אחד ביום - קולות הורי החיילים

כמעט שנתיים של מלחמה, והפעם, רצינו להביא קול שעוד לא השמענו: קולם של הורים ללוחמים בסדיר. בזמן שהבנים שלהם נלחמים, שלושה הורים בבית משתפים במלחמה משל עצמם: בין הדאגה, הרצון לתמוך ולהגן, כל אחד מהם מוצא את עצמו ניצב בפני שאלות ומצבים שלא דמיין שיידרש אליהם. מה זה אומר להיות אמא או אבא לחייל, לוחם, במלחמה שנמשכת כל כך הרבה זמן? הפעם, אנחנו עם הצד של ההורים.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 15/09/2025.

[חסות]

[מוזיקת פתיחה]

אלעד: היום יום שני, 15 בספטמבר, ואנחנו "אחד ביום" מבית N12. אני אלעד שמחיוף, ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו. סיפור אחד ביום, בכל יום.

במשך ימים ארוכים אנחנו חיפשנו אותם. תיחקרנו, דיברנו ומצאנו. שלושה עם סיפורים שונים, עם זוויות שונות, עם השקפות עולם שונות. אבל היה רגע שבו, עם כל השוני, שלושתם אמרו את אותו הדבר.

בת אל: היום אני חושבת שאיבדתי את השפיות. התחושה שהבן בעזה, וכל יום מת לוחם, ואתה בלחץ ובמתח, ואתה לא יודע מה יקרה, וכל רכב שעובר בחוץ מוריד לך את הלב, וכל צלצול באינטרקום, למרות שכבר אנשים הספיקו להכיר אותנו והם לא מצלצלים, אז זה… זה רגע שנייה להתעלף. זה לא מצב נורמלי וטבעי לחיות שנתיים בפחד, שהחיים של הבן שלך בסכנה וכל רגע אתה עלול לקבל דפיקה או ידיעה שהוא לא בחיים. זה משהו שאי אפשר להבין אותו. אני… כשאני מנסה להסביר לאנשים, אני אומרת 'דמיין עכשיו שמישהו מכוון אקדח לראש של הבן שלך, וכל הזמן לוחץ ומתישהו אהה… יהיה כדור בקנה'. וככה אנחנו חיים.

שירה: כל דבר יכול לקרות כל רגע. כאילו כל משהו שעכשיו מנחם אותי, מחר בבוקר יכול להשתנות. המציאות הזאת של מלחמה היא… היא כל… אני אומרת, טבעת החנק סביב הצוואר שלי. כי כל מה שעכשיו אני עוד יכולה לראות חיובי וטוב, מחר בבוקר יכול להשתנות.

[מוזיקת רקע]

אודי: אני התלבטתי אם לבוא לפה. התלבטתי, למה אני צריך את החשיפה הזאתי? למה אני צריך ל… שוב לחשוף את משפחתי ואת… את עצמי? מאוד קשה לי גם לצאת כנגד הממלכתיות, אבל בחרתי לשמור, ככל היותר, על הבנים שלי. וגם אם יקרה להם משהו, הם ידעו שאבא שלהם נלחם ביחד עם אמא [נשנק מבכי]. כמה אפשר לנצל אותם עוד? עד מתי?

אלעד: בת אל, שירה ואודי. שלושתם הורים ללוחמים בשירות סדיר. שלושתם חינכו את הילדים על החשיבות שבשירות, בשירות המשמעותי. שלושתם לא העזו לדמיין, בסך הכל לפני כמה חודשים, שהם יישבו באולפן "אחד ביום" ויאמרו את מה שהם אמרו לנו. אז הפעם חשבנו שבמקום "קולות החיילים", נביא קול שהוא לא פחות חשוב, הקול של ההורים.

בת אל: הבן שלי, בכיתה י"ב כבר החליט שהוא הולך להכנה לכושר קרבי. כמובן שבעלי ואני מאוד תמכנו בו, ומאוד היינו גאים שהוא הולך לעשות שנה של אימונים מאוד מאוד מאוד קשים, בלילה, באמצע הלילה, בשעות מוקדמות של הבוקר, במהלך היום, ומאוד תמכנו.

אלעד: היו חששות, ברור, אבל כשבת אל מדברת על תמיכה, אז זו תמיכה שהיא הכי קרובה למה שאפשר לכנות "בלב שלם". הבן שלה התגייס ליחידה קרבית, הבכור מבין ארבעה בנים. ואז כל המשמעות של מה זה אומר להיות לוחם קרבי בצה"ל, הכל השתנה.

[מוזיקת רקע שקטה]

בת אל: למעשה, בשבעה לאוקטובר הוא היה ממש בסיום ההכשרה המאוד ארוכה של שנה וארבע. ובתחילת נובמבר, כשהתחילה הלחימה, הוא נכנס לעזה, ממש עם סיום ההכשרה, ושם גם אחרי ארבעה-שלושה ימים, הוא איבד את החבר הכי טוב שלו. זו הייתה חוויה נוראית. הוא אפילו לא ידע את זה, למרות שהוא ראה אותו במצב שאי אפשר לתהות אם הוא חי או מת, והוא עדיין חשב שהוא חי, ורק כשהוא יצא… כשהוציאו אותם אחרי ארבעה או חמישה ימים, רק אז נודע לו שאותו חבר נהרג. אנחנו ידענו את זה כמובן הרבה לפניו. אהה… זה היה מאוד מאוד קשה אה… לנו וכמובן כמובן, לו. זה היה חבר מאוד מאוד טוב שלו, שכל ההכשרה הם היו ביחד, והיו מנהלים שיחות, וחיזקו אחד את השני. זה היה ממש חבר לחיים. זה היה מאוד מאוד קשה.

אלעד: אירוע נורא כזה, טראומטי כזה, הוא הופך פתאום את כל החששות למאוד מוחשיים. חבר קרוב של הבן שנהרג בקרב. להיות אלו שמבשרים, שמנחמים, שתומכים. ואז גם להיות אלו שמחבקים ומנשקים לשלום כשהבן שוב חוזר לחזית. אבל עם כל הקושי, אז, בתקופה ההיא, עדיין התמיכה של בת אל הייתה הכי קרובה שאפשר ל"בלב שלם".

בת אל: בשלב הזה בנובמבר, עדיין לא היו ספקות, אנחנו הבנו שזו לחימה, הבנו שזה המחיר של הלחימה. אנחנו, האמהות, אני, היינו עסוקות בלדאוג להם לאפודים, לקסדות, לאוכל, ולכל דבר שיעשה להם טוב. זה היה רק תמיכה וחיזוק. וזה לא האחרון. זה לא החבר האחרון שהוא איבד, עוד עשרות חברים, והוא היה בעשרות לוויות, וביקר עשרות משפחות, גם בתור קצין, גם בתור לוחם.

שירה: הכרתי את העולם המכינות הקדם צבאיות מבחוץ, כשכנה, כי אני גרה במקום שיש בו מכינה. ובאיזשהו רגע בקריירה שלי החלטתי שאני רוצה קצת להכיר יותר.

אלעד: כבר 10 שנים ששירה היא מחנכת במכינה קדם צבאית. את הצעירים שעברו דרך השיעורים שלה היא ניסתה להכין לא רק לצבא, אלא למה שהיא קוראת "חינוך לאחריות". להיות אזרחים, אחראים, אכפתיים, להיות בני אדם, אחראים ואכפתיים. כמו במכינה הקדם צבאית, גם בבית, שירה מוקפת בגברים שהצבא מבחינתם הוא דרך חיים. בעלה שירת 25 שנה, עדיין עושה מילואים גם היום. שני הבנים שלה הם לוחמים בסדיר.

שירה: הבן שלי, כשהיה לו את המבדקים והראיונות לקראת ה… הקורס קצינים, אז הוא צחק כששאלו אותו כאילו 'למה אתה… למה אתה רוצה להיות קצין?' או משהו כזה אז… אז הוא אומר כאילו רציתי להגיד 'כי אמא שלי לא תכניס אותי הביתה'. ואז אני כאילו אומרת לו 'אמא שלך לא תכניס אותך הביתה? אבא שלך 25 שנה היה בצבא, אני כ… איך אני הפכתי להיות הבעיה?' ואז כאילו אתה יודע, אחרי הצחוקים, אמרתי לו כאילו 'זה שלך. זה אתה… כאילו… זה ממש שלך, אתה בחור בן 20, אתה מקבל את ההחלטות שלך, אתה לא עושה את זה כי אמא תכניס אותך או לא תכניס אותך הביתה. תעמוד מאחורי ההחלטה של עצמך, תסביר לעצמך למה אתה עושה את זה, אל תפיל את זה עליי'.

אודי: הייתי ביחידה מיוחדת, קרבית מאוד. אה… מילואים הרבה שנים. מודל אבהי גברי, שהוא גם איש חינוך, אבל גם איש צבא בשורשים.

אלעד: אודי גדל על מודל מאוד ספציפי של גבריות, של מה זה אומר להיות גבר. כמו בסרטים של פעם, גבר זה החזק, השותק, זה שלוקח על עצמו בלי לדבר על רגשות, אולי אפילו בלי להודות שהוא מרגיש משהו. שנים, זה היה הגבר שאודי שאף להיות. זה היה הגבר שהוא גידל את שני הבנים שלו להיות.

אודי: וככה הם חונכו, והם באמת בשתי יחידות עילית, היחידות עילית הכי גבוהות שיש. אבל אה… המקצוע שלי היום הוא עבודה עם גברים. אני עובד כל היום, מתוקף הסיפור האישי שלי, כלוחם שחווה איזה טראומה ו-15 שנים שתק את הטראומה. אז זה השליחות שלי היום.

אלעד: טראומה אישית שאודי חווה הובילה אותו למסע ששינה עבורו את הכל. מסע שלקח אותו בדרך לאותה שליחות שהוא מדבר עליה. הוא שתק, הוא בלע, הוא לא באמת התמודד עם הטראומה. ובגבריות ההרסנית הזו, אודי הבין שאפשר וצריך מודל אחר.

אודי: החברה הישראלית מסלילה את הבנים, נערים ובטח חיילים, מַגלים אותנו מעולם השפה והרגש, מנתקים אותנו מעולם הגוף, המיניות, מילים ורגשות. ואנחנו צריכים ללכת אחרי איזה מודל גברי מסורתי של גבריות עצמאית, קשוחה, תוקפנית לעיתים, מאוד מנהיגותית, שהמילים והרגש לא כל כך באים לידי ביטוי במודלים האלה. ואנחנו משלמים על זה מחירים מאוד מאוד גדולים. קשה לנו לדבר, קשה לנו לשתף, קשה לנו ליצור אינטימיות, קשה לנו להביא פגיעות, כאב. ואז גברים מגיעים למצבי סיכון, לסמים, לשתייה, לבריחות, לתוקפנות, למצבי סיכון. משמה הגעתי למרחב הזה, מהסיפור האישי שלי.

[מוזיקת רקע]

אלעד: ככל שאודי העמיק במסע שלו, הכל השתנה. גם האופן שבו הוא הסתכל על צה"ל, על איך הוא אמור להתמודד עם העובדה ששני הבנים שלו לוחמים בצה"ל. המלחמה הלכה והתארכה, ואודי הפך להיות ספקן, ביקורתי. הוא שמע בעיקר מהבן הגדול חוויות קשות מאוד שהוא חווה בעזה. ואודי לא ממש ידע מה לעשות.

אודי: הבכור שיתף אותי כמעט בכל החוויות שלו. מ-day one. עכשיו השאלה מה אני עושה עם החומרים האלה? כמה אני מכביד עליו? כמה אני זורק עליו את החרדה שלי ושל אשתי? והבנתי שאם אני אפיל עליו את החרדה שלי, הוא ילך לי. הוא לא ישתף אותי יותר. אז הצלחתי ל… לפצל את עצמי, להיות קשוב עם עיניים טובות, עם הקשבה, עם חיבוק, עם נוכחות, לעבד לו את האירועים, לנסות כמה שיותר זה… אבל לא להכביד יותר מדי ולא להכניס לו את החרדה שלי. כי מספ… הוא צריך לצאת לקרב ולהיות מאוד מאוד מפוקס. זו החלטה שלו. הוא גם… כבר ילדים גדולים, הם מעל גיל 18, אני צריך לכבד את ההחלטה שלהם. זה… זה… זה נקודה עדינה, זה נקודה מפחידה, שיכול להיות שאני ארגיש אשמה… אשמה גדולה מאוד בבוא היום. אבל אני רוצה לכבד… לכבד את הבחירה שלהם. והבחירה שלהם, בהרבה מובנים, היא בחירה ילדית. ומנצלים את הבחירה הילדית, האינפנטילית, הגברית, הצבאית הזאת.

[מוזיקת רקע]

אלעד: כן, כמו אודי, גם בת אל. כששאלתי אותה אם היא שיתפה את הבן שלה בכל מה שחשבה והרגישה מהרגע הראשון, אם היא העבירה לו את החששות שלה מההתחלה. בת אל התכווצה בכיסא ואמרה…

בת אל: וואי, איזה שאלה עכשיו הבאת לי, אתה לא מבין. זה התפרצויות זעם, זה כדורי הרגעה, זה כדורי שינה, זה ניתוק קשרים חברתיים. אנחנו כבר לא יכולנו להיות עם אנשים שאין להם ילדים בצבא, והם… החברים הולכים למסיבות, שזה בסדר, אני יכולה להבין את זה, הם לא יכולים לעצור את החיים שלהם. אבל אנחנו, שהבן בעזה, ואנחנו לא יודעים מתי נקבל חלילה את הדפיקה בדלת, לא מסוגלים. ולבוא ולשים מסיכה זה כל כך קשה, כי אתה גם ככה, ביום יום אתה… אתה מחזיק את עצמך כדי לשרוד, אז לשים עוד מסיכה זה עוד להתאמץ, זה עוד מאמץ שאין לך, אין לך יכולת בגוף להכיל את הדבר הזה. אז פשוט… מפסיקים להגיע, וככה לאט לאט מתרחקים. ואפילו, אתה יודע, חוסר מעשה, האי יציאה להפגנות, גם של המשפחה הרחוקה, זה מאוד מאוד קשה. אני לא יכולתי להכיל את זה, ואז הייתי תוקפת אותם, ואז שוב אמרתי מה אני עושה? אני אאבד אנשים. העדפתי לצאת מהקבוצות המשפחתיות כדי לא לאבד את האנשים, כדי שאחר כך אני אוכל לחזור ולהגיד 'בסדר, הנה, אני יכולה עכשיו להמשיך את החיים'. כן, זה מחיר מאוד כבד.

[מוזיקת רקע]

אלעד: וככה, חודש עבר, ועוד אחד, ושנה עברה, ואוטוטו מגיעים לשנתיים. עבורה זה כבר לא רק עניין של להיות אמא שחרדה לבן שלה, אלא גם אזרחית שעברה שינוי בתפיסה שלה. היא התחילה לשאול את עצמה שאלות. מה הבן שלה בכלל עושה שם? למה? האם זה עדיין הכרחי שהוא יהיה שם? כל המחשבות האלה הלכו והעמיסו עליה. אבל האינסטינקט הראשוני של בת אל היה לא לומר לבן שלה מילה.

בת אל: כי אנחנו הסתרנו את המצב שלנו. הוא היה שלושה שבועות בעזה, היה מגיע לארבעה ימים, ואז כל הבית היה הופך ל-happy happy והיינו אחרים ומאושרים ושמחים, ו… והכל היה טוב. ואני חושבת שהוא לא ממש היה מודע. הוא היה יודע שאנחנו דואגים, אבל הוא לא היה מודע ממש למצב שלנו.

אלעד: כמעט שנתיים שבת אל עשתה בנוכחות הבן שלה את מה שאפשר להגדיר רק כ-הצגה. אמא דואגת ללוחם בזמן מלחמה, זה כן. אבל לא גרם מעבר. היא לא שיתפה אותו בשינוי שהתחולל בתוכה, במה היא חושבת על המלחמה, מה היא הייתה רוצה שיקרה, מה היא מתלבטת בעצמה, אם לומר לו או לא. הוא לא ידע כלום, עד שבת אל כבר לא הייתה מסוגלת להכיל.

בת אל: לפני שבועיים, החלטנו שזהו, שהוא צריך להבין מה המצב שלנו. כי… אנחנו רוצים שהוא ידע. אנחנו רוצים שהוא ידע ויבחר לעשות משהו אחר וישים אותנו, את המשפחה, קודם, לפני כל דבר אחר, כי אני חושבת ששילמנו מחיר מספיק גדול, שנתיים. והגיע הזמן לא להסכים, לא להסכים להמשיך את מסע ההרג הזה של הלוחמים ושל החטופים. אנחנו כל כך עדיין… אנחנו גאים בו תמיד. הוא לוחם וקצין, אין לי מילים, אני… באמת, אבל… אבל המצב… אני, אתם יודעים מה מצב לוחמי הסדיר. הם כבר שנתיים בלחימה. הלוחמים, הם לא מורידים את האפוד, קסדה ונעליים שלושה שבועות רצוף. הם סובלים מפצעי חום, יבלות, כאבי גב, שברי מאמץ. לא דיברנו על הפציעה הנפשית שלהם, אה… ממראות של החברים שלהם שמתפוצצים לנגד עיניהם. יש לי סיפורים, אלעד, על לוחם מ"כפיר" שסיפר שהחבר שלו התפוצץ מולו, וכל הפה שלו היה מלא דם של החבר. לוחם בסיירת צנחנים שלקה בהתקף חרדה כי ריח של אוכל הזכיר לו את הגופות ש… האכולות והרקובות בחאן יונס. מצב החברה, מצב המדינה, הכל נהיה כל כך גרוע, כל כך לא נורמלי, וחייבים לעצור את זה, ולצערי אני לא רואה איך הממשלה עוצרת ואני לא רואה איך עוצרים את זה. המחאות שאנחנו נמצאים בו, באמת, בלי הפסקה, עדיין אנחנו לא מרגישים שיש איזה שהוא אופק ואנחנו הולכים לפני לחימה של עוד שנה של לחימה על כיבוש העיר עזה. אז רק לאחרונה אנחנו באמת מדברים איתו על… על הקושי ומציפים לו את הקושי שלנו.

אלעד: חסות אחת וממש מייד חוזרים.

[חסות]

אלעד: שלושת ההורים של החיילים הסדירים, הלוחמים, שדיברנו איתם, עברו שינוי. מה שהתחיל בתמיכה וגיבוי מלא הפך לספקנות ושאלות לגבי המלחמה. מה שהתחיל בניסיון להגן על הילדים, לא לשתף אותם בתחושות, הפך למסקנה שהם כבר פשוט לא יכולים לשמור בבטן. זו הדרך שעברה גם שירה, האמא מהמכינה הקדם צבאית, שירה ששני הבנים שלה לוחמים בצה"ל. שירה שמפחדת ששני הילדים שלה, שבעצם לאורך כל השירות הסדיר שלהם נמצאים במלחמה, מפחדת שהם יטעו לחשוב שמלחמה - זה כל מה שיש.

שירה: לרגע אני לא אהיה מוכנה שיהיה את הבלבול בין אמצעי למטרה. מלחמה אינה מטרה, צבא אינו מטרה בפני עצמו. הוא אמצעי כדי לשמור על משהו ש… שהוא אמור להיות המטרה. אני לא בן אדם מיליטנטי, קשה לי לדבר על הצבא כעל משהו שהוא חשוב כשלעצמו. הוא… בעיניי הוא חשוב נורא, הוא הכרחי. אבל צריך ממש ממש להיזהר ולא לחשוב שיש לו… כאילו עומד כשלעצמו. אנחנו לא ספרטה, יש לנו פה תפקיד מאוד מאוד חשוב שהוא הרבה יותר גדול ממה שהצבא… הצבא הוא שם כדי לאפשר משהו אחר. כאילו לא יודעת, אתה נדרש כל הזמן להפעיל את המנגנון ה… האלים שבך, הקצת יותר אכזרי, הקצת יותר אטום, אתה… אה… לא יודעת, עדינות, אני רוצה שהבנים שלי יהיו עדינים. ויש להם מעט מדי מקומות שבהם העדינות הזאת תבוא לידי ביטוי בתקופה הזאתי. ואני מפחדת שהיכולות האלה עלולות להישחק, להיעלם, לא יודעת, זה… זה… שוב, אני כבר לא מדברת על החששות שלי, אתה יודע, מפציעה, מנפילה בקרב. אני מדברת על הדברים הקטנים האלה, של… כאילו שבן אדם מאבד את העדינות שלו. עכשיו, זה קורה גם ככה בצבא. אבל המלחמה היא כאילו - וואו! זה… זה אי אפשר. וזה נורא נורא מפחיד אותי. איזה מין אנשים הם יחזרו מהצבא, שנמצא במלחמה כל כך הרבה זמן. וזה מפחיד אותי שאני מגדלת ילדים ל… לחיות בספרטה.

אודי: המחשבה או התפיסה שגבר הוא רק נושא בנשק ורק יוצא לקרב, והוא לא יכול להחזיק צדדים רכים יותר, תקשורתיים יותר, נגישים יותר, זה תפיסה מוטעית, שהיא מביאה לפי ארבע יותר מתאבדים גברים מנשים. היא מביאה ל… למקרי אלימות בהרבה יותר גדולים. היא מביאה לסמים ולחומרים פסיכואקטיביים. לא, לא רוצה. כי הפתרון הכוחני הוא לא הפתרון היחיד. בשבעה באוקטובר, מעולה. נלחם, נגן, הוכחנו את עצמנו. שנה ושמונה חודשים אחרי, להמשיך באותו מודל של תוקפנות, על הכתפיים והנשמה והגוף של הבנים שלנו, זה כבר לא מקובל עליי. אני חייב להגן על הבנים שלי. אני לא אהיה אבא שהולך אחרי המודל הגברי, הפטריארכלי, מיליטריסטי, צבאי, ציוני, "צא לקרב!". אוקיי, אז עזה כבר הרוסה 80% וכמה עוד מחירים הבנים שלנו יספגו?

אלעד: מתוך התפיסה המחודשת שלו, של מהי גבריות, אודי מתכתב לא מעט עם התחושות של שירה, אבל עם טוויסט. הטוויסט הוא שזה בא מהפה של אבא. אבא שבעצמו היה לוחם ביחידה מובחרת. אנחנו מכירים תנועות כמו "ארבע אמהות" ו"אמא ערה", אלא שאודי אומר שאנחנו כחברה מצפים מאמהות להחזיק במונופול על דאגה לילדים הלוחמים. לגוף שלהם, לנפש, למה שהמלחמה תעשה, איך היא תעצב אותם. אודי כאן, כי הוא רוצה להשמיע קול שבעיניו לא נשמע מספיק. קול של אבא שחושש מאותם דברים בדיוק.

אודי: יותר מדי שנים כגבר שתקתי. שמרתי על ממלכתיות, או נמנעתי מלומר כל מיני דברים יותר מורכבים. אבל ככל שאני מתפתח, וככל שהמציאות הופכת להיות מורכבת יותר, אני חייב לעשות דיאלוג בין הערכים שגדלנו עליהם, מסבא ומחמי ומהדודים ומהאחים, מבית שמייצר לוחמים אחרי לוחמים, לטובת מדינת ישראל, לבין המציאות הנוכחית, שכבר משהו פה נשבר, משהו נסדק. ואת ההיפוך הזה, את הכללי המשחק שהשתנו, את חוסר לקיחת אחריות של המנהיגות הפוליטית, לעומת לקיחת אחריות טוטאלית של הבנים שלי ושל חלקים עצומים מהחברה הישראלית. צריך לדבר על הפער הזה. ואני לא יכול לוותר לעצמי ולשתוק, כי חינכו אותנו לשתוק. הסלילו אותנו, את הלוחמים, לשתוק, ללבוש מדים, לקחת את הנשק ולצאת לקרב. אני, כאבא, לא מעוניין שהם ימשיכו ללכת לצבא במצב הנוכחי. אני לא מסכים עם התהליך הזה כבר כמה חודשים. במשך כשנה וחצי הייתי גאה. זה החינוך שנתנו להם, אשתי ואני ו… אבל בחצי שנה האחרונה זה כבר לא… לא נתפס בעיניי, זה לא נכון. אני לא מסכים, אני לא מעוניין. ואני בוחר כאן להיות אבא. אבא שרוצה לשמור על שני הבנים שלי. ואני אעשה את מה שאני יכול כדי שלא יקרה להם את הדבר הנורא מכל. ויש פה מנעד של דברים גרועים מכל. אם זה פציעה מוסרית, אם זה חוויות קשות מנשוא שהבכור כבר חווה וראה במשך שנתיים, אם זה פציעות שלהם או של חבריהם, ואם זה מוות ואובדן שהוא אורח שכיח מאוד ב… בבית של כל אחד מאיתנו.

אלעד: אלו דברים שקשה לשמוע. אלו דברים שלהורים היה גם קשה להגיד. הנקודה הזו, שבה הם משתפים לא רק אותנו, אלא בעיקר את הבנים שלהם, היא לא מובנת מאליה. הם הגיעו לנקודה הזו אחרי המון לבטים ועם המון קושי. דיברנו איתם ארוכות. זו גם המלחמה הארוכה, גם המחירים הנפשיים והפיזיים של הילדים ושלהם. החוויות הקשות מהחזית, אי השוויון בנטל, משבר האמון שמכביד, והיו עוד ועוד סיבות שההורים פירטו, סיבות שהובילו אותם למקום, שכמו שאמרתי, לפני כמה חודשים הם לא היו מאמינים שהם יימצאו בו. ויגידו שהם לא מדברים בשם כל ההורים, זה ברור. יגידו שהם אפילו לא מדברים בשם הילדים שלהם, ייתכן. הבנים הרי עדיין שם, בחזית, נלחמים. הם עונים לחששות של ההורים. הם אומרים 'אנחנו נמשיך להיות שם, עבור החברים שלנו, עבור החטופים. אנחנו נהיה שם כי זה מה שלוחמים בסדיר עושים'. אבל את הקולות האלה של ההורים, אסור לבטל, אסור לזלזל בהם. ההורים האלה חינכו את דור הלוחמים הגיבור שנלחם בעזה. ועכשיו מישהו צריך להיות שם גם עבורם.

אודי: אני חושב שצריך לדייק מה הקווים האדומים. ואם הרבה הרבה שנים לא ידעתי מה הקווים האדומים, אז עכשיו יש פה כמה קווים אדומים שחצינו ממזמן. וזה קשור להחלטות המדיניות של הממשלה. אוקיי, אז הוא חייל, אז יחטפו אותו ו… הוא לא יחזור? וישאירו אותו שמה? למה? כי הוא חייל טוב? כי הוא היה עם 100% של המוטיבציה? כי הוא קיבל ערכים טובים? ואף פעם לא האמנתי שאני אגיד לבן שלי 'עצור, אל תיכנס!'. אבל המציאות של היום היא מציאות שאף אחד לא האמין שנהיה בתוכה. וצריך לקחת אחריות. יש פה התנהגות גברית, כוחנית, אגרסיבית, שלא לוקחת אחריות. ובנקודה הזאתי אני אומר 'זה הקו האדום שלי, עד הבנים שלי, עד הבנים שלנו'.

בת אל: אני רוצה לומר משהו שהוא שהוא דגל אדום שצריך להרים. אני באמת חושבת שמנצלים את המוטיבציה, את הערכים, את התמימות, את הגיל הצעיר של הבנים שלנו. כל זה גורם לאיבוד האמון של האימהות במערכת. ושזה יקרה, המשמעות שאימהות יחששו לשלוח את הבנים שלהם לקרבי, כי אם הם לא סומכים על מערכת ששומרת על החיים של הבנים ולא מפקירה אותם, יש פה סכנה. יש פה סכנה לעתיד המדינה. צריך לא להסכים להפקיר ולהרוג את הבנים שלנו במלחמה חסרת תכלית בעזה ובכלל.

שירה: אני נכדה לניצול שואה שסיים את המלחמת העולם השנייה במחנה עבודה מאוטהאוזן באוסטריה במשקל 39 קילו, והמחשבה שהנכדים והנינים שלו מתגייסים לצבא הייתה בשבילו דבר מאוד מאוד מאוד מאוד מרגש. וזה שיהודי יכול לשמור על עצמו ועל המדינה שלו ועל העם שלו ועל השכנים שלו ועל החברים שלו, היא דבר שכאילו, אני לא יכולה לדמיין מצב שבו משהו שאני אגיד או אעשה יפגע כאילו באפשרות של היהודים להגן על עצמם. אה… ואני ממש מקווה שלא יהיה איזה רגע ש… אני לא יכולה לדמיין, אני לא יכולה לדמיין רגע שבו אני אומרת 'יאללה, חבר'ה, עד כאן, הילדים הבאים שלי לא יתגייסו לצבא' או… לא יודעת, אני לא יכולה, אני לא רוצה לדמיין רגע כזה.

[מוזיקת רקע]

אלעד: וזה היה "אחד ביום" של N12. תודה לשירה, לבת אל ולאודי. ונאחל כמובן שהבנים הלוחמים שלהם יחד עם כל הלוחמים, הלוחמות, החיילים והחיילות ישמרו על עצמם כשהם שומרים עלינו, ויחזרו הביתה להורים שלהם בשלום ובבריאות.

אם יש לכם תגובות ומחשבות, אנחנו בפייסבוק "אחד ביום - הפודקאסט היומי", זו הקבוצה שלנו. העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה הילה פז, שירה אראל, דניאל שחר ועדי חצרוני. על הסאונד יאיר בשן שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.

אני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן גם מחר.

[חסות]