אחד ביום - כשהכדורגלניות האיראניות שתקו

שחקניות נבחרת איראן לכדורגל עמדו על הדשא רגע לפני שריקת הפתיחה כשהמנון הרפובליקה האסלאמית החל להתנגן, אלא שאף אחת לא שרה איתו. המשחק הסתיים אחרי 90 דקות, אבל הסיפור התפתח לתקרית דיפלומטית בינלאומית, כשחלק מהשחקניות ביקשו מקלט מדיני. הפעם, בעזרת פרשן הכדורגל אורי לוי, מגיש הפודקאסט "שער למונדיאל" בכאן ומייסד ״באבאגול״ אנחנו עם נבחרת הנשים של איראן.

---

‏תאריך עליית הפרק לאוויר: 15/03/2026.

‏[חסות]

‏[מוזיקת פתיחה]

‏אלעד: היום יום ראשון, 15 במרץ, ואנחנו "אחד ביום" מבית N12. אני אלעד שמחיוף, ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו. סיפור אחד ביום, בכל יום.

‏[צלילי המנון איראן]

‏הן עמדו על הדשא רגע לפני שהמשחק התחיל. הרגע הזה שבו ההמנונים הלאומיים של שתי הנבחרות, מתנגנים באצטדיון. נהוג ששחקני נבחרת, שרים את ההמנון בהתלהבות. הם הרי שם כדי לייצג את המדינה. לשיר את ההמנון, זה כמו להבקיע שער, זה אקט פטריוטי. אבל ברגע הזה כשההמנון שלהן התנגן, כל השחקניות של נבחרת איראן, עמדו בפנים, ובעיקר עם שפתיים חתומות. [מוזיקה מסתיימת, תרועות הקהל] כל מה שקרה ב-90 הדקות שבאו אחר כך, כבר ממש לא היה משנה. איראן הפסידה 0-3 אבל הסיפור בשלב הזה, הפך להרבה הרבה יותר גדול מכדורגל.

‏[הקלטה]

Australian Reporter: “Things are going for the safety of Iran’s women’s Football team, after their elimination from the Asian world cup on Australia’s gold coast. It’s after the team declined to sing the Iranian national anthem after their first match against South Korea.”

‏אלעד: אני מניח שכבר שמעתם בגדול על הסיפור. הוא עשה כותרות, הוא העסיק את כל העולם בימים האחרונים. כי ההחלטה הזו של שחקניות הכדורגל של איראן, לא לשיר את ההמנון, קרתה בתזמון לא מקרי. שלושה ימים לפני כן, נפתחה המלחמה באיראן, והמנהיג העליון חוסל. הפנים והשפתיים החתומות של השחקניות, נתפסו בעולם כאמירה, כמחאה, כאקט אמיץ, או אקט בוגדני, תלוי כמובן את מי שואלים, נגד המשטר. ומאז הסיפור הזה רק הולך ומתפתח. הוא התפתח לתקרית דיפלומטית בינלאומית, כזו שמעורבים בה נשיא ארצות הברית, ראש ממשלת אוסטרליה, ומי שזה לא יהיה, שמנהיג עכשיו את איראן.

‏הסיפור התפתח לתנועה של רבבות, שדרשו "Save our girls", ולהמון המון עיניים שעקבו אחרי השחקניות הצעירות, שהתפצלו, בגלל שנאלצו לקבל החלטה בלתי אפשרית. אז הפעם, בעזרת פרשן הכדורגל אורי לוי, מגיש הפודקאסט "שער למונדיאל" ב"כאן", ומייסד אתר הכדורגל הבינלאומי "באבאגול", אנחנו נספר על נבחרת הנשים של איראן בכדורגל, כן. אבל גם נספר על איך הכדורגל האיראני הפך למקום שבו האיראנים יכולים לומר את מה שאסור להם להגיד בשום מקום אחר.

‏[מוזיקה מסתיימת]

‏אלעד: אז כבר בשלב הזה אני אגיד משהו על אורי, כי באופן כללי הוא מת על כדורגל, אבל יש לו חיבה מיוחדת לכדורגל איראני. הוא מכיר, הוא עוקב, הוא אפילו שוחח בימים האחרונים עם אחת מהשחקניות של נבחרת איראן בכדורגל, אבל נגיע לזה. אורי אוהב כדורגל איראני, לא כי הוא משובח במיוחד, אלא כי שם, באיראן, הכדורגל הוא סוג של תופעה חברתית, תופעה סוציולוגית, אפילו תופעה פוליטית.

‏אורי: בלי ספק, כדורגל זה הספורט שדרכו איראן גם מתקשרת בינה לבין עצמה, בתוך כל הקבוצות השונות שמרכיבות את החברה המרתקת והמדהימה הזאת, וגם עם העולם. כל פעם מחדש, כל מונדיאל מחדש, יש לנו סיפורים עם נבחרת איראן, וזה הולך אחורה, 98', המשחק בין איראן לארצות הברית.

‏[הקלטה]

Reporter: “Well, the game, some said would never take place, here it is unfolding with real drama.”

‏אורי: ש… הרפובליקה האסלאמית אסרה על לחיצות ידיים בין השחקנים, אז השחקנים האיראנים עלו לדשא עם זרי פרחים, כדי להעניק ליריבים שלהם, ובסוף עשו תמונה משותפת. או אם זה באמת מונדיאל 2022, שלפני המשחק הראשון בין איראן לאנגליה, בקטאר, בדוחה, אני הייתי שם, השחקנים האיראנים, הגברים, לא שרו את ההמנון, כי זה היה בתקופה של המחאה של מהסה אמיני, אותה צעירה איראנית שנרצחה על ידי משמרות המהפכה בגלל שלא לבשה את החיג'אב שלה כמו שצריך. [צלילי ההמנון האיראני ותרועות קהל] זה הפך להיות מחאה מאוד גדולה בנושא זכויות נשים בכל איראן. אז אם אתה רוצה להבין, אני חושב, את רחשי הלב של החברה האיראנית, כן, תסתכל על הכדורגל, תסתכל על הנבחרת, ותסתכל גם על המועדונים.

‏אלעד: זהו, המועדונים, הקבוצות המקומיות בתוך איראן. בזמן שהנבחרת הלאומית האיראנית עושה לא פעם כותרות בעולם, המועדונים הם המקום שבו קורים הדברים המעניינים, שרובנו לא נחשפים אליהם. ואם מדברים על מועדוני כדורגל באיראן, אז בעיקר שווה להתמקד בשניים.

‏אורי: אני חושב שהדוגמה הכי טובה ל… להבין, ככה קצת, על הקבוצות השונות בתוך איראן, זה הדרבי של טהרן. מצד אחד יש לך את אסתקלאל [תרועות קצביות], מצד שני את פרספוליס [תרועות קצביות]. עכשיו אסתקלאל זה סיפור מעניין. זה מועדון שהוקם ב-1945, בהתחלה, אלעד, כמועדון של רוכבי אופניים, אוקיי? אז הלוגו שלהם היה להם שלושה עיגולים כאלה, וזה תפס, זה ככה היה איזה משהו שנהיה כזה פופולרי. ומי שמאוד נדלק על הפעילות שלהם היה השאה פהלווי, האב. והם התרחבו גם לסייף, אה… טניס שולחן וכדורגל. כשהכדורגל התחיל, מלא אנשים הגיעו למגרש לראות אותם משחקים, והשאה ראה את זה, והחליט ממש לשנות להם את השם. הוא אמר "אני אתמוך בכם, ואני אשנה לכם את השם. יקראו לכם מעכשיו טאג'". טאג' בפרסית כמו בערבית - כתר. וזה הפך להיות הסמל של המשטר באיזשהו מקום, של איראן לפני המהפכה.

‏עם המהפכה, בגלל שרצו לשבור את כל הסמלים התרבותיים של איראן ההיא, של איראן הפרסית, של איראן של השאה, של איראן שמתכופפת מול המעצמות, אז שינו לטאג' את השם לאסתקלאל. אסתקלאל בפרסית - עצמאות. וממצב שהדבר הזה היה הסמל של המשטר הישן, של השאה, זה הפך להיות הסמל של המשטר החדש, של הרפובליקה האסלאמית.

‏אלעד: הכדורגל באיראן הוא סמל, זה ככה היה כבר שנים, ולכן זה באמת לא מפתיע שבזה התעסקה המהפכה האסלאמית, אחרי שתפסה את השלטון במדינה. היא רצתה לשנות את השם, לשנות את האפיון, לשנות את הצביון של הקבוצה הרשמית של השאה בטהרן.

‏אורי: בטח! השינויים בעקבות המהפכה האסלאמית באיראן, זה שינויים של, אתה יודע, זה הרס תרבות, וזה הקמה של תרבות חדשה. טאג' באמת הייתה אחת הקבוצות הגדולות באסיה עד שנות ה-70, היא גם ניצחה את הפועל תל אביב בגמר ליגת האלופות של אסיה 1970. זה ממש היה איזשהו מוסד, אם תרצה, זה היה כזה, אתה יודע, "ברצלונה של אסיה" של הסבנטיז.

‏אלעד: היריבה המושבעת האויבת הגדולה של אסתקלאל היא פרספוליס, על שם עיר הבירה של האימפריה הפרסית העתיקה. וגם היא הפכה ליותר מקבוצת כדורגל, היא הפכה לאמירה פוליטית, אלא שהאמירה הפוליטית שלה היא לכיוון השני.

‏אורי: ובניגוד לטאג'-אסתקלאל, שהייתה מזוהה עם האליטה, או עם הקבוצות שמקושרות לשלטון, בין אם זה שלטון השאה ומאוחר יותר שלטון האייתולות, אז פרספוליס הייתה הקבוצה של הבוהמיינים, של הליברלים, של האנשים שרצו את איראן החופשית, נקרא לזה ככה. אפילו קצת סוציאל-דמוקרטית, לא סתם הצבע שלהם הוא אדום, אדום לבן. אז פרספוליס, זה היה מועדון שלא הסכים לקחת על עצמו את שינוי התרבות הזה, שהרפובליקה האסלאמית רצתה להכניס דרך הכדורגל. ניסו לכפות עליהם שינוי שם, במשך שבע שנים, במסגרת כל מהפכת התרבות של הרפובליקה האסלאמית. ניסו להצמיד להם כל מיני שמות, אבל פרספוליס, הייתה מועדון שהורכב מחברים, מה שנקרא מחברי מועדון, והם לא הסכימו לקבל את זה. ורק ב-1987, כשהוקמה מחדש הליגה הלאומית של איראן, הציבו בפניהם תנאי: אתם רוצים להפסיק להתחרות רק בליגות המקומיות של המחוז שלכם, ולהצטרף לליגה הלאומית? אתם חייבים לקחת שם שהוא יהיה מזוהה עם המהפכה. ונתנו להם את פירוזי. פירוזי זה ניצחון. הניצחון שלי, בעצם.

‏אלעד: אל מול האולטימטום, המועדון נאלץ לזרום עם השם החדש, ברוח המהפכה האסלאמית. אבל האוהדים? הם? ממש לא. הם המשיכו לקרוא לקבוצה בשם המקורי. על החולצות שלהם היה כתוב פרספוליס. ואז, כשהתנאים אפשרו בשנת 2012, גם המועדון הודיע רשמית: אנחנו זונחים את השם פירוזי, וחוזרים להיות פרספוליס.

‏אורי: והדבר הזה הפך אותם לסמל של עמידה איתנה, על הזהות הפרסית, המקורית, החילונית, האחרת. ושתי הגדולות של טהרן, בעצם מייצגות את היחס האיראני לדבר הזה שנקרא המהפכה האסלאמית.

‏אלעד: לא רק באיראן מועדוני הכדורגל הפכו לסמל חברתי. הרי בכל העולם יש קבוצות שנחשבות כמייצגות את המעמד הגבוה, את מעמד הפועלים, יש קבוצות שאוהדים אותם יותר מהצד השמאלי של המפה הפוליטית, יש כאלה מהימין. הרי גם אצלנו בישראל יש חלוקה כזו, של לא מעט מועדוני כדורגל. אבל בכל זאת, באיראן קרה משהו נוסף. בסוף שנות ה-90 קרתה שם מה שמכונה "מהפכת הכדורגל". אלו אירועים שקרו סביב הספורט, שנתפסו כמחאות נגד המשטר. מחאות נגד כפייה דתית, בעיקר מחאות בעד זכויות נשים. כשהנבחרת האיראנית, לדוגמה, ניצחה את ארצות הברית 1-2 במונדיאל של 98', המוני איראנים יצאו לחגוג ברחובות.

‏[הקלטה - צהלות ברחוב]

‏אלעד: בין החוגגים גם נשים, נשים שחלקן הורידו את החיג'אב. בתקופה ההיא התחילה גם תנועה חברתית, עם דרישה ברורה מהרשויות באיראן, לאפשר לנשים להיות חלק מהקהל באיצטדיונים.

‏אורי: הבעיה הגדולה שבאיראן, בגדול, על פי חוק, אסור לנשים ללכת לראות גברים משחקים כדורגל. זה עד היום ככה. אז יש אצטדיונים מסוימים וערים מסוימות שעושים החרגות, ויש יציא… משפחות, שבדרך כלל מי שמקבלות את הכרטיסים אליהן, זה נשות השחקנים, מקורבות למארגנים, להתאחדות, כל מיני משפיעניות רשת כאלה ואחרות, ולאו דווקא הקהל הרחב, או קהל האוהדות הרחב.

‏אלעד: זהו. זה חוק ישן, והיו במהלך השנים האחרונות ניסיונות לשנות אותו. דווקא אחמדינג'אד, כנשיא, הוא רצה לאפשר לנשים להיכנס לאצטדיונים, אבל המנהיג העליון חמינאי הפך את ההחלטה שלו. נשים ניסו בכל זאת, בכוח, להיכנס למגרשים. הן היו מחפשות כל מיני דרכים כדי לצפות במשחקים. כי באיראן, נשים רבות אוהבות ואוהדות כדורגל, לא פחות מהגברים.

‏אורי: אז קודם כל זה בטירוף. נשים באיראן מטורפות. אסתקלאל ופרספוליס זה מותגי ענק, וזה באמת משהו שהוא בלתי נפרד, וגם דרך של הרבה נשים איראניות להרגיש חלק. להרגיש חלק ממשהו גדול יותר, ומזהות גדולה יותר. ואתה יודע, אחת התופעות הכי מטורפות בכדורגל האיראני, ששנים קורית, זה נשים שמתחפשות לגברים, כדי להיכנס לאצטדיונים, ולתמוך בקבוצות שהן אוהדות. בין אם זה אסתקלאל, פרספוליס, טרקטור-סאזי, סאפהן, בכל מועדון כזה יש סיפור מאוד גדול על אוהדות שמתחפשות לגברים, מצליחות להיכנס, ואז גם מתעדות את זה, ומעלות את זה לרשתות החברתיות. שהן מציירות לעצמם שפם, שהם מכסות את עצמם בכל מיני כובעים, וחולצות ודברים. ובאמת אחד הסיפורים הכי מטורפים, אני חושב, בשנים האחרונות, שהציפו את הנושא הזה גם לרמה בינלאומית, היה הסיפור של "הנערה הכחולה", ה-"blue girl". אוהדת של אסתקלאל, סהר חודיירי קראו לה, שהיא עשתה את זה, היא התחפשה ותיעדה את עצמה, ונתפסה. ואז היא נשפטה למעצר, כולל עונשים מאוד קשים של הלקאות ודברים כאלה. ואחרי שהיא יצאה מבית המשפט בטהרן, היא הציתה את עצמה.

‏[הקלטה]

Reporter: “Female soccer fan, who set herself on fire in Iran last week, after being arrested trying to enter a stadium dressed as a man, has died. Her death has been met with widespread outrage…”

‏אורי: זה סיפור ש… היה בעצם איזשהו, אם תרצה, introduction, איזושהי הקדמה לכל הסיפור הזה של מהסה אמיני. זה הוציא אנשים לרחוב, זה העיר את כל קהילת הכדורגל האיראנית, והציף מחדש את הדבר הבאמת מטורף הזה, שקשה לאנשים לתפוס. קשה לאנשים בישראל לתפוס את זה. קשה לנשים בישראל לתפוס את זה: מה באמת הזכויות של אישה באיראן. כאילו, ללכת למשחק כדורגל לעודד את הקבוצה שלך - זה לא לגיטימי.

‏אלעד: במציאות שבה נשים לא מורשות לצפות בגברים משחקים כדורגל באצטדיון, כדורגל נשים באיראן קיבל מקום מיוחד. אם להודות על האמת, אין שם את הרמה הכי גבוהה של כדורגל, אבל החשיבות של נבחרת כדורגל נשית, במקום כמו איראן, היא לא ביכולות הספורטיביות, ובאמת, לא פעם הנבחרת הצליחה למשוך תשומת לב, ולא בזכות הכדורגל.

‏אורי: זה כן עולה לכותרות, לפעמים אפילו בינלאומיות, אחת לכמה שנים, סביב אה… כל הדברים שבאים "מעל ומתחת לחיג'אב", אני קורא לזה. כי ה… נבחרת הנשים של איראן מחויבת לשחק עם חיג'אב, לפי, אתה יודע, שיהיה תקני אסלאמית. אז לפני מספר שנים היה סאגה שלמה, שניסו להאשים אותם, שהם הכניסו גברים בתור נשים, לשחק בנבחרת, ואז חפרו ומצאו שזה היה איזה גבר שעשה ניתוח לשינוי מין, והוא היה בדיוק בתהליך, וכל מיני סיפורים כאלה. או ב-2021, באליפות אסיה, נבחרת ירדן הגישה תלונה רשמית להתאחדות האסיאתית, על זה שהם טענו שהשוערת זורה חודאי, היא בכלל גבר. היא לא גבר, אבל זה סיפור שאנשים לקחו אותו לערכאות משפטיות. כאילו, נבחרת איראן בנשים זה תמיד בלאגן, תמיד יש איזה סיפור, תמיד יש דרמה.

‏אלעד: תמיד יש דרמה, כן. אבל אפילו לא קרוב לדרמה שקרתה לנבחרת הנשים של איראן בכדורגל באוסטרליה לפני שבועיים.

‏אורי: חד משמעית. גביע אסיה לנשים באוסטרליה 2026, טורניר ש… אתה יודע, נקבע מראש, לא תוכנן שזה יצטלב עם מלחמה כזאת גדולה. אבל רצה הגורל, ושוב, נבחרת איראן לפני טורנירים גדולים, בינלאומיים, תמיד יש בעיות. אם זה… אם זה בגברים, אם זה בנשים, אם זה בכדורגל, אם זה בדוקים, או אם זה בטקוואנדו, ואנחנו זוכרים את סעיד מולאיי, עוד ג'ודוקא שביקש מקלט גם בישראל. עבר לייצג את מונגוליה הרבה שנים, וסיפור מטורף, אחרי שהוא ביקר את הרפובליקה האסלאמית. אז כבר ערב הטורניר, אלעד, בגלל שהשטח בער, ובאיראן היו הפגנות, והמצב הפוליטי היה… זה. אז עיתונאים שאלו במסיבת העיתונאים את הכוכבת של הנבחרת, שרה דידאר, איך השחקניות מרגישות, והיא התחילה לבכות ואמרה שהן מאוד מודאגות.

‏[הקלטה בפרסית]

‏אורי: אין להן קשר עם המשפחה, בעצם מאז שהם יצאו, כי באיראן הורידו את האינטרנט, וממש היה צריך שם התערבות של קצין התקשורת של ההתאחדות האסייתית, שיגיד "חבר'ה, לא לשאול את הבנות על פוליטיקה, כאילו באנו לפה טורניר כדורגל", אבל זה היה בלתי נמנע.

‏[הקלטה בפרסית]

‏אורי: גם המאמנת דיברה על זה, ואמרה… ג'פארי אמרה, "מאוד מאוד קשה לנו, ואנחנו פה כן לנסות להתרכז בכדורגל". למחרת חמינאי חוסל, והיה משחק הפתיחה של הטורניר, שהיה איראן נגד דרום קוריאה. עכשיו, הבנות עמדו בהמנון של הרפובליקה האסלאמית, שפתותיהן חתומות, פניהן חתומות, לא זזות, לא שרות, [סוף ההמנון האיראני ותרועות קהל] והעולם חגג את זה. והפכו אותן לגיבורות, בצדק, זה אקט אמיץ בטירוף. אבל בתוך איראן, זה הוביל לזה שהמשפחות שלהם קיבלו איומים, התנכלויות, וממש, גם השחקניות קיבלו מסרים, דרך מי שהצליחה לתקשר עם האנשים שלהן בבית, דרך VPN או משהו כזה, אז אתה יודע, גם הן קיבלו איומים - ברגע שאתן חוזרות לאיראן, אתן בצרות.

‏[הקלטה בפרסית]

‏אורי: שם היה… יש איזה מגיש מאד פופולרי, בתכנית שבתאגיד השידור של הרפובליקה האסלאמית, שאמר "לא לשיר את ההמנון בזמן מלחמה - זו בגידה, וכשהבנות האלו חוזרות הביתה, הן יקבלו טיפול של בוגדות". עכשיו, בוגדים ברפובליקה האסלאמית נכלאים, עוברים התעללויות, ובסוף מוצאים להורג. זה מדאיג מאוד, ושמה כבר השחקניות ממש ממש פחדו, ובגלל זה, במשחק השני, לפני המשחק השני מול אוסטרליה, כל השחקניות שרו את ההמנון, צעקו אותו, בזמן שהן מצדיעות לדגל. זה כאילו, זה היה השפלה בינלאומית לעיני כל העולם. "לא שרתן את ההמנון במשחק הראשון, לא כיבדתן? עכשיו אתן תעשו מה שאנחנו אומרים לכם".

‏אלעד: פתאום כל העולם התחיל לדבר על השחקניות של נבחרת הכדורגל של איראן. תשומת לב אדירה, ובאופן טבעי, גם מאוד מלחיצה. בשלב הזה אורי הצליח לשוחח עם אחת השחקניות מהנבחרת, ויכול היה לשמוע עליה כמה הסיטואציה הזו מפחידה אותה.

‏אורי: ופשוט היא אמרה לי בדמעות, "אני פשוט רוצה שהטורניר יסתיים, ושנחזור הביתה, ושהחיים יחזרו להיות מה שהם היו". כאילו, הפחד והחוסר וודאות, מה קורה עם המשפחה שלי בבית? מה יקרה לי שאני אחזור מאיראן? וזה היה מאוד מאוד קשה לשמוע, שבסוף הם שמה, כן, הן… הן שחקניות כדורגל, והן רוצות להגיע לרמה הכי גבוהה שלהם, הן אתלטיות, זה… זה המון אגו, זה המון גאווה, זה המון דרייב. מצד שני יש להן את מה שהם חושבות על המשטר של המדינה שלהן, והן מייצגות אותו. ומצד שלישי החיים שלהן ושל המשפחה שלהן. אז זה מין סיטואציה, אלעד, שהשחקניות האלה היו מצויות בה, שלא משנה מה הן היו עושות, הן היו סובלות. וזה חוסר אונים. ואני, כשדיברתי עם השחקנית הזאת, פשוט לא חושב… הרבה זמן לא זיהיתי כזה חוסר אונים על בן אדם, שלא משנה איזה צעד הוא יעשה, הוא ירגיש שהוא יפסיד.

‏אלעד: שלושה משחקים שיחקה הנבחרת באוסטרליה והיא הפסידה את שלושתם. שוב, זה באמת לא הדבר החשוב כאן. מה שחשוב הוא השיח שנוצר סביב הנבחרת. עם ההפסד השלישי נגמרו המשחקים של נבחרת איראן בטורניר. בתקשורת העולמית תהו אם השחקניות יחזרו בחזרה הביתה, ואם כן, מה יעלה בגורלן שם. שאלו בקול אם הן יבקשו מקלט מדיני באוסטרליה, ואם כן, אם יקבלו אותו. בקהילה האיראנית באוסטרליה, קהילה לא קטנה, חלק מהאנשים הגיעו למשחקים של הנבחרת עם דגלי איראן של לפני המהפכה, אז מאות מהם התגודדו מסביב לאוטובוס של שחקניות הנבחרת, ניסו למנוע ממנו לנסוע, וצעקו "הצילו את הבנות שלנו".

‏[הקלטה - הקהל צועק "Save our girls!"]

‏אלעד: מהחלונות של האוטובוס, אפשר היה לזהות לפחות שחקנית אחת שסימנה SOS - "הצילו".

‏[הקלטה - הקהל צועק "Save our girls!"]

‏אלעד: באוסטרליה, בהתחלה, הרשויות היו די מעורפלות בנוגע למה בדיוק הן מתכוונות לעשות. הנשיא טראמפ פרסם פוסט וקרא לראש הממשלה האוסטרלי, אלבניזי, לתת לשחקניות מקלט מדיני. אחרת, הוא כתב, ארצות הברית תעשה את זה. מאחורי הקלעים, למרות הכל, כנראה כבר התבשל משהו.

‏[הקלטה]

Leigh Swansborough: “You’re in Australia, Mother [beep], You’re in Australia, you better run! Yeah, we’re gonna get you now! You better run, yeah, you got no rights here. You’re in Australia. I know who you are!”

‏אלעד: מה ששומעים כאן אלו הרגעים הדרמטיים, שבהם חמש שחקניות איראניות נמלטו מהשומרים שהצמידו להן משמרות המהפכה בבית המלון. זו שמקללת, היא נראית כעובדת במלון, ואולי סייעה להן לברוח. וכך, דרך דלת אחורית, השחקניות האיראניות נמלטו מהחיים שלהן באיראן, ישר למקלט מדיני באוסטרליה. אחר כך הצטרפו אליהן שתי שחקניות נוספות. כלומר, שבע שחקניות בסך הכל ביקשו וקיבלו מקלט מדיני, ונשארו באוסטרליה, כשהיתר חזרו בחזרה לאיראן.

‏אורי: נכון, גם צריך להסתכל על גילאים של שבע שחקניות שנשארו. זהרה גנברי 34, זהרה סרבאלי 32, עטפה רמזאנזאדה 33, מונה חמודי 32. הן כבר, אתה יודע, הן חיו את החיים שלהם, ידעו מה הן עושות. אחת מהם יש לה בן זוג באוסטרליה. פסנדידה בת 21, גולנוש חוסראבי, אחת הכוכבות בת 24 ומאהד זולפי בת 21, שהצטרפו לקראת הסוף, הם צעירות יותר, אבל הם כנראה דיברו עם המשפחה שלהן, הבינו מה ההשלכות, מה הסכנות, ואולי המשפחות שלהם כבר חלק הספיקו לברוח מאיראן. חלק אמרו "יאללה סעי, יא בינתי, תחיי את החיים שלך, אנחנו נתמודד עם מה שיבוא". כי בסוף זה סיטואציה רגשית, חברתית, משפחתית בלתי אפשרית. אז זה נורא נורא אינדיבידואלי.

‏אלעד: זו סיטואציה בלתי אפשרית. אפשר רק לנסות לדמיין מה עבר עליהן, כשהתלבטו אם להישאר או לחזור. מה יקרה למשפחות שלהן באיראן, אם יבקשו מקלט מדיני באוסטרליה? מהצד השני, מה יקרה להן, אם יעלו על המטוס ויסעו בחזרה לאיראן? אחרי שקיבלו את המקלט המדיני, שר הפנים האוסטרלי הצטלם עם השחקניות כשהן עם שיער חשוף, בלי חיג'אב, הן מחייכות. באיראן האשימו את אוסטרליה בחטיפה. טענו שהשחקניות מוחזקות שם כבנות ערובה. זו סיטואציה כל כך מורכבת, כל כך קשה, שאחת משבע השחקניות התחרטה, ביקשה לחזור בחזרה לאיראן. הממשלה האוסטרלית העבירה במהירות את שש השחקניות האחרות לדירת מסתור חדשה, למקרה שהמיקום שלהן ייחשף.

‏אלעד: הנסיעה מאוסטרליה לאיראן, היא ארוכה. וברשתות החברתיות, מדי פעם העלו כל מיני עוברי אורח, סרטונים של שחקניות הנבחרת עומדות באיזה נמל תעופה.

‏אורי: ברגע שהם יחזרו לאיראן, לך תדע מה אנחנו נקבל משם, מה יחכה לה שם, איזה חקירות. אני יכול להגיד לך, שאני מדבר עם אנשים בתוך איראן ומחוץ לאיראן, שמכירים גם את ההתאחדות טוב מאוד, והם אומרים לי שבכלל לא בטוח שיתנכלו לבנות האלה. בגלל שהבנות כבר סמל בינלאומי כל כך גדול, יכול להיות שהמשטר, שדי מדהים שבזמן מלחמה הוא מתעסק בדבר הזה כל כך הרבה, ירצה להראות דווקא ש"לא, תראו הן רצו לחזור הביתה, ואנחנו נתנהג אליהם מאוד מאוד יפה. והן הגיבורות שלנו והן מייצגות אותנו, ואיזה מזל שהצלנו אתכן מהידיים של דונלד טראמפ ואלבניזי, אוסטרליה וארצות הברית". אז יכול להיות שזה גם סנריו שיקרה. כן? יכול להיות שלא יעשו להם כלום בסוף. אני רוצה לקוות אולי, ביני לבין עצמי.

‏אלעד: ועכשיו, עוד לפני שממש הסתיימה הסערה של שחקניות נבחרת הכדורגל באיראן, התחילה סערה חדשה, על התפר שבין כדורגל ליחסים בינלאומיים. שר הספורט האיראני, הוא הודיע שאין מצב שנבחרת הגברים בכדורגל תשתתף במונדיאל הקרוב, שיערך בין היתר בארצות הברית. הנשיא טראמפ, הוא כתב אחר כך שמבחינתו הנבחרת האיראנית מוזמנת בכיף, אבל שהוא, טראמפ, לא מאמין שזה ראוי או בטוח שהם יגיעו.

‏אורי: יש פה איזושהי מלחמת סמלים גם, שבאה לידי ביטוי בסיפור הזה, בין מזרח לבין מערב, בין ליברליזם, אם תרצה, או עולם חופשי, או… או אפילו נצרות מאפשרת, לך תדע, כל אחד לכיוון שהוא לוקח את זה, אל מול אה… חוק השריעה והאסלאם, והשיעה, והרפובליקה האסלאמית ומשמרות המהפכה ומשטר האייתולות. איזשהו תמונה ש… אני חושב שזה סוג של מלחמה פסיכולוגית, זה כלי במלחמה פסיכולוגית. וזה אימג' מאוד מאוד חזק. כמובן שאתה יודע, אם זה מה שהבנות רצו והכל, אז קודם כל אני שמח בשבילן. ואני חושב, שאני מצטער שלא כל אחת מהן הייתה… היה יש לה את הזכות לבחור ולהחליט לעשות מה שהיא רוצה במקרה הזה. אבל בלי שום ספק שהאירוע הזה הפך להיות, לא סתם, זה הפך להיות הנושא הכי מדובר במלחמה הזאת ב-72 שעות האחרונות. לא סתם. יש בו רגש, יש בו ספורט, יש בו פוליטיקה, יש בו דרמה, יש בו גיבורות אמיצות מאוד, ובאמת, בוא נקווה שכולן יהיו בסדר, מי שנשארה באוסטרליה, ותתחיל חיים חדשים, ומי שחוזרת הביתה לאיראן.

‏אלעד: אורי לוי, תודה.

‏אורי: תודה לך, אלעד.

‏אלעד: וזה היה "אחד ביום" של N12. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו רום אטיק, תחקיר והפקה הילה פז, עדי חצרוני, שירה אראל ודניאל שחר. על הסאונד יובל ברוסילובסקי, יאיר בשן יצר את מוזיקת שלנו.

‏אני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן גם מחר.

‏[מוזיקת סיום]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה