גם במקום לא צפוי אפשר למצוא אוצר, או סיפור. וזה בדיוק מה שקרה לפני שנתיים, כשאנייה של חברת האנרגיה אנרג'יאן ערכה בדיקה שגרתית בעומק הים, לקראת הקמה של תשתית להפקת גז. אבל אז, במהלך הבדיקה, נמצאו כדים כנענים בני 3,000 שנה לפחות, מונחים בקרקעית הים. אז הפעם אנחנו עם יגאל מוסקו וקובי שרביט, והמסע של האונייה ששטה ללב ים במטרה לשלוף מהקרקעית שני קנקנים עתיקים שמסקרנים חוקרים ברחבי העולם.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 14/07/2024.
[חסות]
[מוזיקה]
אלעד: היום יום ראשון, ה-14 ביולי, ואנחנו "אחד ביום", מבית N12.
אני אלעד שמחיוף ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו, סיפור אחד ביום, בכל יום.
[הקלטה] יגאל מוסקו: "אוניית המפלט מן המציאות יצאה בחצות מנמל חיפה. היא לקחה אותנו אל מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל. 90 קילומטר מהחוף, רחוק רחוק מהחדשות הרעות שמכות בנו יותר מ-8 חודשים".
אלעד: בכל מקום, גם במקום לא צפוי, אפשר למצוא אוצר. בכל מקום. גם במקום לא צפוי אפשר למצוא סיפור. וזה בדיוק מה שקרה לפני שנתיים, כשאונייה של חברת האנרגיה "אנרג'יאן" ערכה בדיקה שגרתית בעומק הים לקראת הקמה של תשתית להפקת גז.
יגאל: כדי לפתח את שדה הגז עורכים סקר של קרקעית הים. משימה די משמימה בדרך כלל, כי לא רואים כלום.
[הקלטה] דוברת: "אני עובדת ב"אנרג'יאן" חמש וחצי שנים. האמת שיש כל מיני ממצאים לא מעניינים: זבל, מיטות שיזוף, אסלה. היא גם הייתה מונחת ממש יפה, כאילו מישהו ממש הניח אותה בזהירות עם המכסה סגור.
יגאל: ויום אחד צץ להם משהו מוזר בסונר, ואז הם מורידים את ה-ROV, זה Remoted Operated Vehicle, מורידים אותו לעומק שצולל אנושי לא מסוגל לרדת אליו, זה קילומטר או 800 מטר, והוא שולח תמונה של כדים [מגחך], מונחים בקרקעית הים.
אלעד: כדים, מוסקו קורא להם "כדים". הארכיאולוגים הימיים קוראים להם "קנקנים", יש פה עניין של הגדרות, לא ניכנס לזה, זה לא ממש חשוב לענייננו. העיקר הוא שבמשימת הסקירה, שאמורה להיות משעממת ושגרתית, מצאו פתאום את הפריטים האלה, בלב ים, עמוק מאוד בלב ים.
יגאל: וואו, ואז התרגשות! גילוי מכונן! גם הם לא ציפו דבר כזה, כי בואו נגיד את האמת, הארכיאולוגיה הימית התעסקה עד היום במה שקרוב לחוף. לארכיאולוגים הימיים אין צוללות שיכולות לרדת לעומקים כאלה. וקובי מיד זיהה שמדובר בכדים כנעניים שגילם לפחות 3,000 שנה.
אלעד: קובי הוא קובי שרביט, מנהל היחידה לארכיאולוגיה ימית ברשות העתיקות.
קובי: כשהתחלתי לעיין בדו"ח פשוט נשארתי המום, מכיוון שהקנקנים שזיהיתי על קרקעית הים, בתמונות של הרכב התת ימי, הם היו של קנקנים מתקופת הברונזה. אנחנו מדברים על תקופה שמתחילה בערך לפני 2,000-2,500 שנה לפני הספירה, תקופה יחסית ארוכה, וביקשתי שנזמן איזושהי פגישה דחופה, שבמהלכה בעצם הצגתי להם איזושהי מצגת שכוללת את כל הסיפור של הקנקנים האלה, מאתרים אחרים שנמצאו דומים, ועל החשיבות שלהם, ואיך אנחנו מגייסים אותם לטובת החזרה לים, חזרה לאתר, ולשלוף קנקן אחד, שניים, או אולי אפילו שלושה.
אלעד: וכך נולד המסע. אונייה של חברת אנרגיה ששטה ללב ים, קובי עליה, מוסקו עליה, והמטרה לשלוף מהקרקעית העמוקה שני קנקנים בני יותר מ-3,000 שנה.
יגאל: כל האופרציה הזאת, וזה דבר שלא נעשה קודם, לא ידענו אם זה יצליח, אם יצליחו לדוג עם הרשת את הכד, ואם, שהוא יעלה למעלה הוא לא יתנפץ בגלל הפרשי הלחצים, בכל זאת חיכה 3,000 שנה בסבלנות [צוחק]. ודווקא אחרי שמתרחקים מהחוף, אז מתנתק הקשר הטלפוני, והיינו מנותקים, לראשונה, אחרי שמונה חודשים, מהחדשות בארץ, והאמת, עשה לנו טוב. אז אמרנו "התנתקנו? אז בואו נתנתק עד הסוף. אנחנו בראש אחר".
[מוזיקה]
אלעד: אז הפעם אנחנו עם שם-קוד, מבצע "קנקן כנעני".
נחזור שנתיים אחורה, לרגע שבו במשימת הסקירה של שדה הגז "קטלן", קלטו קנקנים פזורים בקרקעית הים. כשעושים משטי סקירה כאלה, אז חובה לעדכן קודם את רשות העתיקות. צריך גם לעדכן את הרשות בממצאים שהתגלו בשטח. אז קובי, מתוקף תפקידו, קיבל, כרגיל, את הדו"ח.
קובי: אני מקבל דו"ח ביניים כזה, עם התמונת סונאר, עם התמונה… כמה תמונות של המכלול הזה, ופה ה-וואו הגדול. פתאום הקנקנים במצב השתמרות פנטסטי, וברור היה לנו שיש פה מכלול וסיפור גדול.
אלעד: סיפור. סיפור גדול. זה בדיוק הקטע, זה בדיוק מה שהופך את הקנקנים האלה לכל כך מרגשים. לא רק העובדה שהם נשמרו שם במשך אלפי שנים, אלא המיקום שבו הם נמצאים. כי זה מספר לנו סיפור שלא הכרנו לפני כן.
קובי: כי ספינות מתקופת הברונזה המאוחרת נמצאו באגן הים התיכון. בעיקר באזור של הים האגאי. רוב הספינות שנמצאו, רוב… זה ספינות בודדות, אבל כל הספינות שנמצאו, נמצאו בקרבת החוף. פה, במקרה הזה, אנחנו מדברים על ספינה שנמצאת במרחק 90 קילומטר מהחוף, מרחק עצום, בעומק 1,800 מטר בערך, וברור לנו שהיא לא הגיעה לשם באופן אקראי. היא לא נסחפה לשם, היא לא… אין שום דבר שידחוף אותה למרחקים כאלה ולעומקים כאלה לאחר מכן.
אלעד: החוקרים, הארכיאולוגים הימיים, לא ידעו, הם לא חשבו שלפני 3,000 שנה פלוס, בני אדם ידעו לנווט כך בעומק כזה של הים. לא היו להם אמצעים טכנולוגיים אז, וגם הידע, חשבנו לפחות, היה מצומצם. אז אפשר להבין את ההפתעה, כשבנקודה העמוקה והרחוקה הזו, נמצאו פתאום סימנים של אונייה עתיקה, אונייה שטבעה שם ולא נסחפה לשם. כל מי שמבין משהו בנושא מיד שאל את עצמו: מה אונייה הזו בכלל עשתה שם? איך היא הגיעה כל כך רחוק?
קובי: מה שהפתיע אותנו במיוחד זה העובדה, היא שאיך הם ניווטו בים הפתוח? כשאנחנו עמדנו על האונייה והסתכלנו מסביב, ואני מדבר על גובה של 30-40 מטר מעל פני המים, ראינו רק את הזריחה בים, שקיעה בים, ורק אופק. זאת אומרת, זה גם מה שראו הימאים או המלחים על אותה אונייה, אותה ספינה. וקח בחשבון שהם היו בסך הכל אולי שני מטר מעל גובה פני המים, אז קו האופק מצטמצם עוד יותר. אז איך לנווט בטווחים האלה, זה עדיין חידה, אבל עובדה, הם ידעו והם עשו את זה. אז אנחנו נכנסים פה למעין תקופה שאנחנו יודעים עליה קצת פחות, בטח ובטח בים. בחפירות ביבשה אנחנו יודעים על ממצאים מהתקופות האלה, אבל היתרון הגדול של ספינה, בהשוואה לחפירה ביבשה, היא שאנחנו מדברים ממש על קפסולה של זמן. אירוע אסון מסוים שקרה ברגע נתון, כשכל מה שהיה על הספינה ירד איתה למעמקים. וזה הזדמנות פז גם לראות וגם לתארך.
אלעד: אז אפשר להבין למה הקנקנים האלה מאוד סיקרנו את קובי וגם את יתר המומחים. הקנקנים יכולים לספר סיפור. סיפור שלם על אבות אבות אבות אבות אבותינו, שהסתובבו פה לפני 3,000 שנה, עלו על אונייה מלאה בקנקנים, ידעו לנווט בתוך מים עמוקים. זה באמת מרגש. אז קובי חשב על רעיון, רעיון מופרע אולי אפילו, לשכנע את חברת "אנרג'יאן" להוביל משימה שתשלוף כמה קנקנים החוצה. בסוף, רק חברה כזו מחזיקה ביכולות טכניות, ובתקציב, שיכול לאפשר משימה כזו.
קובי: עכשיו, הייתה השאלה מתי אנחנו מוציאים את הפעולה הזאת, ואיך אנחנו משכנעים את הבכירים ביותר כדי שיאשרו את הדבר הזה, כי העלויות הן באמת מטורפות.
אלעד: 200,000 דולר עולה הסיפור הזה. 200,000 דולר כדי להוציא מקרקעית הים שני קנקנים בני 3,000 שנה. זה לא רק השבתת האונייה ליומיים, והשבתת הצוות והאמצעים הטכנולוגיים שצריך להפעיל, זה מבצע מורכב שצריך לתכנן. ובישראל, מה לעשות? אנחנו בתקופה שבה לא פשוט לתכנן מבצע גדול, שאין לו שום קשר למלחמה שמתנהלת מסביב.
קובי: החשש הגדול שלנו היה, קודם כל, מנושא של שיבושי GPS. שאנחנו כולנו ערים לזה בארץ. כי איך שיוצאים, אנחנו מוצאים את עצמנו בכלל בשדה התעופה בלבנון. אז היה מצד אחד הדילמה הזאת. מצד שני, מה יהיה המצב הביטחוני שבאמת יאפשרו לנו לעבוד במקומות האלה. והדבר היותר משמעותי, זה היה איך אנחנו, באמת, מרימים את החפצים, חושפים אותם ומרימים אותם, בלי לפגוע באתר. כי הכוונה שלנו היא לשמר את האתר as is, באתרו כאילו, את הממצאים, ומתוכו לקחת רק דגימות, ואיך אנחנו מרימים אותם בלי לפגוע בהם?
אלעד: זה לקח חודשים של תכנון ושל הכנות. להשיג את כל האישורים, לוודא שהתנאים יהיו נוחים. ואז, כשהכל היה מוכן, בלילה אחד, בנמל חיפה, קובי, מוסקו ועוד קבוצה קטנה של אנשים, עלו על אונייה של חברת אנרגיה, עם צוות זר שנמצא שם בכלל כדי לקדוח ולהעביר גז, והתחילו את המסע לעבר נקודה שבה לפני 3,000 שנה טבעה אונייה אחת שנשאה קנקנים מכנען.
קובי: המתח רק הלך והתגבר ככל [צוחק] שהתקרבנו, שהשעות נקפו וידענו שזה סדר גודל של בין 8 ל-9 שעות. אני חושב שאף אחד מאיתנו כמעט לא פרש לשינה, כולם היו די נרגשים. עצם היציאה לים… זה, ולראות איך אנחנו מתרחקים, ואת האורות של חיפה מתרחקים מאיתנו, ואני חושב שההתרגשות הייתה בעיצומה, האדרנלין היה לא בגוף, באוויר. והכל פשוט, באמת, עבד כמו… כמו שעון שוויצרי.
אלעד: חסות אחת, וממש מיד חוזרים.
[חסות]
אלעד: 9 שעות בערך אחרי שיצאו לדרך, האונייה הגיעה לנקודה. הקואורדינטות הוכנסו, ה-GPS דאג לעדכן את המיקום כל הזמן, כדי שהאונייה תישאר במקום ולא תזוז. כל תזוזה קטנה שלה עלולה לסכן את כל המבצע.
קובי: תשמע, אני עכשיו מדבר על זה אז סומרות לי השערות בידיים [צוחק], כי הפעולה הראשונה שתכננו לעשות הייתה למפות את האתר, כדי להבין מה הגודל שלו, ובעצם גם מה העוצמה שלו, והאם יש לנו קנקנים נוספים מחוץ לאתר. אותם קנקנים, לאורך איזשהו תְּוַאי, שאז נוכל לבוא ולהגיד - אולי הספינה נסחפה, תוך כדי זה אנשי הצוות ניסו להציל את עצמם, כי אחת הפעולות שעושים בדרך כלל זה להשליך מטען עודף, או מטען, כדי להקל על הספינה. אז ממש הרבה פעמים רואים מעין נתיב היסחפות עם סימנים, כאילו שביל קליפת תפוזים כזה.
אלעד: כן, הדבר הראשון שאפשר היה לעשות, לפני שבכלל ניסו לדוג איזה קנקן, הוא להסתכל על הזירה ולנסות ללמוד ממנה, לתת לה לספר את החלק שלה בסיפור. מהר מאוד היה ברור שאין שביל של קנקנים. כלומר, הצוות של האונייה לא ניסה להיפטר מהם כדי להקל על המשקל. מה שקרה להם שם בים היה פתאומי.
[מוזיקה]
ROV זו הקופסה והזרוע והרשת, כל המכשיר שאמור לאסוף את הקנקנים, לאחסן אותם ולהעלות אותם למעלה. אז ה-ROV כבר השתמש במערכת מיוחדת כדי לנקות את האזור. הוא תפס בעדינות שני קנקנים, הוא הצליח להכניס אותם אל הקופסא, הזרוע שלו התחילה לעלות למעלה. עוד מטר, עוד עשרה, עוד מאה. הקנקנים כבר ממש עוד רגע היו שם על הסיפון, עד שקרתה תקלה.
קובי: אה… זה היה רגע דרמטי [מצחקק]. בשלב הזה שהתחלנו לעלות עם ה-ROV, בערך בעומק של 500 מטר מתחת לפני הים, אנחנו מקבלים הודעה שאיבדנו את ה-GPS, יש הפרעות, האונייה נסחפת וה-ROV תלוי על כבל בעומק של 500 מטר. היסטריה, לחץ גדול כי נזק ל-ROV זה יכול להשבית את כל המשך העבודה. והשארנו עוד למטה את הסל הגדול עם כל מיני מכשירים עליו. מהר מאוד העלו את ה-ROV אל האונייה, ועכשיו הייתה המתנה מורטת עצבים, המתנה ארוכה, שכל רגע אנחנו אומרים - הולכים לנוח עד לשלב הבא או מחכים? הדברים היו מאוד לא ברורים, כי זה היה באמת הרגע שיכול היה לקטוע את כל רצף ההצלחות עד אז.
אלעד: הקנקנים בסכנה. תלויים להם כך. 200,000 דולר שהושקעו, גם, בסכנה. כל הפרויקט הזה עלול היה לרדת לטמיון, ועוד כל כך קרוב לסיום, זה נורא. הזדמנות של פעם בחיים. אבל מה לעשות? אם אין GPS, אין אונייה שעוגנת ביציבות. ואם אין יציבות… כבר הבנתם. תסכול מוחלט.
קובי: וואו, אין מילים [צוחק]. זה להגיע למקום, איך אומרים? כמעט לגעת בעבר, בחרסים, ופתאום להתנתק משם בלי לדעת אם אנחנו נחזור או לא, כי הכל היה באמת תלוי ב-GPS. ובאיזשהו שלב אמרנו "טוב, עברו כבר מספיק שעות, יכול מאוד שזה לא יקרה, הולכים לנוח". נכנסים לחדרים, לתאי השינה, וכמה דקות אחרי זה אנחנו מקבלים דפיקות על הדלת, ה-GPS חזר, כולם מוקפצים חזרה לקונטרול רום. וזה הייתה התרגשות גדולה חזרה, חזרנו עם ה-ROV, איתרנו את הנקודה והמשכנו בעצם את הפעולה של להוציא את שני הקנקנים.
אלעד: כל הזמן הזה שהקנקנים היו בתוך ה-ROV והוא העלה אותם באיטיות למעלה, 3 שעות בערך, לאיש לא היה מושג מה קורה בתוך הקופסא. מה מצבם של הקנקנים? עד כמה הם נשמרים שם? אפשר היה רק לקוות ולחכות, בסבלנות, לרגע שבו יגיעו לסיפון.
קובי: זו הייתה המתנה מורטת עצבים, אין ספק. כשהקופסה הצהובה הענקית הזאת עולה לסיפון, ואנחנו מקבלים את ה-אוקיי מהצוות להגיע לסיפון, לראות את זה מקרוב ולשלוף אותם מתוך השקים שהם היו בתוכם, זה היה וואו! רגע מכונן מבחינתי. כמו להחזיק תינוק בידיים ולהניח אותו בעדינות על אותו מצע.
יגאל: אז ככה, קודם כל, הזהירו אותנו שאסור לרוץ. זה סל פלדה ששוקל, אני לא יודע כמה, מאוד כבד. ועד שהמנוף לא מוריד אותו על הסיפון, ועד שאנחנו לא מקבלים אישור, אסור לרוץ. למרות שאנחנו מתים לרוץ ולצלם את זה. אוקיי, ואז קיבלנו את האור הירוק, וכולנו מיהרנו אל הסל וראינו שתי ואזות גדולות [פורץ בצחוק], שאפשר אולי לקנות כמוהן… שמה ליד יריחו… בצומת אלמוג.
אלעד: כן, אבל אל תראו אותו ככה, גם מוסקו התרגש.
יגאל: ו-וואלה, מה אני אגיד לך? אני לא ארכיאולוג, אבל זה היה מרגש. זה היה מרגש. כל האופרציה הזאת, עם כל כך הרבה אנשים, לספק סקרנות, אנושית ומדעית, וכדי לאשש את הממצאים. ואז חשבתי על הדבר הזה, שבאמת… על היכולת המופלאה הזאת, שהאדם, אין שום אתגר שהוא לא מסוגל לבצע. לא משנה כמה רחוק או כמה עמוק או כמה מסובך, מציבים מטרה ומבצעים אותה, רק בשביל… פה במקרה הזה אין שום רווח כספי, כן? [מצחקק] רק בשביל לספק את הסקרנות. חשבתי שזה מאוד יפה.
אלעד: וכך, אחרי 3,000 שנה, הקנקנים שוב בידינו. הם חזרו מהים אל הגרסה המודרנית של כנען. ועכשיו, לא רק בסונאר, לא רק בתצלומים או מקרקעית הים, עכשיו, אצלנו, בידיים, במעבדות, גם הקנקנים יכולים סוף סוף להתחיל לספר לנו את הצד שלהם בסיפור.
קובי: אני יכול להגיד שהמחקר רק התחיל. את השלב הראשון של להוציא אותם, לתעד ולהוציא, עשינו. עכשיו באמת יתחיל גם המחקר הגדול. שזה כל האנליזות למיניהן שיבוצעו על הקנקנים. זאת אומרת, אנחנו יודעים שבעומקים האלה, בקרקעית הים, אנחנו נמצאים בסביבה שהיא אנאירובית, היא סביבה נטולת חמצן. אנחנו לא ראינו שם דגים בכלל, ב… תוך כדי השעות הרבות של צלילה שם עם ה-ROV. חומרים בוטניים, אורגניים, משתמרים לרוב במצב מצוין, במצב של ספוג מים, רווי מים, אבל מצב השתמרות פנטסטי שאפשר לשחזר. לדעת איזה חומר? מאיפה המקור? אז אנחנו יכולים להרחיב את יריעת המחקר פה להרבה מאוד כיוונים, ושותפים למחקר הזה באמת יהיו ארכיאולוגים, חוקרים בכלל מתחומים רבים: מביולוגיה, בוטניקה, גיאומורפולוגיה וכן הלאה.
אלעד: אז המסע הסתיים בהצלחה, למרות כמה רגעי חרדה ומתח, וטוב שכך, כי זה היה מסע חד פעמי. "אין כוונה, גם אין יכולת" אומר לנו קובי "לנסות ולהוציא משם עוד קנקנים או כל דבר אחר".
קובי: אנחנו לא מתכננים כרגע. הפעולה המרכזית שאני רואה אותה, בשלב הזה, היא איך אנחנו מכריזים על המקום הזה כנכס תרבות של מדינת ישראל. היום אין לנו באמת מספיק טכנולוגיה, או יותר נכון מתודולוגיה, איך חופרים ספינה כזאת בעומק כזה גדול? איך עושים את זה בצורה מסודרת, בצורה כזו שאנחנו לא נפספס את המידע? והגישה בארכיאולוגיה של ארץ ישראל, גם ביבשה, וכנ"ל, אנחנו מחדדים את זה בים, זה שצריך להשאיר משהו לדורות הבאים. הטכנולוגיה מתפתחת, להם יהיו אמצעים אחרים, ושהם יחשפו, הילדים שלנו.
אלעד: אז כן. נסתפק במה שיש. בשתי הוואזות העתיקות שלנו, והן לגמרי מספיקות. כי לא רק בישראל התרגשו והתעניינו מהן, הקנקנים מכנען עשו כותרות בכל העולם.
קובי: וואו! זה הייתה הפתעה אדירה! כמובן שקיבלתי הרבה מאוד פניות מחוקרים, גם מהארץ וגם מחו"ל, שרוצים להיות שותפים למחקר הזה, אבל יש לנו היום הרבה מאוד מגבלות. המגבלות שלנו זה הסיטואציה הפוליטית שאנחנו נמצאים בה, שמגבילה את זה מאוד. חוקרים מבחוץ לא יכולים לבוא לארץ, לא כי הם לא רוצים, כי האוניברסיטאות מגבילות, או יותר נכון, חברות הביטוח של האוניברסיטאות מטילות וטו על זה. אבל כן, זה עורר גלים ברמה בינלאומית. הרבה מעבר למה ששיערתי.
[מוזיקה]
אני חושב שבאמת, אחד הדברים היפים, זה שבאמת, הציבור מוזמן לבוא לראות את זה בקמפוס הלאומי לארכיאולוגיה של ארץ ישראל בירושלים. לראות את זה, אמנם מעבר לזכוכית, אבל זה לדעתי מרגש.
אלעד: קובי שרביט, תודה.
קובי: תודה רבה לכם, ויום טוב ונפלא לכולם.
אלעד: ותודה ליגאל מוסקו.
וזה היה "אחד ביום" של N12. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי".
העורך שלנו רום אטיק, תחקיר והפקה שירה אראל, דניאל שחר, דני נודלמן ועדי חצרוני. על הסאונד, מור הרטוב, יאיר בשן יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.
אני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן גם מחר.
[חסות]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments