בשבוע הבא תיפתח אולימפיאדת פריז 2024. יותר מעשרת אלפים ספורטאים ישתתפו בה, אלפי אנשי צוות ורבבות צופים, ובמשך שבועיים וקצת האירוע ישתלט על העיר כולה. זו מסורת שהתחילה עוד לפני הספירה, בוטלה פעמים ספורות והשתנתנה לאורך השנים, אך תמיד הייתה הרבה יותר מרק ספורט. הפעם נספר על תולדות המשחקים, הפוליטיקה ששזורה בה, וכיצד התגבש האירוע החגיגי להיות זה שמכירים היום
תאריך עליית הפרק לאוויר: 17/07/2024.
[חסות]
אלעד: היום יום רביעי, 17 ביולי, ואנחנו "אחד ביום" מבית N12.
[מוזיקה]
אני אלעד שמחיוף ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו, סיפור אחד ביום, בכל יום.
הזיכרון הראשון שלי מהמשחקים הוא מאטלנטה 1996. תתפלאו לשמוע, לא גמר 100 מטר ריצה, לא שחייה, הזיכרון הכי ברור, הכי מוחשי, הכי מלהיב שלי, הוא מגמר הרמת משקולות.
[הקלטה - שידורי האולימפיאדה 1996]
Reporter: “In the late afternoon of Monday July 22nd more than 5,000 spectators filled the weightlifting hall at the “Georgia World Congress Center” to Witness a classic confrontation between two of the strongest men in the world”.
זו הייתה שעת ערב מאוחרת, אולי אפילו לילה, בישראל כלומר. אני הייתי בן 11, ועל המרקע בערוץ 1, שני מרימי משקולות שנותרו אחרונים, התחרו ראש בראש על מדליות הזהב והכסף. היווני, Valerios Leonidis, ומולו הטורקי, הסנסציה בתחום, Naim Süleymanoğlu. האולם בטירוף! מלא עד אפס מקום! חצי ממנו אוהדים עם דגלי טורקיה, החצי השני יוונים. הם קראו זה לצד זה קריאות, הם צעקו, אני ממש זוכר את החשמל עובר מהאולם דרך הטלוויזיה.
[הקלטה - צעקות מתחרים וקהל מריע]
שני הספורטאים התחילו עם 180 קילו, בקלות. הטורקי ביקש בניסיון הבא להעלות עוד חמישה קילו. אם יצליח, ישבור שיא עולם.
[הקלטה - קהל מריע]
וזה קרה. אבל חכו, כי הגיע תורו של לאונידיס. יחד עם המאמן שלו, הם החליטו שהדרך היחידה לניצחון תהיה לנסות משקל על-אנושי. היווני ביקש 187.5 קילו. אם הוא יצליח להניף אותם, ישבור את שיא העולם, שנשבר רגע אחד לפני כן.
[הקלטה - קריאות המאמן וקהל מריע]
הוא עשה את זה, והקהל היה באקסטזה. גם מי שכמוני לא מבין דבר בהרמת משקולות, לא יכול היה לשבת על הכיסא. אבל גם כאן, זה עדיין לא נגמר. סולימנוגלו עלה שוב. ביקש שוב לשבור בעצמו את השיא. הוא ניסה.
[הקלטה - קול הרמת המשקולות וצהלות המאמן והקהל]
והצליח. זו הייתה תחרות שבה נשברו ארבעה שיאי עולם בתוך פחות מחמש דקות. סולימנוגלו זכה במקום הראשון, לאונידיס בשני, ובסוף, כששניהם מותשים, הם התחבקו. "אתה הגדול מכולם", אמר היווני לטורקי. והטורקי ענה לו, "לא, שנינו הגדולים מכולם".
[הקלטה - ברקע קהל צוהל]
Reporter: "I do not believe this. the greatest exhibition of lifting we’ve seen in the olympic games for very many years and done by the greatest lifter”.
עד היום, זו נחשבת לתחרות המשקולות הגדולה בהיסטוריה. עשו עליה סרט דוקו. כשב-2009 סולימנוגלו מת ממחלה, בין הרבים שהגיעו לחלוק לו כבוד אחרון בלוויה, היה גם מרים המשקולות היווני שהתחרה איתו ראש בראש, לאונידיס. זה ללא ספק היה אחד מרגעי הספורט הגדולים ביותר שאני ראיתי, אולי אפילו הגדולים ביותר אי פעם. זה רגע שיכול לקרות רק באולימפיאדה.
אז הפעם אנחנו עם עידו רקובסקי, חוקר ב"מכון לחקר דיפלומטיית ספורט" באוניברסיטת בן גוריון בנגב, והכתב האולימפי של עיתון "הארץ". נהיה עם הפנים לפריז 2024, האולימפיאדה שתיפתח בשבוע הבא, אבל גם עם הפנים אחורה, עם היסטוריה של משחקים אולימפיים שהיו הרבה יותר מרק אירועי ספורט.
יותר מעשרת אלפים ספורטאים השתתפו באולימפיאדה הקרובה. איתם אלפי אנשי צוות ועיתונאים, יהיו גם רבבות צופים. אני הייתי שם בפריז, לפני כמה חודשים, לסיור מקדים בחלק מהאתרים שישמשו את המשחקים. ודבר אחד היה ברור כבר אז: במשך שבועיים וקצת, האולימפיאדה תשתלט על פריז כולה.
עידו: המשחקים האולימפיים הפכו, בעשורים האחרונים, לאירוע… לאירוע הגדול בעולם. מאות מדינות משתתפות, מעל עשרת אלפים ספורטאים מגיעים לעיר אחת. זה הכבדה תחבורתית, כלכלית, סביבתית. זה משהו שלא כל עיר, גם אם היא מעוניינת, היא יכולה לעשות. ופריז היא בהחלט כזו שהיא יכולה מבחינת התשתיות והגב הכלכלי של מדינה חזקה כמו צרפת. אבל אלו לא משחקים רגילים בגלל מה שקורה מסביב בעולם. וגם אם נסתכל אחורה, נראה שלמעשה אין כמעט משחקים שהם רגילים.
אלעד: זו מסורת שהתחילה, לפי ההיסטוריונים, ב-776 לפנה"ס. ולא רק ספורט הוביל ליוזמה הזו, לערוך משחקים.
עידו: יוון הייתה בנויה מערי מדינה, ובאולימפיה התקיימו המשחקים האולימפיים. הרעיון הוא שפעם בארבע שנים נפגשים לחודש של תחרויות ספורט, גם לבדוק את עליונותו הגופנית של האדם, כמובן הגבר, ובתקופה של המשחקים האולימפיים בחודש הזה, חודש אוגוסט, חודש השלום, אין מלחמות בין ערי המדינה ביוון. זה העיקרון המהותי של המשחקים האולימפיים. והרעיון הזה, בעצם, נפסק עם קריסת האימפריה היוונית, והוא חודש בסוף המאה ה-19.
אלעד: ב-1896, באתונה, המשחקים האולימפיים קמו מחדש לתחייה. לפרקים, היה ספק אם המשחקים בכלל יקרו, כי עלויות ההקמה היו מאוד גבוהות, הרבה יותר מהמצופה. אבל בסוף זה קרה, ובאתונה השתתפו 241 ספורטאים, רק גברים אגב, מ-14 מדינות, והם התחרו בשבעה אולמות. ושוב, גם המשחקים האלה, כמו בעת העתיקה, לא היו רק סביב הספורט. גם כאן הבינו שאירוע בינלאומי בסדר גודל כזה יכול לסמל משהו גדול הרבה יותר.
עידו: המאה ה-19, מאה של התגבשות לאומית באירופה, רעיונות חדשים, קידמה, התחדשות, והברון פייר דה קוברטן, מחנך והיסטוריון צרפתי, מציע ב-1892 לחדש את קיומם של אותם משחקים אולימפיים, מתוך עקרון של אופטימיות, אחווה בין לאומים, קידמה, זה היה חלק מהרוח שנשבה באירופה באותה תקופה.
אלעד: אלו היו משחקים שאירגן המעמד העליון והשתתפו בהם בני המעמד העליון. האריסטוקרטיה העשירה שקבעה בין היתר שספורטאי אולימפי יהיה רק כזה שלא מקבל אגורה או סנט או דְּרַכְמָה אחת על העיסוק שלו בספורט.
עידו: נכון, ספורטאים שקיבלו איזושהי משכורת על עיסוק ספורטיבי בענף הספורט, יכול להיות שהם עבדו בחצי משרה במפעל, ושיחקו… למשל, בארצות הברית שיחקו בייסבול תמורת איזשהו סכום קטן, נלקחו מהם ההישגים האולימפיים. כמו למשל, האתלט האמריקאי ג'ים ת'ורפ, שבשטוקהולם 1912 זכה בזהב גם בקרב 5, גם בקרב 10, וזה נלקח ממנו כעבור מספר שנים, לאחר שהתברר שהוא קיבל על שנתיים ששיחק בהם כשחקן בייסבול חצי מקצועני. זה הוחזר לו ב-1983, 30 שנה אחרי מותו, אבל הרעיון היה שהתואר של המשחקים האולימפיים מקורו בעיסוק כספורט כפנאי, ולא בספורט כעבודה מקצוענית. העיקרון הזה נשמר עד היום, כשלמשל, מתאגרפים מקצוענים לא יכולים להשתתף בתחרויות האיגרוף במשחקים האולימפיים, ולכן במידה מסוימת נראה הרבה פחות צופים בתחרויות האיגרוף במשחקים האולימפיים לעומת קרב בין טייסון פיורי לקאנלו אלבארס לצורך העניין.
אלעד: בכל ארבע שנים התחלפה המדינה המארחת והמשחקים האולימפיים הלכו וגדלו. כן, היה קשה אז לחצות את העולם ולהגיע, נניח, לסנט לואיס בארצות הברית ב-1904, רק 12 מדינות השתתפו באולימפיאדה הזאת. אבל פריז, לונדון וסטוקהולם אירחו משחקים שהלכו והפכו לאירוע בינלאומי מרכזי. ב-1916, המשחקים האולימפיים שמסמלים אחווה ושלום בין העמים, בוטלו בפעם הראשונה בגלל מלחמת העולם שהשתוללה. הם היו אמורים להיערך בברלין. זה לקח 20 שנה עד שהאולימפיאדה חזרה לשם, לברלין, למשחקים האולימפיים שלמעשה שינו את הכל.
[הקלטה - ברקע קריאות קהל]
Reporter: “Berlin's great day dawns with the arrival of the Olympic flame at the end of its 2,000-mile journey from Greece. And meanwhile, a packed stadium and flag-draped cheering streets greet Chancellor Hitler on his way to perform the opening ceremony”.
עידו: אין ספק שברלין 36', היטלר מזהה כאן את ההזדמנות, אבל בזכות העוזרים שסביבו הוא מבין שהוא יכול להשתמש במשחקים האולימפיים ככלי לגיטימציה בינלאומית, וגם לצורכי מימוש האידיאולוגיה הנאצית, קרי תורת הגזע, להראות את העליונות של הגזע הארי, מבחינה גופנית, על פני עמים אחרים.
[הקלטה - ברקע קריאות קהל]
Reporter: "Like a modern caesar, he stands on the balcony to receive the salutes of the athletes of 50 nations”.
[הקלטה - היטלר נואם בגרמנית וקהל מריע]
אלעד: בפתיחת המשחקים, לצידו של היטלר, עמד גבלס. יש מי שטוען שהוא האיש ששכנע את הפיהרר שזה דבר טוב לארח את האולימפיאדה, להפוך את המשחקים בברלין תחת המשטר הנאצי לאירוע תעמולה גרנדיוזי, המוני, שונה ממשחקים אולימפיים שנערכו לפני זה. ובעולם הייתה התלבטות, במדינות מסוימות, אם לשתף פעולה, אם להשתתף. האמריקאים, למשל, היו קולות בארצות הברית שאמרו שאסור לקחת חלק במשחקים, בין היתר בגלל שהיטלר רצה לאסור השתתפות של ספורטאים גרמנים יהודים. ובסוף החליטו שם שהדרך להתמודד עם תיאוריית הגזע הארי העליון של היטלר היא בין היתר לנצח אותו על המגרש.
עידו: קודם כל, בזמן אמת, האמריקאים מחליטים כן לשלוח נציגים למשחקים האולימפיים בברלין, ובכך מאשררים את זה שמדובר באירוע לגיטימי וגרמניה היא לגיטימית. גרמניה מצידה, אגב, חשוב לציין, עושה מהלכים. שנה אחרי חקיקת "חוקי נירנברג", היא מסירה כרזות נגד יהודים, היא מנסה להראות איזושהי גרמניה לגיטימית, ובמרכאות כפולות ומכופלות "פתוחה", שמעוניינת להיות ככל העמים.
ואחד השימושים שהיטלר עושה זה לתת לבמאית לני ריפנשטאהל, אחת הבמאיות הגדולות של אותה תקופה ומי שעיצבה הרבה מהזיכרון של אותם משחקים, לצלם סרט. לסרט יקראו "אולימפיה", והיא מלווה ספורטאים בתחרויות שלהם במשחקים האולימפיים בברלין, מראה את העליונות הגופנית של האדם, איך הוא מתגבר על קשיים, את החוזק, את השרירים, מתכתב מאוד עם אותה אידיאולוגיה, אבל גם מבחינה קולנועית היא מביאה המון חידושים. אבל הסרט הזה משמש כתעמולה נאצית לכל דבר. להראות - הנה, אנחנו מדינה טובה, מתפקדת ככל העמים, יותר מזה, אנחנו מדינה מובילה ואנחנו מעצמה.
אלעד: באולימפיאדה הזו, ברלין 36', קרה עוד דבר ששינה את ההיסטוריה של המשחקים האולימפיים. מומחי ספורט יגידו שזה הרגע שבו נולד הסופרסטאר האתלט הראשון. זה שזכה אז בארבע מדליות זהב, זה שנהנה מחסויות ומספונסרים מכותרות בכל העולם, האיש המהיר ביותר ביקום בזמנו - ג'סי אוונס.
עידו: ג'סי אוונס, יליד אלבמה, עובר בגיל תשע עם משפחתו לקליבלנד, נקרא ג'יימס קליבלנד אוונס או JC. המורה בבית הספר שואלת לשמו והוא אומר JC, היא טועה ומתקנת… ורושמת אותו כג'סי, והוא לא רצה לתקן אותה וכך נולדת האגדה שנקראת ג'סי אוונס. בחור צעיר, מהיר מאוד, הכישרון שלו מתגלה די מהר, והוא עובר ללמוד ולהתחרות באוניברסיטת אוהיו. זמן קצר לפני המשחקים, בתחרות מסוימת, הוא שובר כמה שיאי עולם והופך באמת לתקווה אמריקאית במשחקים האולימפיים בברלין, וגם כלפי פנים בארצות הברית יש כאן משמעות של כוכב שחור, אמריקאי, צאצא לבני עבדים. ואותו ג'סי אוונס שמגיע לברלין זוכה בארבע מדליות זהב: ריצה ל-100 מטר, ריצה ל-200 מטר, רביעיית ה… חלק מרביעיית השליחים, 4 כפול 100 מטר ובקפיצה לרוחק.
[הקלטה]
Reporter: “Ohio State's phenomenal Jesse Owens again takes the spotlight as he sprints for the takeoff in the broad jump. It’s his last try and it's gotta be good. Luz Long, a German competitor, hasn't tied but he’s mighty 80 cm space to a new Olympic record of 26 ft 5/8 of an inch, which is practically perfect”.
עידו: האגדה מספרת שהיטלר, שבירך את הספורטאים הגרמנים שהצטיינו באצטדיון האולימפי בברלין, עזב במחאה ולא הסכים לברך את ג'סי אוונס על זכייתו באחת המדליות. כמובן שזו רק אגדה והיטלר לא באמת עשה את זה, אבל למה להרוס סיפור טוב עם עובדות?
אבל הסיפור של ג'סי אוונס, מעבר לחשיבותו בנרטיב האמריקאי, הספורטיבי האמריקאי, החברתי האמריקאי, עבור גרמניה הייתה מדובר… היה מדובר בתקלה מזערית. כלומר, גרמניה מיצבה את עצמה כמעצמה, ואחד כמו ג'סי אוונס, גדול ככל שיש, התוצאות שלו עד היום הם באמת תוצאות מרשימות, הוא לא הפריע לספר את הסיפור הנאצי.
[מוזיקה]
אלעד: חסות אחת וממש מיד חוזרים.
[חסות]
שתי אולימפיאדות, זו של 1940 וזו של 44', בוטלו בגלל מלחמת העולם השנייה. אירוע הספורט הגדול בעולם, שנועד בין היתר לחגוג אחווה ושלום, נבלע בשדות הקרב. אחר כך, 1948, נערכו בלונדון מה שנקראו "משחקי הצנע", אולימפיאדה בצל משבר כלכלי שהביאה איתה המלחמה. אולימפיאדה שלמרות הכל כן הצליחה לייצר סופרסטארית, מי שמוגדרת לא פעם כאישה האתלטית הגדולה של המאה העשרים.
[הקלטה]
Reporter: "They're away, and in slow motion Blankers-Koen moves into the lead. Once more it's a photo finish…”
פאני בלנקרס-קון,"עקרת הבית המעופפת", זה הכינוי שלה. הולנדית בת 30, אמא לשניים, שזכתה באולימפיאדת לונדון בארבע מדליות זהב. אבל עם כל הכבוד ל-"Flying Housewife", האולימפיאדה הזאת תיזכר כראשונה בעידן חדש של אולימפיאדות. עידן שבו המלחמה הקרה, זו שהתנהלה בתרבות, בחלל, בין ארגוני ביון, המלחמה הזו התנהלה בעשורים הבאים, לא פחות, גם במשחקים האולימפיים.
עידו: מכיוון שאי אפשר להעמיד טנק מול טנק, או כמו שקרה במשבר הטילים בקובה, כמעט טיל גרעיני מול טיל גרעיני, אז הרבה יותר קל להסתכל על שחיין סובייטי מול שחיין אמריקאי. על אצן הונגרי מול אצן מערב גרמני, שמיוחס… שמשוייך כמובן למערב.
גם האירועים שקורים במאבק הבין גושי ממש משיקים למשחקים האולימפיים, כמו למשל, דיכוי המרד ההונגרי ב-1956, שקורה ממש סמוך למשחקי מלבורן 56', או דיכוי "האביב של פראג" ב-68', שקורה ממש סמוך למשחקים האולימפיים במקסיקו 68'.
אלעד: ככל שהמלחמה הקרה התחממה, כך גם האופן שבו שתי המעצמות ראו את המשחקים האולימפיים, הלך והשתנה. אחרי אולימפיאדות שבהן המטרה הייתה לנצח את היריב הסובייטי או המערבי, וככה להוכיח את העליונות של הקומוניזם או הקפיטליזם, אחרי כל זה הגיעו משחקים שבהם ההחלטה של שני הצדדים הייתה לא להשתתף. חרם.
עידו: כן, אם ראינו איזשהו עקרון מעניין של - בואו נשתתף במשחקים האולימפיים, בואו נארח את המשחקים האולימפיים כדי לקבל לגיטימציה, אז כאן מופיע הצד השני של המטבע זה… ו… שאומר - בואו לא נשתתף במשחקים כדי להביע איזושהי עמדה ומחאה. והפלישה הסובייטית לאפגניסטן בדצמבר 79' מובילה לכך שארצות הברית, ומדינות רבות במערב, מדובר על 67 ועדים אולימפיים לאומיים, בתוכם גם ארצות הברית כמובן, ישראל, קנדה, דרום קוריאה, יפן, אממ… מחליטות להחרים את משחקי מוסקבה 80'.
[הקלטה]
President Carter: "And I have notified the Olympic Committee that with Soviet invading forces in Afghanistan, neither the American people nor I will support sending an Olympic team to Moscow”.
עידו: ארבע שנים אחר כך, משחקי לוס אנג'לס 1984, הגוש הקומוניסטי, ברית המועצות, מזרח גרמניה, צ'כוסלובקיה, הונגריה, פולין, בולגריה, קובה, מחליטות להחרים באופן הדדי את המשחקים. וכאן כבר עולה השאלה: כמה למשחקים האולימפיים יש משמעות, כשחלק ניכר מהעולם, לא משנה כרגע מאיזה צד, מחליט לא להשתתף בהם? התנועה האולימפית נמצאת פה באיזשהו משבר, משבר שהחל בעולם עם ההתנגשות בין הגושים, ומחלחל עמוק-עמוק לתוך התנועה האולימפית. רצה הגורל, ולקראת סוף שנות ה-80 הגוש הקומוניסטי מתחיל להתפרק, בסיאול 88', בדרום קוריאה, כבר מגיעות משלחות מאותן מדינות. צריך לציין שאז כבר ברית המועצות הייתה הרבה יותר פתוחה לעולם, וגם הגוש המזרחי מתחיל להתפרק ורואים את זה גם בספורט.
אלעד: אבל זה קרה לא רק ברמה המדינתית או גושית. האולימפיאדה הפכה לזירה להבעת מחאות גם ברמה האישית או קבוצתית. המשחקים האולימפיים, הפרופיל התקשורתי הגבוה שלהם, תשומת הלב והעניין הבינלאומי סביבה, הכל הפך, לא פעם, את האולימפיאדה למקום שספורטאים החליטו לדבר בו על נושאים חברתיים. זה קרה, למשל, במקסיקו 68'.
עידו: המאבק לשוויון של שחורים בארצות הברית, מאבק פנים אמריקאי, מגיע גם למשחקים האולימפיים. תקופה משמעותית מאוד למאבק. אנחנו מדברים על כמה חודשים לאחר הרצח של מרטין לותר קינג, זוכים טומי סמית' וג'ון קרלוס, שני אצנים אמריקאים בזהב ובארד, בהתאמה, ב-200 מטר, הם מחליטים להגיע למקסיקו, לתחרות עצמה, עם כפפות שחורות, כדי להביע הזדהות עם המאבק.
[הקלטה]
ABC newscast: “The United States leads the Olympics in medal awards and is just about supreme in the sprint races thanks to men like Tommie Smith and John Carlos. Yesterday, they came in first and third in the 200-meter dash and then stood on the victory platform with bowed heads, wearing black socks and gloves in a racial protest.”
עידו: אבל רצה המקרה וקרלוס שכח את הכפפות שלו ולא הגיע איתם לטקס, ובטקס המדליות יש רק את זוג הכפפות של טומי סמית', מי שזכה בכסף, פיטר נורמן האוסטרלי, מציע שכל אחד יעטה כפפה על יד אחרת, ולכן בעצם במקום ששניהם יניפו את אגרופיהם באוויר, כל אחד מניף אגרוף אחד, ולכן קרלוס מניף, אגב, את יד שמאל כהזדהות עם אותו ארגון "פנתרים שחורים" בארצות הברית.
במובן הזה, למרות שמדובר באירוע פנים אמריקאי, הוא אבן דרך חשובה בשימוש בפודיום, בהענקת המדליות ובספורט בכלל, כפלטפורמה להבעת מחאה. זאת אומרת, 50 שנה, או יותר נכון 60 שנה, לפני אותה כריעת ברך של "Black lives matter" אנחנו רואים מחאה על הבמה הספורטיבית הגדולה בעולם של ספורטאים אמריקאים, שהם הולכים לחוות את מה שג'סי אוונס חווה כשהוא חזר ממשחקי ברלין. כלומר, אני אמריקאי כשאני בחוץ ואני זוכה במדליות ואני מצליח ואמריקה מצליחה, ואז אני בא הביתה ואני אזרח סוג ב'.
אלעד: אז אמרנו כבר כאן - האולימפיאדה היא הרבה יותר מרק אירוע ספורט. ואם עד עכשיו דיברנו על מלחמות שהיו שם ברקע או בעקיפין או הובילו לביטול המשחקים, הגיעה האולימפיאדה של 1972. מתקפת טרור נוראית התרחשה בתוך המתחם. אסון שנחקק, לא רק ב-DNA שלנו, הישראלים, אלא ככתם בשרשרת הארוכה של המשחקים האולימפיים כולם.
[הקלטה]
ITN reporter: "This is an ITN News flash from the Olympic village in Munich, where early this morning armed Palestinians guerrillas raided the sleeping quarters of the Israeli team. The gunmen shot dead 2 Israelis and are now holding 20 athletes and 6 officials as hostages. the guerillas…”
עידו: מינכן 1972, המשחקים האולימפיים הראשונים בגרמניה מאז ברלין 36', הרעיון היה לספר גרמניה אחרת. גרמניה פתוחה, ליברלית, חופשית, שוחרת שלום, וככה גם תוכננו האצטדיונים, המרחבים, הכפר האולימפי, בלי כמעט גדרות, בלי כמעט הפרדה, רוח מאוד אופטימית שהתגבשה בשנות ה-60. לצערנו הרב, מחבלים מארגון "ספטמבר השחור" מנצלים את האבטחה שכמעט לא קיימת, וטובחים ב-11 מחברי המשלחת הישראלית, וה-5 בספטמבר 1972, בעצם ה-5 וה-6 בספטמבר 1972, הופכים לאחד הימים הנוראיים בתולדות מדינת ישראל. את הטראומה שזה קורה על אדמת גרמניה, וכמובן הרשלנות של השלטונות הגרמניים ושל התנועה האולימפית, שכנראה בזמן אמת… לא כנראה, בוודאות בזמן אמת, לא הבינה את גודל האירוע הטראומטי, אירוע של בני ערובה שנרצחים ונטבחים בזמן האירוע שאמור לסמל את השלום העולמי.
ניסיון החילוץ של החטופים נכשל, המשלחת הישראלית מחליטה לעזוב את המשחקים האולימפיים, כמובן שאי אפשר יותר להתחרות. אתלטית צעירה ומוכשרת בשם אסתר רוט-שחמורוב, שהעפילה למקצים המכריעים במאה מטר משוכות, לא תתחרה והיא נאלצת לחזור הביתה ולקבור את המאמן שלה, שהיה כמו אבא שני בשבילה, עמיצור שפירא, שהיה אחד מאותם 11 נרצחים.
אבל התנועה האולימפית די ממשיכה בשלה. יום אחד של הפסקת תחרויות והמשחקים מתחדשים. מה שהוביל לעשורים של דיון, מה היה הצעד הנכון שעל התנועה האולימפית היה לקחת בסיפור הזה. כשבעצם זו הפעם הראשונה שבה סכסוך אתנו-לאומי, בין שני עמים, ואירוע טרור חסר תקדים, נכנסים לתוך, במרכאות, "קודש הקודשים" של התנועה האולימפית. וזה אירוע שהוא היום השחור ביותר עבור התנועה האולימפית וגם עבור הספורט הישראלי.
אלעד: במשך שנים, ובמידה מסוימת עד היום, משפחות חללי הי"א והוועד האולימפיה הישראלי נאבקו לקבל הכרה, אזכור, ציון מינימלי לאסון הנורא. אבל הוועד האולימפיה הבינלאומי התעקש וסירב באופן קבוע.
עידו: כן, הניתוק של בכירי הוועד האולימפי הבינלאומי לאורך השנים בעצם היה רצון של אותם אנשים לשים את הסיפור הזה מאחורה. אין סיבה להזכיר אותו כי הוא מוציא רע את כל המעורבים. יש לציין שגרמניה הכירה בכישלונה הרבה לפני התנועה האולימפית. ב-2012 נולדה יוזמה לקיים דקה דומיה בטקס הפתיחה במשחקי לונדון 2012. באותה שנה הוועד האולימפי הבינלאומי, אז הנשיא ז'אק רוג הבלגי, סירב בנימוס לבקשה, מתוך, שוב, אותו עיקרון של - זה אירוע שאנחנו רוצים לשים מאחור. וכמה שזה מרגיז אותנו בתור ישראלים, אנשים שהיו מעורבים בסיפור הזה לא ויתרו, ועם כניסתו של תומאס באך לתפקיד נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי, הוא נתן את ההבטחה שיהיה אזכור לטבח הספורטאים, ואכן, בטוקיו 2020, בטקס הפתיחה, נשמעה דקה דומיה לזכר קורבנות הפיגועים במשחקים האולימפיים.
[הקלטה]
Olympic ceremony announcer: "We remember those who lost their lives during the Olympic games. One group still hold a strong place in all our memories, and stand for all of those we have lost at the games: The members of the Israeli delegation at the Olympic games, Munich 1972, and for all of us, here at the stadium, we invite you to stand for this moment of silence”.
עידו: זו הייתה אמנם הגדרה כללית, שכללה בתוכה גם את הפיגוע בכפר האולימפי באטלנטה 1996, שבו נהרגו שני אנשים ונפצעו מעל מאה, אבל הייתה פה הכרה של התנועה האולימפית באותו טבח נוראי כלפי ספורטאים ישראלים, וגם זה הישג של הוועד האולימפי בישראל, של האלמנות, של המשפחות, ושלנו כספורט ישראלי.
אלעד: בספטמבר 2022, 50 שנה לטבח, אני נפגשתי עם תומאס באך, נשיא הוועד האולימפי, האיש שהביא איתו הרבה שינויים למשחקים, ובין היתר גם ביחס לאסון הספורטאים במינכן. הוא בעצמו גרמני, סייף, אלוף אולימפי. ב-72' הוא ראה את האסון בטלוויזיה, ובאולימפיאדה הבאה, 76', הוא זוכר איך כמשתתף נדהם מכמות האבטחה. כבכיר בוועד האולימפי הבינלאומי הוא החליט שצריך שינוי, ובשיחה שלנו אז, הוא סיפר איך יזם פגישה עם ועדים אולימפיים של מדינות ערביות כדי להבין מה תהיה מידת ההתנגדות שלהם לאיזשהו טקס שיתן ציון רשמי לטבח.
[הקלטה]:
Thomas Bach: “Yes, I remember very well, and you know that the shock still sends its waves until today. Fellow athletes, fellow olympians, how can this happen? But this is something you…”
Elad: “you took with you”.
Thomas Bach: “yeah yeah, until today…”
אלעד: ובכלל, הסיפור של תומאס באך מעניין. הוא נכנס לתפקיד בעשור האחרון, בתקופה מורכבת, למשחקים האולימפיים. כי אחרי שנות ה-90, ברצלונה ואטלנטה, משחקים שהתאפיינו בחגיגיות סביב נפילת ברית המועצות, סוף היריבות הסובייטית-אמריקאית שליוותה את המשחקים, התמקדות סוף-סוף בספורט. אחרי כל זה הגיעה תקופה לא פשוטה.
היו חשדות לשחיתות בבחירת הערים המארחות, ובכלל, מיעוט של מדינות בכלל הסכימו לקחת על עצמן פרויקט יקר כזה, שלא פעם לא מחזיר את עצמו כלכלית. הייתה גם תחושת מיאוס מסוימת. ניתוק בין הקהל, בטח הצעיר, לענפי ספורט שאולי היו פופולריים באולימפיאדה של 700 לפני הספירה. אבל היום, אני אומר את זה בעדינות, פופולריים פחות. במילים אחרות, אני לא מכיר אף ילד שחולם היום להיות זורק דיסקוס.
עידו: כן, כמו כל מוצר, הוא חייב להתחדש וחייב למתג את עצמו מחדש, אז גם המשחקים האולימפיים צריכים למתג את עצמם כמוצר פופולרי עבור הצעירים. הרעיון היה להביא ענפים כמו סקייטבורד, כמו כדורסל שלוש על שלוש, טיפוס, ברייקדאנס, שיכנס בפריז. הרעיון היה לאט-לאט להביא ענפים חדשים, לשלב יותר ספורטאים, מכמה שיותר מדינות, וכמובן, שוויון מגדרי. וכל הרעיון הזה היה ניסיון להתאים את המשחקים האולימפיים לצייטגייסט. והצייטגייסט הוא העולם שאנחנו חיים בו - עולם שכמה שיותר לדבר אל הדור הצעיר, כי מתוך ההבנה שהוא צריך בסוף להיות הספורטאים של המחר.
אלעד: אולימפיאדת טוקיו 2020 הייתה אמורה להיות האירוע הזה שיחבר קהלים חדשים. אירוע חגיגי וגדול, עולמי. אלא שבפעם הרביעית בתולדותיה, ובפעם הראשונה שלא בגלל מלחמה, האולימפיאדה לא נערכה במועד.
עידו: כן, מדהים מה משק כנפי עטלף יכול לעשות. המשחקים האולימפיים בטוקיו 2020, השם נשאר ונשמר מסיבות של מיתוג, נדחים בגלל מגפת הקורונה. לא רק זה, הם מתקיימים באיחור של שנה וללא קהל ביציעים, עם מסכות כמעט בכל מקום, בדיקות, מטושים, מדידת חום, בועות, כל מה שהדחקנו יפה מאוד, היה קיים אז, ובעצם המשחקים האלה היו סגורים. הם היו נהדרים עבור עיתונאים שהיו שמה ומספרים, באמת, על חוויה אדירה של קרבה, אבל היה חסר קהל.
אלעד: וכשלוקחים את זה בחשבון, את הדעיכה המסוימת בחיבור לקהל, את המשחקים האולימפיים בטוקיו שנערכו באיחור ובעיקר בריחוק חברתי, בלי קהל, אז אפשר להבין למה בוועד האולימפי מאוד-מאוד מחכים לאולימפיאדה הזו, בפריז. מאוד בונים עליה, יש סביבה המון ציפיות.
עידו: פריז 2024 סומנה, לא רק על ידי צרפת, המארגנים, עיריית פריז, אלא גם על ידי התנועה האולימפית, כחזרה למסלול, ככניסה לעידן החדש שהוא רצה להנחיל כבר בטוקיו. אבל, כמו כל דבר, האדם מתכנן תוכניות ואלוהים צוחק. העולם נכנס למשבר אדיר, גם אחרי הקורונה, אבל בעיקר עקב המלחמה באוקראינה, הפלישה הרוסית לאוקראינה, ואירועים גלובליים אחרים, כמו משבר בטאיוואן, וכמובן, המלחמה שלנו כאן, שזה לצד משברים פנימיים שקורים בתוך צרפת. אני יכול לומר, שבראייה היסטורית, לפני כל משחקים אולימפיים, לפני כל גביעי העולם, אפילו לפני כל יורו, יש כל הזמן דיווחים על - זה בסכנה וזה בסכנת ביטול ופה מאיימים ככה, אבל כאן זה באמת מרגיש אחרת כי נדמה שהעולם על סף נקודת רתיחה, ונקודת הרתיחה הזאת היא לא הזמן הכי טוב לקיים בו משחקים אולימפיים.
אלעד: אז כן, היה תכנון שהפעם האולימפיאדה תהיה אינטראקטיבית. מה שנקרא "hands on". הספורטאים יהיו קרובים לקהל, יהיו המון אירועים ציבוריים, תחושה של חיבור שאבדה במהלך השנים. אבל מה לעשות? חוסר היציבות בעולם, ובייחוד איומים ביטחוניים בגלל המלחמה שלנו, יהפכו את האולימפיאדה בפריז כנראה למאובטחת ביותר אי פעם. וגם הפעם, לא רק על ספורט ידברו שם. כבר יש את מי, שלמשל, דורש שישראל, שזכתה עד כה ב-13 מדליות, תורחק מהמשחקים.
עידו: כן, כמו כל אירוע בינלאומי שישראל משתתפת בו, ביתר שאת מאז פרוץ המלחמה, ישראל הופכת למטרה. דגל ישראל מעורר עבור שונאינו בעולם סנטימנט שלילי, ועל כן נעשה ניסיון גם בשדה הספורטיבי, שהוא שדה דיפלומטי לכל דבר, ניסיון לפגוע ולהדיר את ישראל, כמובן באמצעים חוקיים ודיפלומטיים, אבל גם נעשים איומים על ספורטאים ישראלים ברחבי העולם, בניסיון להלך אימים על ישראלים. התנועה האולימפית, בעקבות כל המצב הזה, היא החילה את מה שמכונה rule 50, סעיף 50 באמנת הספורטאים, שבמסגרתו הוועד אוסר על ספורטאים להביע איזושהי מחאה או עמדה פוליטית במגרש, כלומר, בתחרויות עצמן, בכפר האולימפי, בטקסי המדליות, בפודיום, כמו שאנחנו זוכרים את מקרה הכפפות מ-68', וטקס הפתיחה, סיום וטקסים רשמיים אחרים.
כלומר, הציפייה שספורטאים לא ינקטו עמדה פוליטית, לגבי כל נושא פוליטי באירועים האלה, היא דרישה שהספורטאים נאלצים לעמוד בה, ולכן, אם נראה מחאות כנגד ישראל או לצורך העניין, הבעת עמדה של ספורטאים ישראלים, זה יקרה לא בהכרח במסגרות הללו. בסוף, השתתפות של ספורטאים ישראלים בתחרויות ספורט ברחבי העולם, ובוודאי ובוודאי במשחקים האולימפיים, יש לה גם משמעות מעבר לספורט. והמשמעות הזאת, כמו שסקרנו לאורך כל ההיסטוריה, היא משמעות של - אנחנו כאן ואנחנו משתתפים, אנחנו יכולים לקבל ביקורת, אבל אנחנו חלק מהמשחק.
[מוזיקה]
אלעד: עידו רקובסקי, תודה, ונתראה בפריז, בתקווה שנוכל לדבר רק על ספורט.
עידו: תודה, אלעד.
אלעד: וזה היה "אחד ביום" של N12, אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי".
העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה שירה אראל, דניאל שחר, עדי חצרוני ודני נודלמן. על הסאונד יאיר בשן, שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.
אני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן גם מחר.
[חסות]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments