אחד ביום - בשבי: שיחה עם אילנה גריצווסקי

אילנה גריווצסקי עלתה לבדה ממקסיקו לישראל כשהייתה בת 16. מאז שעלתה, היא תמיד חיפשה חיים שקטים וחלמה לגור בקיבוץ. את השלווה שחיפשה היא מצאה בקיבוץ ניר עוז, בו עבדה והתגוררה יחד עם בן זוגה מתן צנגאוקר. אבל כל זה השתנה בשביעי באוקטובר, כששניהם נחטפו לעזה. ומאז אותו יום, היא רק מחכה לראות שוב את מתן. אז הפעם, אנחנו בשיחה עם אילנה גריצווסקי

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 16/09/2024.

[חסות]

[מוזיקת פתיחה]

לי: היום יום שני, 16 בספטמבר. אני לי נעים, ואתם על "בשבי", מבית "אחד ביום". סדרת שיחות עם החטופות והחטופים שחזרו מעזה.

[מוזיקה נגמרת]

בגיל 16, אילנה גריצבסקי השאירה הכל מאחור ועלתה על מטוס. היא גדלה במקסיקו, וכשנחתה בנמל התעופה בן גוריון היא הייתה לגמרי לבד, בלי המשפחה שנשארה שם. היא אהבה מאוד את החיים החדשים שהיא בנתה לעצמה כאן בישראל. אחרי השירות הצבאי וכמה שנים של מגורים באילת, היא החליטה לעבור לשדרות, שם היא התחילה לפתח את עסק הקונדיטוריה שלה, ועבדה במקביל בחברת קנאביס רפואי, בחממות של קיבוץ ניר עוז.

אילנה: בגלל שאני אוהבת כזה חיים ראויים, לא התאים לי כל הנסיעה, כל בוקר 40 דקות עד ניר עוז, אז החלטתי לעבור לניר עוז. וכשעברתי, אז הייתי צריכה מישהו שיבוא ל… לעזור להרכיב את כל הדברים בבית. בכל זאת, אישה חזקה וזה, אבל יש גבול כמה אני יכולה להרכיב לבד. אז הייתי מבקשת ממתן, כי באותה תקופה הוא היה עדיין באחזקה, וככה נולד הקשר, מ"תבנה לי את השולחן פה", "תבנה לי את הארון פה". התחלנו לצאת, בהתחלה לקח לי זמן לי, בגלל הגילאים. אני 31 ומתן 24. אבל שהכרנו יותר לעומק, הבנו שיש לנו מלא דברים משותפים, שאנחנו בסדר, שמסתדרים, ונהיה זוגיות מדהימה.

לי: מה הייתם אוהבים לעשות ביחד?

אילנה: אנחנו היינו קמים בבוקר, ברוגע, שותים קפה. זה כן, פרט מאוד חשוב. הוא לא יכול לפנות אליי ואני לא יכולה לפנות אליו, עד שלא שותים את הקפה הראשון [לי צוחקת]. ואז אפשר לדבר [מחייכת]. היינו קמים, שותים קפה, ואז יוצאים עם נוני, עם הכלב שלנו, לטיול בשטחים או בתוך הקיבוץ, הולכים לעבודה, ואז בסוף יום היינו חוזרים הביתה, נחים, מקלחת, ועוד פעם יוצאים לטייל עם הכלב. היינו מאוד אוהבים את הטיולים. והולכים לישון, כי היינו קמים ב-5 בבוקר כל יום כדי לעבוד. אנחנו כזה של… צעירים אבל עם נפש של מבוגרים. 8:00-9:00, אין כבר עם מי לדבר. [לי צוחקת]

לי: אילנה אהבה את החיים בקיבוץ, לצד מתן. השקט שם התאים לה.

אילנה: אף פעם לא פחדתי מצבע אדום. הייתי גם בצוק איתן, אני לא אף פעם לא… לא באמת פחדתי מצבע אדום. ידעתי שיש צבא, שיש… כאילו, תופסים רגע ו… יעבור. אז לא באמת חששתי. אני הלכתי לפי הנוח, מה נוח לי בחיים, אני אוהבת חיים רגועים. וגם מאז שעשיתי עלייה, אמרתי, אני רוצה קיבוץ. תמיד רציתי את החופש הזה, את יודעת, כאילו, לגדל משפחה בקיבוץ, שהילדים יכולים לרוץ, ואת לא באמת דואגת ש… שמשהו יקרה, כאילו, הם או בגינה או משהו, מקסימום יחזרו עם איזה יד שבור. לא קרה כלום.

לי: עד ה-7 באוקטובר.

אילנה: עד ה-7 באוקטובר, כן.

[מוזיקה]

לי: אז הפעם, אנחנו בשיחה עם אילנה. אילנה גריצבסקי, שלום.

אילנה: שלום.

לי: בואי נחזור לסופ"ש הזה, מה עשית, את ומתן, ביום שישי?

אילנה: אני חזרתי ממקסיקו ברביעי לאוקטובר. הייתי חודשיים במקסיקו לפני, כי דוד שלי נפטר, אח של אמא שלי. וברביעי לאוקטובר חזרתי, ובשישי הלכנו לאכול אצל עינב ארוחת שישי. כל הזמן שהייתי במקסיקו, אז עינב תמיד היה מסתלבטת - "על כל שישי שלא היית פה, את חייבת לי עוגה, פחזניות וחלה" [לי צוחקת]. אז שישי שחזרתי עשיתי עוגה גדולה, אמרתי אולי שתצמצם את הרשימה השחורה…

לי: פיצית.

אילנה: עשיתי פחזנ… כן, פחזניות, חלה. ועשינו שם ארוחת שישי, ואז בלילה חזרנו כבר הביתה, כי בבוקר היינו אמורים לצאת לירושלים בשביעי, כאילו, בשבת. קמתי בבוקר, שתיתי, עשיתי קפה וסיגריה במרפסת, נתתי למתן לנוח, להמשיך לישון, אמרתי, אני אקום מוקדם, אני אוציא את הכלב, הוא ינוח, כי הוא צריך לנהוג, ואני שותה קפה ואת הסיגריה, ופתאום התחיל הצבע אדום. ואז בהתחלה כזה המשכתי לשבת, אמרתי, אוקיי, צבע אדום, אנחנו רגילים. אבל שכבר… זה לא היה צבע אחד, זה היה משהו לא… משהו לא מציאותי, משהו שהבנו שמשהו כבר לא תקין, אז פשוט תפסתי את הכלב, רצתי לממ"ד, שזה החדר שינה שלנו, פשוט הערתי את מתן, אמרתי לו "קום, יש צבע אדום לא נורמלי". כבר אחרי רבע שעה כבר לא היה רק צבע אדום, זה כבר הפך ליריות, זה הפך לקולות בערבית, כבר לפיצוצים יותר חזקים, קרובים, ו…

לי: איך מתן מגיב?

אילנה: הוא פשוט כמעט לא עזב את הדלת. הוא היה, כאילו, עם הידיים בידית ועם הטלפון, כאילו, ביד השנייה מתכתבת עם אמא שלו. אני לא יכולתי לדבר עם המשפחה שלי, כי הם היו במקסיקו. גם לא חשבתי שיקרה דבר כזה, אז לא ראיתי צורך להלחיץ את המשפחה שלי בחו"ל. עכשיו, כאילו ישנים, כאילו מה עכשיו? תכף יבוא צבא ויקפלו את האירוע. ואז כאילו עובר זמן, את רק נכנסת לקבוצות של הקיבוץ ואת רואה שזה "הם אצלי", "הם אצלי", "הם אצלי", ואת שומעת אותם גם מחוץ לבית שלך. זאת אומרת, כאילו… רגע, אתם אומרים… אבל אתה גר שמה, ואני שומעת אותם פה. אבל בכל זאת, עדיין לא איבדתי תקווה, לא חשבתי שבאמת יקרה דבר כזה, אז עד שבאמת, כמו רולטה, חיכינו, ובאמת הגיעה תורנו.

לי: הבנת שזה מגיע אלייך לממ"ד?

אילנה: כן. ובאמת הגיעו לבית שלנו, התחלנו לשמוע ששוברים הכל, עד שהצליחו לפרוץ לנו לדלת, ואז מתן פשוט תפס… כל הדברים שהיו בשידה, כל הבשמים שלנו, דאודורנט, איפור שלי, הכל, הוא פשוט זרק עליהם, ואז הוא הצליח, כביכול, לסגור עוד פעם. ואז שהוא צעק לי "ממי, תפתחי חלון, תראי שאין אף אחד, תקפצי, אני בא". פתחתי חלון, ראיתי שאין אף אחד, קפצתי, הוא בא, אז הכלב שלנו גם קפץ, הכלב תוך שנייה כבר לא ראינו אותו, הוא ואני רצנו בהתחלה ביחד, עד שהגענו למרפסת אחורית של השכן שלנו, הסתתרנו מאחורי שיח. שמה כבר ראינו כל מה שקורה בצד הזה של המרפאה, שכל הצד הזה כבר כבוש, אפשר להגיד, שזה רק מחבלים, ואז מתן אמר לי "בואי", כאילו, לרוץ לצד השני, לצד שמאל. אני באותו רגע, כבר הרגליים שלי לא הגיבו לי, אני כבר לא יכולתי לתפקד, כי הבנתי שאין לי לברוח. לא משנה, כאילו, הכל סגור עלינו. אז פשוט ראיתי אותו הולך מול העיניים שלי.

לי: ומתן נעלם לך?

אילנה: כן. וכבר לא ראיתי אותו, והסתובבתי, ראיתי שמיכה, איזו ארונית, ופשוט הלכתי לצד הארונית כזאת, שמתי את השמיכה עליי, ישבתי, עד שלאט לאט שמעתי אותם מתקרבים. בוא נגיד שרעש עלים נשברים שדורכים עליהם, זה הרעש שאני לא יכולה לשמוע אותו. כי פשוט זה הרעש ששמעתי שסוגרים עליי, שבאו לי משתי הכיוונים.

לי: ידעת שרואים אותך?

אילנה: כן, ידעתי שכבר… זהו. הגיעו איזה חמש חמאסניקים, עם נשקים RPG, פשוט משכו אותי מהשערות, כדי להרים אותי, מכות, ואז גררו אותי עד שיצאנו מהמרפסת אחורית, ואז פשוט זרקו אותי לקיר, הצמידו אותי לקיר, שמצמידים אותי עם חנק כזה, ואז מנסים לפתוח את הטלפון שלי, מבקשים את הקוד, אני מנסה, אבל זה לא נפתח. התחילו להתעצבן, כי הם חושבים שאני לא רוצה לפתוח להם את הטלפון שלי, אבל אני באמת מנסה, אבל סטרס, אבל טלפון לא… זה, ואז התחילו לכוון עליי נשקים, התחילו להרביץ לי, ואז אמרתי, זהו, הולכים כאילו לאנוס אותי, לצלם, להרוג אותי.

לי: ניסית להגיד להם משהו? להסביר שאת לא מפה? להסביר…

אילנה: אני, ברגע שתפסו אותי, הרמתי ידיים ואמרתי להם שאני ממקסיקו, שאני רק פה לעבוד, שאני עוזרת למשפחה שלי במקסיקו, שאני לא מתנגדת, שאני אעשה כל מה שיגידו, שרק שלא יפגעו בי, וזה לא באמת עזר.

אילנה: ואז העמיסו אותי לאופנוע, ושם התחיל המסע הלא נודע, שרוב הזמן, פשוט, רק ניסיתי לחפש את מתן, לראות אם אני רואה אותו, ויש לי מין אה… אני רואה אותו, לסמן אותו שלא יעשה כלום. שאם הוא רואה אותי, שידע שאני אהיה חזקה, אני אסתדר, אבל שלא יעשה כלום.

לי: שלא יתפסו אותו גם.

אילנה: כן, שלא יסכן את עצמו. לא, לא הצלחתי לראות אותו. פשוט הבנתי כשיצאתי וכבר הייתי על האופנוע, הבנתי שהקיבוץ כוּבש והופקר.

לי: מה ראית?

אילנה: בתים נשרפים, אין בית שלא פרצו בו. יצא לי לראות כמה גופות. זה היה צרחות, יריות, שריפות, עזתים, חמאסניקים, ילדים, צעירים, גונבים כל הקיבוץ.

לי: ראית עוד ישראלים כמוך, שנחטפים לכיוון השני?

אילנה: אני לא הצלחתי לראות הרבה, כי באיזה שלב כבר שמו לי בד, שכביכול, שאני לא אראה ולחנוק אותי, וגם שרפו לי את הרגל עם האגזוז, וגם קיבלתי מלא מכות, אז גם איבדתי את ההכרה באופנוע. עד שכבר הגעתי לעזה, והעירו אותי עם שפריץ בושם באף, זרקו לי מים והרביצו לי לפנים. שאני שוכבת באיזה מבנה כזה, בית הרוסה כזה, אבנים, עם איזה 20 חמאסניקים, 15, 20 חמאסניקים.

לי: את לבד?

אילנה: כן. ואז פשוט עוד פעם מרימים אותי, ומובילים אותי לאיזה בית שהיה סוג של מפקדה כזאת, שהייתי אני לבד עם ה-20 חמאסניקים האלו, כל החדר עם… היה להם מחשבים, קשרים, יש רימונים, נשקים, וכולם מסתכלים עליי. אחרי כמה שעות, אני… אני חטפו אותי בימים שלי, אז הייתי חייבת לבקש ממישהו תחבושת [מובכת]. כי…

לי: כן.

אילנה: ואת לא יודעת, כאילו…

לי: איך לבקש?

אילנה: כן.

לי: מה אמרת?

אילנה: אמרתי להם שאני אישה, ואישה יש לו… ושאני צריכה…

לי: הבינו?

אילנה: [אומרת בלחש] הבינו. ואז כשהתחילה להיות השקיעה, כבר העבירו אותי לעוד בית. היו איתי איזה שבע חמאסניקים, זה הבית של אחד מהם, ושמה שהגעתי, פשוט אחד התקפל עליי ואמר לי "את ממש יפה, אז מפה את לא יוצאת, אנחנו הולכים לעשות משפחה, את כבר שלי, גם אם יש עסקה, את לא יוצאת", אמרתי לו "לא, לא". הוא "איפה הבויפרנד?" "הוא Home", אז הוא אמר "לא, יש עסקה, את כבר שלי", ואז הוא הוציא את הנשק, התחיל לשחק עם הנשק שלו, להביא לי אותו, להצמיד לי אותו, הוא הוציא את המחסנית שאני ישחק איתו, לעשות כאילו אני יורה, ואני מנסה, כביכול, לא לגעת בנשק, אני אומרת "לא, לא", "No no, I don't like", עד שכבר הגיע לילה, וברוך השם הוא הלך. אבל הוא גנב לי את כל התכשיטים שלי, ואז הוא אמר שהוא יחזור. ואז נשארתי עם שתי השומרים שלי, שאחד מהם זה היה הבית שלו, ופשוט לא יכולתי לסגור אפילו עיניים. ביום השני, לקראת צהריים, הביאו לי כבר את ליאת אצילי, שלא באמת הכרתי, אז פשוט… פשוט חיבקתי אותה. כי אמרתי שאני לא לבד לפחות, לפחות זה עוד בחורה שאיתי. ובאמת, היא החזיקה אותי הרבה. בכל זאת, אני באתי ממקסיקו, לא באמת מבינה, לא… אף פעם לא באמת הייתי מעורבבת בפוליטיקה, אף פעם לא ידעתי… גם מאז שעשיתי עלייה ביבי בממשלה. מ-2009 שאני בארץ, הוא בשלטון. אז אף פעם גם לא נכנסתי… אני באה ממקסיקו, שהשלטון קנוי, אז אמרתי, פה, אם הוא פה, אז זה אומר שהוא בסדר. אז שמחתי, אני אמרתי, באה למדינה מסודרת.

לי: דמוקרטיה.

אילנה: כן. אין מחיקו [אומרת במבטא], זה לא מאפיה. והביאו אותה, ואז אה… היא ואני החזקנו אחת לשנייה. היינו בבית הזה עשרה ימים בערך, עד שבא עוד אחד מהמפקדים שלהם, ופשוט אמר שצריך לקום ולרוץ כי הולכים לפוצץ את הבניין. לא הבנו מה, וגם… באו והפרידו אותנו בהתחלה, כאילו לקחו אותי קודם. ואז כשלקחו אותי, כביכול הייתי צריכה לשחק אותה שאני… האישה של החמאסניק שלי, של השומר שלי. אז זה היה איזה 11 בלילה, משהו כזה, התחלנו ללכת ברחובות, הלכנו איזה 20 דקות, שאני לבד עם השומר, ועם השומר שמחזיק לי את היד, כאילו אני האישה שלו, ואז התחילו לעבור טילים מעל הראש, ופשוט הצמידו אותי לקיר, לחכות שיעברו ויפוצצו עלינו.

לי: חיל אוויר?

אילנה: כן. וכל הזמן, כביכול, אני מנסה להסתכל אחורה אם ליאת, כאילו, באה, ואני לא רואה שליאת באה, אז אמרתי, כנראה אני עוד פעם הולכת להישאר לבד. שלא יאנסו אות… כאילו… לא רוצה להיות לבד. שיביאו לי את ליאת. הם אמרו שהם מביאים.

לי: מה את רואה ברחוב?

אילנה: זה היה ממש חושך, ואין להם אור. אבל יש אנשים יושבים, יש להם נרגילה, מדברים.

לי: תוך כדי הטילים?

אילנה: כן, כאילו… כאילו אין מלחמה. ואז הגענו לאיזה בניין שכבר חיכו לנו למטה, ושאת עולה בבניין בעזה, אז כולם יוצאים, כאילו כולם יודעים שאת… שמביאים חטוף לשמה. כאילו כולם יוצאים כזה למדרגות ומסתכלים על הפרס שהגיע לבניין שלהם. ועלינו עד למעלה, נכנסנו לבית, ואחרי איזה עוד 20 דקות כבר הביאו לי את ליאת. עכשיו כל הדרך אני רק בוכה, כן?, רק בוכה. אני לא חושבת שבחיים בכיתי כל כך הרבה כמו שבכיתי בשנה האחרונה.

לי: איך המחבלים לוקחים את זה?

אילנה: הם היו מתעצבנים, אבל גם היו מסתלבטים על זה, היו צוחקים עליי. אני רק בוכה.

לי: מה הם אמרו?

אילנה: שלא טוב לבכות, צריכה להפסיק, לפעמים זה היה מעצבן אותם.

לי: באנגלית?

אילנה: כן. לפעמים את שותקת. היה פעם אחת שנעלתי גם את עצמי איזה שעה בשירותים, כי לא יכולתי כבר שיראו אותי, כי רציתי לבכות בלי שיראו אותי, אז התעצבנו ממש. ואז כבר אמרו שאם אני לא יוצאת אז הם ישברו את הדלת. אמרתי, לא כדאי לי להתעסק איתם, אני יוצאת. ואז הביאו את ליאת, עברנו שם הלילה, ולקראת שש בבוקר העבירו אותנו עוד פעם לעוד דירה.

לי: איזה בית זה היה? של מי?

אילנה: זה היה נראה בית של משפחה, אבל לא יודעת להגיד לך בדיוק למי היא שייכת. היינו יושנים על הרצפה עם מזרונים, כמו שטח כאלה, אבל יותר דקים. לא היה לנו גישה, לא לאוכל, לא למים. אם אתה רוצה לשתות, לאכול, כל דבר זה רק דרך המחבלים שלך. שירותים היה לנו, לא היה לנו מקלחת, ואני הייתי עם אותו בגדים חודש בערך, עד שאחרי חודש הצלחנו להגיד, לשכנע אותם שיביאו לנו לפחות עוד זוג הבגדים שנוכל לכבס את מה שהיה לנו, שנוכל לשים משהו, כאילו, אחר. היה פעמים שגם היה אסור כבר לקום. היה אומר "עכשיו אי אפשר לקום, אי אפשר ללכת לשירותים".

לי: למה? על פי מה?

אילנה: אף פעם לא הבנתי למה. פתאום היה בא ואומר "היום… עכשיו אי אפשר לקום לשירותים".

לי: לכמה זמן?

אילנה: יכל להיות שעתיים, שלוש. היה איזה פעם שכבר הייתי חייבת להתחנן ולהגיד לו ש"אני אלך לשירותים או שאני משתינה לך פה". מים, הם יכולים לראות את הבקבוק ריק, שאין לך מה לשתות, והם לא יביאו. תרופות, לא קיבלתי עד שלא התעלפתי, ואז רק הביאו לי איזה כמה כדורים של ברזל.

לי: ממה התעלפת, את יודעת?

אילנה: אני, יש לי קוליטיס וגסטריטיס, ורוב השבי הקאתי, ויש לי גם אנמיה. אז גם לא אכלתי ולא כלום, אז כביכול הברזל, אבל הקוליטיס וגסטריטיס כבר היה… זה גם איזה… שגם אם אני שותה את הברזל, זה לא ייספג.

לי: כן. כמה זמן הייתם בדירה הזו, שאת מתארת עכשיו?

אילנה: שמה היינו איזה 40 יום.

לי: איך מעבירים את הזמן?

אילנה: אני וליאת שיחקנו מלא דומינו, ונחש וסולמות.

לי: הם הביאו לכם?

אילנה: כן. היא ואני דיברו מלא, לפעמים גם יצא פעמים שהיינו מדברים עם החמאסניקים.

לי: על מה?

אילנה: זה היה משתנה. זה היה יכול להיות גם על המשפחות, כביכול לנסֶה ליצור איזה קשר איתם. ניסינו גם לדבר איתם על השואה, ועל המה הם רוצים מהמלחמה, ומה הם זה…

לי: מה הם אמרו?

אילנה: הם אמרו שהם עדיין שומרים את המפתח מהבית שלהם מ-48'. ואז שם הבנתי שאין לי מה… אין לי מה להמשיך לדבר, וגם אני לא מבינה בנושאים האלה.

לי: שמעתן חדשות?

אילנה: היה לנו קצת אל ג'אזירה. ועדיין, זה בערבית, לא מבינה.

לי: מה הבנת?

אילנה: שמהתחלה היה הצעה לעסקה, ושישראל מסרב. זה כל מה שמעבירים שמה. פעמיים ראיתי את העצרות ואת ההפגנות, וזה, אמרתי - לפחות העם כן איתנו.

לי: כי זה הרגיש לך שהפוליטיקאים לא?

אילנה: כן. לא שמעתי אותם אומרים משהו על החטופים.

לי: לא שמעת שהם אמרו שזה חלק מהמטרות?

אילנה: כן, זה לא שמענו.

לי: זה היה מייאש?

אילנה: כן. זה מייאש, כי אני… גם הופקרנו, אף אחד לא הגיע, וגם עוברים הימים ולא מדברים. כאילו, כל מה שאת שומעת בחדשות זה שיש עסקה, אבל ישראל מסרב.

לי: תגידי, ואת מנסה לדלות פרטים כל שהם על מתן?

אילנה: שמה כן. אני כל פעם ניסיתי לבדוק עם החמאסניקים אם ה… אבל לא. וגם לפעמים היו אומרים "לא, הוא… בטח הרגו אותו, הוא כבר מת". אני לא רציתי להאמין להם, וגם ביום השלישי, הרביעי, היה לי חלום, שמתן הגיע לי לחלום, והוא אמר לי "מאמי, אני פה, באתי לבקר אותך, באתי להגיד לך שאני גם פה, אני בסדר", ואז הוא הביא לי חיבוק מאוד חזק שהרגשתי אמיתי, ומזה קמתי, ומשם אני החזקתי ואמרתי שהוא חי.

לי: על מה היו השיחות שלך ושל ליאת? על מה דיברתן?

אילנה: דיברנו, דיברנו מלא על אוכל, דיברנו מלא על אביב, על מתן. תמיד אמרתי לה שילדים שלה בסדר, שאביב גם שרד.

לי: למרות שלא ידעת.

אילנה: לא ידענו כלום. היא לא ידעה מה קרה עם אביב, עם הילדים שלה, ואני לא ידעתי מה קרה עם מתן. פשוט תמיד היינו שולחים אופטימיות, היינו מדברים שאנחנו נעשה טיולים, שנצא ונשתה קפה ונשב לארוחות, ונבשל כל מה שדמיינו בשבי. והיא סיפרה לי על כל הילדים שלה, על אחד אחד, אני סיפרתי על המשפחה שלי. היא מדריכה ב-יד ושם, אז היא עשתה לי גם סיור בעל פה ביד בשם. עכשיו זה מצחיק, המקצוע היחידה שאין לי בגרות זה היסטוריה, והיא מורה להיסטוריה [לי צוחקת], אז אה… איך קוראים לזה? רודף אחריי?

לי: [צוחקת] הנכשל.

אילנה: כן. אז היא… גם, זה היה מצחיק, עשינו קצת היסטוריה, נראה לי עכשיו אני יכולה ללכת לבגרות בהיסטוריה. וככה היינו מעבירים. היא גם הייתה נותנת לי כוחות, היא שמרה עליי שהייתי מתעלפת. מהשבי יש לי רעידות, אני רועדת, זה משהו שממש עיצבן אותם, על השומרים. אז היא הייתה לפעמים צריכה לתת לי את היד שלה, שאני אלחוץ לה, ככה שהם לא ירגישו את הרטט שלי ברגליים. משבע כבר לא היה אפשר לדבר, וזה ללכת לישון. אז משבע בערב עד אה… שש בבוקר, שבע בבוקר אסור לדבר.

לי: ואתם באותו חדר אז הם רואים.

אילנה: כן, הם יושנים, כאילו, אחד כאילו ממולנו, ואחד מאחורה. ואז בבוקר, ב-4:30 הם היו קמים להתפלל. היינו קמים עם המסגד, והם מתפללים לנו על הראש. הם היו שרים לנו את הקוראן בערך איזה שלוש שעות, ארבע שעות ביום, שזה היה סיוט. זה כזה שהוא מתחיל, זה הייתי אומרת… היינו מסתכלים, אני וליאת, אחת לשנייה, היינו אומרים "אוקיי, תתכונני, מתחילה שעת שירה. בוא נתמודד עם זה". ואז את הימים שהרגו להם חברים או משהו, זה ימים שאין לדבר, אין כלום. ואם זה היה פעם שלוש שעות הקוראן, אז הפעם זה שמונה שעות קוראן, ועשרים התפילות ביום.

לי: הבנתי שגם היו מגיעים אנשי חמאס וחוקרים אתכם, נכון? את יכולה לספר לי על זה? מתי זה היה קורה?

אילנה: זה היה יכול לקרוא סתם, בשתיים בלילה באו פעם אחת להעיר אותנו, אומרים לנו "קומו, קומו, לכו תשטפו פנים". ואז נכנס מישהו, עם נשק והכל, ואז פשוט הכניס אותי קודם ראשונה, וליאת נשארה החוצה, ואז סגרו את הדלת שאני בפנים עם שתי חמאסניקים, ואז מתחילים כביכול לנסות להוציא בכוח, אם את חיילת, אם את בצבא, אם את…

לי: מה ענית?

אילנה: עניתי שאני השתחררתי לפני עשר שנים, שאני יודעת שביבי ראש הממשלה שלי, שאני יודעת שאני שירתתי, גנץ היה רמטכ"ל, אמרתי "חבר'ה, אני לא חיילת, אני קונדיטורית וחקלאית". -"מה את עושה בארץ?" אמרתי "כי במקסיקו אין זה… ובאתי לחפש עתיד יותר טוב, ולממן את המשפחה שלי". -"אבל את לא עושה כלום? מאז שהשתחררת את לא עושה מילואים?" -"לא, אני לא עושה מילו… כלום. כלום ושום דבר, יש לי פטור, כלום".

לי: ואחרי שהם הבינו את זה, הם סיימו את החקירה?

אילנה: אה, כן. אבל זה, כל פעם מנסים לראות אם את חיילת, כאילו, זה לא נגמר בחקירה אחד.

לי: ומתי הודיעו לכן שאתן משתחררות הביתה?

אילנה: היינו בבית, ואז ביום, איזה 52, באו להגיד לנו שאנחנו משתחררות הביתה.

לי: וואי, איך הגבתם?

אילנה: הגענו בהתרגשות, כי חשבנו שזה זהו, שלא הולך לקרוא. כי זה היה בדיוק ביום שנגמר, כביכול, ההסכם, ואז התחילו ביום-יום. אז זה היה בדיוק ביום האחרון של זה, וממש שמחנו. העבירו אותנו לבית חולים, זה היה איזה שתיים בבוקר, שבדיוק היינו כזה באמצע בכי היסטרי, כי אמרנו שאנחנו לא יוצאות. אז כיסו לנו את העיניים, ירדנו קצת ברגל, ואז הביאו אותנו לרכב, התחלנו לנסוע, ואז הגענו לבית חולים נאסר. שם היינו לבד, איזה שלוש שעות, ארבע שעות כזה, שאומרים לנו שאנחנו משתחררים, שתכף באים לקחת אותנו. ואחרי כמה שעות הכניסו לנו לחדר את שני ואת לנה.

לי: את מזהה אותן מהקיבוץ?

אילנה: כן, את שני, כן. ואז התחלנו לדבר וזה, ואז שני אומרת "אם אני הגעתי לפה, סימן שאתם לא באמת יוצאות הביתה, אני מצטערת להגיד לכם".

לי: למה?

אילנה: כי שני הייתה בבית חולים והעבירו אותה כמה חדרים, וכל פעם שהעבירו אותה חדר, החדר שהייתה לפני הייתה משתחרר. ואז באמת הגיע לילה, והבנו שאנחנו לא משתחררות, ואז בבוקר באו… באיזה עשר באו להגיד לי ולשני שלוקחים אותנו לעוד מקום, כי אנחנו משתחררות הביתה. ואז היה לי מאוד קשה להיפרד מליאת, גם בקושי הבאתי לה חיבוק, ידעתי שאם אני מתחלקת יהיה לי מאוד קשה, כי איכשהו בפנים ידעתי שאין סיכוי שמשחררים את שני ואותי, ולא משחררים אישה מבוגרת, ואת ליאת שהיא אמא. גם המחבלים דאגו להגיד לנו שקודם ישתחררו ילדים ונשים, ושאנחנו לא בקריטריונים של להשתחרר.

לי: ניסו להוציא את הרוח מהמפרשים.

אילנה: כן. זה כמו שכל הזמן היו אומרים לי שמתן נרצח, שהרגו אותו. כן, העבודה הפסיכולוגית אצלהם היא רגשית מאוד חזקה. ואז עברנו לחדר, ואז באו לעשות לנו הדרכה, "עכשיו אתם שמים טוב את החצאית, את החיג'אב, ואנחנו עוברים כל הבית חולים תמיד עם ראש, תשמרו", כאילו עושים לך הדרכה ממש, איך זה. עכשיו, הוציאו אותנו באיזה 11 בבוקר, שהבית חולים בשיא שלו, וכולם שם הלכו להתגורר שמה. ואני ושני טיילנו בין כל הנשים, וזה רק להתפלל שלא יגלו מיד, ואז כל הבית חולים עלייך. את הולכת עם שתי שומרים קדימה, שתיים מאחורה, את שומרת מרחק, ואתה… הלכנו עם איזה תיק עם השמיכה כזה, כאילו אנחנו גם מפונים לבית חולים. ואז הוא אמר לנו "אנחנו נצא, שאנחנו נהיה במדרגות, אתם יורדות, יחכה כבר רכב ממול, אתם מחכות 5 שניות ונכנסות לרכב מאחורה". נכנסנו, ועשה… מחבל הנוחבה מקדימה מסתובב, והוא אומר לי ולשני בעברית "אתם לא הולכות הביתה, אתם באים איתנו למנהרה".

לי: מה את מרגישה באותו רגע?

אילנה: שהעולם שלי קרס. אמרתי: "מה מנהרה? אמרתם שאני יוצאת הביתה. איזה מנהרה עכשיו?" אמרתי, זהו, אם אני מגיעה למנהרה זה סימן שזהו, אנחנו באמת נתקעות פה. ואז התקדמנו ללכת, אני הייתי יחפה, כאילו הייתי עם נעליים שבורות, אז כפכפים כאלה, אצבע, הם היו שבורות, אז כל הרגליים שלי נגמר מהפציעות, נחתך לי כל הכף רגל. בסוף הייתי חייבת ללכת כאילו כבר יחפה, כי הכפכפים עשו לי יותר נזק. ואז הגענו לאיזשהו חדר, אחרי איזה חצי שעה הליכה בערך, שלא נגמרת. אז אמרו לי ולשני שאנחנו מחכות פה, ואז יעבירו אותנו לחדר עם עוד אנשים. ידענו שמחכים לנו שמה חבר'ה מניר עוז. ואז בזמן שאני יושבת שם, אני רק שואלת כל מי שעובר אם הוא יודע משהו על מתן. בהתחלה הם לא הבינו מתן… ואז עשיתי כזה את השיער שלו, ואז אמרו לי "אה, ה… מאופקים. אמרתי לו "כן". אז הוא אמר לי "כן, הוא פה". ואז התחלתי לבכות ולשבור הכל ולהתחנן שיתנו לי לראות אותו, ואמרו לי "אחר כך, קודם נעביר אותך לחדר שלך, ואז בערב אני אביא אותך אליו". אחרי כמה שעות עברנו לחדר שאני הולכת להיות בו, שמה פגשתי את איתן, דוד ועופר ואת ספיר.

לי: את כולם זיהית מהקיבוץ?

אילנה: כן. זה גם אנשים שאני יחסית קרובה אליהם. דוד קוניו, יש לו עסק משלו של המזגנים וחשמל. עם המשפחה שלו עשינו… אנחנו עובדים עם כל המשפחה שלו בחברה. עופר קלדרון, הוא אחד מהאנשים הראשונים שהכרתי בקיבוץ, הוא עזר לי להביא את הספה שלי לבית, אז הוא מהראשונים שהכרתי, וגם איתן ודוד, גם דרום-אמריקאים, ארגנטינאים כמוני. אז יכלנו לקשקש קצת בספרדית, שאני אבין באמת מה-מו-מי.

לי: בלי שהמחבלים יבינו?

אילנה: כן.

לי: מה אמרתם?

אילנה: לא, כאילו התחלתי לחקור - מי המחבל הכי נחמד אצלכם? על מי אפשר לפנות? על מי אסור לפנות? עד איפה הגבול שלהם? עד כמה אני יכולה לחפור לו על מתן בלי שיתעצבן, ואז זה יעשה הפוך. לכל תחנה שאת מגיעה את מתייעצת עם מי שחי שם כדי להבין מה המצב, איפה את עומדת? אם זה מהקשוחים, או שיש על מי לפנות. ואז ישבנו, דיברנו, שיחקנו, ניסינו להעביר את הזמן, מנסה איכשהו לשרוד. אבל לפחות שאתם יותר חבר'ה, הרבה יותר קל. עוד שזה חבר'ה שלך.

לי: איך הבנת שאת משתחררת?

אילנה: בהתחלה לא הבנו, באו מלא, כאילו, אנשים יותר חשובים. ואז שאלו "שם, מאיפה אתם?" כל פעם באים ולוקחים לך את השם, טלפון, מייל, שם אבא, שם אמא, תעודת זהות, מאיפה את. אז חשבנו שהולכים לעשות סדר, אבל בסוף, באו, זה, הביאו לנו פיתות כאלה, עם גבינה וכל מיני כאלה, ואז באו להגיד לנו שאנחנו משתחררות הביתה. ואז כביכול מצלמים אותך שאת כן אוכלת, ונותנים לך אוכל, ואת אומרת "תודה שהתנהגתם אלינו יפה". ובזמן הזה אני התחלתי לעבור אחד אחד, לבקש שיתנו לי לראות את מתן לפני שאני הולכת. שיתנו לי כאילו, להגיד לו שאני עושה הכל כדי לשחרר אותו, אבל גם אז לא נתנו לי לראות אותו. אז אמרתי, אמרתי לחמאסניקים שיעבירו לו, שאני יעשה הכל ושאני אוהבת אותו. ביקשתי מאחד החמאסניקים שישמור עליו, ואז אמרתי לעופר, לדוד ולאיתן ש… הבטחתי להם שאני אעשה הכל, שהם חוזרים לילדים שלהם, שחוזרים למשפחות שלהם, לאישה, שהם חוזרים להורים. והבטחתי שהם לא, לא יישארו שמה. וגם ביקשתי גם מהם שיעבירו את אותו המסר למתן, שאני אוהבת אותו ושהוא יוצא, שאנחנו נעשה הכל כדי להוציא אותו.

לי: איך זה היה לראות אותם…

אילנה: וואי.

לי: כשאת יוצאת והם נשארים שם?

אילנה: זה היה מאוד קשה. מאאאוד קשה. כי… לא הבנתי למה אני כן והם לא, וידעתי שגם כשאני יצא אז בכל זאת הנשמה שלי יישאר שם, כי השארתי את מתן, בן זוג שלי, ואת החברים שלי. ושאני אצטרך להילחם, לעמוד בהבטחות שלי.

לי: חשבת שזה יקרה קודם?

אילנה: כן. כן, לא חשבתי שנגיע למצב של עוד מעט שנה. אבל… נמשיך, נמשיך, נמשיך עם הפגנות, נמשיך עם הפגישות. גם זה קטע, כי בתור חטופה אני צריכה לרדוף אחרי כולם כדי להיפגש איתם. כאילו…

לי: במקום שהם ירדפו אחריך.

אילנה: כן, המינימום. את יודעת, השתחררתי, תרימו טלפון רגע לבקש סליחה ותגידו שאתם כן עושים הכל כדי להחזיר את החטופים. סליחה שחטפו אותך, סליחה שעוד לא החזרנו את הבן זוג שלך, סליחה שהחברים שלך עדיין שמה, סליחה שהפקרנו. ובמקום זה, אני רודפת וצריכה לדחוף את עצמי בין הפגישות. עם ביבי, גם הייתי צריכה להידחף לפגישה, והוא מנותק לחלוטין. הוא לא יכול לבוא ולהגיד למישהי ששבה מהשבי שהוא עבר סדרת שבי בצבא. כאילו, עד כמה מנותק אתה יכול להיות? וזה נראה שהבן אדם בונים לו נאום, והוא בא ועושה ספיץ'. הוא לא באמת בא להקשיב, הוא לא… הוא מסתכל עליך שתי שניות וישר מזיז את העיניים. את אומרת משהו וישר תוקף, או ששרה נתניהו תוקפת.

לי: תוקפת? עד כדי כך?

אילנה: כשאת אומרת "למה אתה לא לוקח אחריות?" הראשונה שקמה ועונה זה שרה נתניהו. ומאשימה את צה"ל.

לי: סיפרת לו על מתן?

אילנה: כן, שבן זוג שלי חטוף, והם לא… זה גם לא באמת אכפת להם. כאילו את מדברת עם הקיר? לא ניסיתי להעביר לו יותר מדי רגשות, יותר רציתי שהוא יתן לי הסברים, שיגיד לי את האמת, מה הוא מתכנן לעשות. כששאלתי את שרה נתניהו למה ביקשה מהחטופים שנגיד לה תודה? היא אמרה לי שהיא לא ביקשה את זה, שהיא לא ביקשה תודה.

לי: שהתקשרות סילפה את מה שהיא אמרה?

אילנה: כן, שמאז שהיא התחתנה עם ביבי לפני 30 שנה, היה לה חיים רגילים, ומאז שהיא התחתנה אז התקשורת רק רוצה להוציא אותה רעה. אמרתי לה "סליחה, אבל גם לי לפני השביעי באוקטובר, היה לי חיים רגילים, ואני לא בחרתי אותם. את בחרת את החיים האלה".

לי: ואיך את מצליחה להחזיק תקווה אחרי שיחה כזו?

אילנה: כי אני רואה שהעם איתנו, והם תומכים בנו. אם אנחנו נתאחד באמת כולנו, נוכל להחליט. אי אפשר לתת לבן אדם כזה כוח.

לי: ואת מרגישה שכל העם איתכם?

אילנה: עוד לא. עוד לא, כי אני חושבת שהפכו אותנו למלחמה פוליטית, ושאנשים צריכים להבין שזה לא מלחמה פוליטית. אני, באמת לא מעניין אותי הפוליטיקה. כאילו, אני אכפת לי שלכולנו יהיה טוב ויהיה ביטחון, ויהיה הבסיס המינימלי של זכויות אדם.

לי: איך זה היה בשבילך באותו יום שבת, ראשון בבוקר, כששמעת על ששת החטופים שנרצחו? פחדת שזה מתן?

אילנה: בוא נגיד שלא ישנתי. כי כל פעם המצב מחמיר. אם פעם חשבת שהוא יכול למות מזה שהוא עם מחלה או משהו, אז כאילו, שם הייתי מחזקת את עצמי. הייתי אומרת - "אוקיי, מתן חזק, אין לו מחלות, הוא ישרוד, הוא ישרוד".

לי: כאילו, לא האמנת שהמחבלים ירצחו אתכם?

אילנה: לא.

לי: למרות שזו אופציה.

אילנה: כן, כאילו תמיד פחדתי מזה. תמיד פחדתי מזה. אבל איכשהו ידעתי שאם אני חיה אני שווה להם יותר. אז לא באמת… כאילו אני החזקתי בזה, אמרתי "אילנה, הם לא יהרגו אותך, את שווה להם יותר בחיים". וכנראה שעם כל האמירות של ביבי, עכשיו חמאס מבין שלא ישנה לו.

לי: את מספרת לנו שאת אדם לא ממש פוליטי, ועכשיו את מוצאת את עצמך בתוך כל המאבק המטורף הזה, להחזיר את החטופים. איך זה מרגיש?

אילנה: וואי, קשה לי פיצוצים, הפגנות קשה לי, בחיים לא חשבתי שאני הולכת להיות בהפגנה. זה לא האופי שלי. אבל אני מרגישה שגם אין לי אופציות, ואני הייתי רוצה שגם שעוד אנשים יבואו, שיבינו, באמת, כאילו… שאנחנו לא מוצר בסופר, אנחנו… אין לנו מחיר, מדברים על חיים.

[מוזיקת רקע]

לי: אילנה גריצבסקי, תודה רבה לך.

אילנה: תודה לכם.

לי: וזה היה "בשבי", מבית "אחד ביום". מוזמנות ומוזמנים להאזין ב-N12, ובכל אפליקציות הפודקאסטים, לשיחות הקודמות בסדרה. עם חן אלמוג גולדשטיין, הגר ברודאץ', מירב טל, מרגלית מוזס ועדה שגיא. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי".

העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה שירה אראל, עדי חצרוני, דניאל שחר ודני נודלמן. על הסאונד יאיר בשן, אני לי נעים. אלעד שמחיוף יהיה כאן מחר.

[מוזיקה דועכת]

[חסות]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה