אחד ביום - הישראלים החדשים של הגולן

מאז שהכפרים הדרוזים ברמת הגולן סופחו לישראל במהלך מלחמת ששת הימים, שאלת הזהות שלהם נשארה פתוחה. מצד אחד הם חיו בישראל ויצרו בה קשרים, אבל במקביל נשארו גם מחוברים לסוריה. זה יצר אמביוולנטיות כלפי המדינה, ורבים מהדרוזים בגולן בחרו לא להתאזרח ונשארו "על הגדר". אבל בשנים האחרונות משהו מתחיל להשתנות - נפילת משטר אסד והטבח שביצעו כוחות הממשלה הסורית החדשה בדרוזים שבמחוז א-סווידא, סימנו עבור רבים את הסוף של התקווה לחזור לסוריה. לאט לאט הדרוזים בגולן הופכים למחוברים יותר לישראל, בוחרים להתאזרח ואפילו להתגייס לצה"ל. אז הפעם אנחנו בשיחה עם אשרף, שהפך לאזרח ישראל והתגייס לצבא, ועם ד"ר סלים בריק, מרצה למדעי המדינה באוניברסיטה הפתוחה, בן העדה הדרוזית וחוקר שלה - על הישראלים החדשים של רמת הגולן.

---

‏תאריך עליית הפרק לאוויר: 17/03/2026.

‏[חסות]

‏[מוזיקת פתיחה]

‏אלעד: היום יום שלישי, 17 במרץ, ואנחנו "אחד ביום" מבית N12. אני אלעד שמחיוף, ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו. סיפור ביום, בכל יום.

‏בקצה הצפוני של ישראל, בצ'ופצ'יק ממש, מורדות רכס החרמון, יושב אדם שאחראי לאחת השיחות הכי מרגשות שיצא לי לנהל לאחרונה.

‏אשרף: אז אני נולדתי בישוב עין קיניא, צפון רמת הגולן. ישוב… יחסית קטן, 2,000 נפשות, [מוזיקת רקע] זה כפר דרוזי שיחסית בילדות היה כזה מסורתי שומר, היום הדברים השתנו קצת.

‏אלעד: נקרא לו אשרף לבקשתו, זה לא השם האמיתי שלו, וכשאשרף אומר שהדברים השתנו קצת זה understatement, כי הדברים השתנו המון. אשרף זוכר את הילדות שלו על הגבול הסורי כילדות מאושרת, כילדות לגמרי רגילה.

‏אשרף: לא היה סמארטפונים, לא היה זה, אז… אז גדלנו כמו שצריך [מגחך] יחסית ל… לדור של היום, שיחקתי כדורגל פה ושם ו… התעניינתי במוזיקה, בגיל… בכיתה ה-ו, ואז אבא שלי קנה לי גיטרה ראשונה והתחלתי לנגן ו… ז'אנר של ה-heavy metal וזה [נגינת גיטרה חשמלית] התחלנו להקים להקות ולהופיע פה בצפון, עד שהגעתי לתיכון, ואז התחלתי את הלימודים שלי.

‏אלעד: עם הרבה דברים שהוא סיפר אני יכולתי להזדהות. פחות עם ה-heavy metal, זה לא כל כך הקטע שלי, אבל חוץ מזה נשמעה לי כמו ילדות ישראלית רגילה לחלוטין, מוכרת. [מוזיקת רקע מסתיימת] אלא שלא, כי ביישובים הדרוזים בצפון רמת הגולן ממש לא היו חיים ישראלים רגילים.

‏אשרף: היו דגלי סוריה, בכל יום שקשור לחגים בסוריה, היו מתאספים מרימים את דגלי סוריה, חוגגים, עד לרמה של לצאת בשיירה עם דגלי סוריה וזה. יש חלק גדול מהסביבה שהם מגדירים את עצמם כישראלים, אוקיי? אבל כשהייתי קטן, הייתה בעיה לאנשים בלדבר על זה. כי היו מפחדים מהמיעוט ששולט. [מוזיקת רקע] המיעוט התומך במשטר הסורי, ש… פה הם היו שולטים, והיו מפחידים את האנשים מכל מיני חרמות, מכל מיני דברים כאלה. אז אני כן גדלתי בבית ישראלי, אבל… פשוט היה לנו קשה להזדהות עם הדבר הזה, כי המיעוט הזה, ששולט, הוא היה שולט ברוב, לצערי, והיה מפחיד את האנשים בחרמות ובכל הדברים האלה.

‏אלעד: זו תופעה שהיא ממש לא ייחודית לעין קיניא. ביישובים דרוזים על הגבול עם סוריה התנהלה מערכת יחסים מאוד מתוחה עם ישראל. היו במהלך השנים פרשיות ריגול של דרוזים מהגולן נגד ישראל. רבים מהתושבים סרבו להיות אזרחים, סרבו לשתף פעולה עם מוסדות ישראלים. בעין קיניא, כשהיו בחירות לרשות המקומית ב-2018, 21 תושבים בלבד הצביעו. היתר לא רצו שום קשר עם מערכת בחירות ישראלית. יותר מזה, היו מי שאיימו שאדם שיצביע, כל מי שישתף פעולה עם המדינה, יסבול מחרם ומסנקציות.

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏אשרף: אם מישהו עכשיו מתאזרח, אם הוא מת, אנחנו… אף אחד לא משתתף בהלוויה שלו. אם הוא מתחתן, אף אחד לא הולך לחתונה שלו. אם הוא מת, לא קוברים אותו בבית הקברות של היישוב. אז אה, לא קונים מאצלו, לא מוכרים לו בכלל.

‏אלעד: אז באווירה הזו אשרף גדל. זו הסביבה שבה הוא התעצב. אבל אשרף מצא את עצמו עולה על מסלול אחר.

‏אשרף: כשהתחלתי את הלימודים שלי אחרי התיכון, אז אני התבגרתי, התחלתי לראות את הדברים ש… אחרת. אני גם מתנגד לסוריה, גם לא… לא מעניין אותי מה הולך בסוריה, את המשטר, נפילת המשטר, בכלל לא קשור אליי. ועכשיו אני אספר לך סיפור מעניין מאוד.

‏אלעד: זה באמת סיפור מעניין, אבל תרשו לי להכין את הקרקע רגע לפני. אשרף, בשלב הזה אחרי התיכון. הוא התחיל הכשרה להיות מורה להיסטוריה. זה קרה במקביל למלחמת האזרחים בסוריה, ואשרף הוא חלק מדור של צעירים דרוזים בגולן שחושבים אחרת, הם רואים את הדברים אחרת, גם לגבי סוריה גם לגבי ישראל. ובמקרה שלו, הסיפור המעניין מאוד הוא מה אשרף למד אז כמורה לעתיד, והבין שלא למד כתלמיד בבית הספר.

‏אשרף: אז בספר ההיסטוריה יש פרק על השואה ועל היהודים. ואיך שהבנתי שמורים שהיו לפניי תמיד דילגו על הפרק הזה. אז אמרתי מה פתאום? מה, מדלגים על פרק שמשרד החינוך רוצה, רוצה שאנחנו נלמד. זה רצח עם, זה לא קשור מה ההזדהות שלך. זה, זה דברים שצריכים ללמד. ואז התחלתי ללמד. פתאום, בשנה הראשונה שלי התחלתי ללמד על השואה, על מה עברו היהודים באירופה, מזרח אירופה, על הכל. [מוזיקת רקע] ופתאום בא אליי שייח', ל… לבית הספר ואומר לי, "תקשיב, דיברו על זה שאתה מלמד על היהודים וזה, אנחנו רוצים שתרגע". אמרתי להם "אתם תרגעו. ואם אתם באמת רוצים להדבר אליי, בואו כולכם לבית הספר נשב ביחד. אתם לא שולחים לי מישהו שיגיד לי מה אני מלמד. תבואו כולכם. אם…" סליחה שאני אומר את זה, אתה יכול להוריד את זה מהפודקאסט. "יש לכם את הביצים, בואו שבו איתי. אל תדברו מאחורי הקלעים וזה".

‏ואז אה… הם הבינו שוואלה… אנשים התחילו לדבר. "הוא לא… עכשיו, יש לו ראש על הכתפיים הוא לא סתם מדבר". ואז דממה, אף אחד לא ניגש אליי, אף אחד לא דיבר איתי. [מוזיקת רקע מסתיימת] אני המשכתי בדרך הזאתי. אני התחלתי ללמד על ה… על השואה על ה… המלחמת העצמאות, על מלחמת ששת הימים, התחלתי להראות לתלמידים את האמת, אבל רציתי שהם יהיו ביקורתיים, אני לא באתי לתלמידים, הלכתי להם, אמרתי להם א… "ישראל היא פיקס, סוריה לא בסדר". אני הצגתי את העובדות בשטח, תהיו ביקורתיים, תחשבו, ומה יצא בסוף זה מחשבות שלכם, הרעיונות שלכם.

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: המסלול שאשרף נכנס אליו, ללמוד על ישראל, להבין את הקונטקסט הרחב, לגלות דברים על המקום שהוא כאילו רשמית חלק ממנו, אבל בעצם מנותק ממנו. המסלול הזה הוביל אותו לקבל החלטה שלפני כמה שנים עדיין הייתה מאוד חריגה, מאוד שנויה במחלוקת.

‏אשרף: הגשתי את הבקשה ל… לעשות אזרחות, והיה… לא היה אזרחים בבית הספר, מורים, והייתה… [מוזיקת רקע מסתיימת] אף אחד לא ידע, וכשקיבלתי את האזרחות נכנסתי לחדר מורים אמרתי להם "מה קורה? אני כבר אזרח, אם מישהו רוצה לעשות עליי חרם הוא מוזמן". ואז הייתה דממה בחדר מורים, כאילו… דממה. ואז התחלתי לשמוע את זה "מה אתה צריך את זה?" ולמה וזה, ויש מורה בכלל שאמר לי, "אתם, אלה שעושים אזרחות, אתם מסכנים אותנו, כי אחר כך אנחנו כולנו נהיה אזרחים ואז יקחו את הבנים שלנו לצבא". אמרתי לו "מה, אנחנו נחיה כל החיים אוכלי חינם בצפון? אני לא מבין. הגיע הזמן". ואז… פתאום אחרי איזה חודשיים, יש מורָה שעשתה אזרחות. ועוד… בשנה, אחרי זה בשנה, יש עוד מורה שעשה, פתאום הם… התחילו לצוץ אנשים שרצו באמת, אבל לא היה להם את האומץ.

‏אלעד: אשרף התאזרח, אבל הוא לא עצר שם. אחרי שבעה באוקטובר, או בעקבות שבעה באוקטובר, הוא החליט ללכת עוד צעד גדול קדימה, רחוק יותר מכל מה ששמע כשהיה ילד ונער. בשנות ה-30 לחייו, כשהוא נשוי ועם ילדה, אשרף החליט להתגייס לצה"ל.

‏אשרף: אמרתי לאשתי, "תקשיבי, אני זהו, אני צריך להתגייס. אני רואה שהמדינה במצב לא טוב, ואני צריך לתת יד בזה. אני רוצה להתגייס".

‏אלעד: כשאשרף אמר שדברים השתנו, הוא דיבר בדיוק על זה. על הניתוק, לפעמים ניתוק מלא כעס ואיבה בין קבוצות דרוזים בגולן לבין מדינת ישראל. אם בסך הכל לפני כמה שנים היינו רואים עשרות בודדות של דרוזים מהגולן שהם אזרחים ישראלים, היום יש כבר אלפים, הרבה אלפים. [מוזיקת רקע] זה תהליך שהוביל לחיבור מחדש ולצערנו, בשבוע שעבר ראינו תוצאה טרגית של החיבור הזה. זה קרה בהלוויה של רב סמל מאהר חטאר, ההלוויה הצבאית הראשונה אי פעם במג'דל שמס. זה רגע משמעותי, רגע מאוד לא מובן מאליו, כמו שסיפרה האלמנה של מאהר בראיון ל"כאן תאגיד השידור הישראלי".

‏[הקלטה] יסמין חטאר: "כל העניין הגיוס הוא לא משהו שהוא היה נהוג פה באזור שלנו, אבל הוא החליט להתגייס כי זה באמת, זה דבר שהוא רצה אותו תמיד. המסר שלי זה לקרוא לכולם לצאת ולהתגייס, להתגייס למען המדינה. המדינה הזאת שייכת לנו, אנחנו חלק ממנה. ואם אנחנו לא ניתן, לא יהיה שום קיום למדינה הזאת."

‏[מוזיקת רקע מתגברת]

‏אלעד: אנשים כמו מאהר זכרו לברכה, אנשים כמו אשרף, עם סיפור החיים המרגש שלו, הם מובילים תנועה. הם מחברים את הדרוזים בגולן למדינת ישראל. הם גם עושים הפוך. הם מחברים את המדינה עם הדרוזים בגולן. הם הופכים לחלק ממדינת ישראל. הם מתגייסים לצבא. הם מתאזרחים. הם שמים את הלחץ, את החרמות, את כל מה שגדלו עליו מאחור והופכים לישראלים.

‏אז הפעם, בעזרת אשרף ובעזרת דוקטור סלים בריק, מרצה למדעי המדינה באוניברסיטה הפתוחה, בן העדה הדרוזית וחוקר שלה, אנחנו עם החלק שפחות מדברים עליו במזרח התיכון החדש שקורה סביבנו. הדרוזים הישראלים של רמת הגולן.

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏ד"ר בריק: אני אספר לך אנקדוטה שקרתה לי לפני איזה כמה חודשים, שאני הייתי, התארחתי אצל איזה משפחה מסוימת, והבן שלהם, בן צעיר, בדיוק סיים תיכון, אז הוא אומר "תגיד, אתה יכול לעזור לי להתגייס למשמר הגבול או למשטרה או משהו כזה?" כן, ליד המשפחה. אמרתי לו, "תשמע אני לא יודע. לא בדיוק הכתובת שיכול לעזור בדברים האלה [צוחק קלות] כן, אני יכול מקסימום לתת לך טיפים איך לפנות או למי לפנות". אבל זה לא הנקודה, נקודה שההורים שלו ישבו, והאח הגדול שלו ישב, ואף אחד מהם לא אמר מילה, אף אחד לא הרים גבה, אף אחד לא… כאילו שזה עניין טבעי, וזה דבר מדהים.

‏אלעד: לא לכולם זה ישמע מדהים. יש את מי שיגיד שזה מובן מאליו, אבל מספיק לראות את ההתרגשות על הפנים של דוקטור בריק, כדי להבין עד כמה זה רגע משמעותי. להבין עד כמה הוא רגיל לעשרות שנים שבהן סיטואציה כזו, לא הייתה יכולה לקרות בבית דרוזי בצפון הרחוק.

‏ד"ר בריק: הדרוזים בגולן בעצם צורפו למדינת ישראל בשנת 67', אחרי המלחמה, וסופחו, הלכה למעשה, רק בסוף שנת 1981, ומאז התחיל התהליך של השתלבותם בתוך החברה הישראלית, להבדיל מהדרוזים בגליל ובכרמל, שיש להם קשרים הם היהודים עוד משנות ה-20 של המאה הקודמת, וכמובן השתלבו לחלוטין מאז הקמת המדינה.

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: כשהוחל חוק הגולן ב-1981, ישראל סיפחה את השטח, והמדינה אמרה לדרוזים שם שהם צריכים להפוך לאזרחים, לאזרחים ישראלים. הם סרבו. הדרוזים בגולן ראו את עצמם כסורים לכל דבר. יש להם משפחות שעדיין חיות בסוריה. הם לא ראו את עצמם חלק ממדינת ישראל, הם לא רצו להיות חלק. והעובדה שהמדינה אמרה שמי שלא יוציא תעודת זהות כחולה גם לא יוכל לקבל תעודת לידה לילדים שלו, לא יוכל לקבל רישיון נהיגה, לא יוכל לעבוד בעבודה מוסדרת. אז מבחינת הדרוזים שם זה היה ניסיון כפייה, והם יצאו נגדו להפגנות ומאבק.

‏[הקלטה בערבית - קריאות מפגינים]

‏אלעד: אחוזים בודדים התאזרחו וספגו חרמות וסנקציות בתוך הקהילה. התפתחה בחלק מהיישובים ממש עוינות כלפי ישראל. דוקטור בריק נזכר שהנושא הישראלי הוביל למתיחות גם בתוך החברה הדרוזית. בזמן שהדרוזים בגליל ובכרמל היו חלק מהמדינה, השתלבו בה, התגייסו לצה"ל. הדרוזים בגולן אמרנו, לא רצו אפילו לשמוע על אפשרות כזו.

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏ד"ר בריק: הביקורת לא הייתה על הדרוזים בגליל ובכרמל, אלא פשוט מאוד הביקורת הייתה על מדינת ישראל. כלומר, הם תמיד הסתכלו על הדרוזים בגליל ובכרמל, וראו שבעצם עדיין מתייחסים אליהם באפליה, אפילו אפליה קשה. כלומר, קח בחשבון… נעזוב בצד את כל התמריצים הסימבוליים כמו להצטלם איזה… עם איזה שר, או עם איזה רמטכ"ל, או חייל דרוזי שבעצם מצורף לחיל האוויר, דברים מהסוג הזה. כשאנחנו מגיעים לכפרים הדרוזים אנחנו רואים את עומק האפליה. אנחנו רואים בעיות עמוקות של תשתיות, אנחנו רואים בעיות של תקציבים, אנחנו רואים בעיות חמורות של תעסוקה, של כל הדברים האלה.

‏ואז הם אומרים להם, "אוקיי אז אתם משרתים בצבא, ואתם אזרחים מלאים, אבל אתם לא אזרחים שווים". עכשיו בא גם חוק הלאום ואמר להם אתם בסופו של דבר "אתם נתינים, אתם לא אזרחים שווים ולא תהיו אזרחים שווים". זאת אומרת, זאת הביקורת. היא לא על הדרוזים עצמם, אלא פשוט על זה שהמדינה לא מתייחסת אליהם באופן שווה, ומתעלמת מבעיות היסוד שהם סובלים ממנה.

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: זו מציאות מורכבת, והיא עלתה בכל השיחות שערכנו כאן במהלך השנים האחרונות עם חברים בעדה הדרוזית. השותפות המלאה שלהם בהוויה הישראלית, בצבא, בכוחות הביטחון, אפילו ברעיון הציוני. הם רואים את עצמם חלק בו. אבל במקביל יש שם תחושה של קיפוח, של אפליה, חוק הלאום, למשל. תת משאבים, תת תנאים בישובים שבהם הם חיים.

‏לדרוזים בגולן הייתה מורכבות אחרת, כי ממשלות ישראל ניהלו משא ומתן עם משטר אסד, והאפשרות שיוחזרו חלקים מהגולן הייתה במשך שנים מאוד ריאלית. היו בין הדרוזים שם את מי שהעריכו שאולי יחזרו מתישהו להיות סורים. היו את מי שקיוו שזה יקרה. היו את מי שחששו שאם הם יהפכו לאזרחים ישראלים וישתפו פעולה עם ישראל, אז יפגעו בהם, או יפגעו במשפחות שלהם בסוריה. [מוזיקת רקע מסתיימת] כלומר מעל השאלה הזו של "ישראלים כן או לא" הייתה לדרוזים בגולן עננה שכל הזמן ריחפה מלמעלה.

‏ד"ר בריק: בוודאי. אנחנו מדברים על ממשלת רבין זכרונו לברכה שניהלה משא ומתן עם המשטר הסורי, ואחר כך כמובן נתניהו עם המפה של רון לאודר, ואחר כך ברק. וכל הזמן הם ישבו שם וכססו ציפורניים, ואמרו "מה קורה איתנו? מחר אנחנו נמצא את עצמנו בצד השני, אצל השליט האכזרי, אחד השליטים האכזריים ביותר שאנחנו מכירים". ולכן התהליך הזה היה תמיד תחת חשש מסוים. אתה נמצא במצב של אי ודאות, אתה לא יודע מה העתיד שלך.

‏אלעד: סימני השאלה לגבי העתיד של הדרוזים בגולן נמשכו בעצם עד שנת 2011, עד שפרצה בסוריה מלחמת האזרחים.

‏ד"ר בריק: ומה שהתחיל לקרות בסוריה, התהליכים שהתחילו בסוריה, והאופוזיציה הדרוזית למשטר בסוריה, והיחס לדרוזים שם, התחיל התהליך הזה בעצם בישראל להעמיק יותר והתחיל להיות יותר מעל פני השטח, והתפיסה הפכה להיות קצת שונה ביחס למדינת ישראל, ולא כמו שהיה פעם. עבר כמה תהליכים, למשל, אנחנו מדברים בשנת 2015 יש טבח בדרוזים בסוריה, 2018 עוד פעם טבח בדרוזים בסוריה. משהו מזעזע. זה לא סתם טבח, אלא בצורה הכי קשה והמזעזעת שתוכל לעלות על הדעת. וכל זה מחזק את המגמה שאנחנו נמצאים בישראל, ואנחנו צריכים לראות את העתיד שלנו בישראל.

‏[הקלטה]

President Donald Trump: “In a moment, I will sign a presidential proclamation recognizing Israel’s sovereign right over the Golan Heights. The State of Israel took control of the Golan Heights in 1967 to safeguard its security from external threats.”

‏ד"ר בריק: האישור של טראמפ, או ההכרה של טראמפ בסיפוח רמת הגולן, זה כבר… שינה לגמרי את המגמה הזאתי, וגרם לגרעין הקשה שתמיד החזיק בדעות פרו-סוריות, להיות ממש שולי וחסר השפעה בתוך החברה הדרוזית. וכאשר הקו הכללי שבעצם אנחנו חלק מהמדינה הזאתי, זה הלכה למעשה, ועכשיו איך אנחנו הופכים את זה באמת מבחינה פורמלית, כן, דה-יורה, לחלק ממדינת ישראל. ואז אנחנו מתחילים לראות מתחילת שנות ה-20 [מוזיקת רקע] עלייה משמעותית בתהליכי התאזרחות וגם כן עליה בהשתלבות, גם במערכות הביטחון, כיתות כוננות, משטרה, דברים מהסוג הזה, וגם פה ושם גם חיילים בצה"ל.

‏אלעד: חסות אחת וממש מיד חוזרים.

‏[חסות]

‏אלעד: אחרי עשרות שנים של עוינות, נתק, במקרה הטוב, אדישות מצד דרוזים בגולן למדינת ישראל, עם מלחמת האזרחים בסוריה התחיל שינוי. אם נרצה ממש לדייק, ואנחנו הרי רוצים, להגיד שזו רק המלחמה בסוריה שהובילה לשינוי, לא יהיה לגמרי מדויק. היו גם תהליכים פנימיים בתוך החברה הדרוזית.

‏ד"ר בריק: יש פה שילוב של שני דברים. הדבר הראשון, חל תהליך של ליברליזציה ברמת הגולן, בעיקר במג'דל שמס. ולכן הם מתחילים להבין שסוריה זה לא מדינה שאנשים כמונו יכולים לחיות בה. אנחנו רוצים עולם פתוח, ליברלי, מערבי, כל הדברים האלה. הדבר השני, כמובן, מה שאנחנו חווינו פיזית. זאת אומרת, שאתה מדבר על טבח בחאד'ר או בחרפא, זה שני כפרים שבמרחק פחות משני קילומטר ממג'דל שמס, קו גבול, כן? לפעמים כשתקפו את חאד'ר במהלך מלחמת האזרחים, אנחנו שמענו את זה פיזית בצד השני, כן? אז ככה שהתהליך הזה התחיל ל… להעמיק, שאנחנו מדברים על מדינה דיקטטורית, על משטר אכזרי וגם על משטר שרודף את הדרוזים. בוא… פעם בעבר אולי רצו לטאטא את זה מתחת לשטיח ולא לדבר ב… בסגנון עדתי. אבל עכשיו זה כבר מתחיל להיות ברור לכל, שהמשטר בסוריה בעצם רודף קבוצות מיעוטים. ואחר כך כמובן האופוזיציה האסלאמיסטית הרדיקלית, בעצם הדאעשיסטית שהתחילה להתפתח שם, היא התחילה לרדוף מיעוטים, ועוד פעם הדרוזים מצאו את עצמם, שכנראה המקום היחיד הבטוח לנו זה בעצם בישראל, לא בסוריה.

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: דור חדש של דרוזים בגולן צמח, והוא לא היה כבול לנרטיבים של הדור לפניו. הוא לא ראה בישראל את הדברים הרעים שאמרו עליה, והוא לא ראה בסוריה את הדברים הטובים שאמרו עליה. בטח לא בזמן מלחמת האזרחים, לא בזמן שדרוזים נטבחו שם, לא כשמשטר אסד נפל והאנשים שטבחו בדרוזים קיבלו את השלטון. אם עד אז היינו מוצאים בקושי אזרחים ישראלים בקרב הדרוזים בגולן, בטח לא כאלה שיאמרו בקול רם שהם אזרחים, התהליכים האלה הובילו למציאות חדשה. סניף משרד הפנים הקרוב ביותר לשם, בקצרין, הוא מלא. אם בשנת 2020, 73 דרוזים מהגולן התאזרחו בלבד, בשנת 2025, 3,750 ישראלים חדשים נרשמו שם. הגרף לא רק עולה, הוא מזנק.

‏ד"ר בריק: היום אני יכול לדבר על שליש מהדרוזים ברמת הגולן שהם כבר אזרחים ישראלים באופן מלא. אגב, משרד הפנים גם מסייע בזירוז התהליך הזה, הוא בעצם מקצר תהליכים שזה דבר מצוין, וקו המגמה הזה הולך ומתחזק. אני מקווה שהתהליכים האלה שיווצרו עם הזמן, אגב אני גם עובד על זה בימים אלה, שהתהליכים האלה כן יתחברו לעשייה בכיוון הנכון, במיוחד אחרי הטבח בא-סווידא, אני חושב שהדרוזים בישראל, בעיקר ברמת הגולן, מפנימים את העובדה שהגורם היחיד שעמד לצד הדרוזים מול מעשי טבח הברברים שהיו בא-סווידא, זה בעצם מדינת ישראל וממשלת ישראל.

‏[הקלטה בערבית - קולות ירי ופיצוצים, גבר צועק "אללה אכבר", ואחרים עונים לו "אללה אכבר" וקריאות נוספות]

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: הטבח בא-סווידא ביולי האחרון, אם אתם זוכרים, אנחנו עסקנו בו כאן, ודיברנו עם פארס ללאוי מעוספיא, שהיה חלק מקבוצה של עשרות אולי אפילו מאות שעשו את הדרך הארוכה מהכרמל, מהגליל, הם חצו את הגבול, נכנסו לסוריה והגנו בידיים על הדרוזים שם מפני הג'יהאדיסטים. זה היה עוד רגע שבו החברה הדרוזית בישראל השתנתה. לא רק ביחס של הדרוזים בגולן כלפי המדינה, אלא גם בדינמיקה בתוך העדה הדרוזית בישראל בכלל.

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏ד"ר בריק: קודם כל, בכל זאת יש מתחים בין הדרוזים בכרמל, בין הדרוזים בגליל, בכל… מכל מיני סיבות של מאפיינים חברתיים ואחרים. וזה דבר לא כל כך בריא. היה מן דיסטנס מסוים בין הדרוזים בגולן לבין הדרוזים בישראל, כן, בגליל ובכרמל. ועכשיו הדיסטנס הולך ומצטמצם. דווקא מה שקרה לנו בא-סווידא אני חושב שהוא חיבר הרבה יותר. כי בסופו של דבר אנחנו עדה אחת, אנחנו גם מאמינים, כמו שאתה יודע, בגלגול נשמות, וכולנו, כן? העניין הזה של הסולידריות אצלנו מאוד חזק, ולכן אנחנו רואים תהליכים של התקרבות.

‏עכשיו, גם, יש תרומה מאוד גדולה לדרוזים בישראל גם למה שקורה בסוריה, אנחנו רואים את זה. הלחץ שהם הפעילו על ממשלת ישראל זה גם משהו משמעותי וחשוב. אני לא חושב שהעמדה של ממשלת ישראל נבעה מהלחץ הזה, אבל הלחץ הזה כשלעצמו מראה כמה שאכפת להם ב… ברגע של מבחן, אנחנו באמת מתברר שאנחנו עדה די מגובשת, למרות כל המחלוקות, ואני חושב שככה צריך להיות.

‏אלעד: היו עוד רגעים במהלך המלחמה שבהם אפשר היה להרגיש שינוי.

‏[הקלטה] תא"ל דניאל הגרי: "הערב, באסון חמור וקשה מאוד, נהרגו עשרה ילדים ישראלים וכ-20 נפצעו, בעקבות רקטה שנורתה על ידי ארגון הטרור חיזבאללה ופגעה במגרש כדורגל במרכז מג'דל שמס. ההרוגים כולם ילדים בגילאי 10 עד 20. אנחנו משתתפים בצער המשפחות של ההרוגים ומחבקים את העדה הדרוזית כולה בשעתה הקשה."

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: כשרקטה של חיזבאללה הרגה 12 ילדים במגרש הכדורגל במג'דל שמס. העצב הורגש בכל המדינה. והעדה הדרוזית, היא הרגישה את זה. היא הרגישה שזו טרגדיה כלל ישראלית לאומית. דוקטור בריק סיפר לנו על תמיכה ועל תרומות שהגיעו למג'דל, לא רק מיהודים בישראל אלא יהודים בכל העולם. הייתה תחושה מחודשת של שותפות. פתאום נוצרו חיבורים שלא היו קיימים עד אז. לצערנו, אחד החיבורים האלה הביא גם את החייל ההרוג הראשון במג'דל שמס. וכן, זה שיש חיבור חדש לא אומר שהמחלוקות המוכרות נעלמו.

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏ד"ר בריק: אני רוצה להגיד לך, אני הייתי בלוויה של החייל, אה… הלכתי לנחם אבלים. וכל אלה שישבתי איתם ודיברתי איתם שמה, אה… זאת אומרת, אף אחד לא הייתה לו מילת ביקורת או מילת הסתייגות, להפך לחלוטין, אבל אם שמעתי איזה הסתייגות, אז ההסתייגות הייתה "בוא נראה עכשיו איך מדינת ישראל תתייחס אלינו". והיה במקרה, בחור מחורפיש, אה… אחד הכפרים שמאוד מפורסמים בישראל. ודיברנו על זה שהקימו חלקה צבאית בבית העלמין, ואז הוא אומר "טוב, אתה יודע, אצלנו בחורפיש תמיד היו צוחקים, אומרים 'איפה המדינה מטפחת את היישוב? רק בבית העלמין'. אז אני מקווה שזה לא יקרה למג'דל שמס מה שקורה לנו". אבל ההערה הזאתי היא בעצם אומרת בתוכה הכל. זאת אומרת "אוקיי, אנחנו כדרוזים…", עכשיו אני מדבר בשמו של, של אותו בחור מחורפיש. "אנחנו כדרוזים, נתנו את כל מה שאפשר, ואנחנו עשינו את כל מה שאפשר", אגב, שיעור החללים בבית ג'ן, הכפר של אשתי למשל, אם אתה רוצה להיות קצת אישי, הוא פי שתיים מהממוצע הארצי. אבל אתה נכנס לבית ג'ן, לא יודע אם היית שם, אתה רואה איזה כפר מוזנח, לא מטופח, המדינה מתעלמת מכל הצרכים שלו. זאת אומרת, זו הבעיה המרכזית. הבעיה איך המדינה מתייחסת לאוכלוסיה הזאתי. האם המדינה מסוגלת להתייחס בצורה הוגנת ושוויונית או לא, והמבחן הזה, הם מסתכלים עליו ברמת הגולן ממש בעיניים פקוחות, וזה בעצם הדבר המרכזי, בעצם, שמעסיק את מרביתם היום בכל המה שקשור לסוגיה הזאת.

‏אלעד: יש עוד הרבה מה לשפר. זו מערכת יחסים שצריך לתחזק. אבל הבשורה כאן, היא שיש מערכת יחסים. אני שאלתי את דוקטור בריק אם לדעתו עוד בדור שלנו נזכה לראות את הדרוזים בגולן חלק ממדינת ישראל. חלק מלא מהחובות, מהזכויות, אזרחים תורמים ומשתתפים.

‏ד"ר בריק: למה בדור שלנו? אני חושב שיכול לקרות גם תוך כמה שנים. פשוט מאוד, זה עניין, זה פונקציה של מדיניות. אני חושב שהתהליך הזה צריך להסתיים בזה שהדרוזים בגולן הם אזרחים מלאים במדינת ישראל, בדיוק כמו הדרוזים בגליל ובכרמל, שמוחַל עליהם חוק גיוס חובה, בדיוק כמו הדרוזים, בגליל ובכרמל. ובעצם נאבקים, ואני מקווה גם שמקבלים זכויות מלאות, כמו כל אזרחית ואזרח אחר במדינה.

‏ככה זה צריך להיות, ואני חושב, יש הרבה כוחות בתוך החברה היהודית בישראל שמסכימים עם הדברים שאני אומר, ואני חושב שאפשר גם לרתום אותם לזה. אני מאוד מקווה שהם דווקא הרוב, בניגוד למה שאנחנו אולי חושבים היום, אבל על זה צריך להיאבק. אין מקום בעולם שמיעוטים קיבלו זכויות שלהם בלי מאבק, המאבק צריך להיות אזרחי דמוקרטי ליברלי ואני חושב שככה צריך להיות.

‏אבל במה שקורה בגולן, אני חושב שבהחלט יש שינויים שהם לא פחות מהיסטוריים. אני חושב שהנפילה של אותו החייל בעצם סימלה את הדבר הזה, אבל עוד פעם, אירועים, צריך לקחת אותם בידיים ולטפח אותם ולעבוד עליהם. כי התהליך הזה נמצא במצב של הבשלה. זה תהליך שלדעתי win-win, זה טוב לכל הצדדים, וצריך לקחת אותו בשתי הידיים ו… לקדם אותו. אני מאוד מקווה, גם בעזרת אמצעי תקשורת המרכזיים בישראל, שהתהליך הזה לא ירד מסדר היום ויזכה באמת לתשומת הלב הנדרשת.

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: אז דוקטור בריק אופטימי, כי הוא רואה את התהליכים שקורים בשנים האחרונות. הוא רואה את המספרים. הוא גם רואה את הצעירים, הוא רואה את אשרף.

‏אשרף: אמרתי לאשתי, "תקשיבי, אני זהו, אה, אני צריך להתגייס. אני רואה שהמדינה במצב לא טוב. ואני צריך לתת יד בזה. אני רוצה להתגייס". ואז, התחלתי לבדוק איך זה הולך, איך אני יכול להתגייס? והבנתי שיש הכשרה שעושים של "הלכה למעשה". שזה רובאי 3, מחלקת הגנה. והבנתי שההכשרה הראשונה שתתקיים זה במאי 25', ואז אה, הלכתי להכשרה הזאתי.

‏ושמעתי מלא מלא "מה אתה צריך את זה?", "למה אתה צריך את זה?", "בשביל מה?", "אתה מה, למה להחזיק נשק? למה…", וישבתי עם אבא לפני ה… זה, אמר לי אבא אה… "אתה, אתה סגור עם זה? אתה בטוח שאתה רוצה להיות חייל?" אמרתי לו "כן". צ… צריך את החתימות של ההורים. הוא חתם אבא, אמא חתמה, וסע בשלום.

‏אני לא… אני לא… מרוב ההתרגשות אני לא אצליח לספר את זה. אני לא… הייתה לי התרגשות שיא. כאילו, זה היה חלום ילדות להיות בצבא. אני ב… בגיל 18 כאילו הלכתי ללימודים, ראיתי שאני הכי קטן ב… זה. כולם בני 25, 26, מה קרה? כולם בצבא, כולם בגילי בצבא. מה אני עושה כאן? אז אה… לא, כאילו הייתה לי התקלות שיא. אמרתי, טוב, אני עכשיו לא בן 18, אבל never too late, למה לא לעשות את זה עכשיו?

‏לשים את המדים, זה היה החלק הכי מרגש. הלכנו לבקו"ם… לשים את המדים, לקבל את הציוד הצבאי, את הווסט, את הנשק, להתחיל ללמוד על הנשק, לתפעל את הנשק. להבין איך הולך הצבא, מערכות של הצבא, הייתי חוזר על מדים, גאה בעצמי, נכנס ליישוב. כמובן בהכשרה שהייתה לפני, אלו שהיו הראשונים, היו מורידים את המדים לפני הכניסה ליישוב, לא מסתובבים עם מדים, כי חטפו קשה. [מוזיקת רקע מסתיימת], לא, אני, אני נכנסתי עם מדים, הסתובבתי עם מדים, עשיתי כביסה ותליתי את ה… אשתי תלתה את הבגדים בחוץ, כולם ראו. וכי… אני שלם עם עצמי עם זה, אני לא דפקתי חשבון לאף אחד.

‏אלעד: אשרף התגייס לצבא דרך תוכנית "הלכה למעשה". זו תוכנית שמכשירה חיילים שכבר עברו את גיל הגיוס, גיוס מאוחר לצבא. אשרף לא היה שם הדרוזי היחיד שהגיע מהגולן.

‏אשרף: אז מה שעשו ל… לדרוזים של הגולן, עשו להם הכשרה מיוחדת, שקיצרו את הטירונות, את השלושה חודשים לשלושה שבועות, אבל דחוסים. כאילו… לא היה שעה לנשום, כאילו היינו מ-6 בבוקר עד 10 בלילה, ואז ישנים ואז קמים מוקדם וממשיכים. השבוע הראשון היה, זה… זה להבין מה זה צבא, לעלות על מדים, וזה, יום אחר כך קיבלנו את הנשק, אחר כך הבנו… פירוק את הנשק, את החלקים, התחלנו לרדת למטווחים, לטווח בנשק, לירות קצת, להבין. שבוע אחר כך היה שדאות, היינו שבוע ב… בשטח, אה… בטח אתה זוכר אם היית בצבא. שדאות, ישנו בשטח, הבנו את הלחימה בשטח פתוח. ושבוע האחרון היה לחימה ביישוב, שזה הגנת היישוב, שזה איך נלחמים ביישוב וזה. לא היה יום שם שלא למדתי, לא היה שעה שלא למדתי שם.

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: הקטע הוא לא רק שאשרף עשה טירונות ולצידו עוד דרוזי מהגולן, זה כשלעצמו מאוד מרגש וסימן לשינוי, אבל יש עוד. כי אשרף ראה את השינוי הזה בעיניים גם כשהוא חזר הביתה. הוא ראה איך מתייחסים אליו כשהוא מגיע עם מדי צה"ל. הוא ראה את המקומות שבהם הוא זוכר שהיו דגלי סוריה, ועכשיו פתאום יש שם דגל אחר.

‏אשרף: אנשים התחילו לעשות אזרחות. זה יש מספרים די גבוהים לאזרחים ברמת הגולן. ו… דגלי ישראל אתה יכול… אה… עדיין אין אנשים שתולים את הדגל על הבית שלהם. כאילו לא תולים את הדגל בבית. יש, יש… יש בודדים כן, אבל דגלי ישראל אתה יכול לראות על הרכבים, דגלי ישראל אתה יכול לראות ב… ב… נגיד בבית הספר עכשיו התחילו לתלות דגל ישראל, שפעם לא היה, כן זה מתחיל, השינוי כבר מתחיל.

‏אלעד: וזה היה "אחד ביום" של N12.

‏תודה לדוקטור סלים בריק ותודה לאשרף.

‏אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה שירה אראל, דניאל שחר, הילה פז ועדי חצרוני, ובפעם הראשונה מתן זמיר. על הסאונד יובל ברוסילובסקי, יאיר בשן יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.

‏אני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן גם מחר.

‏[חסות]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה