עשרות אלפי מילואימניקים גויסו בשבעה באוקטובר ובימים שבאו אחריו. ברגע אחד הם התנתקו מהבית, מהמשפחה, מהעבודה, מהשגרה ויצאו להילחם ולהגן בדרום ובצפון. גם אצלנו, במערכת אחד ביום, דני נודלמן עלה על מדים. ועכשיו, כמו רבים אחרים, חזר לשגרה של לפני - אבל במציאות של אחרי. אז היום אנחנו עם יומן מיוחד של אזרח, מילואימניק, ושוב אזרח, על שני העולמות האלה והמעבר המורכב ביניהם.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 17/01/2024.
היום יום רביעי, 17 בינואר, ואנחנו אחד ביום מבית N12.
אני אלעד שמחיוף אנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו. סיפור אחד ביום, בכל יום.
עשרות אלפי מילואימניקים גוייסו בשבעה באוקטובר ובימים שבאו אחר כך.
עשרות אלפים שברגע אחד התנתקו מהבית, מהמשפחה, מהעבודה, מהשגרה, ויצאו להילחם ולהגן בדרום ובצפון.
גם אצלנו במערכת 'אחד ביום' כמו בהמון מקומות אחרים יש שניים כאלה, עדי ודני.
הם עלו על מדים בלי לשאול שאלות ונסעו כי היה צריך.
עכשיו עדי, דני ועוד רבים רבים אחרים חזרו, הם חזרו לשגרה של לפני אבל במציאות שהיא זו של אחרי.
ובדיוק על שני העולמות האלה ועל המעבר המורכב ביניהם יספר לנו כאן היום דני נודלמן. ביומן מיוחד של אזרח שהפך למילואימניק ושוב הפך לאזרח.
דני: בשבת כשהתחילו האזעקות בירושלים יצאנו כל פעם לחדר המדרגות אבל אחרי כמה סיבובים כאלה בן התינוק שלנו שהיה אז בן עשרה חודשים התחיל קצת להתחרפן מהסיטואציה אז יצאתי איתו לסיבוב ברחוב עם העגלה בדרך חזרה כשבן כבר היה רגוע פתחתי את הוואטסאפ וראיתי שקיבלתי הודעה.
קראתי אותה והתקשרתי מיד לשירה בת הזוג שלי שחיכתה לי בבית.
דני: מילואים.
שירה: מה?
דני: מילואים.
שירה: באמת?
דני: באמת, לא צוחק.
שירה: אז אני… אוקיי, טוב יאללה בוא.
דני: ביי אהובה.
דני: יצאנו מהר והורדנו את שירה ואת בן אצל ההורים שלה, הם ציידו אותי בחגורת סקוטש עם לוגו של הצופים בזוג מדהים שנשארו לאבא של שירה מחומת מגן בסנדוויצ'ים, בעוגיות במים קרים ויצאתי לדרך.
בדרך צפונה על כביש 6 שמתי לב שכמעט בכל הרכבים שסביבי נוהגים חיילי מילואים שהוקפצו.
רוב הזמן הייתי בשקט לא ממש ידעתי מה לעשות עם השקט הזה והמחשבות אז פשוט התקשרתי לחברים מהצוות.
[הקלטה]:
מה קורה אחי?
מה נסגר אחי? מה זה השטויות האלה?
צוחק. אתה מבין? נו דן, אנחנו, העלינו השערה אחי.
לא.
שאתה קפצת על ההזדמנות ללכת למילואים כדי לא לתת עכשיו פוש נוטיפיקיישלס עכשיו שם ב-N12 על הדרך. אמרת במילואים לפחות אני אנוח.
דני: איפה אתם?
חבר: אנחנו מגיעים עוד כמה דקות, איפה אתה?
דני: בכביש 6 נראה לי ייקח לי 50 דקות משהו כזה.
חבר: בסדר לאט לאט סע בזהירות בלי לחץ.
דני: הבאת לנו את הספר של עמית סגל שנקרא אותו?
בדיעבד זה קצת מוזר לשמוע את עצמי צוחק ברגע שאני יודע שהוא מאוד קשה, גם לי וגם לכל המדינה.
אבל השיחות האלה, הדחקות, הזכירו לי את הדרך שלנו בצוות להתמודד עם כל מה שדפוק. זאת גם הדרך שלנו להגיד אחד לשני איזה חרא אחי, אבל לפחות אנחנו ביחד.
פלוגת המילואים שלי מורכבת בעיקר מיוצאי פלח"ן גולני או גבעתי.
הצוות שלנו הוא הכי ותיק ויש אצלנו גם כמה חבר'ה מהנדסה ומעוד מקומות. יש כמה שעברו אפילו די מזמן את גיל 40, אבל עדיין ממשיכים להתנדב.
ומגרש הבית שלנו הוא הצפון, גבול לבנון.
ואני חייב להודות, גם בשירות הסדיר שלי וגם בעשור של מילואים, אף פעם לא באמת התחברתי לקונספט הזה של להיות חייל.
תמיד עשיתי מה שצריך, אבל תמיד גם רציתי לסיים עם זה כמה שיותר מהר, ולחזור לחיים הרגילים.
אפילו התלבטתי כמה פעמים אם למצוא איזו דרך להשתחרר מהמילואים כבר עכשיו.
והנה, פתאום אני מתגייס שוב לצבא, והפעם בלי תאריך סיום.
כבר בשבעה באוקטובר, משעות הצהריים התחלנו להתאסף כולם בימ"ח.
זה מחסן גדול כזה באמצע שום מקום. מעין האנגר עם גג מפח, שבו מחכה לנו הציוד ליום שנצטרך אותו.
קיבלתי נשק, אפוד, שכפ"ץ ותיק גדול עם ציוד בתוכו, ועברתי למצב המתנה.
ישבנו אחד ליד השני על הרצפה, ותוך כדי צפינו בסרטונים שלא הפסיקו להגיע בטלגרם. והבלאגן הורגש היטב גם אצלנו. כשהגיע הערב, ברגע אחד, פתאום נפלו החשמל והתאורה, וכל העבודה הייתה צריכה להיעצר למשך שעה לפחות.
היו כמה שעות שנתקענו בלי מים, וכשחילקו לנו סוללות לכוונת של הנשק, הן לא עבדו כי הם ישבו יותר מדי זמן במחסנים.
ואז, לקראת תשע בערב הגיעה הפקודה.
כולם לעלות ליישוב בגבול לבנון.
נסיעה לא ארוכה צפונה, אלא מלחמה שהרגשנו שעוד שנייה פורצת.
כשהגענו למקום, העברנו את הלילה בחוץ, בשמירות ובסיורים, והלכנו לישון בשש בבוקר.
בערך שעתיים אחר כך התקשר אלי יואב, חבר שאיתי מהסדיר, והייתה לו שאלה חשובה.
דני: אח שלי…
יואב: מה, אתה ישנת?
דני: כן, כי היינו ערים מלא, אחי.
יואב: אני לא אציק לך יותר מדי, אני מתלבט, אחי. אני מצטרף אליכם היום.
דני: כן, איזה כיף.
יואב: ואני לא יודע מה לעשות עם טולסי, כי אבא שלי אמור לשמור עליו, והוא הוקפץ עכשיו גם למילואים.
יש הרבה אזעקות, יש הרבה כאילו, מה ההתנהלות, אם עכשיו אני עם כלב שם, מה ההתנהלות? יש לי בעיה, איפה הוא יישן? איפה הוא יהיה?
דני: כרגע אין פה שום בעיה, כי אין אזעקות, ואין רעש ממש רגוע פה, יכול להיות מבסוט.
יואב: זהו, אם המצב, מתחילים, זה מה שאני חושב עליו.
דני: כן, זה באמת, אני לא יודע מה להגיד לך, כי… כי קשה לדמיין, אבל אם משהו קורה, זה כן יהיה מסובך
יואב: הבנתי אותך. טוב, אני רגע בודק על חברים במלון.
דני: בסוף יואב השאיר את טולסי אצל אמא שלו, והגיע לבד.
המגורים שלנו היו בתוך מועדון נוער כזה. עם ספות ישנות, קירות צבועים באדום, ושולחן ביליארד גדול באמצע החדר.
בשלב הזה, כל אחד מאיתנו היה עדיין מכונס בתוך עצמו. הרבה מחשבות, מתיחות באוויר, מחכים למלחמה שלא ברור בכלל אם תפרוץ.
התחלנו לפטרל ביישוב, להכיר את הרחובות, את נתיבי החדירה האפשריים.
[הקלטה]: תשע ורבע. חזרה השגרה. עולה שוב לשמירה בשעה אחת וחצי, עד שש בבוקר.
דני: התחלתי לאבד שם את תחושת הזמן. אין ממש הבדל בין לילה ויום.
במרווחים שבין השמירות מנסים לתפוס קצת שינה, אבל תמיד זה לזמן קצר ותמיד עם מדים ונעליים, לפעמים גם עם שכפ"ץ וקסדה.
האיום הראשון היה פצמ"רים, שבגלל המרחק הקצר נופלים לפני שהאזעקה מספיקה לפעול.
האיום השני היה חדירת מחבלים, והשלישי, רחפנים מלבנון.
לילה אחד, כשעליתי לפטרול, בדיוק עבר אחד מעלינו, ופלוגה אחרת שהייתה לידנו ניסתה להפיל אותו בירי. הגענו לחילוף המשמרות באמצע האירוע.
דני: איפה הכוח שאנחנו מחליפים?
[רעש יריות]
היה רחפנים שעברו… מלבנון לישראל.
דני: טוב, יאללה, אתה רוצה ללכת?
חבר: עוד עדכון זה.
חבר: לא, לא, לא.
דני: יאללה, אתה לא יורדים?
חבר: עוד עדכון זה שכשעישנתי סיגריה, ראיתי פה דורבן בגודל של חמור כמעט זרקתי את … כזה לחץ זה היה.
דני: דורבן ישראלי או לבנוני?
חבר: מה זה אומר?
דני: אם הוא אויב או חבר.
חבר: אה, אני לא יודע. בוא'נה, אנחנו על האדים של הדלק גם, כאילו המשימה הזאת, הוא גמר אותנו.
דני: האווירה הייתה מתוחה. באזור שלנו כבר היו אירועים עם נפגעים.
הסמח"ט שלנו, שלא הכרתי, סגן אלוף עלים עבדאללה, נהרג בהיתקלות ממש בהתחלה. אז הרגשנו שזה רק עניין של זמן עד שזה יגיע גם אלינו.
כשחזרתי מאחת השמירות, ניסיתי לברוח קצת, להירדם. אבל רגע אחרי שעצמתי עיניים, פיצוץ מטורף שהרגיש ממש מעלינו העיר אותי.
מפקד: חבר'ה, להיות דרוכים, סופר דרוכים, תדרכו כבר עכשיו, כי יש פה…
שאול: פתאום פצמרו את כל הזה, והיה אזעקה ובומים ויירוטים ונפילות וכל זה.
דני: זה שאול מהצוות שלי. דוקטור לביולוגיה באזרחות, מפקד חוליית חבלה במילואים.
שאול: זה היה מלחיץ, כן? זה היה נורא מלחיץ. שאנשים היו עם כדור בקנה ו… ובטוחים שעכשיו מישהו מגיע לגדר. אז כן, היינו ב-state of mind של… שיש מצב שנמות.
מפקד: מספרי ברזל התפקד!
חיילים: מספרי ברזל התפקד.
שניאור: אז יש אזעקה ואנחנו קפצנו לגדר, אני זוכר ממש איפה עמדתי, ככה מתחת לאיזה סבך של עצים, צמוד לגדר ומחכים ל… בעצם מתצפתים לראות שאף מחבל לא מגיע.
דני: גם שניאור איתנו בצוות. הוא מורה לפיזיקה שבכלל אמור היה להשתחרר מהמילואים לפני חצי שנה, אבל החליט לחתום עוד קצת.
מפקד: חבר'ה, כולם בדקו שזה? שאין להם עצור עם המקפורק? מעולה, כולם על נצור?
סבבה.
אנחנו עכשיו נתפרס לפי כיתות, לזהות תנועות חשודות, נתפרש בשכיבה, כיתה א'
שניאור: אני זוכר גם משהו נורא חזק, משהו אמוני כזה, או חוויה דתית, אולי תקרא לזה.
מתישהו אתה עומד ומתצפת, אבל אוקיי, הם בעצם לא עושים כלום, יושבים ומסתכלים.
אז אמרתי, טוב, נתפלל. מה יהודי עושה כשהוא בצרה, כשהוא בסכנה? מתפלל.
התחלתי להגיד איזה פרק תהילים, ופשוט הרגשתי שזה לא זה. כאילו, זה לא מה שאני אמור לעשות עכשיו.
הרגשתי שכאילו שאני בידיים של הקב"ה, יכול להיות שיקרה לי משהו, עכשיו, או בכלל במלחמה הזאת, ושזה כאילו באיזשהו מקום יותר גבוה מתפילה, המקום הזה של להיות במקום שאני צריך להיות, ולהאמין ולבטוח בזה שאני בידיים של הקב"ה.
באמת לא… הפסקתי את התפילה, והרגשתי משהו מאוד מאוד, כאילו מחובק כזה.
דני: יום רביעי, שעה תשע ועשר דקות. כרגיל, הרעש של המזל"טים באוויר כל הזמן ברקע.
התחושות הקבועות של הדריכות, של הפחד. לא ברור מה יקרה. לא יודעים אם אנחנו בתוך איזה אירוע שהולך להסלים.
בתכלס לא היינו ממש במלחמה. בטח אם משווים את זה לאנשים שלחמו בעזה. זה היה יותר כמו לתפוס קו בגזרה חמה, אבל היו לנו שם כמה רגעים קשוחים, רגעים שממש פחדתי, ברמה שקשה לתפקד.
ואז בהתחלה של המלחמה, לא היו לנו כלים להתמודד עם זה.
הציוד היה על הפנים, לא היה ווסט קרמי, לא היה זמן לאפס את הנשקים, לא היו מכשירי קשר, אז שלחנו הודעות.
אני זוכר את עצמי יושב בין השיחים, ביד אחת מכוון את הנשק לנקודה שממנה יכול להגיע המחבל, וביד השנייה מחזיק את הטלפון, כי זה הקשר היחיד שיש לי עם שאר הצוות.
-מה קורה?
-מה העניינים?
דני: תגיד, יש קצת קולות ירי מכיוון מערב, כאילו די רחוק, אבל תבדוק אם אומרים משהו בקשר.
-אוקיי, יאללה ביי.
מפקד: סגורים לירי, מלבד זיהוי ודאי. להיות סופר זהירים, תפעילו שיקול דעת, תהיו חדים וערניים שם בעמדות, במיוחד בשתי העמדות הדרומיות.
אשרו לי קבלה בלייק על ההקלטה.
דני: גם מבחינת הכשירות האישית וגם כמחלקה, פשוט לא היינו מוכנים עדיין לסיטואציה של מלחמה.
ועם כל זה, הראש שלי היה עסוק יותר בשירה ובן.
דני: היי אהובה.
שירה: היי, רק לוודא שאתה בסדר זה.
דני: כן, בטח.
שירה: יופי, אוהבת אותך.
דני: ביי.
דני: וואי, אכלתי מיליון פיצות עכשיו.
שירה: בלעדיי?
דני: צוחק. יש פה 900 מגשים.
שירה: חם אצלכם?
דני: יש לי תחושת מועקה קטנה בגרון, כאילו אין ספק.
שירה: ממה?
דני: נראה לי מתח כאילו.
שירה: כן.
דני: מהסיכוי שיקרה משהו.
שירה: צריך לפרוק את זה, זה קשה כל הזמן להחזיק את זה.
דני: כאילו אולי עשיתי טעות, את יודעת.
שירה: מה, בלבוא?
דני: לא, אבל כבר שנים, כאילו להמשיך לעשות מילואים ולא לעוף מהדבר הזה. להוציא את עצמי מהמשוואה הזו.
שירה: אבל יש סיבה שאתה עושה את הדבר הזה. אתה שומר על הצפון עכשיו, זה לא שטות, זה אמיתי.
דני: נכון, זה טוב, אבל מצד שני, הייתי יכול, אבל אני לא.
שירה: אני מאמינה במה שאתה עושה, כאילו לי זה מרגיש שאתה עושה משהו נכון וחשוב.
שירה: אני באמת חושבת, אני באמת מרגישה עכשיו איך.
דני: כן, אבל הדבר הכי חשוב בעולם זה בן ואת.
שירה: נכון, אבל אנחנו מוגנים, אם לא היינו מוגנים.
דני: אבל אם יקרה לי משהו, אז זה פוגע בך ובבן.
שירה: לא יקרה לך כלום, כי אתה יודע להילחם, ואני ובן בסדר.
וזה חשוב לשמור על המדינה, כי אנחנו המדינה. כי אם לא יהיה לנו איפה לגור, אנחנו נצטרך ללכת מפה, זה יהיה חרא מאוד. אז זה טוב מה שאתה עושה, אני מאמינה במה שאתה עושה, באמת כן.
דני: טוב.
המחשבות על המשפחה העסיקו אותי כל הזמן.
וזה לא רק אני, חלק גדול מהצוות הוא חבר'ה נשואים, עם משפחות שהשאירו את בנות הזוג שלהם מאחור עם הילדים.
שאול: הקושי הגדול, הקושי הגדול גם בעיניים שלי, כן, לא, לא יודע אם להגיד את זה בצורה אובייקטיבית, אבל בטח בעיניים שלי ובזוגיות שלנו, בתא המשפחתי שלנו, זה לדעתי לה היה הרבה יותר קשה ממה שלי.
דני: זה שוב שאול מהצוות, נשוי באושר למורן ואבא לשלושה.
שאול: כי בסוף אני אם אני חייל אז אני עושה מה שאומרים לעשות אני מגיע אומרים לי תלך לפה אני הולך לפה אומרים לי… זה לא זה כאילו אין לי בחירה.
והיא שנמצאת בעורף, באופן כללי, אנשים שנמצאים בעורף לא רק היא אז הם נמצאים באיזה. סטרס מטורף ממה שקורה והרגשה של חוסר אונים ומאוד רצון לעזור כולם עם רצון לעשות דברים.
אני כאילו צריך את הרצון הזה כי אני עושה אני גייסו אותי אני כאילו הרווחתי אני הנה מישהו אחר בא ואמר לי תהיה בתוך המערכת ואתה מאוד עוזר כי אתה חייל וזה.
אז נראה לי שהרבה יותר קשה להיות בעורף מאשר במילואים כן בעיניים שלי לפחות.
דני: היציאות הראשונות שלנו היו ל-24 שעות, אז מצד אחד זה כיף גדול לקפוץ הביתה להיות עם המשפחה ולנשום קצת אוויר.
אבל מצד שני זה סיפור מורכב. הבית מסתדר כבר בלעדיך, מצאו איזה שיטה כדי לא לקרוס, הצליחו להתייצב קצת ואז אתה מגיח לרגע מוציא את כולם מאיזון ומיד עוזב שוב.
שניאור ואשתו נעמי הורים לארבעה ילדים חוו בדיוק את זה.
שניאור: משהו במבנה של הזוגיות של הבית קצת משתנה פתאום, כן, הבית הוא בלעדיי הוא מתנהל בלעדיי. ואני אורח שיכול טיפה לערער שם את המצב אשתי באיזה אחזקה מסוימת.
ואני מגיע אז היא לא יודעת מה איך לעשות מה לעשות עם עצמה היא צריכה להחזיק או שהיא יכולה לשחרר אבל אם היא תשחרר עוד שני אני אלך והיא צריכה עוד פעם להחזיק.
השיא היה שבאיזשהו שלב בהתחלה לא… למדנו את זה גם ביציאה השנייה או השלישית אשתי אמרה לי 'תשמע אם זה לא יותר מיומיים אז אל תבוא'.
עכשיו היא אמרה לי תשמע, אני היא לא באמת מתכוונת לזה כן תבוא. אבל זה היה קשה אז זה היה לי קשה לשמוע את זה אני זוכר.
דני: ואז כשאתה חוזר לצבא יש עוד בעיה אין כמעט רגע לבד ואין כמעט פרטיות.
אם יצאת מהחדר והכפתור בכיס של החולצה שלך פתוח, שלושה אנשים יעירו לך בתוך כמה שניות.
למה זרקת את הקרטון הזה, למה אתה שופך פה את המים של הטונה, חם מידי לפליז אחי.
יש לפחות שלושה סרטונים או הקלטות שלי נוחר אפילו שאני בכלל לא נוחר.
גם כשאתה במקלחת או בשירותים תמיד יש מישהו שמחכה בחוץ להיכנס אחריך וזה יכול להיות קצת קשוח, אז לפעמים שמירה לבד באה ממש בטוב.
אבל, מצד שני, כל הביחד הזה הוא גם מאוד מאוד כיף ובלעדיו אני חושב שהייתי משתגע.
אתה מרגיש כל הזמן שאתה חלק מאיזה מולקולה וששומרים עליך פעם אחת כשהיה לי יום רע שמעתי את שאול אומר לחבר אחר מהצוות מאחורי הגב שלי. שים לב לנודלמן, נראה לי שעובר עליו משהו. בפעם אחרת באחת השבתות ישבתי לבד בשמירה ופתאום מגיע חבר מהצוות עם מגש עמוס בדברים טובים.
סלט מושקע עם אבוקדו חביתה גבינות פיתות וטחינה, אחר כך גיליתי ששניאור בעצמו פיזר אגוזים למעלה כדי לתת את הטאצ' הסופי.
וככה בשלב מסוים נהיה פחות נורא להיות רחוק מהבית, כי יש משפחה בבית, אבל יש משפחה גם בצבא.
יאיר: זה באמת להיות כל כך הרבה זמן עם כל כך מעט אנשים כי אנחנו לא המון, ובקשר שהוא מאוד אינטימי כי אתה נמצא עם רוב האנשים תהיה איתם במשך שבוע מסוים תהיה עם רוב האנשים כמה שעות באחד על אחד. שזה משהו שהוא לא קורה לי עם אף אחד אף פעם בחיים כאילו אם בזוגיות שלי עם מורן אני יושב איתה כאילו כל יום אנחנו כזה מסיימים את היום אנחנו יושבים לא יודע מה שעה יחד מדברים.
אני יושב עם לא יודע מה עם סטרול שאני לא, זה בן אדם שאני בקושי מכיר 4 שעות כאילו ואני מדבר איתו וזה.
שניאור: אני בכלל אני לא חושב שאי פעם היה איזה שהוא ויכוח על שעות שמירה או למה ההוא עלה ולמה לא מחליפים אותי, להפך, אנשים כל הזמן מאוד מאוד פרגנו.
'עזוב, אני אשמור, עזוב, אני אקום, עזוב, כבר תישאר במיטה, אני כבר אשאר עוד שעה. כל הזמן וזה מדבק, כאילו אתה עושה את זה למישהו אחר, מישהו אחר עושה את זה לך, אז אני מגיע להחליף מישהו בעמדה, במקום ללכת לישון, הוא נשאר איתי איזה שעה שעתיים, יושב ומדבר איתי, כי זה כיף לנו להיות ביחד.
דני: אז למשפחה שבבית המשיך להיות קשה אבל אצלנו בצבא דווקא הדברים התחילו להסתדר קיבלנו ציוד שהיה חסר מהצבא ומתרומות והשלמנו את רוב הפערים שהיו לנו.
הימים הפכו לשבועות שהפכו לחודשים וככל שהזמן עבר, התרגלנו לאט לאט למציאות החדשה שנזרקנו אליה.
אחרי חודשיים כבר היינו לגמרי חיילים שוב. חזרנו לכושר עברנו בהצלחה כמה אימונים קשים החזרנו לעצמנו את הביטחון בנשק, למדנו לעבוד ביחד והכל תיקתק.
אני הרגשתי כבר אחרת לגמרי. אם בהתחלה הייתי זה שאומר לכולם כמה עדיף לנו לקבל משימות פחות מסוכנות אפילו אם זה מרגיש פחות משמעותי אז משהו התחיל להשתנות אצלי בראש.
הרגשתי שאני כבר מסוגל להתמודד עם הכל וגם החברים שלידי ובדיוק אז הודיעו לנו שנגמר יוצאים הביתה והפעם לתקופה ארוכה.
אחרי שחזרתי הביתה נראה שהכל חוזר לשגרה, הלכתי שוב לעבודה, עשיתי קניות בסופר, החלפתי חיתולים, ראיתי קצת טלוויזיה בערב, שגרה. בדיוק לזה חיכיתי.
אבל מדי פעם היו לי גליצ'ים כאלה במוח.
זה קרה למשל כשהלכתי ברחוב עם התיק שלי שיש לו רצועה אחת כמו זאת של הנשק וכשהייתי צריך לעבור במקום צפוף אז העברתי אותו קדימה והצמדתי אותו אליי מיד ימין כמו שאני רגיל לעשות עם התבור.
זה קרה כשלקחתי את הילד שלי לגן, העדפתי לסחוב אותו בידיים מאשר לקחת אותו בעגלה, כי התגעגעתי לתחושה המספקת הזאת שמגיעה אחרי הליכה ארוכה עם וסט וציוד לחימה על הגב.
וזה קרה גם כשהייתי ברכבת, הסתכלתי על חיילים שחזרו מעזה אולי קצת בהיתי וקינאתי בהם, פתאום קלטתי שאני מתגעגע לצבא והרגשתי שזה לא אני, שאלה מחשבות של מישהו אחר, הרגשתי שמשהו השתנה. הגבול הברור הזה שעבר בין האזרח שבי לחייל שבי הטשטש והבנתי שלא רק אצלי, זה ככה ולכן התיישבתי לדבר עם החבר'ה שהיו איתי.
את שניאור תפסתי לשיחה קצת אחרי שהוא חזר ללמד בבית הספר.
אני אשאל אותך שאלה קצת קשה רגע, לפני שנכנסת לכיתה או בלילה כשהלכת לישון לפני, מה הרגשת שאתה רוצה או איזה באסה כאילו הנה זה מתחיל.
שניאור: שאלה טובה מאוד. היה לי סוג של באסה כזאת שזה מתחיל שוב.
יש משהו כי כי באמת היה לי טוב במילואים הרגשתי עם כל הקושי והמרחק מהבית אבל הרגשתי שאני באיזה מלאות באיזה עשייה.
וקצת באסה לחזור לחיים. החיים שלי מאוד טובים אני מאוד אוהב את מה שאני עושה ואת החיים שלי.
אבל זה כן לחזור למשהו שהוא יותר רגיל.
ופתאום לחזור לשגרה, זה יש איזה מן ואקום. מה זהו זה החיים שלי עכשיו?
והמלחמה ממשיכה והחדשות ופתאום הרגשתי שאני קצת עובר לעמדה של צופה, עובר עוד שבוע עוד שבועיים, חוזרים לשגרה, שגרה, כבר אף אחד לא מתלהב מזה שהחייל הגיבור חזר מהחזית. היו קצת דברים שהכבידו עליי קודם שהתנדפו שוב במילואים, במלחמה, אז חזרו להעסיק אותי, אני בוא נגיד, המילואים זה סוג בריחה מצוינת מהמון המון דברים.
דני: אולי המילואים היו בריחה מצוינת, אבל גם החזרה מהם הייתה מעולה. בימים הראשונים יכולתי לעשות מה שבא לי, את כל הסידורים שדחיתי.
סוף סוף זמן איכות עם שירה ועם הילד בלי הלחץ הזה שתכף יגמר האפטר, אבל אחרי שעברו כמה ימים, הרגשתי שאין לי כוח להתחיל מחדש את כל הדברים שהפסקתי.
לא היה לי חשק להיכנס שוב למרדף אחרי הזמן, לנסוע לעבודה, לחזור ממנה, לעשות סידורים, לטפל בעניינים של הבית, לדאוג לעצמי לאוכל, לקבל החלטות.
כשרק לפני רגע הייתי פשוט חייל.
שאול: זה כמו כמו לקפוץ מגשר על רכבת שנוסעת ואתה נוחת עליה אבל אתה תוך שנייה כבר צריך לנחות עליה ולהתחיל למלצר את הקרונות, לא יודע מה זה, כאילו לא קרה כלום.
אז, הרגשתי כזה כן כמו… כמו חייזר בתוך החיים שלי, כמו אורח בתוך החיים שלי.
כאילו נכנסתי למציאות מקבילה של זה אני לובש את הקליפה של ה… את הקליפה של כל האבא של 3 ילדים, בן זוג למורן.
הד ביולוגי בפפטיקום, הבן אדם שאחראי על ההתנהלות הכלכלית של הבית שלי מול הקיבוץ.
כל מיליון דברים, שזה חברים וכאלה דברים ואני, בדיוק כאילו לא עברו 70 משהו יום ואני באותה נקודה שעזבתי אותם. ההרגשה היתה קצת כמו להיות להסתכל על עצמי בחוץ לא יודע איך להגיד את זה.
דני: יש ניכור כזה כשחוזרים ואחת הסיבות שקשה להתנער ממנו היא שבכל רגע אתה עלול להיות מוקפץ שוב.
הגדירו לנו שאנחנו צריכים להיות מוכנים למשימות בתוך שעות מרגע הקריאה.
איך אפשר באמת להתמסר לבית? ואיך הבית יכול להתמסר אליך? גם בנות הזוג הילדים כולם ביחד במצב הלימינלי הזה לא פה ולא שם.
אני אתן לכם דוגמה בשבוע הראשון שלי בבית. שמתי לב ששירה מבקשת ממני כל בוקר לקחת את הילד לגן. במקום להתחלק במשימה כמו שהיינו עושים קודם ואז היה לה וידוי קטן.
הסבירה שהסיבה היא, שהיא לא בטוחה אם אני אהיה כאן בצהריים כשהוא יחזור.
גם התיק שלי שעדיין ארוז למקרה של הקפצה ונשען על הקיר בחדר השינה וכמו מזכרת מידית לאיום הזה שמרחף מעלינו.
שאול: אתה אומר אני באמת חזרתי? אני באמת עכשיו שווה לי כאילו להתאבד על כל הדברים שהשארתי, לבוא לילדים, להגיד להם אל תדאגו, אני אהיה פה חודש בבית.
לא להגיד להם, לא אמרתי להם, וואלה עד ממש עכשיו, כאילו, לא אמרתי להם שכל פעם שאלו אותי לכמה זמן אתה פה, אמרתי להם בינתיים אני פה.
פחדתי שאני אגיד להם, שאתה יודע אני פה בבית והם נורא הם נורא רגישים נורא התגעגעו ואז פתאום אני נעלם להם באמצע.
כל יציאה שהייתה לי הביתה מתחילת המלחמה, דרור הקטנה שלי, הילדה קטנה שלי, שהיא גם מאוד מאוד קשורה אליי.
הייתה אומרת לי אני לא רוצה, שאני… אני לא רוצה שאתה תבוא כשאתה חוזר.
כאילו לא לא רוצה שאני לא רוצה… כי תמיד כשהייתי בא הייתי אומר להם שאני חוזר ביום ראשון היא אומרת לי אני לא רוצה שתבוא כשאתה חוזר, אני רוצה שתבוא ותישאר.
דני: לקראת סוף השיחות שלנו, שאלתי את החברים, איך הם ירגישו אם עכשיו, ברגע זה, תגיע עוד הודעה כמו זאת שקיבלנו בשבעה באוקטובר.
כזאת שקוראת להם לעזוב הכל עכשיו לעלות על מדים ולנסוע צפונה.
דני: מה יהיה אם יקפיצו אותנו, כאילו איך אתה מקבל את זה?
שאול: חרא.
דני: נגיד עכשיו קיבלת הודעה, מה?
שאול: אני אלך כאילו אני אלך כמו שהלכתי בשביעי באוקטובר.
דני: התשובה של שאול לא הפתיעה אותי כי ידעתי שהוא כבר מיצה את העסק אבל שניאור הרגיש קצת אחרת ממנו.
שניאור: וואו, האמת שיש בזה איזה שהוא סוג של שמחה, רוצה לדמיין אותי באיזה שהוא מקום מחכה לחזור להיות חלק מזה. ושוב הקושי שלי זה זה המחשבות על אשתי ועל הילדים.
שאלה של… שלהם זה קשה גם שאני מפספס אותם. מפספס תקופות חשובות הבן שלי יש לו בר מצווה עוד מעט. כל מיני דברים שאני קשור אליהם בחיים שלהם, שיצטרכו להיות בלעדיי.
אבל בסך הכל אני חושב שאני אעלה לאוטו בשמחה גדולה ואכנס לזה מהר.
אני שאלתי את עצמי את השאלה ההפוכה, שהיא הרבה יותר קשה לי, מה קורה אם מודיעים לי, תשמע, החליטו לשחרר אותנו.
במלחמה הזאת כבר, נגיד, במלחמה הזאת כרגע, כבר לא כבר לא נהיה, איך אני ארגיש? נראה לי שאני ארגיש מאוד רע.
דני: כמה ימים אחרי שדיברתי עם שאול ועם שניאור הגיע עדכון מהמ"פ, בסוף לא חוזרים למילואים בפברואר, אלא בהמשך השנה.
אבל בכל מקרה תשאירו את התיק ארוז ותהיו מוכנים להיות בעמדות בתוך שעות אם יקפיצו אתכם.
אז בינתיים חזרנו להיות אזרחים. הורים ל… עובדים ב… אבל קצת אחרת והדלת שמפרידה בין המציאות ההיא למציאות הזאת תישאר פתוחה לעוד כמה חודשים לפחות.
שאול: מעבר לעניין של המלחמה עכשיו אלה לעתיד אז אומרים לך, כן, יהיה עכשיו הרבה ימי מילואים בשנים הקרובות. מה זה אומר? עד שאני אהיה בן 40?
עד שאני אשתחרר מהמילואים, יהיה הרבה ימים כל שנה, אז אין לי, זה עדיין בתוך הכאוס הזה.
דני: היום, חודש אחרי החזרה הביתה, הגליצ'ים נעלמו וגם המחשבות המוזרות.
והזימון החדש נראה רחוק כל כך, שמרגיש כאילו הוא בכלל לא קיים, אבל אם למדתי משהו מהתקופה האחרונה, זה שהכל יכול להשתנות ברגע ומשהו ששאול אמר לי בשיחה שלנו ממשיך להטריד אותי איפשהו במאחורה של הראש.
כדי לחלום על הסוף של התקופה הקשה הזאת צריך לדעת למה לקוות וכרגע פשוט אין לזה תשובה.
שאול: מה תמונת ניצחון, מה, למה אתם מכוונים מה יקרה ביום שאחרי? אתה לא… אתה לא רואה שום סימן למשהו שיכול לתת לך איזה שהיא אחיזה במציאות של היום של אחרי.
אין לי שום דבר לצפות לו אתה מבין, לי אם אין לי בראש בכל הדמיונות שלי מה יכול להיות תמונת ניצחון.
לא תמונת ניצחון צבאית של לכבוש את עזה, או לנצח את חיזבאללה, מה התמונת ניצחון, שאני אומר איפה אני אוכל לשבת, אני ואתה נוכל לשבת ולעשות את השיחה של אחרי המלחמה.
אלעד: זה היה אחד ביום של N12 תודה גדולה לדני נודלמן ולכל מי שהשתתף בפרק תודה גם לשרה שניידר ממרכז משאבים.
אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק חפשו אחד ביום הפודקאסט היומי העורך שלנו הוא רום אטיק.
תחקיר והפקה שירה הראל ועדי חצרוני על הסאונד יאיר בשן שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו אלעד שמחיוף ואנחנו נהיה כאן גם מחר.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comentários