זה למעלה משנה שאלה ומור נאבקים יחד לשחרור יקיריהם מהשבי בעזה. הם חלק מצוות שנקרא חסמבה - נציגי הדור הצעיר של משפחות החטופים. למודי תקוות ואכזבות, ניזונים מדיווחים ושמועות, אלה ממשיכה להיאבק לשחרור אביה אוהד, ומור נאבק להחזרת אחיו, טל שוהם. אתמול, נרגשים וחסרי שקט, הם הרשו לעצמם לשמוח. הפעם, אנחנו עם אלה בן עמי ומור קורנגולד על תקווה ואופטימיות זהירה, ברגע בו גילו בזמן אמת שהעסקה לשחרור יקיריהם אמורה לצאת לדרך.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 16/01/2025.
[חסות]
[מוזיקה]
אלעד: היום יום חמישי, 16 בינואר, ואנחנו "אחד ביום", מבית N12. אני אלעד שמחיוף ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו, סיפור אחד ביום, בכל יום.
[הקלטה]
דובר לא ידוע: "אני לא נכנס לשם".
[דלת ברזל נפתחת]
אלה: "וואאווו." [צוחקת]
מור: "יאללה, שלוש ארבע… מה צועקים?"
אלעד: אחרי שסיימנו את השיחה בינינו, אלה בן עמי ומור קורנגולד עלו על גג בניין מערכת חדשות 12, כדי לעשות שם משהו שהם חיכו לעשות כבר המון-המון זמן.
[הקלטה]
מור: [בשקט] "אההה… כזה?"
אלה: "פשוט צורחים."
אלעד: בחמישה עשר החודשים האחרונים, אלה ומור נאבקים יחד, כחלק מצוות שהם קוראים לו "חסמבה" - נציגי הדור הצעיר של משפחות החטופים. אלה נאבקת לשחרור אבא שלה, אוהד, משבי חמאס. אמא שלה, רז, נחטפה וחזרה בעסקה הקודמת. מור נאבק על שחרור אחיו, טל שוהם, אחרי ש-שישה בני משפחה נוספים נחטפו ושוחררו. והרגע הזה, שבו שניהם עלו על הגג, הגיע אחרי שדקות בסך-הכל קודם, במהלך שיחה מוקלטת איתנו, הם גילו בזמן אמת שהעסקה לשחרור יקיריהם הוסכמה, ואוטוטו אמורה להיחתם.
[מוזיקת רקע]
הרגע הזה, שבו הם עלו אל הגג, היה הרגע שבו הכל יצא החוצה: האושר, התסכול, הפחד, הכעס, ההקלה. ברגע האחד הזה, הכל יצא.
[הקלטה]
מור: "בואי נצעק. את מוכנה? שלוש…"
מור ואלה: "…ארבע ו… אאאההההה…"
[מוזיקת רקע]
אלעד: אז הפעם אנחנו בשיחה מיוחדת שאם תרשו לי, כמותה לא שמעתם, עם אלה בן עמי ומור קורנגולד.
אלה ומור, שלום.
אלה: שלום.
מור: שלום.
אלעד: אני אשאל שאלה פשוטה אבל טעונה, אני מניח, בטח בימים האלה: מה שלומכם?
מור: אני כבר מרגיש שאני בשנה ושלושה חודשים ברכבת הרים מטורפת, עם מלא לופים, ושעכשיו אנחנו ממש הגענו לאיזשהו לופ ונתקעים בו. אנחנו עם הראש למטה, ו… [נאנח] טירוף. פשוט ימים מורטי עצבים, ימים משגעים, ואם התקופה עד עכשיו עברה לי קשה ונורא, אז עכשיו, בימים האחרונים נראה לי… וואו, טירוף.
אלה: אני יכולה להגיד שאני על קוצים. כל הבית באופטימיות מטורפת - מכבסים, מכינים, חושבים מה יהיה, איך הוא יחזור, מה נעשה כשהוא יחזור, מה עוד חסר. אז הבית באופטימיות שיא, ואני על… אני על קוצים. כי מצד אחד, אני גם אופטימית בצורה שאף פעם לא הייתי בה, ככה אופטימית, וגם אף פעם לא היינו במשא ומתן כל-כך אינטנסיבי, חוץ מהעסקה הראשונה, כמובן. אבל מאז העסקה הראשונה, עוד לא היה מצב כזה אינטנסיבי של המשא ומתן, ואני על קוצים, כי מצד אחד זה נראה שזה קורה, [מצחקקת] ומצד שני, זה כבר שלושה שבועות נראה שזה קורה.
מור: ויש גם את הצד השלישי, שאנחנו… אני ואת כבר היינו בסיטואציה אחת ואנחנו יודעים איך זה מרגיש, ואנחנו כל-כך צמאים להרגיש את זה עוד פעם, כי היינו כבר בבית-חולים - גם אני עם גיסתי והילדים וגם אלה עם אמא שלה. אז אנחנו ממש כאילו… [פאוזה] כאילו אנחנו לא מדמיינים איך זה ירגיש, אנחנו יודעים איך זה ירגיש, ואנחנו רק רוצים שזה יגיע כבר.
אלה: לגמרי.
אלעד: אתם יודעים, אתם מדברים על הפעם הקודמת. עבר כל-כך הרבה זמן והנסיבות הן בכל זאת אחרות. בתוך האופטימיות הזו, אני בטוח שיש גם חשש, כלומר, בדיוק כמו שאתה אומר - היינו בסיטואציה הזו אז, ויכול להיות שהפעם בית-החולים יהיה אותו בית-חולים, ההתרגשות תהיה אותה התרגשות, אבל מי שתפגשו יהיה במצב אחר.
מור: נכון, זה איזשהו… לפחות אצלי נתון שאני יודע שבסוף אני, אני לא יודע מה מצבו של אח שלי, לא היה עליו אותות חיים, ואני לוקח בחשבון את זה שיכול להיות או ככה או ככה, ואני כרגע מעלים את זה מבחינתי, אני כרגע רוצה שתגיע עסקה כדי שבסוף תהיה לי את הוודאות. אני לא חושב אם הוא יגיע ככה או יגיע אחרת. ואני מחכה רק לרגע הזה, גם אם הוא יחזור… כאילו זה קצת קשה להגיד, אבל גם אם הוא יחזור בצורה הכי פצועה שיכולה להיות, כל פציעה שלא תהיה, אנחנו נדע להתמודד, אבל שהוא יהיה בבית, איתנו, במקום מוגן ובטוח.
אלה: אני חושבת ש… היום בבוקר, האמת, אמא שלי באה, נשכבה לידי במיטה ואמרה לי: "הולך להיות לנו חודש מאוד קשה, של המתנה מאוד ארוכה, מורטת עצבים ואנחנו נצטרך להיות חזקות בזה ביחד". ולא קורה הרבה שאמא שלי… היא תמיד מגיעה מעצמה למיטה שלי ותמיד מתיישבת ומדברת איתי, ובעיקר מספרת לי על חלומות וזה, אבל לא קורה הרבה שהיא באמת עומדת מול המציאות ומבינה מה הולך להיות. ואני חושבת שכולנו מבינים שהסיטואציה היא לא אותה סיטואציה ושזה הולך לקחת גם הרבה יותר זמן, וגם הרגשות שלנו, הקוצים שנהיה בהם עד שהם יגיעו, שאי-אפשר לדעת באיזה מצב גם אנחנו נהיה כשאבא שלי ידרוך בבית-חולים. ועם כל זה שיש לי את הסיטואציה בראש, כשאני מדמיינת אותי מתקדמת לעבר אבא שלי, היה לי שנה של דמיון שזה הולך להיות הכי בגבורה ואני הולכת לחבק אותו ולהיות חזקה בשבילו, והיום כשאני חושבת על זה אז הרגליים שלי רועדות ואני לא רואה את עצמי בכלל מצליחה ללכת מרוב, מרוב הפחד של - מה הוא יגיד ואיך הוא ייראה, ואם הוא יכעס, כי זה כל-כך הגיוני, אם הוא ירצה לכעוס.
אלעד: לכעוס על מי?
אלה: לכעוס על מי שלא החזיר אותו הביתה, אבל בסופו של דבר, חשוב להגיד את זה גם, מי שעומד מולם כשהם חוזרים זה אנחנו, זה לא מקבלי ההחלטות. וכשאמא שלי חזרה, כל מה שהיא הביאה איתה מהשבי, יצא אלינו, לא יצא על ראש הממשלה שלנו, שהוא זה שהיה אחראי להביא את העסקה בכלל. ואני חושבת שאני מפחדת מזה מאוד, מהתשובות שהוא ידרוש, שלא יהיה לי לתת לו.
מור: הם מגיעים, נראה לי, אחרי השבי - אני אוסיף למה שאלה אומרת - עם איזשהו כעס על העולם. זה לא בהכרח גם כעס על מישהו ספציפי, ואני חושב שזה אחד התסמינים גם, יש להם כעס כזה על העולם, זה יוצא בעיקר, כמו שאלה אומרת, דבר ראשון על המשפחות, כי אין מה לעשות, הם פוגשים בנו, הם לא פוגשים בראש הממשלה.
אלעד: אני יכול לשאול איך זה בא לידי ביטוי?
אלה: אני יכולה להגיד שאצל אמא שלי, הדבר הראשון שהיא אמרה כשהיא חזרה, זה: "אף אחד לא נלחם עלינו, ולאף אחד לא היה אכפת. איך זה הגיוני?" והיא ממש נעלבה, ספק כעסה, והייתה ברגשות מאוד קשים עם עצמה, וזה אחרי 54 ימים. אז אם אני חושבת שהיא חזרה, וזאת השאלה הראשונה שהיא שואלת כשהיא רואה אותנו, הבנות שלה, אז אחרי שנה וכמה חודשים, אני עדיין לא יודעת להגיד מתי אבא שלי יחזור בדיוק, אבל אחרי שנה וכמה חודשים, אני מאמינה שהתחושות שלו יהיו הרבה יותר קשות בתוך הסיטואציה הזאת, של… איך זה לא קרה עד עכשיו, ולמה לא נלחמתם מספיק, ולמה לא עשיתם יותר, ואמא שלי בכלל לא ידעה שאנחנו, שלושת הבנות, בחיים. אז היא בכלל הייתה בטוחה שלאף אחד לא אכפת ממנה. אז לדעת מה קורה עם אבא שלי עכשיו, זה תעלומה. לדעת איך הוא יחזור ובאיזה רגשות, וכל החוסר ודאות והחוסר אונים הזה, אם אנחנו מרגישים אותו כאן כשאנחנו חופשיים, ויכולים לקום בבוקר מהמיטה שלנו ולאכול ולהתקלח ולעשות את כל הדברים האלה, הם קמים לחוסר ודאות וחוסר אונים בתוך מנהרה, שאין להם שום דבר לעשות חוץ מלעבד את המחשבות שלהם כל היום. אז אני מפחדת מזה מאוד-מאוד-מאוד, מהשלב הזה שיש שאלות שאני לא יידע לתת עליהם תשובות, ושלא אני צריכה לתת עליהם תשובות בכלל, זה לא תשובות שאני אמורה לספק, אבל אני זאת שאשב מולו.
מור: אני חושב קצת שונה ממך.
אלעד: כן.
מור: כמו שאמרתי מקודם, אני חושב ש… אני בכלל לא בשלב של לחשוב על התשובות וכל… כל שאלה, קשה ככל שתהיה - שתהיה!
אלה: ברור.
מור: וכל אתגר שהוא ירצה - מה שהוא ירצה - להסתובב ולצרוח עליי, שיצרח עליי כל היום, אבל שיהיה בבית.
אלה: ברור.
מור: וזה הדבר היחיד שאני חושב, ואני, אני יודע שיש עוד המון-המון-המון-המון-המון-המון-המון דברים גם בדרך, שיהיו קשים גם אחרי שהם יחזרו, אם זה התהליך והדברים, אבל אני פשוט מנסה בשלב זה להשכיח את זה, לא לחשוב על זה, כאילו הכל יתגמד ברגע שהם פה.
אלה: זהו, אני חושבת שזאת הסיטואציה שאנחנו נמצאים בה - מצד אחד אנחנו מנסים להגיד, "אוקיי, קודם שתיסגר עסקה, שנגיע לרגע [מצחקקת] שבכלל תיסגר העסקה, שזה יקרה ואז נתחיל לחשוש לכל הדברים האלה". אבל אני חושבת שמה שמביא את האופטימיות והתקווה אצלי, ובכללי בבית שלנו, זה דווקא לחשוב על הדברים, כאילו, הקטנים האלה כביכול, של התשובות שלא יהיה לי לתת לו, הכעס שהוא יכעס, כי זה מרגיש אמיתי, זה מרגיש שזה יקרה.
אלעד: מעניין. כלומר, את אומרת, 'זו הדרך שלי להפוך את הדבר הזה למוחשי, לא לדמיין את הדברים הגדולים, אלא לדמיין דווקא את השיחות הקטנות, את הסיטואציות ה… כביכול רגילות שלנו בתור משפחה'.
אלה: נכון. לדמיין את הישיבה שלנו על המיטה בבית-חולים, אני כבר יודעת איך זה נראה עם אמא, אז זה לא כזה מסובך לדמיין את זה, ולדמיין את השבוע הזה שהיינו עם אמא בבית-חולים וכולנו היינו בחדר, כאילו, כולנו מאושפזות, אבל בגדול זה היה כדי שנוכל להיות ביחד, ולדמיין את המורכבויות שיהיו שם, כי המורכבויות הענקיות עכשיו של להעביר את העסקה, הם… הם… במוח שלי אני לא מצליחה להתמודד עם זה. אני לא מצליחה להתמודד עם זה שהעסקה עוד לא סגורה, וזה כל-כך הרבה זמן שאנחנו מתמודדים עם זה, שאנחנו מגיעים עכשיו לשלב הזה שהיא כמעט סגורה, אז הרבה יותר קל לחשוב על האחרי, ולא על זה שהיא לא נסגרת.
אלעד: אני רוצה אבל לנסות… אני לא יכול, אף אחד לא יכול, אבל אני רוצה לנסות להיכנס לנעליים שלכם בימים האלה, עד כמה שאפשר. ואנחנו, אתם, כל-כך למודי תקוות ואכזבות, שאני תוהה אם אתם מוצאים את עצמכם, במודע או שלא במודע, מנסים באיזשהו מקום להוריד את גובה הציפיות עד כמה שאפשר. בסוף זה קרובי המשפחה שלכם, אנחנו מקבלים את הדיווחים מקטאר, והמתווכות אומרות: "הנה, זה הכי קרוב", ומדברים על טיוטות שהוסכמו, אתם מוצאים את עצמכם מנסים בכוח לחשוב גם על תרחישים פסימיים, כדי לשמור על עצמכם?
מור: אז אני יכול להגיד שחד-משמעית, כן. זה מערכת הגנה גם, שנוצרת לנו עם הזמן, שאני יכ… אני ישתף על עצמי, אני המון-המון בחדשות, והמון קורא, והמון רואה דיווחים והכל, ולמרות שזה נשמע אופטימי, אני עדיין… יש בי יותר פסימיות מאופטימיות. בסוף, אתה יודע, אופטימיות או פסימיות זה רגש, זה לא מה שקורה בפועל. בפועל אנחנו נמצאים באותו מקום שהיינו לפני זה, וזה יכל ליפול וזה יכול להיחתם. ולכן אני בוחר ללכת בצד הפסימי, כי אני מעדיף שאם חלילה עוד פעם נהיה בלופ הזה שזה נופל, אני לא יתאכזב ולא ייפול עוד פעם, כי כבר נפלתי כמה פעמים, בתקופה הזאתי שחשבתי שעוד רגע, והאמנתי, והנה ועכשיו, ואנחנו נמצאים היום, שכאילו, אנחנו כבר שלושה ימים מדברים על העסקה וכמה היא קרובה, ובדיוק לפני כמה ימים רשמתי את זה לחבר'ה, ל"חסמבה", שהעסקה קרובה מאוד, ומחר היא תהיה קרובה מאוד-מאוד, ומחרתיים היא קרובה מאוד-מאוד-מאוד, ונ-נ-נה וכל מה שמשתנה זה רק המאוד. וככל גם שאנחנו מתקדמים, לכל דיווח שאני קורא יוצא דיווח נגדי. דיווח בעיתון קטארי "אנחנו קרובים מאוד-מאוד-מאוד", גורם ישראלי: "אופטימיות מיותרת". כל פעם יש דיווח שיוצא שסותר את הדיווח השני. אז אתה גם לא יודע כבר מה קורה, וזה משגע. זה באמת ימים… אני באמת לא מאחל לאויבים שלי לחוות את זה, למרות שאני מאחל להם רע, [אלעד צוחק] רק רע, אבל זה באמת ימים… וואו.
אלה: אני חושבת שאתה יושב פה היום דווקא עם שני הפכים. אני לא אגיד פסימי, אבל מור יותר ריאלי, אני יותר אופטימית ומחזיקה את התקווה כל הזמן, ואני חושבת שמור הוא זה שתמיד מחזיר אותי לקרקע בסופו של דבר, גם כשאני שומעת ממנו שהוא אומר שהוא אופטימי, אז אני בעננים, וזה לא קורה הרבה. אז אני חושבת שבאמת זה ההתמודדות של המשפחות באופן כללי, וזה היתרון והחיסרון שלנו - שאנחנו הרבה. ונהיינו כבר אחים וחברים כל-כך טובים שאנחנו יודעים לקבל אחד את השני בנפילות ולקבל אחד את השני באופטימיות, ואם מור רואה שאתמול, נגיד, הגעתי לכיכר בהתלהבות שיא ובחיוך, אז הוא ידע רגע להגיד לי, "שנייה, תמתיני, אל תקחי את זה כל-כך לשמיים, כי את תתרסקי בלילה אם זה לא באמת יקרה". ואני יכולה להגיד אישית על הבית שלנו, שאמא שלי כבר בתכנונים… בטירוף, ודווקא בבית אני זאת ש… אני הריאלית, אני זאת שמורידה אותה לרצפה ואני זאת שדואגת להגיד לה "אמא, לא להיות אופטימית מדי. אמא רגע, אמא חכי." ואני חושבת שכל אחד תופס את התפקיד הזה במקום שלו.
מור: זה סוג של אחריות כזאת.
אלה: כן.
מור: כאילו אני מרגיש שאני האחראי להיות הפסימי ב"חסמבה" בלהוריד את הזה, ולהיות גם ריאלי כי צריכים להיות ריאלים, ואת אומרת, "אני האופטימית", ואז שאת מגיעה לבית, שאת יודעת שיש לך רגע אחריות פה על אמא שלך, אז את הופכת להיות הפסימית.
אלה: נכון.
מור: זה… [אלה צוחקת] ואז המעגל נסגר, כשאני מתקשר לרז, והיא אומרת לי, "מור, אתה… זה הולך להיות עוד זמן ארוך, אתה חייב, כאילו…" היא רגע מורידה אותי, אז אני אומר, אני מוריד את אלה, שאלה מורידה את אמא שלה - את רז, ורז מורידה אותי חזרה, והכל במעגל. [אלה צוחקת] אז כולנו אופטימים ופסימים במקביל.
אלה: כן.
אלעד: לדבר על זה - עוזר?
אלה: מדברים רק על זה. אין משהו אחר לדבר עליו, מדברים רק על זה. אנחנו יושבים שעות על גבי שעות בכיכר, ובין אם אנחנו מדברים על זה רגע בהומור, או בין אם מדברים על זה ברצינות, או בין אם מדברים על זה כדי באמת להבין מה קורה, מדברים רק על זה.
מור: אני רק רוצה שתבין מה קורה כאן במקביל, שאנחנו מדברים, ופודקאסט והכל, אנחנו תוך כדי, בדיווחים, קוראים על המשא ומתן…
אלה: לא מצליחים לעצור.
מור: ולא מצליחים לעצור. ודיווח שמוחמד סינוואר אישר את העסקה, [פאוזה] אנחנו כל הזמן על זה גם. גם פה.
אלעד: ומה זה עושה? כל פוש, כל משפט, כל חצאי דיווח, מה זה עושה?
אלה: מוריד את הלב לתחתונים.
מור: כן.
אלה: לא, אתה כבר לא מתלהב מהדברים האלה, אצלך זה לא עובד.
מור: נכון, לא, אני פשוט חושב ש… זה עושה… שוב, אני אגיד לך מה, אני… היא אומרת "אתה לא מתלהב", אז נכון, אני לא מתלהב, כי דקה אחרי יכול לצאת עוד דיווח, "מוחמד סינוואר לא יצר קשר חודשים", [צוחק] אתה מבין?
הפעם הראשונה שאני אתלהב, זה שאני אראה שחרור חטופים ראשון, שאני אראה חטופים חוזרים לארץ, זה הפעם הראשונה שאני אתלהב. פעם… הפעם הראשונה שאני אתלהב, זה שאני אתחיל לראות, אתה יודע, את ה… את אח שלי, את המשפחה שלי ש… את חבר שלי שנמצא שם, סשה, את האנשים שאני אוהב, אם זה אוהד, ועוד כל מיני כאלה, שאני, אתה יודע, רק צמא כבר להכיר, בזכות המשפחות המדהימות.
אז רק אז אני באמת אהיה שם. עד אז, אני שומר באמת, מנסה בכל הכוח, כי פשוט התרסקות, אני יכול להגיד לך שהתרסקות זה… [נאנח] זה קשה. כאילו זה ימים של אתה לא יוצא מהמיטה, דיכאון כזה, שאתה לא יודע להסביר, וכש… אני רוצה רגע לחזור לעוד משהו שאמרת, אם אנחנו מדברים על הדברים בינינו, צריך גם לזכור שבסוף, אני מרגיש שהיחידים שאני יכול לדבר איתם זה אלה שאיתי באותו סיטואציה. אתה מבין, אם אני אדבר עם, לא יודע, עם חבר שלא קשור לסיטואציה, אני ירגיש שהוא לא בהכרח מבין אותי. וכשאני אגיד לאלה, או אני אגיד למישהו אחר מ"חסמבה", שהם באותו סיטואציה שלי, הם… יותר יהיה להם קל להבין, אז אם כבר צריך לדבר ואין בן-אדם, נראה לי, שאין לו את הצורך לדבר, אז זה רק, רק עם מי שאיתי באותו סיטואציה. דרך אגב, אחד הסיבות ש… אני אשתף שאני לא הולך לפסיכולוג, זה כי אני פשוט מרגיש שיישב מולי מישהו שלא יצליח להבין את הסיטואציה שלי. אמיתי לגמרי.
אלה: אני במקביל יכולה להגיד לך שמהרגע שמור הראה לי את הטלפון, אני לא מקשיבה ולא נושמת. [מתרגשת] אבל הוא פשוט הראה לי דיווח, כאילו, שמוחמד סינוואר אמר "כן" לעסקה. זה לא כזה קל להמשיך לדבר אחר-כך, מור.
מור: בסדר. סליחה.
אלעד: אני פשוט מבין שאלו החיים שלכם. כלומר, זה יכול לתפוס אתכם בכל מיני מקומות, בכל מיני רגעים, שחצי דיווח, חצי שמועה, פתאום מערערת אותכם עד כדי, כמו שאת אומרת, שאי-אפשר לנשום.
אלה: כן, כן, ממש. פשוט הראה לי את הטלפון עכשיו, והמחשבה הראשונה שלי זה, [בהתרגשות] "מה, מה? קורה כאן? עכשיו, עכשיו… מה זה אומר? זה אומר שנחתמה עסקה? זה אומר שזה נגמר? זה אומר ש…" כאילו, אני חושבת שאנחנו בתוך התחושה הזאתי של לרצות עסקה, כבר כל-כך הרבה זמן מאז העסקה הקודמת, שאנחנו כבר לא יודעים איך זה ייראה, אנחנו לא יודעים מה יהיה ואיך החדשות ייראו באותו רגע ואיך אנחנו נגלה על זה, אז כאילו הכל מלחיץ, הכל מלחיץ, כי אנחנו יכולים לגלות על זה מכל מקום, מכל רגע, זה כמו…
מור: זה אבסורד, כן.
אלה: זה מטורף!
מור: האבסורד הוא שאף אחד לא מעדכן אותנו. אתה מבין? שכל מה שאלה בן עמי, שאבא שלה כרגע בשבי, יודעת, זה נטו מהתקשורת.
אלה: ממור קורנגולד.
מור: או ממור קורנגולד, שיודע מהתקשורת. כאילו, אין אף אחד שאנחנו… אתה יודע, אם היה איזה מנגנון, שברגע שנחתמת עסקה ישר מעדכנים אותנו, אז אני אומר, "יאללה, אני מוריד רגע מהדיווחים, רגע מההסתכלות, נותן לעצמי לנש…" אבל אני יודע שזה לא יקרה, אני יודע שאתה, כאיש תקשורת, תדע הרבה לפניי, אם יש עסקה. אתה מבין? [אלעד מהמהם] זאת אומרת, זה יכול להיות במצב שאני עכשיו ברחוב, או באיזה תוכנית, יש לי סידור, לא יודע, אני צריך ללכת להסתפר, וקראתי איזה דיווח שמלחיץ אותי, אני מבטל את התספורת, ונשאר במיטה בבית, לא יוצא. מדיווח בטלגרם.
אלעד: אז אתה יודע, אני רוצה לשאול אותכם שאלה שלא תכננתי לשאול, וזה על הצד שלי, שלנו, של התקשורת. כי מצד אחד, זה ברור שתפקידנו לדווח. מצד שני, אנחנו כל הזמן מדברים על המתח הזה שבין הצורך והיכולת והרצון לדווח, לבין באמת לשמור עליכם, על המשפחות. מה לכם עוזר? עוזר לשמוע ולראות את כל הדיווחים, את כל הציטוטים, או להיפך?
אלה: אני אגיד שדבר ראשון ולפני הכל, אני מעריכה את ערוצי התקשורת, על זה שהם כל הזמן רוצים להשאיר את החטופים על סדר היום, ואז אני אגיד בהמשך לזה, אבל לא בכל מחיר. לפעמים זה מלחיץ בצורה שזה הופך לנו את הבית, לפעמים אני לא מרשה לאמא שלי להדליק טלוויזיה בכלל, כדי שהיא לא תתחרפן מכל כותרת שיש, ואני חושבת שמצד אחד זה כדי להשאיר את החטופים על סדר היום וזה כדי שהם יהיו כל הזמן בדיבור, ומצד שני זה גם גובה מחירים גבוהים מאוד, מהמשפחות, מהציבור, שלפעמים מאוד-מאוד מעורב. לדוגמה אני יכולה לתת את היום של הרשימה שיצאה, שזה כאילו היה איזה משהו חדש לכולם, למרות שזה רשימה שראינו כל-כך הרבה פעמים קודם, והטלפון שלי פשוט קרס כי, כי היה כל-כך הרבה ואני לא הבנתי מה האישיו. מה קורה? מה העניין? למה? למה אנשים כל-כך… כל-כך לחוצים? מה קורה?
מור: טוב, תשמע, אני חייב לעשות את זה, זה…
אלעד: אני רואה… אני רואה שאתה בעדכונים, וכנראה אתה מקבל את אותם עדכונים שאני מקבל.
מור: זה נחתם. הערב העסקה הולכת להיחתם לפי הדיווחים. חמאס החזיר תשובה חיובית.
אלעד: ככה זה נראה.
אלה: [צועקת בהתלהבות] אנחנו מגלים על העסקה ברגעים אלה!
מור: [מתרגש] אההה… [אלה צוחקת] תשמע, מה, מה, איך אנחנו ממשיכים פה את הפודקאסט?
אלעד: תגידו אתם.
אלה: תקשיבו, אני, נראה לי הולכת… [בהתרגשות] וואו, אני בהלם, אני לא יודעת מה לעשות, אני צריכה להתקשר לאמא, לא אכפת לי להתקשר אליה בלייב. סבבה?
מור: יאללה, הנה.
אלה: …אבל אני צריכה להתקשר אליה.
אלעד: בקשה.
[הטלפון מצלצל] מענה אוטומטי: "השיחה מועברת…" [ניתוק]
אלה: למה היא לא עונה לי? אני ממש בלחץ מזה שהיא לא עונה.
[צלצול טלפון אחד]
רז: "היי אלה-לי".
אלה: "לא… לא הבנתי למה את לא עונה לי".
רז: "אני עושה הפרשת חלה".
מור: [בשקט, נדהם] הפרשת חלה!
אלה: "מה את עושה?"
רז: "הביאו לי… הביאו לנו את ה-DAVO ואני עושה הפרשת חלה, קיבלנו מתנה DAVO".
אלה: "טוב, אמא, את, רגע… אני אגיד רגע לפני זה שאת מוקלטת…"
רז: "אוקיי".
אלה: "…ועכשיו בואי נתחיל את השיחה הזאת מהתחלה" [רז ואלה צוחקות]
רז: "זה נורא מתאים הפרשת חלה, יפה שלי".
אלה: אתה שומע את ההתרגשות?
אלעד: אי-אפשר שלא.
רז: [צוחקת] "מה?"
אלה: היא לא מפסיקה לצחוק.
רז: "לא, אני מפחדת אבל. אני צוחקת, אבל אני מפחדת…"
אלה: "מה…"
רז: "…מה את חושבת?"
אלה: "מה, מה… עם מי את בבית, אמא?"
רז: "עם סבתא…"
אשה ברקע: "ועם לבנה".
רז: "ועם לבנה, שהביאה לנו את ה-DAVO ואנחנו עושות ביחד את ההפרשת חלה, לכבוד העסקה".
אלה: "לכבוד העסקה?"
רז: שמענו שיש עסקה, אז אמרנו יאללה, נעשה הפרשת חלה, כן, כן. כן.
אלה: [נושמת עמוק] "וזהו, את…"
רז: "את מאמינה בזה?"
אלה: "את סגורה על העסקה, אמא?"
רז: [נאנחת] "שאלה טובה. אם אני סגורה על העסקה? אני רואה שחתימה כנראה עוד הערב, את יודעת שזה אומר שמחר כבר יש חטופות שחוזרות".
מור:" לא, לא. לא, ביום ראשון".
רז: "את יודעת את זה?"
אלה: "לא מחר, כנראה ביום ראשון. אבל אמא, אולי תנשמי?"
רז: "'אולי תנשמי', איך את רוצה שאני אנשום? 'תנשמי'".
אלה: "לא יודעת, אבל זה קצת מלחיץ, כאילו רק ב…"
רז: "איפה את?"
אלה: "אני ב… מקליטה את הפודקאסט עכשיו".
רז: "אני בדיוק אמרתי שזה הולך להיות קשה, אני מודעת לזה. אני מודעת לזה, יש לי פגישה פסיכולוגית היום, אני אדבר איתה על זה, ואני מקווה שהיא תנסה להכין אותי לזה".
מור: "רז, את זוכרת מה אמרת לי בטלפון היום? שזה הולך להיות חודש קשה".
רז: "שזה הולך להיות ארוך וקשה".
מור: "כן".
רז: "כן, נכון".
מור: "אז, אז…"
אלה: "אז לא להתלהב…"
מור: "כן".
אלה: "להוריד אנרגיות, להנמיך ציפיות".
רז: "בסדר. אני אשתדל, אני אשתדל".
אלה: "טוב, אני אוהבת אותך".
רז: "אני גם אוהבת אותך…"
אלה: "ביי."
רז: "אני מתה עלייך. ביי, מתוקה".
אלה: "ביי, אמא".
[צליל של ניתוק שיחה]
אלה: מה אומרים לה? [צוחקת צחוק נבוך] מה אני אמורה להגיד? אני הפסיכולוגית בסוף.
אלעד: תכניסו אותי ללב ולקישקע - מה קורה שם?
מור: אתה מכיר את זה שיש לך…
אלה: וואי, יש לי בחילה.
מור: זהו, זה כזה… שהבטן לא בטוב, שהכל מתערבל לך, אז ככה קורה כרגע.
אלה: וואי, יש לי בחילה ברמות.
מור: כן? יש לי בחילה משהתחלנו את הפודקאסט, אז הבחילה רק התגברה לי. תכל'ס, אם הייתי יכול, אתה אומר לי - "עולם שאתה עושה מה שאתה רוצה, ללא ששופטים אותך או זה" - אני עוזב, מוריד את האוזניות, ורץ לצעוק כמו מטורף איפשהו.
אלה: איפה? וואי, בוא נלך אחר-כך לים ונצרח.
מור: חייב להוציא, אני מרגיש שבא… בא לי להוציא את… בָּהההה, בא לי לצעוק לכל העולם. אה…
אלה: אז אני יותר מתונה, אני כאילו עכשיו ב…
מור: אנחנו צריכים חדר-זעם.
אלה: זה לא מגיע לי לראש אבל, זה כאילו בתחושות בגוף, אני מרגישה שאני לא יכולה לשבת על הכיסא, אני נעה עכשיו ברמות, אבל אה… אבל זה לא מגיע לראש, כאילו אני לא ב… אני לא חושבת שיש עסקה [צוחקת] כרגע בראש שלי, אבל הגוף מרגיש, כי מור מלחיץ אותי פה מהצד ואני כאילו ב… אוקיי.
מור: אני חושב שגם ה… ללכת לים ולצעוק זה לא בהכרח מהתלהבות, זה מאיזשהו רגש, שאני אפילו לא יודע להסביר אותו כי זה לא שמחה, זה לא עצב, זה רגש שקיים פה שחייב לצאת, ובדיבורים זה רגש כל-כך חזק, כל-כך… שנה, שנה ושלושה חודשים שאנחנו סובלים והרגש הזה קיים אצלנו, ומדי פעם יש את הצורך הזה, פשוט לעמוד ולצעוק. כאילו, ועכשיו ברגע הזה, שאני לא יודע מה קורה - יכול להיות שיש עסקה, לא, אין עסקה - הכל כזה מאוד מתגבר, רק בא לי לעמוד ולצעוק.
דוברת לא ידועה: יש פה גג של הבניין. אחר-כך יכול להיות לכם…
אלה: וואו, נעלה לגג של הבניין ונצרח.
מור: נעלה לגג ונצעק.
אלה: אתמול, נגיד, הייתי בכיכר, הייתי… איכשהו בראש שלי, הייתי בטוחה שב-10 בלילה הולך להיחתם ההסכם. יום שלישי, 10 בלילה. חלמתי את זה, אמרתי את זה, ידעתי את זה, זה מה שחשבתי.
מור: נכון, היינו שם כבר לפני כמה ימים…
אלה: ואז אתמול, בכיכר, אני יושבת בצד, וכל פעם צרחתי. והאנשים היו פשוט בשוק, הם לא ידעו איך לאכול אותי. ואני כאילו, אבא שלי בעזה, איך אתם מצפים שאני אגיב? אתם רוצים שאני אהיה שקטה וחמודה וחיננית? כי אני לא מסוגלת כרגע. אני, הבטן שלי עכשיו מתהפכת ברמות, ואני לא אוכלת, אני לא מצליחה לאכול בימים האחרונים בכלל, ואני לא ישנה, כי אני רק מגיעה למיטה, אני עוצמת את העיניים, ואין לי מחשבות, פשוט אני לא מצליחה להרגיע, אני לא מצליחה להירגע, אני לא מצליחה להיות שלווה, ואני חושבת שזה ככה בכל הימים האחרונים. אני לא, לא מצליחה להביא את הגוף שלי לנקודה שהוא, שהוא נח.
אלעד: אז מה עושים? כלומר בעוד שתיים-שלוש דקות שנסיים פה את השיחה ואחרי שתעלו לגג ותצעקו כדי לפרוק משהו, איך ממשיכים את היום?
אלה: מעשנים מלא סיגריות בלופים.
מור: ולא ממשיכים את היום. [אלה מצחקקת] כאילו, אני הולך מפה הביתה להסתגר מול הטלוויזיה.
אלה: לא, אתה לא. לא, לא.
מור: כן. אחרי שצועקים, לא עכשיו.
אלה: לא.
מור: כן, זה מה שאני עושה בדרך כלל. אני הולך להסתגר בבית וזהו, ו…
אלה: בוא נלך למַטֶה.
מור: לא. ממש… עכשיו, נגיד ללכת למטה, זה הדבר האחרון שבא לי.
אלה: אז בוא נלך לכיכר.
מור: גם שם אחרון. [מגחך]
אלה: אז בוא נלך למרפסת שלי.
מור: זה, אולי. קִיצֵר…
אלה: לי בא להיות ביחד, למור בא להיות לבד. אתה מבין?
מור: לא, לא בא לי להיות לבד, לא בא לי…
אלה: איזה מן זוגיות זאת, מה קורה כאן?
מור: לא בא לי להיות לבד, אבל בא לי לא להיות במקום שאני צריך להתחיל… כאילו, כבר עכשיו אני, תוך כדי, גם מקבל הודעות, זה… זה… הציבור והעם כל-כך רוצה כבר את העסקה, אתה יודע, כל פיפס, עכשיו, מלא הודעות, "וואו, בהצלחה" כאילו עכשיו זהו, אח שלי כבר על "הצלב האדום" בדרך, כאילו כזה. ולא בא לי לענות ולא בא לי לדבר על זה ובא לי פשוט שזה יקרה כבר. כאילו אני, אני בדיוק היום אמרתי לרז ואלה בטלפון שהלוואי ויכלתי כאילו לפנות את המקפיא בבית, לשים אותי במקפיא, ושרק ידאגו להפשיר אותי שאח שלי חוזר.
אלה: וואי, הלוואי עלינו.
מור: כאילו - כזה.
אלעד: בהנחה שהעסקה תיחתם, ואלה, אבא ישתחרר, ומור, אחיך ישתחרר ויחזור - מה זה אומר לגבי המאבק שלכם, לגבי המעורבות שלכם, לגבי החלק שלכם, באותה משפחה גדולה שנוצרה בכפייה - משפחת משפחות החטופים?
מור: יצא לי לדמיין סיטואציה, שנגיד, בעזרת השם אח שלי משתחרר חי, והדבר הראשון שאני הולך לתקשורת ואומר זה שהכל בסדר, הוא בטיפול ושיקום, ואנחנו ממשיכים במאבק עבור כולם והחזרת כולם. וזה מה שאני רואה את עצמי. שנכון, זה יהיה אחרת, כי אני אהיה כבר אח של חטוף שחזר, אבל המאבק הוא כבר, לרובנו הגדול, הוא כבר בנימים שלנו, הוא כבר בוורידים שלנו, ואנחנו נילחם עד אחרון החטופים, וזה כבר לא הסיפור הפרטי שלי, ולא הסיפור הפרטי - אני חושב שגם אלה תסכים איתי.
אלה: אני מאוד מרגישה שבזמן הזה, בשנה וחצי הזאת, שנה ושלושה חודשים, לא היה לי בית. זאת אומרת, הבית שלי בבארי, הוא לא קיים כרגע, לא בתצורה שאני רוצה שהוא יהיה קיים ולא בתצורה שהוא בית. ולא הייתה לי משפחה יציבה, ולא היה לי את הפריבילגיה הזאת, לחזור לישון במיטה שלי בסוף כל יום כזה. אז מי שהיה לי בית ומשפחה זה באמת המשפחות, וזה הכיכר, וזה המטה, וזה המתנדבים, ובגלל זה אני מרגישה שכל אחד מהחטופים שנמצא שם, הוא הבית שלי, הוא המשפחה שלי.
ממש אתמול דיברתי עם הצוות תקשורת של המטה, ודי הסכמנו בינינו שהולך להיות לי שתי דקות עם אבא שלי, ואז אני, אני יוצאת ואני הולכת לכל פאנל שיזמין אותי, לכל מקום שאני רק יוכל לדבר. וזה עצוב, אבל להשתמש בזוועות שאבא שלי חווה, כדי להחזיר את השאר, כי בסופו של דבר, התנאים שהם עוברים שם, אנחנו לא יודעים עליהם, אנחנו לא יודעים כמה הם מזעזעים, ואנחנו לא יודעים כמה הם קשים, ורק בשנייה שאבא שלי יהיה כאן ויספר לי, זה יהיה סוג של, "הנה, עוד חומר שאני אוכל להשתמש בו אחר-כך בראיונות ובתקשורת, כדי להוציא אותם, את השאר".
מור: וכמובן שאנחנו גם לא מתכחשים לעובדה שיצ… גם אח שלי וכל חטוף שיחזור יצטרכו שיקום, שיקום ארוך, וגם אני וגם אלה מאוד משמעותיים בשיקום, אם זה אלה עם אבא שלה, ואם זה אני עם אח שלי, וגם את זה אנחנו לוקחים בחשבון. שנצטרך גם להיות עבורם, ולשקם אותם, ולהחזיר אותם לחיים.
[מוזיקת רקע]
אלעד: אז אני מאחל לכם ולכולנו שהם יהיו בבית מוקדם ובריאים ושלמים. אלה, שאבא יחזור מהר, ומור, שאחיך, טל, יחזור מהר, ושתתחיל מלאכת השיקום, וגם אם יהיו כעסים ושאלות קשות, לפחות שתעשו את הכל בבית וכשהם איתכם.
אלה: נכון.
מור: אמן.
אלעד: אלה ומור, תודה רבה, ושיהיו בשורות טובות אמיתיות, לא רק הערכות ודיווחים ופרשנויות.
אלה: אמן, אמן.
מור: תודה רבה.
[הקלטה]
אלה: "וואאאאו".
מור: "יאללה, שלוש ארבע… מה צועקים? [בשקט] אההה… כזה?"
אלה: "פשוט צורחים".
מור: "בואי נצעק. את מוכנה? שלוש…"
מור ואלה: "ארבע ו… [צעקה ארוכה ומהדהדת] אאאההההה…"
[מוזיקה מתגברת]
אלעד: וזה היה "אחד ביום" של N12. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה שירה אראל, דניאל שחר ועדי חצרוני, על הסאונד יאיר בשן, שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.
אני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן גם בשבוע הבא.
[חסות]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comentários