ב-7 באוקטובר מאות משפחות איבדו את יקיריהן, והזדקקו לעזרה כדי למצוא מילות פרידה בתוך הכאב. טל מילר, תסריטאי, מרצה לתסריטאות וכותב נאומים, התגייס למשימה. הוא מצא את עצמו נכנס לחדרי החדרים ולקשרים האינטימיים של משפחות, כדי לעזור להן לכתוב הספד ולספר את סיפורן ואת סיפורו של מי שאבד. הפעם, אנחנו עם טל שמספר על המעבר מכתיבה עבור אנשי ציבור ופוליטיקאים לכתיבה עבור משפחות שכולות, על איך כותבים הספד לאדם שכלל לא הכרת ועל האתגרים הרגשיים שכרוכים בכתיבת הספדים בתוך מציאות של מלחמה.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 17/09/2024.
[חסות]
אלעד: היום יום שלישי, 17 בספטמבר, ואנחנו "אחד ביום", מבית N12. אני אלעד שמחיוף ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו, סיפור אחד ביום, בכל יום.
טל: אני אספר סיפור שאני לא יודע אם הוא רלוונטי, אבל אחד ההספדים הראשונים שכתבתי… אני עבדתי תקופה ב"בלייזר" ככתב, והייתי בניו יורק ונסעתי לראיין מישהו שהוא היה המנהיג לשעבר של ה"קוּ קְלוּקְס קְלָאן". אדם נעים הליכות בשם דון בלאק, ומדובר ללא ספק באחד האנשים הכי מבחילים שאני אזכה לפגוש.
אלעד: טל מילר היה אז, כשפגש את אחד האנשים הכי מבחילים שיזכה לפגוש, הוא היה עיתונאי בתחילת דרכו. הוא הגיע לראיון הזה, שהסתיים, כמו שראיונות לא פעם מסתיימים, בסמול טוק. טל סיפר לאותו דון בלאק שהוא גם כותב נאומים מקצועי, וזה שלח את המפגש בין שניהם למקום מאוד לא צפוי.
טל: הוא אמר, "איזה קטע, בדיוק אמא שלי נפטרה ואני התלבטתי מה לכתוב". ומצאתי את עצמי מדבר עם דון בלאק, מנהיג ה"קו קלוקס קלאן" על אמא שלו. ולשמחתי, זמן קצר לפני זה עברתי פרידה שנורא כאבה לי, וזרקתי לו כל מיני דברים שהרגישו לי נורא קלישאות כזה, "הו, האדמה רועדת והקירות נופלים", כזה דברים מאוד קלישאתיים של פרידה, והוא נורא אהב את זה. כזה, אמרתי לו, "תשמע, זה מרגיש שהקירות הם כמו פסנתר שמתקפל עליך", והוא כזה, "Yeah it's good, it's good, piano".
אלעד: בלי כוונה, הרגע הזה הפך לאחד ההספדים הראשונים שטל, סוג-של, כתב, כי הוא אמנם כותב נאומים, הוא תסריטאי, הוא מרצה לתסריטאות, זה ה-day job שלו, אבל מאז כתיבת הספדים הפכה עבורו לעוד עיסוק. זה עיסוק שהלך והתפתח, מיומנות שטל הלך ושכלל, טכניקה שהוא התמחה בה ואפילו חוויה שמלווה ומעצבת אותו. וכך, אחרי 7 באוקטובר, טל התחיל לקבל פניות, עשרות פניות, מאנשים שאיבדו את יקיריהם במתקפת הטרור של חמאס. אנשים שביקשו ממנו עזרה, להנציח ולכבד את החללים, בכמה משפטים כתובים.
[מוזיקה ברקע]
טל: אתה מצאת את עצמך פתאום מנהל שיחה, שבה אתה הבאת את העולם שלך לבן אדם שחיפש מילים וזה התחבר. אז לפעמים זה קורה. לפעמים אתה צריך לגייס איזה כאב שלך או משהו אישי שקורה לך בשביל להצליח לעזור למישהו אחר. והרבה פעמים פשוט הכאב שלו נשאר איתך ולאט לאט זה משפיע. לאט לאט אתה… אתה מסתכל במראה ואתה אומר, "אוקיי, אולי הם צודקים, אולי זה לא היה זמן טוב לעזוב את הפסיכולוג". זה משפיע, יש לזה השפעה.
אלעד: אז הפעם אנחנו עם טל מילר, שבמלחמת "חרבות ברזל" מצא את עצמו מגויס אזרחית ואישית למשימה בלתי שגרתית, לכתוב הספדים.
טל: אני בגיל 17 הבנתי שאני צריך למצוא דרך להגיע לשירות צבאי סביר, כי הייתה לי פריצת דיסק ופרופיל 45, ולא התקבלתי לגלי צה"ל או דובר צה"ל. אבל התגלגלתי לתפקיד בלשכת הרמטכ"ל, שבעצם אחראי על כתיבת הנאומים של הרמטכ"ל.
אלעד: מודה, לא ידעתי שיש את מי ששירת בצבא ככותב נאומים, אבל טל מילר הוא אחד כזה. במקרה שלו היה חלק מצוות כותבי הנאומים של הרמטכ"ל דאז, גבי אשכנזי. אשכנזי כתב לא מעט מהנאומים שלו בעצמו, אבל בפעמים שבהן הוא היה צריך חיזוק, טל היה אמור לכתוב את המילים שכאילו נכתבו בידו וכאילו יצאו מגרונו של הרמטכ"ל.
טל: אז אתה נהיה מין תחקירן לאדם שנמצא בקצה החדר, וצריך ללמוד ממש ממש טוב אותו. ולא רק ללמוד את תחנות החיים שלו, אלא גם ממש ללמוד את המילים שבהן הוא מרגיש בבית. ולאט לאט אתה בונה לעצמך מין דמות שאתה לומד להכיר אותה היכרות מאוד ספציפית. ובתקופה הזאת, כשהתחלתי לעבוד גם עם עוד אנשים שביקשו ממני עזרה, כי מגלים מה אתה עושה, ואתה מתחיל לקבל פניות, אז אתה מתחיל להבין את העניין הזה שאין נאום אחד שטוב באופן כללי. כאילו, אולי יש, אבל אני יכול לתת לך נאום מדהים ל… שהמון מגישים אחרים במקומך היו מאוד אוהבים, אבל לאלעד זה נאום ממש ממש לא מתאים. אז בסוף אתה מבין שאם זה לא טוב עבורך, אז אתה הקליינט ואתה קובע. אז ככה אתה לומד לאט לאט לאט איך להתאים משהו למישהו מאוד מאוד ספציפי וגם לסיטואציה מאוד ספציפית. אתה מגלה שאם אתה מצליח למצוא איזה פרט ספציפי שרלוונטי רק לבן אדם מסוים, הרבה פעמים דרכו אתה יכול לתת תחושה של משהו שנכתב על ידי האדם עצמו, גם אם זה לא נכתב על ידי האדם עצמו.
והדבר השני זה להבין איך הוא מדבר. ממש להיות כמעט עורך מוזיקלי של הטקסט, כי לאנשים יש מוזיקה בדיבור ויש להם דרך משלהם ממש שאתה יכול לפעמים לשמוע את, כמה מילים יש בשורה. ואתה לומד את המוזיקה הזאת, ואתה גם לומד על איזה מילים הוא חוזר. יש אנשים שבאופן תת הכרתי חוזרים למילים מסוימות. ואז אתה אומר, "אולי אפילו בצורה כמעט מלאכותית, אני יכול להיעזר בזה, גם אם זה נאמר בהקשר אחר, גם אם זה היה משהו ששמעתי אותו אומר בסיטואציה שונה לגמרי". אבל אתה מייצר איזה בנק של מילים שהן מרגישות יותר שלו. זה שילוב של תחקיר עם הבנה ממש מילולית של, מה הן המילים שמגדירות את הבית של הבן אדם שאתה עובד איתו.
אלעד: אחרי הצבא, טל הקים חברה לכתיבת נאומים. הוא למד כבר איך לכתוב מילים של אנשים אחרים, ויותר מזה, הוא מצא את עצמו כותב מילים של מי שהם יותר מרק אנשים, מי שהם בתפקיד, תפקיד רשמי, תפקיד ייצוגי.
טל: לפני בחירות 2015, שעבדתי בהן באחד הקמפיינים, אז גיליתי שראש המוסד לשעבר מאיר דגן הולך לנאום בכיכר רבין בנאום שהפתיע אותי, כי הוא אף פעם לא נאם מול קהל גדול. הוא בכלל היה אדם שלא מאוד אהב את העולמות הפוליטיים. והצעתי לו שאני אעזור לו, למרות שלא הכרתי אותו. ובאתי אליו הביתה והתחלנו לדבר על טיוטה של משהו שהוא כתב.
והיא הייתה טיוטה שאם היא הייתה מתפרסמת כמו שהיא, בטח הייתה מקבלת הרבה כותרות בעיתון, אבל הייתה לי תחושה שהיא עוד חלקית, או שאפשר להגיע למקומות יותר עמוקים. התחלתי לדבר איתו, ואני זוכר ששאלתי אותו באיזה רגע, "תגיד, מה, יש משהו שמפחיד אותך היום?" הוא הסתכל עליי כזה, "איזה מין שאלה". ואחרי שהוא התאושש ממנה קצת, הוא אמר, "אני בכנות מפחד רק מההנהגה שלנו". ואז אמרתי, "אוקיי, מעניין. אולי, אולי נרחיב קצת בנושא הזה". וכשהוא עלה בסופו של דבר לנאום, אז קרו שני דברים מדהימים. אחד, זה שברגע… אחד הרגעים הראשונים שהוא דיבר, הוא פשוט התחיל לבכות, כי הוא ידע בשלב הזה שהוא חולה, ושזה לא רק הנאום הראשון אלא גם כנראה הנאום האחרון.
[הקלטה] מאיר דגן: "ערב טוב לכולם. [מחיאות כפיים] אני אינני איש של נאומים, ואני אפילו לא יודע תמיד לעשות ההתאמות, להרים את הקול בשביל להיות יותר משכנע. אני מאמין שהקמתה של מדינת ישראל היה לא פחות מחלום שהתגשם. אני מאמין [בקול רועד] שקיומה הוא ציווי היסטורי. במהלך שנות שירותי, נשאתי איתי ממקום למקום את תמונתו של [בקול רועד וחנוק] סבי, רגע לפני שהוא נהרג על ידי הנאצים. נשבעתי שזה לא יחזור."
טל: ואז כשהוא התחיל לדבר על הפחד שלו מההנהגה או מהעתיד שלנו, אז ממש הייתה איזה שתיקה כזאת בכיכר רבין. אני זוכר את זה, ו… רגע שפתאום מרגיש נורא נורא אמיתי.
[הקלטה] מאיר דגן: "אויבים אינם מפחידים אותי. אני חושש מההנהגה שלנו. [מחיאות כפיים ותשואות] אני חושש מהיעדר חזון, מאובדן דרך, מאובדן הנחישות, מאובדן דוגמה אישית. אני חושש מהססנות ומקיפאון. אני מפחד מעל הכל למשבר של מנהיגות."
טל: בסופו של דבר זה הנאום שפחות זוכרים מאותה עצרת. יותר זוכרים את הנאום של גרבוז שדיבר על מנשקי הקמעות והמזוזות. אבל עבורי זה היה מפגש מאוד משמעותי, כי הרגשתי שבאמת היה שם איזה ערך מוסף בדיאלוג, שאִפְשֵׁר לנאום הפוליטי הזה להיות גם טיפה יותר אישי, וזה מפתיע כמה אנשים בורחים מהאישי בהרבה מאוד סיטואציות.
אלעד: היו לו, בין הנאומים שכתב, גם הספדים. היו שם נאומים ללוויות, לאזכרות, לימי זיכרון. אבל שוב, אלו היו נאומים שנשאו אמנם אנשים, אבל המילים היו צריכות להיות ייצוגיות. לאנשים האלה תמיד היה תפקיד. עד שפעם אחת, די במקרה, טל מצא את עצמו ניצב בפני אתגר אחר לגמרי.
טל: אמא שלי, הייתה לה סדנה. היא פסיכותרפיסטית, והיא הנחתה סדנה לאמהות שכולות. והייתה אם שכולה שביקשה את העזרה שלי. ושם פתאום הבנתי את המעבר מלכתוב מאיזה פוזיציה מאוד גבוהה, ממלכתית, לרגע לְדַבֵּר אישי. לדבר על שני ילדים ובעל שנהרגו, נרצחו בפיגוע. וראיתי כמה המעבר הזה קשה. כלומר, הייתם מדמיינים שלעבוד עבור אישיות ציבורית בכירה זה מאוד קשה, וזה באמת מאוד קשה. אבל זה לא נוגע במקומות הרגשיים כמו של, עכשיו להיות עם מישהי שזו המציאות שלה.
כשאתה מדבר על בן אדם, אדם שאיבד את היקרים לו, אתה מנסה להיכנס לבית שלו, אתה מנסה להיכנס למקומות הכי אישיים, ולנסות להבין, לקבל איזה תמונה של, איך נראו מערכות היחסים של האדם הזה עם מי שאבד. וזה הופך את החוויה להרבה הרבה יותר אישית, הרבה יותר מטלטלת ולפעמים גם הרבה יותר קשה מבחינה מעשית. ומהמקום הזה זה באמת תהליך עומק מאוד רגשי. וכשהתהליכים האלה קורים ואפשר להשתהות בהם, אתה בסוף ממש מרגיש שאתה מכיר את המשפחה הזאת, כאילו גדלת איתה.
אלעד: מאז השמועה כנראה עברה מפה לאוזן, כי הגיעו אליו עוד פניות, עוד בקשות סיוע ועזרה בכתיבת הספדים. היו כל מיני סיפורים, כל מיני אנשים, קרובים בדרגות שונות, שהזדקקו להספדים שונים. והם הגיעו לטל, ביקשו ממנו לעזור להם להנציח אדם שהיה קרוב אליהם אמנם, אבל אדם שטל מעולם לא פגש.
טל: לפעמים ביקשו ממני עזרה אנשים שרצו ללכת לבד לקבר של הבן או הבת, ולדבר איתם ישירות, בלי קהל בכלל. ולפעמים זה אירוע שמגיעים אליו מאות אנשים, ולפעמים גם יותר. למשל, יש המון אנשים שהקימו מפעלי הנצחה לזכר יקיריהם, והאירוע הזה הוא גם מעמד שצריך לדבר על הנושא הזה. אבל אותה אישה אחת, שהייתה בעצם הראשונה שביקשה ממני עזרה, אמרה, "אני כל הזמן חושבת איך הילדים שלי ובעלי היו רוצים שיזכרו אותם. איך, איך הם היו כותבים את ההספד של עצמם". לפעמים באמת, אנשים רוצים לדבר את עצמם, את מערכת היחסים הספציפית שלהם, ולשים את הקשר במרכז. ולפעמים אנשים רוצים להיות מן זבוב על הקיר בהספד של עצמם ולדבר רק על המנוח. זה בעיקר מאוד תלוי במי האדם ומה הסיטואציה שאנחנו מדברים בה.
אלעד: יכול להיות שזה יישמע לחלקכם מוזר. זו, אגב, לא העבודה של טל. הוא לא מתפרנס מזה, אלא מסייע, כשיכול, בהתנדבות. אבל יש בעולם לא מעט חברות מסחריות שזה בדיוק מה שהן עושות. מספיק רק לחפש בגוגל כדי לראות, יש תעשייה שלמה כזו. לא ממש בישראל, אבל בעולם, לגמרי. The Eulogy Writers, למשל, חברה שמתפארת בזה שיש לה 40 שנות ניסיון בכתיבת הספדים. יש שם המלצות מלקוחות ויש באתר תמונה של ילד קטן יושב ובוכה מול קבר. המחיר שהם גובים, אגב, 278 דולר להספד.
אז כן, זה נשמע מוזר, אבל טל רואה את האנשים. הוא יודע שיש כאן צורך טבעי. שבשעה הכי קשה, בשעה של שכול ושל אובדן, הרצון להנציח בצורה הכי יפה, הכי מכובדת, הכי מרגשת את היקירים שלנו, הרצון מאוד נוכח, אבל היכולת, בטח ברגעי משבר כאלה, היכולת לא תמיד מאפשרת.
טל: כן, כי אני חושב שבשביל להתקרב צריך איזה מרחק, זה נשמע כמו דבר שסותר את עצמו. אבל צריך לייצר איזשהו זום אאוט ולהסתכל על החיים שלך או על מערכת היחסים שלך עם האדם שאתה מדבר עליו מאיזשהו מרחק, ולא תמיד קל לייצר אותו.
אני במהלך השנים איבדתי סבא וסבתא שהיו מאוד מאוד קרובים אליי, ולא ידעתי מאיפה להתחיל בכלל לכתוב עליהם. כלומר זה ממש הקלישאה של סנדלר הולך יחף. וחזרתי לטיוטות שהיו לי עם משפחות שכולות, רק בשביל לחזור לשאלות ששאלתי. כי אמרתי, "אולי דרך זה אני אצליח להיזכר במשהו". ואז אמרתי, "אוקיי, זה באמת קשה." כלומר, הרבה פעמים שואלים, "למה הם לאנשים האלה לא כותבים לעצמם?" והתשובה היא שלפעמים להסתכל על מערכת יחסים ולנסח אותה בלשון עבר או מאיזשהו מרחק או מאיזשהי פרספקטיבה, זאת משימה מאוד מאוד קשה, גם לאנשים שזו מלאכתם.
אלעד: הזמן עבר, וטל נמשך לכיוונים אחרים, הוא כתב תסריטים לסדרות ולסרטים. ואז הגיעה השבת ההיא. השבת שהפכה את החיים של כולנו. השבת שבה חווינו כולנו סערה של רגשות, וזו שבמהלכה, ובטח אחריה, רק חשבנו כולנו, "איך אפשר לעזור? איך אני יכול להועיל?"
טל: מה שקרה זה שב-7 באוקטובר, אני זוכר ממש את החוויה של "אין לי שום דרך לתרום למה שקורה פה עכשיו". כלומר, אני יצור שנולד למטרות שלום. כלומר, מלחמה מוציאה ממני חוסר תועלת מוחלט. אני לא הייתי לוחם, אני לא רופא, אני לא יודע לארוז כמו שצריך שום דבר, אני לא בטוח שאני הנהג המצטיין להסיע אנשים. לא ידעתי מה, מה המקום שלי בכלל בתוך מציאות שמתהפכת.
ואז גיליתי שיש פרויקט בבארי שעוזר לקיבוץ להספיד את האנשים שנרצחו. גייסו כותבות וכותבים הכי טובים שיש בארץ, והצעתי את עצמי ולא חזרו אליי. ואני אמרתי, "אין, אני הולך להילחם על זה, כי עד שיש לי אופציה להיות משמעותי במשהו, ועוד במשהו שאני גם קצת מבין או מכיר…" אז היה חשוב לי להיות שם. ובאמת בסופו של דבר נכנסתי, וכמה שעות אחר כך אתה כבר מדבר עם משפחה שהרגע איבדה את האבא שלה, ואתה פתאום נכנס לעולם שכל העבודה המקצועית שעשית לפני, לא באמת מכינה אותך לטלטלה שתרגיש כשתהיה חלק מזה.
[מוזיקה]
אלעד: חסות אחת וממש מייד חוזרים.
[חסות]
בקיבוץ בארי יש נוהג. כשחבר קיבוץ נפטר קוראים בלוויה שלו הספד. זה הספד ארוך, מושקע. הספד שמספר את סיפור חייו של החבר לפי תבנית קבועה. בדרך כלל בקיבוץ נדרשו לכתוב הספדים בודדים בכל שנה, אולי 2-3. אבל ב-7 באוקטובר, בתוך ימים, בקיבוץ בארי היו צריכים לכתוב 86 הספדים. וכך נוצר חמ"ל ההספדים, עם שורה של כותבים וסופרים שסייעו במלאכה. ככה גם טל מצא את עצמו שוב בעיסוק הזה.
טל: המשפחה הראשונה והמדהימה שעזרתי לה עם הספדים, משפחת גודארד, איבדה בתחילת היום הנורא הזה את מני, האבא. ואני התחלתי לעבוד על הספד, כשבשלב הזה עוד לא ידעו איפה הגופה שלו. ועד שסיימנו את ההספד על מני גילו שגם איילת אשתו נרצחה. והגופה של מני עד עכשיו עדיין מוחזקת בעזה.
כלומר, הילדים עצמם היו בקיבוץ. יש להם 4 ילדים, והם היו חלק מהאירוע הזה. והבת הבכורה מור ממש החזיקה את הדלת של הממ"ד, בזמן שמחבלים ניסו לפרוץ. ואתה מדבר עם האנשים האלה, וזה לא עכשיו לראות את זה בחדשות, וזה לא איזה משהו כללי, איזה… איזה זוועה כללית, אתה פתאום מדבר עם אנשים, והם היו שם לפני רגע. החיים שלהם היו הדבר הכי יציב ופסטורלי. ואני פגשתי משפחה פשוט מדהימה שהתאהבתי בה מהרגע הראשון. ואתה אומר, כאילו אנחנו מדברים ימים ספורים אחרי הטבח, אז ההבדל בין להבין את זה מתוך סיטואציה או מתוך זה שמתקשרים לך את זה דרך התקשורת, לבין זה שאתה פתאום מדבר עם האנשים שבאמת זה שלהם. זה הפך את זה לעבודה הרבה הרבה יותר קשה מבחינתי מכל דבר שעשיתי לפני זה, כי זה באמת… אתה מתמודד ביחד איתם עם סיטואציה שאף אחד לא האמין שהיא אפשרית עד לפני רגע. ועכשיו גם צריך למצוא מילים שיסבירו את הסיטואציה הזאת. ואיך מוצאים מילים לתאר זוועות כאלה, כשהן מגיעות כל כך קרוב הביתה.
[הקלטה מהלוויה] נשים שרות: "נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו."
[הקלטה מהלוויה של איילת גודארד] דובר לא ידוע: "איילת הייתה אמא למופת וסבתא נמרצת. לכל ילד התאימה משהו אישי ומיוחד. יצירה, הזמנה לפעילות, או בצק להכנת עוגיות…"
טל: במהלך שירותה הצבאי כמדריכת טיולים, איילת התגוררה בימית בשנים האחרונות לפני הפינוי. היא הייתה קשובה לריחות, לטעמים, למסורות ולסיפורים. היא צברה ידע עצום והצליחה לתת הקשר אנושי לפסיפס המרהיב של הארץ. השירות הצבאי הפגיש אותה לא רק עם מקומות יוצאי דופן, אלא גם עם אהבת חייה. באחת מגיחותיה לחוף הים פגשה במני, המציל החתיך והכריזמטי של ימית, מלך החוף. מהר מאוד הפכו למותג, מני ואיילת. הם התחתנו בחוף שבו הכירו. הייתה זו החתונה האחרונה שהייתה בימית.
אלעד: עוד ועוד הספדים. עוד ועוד סיפורים. עוד ועוד חללים. טל פגש עוד ועוד משפחות שעולמן התרסק באותה שבת. משפחות שעבורן כתיבת הספד הייתה מטלה יותר מאתגרת. כזו שלאו דווקא מצריכה רק אדם שיודע לכתוב.
טל: אתה מוצא את עצמך עושה את זה עם משפחות, שלמשל האחים לא מדברים אחד עם השני, ועכשיו צריך להגיע לאיזה הסכמה על מהו הסיפור. ולפעמים יש פרטים בסיפור הזה שהם לא נעימים. לא נעים לחזור עליהם, לא נעים להתעלם מהם. אז אתה גם מוצא את עצמך נכנס לתוך משפחה וגם לתוך הסכסוכים של המשפחה הזאת, או למקומות שפחות רוצים להבליט, ושואלים מה חלק מהסיפור ומה לא. זה קצת כמו צוואה שמותירים לך, רק הפוך, אתה זה שמנסח בדיעבד את הסיפור של ההולכים. ובשביל זה קודם כל צריך להגיע מהר מאוד להבנה ממש מוחלטת של כל מרכיבי הסיפור, ואז לשאול מה, מה מהותי לאדם הזה? מה היה מהותי לאדם הזה שיגידו עליו אם הוא היה חלק מהשיחה הזאת עכשיו? לנסות להיכנס לראש הזה זה לא באמת משהו שאפשר לעשות אותו לגמרי, אבל אפשר לנסות.
וזה באמת היה, היה תהליך שהחלק הקשה שם זה לא הכתיבה. החלק הקשה זה השיחות עם אנשים שחיים עכשיו טראומה שהיא מתמשכת, וברור שהם מתמודדים עם אובדן שהוא בלתי נתפס. ומצד שני אתה מסתכל ואתה אומר, "איזה מין משפחה מדהימה זאת". כלומר, היכולת אפילו לנהל איתי את הדיאלוג הזה בתוך כל הזוועות, כשאנחנו במלון בים המלח, כאילו, והם עם ילדים ו… זו סיטואציה כל כך בלתי נתפסת שהחיים והמוות כל כך מעורבבים. ואתה שם כדי בסך הכל לדייק את המילים שהם שלהם.
ובאמת מצאתי את עצמי מצד אחד מול משפחות שלא האמנתי שיכולות להיות כל כך מרגשות, ומצד שני גם מול הרבה סיפורים אחרים קשים מאוד, שהיו קשים עוד לפני ה-7 באוקטובר, ופתאום ה-7 באוקטובר פותח את כל הפצעים ומין מציף את זה. ואתה נמצא לפעמים שם לא רק בתור כותב צללים, לפעמים גם בתור מישהו שקצת נאלץ לתווך או לעזור בתוך סכסוכים שהם ישנים וגדולים. זה תהליך שהוא אנושית מאוד מאוד מאתגר.
[מוזיקה]
אלעד: הכמויות, ההיקף, זה היה בלתי נתפס. לא רק בבארי, כמובן, ולא רק טל. בימים שאחרי 7 באוקטובר היו כל כך הרבה הספדים שהיה צריך לכתוב. וכל חלל הוא עולם ומלואו, כל סיפור הוא עולם ומלואו. אירועי 7 באוקטובר הפכו לאבל לאומי ישראלי, אבל האבל הלאומי הזה בסוף מורכב מהמון סיפורים אישיים. מהמון אנשים ומשפחות שנותרו ורוצים לספר את הסיפורים האלה.
טל: אז אתה עושה את המשימה הזאת במסגרת התפקיד הרשמי ואחר כך גם עובר להספדים השונים של הילדים ועורך אותם ועוזר להם. למשל, למני ואיילת היה ילד שהם בחרו לאמץ, גוני. ובזמן הקצר שדיברתי איתו הוא כל הזמן אמר לי, "הם בחרו בי, הם בחרו אותי, הם היו יכולים לבחור עוד". וההספד שלו הסתיים במשפט, "תודה שבחרתם בי". וזה משפט שכשילד מאומץ אומר את זה פתאום אתה לא יכול לא להתרגש, כי הם באמת בחרו.
חלק מהאנשים האלה זה אנשים שלא פגשתי אפילו. זה אנשים שביקשו ממני עזרה מעכשיו לעכשיו ודיברנו בטלפון כמה דקות. וקרה לי מקרה שפגשתי מישהי ברחוב והיא זיהתה אותי ואמרתי לה, "אנחנו מכירים?" היא אמרה לי, "אתה הספדת את סבא שלי". ואני לא זכרתי אפילו, גם כי לא נפגשנו, אבל לקח לי רגע להיזכר שבאמת עשיתי את זה. כי באיזשהו אופן זה היה במקביל לחיים עצמם. כלומר, החיים ממשיכים, אתה ממשיך להגיש תוכנית, אני ממשיך לכתוב סדרות וסרטים, אבל כל הזמן יש תחושה שקורה פה איזה משהו מזעזע בעולם ואתה צריך לתרום את החלק שלך בדבר הזה.
אלעד: טל מצא את עצמו נשאב לעולם של שכול. הוא הקדיש יותר ויותר זמן לשיחות עם משפחות אבלות. לניסיון להכיר, באמת להכיר, את האנשים שנרצחו באותה שבת באכזריות. ואם לוקחים בחשבון גם תחושה של אחריות, שהמילים שלו יהיו אלו שינציחו ויסכמו חיים שלמים, כל זה השפיע על טל מאוד.
טל: ומהמקום הזה היה לי תקופה ארוכה… מאוד קשה להגיד "לא", עד לאיזו נקודה שבה… אני מלמד בסם שפיגל והמנהלת שלי אמרה, "תשמע, כולם פה נראים רע, אבל אתה איכשהו נראה יותר רע מכולם". ואז אמרתי, "אוקיי, אולי זה שלב שצריך רגע לקחת אוויר ולעצור, כי אולי זה כבר…" כי זה גם כן גובה מחיר באיזושהי נקודה. אז יש סיבה למה אתה… למה השנה הזאת קשה. [צחוק קל] כלומר, זה תהליך מאוד… יותר אינטנסיבי ממה שהבנתי בזמן אמת.
זה אמיתי, וזה… ברור שזה גם מאלץ אותך להסתכל על החיים שלך, על מערכות היחסים שלך, על בני המשפחה שלך, ולחשוב איך אתה… גם איך היית מתנהל במקומם, אבל גם איך אתה מתנהל עכשיו. כלומר, זה משפיע גם על המציאות שלך, שלפעמים קצת נדחקת הצידה, אבל היא שם.
אלעד: אז טל לקח הפסקה. הוא הרגיש שהוא מוכרח. אבל עכשיו, לקראת יום השנה ל-7 באוקטובר, הבקשות חוזרות. כי בשנה שעברה, אנחנו למדנו, התפתחנו, השתנינו. וגם האופן שבו אנחנו זוכרים את החללים שלנו, מה שיש לנו להגיד עליהם, או מה שיש לנו לומר להם, גם זה, הכל השתנה.
טל: כן, אז נגיד בבארי, אז עכשיו העבירו… בהתחלה הייתה קבורה זמנית, ואז העבירו… מעבירים את האנשים לבארי וזה… וחוזרים לטקסטים, לפעמים צריך לשנות, ולפעמים מסתכלים אחרת על מה שכבר נכתב, ולפעמים רוצים לדבר על השנה שעברה מאז, ולעדכן דברים. כלומר, אני חושב שההמשכיות היא הרבה פעמים חשובה, כי זה גם, זה באמת משתנה. השכול הוא משנה את פניו במידה רבה.
ההתמודדות עם הכאב משתנה כל הזמן. זה משהו שהוא דינמי. הוא מצד אחד ענק וגדול ובלתי ניתן להחלמה, ומצד שני הוא כן משתנה. ולפעמים אני נמצא כעד בתוך תהליך השינוי הזה, ומנסה להתאים את המילים, כדי שיהיו מחוברות למה שקורה עכשיו אצל האדם שמחפש את המילים האלה.
[מוזיקה]
אלעד: טל מילר, אני מאחל לכולנו שתמשיך רק לכתוב סדרות וסרטים, ושלא נצטרך עוד את שירותיך ככותב הספדים. תודה רבה.
טל: תודה לך.
אלעד: וזה היה "אחד ביום" של N12. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק. חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי".
העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה דניאל שחר, עדי חצרוני, דני נודלמן ושירה אראל. על הסאונד יאיר בשן, שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו. אני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן גם מחר.
[חסות]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments