אחד ביום - 505 ימים בשבי: הסיפור של טל שהם

אזהרת טריגר: תיאורים מהשבי

בפברואר האחרון, אחרי 505 ימים, טל שהם שוחרר משבי החמאס. אשתו ושני ילדיו נחטפו גם הם, ושוחררו בעסקה הראשונה. בתקופת השבי הארוכה טל עבר בין בדירות מסתור, ולבסוף גם ירד למנהרות, שם שהה עד השחרור. במשך חודשים רבים, ללא שמש, אוכל או אוויר, טל נאבק לשרוד יחד עם עומר ונקרט ששוחרר גם הוא, ועם אביתר דוד וגיא גלבוע דלאל - שעדיין נמצאים שם. הפעם, טל מגולל בקולו הייחודי את סיפורו מהשבי בעזה: מהחטיפה הקשה, דרך הדאגה הבלתי פוסקת למשפחתו והרגע שבו גילה שהם בחיים. הוא מספר על הרעב הקשה ועל אכזריות השובים — וגם על רגעי חסד של סולידריות, אחווה, רוחניות ואמונה. בדבריו הוא מבקש לומר: אל תשאירו אותם שם.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 14/07/2025.

‏[חסות]

‏[מוזיקת פתיחה]

‏אלעד: היום יום שני, 14 ביולי ואנחנו "אחד ביום" מבית N12. אני אלעד שמחיוף ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו, סיפור אחד ביום, בכל יום.

‏[מוזיקה מסתיימת]

‏[הפסקה ארוכה]

‏[הקלטה] יונית לוי: [המולה, אנשים צועקים, שריקות] "אנחנו רואים א… מי שנדמה לנו שהוא טל שהם שיוצא מהרכב. [הצעקות והשריקות מתגברות] טל בן 40, נחטף מבארי, אבא ליהל ונווה שגם הם נחטפו וחזרו, הבעל של עדי. עכשיו חמאס א… מכריח אותו לעלות על הבמה, אבל [מוזיקת רקע] הדבר החשוב לנו ולמשפחתו לראות אותו, לראות שהוא בחיים, לראות שהוא עומד על רגליו."

‏[קולה של יונית לוי דועך ברקע]

‏[מוזיקת רקע]

‏טל: יש איזשהו פער, מרגיש כמו, כמו תהום עמוקה ורחבה בינינו לבין שאר בני-האדם. אחד המשפטים שאמרתי לעומר ונקרט לקראת היציאה, זה שאף אחד לעולם לא יבין כמה רע היה לנו, אבל יחד עם זאת את כל רגעי החסד שהצלחנו לייצר או שהצליחו להתהוות בינינו בזמן שהיה כל-כך רע. בפנים. וזו חוויה כל-כך עוצמתית, שתי הקצוות האלה כל-כך עוצמתיים שאני לא באמת חושב שאפשר להעביר אותם הלאה למי שלא היה שם.

‏אלעד: טל שהם פנה אלינו ביוזמתו, וזה לא דבר מאוד נפוץ, אבל טל ביקש לדבר. טל רצה לדבר.

‏טל: הסיבה שאני עכשיו מתראיין, זה כי אני רוצה לספר את הסיפור הזה, אני רוצה שה… שהאנשים בישראל באמת יצליחו לקבל מהחוויה של מה שהם עכשיו עוברים שם. של הלכה למעשה מה… את הגיהנום שהם עכשיו עוברים שם, אז תשאל חופשי ואני אענה בחופשיות ובכנות מלאה.

‏אלעד: טל נחטף ושוחרר אחרי 505 ימים. אשתו עדי ושני הילדים, נווה ויהל, אז בני 8 ו-3, נחטפו ושוחררו אחרי 50 יום. בית אחד, משפחה גרעינית שלמה אחת, שחוותה חוויה של שבי בעזה.

‏טל: שמעתי על זוגות שנפרדו אחרי שחזרו מהשבי, כי יש, יש פער אדיר שנוצר בין בני-הזוג או בתוך המשפחה, ופה יש קרבה שלא צריך, לא צריך להסביר אותה במילים. בינינו מדי פעם אני צוחק עליה שהיא הייתה בקלאב מד. שזה ממש-ממש לא נכון, אבל בתוך ההומור שבדבר ולהקליל, אז, אז כן, אז אני צוחק עליה שהיא הייתה בקלאב מד. אבל יש משהו בחוויה… תראה, להיכנס לתוך עזה ולתוך העולם של הפלסטינים, זה להיכנס למציאות… אממ, אני לא יכול להגיד שהיא הפוכה כי היא כל-כך הזויה, כל-כך שונה ממה שאנחנו מכירים בעולם שלנו, שהוא לא רק העולם הישראלי אלא המערבי בכלל, שהוא, שהוא חלק מהתהום הזאת שדיברתי עליה. העולם שלהם הוא כל-כך זר, אלים, חסר היגיון מערבי. המרקם התרבותי והחברתי והחיים עצמם שלהם, זה פשוט עולם הזוי לחלוטין, שהדבר הכי קרוב שאני יכול להגיד עליו, זה, זה קצת כמו ב"אווטאר", הסרט, שזה פלנטה שונה לגמרי עם חוקים שונים לגמרי, ברמה שקשה להאמין שדבר כזה קיים חצי שעה מאיתנו.

‏אז את החוויה הראשונית הזאת, עדי מכירה בכל תא בגוף שלה, כמו שאני מכיר בכל תא בגוף שלי. ואת ה… אימת ההישרדות מהפגזות צה"ל, שזה הדבר הכי מאיים ועוצמתי שחוויתי בחיי ושהם חוו בחייהם, כי עוצמת האש של חיל אוויר היא משהו שאי-אפשר, אי-אפשר לתאר אותו, [מוזיקת רקע] הוא… את האימה מ… האפשרות שהם יירצחו בעזה, שאני אירצח בעזה, שהילדים ייפגעו, חוויה שמשותפת לשנינו. אז הרבה מאוד מהחוויה היא משותפת, וזה ממש לא משנה שהם היו 50 יום ואני 505 יום.

‏[מוזיקה מתגברת ונשארת ברקע]

‏אלעד: זו הייתה שיחה ארוכה. מאוד. ולא סתם היא התחילה בשאלה אם אפשר בכלל להבין, אם יש דרך שבה אפשר להבין מה טל עבר שם במשך 505 ימים, 12,120 שעות, 727,200 דקות. אי-אפשר באמת להבין, זה ברור. אבל אם בכל זאת יש משהו שהוא הכי קרוב לזה, ל-להבין, ל-להרגיש, ל-ללמוד מה זה אומר להיות מוחזק בשבי חמאס, אז זו כנראה השיחה הארוכה והדברים המפורטים והכנים שטל מספר.

‏טל: מרגע שהוציאו אותי מהממ"ד, ששלפו אותי החוצה דרך החלון, היו לי כמה שניות בתוך בארי, שראיתי את כמות המחבלים שפשוט עומדים בתוך בארי, חמושים מכף רגל ועד ראש, ולא עושים שום דבר. פשוט עומדים שם ומסתכלים עלינו, עליי. חלקם עם פלאפונים, מצלמים אותי ב… עובר, עם חיוכים ממזריים על הפנים, ופשוט עומדים שם - אף אחד לא מאיים עליהם, הם לא מרגישים שום צורך למהר, הם שולטים בסיטואציה, הם שולטים בקיבוץ, זה רגע של… לא רק של שוקינג אלא ממש של תחושת נבגדות. ממש שהמדינה בגדה בי. ובאותו רגע כל זה, זה כמו שטיח ש… שנלקח מתחת לרגליים, או שהרצפה פשוט נשמטת, נעלמת. זה עניין של כמה שניות, כי זרקו אותי לַתא מטען ומאותו רגע לא ראיתי כלום עד שהגענו לעזה.

‏אלעד: ומה עובר בראש? מה… על מה חושבים?

‏טל: זה נורא מוזר, אבל באיזשהו מקום התכוננתי לרגע הזה. שזה משהו מוזר להגיד, אבל אחרי שגלעד שליט שוחרר נאמר שהוא היה בדיכאון עמוק בזמן שהוא היה בשבי. אז הרצתי כמה פעמים תרחישים של מה היה קורה אם אני הייתי נשבה. ואני זוכר שבתרחישים האלה שהרצתי, אמרתי 'מה, איך, איך הייתי נמנע מדיכאון אם הייתי עכשיו חמש שנים בעזה'. והמסקנה הייתה שהייתי לומד ערבית מאוד-מאוד טוב, הייתי ממש מעמיק באסלאם ובקוראן ומנסה להיכנס מתחת לעור שלהם וממש לחיות את החיים איתם, כדי ללמוד אותם. לעומק. וזה מה שאמרתי לעצמי בדרך לעזה, אמרתי: "אוקיי, הם לא, הם לא הרגו אותך, זה אומר שהם חוטפים אותך, אתה תהיה חמש שנים בשבי". באותו רגע לא ידעתי כמה אנשים הם חטפו ובכלל את גודל האירוע, ראיתי את כל הלוחמים האלה בתוך בארי, ראיתי שתי גופות מוטלות על הרצפה, שהוצאו להורג, [מוזיקת רקע] עם כדור ברקה, מבחינתי היו שלושה אנשים באוטו מהקיבוץ, אני הייתי בבגאז' ואלון וירדן גת מקדימה וזהו.

‏[מוזיקה מתגברת ונשארת ברקע]

‏אלעד: טל לא הבין מה זה אומר להיות בשבי. הוא הבין בזמן אמת שחוטפים אותו והוא היה מספיק מפוכח כדי לדאוג מ"נוהל חניבעל" - שצה"ל יפציץ אותו - אבל להבין באמת מה זה אומר להילקח בשבי, להיחטף, זה באופן טבעי לא היה המצב. טל נלקח לבד, למרות שהיה בבית מלא במשפחה. הם העבירו את החג בבארי, בבית של ההורים של עדי. והנה, פתאום הוא לבד, בלי אשתו, בלי הילדים, בבגאז' של אוטו, בדרך לעזה.

‏טל: רק שהגעתי לתוך עזה וש… הדרמה הראשונה הסתיימה והשאירו אותי לבד בחדר ב"safe house", רק אז יכולתי להתחיל לחשוב על המשפחה ולנסות לעבד את החוויה של מה קרה עד לאותו רגע ולנסות לייצר היגיון סדור. אז בעצם, התחלתי לחשוב עליהם רק כשיכולתי לקחת נשימה רגע ולהירגע מהאירועים שקרו לפני. [מוזיקת רקע] הדבר הראשון שעשיתי אחרי שהם כפתו אותי באזיקים ובעצם השאירו אותי לבד בחדר, זה… נעמדתי, התחלתי ללכת מקיר לקיר ואמרתי לעצמי: "אוקיי, טל, אתה נחטפת. זו הסיטואציה, אין לך יותר שליטה ב… מה יקרה איתך פיזית, אין לי שום שליטה ב… איך הם יתנהגו אליי, אבל אני אעשה כל מה שאני יכול בשביל לשמור על החיים הפנימיים שלי, על הנפש שלי intact, אני לא ייתן להם גישה פנימה".

‏ואחרי שעשיתי את זה, שיחזרתי שוב את האירועים שקרו בממ"ד וניסיתי להעריך מה קרה עם עדי ועם הילדים, וזה נע בין להאמין שהם שוחררו, כמו שהשובה שלי טען, הוא אמר לי שכל הנשים והילדים שוחררו באותו יום, זאת אומרת נתנו להם ללכת, וכמובן שידעתי שזה לא נכון. זאת אומרת, ביום השני והשלישי ואחרי זה עוד האזנתי לרדיו, לגלצ, וידעתי הרבה מאוד מ… מגודל הזוועות שקרו בבארי ובכלל בעוטף, שהם רצחו ילדים ונשים. ויחד עם זאת, זה היה איזשהו blind spot, שהחזקתי עדיין אמונה בתוכי שאולי כמו שהוא טוען, הם באמת שוחררו. אבל מהצד השני גם לקחתי בחשבון את האפשרות המאוד סבירה שהם נרצחו באותו יום. ובחנתי את התחושות האלה וראיתי בתוכי שאני לא חש את זה, אני לא חש אֵבֶל, אז האמנתי שהם בחיים. אבל לא יכלתי, באמת, ברמה המנטלית, להאמין בזה עד הסוף כי כל-כך הרבה אנשים נרצחו וזה נע בין הקצוות האלה כל יום, כמה פעמים ביום, בניסיון משווע שלי [מוזיקת רקע] להגיע לאיזשהי נקודה שבה אני יכול לחוש נחת מהחשיבה הרפטטיבית הזאת.

‏[מוזיקה מתגברת ונשארת ברקע]

‏אלעד: כשהוא לבד בדירת מסתור עם שני שומרים חמושים, טל ניסה להפעיל את כל מערך החושים שלו, את כל התדרים שיש לו. החלק האנליטי, השכלתני, חזר פעם אחר פעם לשבעה באוקטובר, הוא בחן כל פיסת זיכרון בניסיון לגבש מסקנה אם המשפחה שלו - אם עדי והילדים - בסדר. וגם במימד הרוחני, טל ניסה כל הזמן להבין אם הוא מרגיש אותם, אם הוא מרגיש שהם בחיים. במשך ימים הוא הריץ בראש את כל התרחישים האפשריים וניסה להתכונן לכל תרחיש. חוץ מתרחיש אחד.

‏טל: אחרי 26 ימים של מלחמה פנימית על מה עלה בגורלם של עדי ונווה ויולה, אני הבנתי שיש, יש איזשהו מחסום פנימי בתוכי שאני לא מעיז לחצות אותו וזה, באמת להיות בחוויה של… שהם נרצחו. ואני רוצה שיהיה לי את כל החופש הפנימי לנוע בתוכי, שלא יהיה חסמים בפנים. אז החלטתי פשוט לעשות להם טקס קבורה, ובאמת-באמת לקבל את האפשרות שהם נרצחו, ולנסות דרך זה לייצר גם שקט פנימי בתוכי, אבל גם לשחרר אותם במידה וזה באמת קרה, To let them go.

‏אז ישבתי עם עצמי בסלון של הבית שבו שהינו ופשוט לקחתי את עצמי לבית הקברות של היישוב שגרנו בו בצפון, הכי תיאטרלי והכי אמיתי שיכולתי, ונעמדתי מול שלושה קברים, אחד בגודל של אדם בוגר, של עדי, ועוד שני קברים קטנים ואני זוכר שהחוויה הזאת של להיות מול שני הקברים האלה פשוט… הקטנים, הקברים הקטנים, פשוט שברה אותי באותו רגע וכל הקהילה מאחוריי, כל הקהילה שלנו, ביישוב, והמשפחה, ואני פשוט סופד להם וכל התהליך הזה הוא… בניסיון פנימי לייצר אותנטיות הכי גדולה שאני מסוגל כדי ממש לחוש, לחוות כל רגע ורגע כאילו זה באמת קרה.

‏זה היה באמת הדבר הכי קשה שעשיתי בחיים. אבל היה בו משהו מאוד-מאוד משחרר ומאפשר נחת. כי אם אני באמת מסוגל לקבל בתוכי את האפשרות שאני לא יראה אותם יותר, אז שום דבר בנוגע אליהם כבר לא יכול להפתיע אותי, כן? הוא לא יכול לייצר זעזוע במערכת שלי, כי את הרע ביותר, זה כבר קרה. עכשיו זה לא באמת הרע ביותר, גם הדרך שבה הם נרצחו יכל להיות מזעזע לחלוטין, אבל לשם לא הסכמתי ללכת, זה גבול שלא לא יכולתי ולא רציתי לעבור אותו.

‏אלעד: הוא ידע אז על הזוועות, על חלקן לפחות. הוא ידע לא רק שנרצחו רבים, הוא גם ידע איך. השובים שלו הם שסיפרו לו, הם הרחיקו את עצמם מהמעשים, לפחות ניסו, הם טענו שארגונים אחרים ביצעו את הזוועות, לא חמאס. ובכלל, האינטראקציה עם השובים היא כזו שקשה להכיל, כי מצד אחד, הם אלה שהחזיקו את טל בניגוד לרצונו תחת איום מתמיד ומהצד השני, הם גם אלו שהאכילו אותו, ששמרו עליו, שהוא היה תלוי בהם.

‏טל: תראה, ב… מההתחלה, אני החלטתי בתוך עצמי שלא משנה מה יקרה, אני אדרוש יחס אנושי. שהסטנדרט שאני בן-אדם ויתייחסו אליי כבן-אדם, אני לא יירד ממנו, אני לא יאפשר להם לרדת ממנו. וכחלק מההחלטה הזאת הייתי צריך להתייחס גם אליהם כבני-אדם. אז לכל אורך השבי זה לא היה רלוונטי שהם מחבלי חמאס, ושאחד מהם היה בבארי, שאחד אחר טען שהוא רצח 10 אנשים בנובה או עשו זוועות אחרות. לא יכולתי שלא להתייחס אליהם בצורה הכי אנושית שאני מסוגל, כי אנחנו ביחד בתוך הדבר הזה ואין שום דבר אחר כרגע שקורה. אז מהרגע הראשון שפגשתי אותם ביום הראשון שהגעתי לעזה ואפילו עוד לא הבנתי עדיין את גודל האירוע, אבל ישר לחצתי להם את היד ושיבחתי אותם על הפעילות הצבאית המדהימה שהם עשו ואיך הם "הראו לנו" והרעפתי עליהם מחמאות ואחרי זה בימים אחרי זה אנחנו נכנסנו להשוואות של מוצרים שונים וחיים, ואיך הם חיים ואיך אנחנו חיים, ומה מעניין אותנו בישראל ומה מעניין אותם בעזה וזה ממש… זה הגיע לרמה שיום אחד אנחנו יושבים בערב ושותים קפה ואוכלים קצת תמרים, השיחה הייתה כל-כך קולחת ונעימה, שאני שוכח שאני אזוק באזיקים, ואני מסיים ב-11 בערב את הערב הזה ואני הולך לחדר שלי ואני נשכב על המזרון ואני אומר לעצמי: "אל תשכח שהם לא חברים שלך, הם פשוט לא חברים שלך. ועד כמה שאתה מנסה להתקרב אליהם, [מוזיקת רקע] אתה חייב לזכור שזה בסוף רק מכורח הנסיבות ולא משום דבר אחר".

‏[מוזיקה מתגברת ונשארת ברקע]

‏אלעד: דבר אחד שמלווה את השבי, שהוא מרכיב משמעותי בתחושת חוסר האונים, הפחד, הקושי, הוא חוסר היציבות, חוסר הידיעה. בימים ההם טל הועבר בין דירות מסתור שונות, הוחלף בין צוותים שונים של שומרים. כל דירה והמאפיינים הייחודיים שלה, [מוזיקה מסתיימת] כל צוות והמאפיינים הייחודיים שלו.

‏טל: אני עברתי יחד עם השובים לדירה במקום הבית שהיינו בו, והתנאים שלי הוחרפו בכך שהם לא הרשו לי אפילו ללכת בחדר. אני מאוד-מאוד זקוק לתנועה הזאת, להליכה, בשביל לחשוב באופן בהיר, ובגלל שהם לא נתנו לי ללכת, הזמן התחיל לעבור הרבה-הרבה יותר לאט. וכל פעם שאני מנסה לקום וללכת הם עוצרים אותי וצועקים עליי ומורים לי לחזור לשכב או לשבת על המזרון והזמן פשוט לא עובר ו… זה, זה היו ה-10 ימים הכי קשים שהיו לי בשבי. אז כשהם הודיעו לי שהם הולכים להביא לי, להביא אליי עוד שני חטופים, יכולתי רק לחוש שמחה ענקית, שהבידוד שלי הולך להסתיים. אני ממש קיוויתי שהם יביאו אנשים בוגרים [מוזיקת רקע] בני 30 עד 40, אם אפשר גם מהקיבוצים מהעוטף, אולי אנשים גם שהכרתי לפני, מבארי או מקיבוצים אחרים.

‏[מוזיקה מתגברת ונשארת ברקע]

‏אלעד: כשהדלת של דירת המסתור נפתחה, אל טל צורפו גיא גלבוע דלל ואביתר דוד, שני חברי ילדות שנחטפו יחד ממסיבת הנובה.

‏[מוזיקה מסתיימת]

‏טל: הם הגיעו במצב הרבה יותר ירוד ממה שאני הייתי באותה… באותם ימים. בהתחלה לא נתנו לנו כל-כך לדבר ולהתנהל, זאת אומרת הם, הם רצו שאנחנו נשתוק 23 וחצי שעות ביום ויתנו לנו חצי שעה לדבר בינינו. כמובן, זה לא החזיק מים. אז מהר מאוד התחלנו להתלחשש ובכלל, כל השיח מעל האדמה הוא בלחישות, כי אסור שהציבור הפלסטיני ישמע אותנו או שהשכנים, או, לא יודע, אנשים ברחוב. כשלעצמו זה עניין, אתה יודע, אני, אני קצת קופץ קדימה רק בשביל הסיפור הזה. כשהגענו למנהרה, אחרי שבעה חודשים שאנחנו ביחד, תקועים אחד בתחת של השני, בחדר קטן, באמת כאילו כל הזמן כל הזמן ביחד, 24/7. והפעם הראשונה ששמענו את הקול האמיתי אחד של השני, זה רק כשירדנו למנהרות. זו חוויה מאוד מוזרה, כאילו, להכיר בן-אדם ממש טוב, אבל לא לדעת איך הוא נשמע. [מוזיקת רקע] אז הם הגיעו, מהר מאוד התבררה הכימיה בינינו.

‏[מוזיקה מתגברת ונשארת ברקע]

‏אלעד: זה לא אינטואיטיבי, לפחות לי זה לא היה אינטואיטיבי. אבל כשטל סיפר על התחושות הראשוניות שלו, כשגיא ואביתר נכנסו לדירת המסתור שבה הוא הוחזק, פתאום קלטתי משהו. זה נכון שהם שלושתם באותה סיטואציה נוראה, אבל בסוף, הם היו אנשים זרים. אנשים שאמורים עכשיו לחיות יחד בחדרון קטן, לחלוק יחד את מעט האוכל שקיבלו, אמורים לשמור אחד על השני, לסמוך אחד על השני, אנשים שאמורים להיות אחד עם השני ברגעים הכי קשים, הכי מפחידים, הכי מלחיצים שאפשר בכלל לדמיין. הכימיה הזו, שנוצרה בין שלושתם, היא, למרות הכל, בכלל לא מובנת מאליה.

‏טל: כשגיא ואֶבְיה ואני נפגשנו בהתחלה, אני הצעתי להם איזשהו כלי שאני לקחתי לחיים הזוגיים שלי. כשהייתי בשנות העשרים שלי, אני ראיתי ראיון עם זוג שהם נשואים 50 שנה. המראיין שואל את הגבר: "איך הצלחתם להיות נשואים כל-כך הרבה זמן ביחד?" והוא אמר: "הסוד היה שאנחנו אף פעם לא הלכנו לישון כועסים." ואני סיפרתי לאביה וגיא את הסיפור הזה, ואנחנו החלטנו שאם לאחד מאיתנו קשה עם מישהו אחר, אנחנו עוזבים הכל ופותרים את זה. וזה הגיע למצבים שאנחנו אוכלים [צוחק קלות] פיתה ביום, אבל מישהו עכשיו חש כעס על מישהו אחר, לפני שהתחלנו לאכול, וכל עוד זה לא נוגע לחלוקת האוכל. יש כללים ספציפיים לחלוקת אוכל, של הוגנות. אם זה לא קשור לאוכל עצמו, אנחנו נעצור את האוכל, אנחנו מורעבים אבל אנחנו נעצור, נטפל רגע בבעיה שעלתה ואז נחזור לאכול, כשכולנו שמחים.

‏אלעד: אתה יכול לתת לי דוגמה?

‏טל: הייתה פעם שעברנו צוות ואני חשבתי שאפשר לדרוש מהצוות הזה הרבה יותר מהצוות הקודם. וגיא ואביה מאוד-מאוד פחדו שאנחנו ניתפס ככפויי טובה, שנעצבן אותם, שנגרום להם להתייחס אלינו בצורה מאוד, כאילו, גרועה יותר ממה שזה בלאו הכי, והיה לנו דיון על זה, והדיון נהיה הרבה יותר אמוציונלי וב… ואני, אני לא, אני לא סובל שאומרים לי מה לעשות. אז אני הודעתי להם: "תקשיבו, אני, אני מתייעץ איתכם, אבל אף אחד לא יגיד לי איך לפעול. אני אעשה מה שאני רואה לנכון בכל סיטואציה, כמו שעשיתי לאורך כל החיים שלי." והם מתעצבנים, והם מתעצבנים מחרדה, מבפנים, ואנחנו בתוך הדבר הזה, וגם אסור לנו לצעוק, אתה יודע, זה הכל בלחישות וזה מתפל… לפעמים בורח כזה, הקול קצת עולה וצריך לחזור ללחוש, וסיטואציה מאוד לא נוחה להיות בה. ומגיע השלב שבו אנחנו מקבלים אוכל, אבל אנחנו לא אוכלים. אנחנו, אנחנו בצום של 24 שעות, אבל אנחנו לא אוכלים. אנחנו שמים את זה בצד ואנחנו פותרים את זה. עד שיעלה עשן לבן, כדי שהסביבה בינינו, המרחב הבין-אישי, יהיה נקי. שהוא לא יהיה מקום שבו אנחנו יכולים עוד, עוד שלושה שבועות או חודש להתפוצץ אחד על השני על משהו שקרה. וניקינו את זה, הצלחנו למצוא את ה… את ה… דרך הפשרה ואת דרך הביניים, ולמרות שהיינו מורעבים, [מוזיקת רקע] נתנו לזה את המקום, ורק אז התפנינו לחלוקת אוכל ושגם זה לוקח זמן ו… ולאכול בסוף.

‏[מוזיקה מתגברת ונשארת ברקע]

‏אלעד: האוכל, או החוסר באוכל. כשאומרים שאי-אפשר באמת להבין את חווית השבי, מדברים לא מעט על הרעב. שבועות שהפכו לחודשים, חתיכה קטנה של פיתה עם שתי כפיות גבינה. לאדם. ליום. זהו. וגם זה, אז, היה נחשב לפעמים ליום טוב.

‏[מוזיקה מסתיימת]

‏טל: לפעמים כשהשומרים רוצים, ככה, לפנק את עצמם מעבר לאוכל שלהם, אז הם היו אוכלים מהפיתות שלנו. בימי שישי נגיד, שזה יום יותר חגיגי אצלם, ואז היינו יכולים אפילו לקבל חצי פיתה כזאת, וזה פשוט מייצר מצוקה פיזית שלא מפסיקה 24 שעות ביממה, של כאב, ממש כאב - לא רק באזור הקיבה, זה ממש כאב בתוך הגוף של… שהגוף משווע לקלוריות. כל היכולות המנטליות פשוט יורדות, הזיכרון יורד, היכולת לנוע, אתה… אפילו, אפילו לקום משכיבה או מישיבה לעמידה, היינו צריכים להישען על הקיר 20 שניות, חצי דקה רק לוודא שאנחנו לא מתעלפים מהחוסר ו… היינו ממש בוהים בהם כדי ש… לנסות לקבל יותר אוכל, וזה עיצבן אותם כמובן, אז הם התקינו וילון, אבל, אבל לא הייתה דלת אפילו בין החדרים. תמיד היו להם ירקות, לפעמים גם פירות, טונה, סרדינים, פחיות של של לוף או של איזשהו בשר מעובד, וזה לא הגיע אלינו. כל השפע הזה שהיה להם, ולפעמים אחד מהם, זה שהיה בעל הדירה, היה לוקח את זה אפילו עוד יותר רחוק וממש עושה ארוחה ומתענג על האוכל כדי שנשמע כמה, כמה כיף לו וכמה טעים לו, בזמן שאותנו הוא מגביל לחצי פיתה ביום.

‏אלעד: כלומר זה סדיזם, זה זה פשוט להתעלל בכם.

‏טל: כן, כן. ממש ככה.

‏אלעד: ואני מניח שזה מאוד אפקטיבי, לא? בן-אדם שהוא במצב כזה של רעב…

‏טל: כן, זה… אני יכול להגיד שהצלחתי לייצר שקט פנימי, עם הרבה דברים שעברתי בשבי, איזשהו easement או settlement פנימי. אבל עם החוסר הוגנות באוכל, פשוט לא הצלחתי. זה הכעיס אותי עד עמקי נשמתי שהם מרשים לעצמם להתנהג ככה, ועוד יותר, שזה מנוגד לדת שלהם. זאת אומרת, הם כל הזמן טענו שהם סונים ודתיים ופועלים לפי הדת והם מאמינים באללה, והם ממש ניסו לשווק לנו שהם דת רחומה ו… ועם סטנדרטים גבוהים ובאותה נשימה הם מתייחסים אלינו כמו זבל. ו… מעבר למצוקה הכל-כך גדולה שהגוף היה בה, החוסר הוגנות הזאת זה יצר עוד layer מעל זה, עוד שכבה מעל זה שפשוט חירפנה אותי באמת, זה… לא, לא הצלחתי למצוא שום נחת לחלק הזה כאילו, ל… אתה יודע, זה, זה כל-כך הזוי. היום, שאני מספר על זה שהוא בא אלינו, אחד השובים ונותן לנו חצי פיתה ואנחנו אומרים לו: "תקשיב, אנחנו לא יכולים להיות עם חצי פיתה, זה, זה כלום, זה מגוחך. כאילו, איך, איך אתה מצפה שאנחנו נשרוד את הדבר הזה?" אז, אז אנחנו מתחילים איזשהו משא ומתן איתו ובסוף הוא מסכים לתת לנו פחית פול. עכשיו, אתה יודע, אנחנו, אנחנו סופרים קלוריות ב… בפינצטה ופחית פול זה 280 קלוריות, חלקי שלוש. אנחנו שלושה אנשים. 90 קלוריות לבן-אדם, ועוד חצי פיתה, בלי גבינה גם, כי לא מגיע לנו גבינה אם אנחנו מקבלים פול. ואחרי ה"ארוחת פאר" הזאת במרכאות שהוא נותן לנו, הוא נכנס לחדר ושואל אותנו: "נו איך הייתה הארוחה?" במין ממש ציפייה שאנחנו נגיד: "וואו, מדהים, תודה רבה, איך, איך דאגת לנו".

‏אלעד: והרעב הזה? הוא לא מרפה, נכון? זה…

‏טל: לא, הוא, הוא הופך להיות אבסולוטי. הוא א… הוא פשוט משהו שמלווה אותך לאורך כל היום, מעיר אותך בלילה. זה, היו לי, היו לי חלומות שבהם יש לי בופה פתוח ואני יכול לאכול כל דבר, מה שאתה לא חושב עליו זה עוגות, בצקים, בשר, ולשום דבר אין טעם, ושום דבר לא משביע. וזה לילה, אחרי לילה, אחרי לילה, ו… וביום זה פשוט כואב ומציף ובתוך זה הניסיון להתאזן מבפנים ולמצוא נחת ושקט ואיזון ו… זה היה איזשהו פיצ'ר בסיפור שבי שלנו שלא נפסק עד הסוף, [מוזיקת רקע] אבל אני חושב שלמדנו להתמודד איתו יותר ויותר טוב ככל שעבר הזמן.

‏[מוזיקה מתגברת ונשארת ברקע]

‏אלעד: 50 ימים עברו כך בשבי. ימים שבהם הם לא ידעו באיזו דירה יישנו בלילה, מה יאכלו, אם יאכלו, איך יתנהגו אליהם, אם בכלל יצליחו לשרוד. אבל ביום החמישים, בפעם הראשונה, בתוך אי-הוודאות, טל חווה רגע אחד שבו כן הייתה ודאות.

‏טל: הם מעירים אותי בחמש בבוקר, קוראים לי לסלון והקצין שלהם, שבשלושה הימים הראשונים הוא, הוא היה אחד משני השומרים שלי, אז הוא הכיר אותי כבר, ואני מזכיר לך, אני הרעפתי עליו שבחים וממש הצלחתי להיכנס לו מתחת לעור. ועדי עשתה אותו דבר, אצלהם [כך במקור]. עדי ושושן, אמא שלה, ממש התייחסו אליהם כבני-אדם ו… ואני חושב גם עם החיבור עם ה… עם ה… עם הילדים והתמימות שלהם והשמחת חיים, שלהם ממש הצליחו להיכנס לשומרים שלהם מתחת לעור, ואחד האימפקטים של זה היה, שהם הציעו שהיא תכתוב לי מכתב והם יעבירו את זה אליי והוא מביא לי את זה ביום ה-50. אני קורא את זה והיא כותבת שהם נחטפו כולם ביחד, כל הנשים והילדים והם בריאים. היא מספרת לי שהם מצאו את ה… משאבים הפנימיים ואת הכוחות להתמודד ושהילדים הצליחו למצוא אורך-רוח וכוח להתמודד עם מה שקורה, ושהם עומדים להשתחרר. [מוזיקת רקע] אני, אני זוכר שקראתי את זה והידיים שלי רועדות, ואני פשוט מתמלא בהוקרת תודה ובשמחה, אני חוזר לחדר ואביה וגיא התעוררו מזה שהם קראו לי החוצה ואני מספר להם שעדי והילדים בחיים ושהם יוצאים היום, ואז אני אומר להם שאני הולך לבכות מתחת לשמיכה ואני פשוט פורק 50 יום של, של כאב וחוסר ודאות ו… [לוקח נשימה עמוקה] ואת כל מה שצברתי ו… פשוט בתחושת הודיה ענקית ו… ואושר.

‏[מוזיקה מתגברת ונשארת ברקע]

‏קשה לתת אמון במחבלים ואחד מהם, אותו, אותו שובה שהתאכזר אלינו גם, סיפר לנו כמה ימים לפני, שהוא קיבל תפקיד להיות הנהג שיוביל את ה… חטופות ואת הילדים ל… לגבול. לצלב אדום. ואני זוכר שהוא, הוא בא אליי יום אחרי, בשש בבוקר ומספר לי שהוא הסיע אותם לגבול ושאלתי אותו שאלות והוא תיאר לי איך יולה התחילה ללכת עם עדי ועם נווה והיא הסתובבה אליו ועשתה לו שלום. ראיתי על העיניים שלו את… היה לו חיוך מאוזן לאוזן [מוזיקה מסתיימת] וראיתי על העיניים שלו את השמחת חיים של של יולה וידעתי שהוא דובר אמת. כי ידעתי שהוא לא יכול לזייף את זה, בטח לא בקשיחות הרגילה שהם חיים בה וזה היה conformation [כך במקור], זה היה אישור מבחינתי שהם… זהו, הם באמת בבית. כי עכשיו אני יודע את זה בוודאות. שלא רק שהם בחיים, הם עכשיו בטוחים. וגם שעכשיו אני יכול להשקיע את כל האנרגיה שלי בלדאוג שאם אני אצא משם בחיים, יהיה להם אבא שחוזר אליהם. ולאשתי יהיה בן-זוג וש… [פאוזה] שאני אצא שפוי מכל הדבר הזה.

‏אלעד: בדירה האחרונה שבה הוחזקו טל, גיא ואביתר, היו ארבעה חודשים. חדר קטן עם צוהר קטנטן, סורגים. הם שיחקו קלפים, היו להם אז קלפים. אפילו האוכל השתפר קצת, לא עשרה אחוז לעומת תצרוכת יומית ממוצעת של גבר, אלא שליש, וזה שיפור. פתאום נוצרה להם סוג של שגרה. פתאום התגנבה תחושה של תקווה.

‏טל: האמנו שאנחנו קרובים לעסקה. התחיל הרמדאן אצלהם והיו לנו שבועיים שראינו "אל ג'זירה", כי הם הביאו לעצמם טלוויזיה והסכימו לנו גם לראות חדשות. אז הייתה כותרת של ראש המוסד שאומר "ניתן להגיע לעסקה, אבל צריך להתפשר בעניין מעבר התושבים צפונה מרפיח לעזה", וזה היה נראה נורא פשוט ושזה תכף עומד להסתיים. ואז אחרי שזה לא קרה, אז במאי התחילו עוד פעם, והיה ממש תחושה שזה יכול להיגמר בקרוב. ואז ביום אחד, פתאום הפגזות ופיצוצים מסביב, משהו שלא שמענו כבר כמה חודשים טובים, באינטנסיביות ובעוצמה שלו. והם מספרים לנו שהיה ניסיון חילוץ שכשל ושנהרגו מלא פלסטינים, כי הם תמיד, הם כל הזמן מדברים על על ההרוגים שלהם. ויום אחרי זה הם מספרים לנו ש… ככל הנראה השכנים הבינו שיש יהודים בבית ושאנחנו נצטרך לעבור, ושהם מחפשים בית יותר טוב לעבור אליו ואז הם אומרים לנו שהם, שאנחנו הולכים לעבור בעצם לבית של רופא ב"שאמאל" שזו השכונה הכי צפונית שלהם בעזה ואני זוכר איזה שיחה עם אחד מהם שאני שואל אותו אם יהיו מים זורמים והוא אומר לי: "אינתה מג'נון, מוסא?"הם קראו לי מוסא. כל אחד מאיתנו היה שם כאילו ערבי.

‏אלעד: למה מוסא, אגב? סתם?

‏טל: ככה הם החליטו. אני הייתי מוסא, גיא היה עיסא, ואביה היה אדם. אז הוא אומר לי: "אינתה מג'נון מוסא, פי טלאז'א", אתה, אתה משוגע טל, יש שם מקרר אפילו". זאת אומרת, יש חשמל בבית הזה. ו… וגיא ואני מתחילים לרקוד מרוב אושר כי אנחנו אומרים: "תכף אנחנו נקבל מלא אוכל ומים ומקלחת" ו… הם מלבישים אותנו בבגדים חדשים, בקולקציה העכשווית הפלסטינית ומגלחים לנו את השפמים, היינו עם זקן, כל אחד מאיתנו, זקן עבה, אז נראינו ממש כמו פעילי חמאס וככה יצאנו בחמש וחצי אחרי הצהריים לרחוב, כל אחד מאיתנו עם שומר עם נשק מוסלק, עם אקדח, ואנחנו עם מסבחה [כך במקור] ביד, עם מחרוזת תפילה והשומר מדבר עם כל אחד מאיתנו בערבית ולנו אסור לענות כי ברור שאנחנו לא ברמה… רמת ערבית מְסַפקת, אז אנחנו עושים כזה כן עם הראש, וככה הלכתי ברחוב, כל אחד מאיתנו הלך בפער של כמה דקות, ואנחנו הולכים איזה 10 דקות ו… זו חוויה מאוד א… מאוד עוצמתית, מאוד מפחידה כי אני בלב האוכלוסייה האזרחית שלהם ודבר שהכי הפחיד אותי זה לינץ', שיגלו שאני יהודי ופשוט ירצחו אותי במכות. אבל מצד שני זה פעם ראשונה שאני יוצא החוצה ואני רואה איך הם חיים, באמת. אז הלב דופק ואסור לי גם להסתכל עליהם, אז אני כזה מזיז את ה… רק את העיניים, בלי להזיז את הראש, כזה, מסתכל לצדדים, לקלוט כמה שיותר מהסיטואציה ואנחנו הולכים 10 דקות, קצת יותר, ומגיעים לאיזה נקודה, ואז אוסף אותנו אמבולנס של צלב אדום. אז אנחנו נכנסים לתוך האמבולנס ומייד מורידים לי את הראש ושמים לי כיסוי על העיניים. ואני אומר לעצמי: "אוקיי, הם לא רוצים שנראה לאן אנחנו נוסעים, אבל אין לי סיבה לחשוד שאנחנו לא הולכים לבית הרופא." ואנחנו נוסעים עוד איזה 20 דקות והרכב נעצר והם מורידים אותנו כזה, בצעקות שנמהר, אנחנו יורדים בעצם על תלולית חול, על מדרון, פתאום כל האטמוספרה משתנה ואני מבין שאנחנו נכנסנו לתוך מנהרה, [מוזיקת רקע] ואנחנו מתחילים ללכת בפנים ואני אומר לעצמי: "אוקיי, זה בסדר, אנחנו נעבור דרך המנהרה ונצא מצד שני לבית הרופא". זאת אומרת, זה עוד דרך להתחמק מהמל"טים של צה"ל. ואנחנו הולכים מעל שעתיים בתוך המנהרה הזאת, אני אומר: "תכף זה יגמר, תכף אנחנו נעלה מהצד השני". אבל בינתיים אנחנו רק הולכים ומעמיקים. נאחזתי באמונה הזאת, בתקווה שאנחנו נצא מהצד השני, ואז אחרי משהו כמו שעתיים, הם עוצרים אותנו והם שמים לנו כיסוי עיניים שוב, רק שהפעם הם גם מדביקים לנו את העפעפיים עם עם סלוטייפ, ומעל זה מסכת קורונה, אז אני מבין שיש משהו שהם ממש לא רוצים שנראה. מעבר למסדרון אני שומע אותם מדברים עם מישהו ואומרים לו בערבית: "הבאנו לך חֶברה". והוא אומר: "וואלה?!" שאני אף פעם לא אשכח את ה"וואלה" הזה, זה… זה הרגע שבו הבנתי שאנחנו מצטרפים לעוד מישהו, לעומר ונקרט, ושזהו, שזה הסוף - אנחנו הולכים להישאר במנהרה עכשיו, מבחינתי לנצח. והלב יורד לתחתונים ולקח לי כמה שעות לצאת מהשוק שנכנסתי אליו.

‏אלעד: כי מה? כי זה לא משהו שראית וחווית בחיים.

‏טל: זה יותר מזה, ל… עד לאותו הרגע, עד ל-13 ביוני 2024, הדבר שהכי הפחיד אותי בשבי הייתה האפשרות שאני אגיע למנהרה. כי… אין לי, אין לי פחד ממקומות סגורים, אבל אני לא סובל את התחושה הזאת של, של החוסר אוויר, של הדחיסות, שזה מביא איתה ו… פשוט פחדתי מהאפשרות שאני אגיע למנהרה וב-13 ביוני אני פשוט מוצא את עצמי בתוך מנהרה שהם סוגרים את ה… את הדלת מאחורה, את הדלת ברזל ו… ואביתר… ואביה שואל את עומר: "הם סגרו הרגע את הדלת?" אז הוא, עומר, אומר לו: "כן, ברור." ו… ואז אביה שואל אותו: "וזהו? והם פשוט הלכו?" אז עומר אומר לו: "כן, מה, חשבת שהם יישארו?" אז אביה שואל: "ואם אנחנו נצטרך משהו?" אז, אז עומר אומר לו: "מה, מה אתה תצטרך?" אז הוא אומר לו: "לא יודע, אם יקרה לנו משהו?" אז הוא אומר: "הם יבואו עוד 24 שעות."

‏ו… ואנחנו פשוט בשוק, כאילו לא היה לנו דבר כזה לפני זה. מה ז'תומרת, ומה, אנחנו נפצעים עכשיו אז נדמם למוות והם לא יבואו אלינו עוד 24 שעות? ובינתיים אנחנו במנהרה שהרוחב שלה הוא מטר, פחות או יותר, גובה מטר שמונים, באורך של… ספרתי 12 מטר, אבל אנחנו ארבעה גברים על ארבעה מזרונים על הרצפה, וזה בטון חשוף וחול, והקירות סוגרים עליי. אין אוויר לנשום, אפילו עומר שהיה שם שמונה חודשים במנהרה הזאת, שלושה שבועות לקח לו להסתגל לרמת החמצן, כי פתאום יש עוד שלושה אנשים שגוזלים ממנו את החמצן שלו, ואין תחלופת אוויר, כי המנהרה חסומה משני הצדדים שלה - קיר בצד אחד ודלת פלדה מצד שני. הייתי ממש צריך להילחם עם עצמי לא לחשוב על העובדה שאני כלוא בתוך הצינוק הזה. וזה לקח בערך שלושה שבועות עד שהסתגלנו ל… שכולנו הצלחנו להסתגל לרמות החמצן, ובעצם לחוסר גירויים ול… לדחיסות שנמצאת שם, ויש דברים שאי-אפשר להסתגל אליהם, שזה הלחות, אתה 20 מטר מתחת לאדמה, קר, זה 14 עד 16 מעלות, אבל בגלל שהיינו במנהרה סגורה ואין תחלופת אוויר, אנחנו היינו התנור. אז כשקמנו היה קריר, וכשהלכנו לישון, הלחות הייתה מטורפת והיה חם ודביק והבגדים נדבקים לנו לעור ו… מתהפכים מצד לצד [מוזיקת רקע] וגם ככה כולם בדיכאון וזה פשוט ongoing, כאילו לא נפסק, כל יום, וכל יום, וכל יום, וזה מעל השכבה של רעב מתמיד והמצב הפיזי שהולך ומתדרדר, כי אנחנו בכזה תת-תזונה שהגוף מתחיל לאכול את עצמו.

‏[מוזיקה מתגברת ונשארת ברקע]

‏אלעד: עמוק בתוך האדמה, במנהרה, אין אור יום, אין שעון, הזמן הופך להיות חלק מתחושת אי-הוודאות המשתקת. טל, גיא, אביתר ועומר פיתחו לעצמם שיטות בניסיון להתמודד. מחבלי חמאס המשיכו לחפור כל הזמן מנהרות. רעש הכלים הכבדים נתן לארבעת החטופים אינדיקציה פחות או יותר למתי היום מתחיל ומתי הוא נגמר. פעם ביממה, וגם זו הייתה אינדיקציה, הדלת של התא הקטן שלהם הייתה נפתחת.

‏טל: אז מגיע אחד השומרים ובהתאם למצב רוח שלו צורח עלינו, זורק עלינו את האוכל ואת המים ויוצא, או שהוא מחליט שבאותו יום בא לו להתאכזר באופן מיוחד, אז הוא יכול להגיד לנו שהוא ראה בחדשות שההורים שלנו מתו, שחיזבאללה ירה על הבית שלנו וכל הבית קרס, או שלמחרת הוא הולך להביא לנו פחות אוכל ומים. ואתה יודע, זה נשמע נורא תיאורטי אבל מבחינתנו זה אומר שאנחנו היום צריכים לשתות פחות. גם ככה יש לנו קצת מים - חצי ליטר לבן-אדם - אבל אנחנו צריכים לשמור מים כי אנחנו לא יודעים אם נקבל מים ביום למחרת. לצערנו אוכל לא יכולנו לשמור במנהרה, כי תוך 16, 18 שעות גג האוכל מתחיל להתמלא בעובש ואנחנו נלחמים על האוכל שלנו עם זבובי פירות, ולפעמים משפחה של עכברים. וגם אביה וגם אני מצאנו את עצמנו חודש וחצי מרותקים למזרון, כי כל ניסיון לזוז מלווה בכאבי תופת ברגל וזה הוראה גם מפורשת של הרופאים שפעם ראשונה באו לראות אותנו, ורק שאני מגיע לישראל אני מבין שזה צפדינה, [מוזיקת רקע] שזה מחלה שאף אחד לא יודע מה היא בכלל ב-250 שנים האחרונות, אבל שזה מחסור חמור של ויטמין C, ואז הגוף פשוט מתחיל לאכול את עצמו וזה מה שקרה לנו.

‏[מוזיקה מתגברת ונשארת ברקע]

‏אלעד: ארבעה גברים צעירים, בתא מחניק, מצחין וקטן, הלחות שם בלתי נסבלת, התנאים לא אנושיים. בשלב מסוים, השומר שלהם, אסר עליהם לישון במהלך היום. הוא אמר, הוא איים, שהם מצולמים כל הזמן וייענשו אם ייתפסו, ומה כבר יש להם לעשות שם? אבל זה בדיוק העניין, זה סדיזם חולני, בלי הסברים, בלי היגיון. אסרו עליהם, למשל, להחליף ביניהם את המזרונים. אסרו עליהם להוריד חולצות. היכו אותם. הם ישנו סמוך לבור שבו עשו את הצרכים. שבועות שהפכו לחודשים, ואז הם שמו לב לשינוי, קטן בהתחלה, אבל כזה שהפך לשינוי שקשה להתעלם ממנו.

‏טל: התחלנו לראות את זה, השומרים התחילו לזרוק כל מיני משפטים כאלה לא קשורים כמו לשאול אותנו: "מה תעשו כשתחזרו הביתה?" או, או רמיזות כאלה שהם מנסים לרמוז כי הם לא מצליחים להכיל את זה שאומרים להם לא לספר לנו, ואת ההתרגשות שלהם מזה שאולי תיכף זה יסתיים, הם התחילו להתנהג אלינו קצת יותר, יותר בנעימות. דווקא שם הם התחילו להביא לנו אפילו פחות אוכל, כהחלטה של הפיקוד, כי הם רצו שאנחנו נחזור שלדים הביתה. הם אמרו לנו שזו החלטה מכוונת, אז קיבלנו פחות אוכל, אבל היחס שלהם השתנה קצת יותר לטובה. ואז בעצם ב-21 לינואר, אחד מהם נכנס אלינו למנהרה ולוחש לנו שיש עסקה, ששלוש נשים כבר יצאו ושעומר ואני עומדים לצאת עוד כמה שבועות. אחרונים בעסקה, הוא ידע להגיד את זה, אבל, אבל אנחנו יוצאים החוצה.

‏אלעד: כלומר, הוא, הוא ממש אמר לכם ספציפית ששניכם יוצאים, וגיא ואביתר מבינים ברגע הזה שהם לא.

‏טל: כן, ממש ככה. וגיא ואביה מצד אחד שמחים שאנחנו יוצאים וזה פעם ראשונה שההורים יידעו שהם בחיים ושנוכל להעביר מסרים, אז, אז יש גם את השמחה שהמשפחה שלהם לא תחווה את הכאב של חוסר הידיעה. ומצד שני, הידיעה שהם הולכים להישאר לבד עם אותו צוות, בדקנו את זה, עם אותו צוות מתעלל חסר אינטליגנציה רגשית, חסר יכולת בוגרת, אתה יודע, ל… להחזיק רגש ולא לשחרר אותו החוצה כמו איזה ילד בן חמש במכות למישהו אחר ובהתעללויות ו… עומר ואני מנסים לנחם אותם שתהיה עסקה שנייה אחרי זה, יהיה חלק ב' וגג סוף מרץ אתם בבית ו… ובפנים אני מרגיש שזה לא אמיתי אבל, שזה ייקח יותר זמן. אבל אביה כל-כך במצוקה נפשית שאני, אני, אני לא יודע אם זה היה חכם מה שעשיתי אבל המשכתי… שיקרתי לו. עם התחושה שלי, אין לי שמץ של מושג מה באמת יקרה, אבל אמרתי לו שאני מאמין שאתם, חודש אתם בבית ולא באמת האמנתי בזה, אבל הוא היה כל-כך… ברמה כל-כך נפשית ירודה שאולי נצליח לחזק אותו, שיהיה לו איזשהי תקווה. הוא אמר לי פעם אחת באותם ימים אחרונים: "אם אנחנו סובלים את כל הדבר הזה ובסוף יהרגו אותנו במטען שיש במנהרה…" - כי הם התקינו מטען במנהרה - או כאילו, "אנחנו לא נשרוד פה בגלל כמות האוכל שאנחנו מקבלים, אז, אז למה לא לסיים את זה עכשיו? כאילו למה, למה, למה למשוך?" ואני אומר להם: "תקשיבו, אתם, אתם לא יודעים, אנחנו לא יודעים ואם, אם אנחנו נשרוד את זה או לא, אבל חייבים להחזיק את האפשרות שכן, גם אם זה יהיה עכשיו 6 שנים, 10 שנים, 3 שנים, מי יודע כמה זמן זה ייקח - תמצאו את… את הדרך להיאחז בתקווה שזה לא נגמר".

‏ואני יודע שאני משאיר אותם במצב הזה, לא שיש לי ברירה, כאילו, מי… אף אחד לא שואל אותי, אבל יש בתוכי הקלה ושמחה שהנה עוד רגע אני הולך לפגוש את המשפחה שלי - את, את נווה, את יולה המדהימים שאני כבר כמעט שנה וחצי מחכה, אתה יודע, לחבק אותם ולהסתכל להם בעיניים עם עדי ו… ומצד שני אני יודע שאני מפקיר את את גיא ואביה ברגעים הכי קשים שלהם, בלי הידיעה שאני אראה אותם שוב, בלי הידיעה שניפגש, ו… הרבה מאוד זמן לא הסכמתי לעשות השוואות לשואה, אבל אתה יודע, זה הדברים האלה שאתה… הסיפורים האלה שבני משפחה נפרדו בידיעה שהם כנראה לא ייפגשו יותר. וכל הדברים האלה, זה פשוט חודש אינטנסיבי נפשית בטירוף. ובינתיים, יום אחד השומרים נכנסים והם מתוסכלים עד הראש מזה שהעסקה לא מתקדמת, ויום אחרי זה הם מבסוטים ו… ואין לנו שום דבר, כאילו אתה יודע, אנחנו מחכים 24 שעות לכניסה שלהם, [מוזיקת רקע] וזהו, והאינפוט הבא זה עוד 24 שעות קדימה וזה אוכל אותנו מבפנים, וכאילו זה אנחנו בסטרס תהומי בשלב הזה, וככה זה עובר, עד ה-17 בפברואר.

‏[מוזיקה מתגברת ונשארת ברקע]

‏אלעד: חודש, חודש - שלם הם נשארו ככה יחד אחרי ההודעה הראשונית של חמאס ששניים מהם, טל ועומר, ישתחררו, ושגיא ואביתר יישארו מאחור.

‏טל: מעירים אותנו באזור חמש אחרי הצהריים, שזה ממש מוקדם לנו, ולוקחים אותנו לחדר אחר במנהרה - חדר של ממש, לא מסדרון כמו שאנחנו חיינו בו, ומגישים לנו פלטה סינייה, צלחת גדולה כזאת ש… משפחתית, עם אורז ובשר כבש, וכמובן עם מצלמה שמכוונת אלינו ואנחנו אוכלים ושותים קפה עם הקצין וצוחקים איתו והכל לפרופגנדה כמובן. הוא מצלם אותנו ואז הוא אומר: "מוסא ועומר הולכים לצאת", וממשיך לצלם אותנו ואת אביה וגיא ומנסה לביים אותנו בכל התגובות. אבל זהו, זה, זה היה האישור הרשמי, פעם ראשונה קיבלנו אישור שתכף אנחנו הולכים לצאת הביתה והיינו כל-כך מותשים מהסיטואציה ומזה שהעירו אותנו מוקדם שאביה, גיא ואני הלכנו לישון, ובערך שעתיים אחרי מעירים אותנו ב… בלחץ ואומרים לנו: "יאללה, יוצאים". אנחנו אומרים, "מה יוצאים? עכשיו-עכשיו?" הם אומרים: "כן כן, עכשיו, ברגע זה".

‏היינו צריכים, עומר ואני, ממש להיפרד מהם, ממש בצורה חפוזה כזאת, חיבוק, 'אנחנו אוהבים אותכם, תהיו חזקים, אל תאבדו את זה, עוד חודש אנחנו רואים אותכם בבית' וזהו, ואנחנו יוצאים לדרכנו. הלכנו משהו כמו שעה וקצת במנהרה, עד שהגענו לאיזשהו פיר שגם שם כיסו לנו את העיניים ואנחנו יוצאים החוצה וזה לפנות בוקר עכשיו. אני יודע את זה כי, כי יצאנו החוצה לאוויר הפתוח ואני מרגיש את האוויר הקר והנעים ואת הקרירות ואני שואל את אחד השובים אם, אם יורד גשם. אז הוא אומר לי: "לא, האדא נַדַא". נדא זה טל, הוא יודע שקוראים לי טל. הוא אומר לי: "זה נדא" - 'אתה מרגיש כאילו את הטל עליך'. ואני פשוט פורס את הידיים… אני עם כיסוי עיניים, כן? זה, זה נורא, זה סיטואציה נורא מוזרה להיות בה, אבל לוקח נשימה עמוקה ואחרי [בקול רועד] שמונה חודשים ב… כאילו 20 מטר מתחת לאדמה, פתאום אני בחוץ, באוויר ונותן לכל החוויה הזאת להציף אותי בפנים.

‏הם הלבישו אותנו גם יותר טוב, זה חורף בכל זאת, הביאו לנו טרנינגים ומעיל ו… זה פשוט חוויה סופר-מציפה, אבל נעימה כל-כך ו… ואנחנו נשארים שם בחוץ ו… משהו כמו, לא יודע, עוד שעה עד ש… חיכו לטנדר שיבוא לאסוף אותנו ולוקחים אותנו לראיון עם איזשהו בכיר של חמאס ששואל אותנו שאלות בעברית ומצלם אותנו, אני חושב שהיינו באיזשהו מסגד. אז יש את הראיון הביזארי הזה שהם עושים לנו, שהם שואלים אותנו שאלות כמו "מי לדעתכם מנצח במלחמה?" [מוזיקת רקע] "איך חמאס התייחסו אליכם?" וכמובן שאנחנו משקרים את השקרים שלהם, שהם רוצים לשמוע.

‏[מוזיקה מתגברת ונשארת ברקע]

‏אלעד: הסיוט של טל נמשך עוד שלושה ימים. הוא הועבר למנהרה מוזנחת ומטונפת אפילו יותר מזו שבה הוחזק ושם הוא נשאר לבד. בדיעבד הוא למד שעומר ונקרט, עומר שם טוב ואליה כהן, שהשתחררו איתו, הועברו למקום אחר בזמן הזה לצילומים. שלושתם צעירים, חמאס הלביש אותם כחיילים. טל בכל זאת בן 40 וכנראה שיש גבול אפילו ליכולת של חמאס לעוות את המציאות. מהמנהרה הזו, טל הועבר שוב.

‏טל: לוקחים אותי ברכב, באיזשהו שלב הם מורידים לי את הכיסוי עיניים כדי שאני אראה את כל הנזק שצה"ל עשה והם מנסים להגיד לי כאילו, כשתגיע הביתה תספר לכולם על ה… על, על מה שצה"ל עושה פה. ותוך כדי שאנחנו מדברים איתם, אני מסתובב אחורה ואני רואה שק במכונית והם אומרים לי: "כן, זה אחד האנשים שלכם". אני פשוט עם גופה בתוך האוטו. פשוט החליטו להעביר אותה ממקום למקום בתוך הבגאז' של הרכב וזה, זה היה כזה מן ברלינגו כזה, בגאז' פתוח. אבל זה כל-כך לא שינה לי ברגע הזה, כי ידעתי שאני לכיוון היציאה. הם לוקחים אותי לרפיח ולאוהל שהוא בעצם בית - חשמל, טלוויזיית 40 אינץ', שירותים, מקלחת ו… פתאום מתחילים להתייחס אליי טוב ולתת לי ופלים, ותה, וקפה ו… ארוחת צהריים מדהימה, כאילו, של "אכול כפי יכולתך," ועדיין זה כאילו, יחד עם כל הדברים האלה, אני עדיין במתח, אני לא יודע אם זה הולך להסתיים. כאילו, אני, אני צריך לראות את השם שלי.

‏באחד בלילה אני אני מתעורר וכולם ישנים, ואני שם i24 על הטלוויזיה ואז אני רואה את התמונות של השישה שכאילו, שיוצאים, ואני במרכז של כל התמונות האלה. ואני פשוט נושם לרווחה ואני אומר, "זהו, עוד 7, 8, 10 שעות אני בבית. זהו, זה אמיתי". וב-6 וחצי בבוקר אנחנו יוצאים מהבית הזה לתהלוכת ניצחון שהם עשו, זה היה נראה כמו 100 מחבלים חמושים מכף רגל עד ראש, לבושים שחור עם המסכות שלהם, אבל אני יודע שפה אף אחד לא הולך לפגוע בי ושזה הכל הצגה אחת גדולה שהם עושים, ואז הם מבקשים ממני להגיד כמה מילים על הבמה. הוא בא אומר לי: "תגיד ש… ששמרנו עליך ודאגנו לך וחמאס נתן לך אוכל ומים ומחסה ושמר עליך מצה"ל, ושדאגנו לך ממש טוב". ואז הוא הולך, חוזר אחרי חצי דקה ואומר לי: "פשוט תגיד את האמת". ואני כזה "בטח, אני, מה שאתה רוצה, אני אגיד את כל, את כל האמת שלכם אני אגיד". [מוזיקת רקע] ואני עולה עם המיקרופון ומדבר לקהל ואומר את כל מה שהם רוצים שאני אגיד. הדבר היחיד שהיה לי חשוב בטקס שלהם, זה שאני מישיר מבט ואני מעביר את המסר, שלא שברתם אותי. שאותי לא שברו ב… בתוך ה… [נאנח] בתוך השבי.

‏[מוזיקה מתגברת ונשארת ברקע]

‏סיימתי את הטקס שלהם והלכתי לצלב אדום והם מדברים אליי קצת כאילו אני ילד מפגר, אבל אתה יודע, נורא לאט, נורא בברור, ואני אומר: "בוא נתקדם, אני רוצה הביתה". [בהתרגשות] ואנחנו נוסעים ו… וכל דבר כזה, אתה יודע, מוריד עוד, עוד משקולת מהלב, מהנשמה, ואנחנו נוסעים באוטו ומגיעים לצ'ק פוסט [כך במקור] של, של צה"ל, לעמדה, וקולט אותי צוות שלם שם - עובדת סוציאלית ורופא ו… אני נכנס לשירותים, הם עשו כאלה שירותים כמו באירועים, אירועי שטח כאלה נורא יפים ואתה יודע, לא, לא… אני חירבנתי בבור במשך 8 וחצי חודשים, פתאום יש לי שירותים משלי. ואני מסתכל במראה ואני פשוט מתחיל לרקוד כאילו, משמחה שזה זהו, זה, זה הסתיים. אבל אני עוצר, כאילו מסיים את זה, שם ארשת רצינית, כי בכל זאת אני לא [צוחק] לא הולך להראות את זה לחבר'ה בחוץ ומאותו רגע פשוט הכל כל-כך מציף. כאילו, החזרה ולפגוש את המשפחה ב… ברעים. את נווה ויולה, שכל-כך התרגשו ואת עדי ואת ההורים שלי, ואז אנחנו טסים במסוק לבלינסון ואני אומר לעצמי: "מי יבוא לראות אותי, כאילו, בצומת שם?", אתה יודע, את ה-3 שניות האלה שהמיניבוס עובר, כאילו, "מי כבר יעשה את הנסיעה ממעלה צביה או מבארי או מ…" והמוני אנשים שם, עשרות, פשוט מחכים.

‏[הקלטה - מחיאות כפיים וקריאות שמחה]

‏טל: זה חוויה כל-כך מציפה, אבל מדהימה.

‏אלעד: עכשיו, אני בטוח שהאדרנלין הוא, הוא בטירוף ובכלל לא מבינים ולא מעכלים ולכן אני לא אשאל על הרגע ש… אתה יודע, שמובן מאליו שאני אשאל עליו, על רגע המפגש. אני אשאל על הרגע שבו זה רגע ירד ובאמת הייתם יחד.

‏טל: אז יש פה כמה דברים, הכל כל-כך, כל-כך מציף שזה זה מרסק. ה-overwhelming של זה, כאילו המשקל של הכל. אבל עדיין, הימים האלה הם הם מלאי אדרנלין. אני בג'ט לג כי אני עד… 8 חודשים הייתי ער בלילה וישנתי ביום, ועכשיו אני חוזר ל… לרגיל, אבל כאילו לערות רגילה ואני לא ישן בלילה, ואני כל היום עם אנשים, ואני חושב שעברו 20 דקות אבל עברו 3 שעות כי הזמן הפנימי שלי הוא הרבה יותר איטי. במנהרה אין, אין גירויים, אין פלאפון, אין טלוויזיה, אין שום דבר שיתן לך תחושת זמן. ואני זוכר שאחרי שלושה או ארבעה ימים של עודף כזה אני מתעורר ב-1 בלילה וכולם ישנים, ואני מתחיל ללכת במסדרון [צוחק] בתוך, בתוך בילינסון בתוך המחלקה, כמו שהייתי עושה במנהרה. פשוט הולך - הלוך חזור, מצד לצד. ואני מתחיל לבכות את האמ-אמא של הבכי, כאילו, פשוט פורק הכל. הכל-הכל, פשוט נותן לו לצאת. במשך שנה וארבעה חודשים לא הייתי לבד. ופתאום, 1 בלילה, כולם ישנים ואני לבד. וזה כל-כך כל-כך טוב להיות לבד.

‏ועכשיו יש את הפניוּת הזאת, להתחיל לעכל את זה ולהתמודד עם החווית אובדן ובכל-כך הרבה בחינות של אבל, לא, לא רק על אנשים פיזיים שמתו; על החיים שאיבדנו, על ה… על כל מה שהשארנו מאחור בשביעי באוקטובר. וזה, זה אובדן של… אצל הילדים ואצל עדי ואצלי ו… [לוקח נשימה עמוקה] ועכשיו השיקום האמיתי יכול להתחיל. ויחד עם זאת, אני סיפרתי לעדי אחרי שלושה ימים את מה שאביה וגיא עוברים עכשיו במנהרות. את האכזריות של השומרים שעכשיו שומרים עליהם, והיא באה אליי אחרי שלוש שעות ואומרת לי: "תשמע, אני לא, אני לא, אני לא יכולה לעזוב את מה שסיפרת לי, אנחנו חייבים לעשות משהו בעניין", ואני אומר לה: "בטח, כאילו מה, מה שאפשר", וזה אומר שאנחנו שמים את הילדים בצד ואת השיקום בצד ו… זה, זה מורכב אבל לפחות אני יודע שאנחנו עושים את זה ביחד, כן? אנחנו כל הזמן אומרים "אנחנו, אנחנו ביחד", שזה המזל הגדול והדבר הכל-כך מדהים בסיפור שלנו - שכולנו ניצלנו והתאחדנו, וקשה ככל שיהיה, אנחנו נעבור את זה ביחד.

‏אני כל-כך מקווה שאנחנו ברגע האחרון ושהולכת להיות עסקה ושכולם הולכים לצאת החוצה. יחד עם זה, הבלתי אפשריות הזאת שמדברים על עסקה שרק 10 יוצאים או 8 יוצאים, זה… [נושם עמוק] זה קורע. זה… [מוזיקת רקע] אתה יודע, יש לי את גיא ואביה שהם, שהם משפחה שלי ואני באמת יודע באיזה תנאים הם נמצאים שהם ongoing, הם, הם ממשיכים עכשיו וצריך להוציא אותם מהתופת הזה שהם נמצאים.

‏[מוזיקה מתגברת ונשארת ברקע]

‏אלעד: תשמע, אני חייב להגיד לך ברמה האישית: אנחנו מדברים כבר יותר משעתיים וחצי. אממ ואתה… באמת, תעצומות הנפש ויש כל-כך הרבה סופרלטיבים שנזרקים, אבל רק להגיד שאתה באמת בן-אדם מיוחד. ואתה עושה… אתה עושה כל מה שאתה יכול ומעל ומעבר כדי… כדי לעזור לאביתר ולגיא ולכולם ואני מקווה שאתה יודע את זה, ואתה מבין את זה. אז תודה.

‏טל: תודה לכם. תודה.

‏[מוזיקה מתגברת ונשארת ברקע]

‏אלעד: וזה היה "אחד ביום" של N12. אנחנו מחכים לשמוע מכם בקבוצה שלנו בפייסבוק - "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה הילה פז, דניאל שחר, שירה הראל ועדי חצרוני, על הסאונד יאיר בשן, שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.

‏אני אלעד שמחיוף. אנחנו נהיה כאן גם מחר.

‏[צלילי סיום]

‏[חסות]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה