אחד ביום - אוצרות בפח האשפה

בכל שנה מגזין המדע המוביל Nature מפרסם את עשרת האנשים שהשפיעו על המדע, והשנה נמצאת ברשימה היוקרתית גם פרופ׳ יפעת מרבל. ההכרה הגיעה בעקבות מחקר פורץ דרך שתכליתו הייתה להסתכל דווקא במקום שבו אף אחד לא חשב לבדוק - ״פח האשפה״ של החלבונים. המחקר גילה שבתהליך הפירוק הטבעי של החלבונים נוצרים חומרים שעשויים לשמש בעתיד כחלופה לאנטיביוטיקה, שחיידקים מפתחים כלפיה עמידות הולכת וגוברת.  הפעם אנחנו עם פרופ׳ יפעת מרבל ממכון ויצמן למדע, לשיחה על המנגנון החיסוני שגילתה - ועל האופן שבו הוא עשוי, יום אחד, לשנות את הטיפול במחלות שעד היום נחשבו לחשוכות מרפא.

---

‏תאריך עליית הפרק לאוויר: 16/12/2025.

‏[חסות]

‏[מוזיקת פתיחה]

‏אלעד: היום יום שלישי, 16 בדצמבר ואנחנו "אחד ביום" מבית N12. אני אלעד שמחיוף, ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו. סיפור אחד ביום, בכל יום.

‏[מוזיקת רקע]

‏[הקלטה]

Female Speaker: “‘Nature’ has been covering science for 150 years…”

Male Speaker: “Bringing you the latest news in the world of research…”

‏אלעד: בעולם המדע יש מגזינים [מוזיקת רקע מסתיימת], ז'ורנלים, כמו שהמדענים אוהבים לקרוא להם, אז יש אותם ויש את מגזין "Nature".

‏[הקלטה, מוזיקת רקע]

Male Speaker: “Every week ‘Nature’ receives around 200 online submissions, that works out to more than 10,000 menuscripts submitted every year…”

‏אלעד: זה מגזין מאוד יוקרתי, מכל האלפים של המאמרים שנשלחים אליו רק כ-8% מתפרסמים. [מוזיקת רקע מסתיימת] זה שיעור מאוד נמוך, וזה מלמד שלהגיע ל-"Nature" זה דבר מאוד קשה. צריך להיות ממש משהו מיוחד כדי להתפרסם שם, ופרסום ב-"Nature" הוא יכול לשנות חיים. זה כמו להיות על השער של ווג או [בציניות] שיעשו עליך פרק ב"אחד ביום". זה ביג דיל. [מוזיקת רקע] פרסום ב-"Nature" יכול להוביל לקביעות או לקידום, למענקי מחקר. זה בטח לא מזיק במרוץ לפרס נובל. ובכל שנה "Nature" מפרסם את מה שנקרא "Nature's 10", עשרת האנשים שהשפיעו השנה על המדע. זו רשימה שמתפרסמת בכל חודש דצמבר, והשנה ברשימה הזו של המגזין היוקרתי, נמצאת יפעת, פרופסור יפעת מרבל ממכון ויצמן למדע.

‏פרופ' מרבל: לא, אין הכנה [מחייכת]. זה מכה כרעם ביום בהיר, זה משמעות אדירה מבחינת הכרה. באמת רשימה שעושה לי כבוד מאוד משמעותי להיות חלק ממנה.

‏אלעד: בתרגום משפת ביולוגים ואימונולוגים פרופסור מרבל מאוד מאוד נרגשת. ככה המדענים נשמעים כשהם מתרגשים, והאמת יש לה את כל הסיבות. זה כבוד עצום להיות חלק מהרשימה הזו, וזה כבוד אפילו יותר מיוחד להתברג לרשימה אחרי שהמחקר שלך, בגדול, היה לחטט בפח אשפה שמסתתר לנו בגוף. אז הפעם אחת מעשרת אנשי המדע המשפיעים של השנה לפי מגזין "Nature" על איך הזבל שנמצא אצלנו בגוף יוכל, אולי, טפו טפו, יום אחד, לעזור לנו להיאבק במחלת הסרטן.

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏פרופ' מרבל: מאז ומתמיד הסתקרנתי מטבע, ממדע, מדברים שאני רואה בחוץ, כ… תהליכים שקורים בטבע. אני זוכרת בגן ששיחקתי עם לכלוא דבורים בחול ולראות איך הן חופרות. אז זה דברים שמאוד מאוד סקרנו אותי, והייתי ממש בתדהמה ונפעמת מדברים שראיתי בטבע.

‏אלעד: אפשר היה לדמיין שנספר כאן סיפור על ילדת פלא, עילוי אקדמי מגיל צעיר. אז לא. פרופסור מרבל סבלה מהפרעת קשב וריכוז. היא לא הצליחה לסיים את לימודי התיכון. זו האמת. זה מה שכתבו עליה ב-"Nature" כשסיפרו את הסיפור שלה. דווקא האתגרים האלה, היא אומרת, הובילו אותה בדיוק למקום שבו היא נמצאת היום - לחקור את החלקים הדחויים, אלו שלכאורה אין בהם שימוש, אלו שהגוף שלנו כבר לא ממש רוצה. אבל לאט לאט, נתחיל מההתחלה. זה נושא שהוא טיפה'לה מורכב אבל אני מבטיח לכם ש… נעבור אותו ביחד.

‏[מוזיקת רקע]

‏הגוף שלנו מלא בתאים ובכל תא מתברר יש פחי אשפה. יש להם כמובן שם מכובד יותר - פרוטאוזום, אבל אנחנו נקרא להם פשוט פחי אשפה, ובהם פרופסור מרבל מתמקדת.

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏פרופ' מרבל: בגדול, פחי האשפה בגוף שלנו נמצאים בכל תאי הגוף, ומעריכים, למרות שזה לא מדידה מדויקת, אבל שהם בערך, בתכולה, מכילים כ-1% מתכולה של תאים בגוף. זאת אומרת שפירוק חלבונים הוא מנגנון מאוד משמעותי ומאוד חשוב שקורה כל הזמן. אתה יכול לחשוב על זה בהיבט של, אתה יודע, עירייה אזרחית ציבורית, זה שאם לא יפנו את הזבל במשך שבוע ימים, ההשלכה של זה תהיה הרסנית, לא רק לריח אלא גם לתפקוד, לתחבורה, ליכולת לעשות דברים ולתפקד. אז אותו דבר בתאים בגוף שלנו, בעצם יש פחי אשפה שאחראים לסילוק חלבונים, בין אם יש להם איזשהו פגם, בין אם סיימו את תפקידם, והתהליך הזה קורה כל הזמן.

‏אלעד: המדע מכיר את פחי האשפה האלה כבר עשרות שנים. הגוף שולח אליהם חלבונים שכבר אין בהם שימוש, והם, החלבונים, נגרסים שם בפחים. תחשבו על הבית שלכם. אם לא היה לכם פח אשפה, אז כל הבית היה מתמלא בזבל. ולכן ידעו החוקרים כבר מזמן שגם בתאים שלנו בגוף, לפחי האשפה יש חשיבות גדולה.

‏פרופ' מרבל: נכון. פח האשפה הוא מאוד חשוב. יש עשרות אלפי כאלה בכל תא בגוף שלנו, והוא מנגנון מרכזי ששומר בעצם על הבאלאנס. אז פחי האשפה האלה, בעצם, הם אחראים על פירוק החלבונים בגוף, שהחלבונים זה בעצם היחידות הפועלות. הן אלה שעושות את הפעילות בכל התאים בתוך הרקמות, ופחי האשפה אחראים לסלק אותם. ובעצם התהליך הזה קורה כל הזמן באופן קבוע, וההפסקה שלו היא משהו שהוא מאוד Toxic, מאוד רעיל לתא. זאת אומרת, הצטברות של חלבונים, בין אם הם תקינים או לא, הצטברות של חלבונים הוא דבר שאנחנו רוצים להימנע ממנו בגוף שלנו.

‏אלעד: אז נדמה לי שעד כאן די ברור. בכל תא בגוף שלנו יש פחי אשפה שאליהם נזרקים חלבונים שכבר אין בהם שימוש. החלבונים האלה נגרסים לחתיכות קטנות, וכאן הגוף שלנו עושה דבר מדהים. הגוף מסתכל על החתיכות הגרוסות. הן נקראות פפטידים. הגוף שלנו בוחן אותן, ואם הוא מזהה בשאריות שבפח ראיות לכך שלתא פלש גורם זר, הוא רץ ומודיע למערכת החיסון שיש בעיה.

‏פרופ' מרבל: נכון. תן לי לתת לך רגע דוגמה כדי שתבין. נגיד שיש תא שהודבק על ידי וירוס. אוקיי? וירוס תקף תא. הוירוס הזה מייצר חלבונים ויראלים. החלבונים האלה הולכים לפירוק. עכשיו בפרוטאוזום עוברים חלבונים שהם מהווירוס. יש את החתיכות שנקראות פפטידים. הפפטידים האלה יודעים להיות מוצגים על פני התא ולאותת למערכת החיסון: "היי, יש כאן משהו זר. זה תא שצריך לתקוף אותו".

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: זו באמת מערכת מדהימה. תחשבו רגע על בלש שחוקר פשע. הוא מגיע לזירה, יש שם גופה, אבל הוא לא מוצא את כלי הרצח. עכשיו, מה הבלש הזה עושה? הוא מחפש בזבל. הוא בודק אם במקרה הפושע זרק לשם את האקדח. אם למדנו משהו אחד מכל סדרות הבלשים בטלוויזיה, זה שהרבה פעמים, דווקא שם בזבל, אפשר יהיה למצוא את ההוכחה שתוביל להרשעה. אז ככה, גם בגוף. מתברר שפח האשפה שלנו יכול לגלות סודות. [מוזיקת רקע מסתיימת]

‏פרופ' מרבל: תדמיין שהייתי מבקשת ממך, וזה דוגמה שאני נותנת הרבה פעמים שאני מסבירה את זה, לשלוח לי תמונה של הבית שלך שבע פעמים בשבוע בשבע בערב. אני אלמד עליך הרבה דברים - אם אתה אוהב טעם מודרני או כפרי, אם זה בכלל חשוב לך, אם יש אומנות על הקירות, צילומים לעומת ציורים, אם יש ילדים ואיזה גילאים. אני אני אדע דברים כלליים עליך אבל אני לא אוכל לדעת, לצורך העניין, איפה אתה בהכרח נמצא, אם נסעת לטייל, אם יש דברים שאתה מסתיר, אם אתה צמחוני, אם אתה אמור להפסיק לעשן וכולי. כי הדברים האלה פשוט לא נמצאים בתמונות של הבית, לא משנה איזה רזולוציה של מצלמה תהיה לי, וכמה טוב אני אראה. ובעצם לפני מספר שנים הבנו שאם נייצר שיטה שתראה לנו, לא לא להסתכל על הבית אלא גם להסתכל בתכולה של פחי האשפה, אנחנו נקבל מימד שאנחנו כרגע לא רואים אותו, ויכול לגלות לנו, בדיוק כמו בעבודה בלשית רגילה, מימד שחושף הרבה מאוד אינפורמציה, שאולי התאים מנסים להסתיר, אולי יש פגמים, עוד דברים שקשורים למחלות, שנגלה בצורה שונה מהסתכלות על הבית. ולכן פיתחנו את הטכנולוגיה.

‏אלעד: הטכנולוגיה זה החידוש שהביאה הפרופסור מרבל. כדי להסביר על איזו טכנולוגיה אנחנו מדברים אז צריך להסביר מה היה המצב קודם. הרי אמרנו, פח האשפה של החלבונים כבר היה דבר מוכר למדע, אבל לא ממש ידעו להגיע ישירות אליו בבדיקות ובמחקרים. פרופסור מרבל רצתה יכולת להסתכל ישירות בתוך הפח, לחטט בפנים בלי הפרעות ובלי רעשי רקע.

‏פרופ' מרבל: [בחיוך] כשאתה רוצה לתת מוטיבציה לסטודנטים לחקור משהו, או סטודנטיות כמובן, אז אתה מנסה להגיד: "הנה בוא נלך לעשות את הדבר הזה, לפתח את הטכנולוגיה הזאת". והתגובה הראשונית הרבה פעמים זה: "לא יכול להיות שמישהו לא עשה את זה קודם". ואז אמרתי להם: "אוקיי אז בוא נבדוק אם מישהו לא עשה את זה קודם". כמובן שאני כבר בדקתי, אבל אתה צריך לשכנע את ה… את מי שלא משוכנע. ואז כשהם חזרו ואמרו שזה לא נעשה קודם, שזה באמת נכון, אז אמרתי: "אוקיי, אז יאללה, בוא נפתח את השיטה הזאת". ואז אמרו לי: "לא, אם זה לא נעשה קודם, זה… כנראה ניסו את זה, וזה נכשל, ולכן זה לא יצליח".

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: כן, הסטודנטים שלה היו סקפטים, ולא רק הם. עד אז החוקרים לא ממש התעניינו בפחי האשפה של החלבונים. המדע כבר חשב שהוא מבין טוב את המנגנון. מבין שהפחים נועדו לשמור על סדר בתאים, להודיע למערכת החיסון מדי פעם שיש בעיות וזהו בגדול. אלא שלפרופסור מרבל הייתה תיאוריה שבתוך פחי האשפה מסתתר הרבה יותר. המנגנון הזה הוא כל כך מתוחכם, הוא כל כך מפותח, שהיא חשבה שלכל הפחות שווה לבדוק אם יש לו אולי עוד שימושים. וזה למרות שבעצמה לא ממש האמינה שתצליח.

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏פרופ' מרבל: בהתחלה לא. זה לקח כמה שנים, ומי שקידמה את זה בעצם לא הייתה סטודנטית אלא מישהי שהיה לה ניסיון בטכנולוגיה הזאת שנקראת מספקטרומטרי. והסיבה לזה הייתה כי זה היה יותר מדי high risk. זאת אומרת, זה לא פרויקט שנותנים לסטודנט, כי אם זה נכשל אז מה אתה עושה עם הדוקטורט? [מחייכת] אז כן, זה לקח כמה שנים. זה היה הרבה מאוד כישלונות ועוד פעם. והיו רגעים [בחיוך] שאני נזכרת בהם עכשיו בחיוך, שהיא הייתה יורדת במדרגות לעוד אנליזה שלא רואים בה שום דבר, ומודיעה לי שהיא מתפטרת. אז אמרתי לה: "הילה, אני אחליט מתי אנחנו מפסיקים לנסות", כי בסוף, כישלון מוגדר בשלב שאתה מפסיק לנסות, נכון? כל עוד אנחנו בדרך לאן שהוא אי אפשר להגדיר את זה כישלון. [מוזיקת רקע] רק כשהחלטת לוותר או להפסיק לנסות, וגם אז, זה לא באמת כישלון, כי אתה לומד על הדרך הרבה מאוד דברים.

‏אלעד: פרופסור מרבל והצוות שלה המשיכו לנסות. הם המשיכו להיות בדרך לאנשהו, ובסוף הם הגיעו. הכישלון הפוטנציאלי שלה הפך להצלחה. וכמו שאומרת הקלישאה: "הזבל של אדם אחד הפך לאוצר של אדם אחר".

‏אבל קודם חסות אחת, וממש מייד חוזרים.

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏[חסות]

‏אלעד: פרופסור יפעת מרבל, ואני מקווה שהיא תסלח לי שאני אומר את זה, היא מצאה את עצמה עם מוטיבציית יתר לחטט באשפה. פחי האשפה שנמצאים אצל כל אחד מאיתנו, בכל תא בגוף, וגורסים בתוכם חלבונים שכבר אין בהם שימוש. הפחים האלה ריתקו אותה. אז אחרי הרבה מאמץ וכנגד כל הסיכויים, היא הובילה צוות שהצליח לעשות את מה שלא נעשה קודם. הם הצליחו לייצר טכנולוגיה שיודעת לבודד את פחי האשפה האלה, יודעת לבדוק מה בדיוק יש בהם בפנים.

‏פרופ' מרבל: נכון. אז בעצם בפרסום הראשון שדיווח על הפיתוח של הטכנולוגיה התפרסם ב-"Nature Biotech" בנובמבר 2018, אנחנו בעצם השווינו בין פחי האשפה לבין הסתכלות על הבית בתאים של חולים שחולים בזאבת, לופוס. וזה הייתה בעצם הפעם הראשונה שהבנו שזה באמת כמו לשים זוג משקפיים אחרים על העיניים שלנו. זאת אומרת שהבנו שכששמים את הזרקור, ובאמת מסתכלים מה נמצא בתוך הפח אשפה, אז יש לנו שם רמזים למה קורה בגלל מצב המחלה, שעוזר לנו לראות בכלל את מצב המחלה בצורה הרבה יותר ברורה.

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: זו הייתה ההוכחה הראשונה שהטכנולוגיה החדשה שלה לא רק עובדת אלא גם יעילה. קבוצה של חולי זאבת עברו בדיקות, וכשהבדיקות כללו תמונת מצב של כל התא, הנבדקים נראו בריאים. אבל כשבדקו בעזרת הטכנולוגיה החדשה רק את פחי האשפה שבתאים, רק אותם, שם זיהו את המחלה, וזה היה רגע גדול. זו הייתה הצלחה אדירה, ואז פרופסור מרבל החליטה להמשיך.

‏פרופ' מרבל: ואז רצינו ללכת למקום שבו היה ידוע שיש תפקיד לתוצרי הפירוק של חלבונים, שזה אמרנו, הדיווח והאיתות למערכת החיסון, והלכנו להסתכל בהקשר של סרטן ריאה.

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏אלעד: בניסוי הזה פרופסור מרבל השוותה שני פחי אשפה משני תאים, אחד שנגוע בסרטן והשני תא בריא. היא גילתה שהחלבונים בפחים נגרסים בצורה אחרת, והיה שם משהו אפילו יותר מעניין, יותר חשוב. בתא הסרטני, השאריות של החלבונים נגרסו בצורה כזו שעקפה את המנגנון שאמור להודיע למערכת החיסון שיש בעיה. כלומר, מבחינת מערכת החיסון בגוף, היא לא זיהתה סכנה, היא לא זיהתה פולש זר. אם נלך לאותה אנלוגיה של זירת פשע, ואקדח שטמון בפח, הסרטן הצליח לקחת את האקדח ולפרק אותו בצורה כזו שהוא כבר בכלל לא נראה כמו אקדח.

‏פרופ' מרבל: ובעצם החתיכות עדיין נגרסות, החלבונים עדיין הולכים לפירוק, אבל הם יוצאים באופי או בצורה שפחות נוחה כדי להביא אותם לתצוגה למערכת החיסון על פני התא. וזה בעצם מנגנון שהסרטן משתמש בו כדי לחמוק ממערכת החיסון.

‏אלעד: עכשיו, גם אם הייתי אומר לכם שכאן נגמר הסיפור, אני מניח שאתם כמוני הייתם אומרים: "וואלה, סחתיין". פרופסור מרבל ייצרה טכנולוגיה חדשה שיודעת לבודד חלק מהתא בגוף שלנו, ודרכו לזהות מחלות בצורה אפקטיבית. אלא שהסיפור לא נגמר, כי החידוש במחקר של פרופסור מרבל הוא לא רק ביכולת לזהות מחלות אלא גם בפוטנציאל לטפל במחלות. וזה קרה כשהמחקר שלה התרחב, כשהיא החליטה לא לחפש סימנים למחלות בפחי האשפה שבגוף, אלא רק להסתכל, להסתכל על חתיכות החלבונים שנגרסו ונזרקו אליהם.

‏פרופ' מרבל: ומה שאמרנו זה: "בוא נסתכל בצורה נאיבית לחלוטין בלי לדעת מה אנחנו מחפשים". לצורך העניין הזה לקחנו את כל האנליזות שעשינו במעבדה, לא משנה באיזה הקשר, סרטן, לא סרטן, מחלה כזו, מחלה אחרת, תאים בריאים, לא משנה איזה רקמות. שמנו את כל החתיכות האלה שזיהינו בתוך פחי האשפה, כרגע בלי פחי אשפה בכלל, רק את החתיכות של החלבונים הגרוסים, ואמרנו בוא נשווה את זה ל-data bases שהם בעצם publicly available, שהם פתוחים למדענים, ונראה האם חלק מהחתיכות האלה ניצפו בעבר.

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: אני הזהרתי שזה יהיה טיפה מורכב. אז אני אשתמש שוב באנלוגיה. פרופסור מרבל הסתכלה בפח האשפה, היא ראתה בו חתיכה של קליפת בננה. אז היא אמרה: "אוקיי, עכשיו ניקח את החתיכה הזו, ונחפש את כל המקרים שבהם נצפתה כבר חתיכה זהה". זה היה אחד התנאים החשובים. החתיכה חייבת להיות 100% זהה. [מוזיקת רקע מסתיימת] בידיים של פרופסור מרבל היו אז המון חתיכות של המון חלבונים גרוסים בכל מיני צורות, בכל מיני דרכים, חתיכות שהיא מצאה בפחי אשפה בתאים שונים. כשהיא ניסתה למצוא חתיכות זהות ממאגרי מידע קיימים, בין אם בבני אדם, בחיות, בצמחים, בחלק מהמקרים היא גילתה שהחתיכות שיש לה ביד יודעות להילחם במחלות.

‏פרופ' מרבל: ואז, מה שראינו זה בעצם היה סיגנל שהרבה מהשאריות שראינו דווחו בעבר, לא בהכרח בבני אדם, אבל דווחו בעבר ככאלה שיכולות לשמש כהגנה מפני חיידקים. וזה, כמובן, הדליק לנו את כל האורות ואמר: "רגע, רגע, רגע, יכול מאוד להיות שעל הדרך של פירוק חלבונים יש בעצם חתיכות שנשמרות בתוכם, ומשתחררות רק כשהחלבון נגרס, והן יכולות לשמש כקו הגנה".

‏אלעד: אם בסוף האזנה אתם תכתבו לי שהבנתם את כל זה אני אהיה מאוד מאושר כי זה באמת מגניב, וזה באמת מאוד חשוב. פרופסור מרבל גילתה שחתיכות החלבון הגרוסות, אלו שהגוף שלנו זרק לפח, יכולות לשמש כעוד שכבת הגנה, כעוד מערכת חיסונית.

‏פרופ' מרבל: ובאמת הראנו את זה, ושם בעצם נפתח העולם שאולי, מעבר לתפקיד הראשון שדיברנו עליו - לשים דגלים למערכת החיסון, יש פה מנגנון בסיסי ביותר שעל ידי פירוק חלבונים אנחנו בעצם מייצרים חתיכות שיש להם תפקיד הגנתי כנגד הדבקה חיידקית באופן ישיר, לפני ששאר מערכת החיסון מגיעה, לפני שתאים אחרים מגיעים כדי לגבות ולתת מענה.

‏אלעד: במילים אחרות, עכשיו, כשאנחנו יודעים שחתיכות גרוסות מסוימות של חלבונים יכולות להילחם בחיידקים, ויושבות אצלנו בגוף בפח אשפה, אפשר לעשות מניפולציה בגוף, אפשר להגביר את הייצור הטבעי שלהן, לספק מערכת הגנה טבעית משודרגת, ואפשר גם, תיאורטית בעתיד, לקחת את החתיכות הגרוסות האלה ולהפוך אותן לתרופה.

‏פרופ' מרבל: [בחיוך] אז נהדר, והחתיכות הגרוסות האלה אפשר בהחלט לייצר אותן חיצונית, בחברה חיצונית, במפעל, והרצפים האלה נקראים Antimicrobial Peptides. ובמאמר באמת הראינו שכשאתה מזריק לגוף של עכבר חתיכות כאלה שהם בעצם אנטימיקרוביאליות שסונתזו בחוץ, ואתה מדביק את העכבר באיזשהיא אינפקציה חמורה שיכולה לגרום למוות שנקרא ספסיס, ההזרקה של החתיכה הזאת הצליחה להגן עליו מפני מוות, ולמנוע נזק נרחב לרקמות. אז זה בהחלט משהו שמציע שנוכל להשתמש בזה כתרופה, וזה בעל חשיבות משמעותית ביותר בתקופה שאנחנו ניצבים עם עמידות לאנטיביוטיקה שהולכת וגוברת בהרבה מאוד מקרים.

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: זו כבר תגלית מרעישה. תגלית בינלאומית, ובאמת, בחודש מרץ פורסם המחקר של פרופסור מרבל ובעולם התרגשו מהידיעה שבגוף האדם של כולנו נמצא בפח אשפה מה שבפוטנציה יכול לשמש כמערכת חיסונית משלימה, כעוד צבא שיילחם בחיידקים.

‏[הקלטה]

BBC news reporter: “So, scientists discovered that a new piece of the immune system which could be a goldmine of potential antibiotics has been discovered. Professor Yifat Merbl from the Weitzmann Institute of Science in Israel, told us how they made this breakthrough”.

Prof. Merbl: “So, as you clearly defined, the Proteozom is the garbage can of the cells, if you will…”

‏[מוזיקת רקע מסתיימת, ההקלטה ממשיכה ברקע]

‏פרופ' מרבל: ובתקופה שזה היה עמוק בתוך המלחמה זה בכלל לא היה מובן מאליו שאנחנו מקבלים כזה סיקור נרחב וחיובי על עשייה ותרומה למדע, ופוטנציאל לאנושות, ממדינת ישראל. אז אני רק גאה ושמחה שהיה לי חלק קטן בלתת את הפרספקטיבה הזאת.

‏אלעד: אז זהו, זו הייתה נקודת אור קטנה בעיצומה של המלחמה, כי גם פרופסור מרבל והמחקר שלה עברו תקופה מאוד לא פשוטה במלחמה. מכון ויצמן, המעבדה שלה, המחקר שבשלב ההוא כבר הסתיים, היו בול המקום שבו פגע טיל מאיראן.

‏פרופ' מרבל: אני גרה במכון ויצמן. בעצם היו שני טילים. אני לא הבנתי שיש… שהטיל הנוסף קיים בכלל. אנחנו ירדנו למקלט עם הילדים, יש לי שלושה ילדים. ובעצם המקלט רעד, אין לנו ממ"ד בבית. וכשעלינו מעל פני הקרקע הבנו שהנזק של ההדף הוא אדיר, וזה היה מהטיל, לא זה שפגע במעבדה שלי, אלא בבניין ל… בכימיה. ואז, בעצם, הלכתי עם כפכפים בשיא הנאיביות, רק כדי לבדוק שהמעבדה לא ניזוקה, כי לא ידעתי שהיו שני טילים ושתי פגיעות ישירות. כשהגעתי לדשא מול בניין וולפסון ואולמן, שזה הבניין, וולפסון זה המעבדה שלי, אז עם החבר'ה של פיקוד העורף עמדתי בתדהמה בחוץ ואמרתי להם: "בוא ניכנס פנימה, ונראה מה קורה בפנים", כי היה ברור ששמה זה האירוע האמיתי. [מוזיקת רקע] ואכן נכנסנו. כל הדלתות של המקררים, הפריזרים, כל מה שצריך לשמור על טמפרטורה קרה היו פתוחות מההדף. ברזים נפתחו מההדף. וככה עם כפכפים בהתחלה נתנו מענה ראשוני לסגור את הכל. ואז כמובן הלכתי הביתה להחליף למשהו יותר ראוי לזירת האירוע [מחייכת], וגם החבר'ה מהמעבדה הצטרפו, ופיזית פינינו את כל הדוגמאות שיכולנו להגיע אליהם. כמובן שלא הכל. יש מקפיאים שבכלל לא היו בהישג יד, אבל מה שיכולנו, בין אם זה מכשירים ובין אם זה דוגמאות, פשוט הוצאנו פיזית מתוך הבניין.

‏אלעד: ההרס האדיר עיכב את המשך המחקר, הוא גם לקח אותו קצת אחורה. יש דברים שעכשיו פרופסור מרבל צריכה להשלים, הכל כדי לחזור למקום שבו הייתה לפני המלחמה. וזה באמת אסון מדעי עולמי שזועק לשמיים, כי פרופסור מרבל חיפשה במקום שבו אף אחד לא הסתכל, היא חיפשה בפחי הזבל שבתוך התאים שלנו. [מוזיקת רקע מסתיימת] היא מצאה שם אוצרות. אוצרות שיכולים לזהות מחלות, ואולי גם לטפל במחלות. ולפרופסור מרבל יש עכשיו שאיפות גדולות. היא מסתכלת קדימה. היא רוצה לקוות שמפחי האשפה ומחתיכות החלבון הגרוסות יכול להגיע מתי שהוא אפילו מענה לסרטן.

‏פרופ' מרבל: בוודאי. אני, לצערי, מכירה לא אחד ולא שניים קרובים. זה מאוד מתסכל לראות את הפער בין ההבנה המדעית שלנו לבין מה אנחנו יכולים לעשות בעולם הרפואה וקלינית. אז כן, אני חולמת על תרופה לסרטן. אין כזה דבר תרופה לסרטן, כי סרטן זה הרבה מאוד סוגים של מחלות. אבל בהחלט לדעת שהייתה לי השפעה על היכולת להאריך חיים או לגרום עוד רגעי נחת לאנשים שסובלים מדברים אקוטיים. [מוזיקת רקע] וזה יכול להיות מחלות אוטואימוניות וזה יכול להיות אלצהיימר וזה יכול להיות סרטן וזה תחומים… שלושתם נחקרים אצלנו במעבדה. ואני מקווה שנצליח להביא בשורה.

‏אלעד: אמן. פרופסור יפעת מרבל. תודה.

‏פרופ' מרבל: תודה לך.

‏אלעד: וזה היה "אחד ביום" של N12. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק תחקיר והפקה: דניאל שחר, שירה אראל, עדי חצרוני והילה פז, על הסאונד יאיר בשן שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.

‏אני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן גם מחר.

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏[חסות]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה