הגר ואביחי ברודץ' חיו בכפר עזה עם ילדיהם עפרי, יובל ואוריה. בשבעה באוקטובר, הגר והילדים התחבאו בממ"ד. אביחי שהיה חבר בכיתת הכוננות יצא להילחם במחבלים, אבל קודם לכן עוד הספיק להכניס את אביגיל עידן שהוריה נרצחו להתחבא יחד עם שאר המשפחה. כמה שעות לאחר מכן מחבלים פרצו הביתה, וחטפו את הגר וארבעת הילדים לעזה. הם חזרו לארץ אחרי חמישים ואחד ימים. הפעם אנחנו בשיחה עם הגר שסיפרה לנו על המחשבות שליוו אותה בשבי, על הרעב הכבד שחוו, ואיך שמרה על ארבעה ילדים בלב התופת של עזה.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 14/08/2024.
[חסות]
[מוזיקת פתיחה ברקע]
לי: היום יום רביעי, 14 באוגוסט, ואנחנו "אחד ביום" מבית N12.
אני לי נעים, ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו. סיפור אחד ביום, בכל יום.
[מוזיקה מסתיימת]
הגר ואביחי ברודץ' גרו בכפר עזה עם שלושת הילדים - עופרי, יובל ואוריה. בערב חג שני של סוכות הם חגגו יום הולדת 10 לעופרי עם כל המשפחה. הם תכננו להמשיך את החגיגות גם ביום שבת, אבל בבוקר הם התעוררו לאזעקות צבע אדום.
אביחי, חבר בכיתה הכוננות של הקיבוץ, מיד הבין שיש חדירה של מחבלים, ויצא להילחם. רגע לפני שעזב את הבית הוא עוד הספיק להכניס הביתה את אביגיל עידן, הבת של רועי וסמדר, השכנים, שנרצחו מולה כמה דקות קודם.
הגר נשארת לבדה, עם ארבעת הילדים. היא מנסה להעסיק אותם בממ"ד עד שצה"ל יבוא, ואין לה מושג מה קורה עם בעלה אביחי שנלחם בחוץ.
בסביבות השעה 11 היא שומעת את המחבלים פורצים פנימה, ואחרי כמה דקות, הם חוטפים אותה ואת ארבעת הילדים לעזה. הם היו שם 51 יום.
השבוע פגשנו אותה. הגר סיפרה לנו איך שמרה על ארבעה ילדים בשבי, על הרעב הכבד בזמן שאכלו רק פיתה אחת ביום, על המחשבות בלילות בהם שכבה מחובקת עם הילדים, ולא ידעה מה יעלה בגורלם.
[מעבר מוזיקלי]
לי: הגר ברודץ', שלום.
הגר: בוקר טוב.
לי: אז אני רוצה לחזור איתך לשבעה באוקטובר. שש וחצי בבוקר, אתם יושבים בממ"ד, ואביחי בעצם מבין שהוא צריך לצאת החוצה להילחם. מה קרה אז?
הגר: הוא היה בחוץ, בבוקר, בשש וחצי. הוא יצא החוצה לראות את היירוטים, כמו שהוא עושה בכל צבע אדום.
לי: אה, זה כאילו טקס כזה?
הגר: כן, כן, זה טקס. לפעמים גם הילדים היו יוצאים החוצה. הוא היה קורא לנו - תבואו לראות, איזה יופי. והם היו באים, לא… אז… הילדים שלי אף פעם לא חששו מזה.
באותו בוקר, זה הרגיש אחרת. זה היה ברור מהבום הראשון, שמשהו פה שונה. אז אביחי רץ החוצה לראות את היירוטים, אני הכנסתי את כל הילדים לממ"ד, כי אנחנו לא ישנים בממ"ד. הגפתי את כל החלונות. ואז פתאום שמעתי את אביחי צועק מבחוץ, ש… הוא רואה גלשון. ובהתחלה לא… לא נפל לי האסימון על מה הוא מדבר.
והוא רץ באמוק פנימה לתוך הבית, סגר את כל הבית, ועלה על מדים, בזמן שאנחנו בממ"ד. קורא לי לכניסה, שאני אבוא לנעול אחריו את הדלת. הוא פותח את הדלת, אחרי שהוא שומע נקישה קלה בדלת, ו… והוא רואה שם את אביגיל. היא… הוא היה מכוסה כולו. הוא היה עם המדים, הוא היה עם קסדה על הראש, היה קשה לזהות אותו. היא ראתה אותו ושמה ריצת אמוק [צוחקת קצת], הרחק מהבית שלנו, כמה שהיא יכלה. הוא רדף אחריה, תפס אותה, הכניס אותה לתוך… אני חיכיתי בכניסה לבית עם הדלת פתוחה, נתן לי אותה, ופשוט נעלם.
נכנסנו לממ"ד, היא הייתה מבוהלת, מבועתת ומכוסה בדם, אבל היא לא הייתה פצועה, והיא התחילה… אפילו לא הייתי צריכה לדובב אותה, היא ישר סיפרה לי מה קרה. ישבתי איתה, חיבקתי אותה, היא כל הזמן הייתה על הידיים שלי. אה…
בדיוק פתחתי את הטלפון של עופרי לפני כמה ימים, הבת הגדולה שלי, הטלפון שהיה לה לפני השבעה באוקטובר, וראיתי את ההודעות שהיא כתבה לי באותו בוקר, בשבעה באוקטובר, ויש לה הודעה שם משעה שבע ושבע דקות - "מה אמא, את באמת חושבת שהם מתים?"
לי: כי היא שמעה את מה שאביגיל תיארה?
הגר: כן, כן, על רועי וסמדר, על ההורים שלה. זה מצמרר, זה פשוט מצמרר, כל פעם המחשבות האלה… על מה שהילדים האלה עברו ועוברים. [שתיקה קצרה]
אז בילינו ארבע שעות בממ"ד, אני מדי פעם יצאתי מהממ"ד כדי להביא מים ואוכל, וכריות ושמיכות, ו… ואת המחשבים שנוכל לראות, כל אחד יכול לראות מה שהוא רוצה ב… זה. לא ניסינו לשמור על שקט. המזגן דלק, לא… לא נפל לי האסימון מה באמת קורה. כאילו, הבנתי שקרתה לנו טרגדיה איומה, עם רועי וסמדר, אבל הייתי בטוחה שיש מחבל או שניים בקיבוץ, ושאנחנו רק מחכים שיוציאו אותנו מהממ"ד. שצה"ל מטהר את המקום, בודק שאין יותר מחבלים, ואנחנו אמורים לצאת. אפילו דאגתי בזמן הזה שהיינו בבית, ללכת להתלבש, כי הרי זה היה שש וחצי, היינו עם פיג'מות, ודאגתי ללבוש ג'ינס, חיכיתי שיבואו להוציא אותנו, שלא יתפסו אותי עם פיג'מה.
בשעה רבע ל-11 בערך, שמעתי אותם מתחילים לנסות לפתוח את הדלת של הבית.
לי: המחבלים.
הגר: המחבלים, כן. שלחתי הודעה לאביחי שהם נכנסים. גם שלחתי לרונן יעקובי, השכן הצמוד שלנו, ש… שהם נכנסים אלינו, וש… ביקשתי ממנו שהם יחזיקו את הדלת של ה… את הידית של הממ"ד היטב. אני גם ניסיתי להחזיק את הידית של הממ"ד, אבל לי זה לא עזר. נכנעתי די מהר.
הילדים כיסו את עצמם בשמיכה, אני ביקשתי מהם שיכסו, וכיביתי את האור, לפני שהם פתחו את הממ"ד. וכשהם נכנסו לממ"ד עם נשקים, הילדים הורידו מהם את השמיכות והתחילו לצרוח, ואני התחלתי לצרוח שזה רק ילדים, באנגלית צרחתי, ושלא יעשו כלום. ואז הם התחילו לחפש את אביחי, היו שם משהו כמו 15 איש, 15 מחבלים בתוך הבית.
לי: מה הם אמרו?
הגר: הם דיברו רק ערבית, אז לא כל כך הבנתי, ניסיתי כאילו להבין מה הם רוצים, ואז כש… כשהם חיפשו את אביחי, אז הם הראו לי על הטבעת, ואז הבנתי שהם מחפשים את אביחי, ואז אמרתי להם שהוא לא בבית. ואז הם חיפשו תחמושת, וגם לא הבנתי מה הוא רוצה, ואז הוא פשוט פתח את האפוד שלו, פשוט פתח אותו, וראיתי מלא מלא מחסניות, מלא מלא קליעים, שבאפוד שלו, ואז הבנתי שזה מה שהוא רוצה.
כיוונתי אותו לחדר שינה שלנו, שם הייתה הכספת שהיה אמור להיות בה הנשק של אביחי, שהוא לא היה שם, כי הם היו צריכים להפקיד את הנשקים שלהם בעצם בנשקייה. אז כיוונתי אותם לשם, הם הרימו את המיטה שלנו, ראו שיש שם כספת, אבל היא הייתה ריקה. ואז הם ביקשו את המפתח של הרכב, ובאותם רגעים באמת מאוד שמחתי לתת להם את המפתחות של הרכב. [צוחקת קצת]
לי: חשבת שהם רוצים לגנוב?
הגר: כן, כן, אז אמרתי, וואלה, יאללה, הם לא עשו כלום, יאללה, שיקחו את הרכב, והם נוסעים. אולי הם… לא יודעת, זה מה שהם רוצים לעשות. אבל שנייה אחר כך הם הורו לנו לנעול נעליים. ואז התחיל ליפול האסימון.
אבל מה שאני הכי זוכרת, זה כשיצאנו מהבית, את השקט. הדממה. כשאת מנסה להעביר עוד שנייה ועוד שנייה, למתוח את זה קצת, לראות, אולי פתאום יצוץ חייל, יבוא מסוק, יבוא טנק, יבוא ג'יפ… וכלום. דממה. [שתיקה קצרה] זה פשוט… [שתיקה] דממה. את לא… את הולכת לרכב, נכנסנו לרכב, ישבו מקדימה שני מחבלים, מאחורה ישבנו חמישתנו ועוד מחבל. אני ישבתי על הבוסטר של אוריה, ואביגיל ישבה עליי, לידי אוריה ישב, ויובל ישב עליו, כשהוא, יובל הוא הגדול, ועופרי לידם, וצמוד אליהם מחבל.
הם לא הצליחו להניע את הרכב כי זה עם קודן. בסוף כאילו, עשיתי לו את הקוד, לא… לא רציתי להסתכן במשהו אחר עם 15 חבר'ה חמושים.
לי: עלה לך בראש, "אולי אני…"
הגר: כן, זה… אבל זה גם שברירים של שנייה, את יודעת, כל קורה כל כך מהר. אבל לא הייתה לי ברירה אחרת. הייתי עם ארבעה ילדים ועם 15 חבר'ה חמושים. לא יכולתי להפעיל שיקול דעת אחר באותו רגע. ואז יצאנו בנסיעה פראית לעזה, דרך… השער שהם פתחו ליד הבית שלנו, בין הבית שלנו לשכונת דור צעיר. ואני זוכרת שיצאנו בדהירה מהשער.
לי: מה עובר בראש כשאת עם ארבעה ילדים בדרך לשם?
הגר: אני לא יודעת, זה פחד משתק. זה פחד משתק. את רואה מלא עזתים ב… על הגדר, את רואה אנשים זרוקים על הרצפה, גופות. את רואה בתים עולים באש, בקיבוץ. ואז יצאנו ל… והנסיעה הייתה פראית, לעזה, מלא עזתים בשדות. הגענו תוך בטח חמש דקות לעזה. ושם ההמון צוהל, כולם ברחובות. רוקדים, שמחים. המחבל שנהג ברכב צופר כל הזמן, שיראו מה יש בתוך הרכב, אישה וארבעה קטנטנים. איזה שלל. הם פתחו את החלונות ואת הדלתות של הרכב שלי.
לי: תוך כדי נסיעה?
הגר: תוך כדי נסיעה. זה לא הייתה נסיעה, זה היה ברחוב. זה גם רחוב צר וגם הומה באנשים. אז נסיעה לא מהירה. בטח עשרה, חמש עשרה קמ"ש. ותוך כדי זה, הם מכים אותי, מושכים לי בשיער. אני זאת שישבתי ליד החלון. עופרי שישבה באמצע, כל הזמן המחבל תפס לה בחולצה והרים אותה, שיראו… שהם יראו שהוא תפס ילדה קטנה. ותוך כמה דקות הגענו לבית, של משפחה, והכניסו אותנו פנימה. זה הלם מוחלט. את קולטת שאת בעזה, שחטפו אותך לעזה.
לי: הילדים מבינים?
הגר: הקטנטנים, אני לא יודעת מה הם הבינו. עוֹפי… עוֹפי סיפרה, מספרת, שהיא חשבה ש… שניהם, גם יובל, שהולכים להרוג אותם בדרך, באוטו. ושאם לא, אז לוקחים אותם לכלא בעזה. שהיינו בסוג של כלא, אמנם לא במבנה של כלא, אבל… היינו אסירים בעזה. אחרי חצי שעה בערך הגיעה אלינו עוד חטופה. פצועה.
לי: מכפר עזה? שהכרת?
הגר: כן, אני מכירה אותה. עכשיו, תוך כדי, הבני משפחה מביאים לילדים מיץ ענבים, ושוקולדים, וחטיפים.
לי: כשאת אומרת "בני משפחה" את מתכוונת למשפחה הפלסטינית העזתית שאתם אצלה.
הגר: כן, כן.
לי: איך הבית נראה?
הגר: אה, זה היה בית די גדול, אבל, אבל ישן ומוזנח כזה. ג'יפה כזה. כמו שמתארים את זה בערך בראש, ככה זה היה נראה [צוחקת]. אה…
לי: ומה, שמו אתכם בחדר?
הגר: שמו אותנו בחדר, סגור, בלי שום יכולת לבדר את עצמנו או את הילדים בשום צורה. בשלב מסוים קיבלנו שתי מחברות ועפרונות, שזה דווקא היה אחלה עיסוק. אם היה לי מחדד, אז זה היה יכול לעבוד ליותר זמן. ניסיתי לחדד את העפרונות עם הציפורניים ולקלף את הזה, אז זה לא… זה לא עובד, מתברר.
לי: אני מניחה שזה לא כזה מסודר. זאת אומרת, את מגיעה לבית של משפחה, הם מציגים את עצמם? הם אומרים משהו? כאילו, איך זה… איך זה… מה קורה? איך את מבינה שאת מגיעה לתוך ה…
הגר: אני ניסיתי, אני לא זוכרת באיזה שלב זה היה, אם זה היה באותו יום, יום למחרת, שניסיתי להבין מהבעל, מהבעל בית, מה הוא. ואז הוא… ואז כאילו הוא הסביר לי שהוא מהצבא של החמאס, דין אלקסאם, אני חושבת שקוראים להם. כאילו, לא הכרתי את השם הזה, ואז הוא אמר לי, ואז אמרתי לו, "מה, חמאס?" אז הוא אומר לי, "כן, חמאס".
לי: אז זה לא משפחה תמימה.
הגר: הוא ממש לא תמים. אשתו, פטימה, אני לא יודעת אם היא תמימה או לא. היא מן הסתם שיתפה פעולה, עם המעשה המתועב הזה, אז תמימה היא בטוח לא. אבל… כשהיא הבינה שאנחנו לא נשארים שם יום-יומיים - הם חשבו שהם נערכים לאירוח של יום-יומיים, שתוך יום-יומיים אנחנו חוזרים לביתנו. זה גם מה שאני האמנתי. הם לא נערכו לאירוח כל כך ארוך. וכשהיא הבינה שאנחנו לא חוזרים הביתה, אנחנו נשארים שם, אז ראיתי ש… שנפלו פניה. גם שאנחנו נשארים בבית שלה, וגם ש… התחילה מלחמה.
לי: וזה גם היה ממש ביום הולדת של עופרי, נכון?
הגר: כן, בשמיני באוקטובר, עופרי חגגה יום הולדת 10. למזלנו, בגלל שזה יום הולדת עגול, אז כל השבוע - וגם השבוע לפני כן זה היה חג, זה היה סוכות - אז היא הספיקה לחגוג עם כל אדם אפשרי את היום הולדת. גם עם החברים והחברות, וגם עם ה… הלכה ליום כיף עם הסבתות שלה, וקנו לה מלא מתנות, ו… אז המזל הוא שבאמת הספקנו לחגוג.
לי: אז היא בעצם מציינת יום הולדת בעזה.
הגר: היא מציינת יום הולדת בעזה. אז כשהגענו לעזה, והם שאלו אותנו את הגילאים שלנו, אז אמרתי להם: "Tomorrow Ofri 10". הראיתי להם עם האצבעות, כאילו, דיברתי במילים פשוטות, שיבינו. אז קנו לה עוגה. אז עוד, זה היה רק תחילת המלחמה, אז עוד היו מצרכים, וסוכריות גומי. וביום ראשון בערב, בשמיני באוקטובר, הזמינו אותנו לסלון של המשפחה, עם ה… רוב הזמן אין שם חשמל, אז זה היה כזה, עם תאורות חירום כאלה. ושרו לה "Happy Birthday", ואכלנו עוגה, והילדים אכלו סוכריות גומי. וזה היה פשוט, אחד הרגעים העצובים שהיו לי בחיים. [הקול שלה נשבר ומתמלא דמעות] זה היה מן… זה היה ממש סוריאליסטי. את יודעת, הם מאושרים ושמחים, המשפחה הזו, יש להם בידיים ילדה בת 10, שחוגגת יום הולדת, ילדה יהודייה, ישראלית. וזה כאב. ממש כאב. תחשבי שגם זה היה היום השני של המלחמה, זה… זה הלם טוטלי.
לי: כמה זמן הייתם אצלם בבית?
הגר: היינו אצלם כמעט שבועיים.
לי: אתם שבועיים בדירה, את עם ארבעה ילדים. מה עובר בראש, איך מעסיקים אותם?
הגר: האמת שמה שעבר בהתחלה בראש, ביומיים הראשונים, זה… שאנחנו בטוח חוזרים הביתה עוד… עכשיו. כאילו, אני גדלתי על זה ש… שאין מחיר לילדים בישראל. שחיי אדם, זה הדבר הכי חשוב שיש בישראל. שאנחנו מקדשים את החיים, והם מקדשים את המוות.
לי: אז אפילו לא הכנת את עצמך לסיטואציה שבה את נשארת עם הילדים כל כך הרבה זמן.
הגר: כן, זה בכלל לא עלה בדעתי, וגם לא בדעת החטופה שהייתה איתי. לשתינו זה היה ברור שאין לנו מחיר! שבטוח מחזירים אותנו - סבבה, היום בשבעה באוקטובר לא יודעים עדיין שאנחנו בעזה. בשמיני באוקטובר עדיין, לא בטוח שידעו, אבל בתשיעי באוקטובר בטוח אנחנו חוזרים. אבל לא. ו…
ושם הם גם דאגו להגיד לי ש… שכפר עזה כבר איננה, שקוראים לו "כפר מוּת". ואז כאילו מתחיל לחלחל לך העובדה שכנראה ש… שכנראה אין מי שידאג לך, להחזיר אותך הביתה. שאביחי כנראה מת. שהוא בטוח מת, לא כנראה מת. אם הוא גם היה בכיתת כוננות, וגם אמרו לי שכפר עזה נחרבה, וראיתי שהיא מוחרבת. אז כנראה ש… שאין מי שילחם למעני. שאני גם לא יודעת מה יעלה בגורל של ההורים שלי. אמנם הם לא בעוטף עזה, אבל… כבר לא יודעת מה… מה קרה. לא ידעתי כלום, שום דבר.
לי: ביקשת לשמוע טלוויזיה, רדיו?
הגר: לא. לא רציתי. לא רציתי לדעת מה באמת קרה. לא רציתי חלילה שאני אחשף לעובדה החד משמעית ש… אביחי איננו. ויותר מזה, שחס וחלילה אחד מהילדים שלי, בזמן שהוא בשבי, ייחשף לעובדה הזאת או לכל עובדה אחרת של אובדן. או מה קרה באמת בקיבוץ. ואין, זה יאוש טוטלי. יאוש טוטלי. האדים האלה של התקווה זה הדבר היחיד שמחזיק אותך.
לי: ובשבועיים האלה, כשאתם מתרגלים למציאות חדשה, הילדים שואלים שאלות, מנסים להבין או שהם מתנהגים כמו ילדים?
הגר: שואלים הרבה שאלות. אני לא נותנת הרבה תשובות.
לי: מה הם שואלים?
הגר: [שותקת קצת ונאנחת אנחה קלה] הם שואלים על הבית, מדברים על רודני, מדברים על אבא.
לי: רודני זה הכלב.
הגר: רודני זה הכלב, כן. לקטנים לא היה ספק שאבא ורודני מחכה להם, מחכים להם. גם לא קרה אפילו רגע אחד שהטלתי בזה איזשהו ספק. תמיד השיח היה על אבא ורודני מחכים לנו בבית, ומה אבא עושה עכשיו. ובעיקר השתדלתי שהשיחות יהיו מנותבות לתקווה, ולא… לא לתת איזה שהן תשובות אה… שיגרמו להם לאיזשהו… ייאוש, שגם ככה כבר היה. אה…
לי: ועופרי, שהיא קצת יותר גדולה.
הגר: עופרי, בדיעבד, מסתבר כל הזמן שהיא חשבה שאבא שלה כבר לא בחיים. היא לא אמרה לי את זה, אבל היא מספיק חכמה כדי להבין, לראות מה קרה כשהיא יצאה מהקיבוץ. והיא כן שאלה הרבה שאלות, היא כל הזמן גם רצתה לדבר איתי על השבעה באוקטובר, על מה היא ראתה כשהיא יצאה מהקיבוץ, ועל השעות האלה בממ"ד, ואני פשוט לא הייתי מסוגלת לדבר איתה על זה. כל פעם שהיא התחילה, אמרתי לה, "אני לא יכולה". אני פשוט… נתקפתי שיתוק, ופשוט לא יכולתי לדבר על ה… על היום הזה. אבל אמרתי לה כל הזמן: "עוֹפי, כשנחזור לישראל, אז נדבר על זה, אני מבטיחה לך". ואנחנו מדברות על זה, אבל עדיין קשה לי ממש לדבר איתה, על הדברים האלה, הדברים האלה שהיא ראתה, והרגישה. ועד היום, אפילו שאת יודעת, הייתי כלואה איתם twenty-four-seven, במשך 51 יום - אני לא באמת יודעת מה עבר על הנפש שלהם. אני לא יודעת, אני לא יודעת מה עובר בנפש שלהם עכשיו. אה… והלוואי שהייתי מצליחה להבין מה… מה הם מרגישים ומה הם חושבים באמת בפנים.
לי: בשבועיים האלה הצלחתם לדבר טיפה עם המשפחה הזו שהחזיקה בכם?
הגר: האישה, היא לא דיברה, לא עברית ולא אנגלית, אז כשהייתי צריכה ממנה דברים, או, נגיד מים, או משהו כזה, אז זה בשפת הסימנים, כאילו, לא, את לא צריכה שפה בשביל זה. והבעל בית, הוא לא היה נמצא הרבה, אבל כשהוא היה בא, אז הוא היה בא ו… וזורה פחד. כאילו - קרה ככה וקרה ככה, ועכשיו צה"ל הפציץ, בניין, ונהרגו שלושים חטופים, המציא כל מיני דברים, כאילו…
לי: להפחיד אתכם.
הגר: כן, כן, כל הזמן. אני גם השתדלתי לא… לא ליצור איתם קשר, לשוחח איתם יותר מדי. כל הזמן נורא חששתי שאני אגיד משהו לא במקום, משהו ש… שיכול… לא יודעת, לא להועיל לי, או לילדים בצורה כלשהי.
אחרי כמעט שבועיים, הדבר שהכי חששתי ממנו קרה, למזלי הוא לא נגמר כמו ש… בצורה הגרועה ביותר, אבל הבית ששהינו בו, קרס מהדף של חיל האוויר. חיל האוויר הפציץ את הבניין הסמוך, והבית שאנחנו היינו בו פשוט התפוצץ גם.
לי: כשאתם בתוכו.
הגר: כשאנחנו בתוכו. אנחנו, חמישתנו, ועוד שני חטופים.
לי: והמשפחה.
הגר: והמשפחה. המזל שלנו זה ש… זה היה בסביבות חמש וחצי אחר הצהריים, אני מניחה, לא ידעתי מה השעות כי לא היה לנו שעון, אני… הכל היה על סמך הזריחה והשקיעה, ההערכת שעות שלי. וזה עוד היה שעון קיץ. המזל שלנו ששכבנו, אני, אביגיל ועופרי שכבנו על המיטה ושיחקנו במחברת. ויובל ואוריה היו ליד המיטה, על הרצפה, ושיחקו שם במשהו. ופתאום, משום מקום - פשוט הכל התפוצץ. החלונות התפוצצו עלינו, נפלו דברים מהתקרה, הקירות התחילו להתפרק. פתאום בום משום מקום, וחושך שאת לא רואה כלום. כלום, כלום, את לא… את חושבת שמתת. ואחרי כמה שניות שאת מבינה שאת לא מתה, התחלתי לצרוח, פשוט לצרוח את השמות שלהם. וגם התחיל פתאום להתבהר, כל האבק התחיל לרדת, אז יכולתי גם פחות או יותר לראות אותם.
עופרי נפצעה, בראש וביד. רק היא נפצעה, מהילדים. ישר השובים שלנו נכנסו לחדר. הם גם, הם נפצעו קל, כדי להוציא אותנו משם. ואז הוציאו אותנו בעצם החוצה, וחיכו שהאמבולנסים יגיעו לאסוף אותנו. וישבנו שם באיזה כיכר, היה אור יום. אותי ואת שאר החטופים הבוגרים כיסו באיזשהו וילון.
לי: כדי שלא…
הגר: כדי שלא, לא הייתי… הייתי לבושה בג'ינס וחולצה.
לי: כדי שלא יזהו שאתם ישראלים.
הגר: שלא יזהו שאנחנו ישראלים, כן. אחרי כמה דקות הגיעו האמבולנסים, והכניסו אותנו לאמבולנס. לעופרי ניקו קצת את היד וחבשו אותה, היה לה שם חתך ממש רציני. ונסענו ועמדנו במשך כמה שעות באיזשהו חניון של בית חולים. וכשהחשיך אז יצאנו לנסיעה, נסיעה גם קצרה, ואז הורידו אותנו בנקודה מסוימת, ואז צעדנו בחושך ברחובות עזה, בטח במשך איזה עשר דקות. הרבה בניינים הרוסים.
עד שהגענו לבית אחר. גם בית משפחה, אבל בלי המשפחה, זה משפחה שכבר ברחה כנראה לדרום. בית קצת… במצב קצת יותר טוב מהקודם. נראה שזה היה של איזה משפחה יחסית אמידה. ושם שמרו עלינו שלושה חמאסניקים, חמושים.
היינו נעולים בחדר של הילדה, ילדה בת שלוש. ששם לפחות היה קצת יותר מה לעשות, היה שם את הצעצועים של הילדה. לא הרבה, אבל היה. זה היה עוד עיסוק של כמה דקות ביום, לריב על הצעצועים שם.
המעבר הזה גם הוא היה… זה היה אחרי שעברנו חוויה מאוד מאוד קיצונית של הקריסה של הבית והפציעה של עופי. שההתמודדות שלה עם הפציעה הזאתי, זה פשוט היה, זה היה לא ייאמן. אם היה קורה לה כזה דבר ביום-יום, במציאות נורמלית, הייתי צריכה לאשפז אותה שבועיים על הדבר הזה. כאילו מבחינה נפשית היא לא הייתה מצליחה לעמוד במה שקרה לה. ושם היא פשוט הייתה… היא פשוט התמודדה עם זה. זה היה חתך עמוק, והיא הייתה חבושה בצורה חובבנית ולא סטרילית. ו…
לי: לא קיטרה…
הגר: לא.
לי: לא דיברה על זה.
הגר: לא, לא, לא. אז מצד אחד, המעבר הוא באמת היה אחרי חוויה מאוד קיצונית. מצד שני, באמת הגענו ל… לבית ש… שהוא יותר טוב מבחינה פיזית, כאילו הוא היה נראה יותר טוב, והיו מים זורמים בברז, בבית הקודם לא היו מים זורמים בברז. אז כאילו האיכות חיים שלנו, באופן יחסי, טיפה גדלה.
לי: ההפגזות של צה"ל נמשכות.
הגר: ההפגזות של צה"ל נמשכות, בעיקר בלילות, אבל גם בימים, הפגזות מטורפות.
לי: אתם לא מרגישים שם מוגנים יותר.
הגר: לא, ממש ממש לא. וגם אחרי מה שעברנו, כשידענו שצה"ל - כל זמן את חושבת "טוב, צה"ל, הוא יודע איפה אנחנו, אז הוא לא יפגע בנו". אז את כבר מבינה שהוא לא יודע איפה את, ושהסיכוי שיפרידו בינך לבין הילדים שלך הוא ממש ממש גבוה. או שצה"ל יפגיז אותנו, כמו שהוא הפגיז אותנו פעם קודמת. שאני אפצע, או שהילדים יפצעו, שאני לא אוכל לטפל בהם, שאני אאבד אחד מהם. אלף ואחד תסריטים שהם ריאליים לחלוטין. זה שאני יושבת פה עכשיו ומשוחחת איתך, וחזרתי עם ארבעתם, זה נס! זה נס של חמישים ואחד יום. שכל יום שעבר, שנשארנו יחד, ונשארנו שלמים. זה לא מובן מאליו!
אז שם, בדירה הזאתי, באמת כאילו התנאים שלנו בהתחלה השתפרו. גם כשהבנתי ש… שאנחנו הולכים להישאר שם, אז אמרתי לשובה שדיבר יותר אנגלית - "טוב, אני מבינה שאנחנו הולכים להישאר פה עכשיו פרק זמן, אז בבקשה, אני צריכה מברשות שיניים ומשחת שיניים, וקלפים, קלפי משחק". אז באמת יום למחרת קיבלנו מברשות שיניים, אחד לכל אחד, שזה שדרוג. בבית הקודם ביקשנו מברשות שיניים וקיבלנו שלוש מברשות שיניים, אחת הייתה של החטופה שהייתה איתנו, אחת הייתה לגּולי, ואחת השתמשנו בה אני ושלושת הילדים, והיה מותר לנו לצחצח פעם אחת ביום, כי היה אסור לבזבז את המי שתייה, והחבילת קלפים הזאתי זה מה שהעסיק אותנו רוב הזמן.
לי: חבילת קלפים אחת.
הגר: שתי חבילות קלפים, אחת אדומה, אחת כחולה, וגם המצאנו איתה מלא משחקים, והפכנו את זה ל"חתחתול", עשינו מזה "זיכרון", עשינו מזה "רביעיות", כל משחק אפשרי שזכרנו את החוקים שלו, שיחקנו עם זה. לימדתי את הגדולים, את עופרי ויובל, סוליטר, אז הם שיחקו…
לי: וואו.
הגר: כן, זה העביר להם שעות עם עצמם, של… עם חבילת קלפים, אני עם עצמי, משחקת סוליטר, באמת, הם שיחקו את זה שעות. כי לא היה, לא היה משהו אחר.
לי: הצלחתם לישון?
הגר: אני לא. הילדים, בדרך כלל, הקטנים, אוריה ואביגיל היו נרדמים בסביבות שבע. כבר, ב-30 באוקטובר כבר עברנו לשעון חורף, אני זוכרת את התאריכים האלה, כן. [לי מהמהמת באהדה ובחצי חיוך] אני גם זכרתי את זה אז, שצריך להעביר את השעון, ושאלתי את השובה אם גם בעזה הם מזיזים את השעון [בחיוך]. באמת הזיזו, אז באמת החשיך יותר מוקדם, וזה גם, זה גם משהו שמקשה. כאילו, שאת מבינה שעכשיו יהיה חושך שעה אחת יותר מוקדם, כי את בחושך, את בעלטה. כאילו, מהרגע שמחשיך, מחמש וחצי, את כבר לא רואה כלום, כלום. כאילו, המקסימום שיש לך זה פנס, ואת יודעת שאת צריכה אותו למקרה חירום. שאת הולכת עם הפנס כשצריך ללכת לשירותים.
אז הקטנים היו נרדמים כבר בסביבות שבע באמת, והגדולים כבר היו מחכים שהם יירדמו, כדי שנוכל לדבר דיבורים של גדולים, של ילדים בני תשע… בני שמונה ועשר.
לי: [בחיוך] מאוד גדולים.
הגר: כן. אז הם כבר ממש חיכו לרגע הזה שיהיה להם… באמת שיהיה להם את אימא לעצמם, כי באמת רוב ההתמודדות כל היום זה היה עם הקטנטנים.
לי: ומה יש בשיחות של הגדולים?
הגר: שיחות על מתי נחזור הביתה, מה נעשה. אבל אני זוכרת שגם אז הייתי אומרת להם, "תקשיבו, אני…" כאילו, אחרי איזה חצי שעה, כאילו, [בלחש] את לוחשת, במשך היום את לוחשת, וגם בלילה את עוד יותר לוחשת, כי הם… כי בלילה הם יותר כאילו, כל הזמן אמרו לך - "טוב, תסתמו כבר ולכו לישון".
לי: המחבלים?
הגר: כן, כן.
לי: הם שומעים אתכם ממש?
הגר: כן, כאילו, אנחנו לוחשים, אבל הם בדלת… הם בחדר הסמוך, אז ממש צריך ללחוש. אז הייתי אומרת להם, [לוחשת] "תקשיבו, אני כבר לא יכולה ללחוש יותר, כאילו, בואו נהיה בשקט, אני לא…", כי את גם כל היום, את מ… נגיד אם הם מתעוררים בסביבות חמש, חמש וחצי בבוקר, את כל היום עסוקה בלנסות לבדר ארבעה ילדים, כשאין לך שום דבר חוץ מחבילת קלפים לבדר אותם.
לי: ואז גם הם נרדמים?
עופרי: כן, ואז עופרי ויובל היו נרדמים. עכשיו, כל הזמן היה… הם כולם, הרי הם היו בפחד מצמית, יענו, ממש, כל הגוף שלהם היה פחד. הם כל הזמן היו צריכים להיות צמודים אליי. זה גם כל ערב זה מי ישן צמוד לאמא. אז באמת לרוב מישהו צמוד אליי מצד אחד, מישהו מהצד השני. בדרך כלל מי שהיה מוותר הכי הרבה זה יובי. יובל היה, הוא היה ישן ליד עופרי או ליד אביגיל, או אוריה, מי שלא היה עליי - הוא היה ישן מהצד השני שלו.
לי: ואת מצליחה בכלל להירדם ככה?
הגר: הייתי, בהתחלה הייתי נרדמת, כי באמת הייתי מותשת, זה גם כאילו, זה התשה מיום שלם של לנסות, את יודעת, להעביר את היום. את גם מותשת, כי את באמת, אין לך שום אנרגיה שאת יכולה לחיות עליה. כאילו, המעט שאת אוכלת, זה לא באמת, זה גם אין בזה… היינו אוכלים פחמימות.
לי: כן.
הגר: לא היה ירקות, לא היה פירות, לא היה חלבונים, לא היה כלום. זה היה נטו פחמימות.
לי: פיתה.
הגר: כן, פיתה, או אורז, משהו כזה. אז בהתחלה את נרדמת בטח לשעה-שעתיים, את מתעוררת מהפגזות. את מתעוררת מהפגזות, ואת… כל פעם שעובר מעלייך מטוס את מתפללת שזה לא יהיה ה… שזה לא יהיה הבניין שהוא יפגיז, ושבטח ובטח שזה לא יהיה הבניין הסמוך. את כבר מעדיפה שזה יהיה הבניין שהוא יפגיז, כי אז את יודעת שסיימת את הסיפור, ולא שאת נפצעת, או שמישהו מהילדים נפצע.
לי: היה משהו שליווה אותך בתקופה הזו? כאילו בלילות האלה, איזו מחשבה על משהו…
הגר: המחשבות שליווה אותי זה מתי נצא, אם נצא, איך נצא. ואם נצא, אז איך החיים שלנו ייראו? מי מחכה לנו? איפה נגור? וכשאת לא יודעת שום דבר על מה מחכה לך בחוץ, את לא יודעת מה המצב של המדינה, מה המצב של המשפחה שלך. אבל אני ברת מזל, אני מאלה שמזלם שפר עליהם. אם אני משווה את עצמי לשאר הילדים והאמהות החטופות, אני ברת מזל, אנחנו מהמשפחות היחידות שנשארו כולם, כל בני המשפחה הגרעינית והמורחבת פה.
לי: אני שנייה חוזרת לדירה, לבית ה… אני אקרא לו המפנק, אבל לא באמת [הגר צוחקת]. כמה זמן היית בבית הזה, עם המחבלים?
הגר: אז בבית הזה היינו בעצם לאורך כמעט כל התקופה, בבניין הזה היינו. זה היה בניין בן שלוש קומות, וככל שהמצב החריף, מבחינת ההפגזות, אז ירדנו קומה. אז בהתחלה היינו בקומה העליונה, שבאמת זו הייתה קומה מפנקת, כמו שאת קוראת לזה [לי מגחכת], אבל לקראת סוף אוקטובר, לא, תחילת נובמבר, כבר ירדנו קומה, כאשר מדי פעם, כשהם קיבלו התרעות שהולכות להיות הפגזות עוד יותר כבדות, היינו יורדים לקומה התחתונה-תחתונה, שזה היה כאילו… פח. כאילו זה היה, כאילו היינו כולנו בחלל אחד עם המחבלים, בדירה ממש ממש מגעילה, שבה לא היו מים זורמים. אז ככל שהמצב החריף ירדנו קומה, וגם השובים התחלפו. והגיעו אלינו, אה… כאילו אחד מהשובים נשאר, שניים עזבו, והגיעו שניים אחרים, שלדעתי הם היו… הם היו לפני כן לוחמים, כאילו חמאסניקים לוחמים, מחבלים, שנפצעו, לא קשה, אבל נפצעו וכנראה לא יכלו להמשיך בלחימה, ושמו אותם בתור שובים.
לי: תקשרת איתם קצת?
הגר: הם לא ידעו אנגלית, אבל שוב, אני ממש ניסיתי לא להיכנס איתם לשום שיחות, כי… כי באמת חששתי, חששתי ש… שזה יוביל אותי למקום לא טוב.
לי: מעניין, כי יש כאלה שבחרו בדיוק ההפך.
הגר: נכון, נכון.
לי: להתחבר לשובה.
הגר: נכון, נכון. אני כל הזמן פחדתי ש… שזה, באמת, שאני אזיק. היה בי כל כך הרבה כעס, שפשוט פחדתי שמשהו ייפלט לי, על זה שהם רצחו את ההורים של אביגיל, על זה שהם חטפו אותנו. הם כל הזמן היו מדברים על אללה ואינשאללה, ופחדתי שאני איכשהו גם יגיד משהו לא טוב על הדת שלהם, כי באמת זה חירפן אותי, כל הזמן שהם תלו הכל, בכל מה שקורה, באללה. אז באמת פחדתי להגיע לנקודות האלה. ידעתי שכל מה שאני צריכה זה… זה לשמור על ארבעה ילדים קטנים, שאני צריכה להחזיר אותם, אנחנו צריכים לשרוד ולחזור הביתה.
גם נראה לי פרסונלית הם היו כאילו יותר… שונאים וכועסים, וגם המלחמה החריפה. ההפצצות החריפו, יותר ויותר פלסטינים נהרגו, אז הם היו מנוכרים. אז כאילו, אז כבר התחילה באמת התקופה גם של הרעב וגם של ניכור. לפני כן, אם השלישיה הקודמת עוד היו איכשהו סימפטיים, פחות או יותר, אז זה כבר היה מנוכר. וכבר לא היה, לא, נתנו ממש מעט אוכל, כבר התחילו הגבלות על המים, כל הארוחות נהיו הרבה יותר קטנות.
לי: מה זה מעט אוכל?
הגר: בערך מאז שהגענו כבר לדירה השנייה בסביבות ה-19-18 באוקטובר, אז כבר הארוחות הצטמצמו לשתי ארוחות ביום. ש… נגיד בסביבות 11 בבוקר את מקבלת ארוחת בוקר - כשהם ערים משעה 5! את מקבלת ארוחת בוקר בשעה 11, שזה בערך נגיד פיתה עם זעתר או פיתה עם ריבה או משהו כזה, ואז בדרך כלל זה אחרי התפילה שלהם, של הערב, אז הארוחה השנייה, שגם זה פחות או יותר אותו הדבר, את מקבלת. ואז בשלב מסוים זה הצטמצם לפעם אחת ביום. שנגיד באחת בצהריים את מקבלת את הפיתה, ואת צריכה לחכות… לאחת בצהריים של יום למחרת.
לי: וואו.
הגר: כן. כן.
לי: והילדים, אני מניחה, לא שותקים.
הגר: ירדו מהפסים. ירדו מהפסים. זה מחרפן. והיה להם אוכל. לא היה להם הרבה, אבל היה להם אוכל.
לי: ניסית לבקש עוד?
הגר: כן, התחננתי לאוכל. ואז הוא אמר לי, השובה הכי רשע, קראנו לו "הרשע" - "הבן שלי אוכל היום פיתה אחת ביום, גם הבן שלך יאכל היום פיתה אחת ביום". אז זה מה שהיה. ולהם עצמם הם הכינו תה, לדוגמה…
לי: ולא הציעו.
הגר: והתחננתי - עזבי הציעו. שלא יציעו. אני ביקשתי, אני התחננתי. כוסית כזאת קטנה של אספרסו, שישימו להם תה עם סוכר. "לא, אין מספיק מים". [שותקת] כלום.
הם כל היום היינו מפנטזים על אוכל. מה… מה סבתא יעל תכין, ומה סבתא גאולה תכין, ומה סבתא שלומית של גולי תכין לה, ומה סבתא ליזה, ומה לירון תאפה לה, דודה לירון.
לי: דמיינו מנות.
הגר: כן, מנות. והיה לנו רשימה של מסעדות, לאיזה מסעדות אנחנו הולכים, ואיזה ארוחה זולי יכין לנו, דוד של אביגיל, כשנחזור, במסעדה שלו. היו לנו הרבה פנטזיות על אוכל, אבל כשהרעב כבר היה בלתי נסבל, אז רק בזמן הארוחה - אוריה, הוא היה המחליט - הוא החליט שרק בזמן הארוחה מותר לפנטז על אוכל. כי כשמפנטזים על אוכל כשאתה רעב אז אין לך… אין לך מה לעשות. אז בזמן שאתה אוכל פיתה, אתה יכול לפנטז על שאר האוכל.
לי: חכם.
הגר: [צוחקת] כן.
לי: ומתי אתם מבינים שאתם לקראת חזרה כלשהי לארץ?
הגר: כשסגרו על ההפסקת אש, מתי זה היה? ב-21 בנובמבר או משהו כזה, אני מניחה, כמה ימים לפני ה-24, כשהוחלט, אז השובה שבאמת היה יותר נחמד, הוא בא והודיע לנו בחגיגיות ובשמחה, באמת, הוא שמח, ראו שהוא שמח, שהחליטו על… שיש הפסקת אש ושאנחנו נחזור לישראל בין יום שישי ליום שני, שהוא לא יודע בדיוק מתי, אבל שהחליטו ושדבר ראשון מחזירים אמהות וילדים, אז שאנחנו אמורים לחזור.
כמובן, מצד אחד, מאוד רציתי להאמין וניסיתי להאמין, אבל תמיד היה איזשהו ספק.
לי: אמרת לילדים?
הגר: כן, כן, אמרתי להם. כי תראי, כל הזמן היינו צריכים… כל הזמן השיח היה זה, "מתי חוזרים?", "מתי חוזרים?" וכל פעם זה היה "עוד מעט", "עוד קצת", וכל פעם התערבויות, היו לנו התערבויות כל הזמן. מתי חוזרים? באיזה תאריך? באיזה יום? כל אחד ביקש מה הוא רוצה כשהוא יחזור, כאילו, אם הוא זוכה בהתערבות…
לי: מישהו זכה בהתערבות?
הגר: [בחיוך] כן. יובל ואוריה זכו בהתערבות, הם אמרו יום ראשון. אני אמרתי יום שישי, כי הייתי חייבת להיות אופטימית, שזה הפעימה הראשונה, עופרי אמרה יום שבת, הבנים אמרו יום ראשון, גולי אמרה יום שני, היא תמיד הייתה הפסימית מבינינו, אז הם זכו. והם ביקשו לגו מיינקראפט או משהו כזה, שאחרי זה הם קיבלו בערמות [צוחקות], הם כאילו, היה צריך להיות חלק מההתערבות.
לי: את זוכרת את הרגע הזה שאומרים לכם, "זה אתם, עכשיו", כאילו איך, תתארי לי.
הגר: כן, אני זוכרת. רציתי להאמין לו שבאמת יש עסקה, קיוויתי שיש עסקה. בין חמישי לשישי היו הפגזות מטורפות, כאילו בלילה של ה-24.11. עכשיו, אני רגילה שלפני הפסקות אש מפציצים, אני גרה בכפר עזה, אני רגילה להתנהלות הזאת, שמחליטים על הפסקת אש וברגעים האחרונים מפציצים את האמ-אמא.
חיכיתי וחיכיתי, ועובר השעה שש, וההפצצות לא מפסיקות. גם השיגורים שלהם שמשגרים מאחד מהגגות לידנו, או אפילו מהגג שלנו, את ממש מרגישה את היציאות, כאילו, בגוף שלך את מרגישה את היציאה של הטילים שלהם. אבל בשעה שבע בבוקר, דממה. כאילו, שבע אפס אפס, אין יותר שום דבר. שקט.
ואז לאט לאט את שומעת גם רעש מהרחובות. במשך… בעצם מ… בערך סוף אוקטובר, היינו לבד בשכונה. לא שמעת ציפור! חמור, כלב, בן אדם, לא שמעת כלום, היינו לבד, במשך כמעט חודש, היינו לבד בשכונה. פתאום את שומעת את השכונה מתחילה להתמלא, את שומעת כבשים פתאום, חמורים, עיזים, אנשים, מכוניות, טוסטוסים. אז את מבינה שבאמת קורה משהו. אנשים התחילו לחזור לבתים שלהם כדי להתארגן להמשך הלחימה כנראה, לקחת דברים כדי לחזור, ממה שנשאר להם בבית, אם נשאר להם.
ואז אמרו לנו שבאותו יום יעבירו אותנו לבית אחר. אז לקחו אותנו בסביבות 12, 12 וחצי, התחלנו ב… הורידו אותנו דרך החלון של הדירה, שלא יראו אותנו, שמוציאים אותנו משם. אני כמובן הייתי לבושה בחיג'אב. ולקחו אותנו במכונית קטנה, היינו חמישתנו, עם שלושת השובים, הם לקחו אותנו. ואחרי כמה מאות מטרים של נסיעה העלו לרכב עוד חטוף.
לי: שהכרת?
הגר: לא, לא, לא הכרתי אותו. ואז הייתה לנו נסיעה מאוד מאוד ארוכה בעזה. לי היה אסור להסתכל לצדדים, אבל הילדים בשלב מסוים הסכימו להם להרים את הראש ולהסתכל. ואז הגענו ל… אחרי נסיעה מאוד ארוכה, הגענו לנקודה מסוימת, ששם חיכו לנו השובים הבאים. אז זהו, זה היה… זה הפסקת האש, כאילו, שם התחיל הזה, עברנו לדירה שם, ושם היו המון המון שובים ששמרו עלינו, כולם היו מכוסים עם מסכות קורונה כאלה, שלא נזהה אותם.
אמרו לנו ביום שבת בערב, לששתנו, לי ולארבעת הילדים ולחטוף השני, שאנחנו חוזרים ששתנו הביתה, ב-26.11. [שתיקה קצרה] אמרו לו שהוא חוזר איתנו, והוא עד היום שם.
לי: וואו.
הגר: כן. ביום ראשון בבוקר, אני חושבת שזה היה השעות הכי מותחות שהיו לי… בחיים. בבוקר כבר באו ולקחו את החטוף השני. לקחו אותו מהחדר, לא הבנתי לאיפה לוקחים אותו. אמרו לנו שעומדים לעשות לנו סרטונים, לצלם אותנו, אז הייתי בטוחה שלוקחים אותו כדי לעשות לו את הסרטון, והוא כבר חוזר. עוברת… עובר רבע שעה, עובר חצי שעה, והוא לא חוזר. ואז הבנתי שהוא לא יחזור. ו… אני נהייתי פקעת עצבים. אני ישבתי שם… הילדים ישבו שם, לא יודעת, על המזרונים, וניסו להעביר את הזמן. ואני ישבתי על הכיסא, ולא… הייתי בסערה, לא הצלחתי… לא הצלחתי לדבר, לא הצלחתי… לא הצלחתי לתקשר עם הילדים. כאילו, ממש, הייתי… אמרתי - אנחנו חוזרים הביתה, לא חוזרים הביתה. אם כן חוזרים הביתה, איך זה יהיה? והכי חשוב, מה נגלה כשנגיע לישראל? זה היה… זה היה שעות מטורפות. בטח איזה ארבע שעות, שלוש שעות כאלה. עד שפתאום בן רגע הוא אמר לי, אחד מהשובים, "תלבשי את החיג'אב. החוצה. אתם… באו לאסוף אתכם".
עשינו נסיעה יחסית קצרה, גם, ברחובות עזה, אבל גם בזמן הזה הם דאגו להראות לנו מה צה"ל הרס פה, ומה צה"ל הרס שם, ואיך הם הפגיזו. עד שהגענו לאיזה מפקדה של החמאס, לא יודעת מה זה היה בדיוק. ושם עמד טרנזיט כזה גדול, שמשפחת גולדשטיין ישבה בו. חן, ואגם, וגל, וטל, שלא היה לי מושג שהם חטופים. אבל לחן היה מושג שאני כן חטופה, כי היא שמעה רדיו, והיא שמעה גם את אביחי וגם את אחותי. וגם החטופה שהייתה איתי בהתחלה, הייתה איתה בסוף של חן, במנהרה, והיא סיפרה לה עלינו.
ועוד שירדנו כבר מהרכב, חן צעקה לי כבר מרחוק, וזה משהו ש… היה אסור לנו לצעוק, כאילו, היא צועקת לי מרחוק - "הגר, אביחי מחכה לך! הוא בבית, מחכה". ו… זה כאילו, זה הייתה הבשורה של חיי. אני הייתי בהלם. כי באמת, מבחינתי כבר, אני הספדתי אותו. ו… אז גם היא סיפרה לי, כמובן, על נדב ועל ים, ועל כל מה שקרה להם בשבעה באוקטובר.
זה היה רגעים מטורפים, רגעים של סערת רגשות כזאתי גדולה, מצד אחד את מקבלת את בשורת חייך, מצד שני השכנה שלך יושבת לידך עם שלושת הילדים שנשארו לה, שרצחו את בעלה ואת הבת הבכורה שלה. [בקול נשבר]
לי: מרגיש אפילו שלא… לא נעים לשמוח באותם רגעים באביחי.
הגר: כן, כן, זה היה… זה היו… זה היו רגעים מטלטלים, זה היו רגעים שאני אנצור כל חיי הם ילוו אותי, הם מלווים אותי כל יום, הרגעים האלה.
ואני חושבת שבסביבות השעה ארבע וחצי, משהו כזה, באמת פתאום מגיע טרנזיט כזה, לא טרנזיט, טנדר, מלא בחמאסניקים שם מאחורה, עם הקלצ'ניקובים שלהם. הם הגיעו כזה בסערה, ואז בן רגע יצאנו לנסיעה ברחובות עזה, גם לא נסיעה ארוכה, לכיכר פלסטין, בדיעבד אני יודעת שזה כיכר פלסטין.
הרחובות היו הומים באדם, צוהל. פתאום הטרנזיטים כאילו עצרו בחריקת בלמים, נעמדו, וכל החמאסניקים שם בטנדרים קפצו מהטנדרים, ואנחנו היינו בטוחות… שהנה, עד עכשיו שרדנו, 51 יום, זה הרגע שהם מורידים אותנו בכיכר, ומוציאים אותנו להורג. אבל אחרי כמה רגעים, כמה דקות, הגיעו האמבולנסים של הצלב האדום, אז כבר הבנו שכנראה זה כבר לא יקרה, לשמחתנו.
ואז הורידו אותנו מהרכבים והצעידו אותנו לצלב האדום. זה לא היה מרחק גדול, אבל באותם רגעים זה היה, נראה כמו נצח לצעוד כשכל ההמון צוהל מסביב. שבעצם מי שמגן עלייך זה החמאסניקים שהולכים לידך, ושזה התחושה הכי לא בטוחה בעולם, שהם המגינים שלך מפני ההמון. ועלינו על האמבולנסים, ואחרי כמה דקות ארוכות יצאנו לדרך. וכל הזמן קפצו על האמבולנסים עזתים, שאת לא יודעת איך זה ייגמר, יצליחו לפרוץ אל תוך האמבולנס, זה לא סיפור גדול לזרוק אבן על הזה ולהיכנס פנימה ולעשות לנו משהו. אז הייתה נסיעה ארוכה בתוך ההמון, עד שבאמת גם כבר החשיך, כבר היה חושך, והתחלנו בנסיעה בשטחים שם, בחולות. גם נסיעה בטח של איזה שעה. עד שהגענו לטיגרסים של צה"ל, שזה באמת… רגע, שזה הרגע שזהו, שאת מרגישה בטוחה. אפילו שעדיין היינו בתוך עזה. פתאום את פוגשת את צה"ל, את החיילים.
לי: שחיכית להם כל כך הרבה.
הגר: כן, כן, שחיכיתי להם 51 יום, חיכיתי להם שעות בשבעה באוקטובר, אחרי זה 51 יום חיכיתי להם שיבואו להוציא אותי. והם היו כל כך יפים. באמת, כל אחד היה לו פנים של מלאך. ו… ואז חילקו אותנו באמת לשני ג'יפים. הגולדשטיינים היו בטיגריס אחד, ואנחנו ואביב היינו בשני. זאת הייתה, באותו רגע, הסכר פשוט נפרץ. כאילו, איך שפגשתי את צה"ל, פשוט… אני חושבת שבכיתי עד שהגעתי ל… עד שהגעתי לחצרים.
לי: פעם ראשונה שהרשית לעצמך?
הגר: כן, כן. אז זהו, הגענו לחצרים. אביחי חיכה בשניידר, בחצרים יכלו רק לחכות בני משפחה של ילדים שנחטפו ללא ההורים שלהם. אז לירון, דודה של אביגיל, ושלומית, סבתא שלה, חיכו לה שם. ואחרי כמה דקות, לירון באה אליי עם הטלפון, אומרת לי, "הגר, אביחי מחכה שתתקשרי אליו" [בחיוך]. אמרתי לה, "לירון, אני לא יכולה עדיין. אני לא יכולה". אני לפני כמה שעות גיליתי שאחרי 51 יום, אחרי שקברתי אותו… פתאום אני מגלה ש… אני לא… אני אפגוש אותו בשניידר, אני לא… זה לא הצורה שאנחנו צריכים להיפגש מחדש, כאילו, בטלפון.
אז הילדים החליפו בגדים לטרנינגים האלה שהם קיבלו מפוקס [צוחקות קצת]. אני לא הייתי מוכנה להחליף בגדים. אמרתי - תקבלו אותי כמו שאני, אחרי הרבה מאוד זמן שלא התקלחתי, עם הבגדים הדוחים שאני לובשת. רציתי שיראו אותי כמו שהייתי שם, עם כפות רגליים בצבע שחור, עם קפוצ'ון דוחה, עם מכנסי ג'ינס שיצאתי איתם מהבית, ולבשתי עד אותו יום.
כאילו, את יודעת, בתמונה, רואים את התמונה שלנו, חמישתנו מחובקים, והילדים עם טרנינגים חדשים שהם קיבלו באותו רגע. ולא ככה הם יצאו מעזה, הם יצאו עם ג'יפה! ג'יפה. עם סמרטוטים.
[מתחילה מוזיקת רקע]
לי: ומתי סוף סוף ראיתם את אביחי?
הגר: הטיסו אותנו במסוק לשניידר, ובאמת גם דאגו שהכל יהיה מאוד סטרילי, שלא יקפוץ עלינו אף אחד בדרך. ו… כן, זה הייתה, זה היה… כן. רגע מרגש ביותר. הילדים סוף סוף פגשו את אבא שלהם. זוכרת שאביחי יספר ש… הוא רואה את הילדים, כאילו, הם רצים אליו מחייכים. ורק אני מגיעה… כמעט נופלת, כאילו, מ… [בוכה]
לי: מכל מה שעבר עלייך.
הגר: כן.
לי: ואיך הוא מגיב?
הגר: [ממשיכה עם דמעות בקולה] אביחי? אביחי היה באופוריה מטורפת. בטח שבוע, שבועיים. ואז אחרי שחזרנו, נראה לי הוא התחיל להבין את… את כל מה שהוא איבד. הוא איבד… את החברים הכי טובים שלו, שהיו איתנו יום יום. היו כל יום אצלנו במרפסת, בטיולים, החברים מכיתת הכוננות. הם היו כל הזמן ביחד, הם היו… הם היו המשפחה שלנו בקיבוץ. ורק באותו רגע, הוא… אחרי שחזרנו, הוא יכל להתחיל להתאבל עליהם.
לי: מתי נחשפת למאבק הבאמת… מעורר הערכה של אביחי בתקשורת עלייך?
הגר: האמת שכבר באותו ערב, כבר התחילו לספר לי. אז זהו, אז כאילו, הדבר הראשון שאחותי הראתה לי, לדעתי זה היה באותו ערב, זה הראיון של אביחי והעימות שנוצר בינו לבין ביסמוט. אז היא כבר באותו ערב הראתה לי את זה, אבל המטרה הייתה, חוץ מלהראות כאילו, שהנה, זה אביחי, כאילו, תראי מה הוא עשה, זה היה גם להראות לי מה הוא לבש, את החולצה הירוקה המזעזעת הזאתי [לי צוחקת], עם הז'קט של אדידס, שהיה נראה כאילו אותו עכשיו שלפו מעזה, ולא… [צוחקות]
לי: מה שיפה בכם זה שאתם תמיד שומרים על חוש הומור.
הגר: כן, בלי זה איך נשרוד?
לי: אבל מורידים רגע את הציניות. זה באמת היה… מאוד רומנטי, ומאוד, מאבק מאוד… אחד האנשים שהשפיעו בתקופה הזאת, אביחי. איך היה בשבילך לראות את זה?
הגר: האמת? אני מצטערת להגיד, אבל די מובן מאליו [צוחקות קצת]. כאילו, לא תיארתי לעצמי שזה מה שקורה כי לא חשבתי שהוא בחיים, אבל כאילו, אם הוא בחיים, אז ברור שזה מה שהוא יעשה. כאילו, הוא… זה הוא.
לי: ועכשיו, כשאתם כבר כאן תקופה ארוכה, כמה זה מלווה אותך, את הילדים? את חווה אותם אחרים היום, מאז שהם חזרו?
הגר: כן, כן, הם אחרים. הם ללא ספק אחרים, הם עדיין ילדים, הם עדיין… [שתיקה] הם כבר לא כאלה תמימים. נלקחה מהם התמימות. אה… [שתיקה] אבל כן, זה ילדים שמעבר לתקופה הזאת של השבי, ולבדידות הזאת ולרעב ולאלימות, הם איבדו את הבית שלהם, והם ילדים שהם נוודים עכשיו. אין להם קרקע יציבה. אז רואים, רואים את זה עליהם, את החוסר שקט. פעם הם היו הילדים הכי בטוחים בעצמם בעולם, לא מפחדים מכלום, יוצאים מהבית, משחקים ברחבי הקיבוץ. היום הם מפחדים מהצל של עצמם. לישון לבד בחדר, זה אין שום סיכוי. אם בבית יש שני מפלסים, אין שום סיכוי להיות לבד באחד מהמפלסים, לא למטה ולא למעלה. זה קושי בפרידה מ… ממני. זה הרבה דברים, זה יהיה תהליך ארוך של ריפוי ושיקום.
זהו, הגדולים כבר בהתחלה… הבינו את גודל האובדן של החברים שלנו. אני זוכרת שכשחזרנו, ועוד היינו בשניידר, אז בדיוק באותו ערב התפרסמה הכתבה שאת עשית עם אביחי ב-26.11, גם שחזרנו. ואנחנו ברוב תמימותנו, בלילה, שכבר היה את הקישור והיה כבר אפשר לראות את זה לא בשעה של השידור עצמו בחדשות, אז התיישבנו לצפייה משפחתית בכתבה. ואני לא יודעת אם את זוכרת, אבל בתחילת הכתבה אתם נכנסים לקיבוץ ועוברים ליד המגרש טניס. ואז אביחי אומר, "הנה, כאן יש את השלט של הטורניר טניס שהיה אמור להיגמר ב-9.10, שחבר שלי, אבי, ארגן, ואבי נהרג".
ואז אוריה אומר - "מה?! אבי נהרג?!" וזה היה כאילו… זהו, הוא התפרק. הוא… הוא לא הפסיק לבכות במשך הרבה הרבה זמן. ו… ומאז היה אסור לראות לידו שום דבר. אם הוא היה שומע שאנחנו רואים איזושהי כתבה, רואים חדשות, הוא היה מתחרפן. הוא לא היה מוכן, לא היה מוכן שנראה חדשות, פשוט לא היה מוכן. הוא כנראה ידע שהוא לא רצה לגלות עוד משהו שהוא איבד.
לי: כן.
הגר: ו… אבל לאט לאט הוא נחשף לעוד ועוד אובדן.
לי: ואת חוזרת במחשבות לשבי?
הגר: כל הזמן, לשבי, לשבעה באוקטובר, לכל מיני רגעים ששכחתי ואני נזכרת בהם. אבל התחושה הזאת של הבדידות, אני חושבת שזה התחושה הכי קשה. שאת ממש בודדה. והתחושה הזאת ש… שאיך זה יכול להיות שלמדינה שלך לוקח כל כך הרבה זמן להחזיר אותך ואת הילדים שלך הביתה? ואיך המדינה שלך בוחרת להפגיז את עזה בזמן שהילדים שלך שם? אני מתרגמת את זה לתחושה של בדידות, זה גם תחושה שמלווה אותי עכשיו, אפילו ש…
לי: נטישה.
הגר: כן, כן, זו תחושה ש… אפילו שאני כאן כבר, ושאני עטופה מכל כיוון, המדינה עוטפת אותי וגם הרבה ארגונים ועמותות ואנשים פרטיים וחברים, וכולם באמת נורא דואגים, אבל… התחושה הזאת שהמדינה נטשה אותנו והשאירה אותנו שם בודדים במערכה, זו תחושה שלא תעזוב אותי, וזה פשוט לא… לא הגיוני שיש שם עוד 115 חטופים ש… שנטשו אותם שם. ואני רואה את המשפחות של חלקם פה, שאני חיה, איתם ו… והלב נקרע. כאילו, אני מסתכלת על האימהות שלהם, אני מסתכלת על אבא שלי. אבא שלי זכה בילדה שלו ובנכדים שלו חזרה, והם לא! הם כבר 306 ימים מחכים ל… נלחמים על הילדים שלהם, הם לא יושבים ומחכים, הם נלחמים. והמדינה הזאת, המדינה שלהם, לא מחזירה אותם הביתה.
[מתחילה מוזיקת סיום]
לאף אחד מהחטופים שיושבים עכשיו בעזה אין מחיר. כולם צריכים להיות בבית, כולם כבר היו צריכים להיות בשבעה באוקטובר בבית. הם הפקירו אותם בשבעה באוקטובר והחובה שלהם זה להחזיר אותם הביתה. כולם צריכים לחזור.
לי: הגר ברודץ', תודה, תודה רבה לך על השיחה הזו.
הגר: תודה רבה שהזמנתם אותי.
לי: וזה היה "אחד ביום" של N12. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק. חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה - עדי חצרוני, דניאל שחר, שירה אראל ודני נודלמן. על הסאונד יאיר בשן, שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.
אני לי נעים, אנחנו נהיה כאן גם מחר.
[חסות]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments