על הדעת, או אם עולה סתירה בתוך החוזה. רק בשני המקרים האלה, רק בהם, יוכל בית המשפט גם לפרש את הקונטקסט, את הנסיבות.

‏פרופ' פרוקצ'יה: אבל בכל סיטואציה, בסיטואציות המרכזיות שבהן הבעיה היא פשוט שיש עמימות בלשון, בכל המקרים האלה, בית המשפט נדרש לפרש את החוזה אך ורק על פי לשונו ולא על פי הנסיבות. כן? אז תחשוב למשל, על ה… שוב על הדוגמה שלנו, על השולחן. כן? אז אנחנו קבענו שאני צריך להעביר לך שולחן. כל מה שאמרנו מבחינה לשונית זה שיש שולחן, לא אמרנו איזה שולחן זה. עכשיו, בוא נניח שאני בא לבית המשפט ואני אומר לו 'אבל, אבל אני מוכר רק שולחנות פינג פונג, זאת החנות שלי, זה כל מה שעשיתי אי פעם בחיי וכל מה שאני רוצה לעשות אי פעם בחיי בהמשך'. מה צריכה להיות תשובתו של בית המשפט על פי התיקון שהתקבל? הוא היה צריך להגיד לי 'תודה, אני מצטער, אני לא יכול להביא את הדבר הזה בחשבון', כי הטענה הזאת היא טענה שמשליכה על כוונת הצדדים, אבל היא לא באה מתוך הלשון, היא באה מתוך הנסיבות.

‏אלעד: אנחנו דיברנו עם גורמים בסביבתו של השר לוין, והם אמרו לנו שהחוק מחזיר את הפרקטיקה הדו שלבית. הוא מונע מצב של חוסר ודאות כשמגבשים חוזה, ועדיין יהיה מקום לפרשנות של שופטים, אבל אפרופים הלך רחוק הרבה יותר מדי, כך הסבירו לנו. גם פרופסור פרוקצ'יה מסכים שיש מקום לאזן את הלכת אפרופים ולשנות אותה, אלא שלדבריו, החוק מנטרל דבר אחד משמעותי, הוא לא יאפשר לשופט לבחון את הנסיבות של החוזה, במקרה שבו הטקסט לא מספיק ברור. לא תהיה בו סתירה, לא תהיה תוצאה לא סבירה, סתם חוסר בהירות. במקרה הזה, לפי החוק החדש, השופט יהיה כבול, לא יוכל לבחון את הנסיבות של החוזה בכלל.

‏פרופ' פרוקצ'יה: אז זאת שאלה מאוד מעניינת מה עושים. אני חושב שבית המשפט ימצא את עצמו עכשיו בסיטואציה מאוד משונה. כן? כי כשמגיעה לפניו השאלה הפרשנית הזאת, הוא מצד אחד, כמובן, חייב לקיים את החוק. כן? זה חוק שהתקבל ובית המשפט צריך לקיים אותו. מצד שני, הוא חייב להכריע בשאלה הפרשנית. כן? הוא חייב להכריע איכשהו. הוא לא יכול להגיד לצדדים 'אני לא מכריע בכלל'. והוא גם חייב להכריע בדרך שתהיה מנומקת ורציונלית, הוא לא יכול נניח להטיל מטבע. כן? הוא חייב איכשהו לנמק מדוע הכרעה לכיוון אחד היא עדיפה על פני הכרעה לכיוון אחר. ומה שהחוק הזה עשה זה… זה שהוא שלל ממנו את האמצעים הנדרשים כדי להכריע באופן רציונלי ב… בשאלה הזאת. אז בית המשפט יצטרך פה, אתה יודע, לפלס איזשהו נתיב שיאפשר לו, איכשהו, להלך בין הטיפות, למצוא איזושהי דרך שבה הוא יוכל גם לקיים את החוק, וגם איכשהו להכריע בשאלות האלה. האם הדבר הזה תורם ל… לצדדים, וליכולת שלהם להסתמך על החוזה ולהרגיש שיש להם ודאות חוזית? אני… אני מאוד מסופק שזה המצב.

‏אלעד: אז תראו, אם אני צריך להמר, וכמו שהבנתם אני משפטן מאוד קטן, אבל אם אני צריך להמר, הייתי בונה על התרחיש הבא: החוק מנסה הרי להגביל את האקטיביזם השיפוטי, לכן יש מי שטוען שהוא חלק מהמהפכה המשפטית, שהשר לוין מנסה להעביר. החוק מגביל את הכלים ששופט יכול להשתמש בהם כשהוא בא לבחון חוזה עסקי בין חברות מסחריות. החוק מנסה להגביל את התפקיד של בית המשפט בחוזים כאלה, את הפרשנות שיעניק השופט, אלא שמתישהו יגיע החוזה, שבו הלשון תהיה מספיק עמומה, מספיק לא ברורה, שבית המשפט כן יחליט לבחון את הקונטקסט, גם אם זה לא בדיוק המקרה שהחוק קובע שבו אפשר לעשות את זה. ואז, כשהדבר הזה יקרה, אז סטודנט בינוני מינוס למשפטים יעשה פרק של "אחד ביום" על הדרמה הגדולה החדשה בדיני החוזים, על הלכת אפרופים השנייה.

‏[מוזיקת סיום]

‏פרופסור יובל פרוקצ'יה, תודה.

‏פרופ' פרוקצ'יה: תודה רבה לך.

‏אלעד: וזה היה "אחד ביום" של N12. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק. חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה שירה אראל, הילה פז, עדי חצרוני ודניאל שחר. על הסאונד יאיר בשן שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.

‏אני אלעד שמחיוף. אנחנו נהיה כאן גם מחר.

‏[חסות]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה