אחד ביום - הנכד של אריה

בזמן השואה אריה שילנסקי עבר את כל מה שאפשר לדמיין – גטו, רעב, מחנות ריכוז וצעדת מוות. הוא שרד, אבל במשך רוב חייו לא סיפר דבר, עד שנכדו גיל הצליח לגרום לו להיפתח. מאותו רגע אריה התחיל להעיד – עוד ועוד, מול קהלים בארץ ובעולם. כשהוא כבר לא יכול היה להמשיך, גיל לקח על עצמו את המשימה לעמוד מול אנשים ולספר במקומו. סבא אריה נפטר ביולי האחרון, אבל בזכות גיל הסיפור שלו עוד חי, מגיע לאוזניים חדשות וממחיש איך אפשר להשאיר את הזיכרון בחיים במציאות שבה שורדי השואה הולכים ומתמעטים. אז הפעם אנחנו עם הסיפור של סבא אריה, ועם הנכד שלו גיל שמסרב לתת לו להיעלם.

---

‏תאריך עליית הפרק לאוויר: 14/04/2026.

‏[חסות]

‏[מוזיקת פתיחה]

‏אלעד: היום יום שלישי, 14 באפריל, ואנחנו "אחד ביום" מבית N12. אני אלעד שמחיוף, ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו. סיפור אחד ביום, בכל יום.

‏[הקלטה] אריה: "כשהגרמנים נכנסו לליטא, אני הייתי בן 12."

‏אלעד: אריה שילנסקי היה ילד, נער צעיר, כשהחיים השלווים הרגילים שלו בליטא התהפכו.

‏[הקלטה] אריה: "הגטו הוקף עם משאיות, עם אנשי אס אס, הם פרצו לגטו, חיפשו ומצאו ילדים ומבוגרים. למזלי הרב…"

‏אלעד: בשנים שעברו אריה חווה את הכל. הוא חווה את הרעב, הוא חווה את הפחד. פחד מוות במובן הכי מילולי. הוא ראה איך מי שהיו חברים שלו עד אז גונבים ממנו. הוא חווה את הגטו, את הקרובים שנספו. הוא נאלץ להסתתר, הוא הציל אחרים. הוא אולץ לצעוד ולצעוד עד שחשב שהוא כבר מת. ואחרי כל זה אריה שרד. הסיפור של אריה שרד. אלא שאלפי אנשים, בעשרות רבות של אירועים שונים, אנשים שבאו לשמוע את הסיפור של אריה, שמעו משהו אחר, או ליתר דיוק שמעו מישהו אחר.

‏[הקלטה] גיל: "הוא מתאר שהדלת נפתחה, של הרכבת, רכבת משא. התחילו צעקות, 'שְׁנֶל! יוּדֶן ראוּס! קדימה! מהר החוצה! יהודים החוצה מהר!' ובמלקות ושוטים וכלבי טרף שנכנסו, ואנשים התחילו להתבלבל וליפול אחד על השני, וחלקם נהרגו מהנפילה ברמפה, בעצם ברציף של הרכבת…"

‏אלעד: על החוויות של הרעב, פחד המוות, החברים שהפכו לאויבים, הגטו, את הסיפור של אריה לא הוא מספר אלא גיל אורן, גיל בן ה-28, הנכד שלו.

‏[הקלטה] גיל: "ואז הוא הבין שהגיע לגיהנום עלי אדמות שקוראים לו שטוטהוף, מחנה ריכוז נוראי בצפון מזרח פולין. הוא מתאר את הזמזום המתמשך שהוא שמע כל הזמן ברקע…"

‏[פונה לאלעד] אני אגיד שכל פעם לפני שסיפרתי, ואחרי, הרגשתי שאני צריך ממנו, לבקש ממנו אישור לקבל את הסיפור ממנו, ואחר כך להחזיר לו את זה. גם ככה אמרתי לו את זה, והוא קיבל. אני מתקשר אליו לפני, או בא אליו לפני כל עדות, וגם אחר כך בא אליו אחרי, או מתקשר, או גם וגם ומס… והוא ביקש שאני אספר לו איך היה ומה שאלו ומה הכל, ואז הוא נהיה ממש מעורב בסיפור והוא רצה שאני אצליח אז הוא גם הרגיש צורך לתת לי יותר פרטים.

‏אלעד: זה סיפור ששייך לדור הראשון ועבר לדור השלישי. זה גם סיפור על הדור השלישי שהייתה לו את הזכות לשמוע את הסיפור, את הרצון ללמוד את הסיפור ואת היכולת להמשיך לספר את הסיפור הזה עבור הדורות הבאים. סבא אריה נפטר השנה, אבל בזכות הנכד שלו, גיל, הסיפור של אריה עוד חי, עוד מגיע לאוזניים חדשות. וזה נושא שהופך לצערנו ליותר ויותר רלוונטי. השאלה איך ואם אפשר להשאיר את הזיכרון בחיים כששורדי השואה הולכים ומתמעטים.

‏אז הפעם אנחנו עם הסיפור של סבא אריה ועם מי שמצא את עצמו מספר את הסיפור, הנכד גיל.

‏גיל: סבא שלי הוא איש של אה… של לימודים ולמידה וקריאה, ולקח אותי עד ממש השנים האחרונות, שהיה הולך להרצאות פתוחות באוניברסיטה, היה לוקח אותי איתו להרצאות, לסיורים בכל מיני מוזיאונים. הוא היה איש האצ"ל לשעבר, אז למוזיאון האצ"ל, דברים של מנחם בגין, הרבה דברים שקשורים להיסטוריה ישראלית וגם בכללי בעולם, הרצאות, סרטים, טיולים, אז קשר מאוד מאוד קרוב.

‏אלעד: גיל מדבר על סבא אריה בחיוך, וזה חיוך כזה שמסגיר אהבה גדולה וגעגוע גדול.

‏גיל: האמת שהוא היה בן אדם עם לב ענק, בן אדם של נתינה, של התנדבות, היה עוזר להרבה מאוד אנשים, איש של משפחה, מאוד היה חשוב לו המשפחה, תמיד להוביל את הארוחות המשפחתיות, לשאת דברים, בימי הולדת לכתוב שירים בחרוזים על קרובי משפחה ולהמציא איזה לחן, וממש להשיג מילים ולחן ולשיר אותם ולבקש מכולנו למחוא כפיים. היה ממש הפעיל את המשפחה ודאג שכולנו נהיה מאוחדים ותמיד גרם לזה שיהיה עוד ועוד ערבים משפחתיים ואירועים משפחתיים וטיולים. מלא שמחת חיים.

‏אלעד: במשך עשרות שנים, שמחת החיים של סבא אריה, הבדיחות שלו, כמו גם ההתעניינות האקדמית שלו בהיסטוריה, הסתירו בפנים את האמת. במשפחה לא ידעו דבר על החיים הקודמים שלו, על השואה.

‏גיל: אמא שלי אמרה שלאורך החיים שלה היו הרבה הרבה סימנים שבעצם הוא שרד את השואה. זה בא לידי ביטוי בהתנהגות שלו, פתאום אה… קשיחות או כזה איפוק כזה מסוים ברגעים מסוימים, וגם אח שלו, דב שילנסקי, שלימים נהיה יושב ראש הכנסת וכמעט אפילו נשיא המדינה, אז הוא סיפר וכתב ספרים על זה, אז הם הניחו שגם סבא יש לו את הסיפורים שלו. אבל סבא שמר על שתיקה. אה… רוב החיים שלו, למעשה, באמת לא סיפר על זה. גם תמיד שבאתי לדבר איתו על הנושא הוא תמיד הלך לפרטים היבשים האקדמאיים. זה מדהים. הוא תמיד ניסה להרחיק את עצמו מהאירוע ודיבר על זה מתוך גוף, מצד שלישי. הוא אמר, 'כן, היה שם מלחמה וטנקים ומטוסים ומסרשמיטים ושטוּקה ו… ו…' דיבר ממש על דברים, פרטים היסטוריים, ועל מבצע ברברוסה ועל… ועל סטלינגרד ונורמנדי, ולא דיבר על זה בצורה של מישהו שבאמת חווה את אותם האירועים בתור נער. אני בתור נכד, עד שבאתי לאמא שלי ושאלתי אותה, 'יש לנו בכלל מישהו שקשור לשואה?' לא ידעתי. אז אני לא גדלתי לתוך זה. אני לא גדלתי לתוך המחשבה על השואה.

‏אלעד: שיעור בבית הספר הוליד אצל גיל את השאלה הזו, שאלה של ילד. הוא חזר הביתה ואמר, 'אמא, יש לנו מישהו שקשור לשואה?' אמא של גיל ידעה שאצל אבא שלה, סבא אריה, מסתתר סיפור אישי. שוב, היו לזה סימנים. והיא הציעה שגיל יעשה את מה שהיא בעצמה לא הייתה מסוגלת לעשות, לשאוֹל.

‏גיל: היא לא ידעה הרבה דברים. היא אמרה לי, 'תנסה להוציא ממנו כמה שאתה יכול, נסה לדבר איתו אתה כי אני לא יכולה'. כאילו אמא שלי הרגישה שהיא לא מסוגלת לבוא ולבקש ממנו להיפתח לדבר הזה.

‏[הקלטה] אריה: "הרי ברור שזאת הייתה הדחקה כל השנים אה… ותמיד היו אנשים ש… שעברו דברים הרבה יותר קשים משלי. אה… היו כאלה שכבר כמעט היו בעולם הבא ו… אני קשה לי ל… ל… אני לא בדיוק יודע אם… את הסיפור, אבל במשפחה כל פעם הכריחו, כמעט אנסו, 'ספר, ספר לילדים. איך זה לילדים אתה לא מספר?' גם הילדים, אבל עכשיו הנכד והנכדה הם עושים עבודות, פה, שם, ואיך אה…? ואז ישר זורקים לי את הכדור, 'אתה לא מספר, אתה לא זה, אז את מי אני אראיין?'"

‏גיל: סבא שמר על עצמו כל השנים בצורה… מאוד מאופק, וניתק את עצמו מהשואה, לא דיבר על זה מילה, כלום, והיה סוג של ניתוק, אז היא ביקשה ממני בעצם לשבור את הסכר. אני ממש זוכר שהיא אמרה לי, 'אתה הנכד שלו, תנסה אתה להוציא ממנו כל מיני פרטים. אני לא מרגישה ש… אני לא הצלחתי, או אני לא…', אני הרגשתי שכאילו ניסו ולא כל כך היה שיתוף פעולה, אז בתור ילד, נכד, ילד קטן, כיתה ד' אולי, הוא יצליח לחדור ללב שלו.

‏אלעד: אי אפשר לצפות מילד בכיתה ד' להבין את כל המשמעויות ואת כל ההשלכות של המשימה האדירה הזו שהוטלה עליו, וגם גיל לא הבין. אולי בדיוק בגלל זה הוא הצליח.

‏גיל: פשוט באתי אליו בארוחה משפחתית שהייתה כמה ימים אחרי זה, ואמרתי לו, 'סבא, ביקשו מאיתנו בבית ספר, המורה, לדבר על אה… על השואה, לבוא, אם יש לנו קשר. אולי תבוא ותספר?' ואני זוכר שסבא לא ענה ישר. הוא כזה חשב, ואז הוא שאל אותי, 'מה זאת אומרת? מה בדיוק צריך? מה בדיוק זהו?' הוא רצה לחקור לעומק, לעובי הקורה, ואז, אני זוכר שהוא כזה לא… הוא לא נתן לי תשובה מיד, 'בטח'. זה ממש לא היה ככה. זה היה מאוד מהוסס ועמום ו… ואמא שלי וסבתא שלי גם היו ליד, אז כזה סבתא שלי כזה אמרה, 'טוב, אנחנו נחשוב על זה ונראה'. ואז אמא שלי כזה אמרה, 'טוב, אולי תחשבו על זה, חשוב לו'. ו… ובסוף הוא כזה אמר, 'טוב, מתי זה? נראה'.

‏אלעד: גיל חושב בדיעבד שסבא אריה השתכנע כי הוא הבין שעוד רגע עלול להיות מאוחר מדי. כשהנכד שלו בכיתה ד' שאל, סבא אריה כנראה הבין שאם הוא לא יספר עכשיו, המשפחה כבר לא תדע. הסיפור שלו עלול להיעלם איתו. אז אחרי עשרות שנים של שתיקה, של צחוקים, שנים שבהן אם היו מדברים איתו על התקופה הוא היה מעדיף להתמקד במטוסים או בטנקים, סבא אריה הגיע לבית הספר, הגיע לכיתה ד' וסיפר את הסיפור.

‏גיל: ואני זוכר את היום שהם בסוף באו. אמא שלי, סבתא שלי וסבא, וסבא סיפר. ואני ממש זוכר איך הם ישבו. סבא שלי וסבתא שלי ישבה לידו, ואמא מהצד השני, ממש עטפו אותו כל אחד מהצד. כאילו נותנים לו כזה סוג של תמיכה. אני ממש זוכר איך אפילו אני התרגשתי, כאילו לא הבנתי כל כך מה… מה קורה, עד שהוא פתח את הפה וסיפר גם בשפה שמותאמת לילדים. הוא לא… ככל ששמעתי את הסיפור עשרות או כמעט מאות פעמים אחרי זה, הבנתי כמה הוא חסך לנו וכמה הוא סיפר את זה בשפה שילדים יוכלו להבין.

‏[הקלטה] אריה: "הכניסו אותנו לאסם. היה שמה קש ו… רובם נשכבו ושכבו. היו כאלה שכבר הלכו ל… לבקש אוכל ו… זה. אני מדבר שאנחנו שכבנו כמה שעות עד ל… מחרת בבוקר, נדמה לי, הגיעו אמריקאים עם משאיות והביאו אותנו לבַּטֶלְז. בטלז היה מחנה מרכזי של האס אס…"

‏גיל: אני זוכר את השוק של עצמי. אני זוכר שישבתי ורעדתי מפחד שזה סבא שלי ואני לא ידעתי את הדברים האלה עליו. השוק, ההפתעה, המבטים של הילדים שלי. גם הילדים ראו אותי אחרת אחר כך, שיש לי סבא כזה שעבר את הדברים האלה. כאילו פתאום השואה נהייתה פרסונלית. פתאום זה לא היה משהו… פתאום יש פה ילד שיש לו סבא שעבר את זה באמת. אני זוכר שעד היום, הכיתה שלי 20, 30 אנשים, בנים ובנות, זוכרים את זה עד היום, את הסיפור הזה. אני זוכר גם שאלה אחת ששאלו אותו, שגם הוא זכר את זה כל השנים, שזה כשהם שחררו אותם בשני למאי 45' אז האמריקאים הביאו להם, האמריקאים שחררו אותם והביאו להם הרבה הרבה אוכל. ואז מישהו אמר לו, מהחברים, לא לאכול את האוכל יותר מדי, כי המערכת, אחרי ארבע ומשהו שנים תחת מערכת ההשמדה הנאצית, המערכת העיכול לא עבדה כמו שצריך. ואז אני זוכר שממש התלמידים בכיתה שאלו אותו, 'מה הביאו לכם לאכול?' ואז הוא סיפר על הביסקוויטים, וסיפר על ה… על השוקולדים ועל המנות קרב, המנ"קים של האמריקאים, עם הטנק שרמן שזרקו להם. ושאלו אותו מה הוא שמע, ואז הוא שמע את הרעש של הטנק שרמן, והוא סיפר. ושאלו אותו, 'איך הבחור הזה ידע לא לאכול?'.

‏זה שאלות ממש… אני זוכר את זה עד היום, אה… וגם סבא שלי זכר את זה, שזה שאלות ממש כאילו של ילדים, אבל שאלות מאוד חכמות - איזה אוכל? וכמה אכלתם? ומה עשיתם? ואיך זה היה? וכאילו, מה המזג אוויר היה שמה? וכאילו, היה לכם קר? היה לכם חם? אה… איך הרגשת? שאלות מאוד תמימות ונאיביות אבל שאלות מאוד עמוקות אז אה… בלי פילטרים. אז מה שסבא שלי זוכר, ממש. אני זוכר שאמא שלי גם הייתה מופתעת, וסבתא שלי הייתה מאוד כזה לחוצה, נרגשת. אני חושב שהם שמעו פרטים שהם לא שמעו לפני זה, אני בטוח בזה. אמ… ואני חושב גם שהם היו אה… מאוד לחוצות איך הוא יהיה עם זה, מאוד מגוננות עליו כזה, כדי שהשאלות לא יהיו יותר מדי, בקצב שלו, בזמן שלו, וזה מה התפקיד שלהם היה.

‏אלעד: סבא אריה סיפר אז לילדים את סיפור ההישרדות שלו. סיפור על ילד שנולד ב-1928 בליטא, ובגיל 13 הוא עבר לגטו. הוא הופרד מהמשפחה שלו ונשלח למחנה שטוטהוף. משם נשלח לדכאו, לעבודה בכפייה. הוא סיפר לילדים איך אחר כך פגש את אחיו, איך הם שרדו את צעדות המוות ושוחררו במאי 1945. שלוש שנים אחר כך כבר עלה לישראל ונלחם במלחמת העצמאות. אריה סיפר והילדים הקשיבו לכל מילה. היום ההוא בכיתה ד', יום ששינה את המשפחה, יום ששינה את גיל, ובעיקר שינה את סבא אריה, שפתאום התחיל לספר, התחיל לספר לכל מי שרק היה מעוניין לשמוע.

‏גיל: עד היום האחרון שהוא זכר את זה ודיבר על זה, ומאז נפתח הצוהר והפתח להביא אותו לא רק לי, גם לאחים שלי ולשאר הנכדים. היו לו שישה נכדים, יש לו שישה נכדים, ולהביא אותו למסגרות שלנו, לצבא, לשנות שירות, למסגרות, למקומות עבודה, לתנועות נוער. באמת לאורך השנים הוא הגיע לכל המסגרות האלה. וזה מדהים, זה מדהים איך הוא פשוט נפתח ו… ולא היה לו פשוט להגיע כל פעם. הוא גם היה במצעד החיים, והוא היה בלונדון, והוא היה באושוויץ, והוא דיבר גם בחו"ל מול אנשים. זה ממש שינה אותו ופתאום נהיה בו צורך לספר, אחרי שהוא ראה שהוא מצליח ושזה וגם רגשית הוא מצליח להחזיק את האירוע הזה, וגם עם כמובן עזרה של משפחה שתומכת בו תמיד. הוא בחיים הוא לא הלך לבד לעדות, תמיד המשפחה תמכה בו פיזית. והוא פתאום התחיל להרגיש צורך לספר, והוא סיפר ועוד מאוד מאוד מקומות, וזה מה שמאוד ריגש אותי, וזה התחלתי לשים לב לשינוי אצלו שהוא נהיה יותר פתוח ויותר אה… כאילו ממש הרגישו בו שיש לו צורך עז לספר. זה השינוי שבעצם היה. והקשר שלי ואתו נהיה קרוב יותר כי אני בעצם הראשון שפתח אותו לזה.

‏אלעד: לא תמיד זה היה קל, לא תמיד זה הלך חלק. לפעמים סבא אריה היה חוזר למקום היותר מסוגר, היותר מנותק, אבל גיל למד אותו. הוא למד לשאוב את כל מה שסבא אמר וגם את מה שלא אמר.

‏גיל: כן. ואני חושב שאני גם השלמתי את המילים שהוא לא אמר בהבעות פנים שלו. היה תקופה, ממש הייתי יושב איתו לקפה כל שבוע-שבועיים עם מחברת או עם הקלטה, והיינו מקליטים אותו ורושמים מה שהוא אומר, מילה במילה, בשביל לשמור על העתק נאמן למקור. ומעדות לעדות אני גם הצלחתי לראות ממנו איזה חלקים היו הכי קשים. הוא לא אמר, 'זה היה הכי קשה לי'. הוא תיאר את הפרטים, ואנחנו הבנו את זה בעבודה מאוד מאוד מדוקדקת לפי הבעות פנים שלו. איפה שהוא תמיד ברח הבנתי שהכי כואב. איפה שתמיד נגיד במקרה הזה הוא בחיים לא רצה לדבר על זה והוא אמר, 'לא. אני לא רוצה'. והיו פעמים שהוא קצת כעס עליי, הוא אמר לי, 'תשמע, לא מתאים לי לדבר על זה היום. בוא נדבר על העבודה שלך, על החיים שלך, על החברים שלך, על המשפחה, על הטיול הבא שלך לחו"ל'. אה… לפעמים הוא קצת אה… כעס שאני מאוד מאוד נכנסתי לזה ורציתי להבין מה קרה בסיפורים האלה. לפעמים סבתא שלי הייתה עוזרת לי, או אמא שלי, לשכנע אותו, ולפעמים זה גם לא הצליח. לפעמים הוא אמר, 'לא מתאים לי היום, אני עייף, אני זה, אני שמח, אני כאילו לא רוצה לחזור לזה'. ו… וכיבדנו את זה. אבל זה היה… כן, זה היה מאוד מורכב להוציא ממנו דברים לפעמים.

‏אלעד: ככל שגיל התבגר, הקשר בינו לבין סבא הלך והתחזק. הרבה זמן של בילויים משותפים והרבה זמן של סיפורים, סיפורים על השואה. גיל הרגיש שיש לו עוד מה לשמוע, עוד מה לגלות, עוד מה ללמוד. הוא רצה שסבא יספר לו הכל. לא רק האירועים שהוא חווה, אלא הצלילים שהוא שמע, הריחות, התחושות. היה שם עוד הרבה לגלות וללמוד. וגיל המשיך לשאול ולשאול עוד ועוד ועוד.

‏[הקלטה] אריה: "מהחלונות של הבית חרושת ראו את הדרמות של משיכת ילדים. ילד בורח, תופסים אותו. בכל מיני מקומות מצאו ילדים ומבוגרים והביאו אותם למשאיות."

‏גיל: למשל יש סיפור של קינדר אקציה, בעצם גירוש הילדים, שבעצם סיפור אולי הכי מזעזע בסיפור שלו, שהוא כל השנים סיפר רק פרטים בודדים ממנו, ועם השנים נהיו לי עוד ועוד ועוד ועוד ועוד פרטים, כי זה האירוע, רגשית, אני חושב, הרגשתי ממנו, שהוא הכי בורח ממנו, כי זה האירוע שהכי צילק אותו, והכי ליווה אותו עד היום האחרון, אני בטוח, גם ביום וגם בלילה בעצם, בסיוטים, אני בעצם מה שהבנתי ממנו. וזה אירוע שהיה לו מאוד קשה לספר, ולקח הרבה שנים עד שהבנתי מה קרה שמה. בתור ילד הבנתי שפשוט גירשו את הילדים, והוא, החביאו אותו בבית חרושת פרנקל לעיבוד עורות ליד הגטו. אחותו הבריחה אותו והוא שמר על 15 ילדים בתוך ארון. סגרו אותם בתוך… עם מכונה כזאתי גדולה של הבית חרושת, והוא היה צריך לספר צ'יזבטים ולהצחיק 15 ילדים כשהוא היה בן 14 והוא היה הכי גדול, ועוד 15 ילדים שהכי קטן היה בן איזה שנה-שנתיים. והם בכו וזה, והיו צריכים במשך שעות ארוכות שהנאצים לקחו את כל שאר הילדים בתוך הגטו ואת הזקנים, וטבחו בהם ביער קוּז' הסמוך. הוא היה צריך לשמור על הילדים האלה, והוא הציל את כל הילדים האלה. הוא פשוט היה גיבור והוא הציל אותם. וכל מה שקרה גם אחרי זה ומה שהוא שמע והקולות והמראות שהוא ראה, הילדים שנתלשים, כל הדברים האלה והזעקות.

‏[הקלטה] אריה: "כשהאנשים חזרו מהעבודה לגטו, כשנודע להם מה שקרה, התחילו לצעוק. הם תלשו לעצמם את השערות. היו אנשים שעמדו והיכו את הראש בקיר וזעקות זוועה שאני לא יכול לשכוח את זה. אני זוכר את זה עד היום הזה."

‏גיל: זה דברים שלקח לי להבין אותם, אני חושב, חמש-שש שנים של סיפורים עד שהבנתי מה קרה שם באמת, וגם עכשיו לא סיפרתי כלום מהסיפור הזה. אבל זה, נגיד, דוגמה לזה שה… פשוט, פשוט הבנתי עוד פרטים והבנתי מה קרה שם והבנתי גם איך הוא הרגיש בסיפור. הרגשות זה משהו שתמיד היה חסר, היה לו קשה ל… להגיע לרגשות.

‏אלעד: גיל למד באופן הזה להכיר לא רק את הסיפור אלא גם את סבא אריה. הוא למד מתי הניתוק מהרגשות מעיד בעצם על אירוע אמוציונלי משמעותי שסבא שלו חווה. זו הכרות שעזרה לו להשלים הרבה פרטים בסיפור של סבא. סיפור שהוא כתב ותעד עבור המשפחה, עבור הדורות הבאים. אלא שאז קרה משהו לא מתוכנן. תקופת הקורונה, כל העולם היה בסגרים. "זיכרון בסלון" ערכו אירוע זום היסטורי, חסר תקדים, ומַכַּרה של גיל חשבה שהוא וסבא שלו יכולים להיות מושלמים.

‏גיל: זה הקורונה, והיה הסכמי אברהם אז, ואז היא זכרה שהיא גם מכירה אותי שאני דובר ערבית, וגם היא שומעת את העדות של סבא שלי, ואז היא אמרה, 'רגע, למה שלא תספר את העדות שלו אתה בערבית?' ואני בהתחלה נרתעתי. אמרתי, 'מה, כאילו למה שאני אס… הוא בחיים, למה שאני אספר את העדות שלו?' אני לא ידעתי כאילו מה לעשות, כי אמרתי, 'בוא נביא אותו פשוט'. היא אמרה, 'לא, אבל רוצים שזה יהיה בערבית שזה, זה הרגע ההיסטורי, וגם יהיה להם יותר קל להבין ולהתחבר'. ואז סבא שלי בא ואמר לי, אני גם במילים פחות או יותר כאלה, 'אני כבר אני לא יכול לצאת, ועכשיו קשה, ואני גם פחות מרגיש שיש לי כוחות עכשיו לעשות את העדויות האלה. אני רוצה שאתה תעשה את זה'. והוא ממש ביקש ממני שאני אעביר את הסיפור שלו לעולם. הוא אמר, 'אני רוצה שתספר אותו כמה שיותר'. ממש אמר לי את המשפט הזה, 'ואיך שאתה יכול, בדרך שלך, אני סומך עליך'. אז אמרתי לו, 'זה בסדר שעכשיו נשב יותר על קפה ונבין יותר פרטים?'. ואז הוא אמר 'כן'. ואז קרה תהליך מדהים ומרגש שפשוט באתי אליו שבת אחרי שבת, המון המון המון פעמים וזה קרה. זה מאוד מאוד מרגש אותי להיזכר ברגעים האלה.

‏אלעד: גיל דיבר ערבית שוטפת מהצבא ומבית ספר. הוא למד לספר את הסיפור של סבא שלו בערבית. ואז, בפעם הראשונה, אל מול נציגים מאיחוד האמירויות, בחריין ומרוקו, גיל מסר את העדות, הוא שיתף את הזיכרון.

‏גיל: וזה היה מדהים. התגובות שקיבלתי כל כך מרגשות. אנשים שלא ידעו על השואה, או רק שמעו על זה כל מיני דברים, ויש המון, אני בטוח שכולם יודעים, הכחשת שואה גם באיראן וגם בעולם הערבי, במזרח התיכון בכללי. וזה היה כל כך מרגש לראות אנשים שרוצים לשמוע ומתעניינים, והודו לו בסוף אחרי זה, ועלו עם הקנדורות, שזה הלבוש האמירתי והמפרצי המסורתי, והם פשוט באו ו… והודו לו ובאנגלית ובירכו אותו בסוף, ואותי, והתגובות גם בצ'אט היו מדהימות, תוך כדי ראיתי. ובסוף ו… זה פשוט היה חוויה באמת באמת משהו שאני לא… קשה לי לתאר במילים שזה פעם הראשונה, זה כאילו זה הזוי שזה לא היה בעברית ו… לא בשפה שאני רגיל אליה. אבל אה… יש משפט מפורסם שאתה אומר למישהו משהו בשפה של… שפה זרה, זה נכנס לראש, אם אתה אומר לו בשפת האם שלו זה נכנס ללב. הם אמרו שזה נכנס להם ללב, ופתאום פעם ראשונה הם באמת הבינו שהיה דבר כזה, ושהאנשים, הנה יש בן אדם שעכשיו עולה איתם בזום, שזה סבא שלו, והסבא גם בסוף שהוא עלה בזום זה היה… ויש גם תמונה כזאתי של סבא עולה בזום איתם, ורואים את הערבים, וזה משהו… זה היה… ואחר כך הודה להם והם הודו לו, וזה היה רגע… אני זוכר את עצמי אדום ממש מרוב דמעות, ומתוך… רעדתי אה… בבית שלי ככה מהזום, וזה היה הזום הכי מרגש שהיה לי בחיים, בלי שאלה בכלל.

‏אלעד: גיל בחן את האנשים בתוך הריבועים של הזום, אבל היה ריבוע אחד שהיה חשוב לו יותר מכל האחרים, הריבוע של סבא שלו. סבא אריה היה שם בזום לכל אורך השיחה, וגיל חיכה במתח לשמוע מה הוא חשב ואיך הוא הרגיש.

‏גיל: הוא לא הבין מילה. הוא גם אמר להם באנגלית - I didn't understand a word, אבל זה היה מדהים והוא אמר לי שהוא כל כך כל כך גאה בי על האומץ הזה ועל הניסיון הזה, וזה היה לי פשוט מפתיע מאוד שהוא הודה לי שאני בעצם מספר את הסיפור שלו והוא ממש התרגש.

‏אלעד: מאז התחילה דינמיקה חדשה. מצבו הבריאותי של סבא אריה פחות איפשר לו לנסוע, פחות איפשר לו להעביר שיחות באופן פיזי, לשתף את העדות שלו עם אנשים. גיל, לעומת זאת, צעיר, נמרץ, הכיר את הסיפור באופן מושלם. אפשר לראות ברגע הזה העברת לפיד מטאפורית, זיכרון שעבר מדור אחד לדור שלישי. סבא אריה ביקש מגיל להיות זה שימשיך לספר את הסיפור.

‏גיל: פחדתי. אמרתי, 'מה, איך אני אספר את הסיפור של סבא שלי שהוא בחיים? ומי ירצה להקשיב לי? אני ילד, יראו אותי ואפילו בזום וילכו'. וזה משהו ש… האומץ הזה הוא נבנה אצלי. אני אגיד שהמון המון… בעדויות הראשונות אני הייתי מבקש ממנו גם עידוד, 'סבא, איך אני אספר את הסיפור שלך? אני לא אתה, אני לא יודע', וכאילו והוא היה מעודד אותי לעשות את זה. היה לי הרבה חוסר ביטחון, הרבה פיק ברכיים, הרבה חששות עד שהחלטתי שלא משנה מה, כל מקום שיש עדות אני בא ונותן. אפילו אם זה… שלושה אנשים פעם נתתי, ואפילו אם זה 200 איש שהיה לי פעם אחת באולם מלא. זה לא אכפת לי. אני לא העניין פה. העניין זה המורשת של סבא שלי ושחשוב לו להעביר את המסרים שאנשים לא ישכחו. אז זה משהו שהוא הוא גם גם הוא רתם אותי לזה אני חושב באיזשהו מקום.

‏אלעד: אז אנחנו מספרים פה את הסיפור של סבא אריה ושל גיל, אבל בעצם אנחנו מדברים כאן על משהו אחר. לפי משרד הרווחה והביטחון החברתי, בישראל חיים היום קצת יותר מ-100,000 שורדי שואה. הגיל הממוצע שלהם הוא 87. רק בשנה שעברה הלכו לעולמם 12,000 שורדים. היכולת להעביר עדות ממקור ראשון הולכת ופוחתת. דור השורדים הולך ומתמעט ונשאלת השאלה אם זה בכלל אפשרי להמשיך לספר את הסיפורים שלהם, את סיפורי השואה, באותו אופן כשהם כבר לא כאן.

‏גיל: אממ… אני חושב שכל פעם שסיפרתי את העדות, נתקלתי ב… בדברים האלה של אנשים שואלים אותי גם, או אני שומע אותם שואלים אחד לשני שנכנס לאולם נכנס לכיתה או לחדר, 'איפה סבא שלו?', הרבה פעמים שואלים אותי, 'מתי השורד שואה מגיע?', 'מתי הסבא שלך מגיע?', 'מתי הסבתא שלך מגיעה?' או שהמון המון פעמים מה שקרה שאחרי שסיימתי את העדות, אנשים באו אליי להתנצל. אמרתי להם, 'על מה אתם מתנצלים?' אז אמרו, 'כשראינו אותך אנחנו רצינו ללכת, או זלזלנו, או שכאילו יש לנו הרבה חברים ששמעו שזה נכד אז לא באו'. והייתה לי פעם אחת, בתואר שלי בבן גוריון, ואני זוכר שזה היה בבית של חבר טוב והיו מתוכננים לבוא, אני חושב, 25, 30 אנשים, ו… הגיעו שישה. והבנתי שאנשים לא הגיעו כי הבינו שזה אני וכאילו סבא שלי לא מגיע. אה… זה היה בבאר שבע והוא גר בתל אביב והיה לו קשה להגיע, הוא לא יכל לבוא.

‏ואני זוכר שמאוד מאוד נעלבתי, ושהבנתי ש… ממי שמארח שהולכים לבוא רק שישה אנשים בסוף, שקלתי לבטל את זה. ואני זוכר שדיברתי עם אמא שלי והיא אמרה לי משפט שעד היום נותן לי כוח, 'אתה לא מבין שזה לא משנה כמה אנשים שומעים אותך. כל בן אדם ששומע אותך זה הסיפור של סבא, הסיפור שלנו, של העם שלנו. אתה חייב, אתה חייב להמשיך. זה לא משנה לך כמה אנשים באים. אתה חייב להמשיך את הסיפור קדימה. זה לא אתה. אתה לא העניין'.

‏אלעד: זה לא אותו דבר. זה ברור. לספר את הסיפור של מישהו אחר זה מאוד שונה מאשר לשמוע את האדם עצמו. בטח כשכל המהות היא לשמוע אדם שחווה דברים, דברים נוראיים. גיל מודע לזה, והוא החליט לא רק לספר את הסיפור של סבא, אלא באיזשהו אופן להכניס פנימה גם את הסיפור שלו, של הנכד.

‏גיל: אני ממש נכנס לסיפור. אני מרגיש שאני הוא. אני מספר את זה בגוף שלישי, כאילו, סבא שלי סיפר לי, סבא שלי אמר לי, אבל אני ממש נכנס לזה. אני המון פעמים מסביר להם, סוג של מתנצל, שאני לא יודע להבין מה זה אומר הרעב שסבא שלי תיאר. שהבטן מתנפחת, שכואב לך, שאתה לא מצליח לישון בלילה מרוב ה… אני הרבה פעמים מזכיר להם… או נגיד שאסור לו ללכת לחוגים. שהיה חוקי נירנברג והטלאי צהוב מקדימה ומאחורה, ויהודי לא יכול ללכת על המדרכה או ללכת ללימודים או ללכת לחוגים. אז אני אומר להם תחשבו… אני חושב על עצמי, אני תמיד מנסה להכניס לפרופורציות, אני זוכר את עצמי הולך לחוגים, לדברים, ובתור ילד בן 12 ולומד לבר מצווה ועולה לתורה. תחשבו איזה דברים נשללו ממנו. אז אני כל הזמן, החלק שלי זה להכניס כל הזמן את עצמי בגילאים שלו, כי כבר הייתי בגילאים האלה 12, 13, 14, 15, ובארבע שנים, ב-16 בעצם, בארבע שנים שהוא היה בשואה, אז אני כל הזמן מכניס את הדברים שאני חוויתי באותם גילאים.

‏זה הדרך שלי. אם לי היה תחביב לעשות ככה וככה, אני אומר להם - אז הנה הוא לא יכל לעשות את זה, והעלייה לתורה, וללכת על המדרכה, שזה משהו שאני… כאילו, מי חשב ללכת על המדרכה שזה זכות, או ללכת בלי סימן זיהוי כלשהו מקדימה ומאחורה, שכמו טפיל שיזהו אותך מרחוק, לא יתקרבו אליך חלילה. ורעב, אני בחיים לא חוויתי רעב, אז חשוב לי להגיד להם את זה. אני לא עשיר בכסף, אבל גם לא חסר לי כלום, ברוך השם הכל בסדר, כאילו, אז לא חוויתי רעב בחיים. אני חושב שגם כמה שיותר חוויות ופרטים אישיים שסבא שלי חווה, זה מה שאני משתמש בו, כמה שיותר פרטים אישיים. להכניס שמות, נגיד, יש שם של מישהו - בצלאל מזאווצקי, שסבא שלי צפה בתליה שלו, על זה שהוא הבריח כמה סוכריות לגטו ותפסו אותו, והוא כל הזמן מבקש ממני להזכיר את השם שלו.

‏אני חושב ששמות, שמות של מקומות, של אנשים, הכי חשוב. אם אפשר לתאר רגשות שאנשים ירגישו, כאילו, דברים כמה שיותר דברים אנושיים שלא יהפכו את השואה לשישה מיליון, למספר, או לכזה משהו כזה רחוק ממנו, בפולין הרחוקה או בליטא או בגרמניה. אני חושב שזה מה שמעביר את הסיפור של השואה מעבר למספרים ולטקסים. כי שורדי שואה אמיתיים, קשה להם לספר על על מה שהם הרגישו, כי זה קשה לחזור למקום הטראומטי הזה. אני חושב שאני יכול לחזור למקום שלו כי שמעתי כל כך את הסיפור כל כך מאות פעמים. זה מה שעוזר לאנשים, הרגש שאני מביע שהרגש שלו בסיפור זה מה שגורם לאנשים להתחבר. ואני חושב שאם אנשים שמעבירים, דור שני או שלישי, יצליחו להתחבר למה שסבא שלהם או אבא שלהם או אמא שלהם או סבתא שלהם חווּ, זה הרגש, זה מה שעובר. בסוף האנשים, אני אומר לך במבט של הזמן, סיפרתי אני חושב מעל 40, 40 ומשהו פעמים בכל הפלטפורמות, אני חושב שהאנשים לא בהכרח זוכרים מה אמרתי. הם זוכרים בסוף את השם של סבא שלי, אריה שילנסקי זכרונו לברכה, והם זוכרים מה הם הרגישו.

‏אלעד: בשנים האחרונות גיל מצא את עצמו מספר את הסיפור של סבא בפני כל מיני קהלים, בכל מיני שפות. בכל פעם חזר בחזרה לסבא, עדכן אותו באיך הלכה השיחה, ישב איתו על איזה חלק בסיפור שגיל חשב שצריך עוד קצת לחפור בו, להבין אותו עוד טיפה יותר טוב.

‏גיל: והוא תיקן אותי בדברים בשביל שהכל יהיה מסודר והכל יהיה נכון, ממש הפרטים של כמה סוכריות היה לו בכיס, ואיך תפסו אותו, ואיך הוא הגביה את הנעליים בשביל להיראות יותר גדול שישלחו אותו לעבודה, ואיזה הוצאות להורג הוא ראה, ומה הוא ראה, בן כמה הוא היה בכל דבר. ו… היום אני יכול להגיד שיש לי את כל הפרטים ב-100% כי הוא עבר על זה ואמר לי, 'יש לך את הכל. אין לך שום פרט שאתה לא יודע על הסיפור'. ברגע שהוא אמר לי את זה, וגם שאר המשפחה, אה… ושזה תאם למה שבעצם בארכיון ב"יד ושם" וכל העדויות שהוא נתן, היה לי קצת הקלה. וגם לו. הוא אמר לי את זה בסוף, ממש בשבועות האחרונים שלו, שהוא יודע שעכשיו הוא יכול ללכת כי… זה ממש מרגש אותי להגיד את זה, כי, כי הסיפור שלו הוא ימשיך. ו… ממש אמר לי, 'אתה יודע את הסיפור שלי. אתה, אתה ממשיך את הדרך שלי'.

‏ועכשיו, למעשה השנה הוא נפטר ביולי, אז אה… אני ממש זוכר ב… בהלוויה, שממש עמדתי מול ה… מולו, וביקשתי ממנו אישור פעם אחרונה. אמרתי לו, 'סבא, אני מבקש ממך אישור פעם אחרונה לספר את הסיפור שלך'. אני כל כך אוהב אותו ומתגעגע אליו כי זה פעם ראשונה שהוא לא פה אז אה… [מחייך ומתנשף] אז זה קשה, זה קשה לי ומרגש אותי באותה, באותו באותו רגע. [מתרגש]

‏אז זה כאילו פעם ראשונה השנה שאני אה… שהוא לא נמצא מאחורי ואני לא יכול לספר לו. עוד לא העברתי עדות שהוא… היה לי קשה השנה, הציעו לי כמה פעמים ואמרתי, 'לא'. והשנה אני הולך להעביר לארגון "מסע" באנגלית, לאנשים שבאים לפה מכל העולם, יהודים צעירים, ו… אני לא יודע איך זה יהיה. אני בדרך כלל בוכה בעדויות שלו שאני מספר, ועכשיו אני לא יודע איך אני… בדרך כלל זה מרגש אותי גם כשהוא בחיים, ועכשיו פעם ראשונה שהוא לא, אז אה… גודל האחריות הרבה יותר, אז מלחיץ אותי, אבל אני, אני אתמודד עם זה. הרבה כוסות מים והרבה… [נאנח] אבל זה קשה לי.

‏אלעד: השנה זו תהיה הפעם הראשונה שגיל יעביר את העדות, יספר את הסיפור של סבא אריה, כשסבא שלו כבר לא בחיים. ניכר שזה מאוד מרגש את גיל, הוא קצת מתוח, קצת לחוץ. הוא אומר שלמרות שהוא מכיר את הסיפור ב-100% על כל הצדדים שלו, למרות שהעביר כבר עשרות שיחות כאלה, לזו, הראשונה בלי סבא, הוא נערך אחרת.

‏גיל: אני חושב שאני אולי אדבר על הימים האחרונים שלו, מה היה חשוב לו, מה המסרים שהוא רוצה להעביר לעולם. וכל סיפור אני מסיים את זה אבל עכשיו אני אספר את זה עוד יותר, כמה חשוב לו תמיד בימים האחרונים שלו ל… לדבר על זה שחשוב לו שתהיה פה אחדות בעם. הוא אומר, 'תמיד, גם בגטאות היה לנו דעות שונות'. תמיד הוא אמר את זה, 'גם בגטאות היה כאילו שמאל וימין, ומלא דעות, ורבנו אחד עם השני'. ממש אמר, אמר לי, 'גם בגטאות רבנו אחד עם השני'. הוא ממש ראה את ההפגנות בסוף, בשנים האחרונות שלו, והוא אמר, 'זה בסדר שיש דעות שונות, וזה בסדר שיש הפגנות, זה טוב, זה דמוקרטיה. אבל רק שלא תהיה אלימות, רק שלא ירביצו אחד לשני, רק שלא יקללו, רק שכאילו שישמרו על הגבולות. אבל העיקר שיבינו שהמדינה הזאתי היא נס, ואני לא מוכן שיקחו אותה כמובן מאליו. שלא על סכסוכים פנימיים יהרסו כל מה שבנינו פה'.

‏[הקלטה] אריה: "זכיתי לעלות לארץ, זכיתי להשתתף במלחמת השחרור, זכיתי להקים משפחה, ילדים, נכדים, נינים, ואני זוכה להגיד, 'לעולם לא עוד'. never again. ועם ישראל חי."

‏אלעד: גיל אורן, הנכד של סבא אריה, תודה.

‏גיל: תודה לכם.

‏אלעד: וזה היה "אחד ביום" של N12.

‏תודה ל"יד ושם" על העדויות של אריה שילנסקי ששמעתם כאן במהלך הפרק. אתם מוזמנים להצטרף לאירועי זיכרון בסלון, לארח או להתארח, ואת כל הפרטים תוכלו למצוא באתר האינטרנט שלהם.

‏אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו רום אטיק, תחקיר והפקה הילה פז, שירה אראל, מתן זמיר, דניאל שחר ועדי חצרוני. על הסאונד יובל ברוסילובסקי, יאיר בשן יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.

‏אני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן גם מחר.

‏[חסות]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה