אחד ביום - לא היו היעד

פחות משלושה שבועות לתוך השנה החדשה ויש כבר שמונה - עשר קורבנות לרצח בחברה הערבית. כשעוברים על הרשימות, כשמדברים עם המשטרה, מבינים שהרבה מהקורבנות הם מה שנקרא אנשים ש"לא היו היעד". לא חיפשו אותם, אבל הם היו שם: במקום ובזמן הלא נכון. כמו חאלד, דוד של דועאא גדיר, ונביל, הבן של ד"ר אשרף ספיה. הפעם אנחנו איתם, ועם האובדן שמאחורי המספרים.

---

‏תאריך עליית הפרק לאוויר: 18/01/2026.

‏[חסות]

‏[מוזיקת פתיחה]

‏אלעד: היום יום ראשון, 18 בינואר, ואנחנו "אחד ביום" מבית N12. אני אלעד שמחיוף, ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו. סיפור אחד ביום, בכל יום.

‏דועאא: אני באמת, אחרי מה שקרה לי, המטרה שלי לחיות בשלום עם הילדים שלי ועם בעלי ומשפחתי ועם כל האנשים. כל אזרח במדינה, זכותו לחיות בשלום. אתמול שמעתי בחדשות גם, ראיון עם אמא של בחור, שגם מכפר יאסיף, גם נרצח. היום בבוקר, יש מישהי נרצחה.

‏אלעד: מאחורי המספרים, ואלו מספרים שקשה להאמין להם, מאחוריהם נמצאים אנשים, נמצאות משפחות, נמצאת למשל משפחת גדיר, המשפחה של דועאא.

‏דועאא: תשמע, אצלנו ללא הפסקה. אין, אין, ללא הפסקה. במלחמה עושים הפסקת אש, נכון? אבל במגזר הערבי, הם לא עושים הפסקה לרצח. אפילו במלחמה עושים הפסקות.

‏ד"ר ספיה: זה ג'ונגל כבר במגזר הערבי, זה מקום, אין דין ואין דיין. ולחיות במקום שאין דין ודיין, אתה, אתה בכאוס.

‏אלעד: מאחורי הסטטיסטיקה, כמו שאומרים, נמצאת גם משפחת ספיה. נמצא דוקטור אשרף ספיה.

‏ד"ר ספיה: במגזר הערבי היום, לצערי הרב, שהיינו ב-2017 והגענו ל-67 הרוגים, אמרנו, אם זה יישאר ככה, נגיע ב-25 ו-26 ל-300-350. אז כולם קפצו "לא, אל תגזים". אז אם זה נשאר ככה גם, אני אומר לך ומתראיין אצלך, ותשמור את הדיבורים שלי. ב-2030 נגיע ל-600 ו-700 הרוגים.

‏[מוזיקת רקע עצובה]

‏אלעד: אנחנו עסקנו כאן באלימות ובפשיעה בחברה הערבית לא מעט, אבל דבר כזה לא ראינו. וזה לא רק אנחנו, דבר כזה אף אחד לא ראה בישראל. פחות משלושה שבועות לתוך שנת 2026, ו-18 קורבנות רצח יש כבר בחברה הערבית, בסך הכל מאז שהתחילה השנה. חבר הכנסת איימן עודה, הוא פרסם בשבוע שעבר פוסט וכתב: "אחד ביום זה לא רק שם של פודקאסט, זו המציאות של האזרחים הערבים במדינה". אלו מספרים חסרי תקדים והם מגיעים אחרי שנת שיא, או ליתר דיוק שנת שפל, השנה המדממת ביותר בחברה הערבית. בדו"ח של עמותת "יוזמות אברהם", זו עמותה יהודית ערבית לקידום שילוב ושוויון בישראל, מופיע במודגש המספר 252. מדובר ב-252 קורבנות בשנת 2025. רובם המכריע צעירים, מתחת לגיל 40. כשעוברים על הרשימות, על השמות, כשמדברים עם המשפחות, עם המשטרה, עם מכרים, שכנים, אז לא פעם, לא מעט, מבינים משהו על חלק מהקורבנות. הם מה שנקרא "אנשים שלא היו היעד". הם לא קשורים לארגוני פשיעה, הפושעים לא חיפשו אותם, לא ניסו לפגוע בהם ספציפית, אבל הם היו שם, במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון, ובימים שבהם בחברה הערבית יש בממוצע נרצח אחד ביום. אז הפעם דועאא גדיר, שהדוד שלה חאלד, נרצח בשבעה בינואר, לפני פחות משבועיים, ודוקטור אשרף ספיה, שהבן שלו נביל נרצח ב-26 בנובמבר, לפני פחות מחודשיים, שניהם יספרו לנו על האובדן הנורא של הקורבנות שלא היו היעד.

‏ד"ר ספיה: הילד היה… היה לי ילד מאוד חכם. וכפר יאסיף, איך שהזקנים היהודים יודעים את זה, זה לא כפר יאסיף, זה כפר הספר. אפילו נכנסנו ב-91', 92' לספר גינס בכל העולם, לאנשים המלומדים בעולם.

‏אלעד: התואר מחייב. וגם דוקטור אשרף ספיה המשיך בקו של כפר יאסיף - הוא רופא שיניים, מוכר, מוערך, כזה שמטפל בתושבים בכל האזור. בשנים האחרונות הוא שמע מהמטופלים שלו במקומות אחרים, איך הם התחילו לחיות בפחד, איך המציאות שלהם השתנתה. איך הפשיעה הפכה לנוכחות, לחלק מאוד משמעותי ביום יום.

‏ד"ר ספיה: אני פחדתי פחד גדול ששמעתי את ראש המועצה מהשכונה, מהכפר מזרעה, שהיה ראש מועצה, שהבן שלו היה רופא, שמעתי אותו בשעה שמונה, שהייתי הולך למרפאה שלי, והרגו את הבן שלו בטעות. אז כן פחדתי ואמרתי, אם זה הגיע לבית הזה, אז יכול להגיע לכל בית.

‏אלעד: דוקטור ספיה דאג. הוא דאג כל הזמן. הוא דאג לילדים שלו. הוא דאג לבן שלו, נביל.

‏ד"ר ספיה: ילד בן 15, מאוד מוכשר. הוא אהב לשחות, אמא לימדה אותו לשחות מכיתה א'. בכיתה י', בתחילת השנה היו בכפר בלום, ואיזה ילדה נפלה בנהר וכל המורים והמורות התחילו לצעוק והילדה טבעה, אז הוא קפץ כמו אריה, והמורים והמורות אמרו: "לא, לא, אל תרד, נביל, לנחל". אז הוא בכפר בלום ירד לנחל, הוציא אותה, כמו שאתה מוציא את השערה מהבצק. ילד שוקל 100, 110 קילו, ומתאמן, לעזור לאנשים, והשכנים שלי הם קצת זקנים, שאת השוק שהיו עושים היו קוראים לו להוריד כל הסחורות וכל הזה מהאוטו שלהם, כי הם זקנים. הוא היה מלווה את כולם, וכולם ביקשו את עזרתו והיה תמיד עונה להם.

‏אלעד: נביל הלך בדרך של אבא, ואמרנו, לגדול בכפר שמחשיב את עצמו כמקום הגידול של האנשים המלומדים ביותר, זה תואר מחייב. וגם נביל שם את הלימודים בעדיפות ראשונה. הוא רצה להיות מלומד. הוא רצה להיות רופא.

‏ד"ר ספיה: ילד שהיה בתחילת השנה במגמת הפיזיקה מחשבים, וליווה אותי כמה פעמים למרפאה שלי, אבל את הרפואה לא הייתה בהתחלה בראש שלו. אחרי חודש וחצי ישן-קם, אמר לי, אני רוצה ללמוד רפואה, ואני רוצה לעבור מגמה של ביולוגיה וכימיה. אז התחיל ללמוד בבית ספר. אחרי צהריים היה הולך למורה פרטי ולומד. עשה את הבחינה של הכימיה והביא 100 והיה מכין את עצמו למכינת הביולוגיה.

‏אלעד: היה לנביל מאוד חשוב להראות שהוא מסוגל, שלמרות שהוא עבר באמצע הלימודים למגמת ביולוגיה, הוא מסוגל להשלים את הפער. עם עבודה קשה הוא יגיע להישגים בדרך להיות רופא. אז הוא ישב ולמד כל יום, כל היום, גם ב-26 בנובמבר. הוא למד ולמד, ובאזור שבע בערב, שאל את אמא שלו אם זה בסדר שיקח קצת זמן, יעשה הפסקה, יצא להליכה בכפר. כשאמא אמרה שזה בסדר, הוא בכל זאת רצה לוודא וביקש אישור גם מאבא.

‏ד"ר ספיה: אמרתי לו, "אתה יכול לצאת, כי אני לא יכול לסגור אותך אחרי שאתה למדת כל היום, משעה שבע, רבע לשבע, קמת בבוקר ללמוד עד השעה שמונה, 13 שעות, אני יכול לקשור אותך ב… אתה יותר גבוה ממני. אז גם אני מאשר לך גם לצאת". אבל את החינוך ואת הכבוד לצאת אחרי האישורים של אבא ואמא, ויבוא לי בארון אחרי רבע שעה מהיציאה שלו ברבע לשמונה, אז כנראה אין דין ואין דיין ל… ב… בחיים האלו. הייתי בבית שבושרתי מהבן הקטן שלי. אני דיברתי איתו, אמרתי לו, "אני הגעתי הביתה", אמר לי, "אני שתי דקות אהיה בבית". אחרי שתי דקות, 25 שניות, מהטלפון שלי, התקשרו הילדים של כיתה ו' של הבן שלי, של נישן, אמרו לו, "איפה נביל?" אמר להם "נביל בכפר". אמרו, "היה יריות בכפר ונביל קיבל כדור ונהרג". אז הייתי בסלון, הוא היה במטבח הבן שלי, הסתובב ואמר לי, "אבא, הרגו את נביל". הסתכלתי עליו, אמרתי לו, "מה הרגו את נביל?" -"אמרו, התקשרו החברים שלי ואמרו הרגו את נביל. זה הדיבורים בכפר". אז התקשרתי אליו, התקשרתי אליו, לא ענה לי. אז הרגשתי משהו בפנים שמשהו קרה. כי הבן שלי, אני גדלתי אותו ואני מכיר אותו. הוא לא עונה לי בשלוש מקרים: אם הוא יושן ואם הוא בבחינה ואם הוא מת. אז הוא לא יושן ולא בבחינה, אז הוא מת. ואני יצאתי מהבית רגל קדימה ושלוש רגליים בפנים, לא רוצה לצאת. עד שקיבלתי את הבשורה שעה אחרי שהגענו לבית חולים, כמעט תשע וחצי, קיבלתי את הבשורה הזאתי.

‏אלעד: כבר בשלב מוקדם מאוד של החקירה היה ברור שהנער בן ה-15, שבסך הכל רצה לנשום קצת אוויר אחרי יום ארוך של לימודים, היה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. נביל ראה קרוב משפחה שלו, והוא עלה על הרכב שלו, ושני חמושים שהגיעו על אופנוע ורצו להתנקש באותו קרוב משפחה, פגעו בנביל במקום. נביל לא היה היעד של החיסול, הוא רחוק שנות אור מעולם הפשע. בכפר, בכפר יאסיף הגיבו בזעזוע ובהלם. הכפר כולו כאילו השתנה.

‏ד"ר ספיה: סגר טוטלי. בוא נגיד, בשעה חמש, חמש וחצי, הנשים בכפר מתקשרים לבעלים שלהם. חסר לנו, בוא נגיד, לחם וחלב, תביא הביתה. בשעה שש אנחנו עולים, נכנסים לבית. אנחנו בכפר יאסיף, כפר נוצרי by the way, והיה לנו את הכריסטמס מרקט כל שנה ואת החגים הנוצרים. כך הייתה שנה. אחרי השעה שבע וחצי הכפר ריק. אין כלום. כל דקה שאתה יוצא אתה עלול לקבל כדור, בשוגג, לא בשוגג. אתה אחרי השעה שמונה, תשע, אחרי השעה עשר אתה מתחיל לשמוע גם יריות באוויר. זה הופך והופך ליותר ויותר מסוכן, ואתה חי בין הטיפות. אולי תקבל כדור, לא תקבל כדור. אתה… אולי אתה במסעדה, ויש אחד מה-30 איש במסעדה שהוא מבוקש, ואתה לא יודע, ואם הוא נכנס אז אתה אכלת אותה. אנשים לא… לא יודעים מה זה שמחה, מה זה חגים, מה זה תרבות, מה זה ספורט, מה זה ללוות בהלוויה אנשים או ללכת לחתונה לאנשים, זה… וכל שנה זה עוד מפחיד ועוד מפחיד, ואת הפתרונות עוד לא רואים, ממש פתרונות ממשיות.

‏דועאא: השם שלי דועאא גדיר, אני מכפר ביר אל-מכסור, כפר בדואי. אתה נכנס אצלנו לכפר, אתה רואה שאנשים טובים, אנשים נחמדים, כאילו הכפר הכי שקט בצפון מבחינתי, אף פעם לא היה לנו בעיות.

‏אלעד: דועאא נולדה בביר אל-מכסור. היא גדלה שם, היא גרה שם כל חייה, אז יש לה פרספקטיבה די טובה, היא זוכרת כמה החיים היו חופשיים, כמה היו בטוחים כשהיא הייתה ילדה.

‏דועאא: בטח. בלי פחד, בלי פחד. אנשים אפילו יוצאים מהבית ולא סוגרים הבית. אנשים הולכים לעבודה… אני זוכרת, הבית שלנו, אנחנו היינו יוצאים לבית ספר ואמא שלי לעבודה, אף פעם לא נעלנו את הבית, אף פעם. במגזר הערבי זה התחיל בדיוק אחרי שהסתיימה תקופת הקורונה, התחלנו לשמוע שיש נרצחים בעיר הזו, בעיר X, בעיר Y. הרבה נרצחים והרבה ירי וגם פרוטקשן, ככה, כאילו כמו מאפיות, הופיעו פתאום. ואני כאילו אף פעם לא ציפיתי שזה יגיע לכפר שלי, כי זה כפר בדואי ואנחנו כל כך מסורתיים, ואנחנו כל כך שומרים, ואנחנו לא מתערבים, אבל לצערי זה הגיע. זה הגיע.

‏אלעד: זה הגיע. האלימות, הירי, ההשתוללות של הפשע המאורגן, זה הגיע הכי קרוב שאפשר לדועאא, לאדם שהייתה לה איתו מערכת יחסים מיוחדת.

‏דועאא: דוד שלי, חאלד גדיר, הוא הבן אדם הכי הכי נחמד, הכי שקט. הבן אדם שאני אומרת לך, אפילו אין לו נייד ביד, אין לו טלפון ביד. כאילו, הוא היה עובד בבניין הרבה שנים. ממש הם בדואים בדואים, הבדואים האמיתיים. ודוד שלי, כאילו היה בן אדם שהוא כל כך עם לב טוב, כל האנשים אוהבים אותו, הוא היה כל הזמן אוהב להכניס שמחה לבית שלו ולקרובי המשפחה. הוא בן אדם כל כך משמח, בן אדם שהוא… אף פעם לא ציפיתי שהוא ככה, יעזוב את החיים בצורה כזו אגרסיבית, בצורה שהיא אי אפשר לתאר, באמת, אי אפשר לתאר.

‏אלעד: לפני שבועיים, חאלד הגיע לאתר בנייה בשפרעם. עוד יום שגרתי מבחינתו בעבודה. יחד איתו עוד שני עובדים באתר, גם שניהם מביר אל-מכסור. מהחקירה בינתיים עולה שלפחות שלושה אלמונים חמושים הגיעו לאתר הבנייה, ירו בשלושת העובדים למוות ונמלטו. רצח משולש. כל שלושת הקורבנות הם ללא עבר פלילי. וחאלד, אב לחמישה שבמשך 30 שנה פלוס עבד בבנייה, מעולם לא היה מקושר בשום צורה לעולמות הפשע.

‏דועאא: אני חזרתי מחופשה, מדובאי, עם משפחתי. אנחנו הגענו לארץ, אני עדיין רק מסדרת המזוודות. בשעה שמונה בבוקר אחותי מתקשרת ואומרת לי, כאילו, "את שמעת על החדשות? יש ירי בשפרעם" שלידנו, שזה גם עיר לידינו. זה ממש היה אסון שאי אפשר לתאר. אני כאילו בת 38, ועד היום לא התבשרתי בחדשות כאלו, ולא ראיתי אסון כמו האסון שקיבלנו. זה היה קשה, קשה. קשה לתאר גם. אני בחיים לא ראיתי הכפר שלי עצוב ועם צבע שחור, כמו שראיתי. באמת, אתה נכנס לכפר אתה רואה רק שחור בעיניים. אני ציפיתי שהמדינה, כאילו, לא יודעת, תהיה יותר בלאגן, יותר… לא יודעת, יעשו משהו.

‏אלעד: חסות אחת וממש מיד חוזרים.

‏[חסות]

‏ד"ר ספיה: אני, אחרי המות של הבן שלי, אחרי שהבן שלי מת, אני נהייתי ככה, כולם הכירו אותי, כי עמדתי לבן שלי ודיברתי על הבן שלי, אבל תאמין לי, את ה… מה שהיה אצלי בבית עד לפני מות הבן, הייתי אני חי, אני והאישה ושלושת הילדים, אנחנו המטיילים ביחד, אנחנו היוצאים ביחד, אנחנו החוזרים ביחד, והייתי רק בבית שלי, בעבודה לבית שלי, זה החיים שלי, היו חיים מאוד פשוטים. אחרי שנהרג הילד, רציתי ככה לחשוב מחוץ לקופסה, ולהביא אולי, לשנות משהו ש… מהדקה הראשונה ביקשתי את זה, מאלוהים, וקיבלתי את המתנה הזאתי שהיא לא להשבר. וברוך השם, יש לי את המקומות שלי שאני נשבר בהם, יש לי את המקומות אבל, בפינה שלי. אבל בחוץ אני, הרי אני גם בן אדם, וגם חי ונושם, אבל בשביל המשפחה, בשביל מי שנשאר, בשביל מי שבבית אתה חייב להיות חזק ולתת להם את הכוח הזה.

‏אלעד: מאז הרצח, דוקטור ספיה לקח על עצמו משימה. הוא בחר לפעול, לדבר, לספר. גם על נביל וגם על החיים בצל הפחד מפשיעה ואלימות בכלל. הוא מדבר והוא גם מקשיב. הוא הפך לפעיל במאבק נגד אלימות בחברה הערבית והוא שומע את מה שאומרים. הוא שמע גם את מה שאמר חבר הכנסת עמיחי אליהו בדיון מיוחד שנערך במליאה לפני שבועיים.

‏[הקלטה]

‏חבר הכנסת עמיחי אליהו: "בחברה הערבית יש אלימות, אלימות לא פרופורציונלית לשום חברה."

‏חבר הכנסת וואליד אלהואשלה: [צועק ממקום מושבו] "אתה ברברי! אתה ברברי! אתה ברברי!"

‏חבר הכנסת עמיחי אליהו: "הטרור… הטרור…"

‏חבר הכנסת ניסים ואטורי: "וואליד אלהואשלה, קריאה ראשונה."

‏חבר הכנסת עמיחי אליהו: "אני, צר לי שזה מעצבן אותך, אבל הטרור בחברה הערבית הוא תוצאה של החינוך שלכם."

‏חבר הכנסת וואליד אלהואשלה: [צועק ממקום מושבו] "שים אותם אצלך."

‏חבר הכנסת ניסים ואטורי: "וואליד אלהואשלה, קריאה שנייה."

‏חבר הכנסת תומא סלימאן: "אתם בושה!"

‏חבר הכנסת עמיחי אליהו: "זה בושה שאתם לא יודעים להסתכל על המציאות בעיניים."

‏ד"ר ספיה: אתה אומר זה החינוך שלכם וזה התרבות שלכם וזה הדת שלכם וזה ה… והשאלה שלו, מאיפה בא 700,000 כלי נשק למגזר הערבי, השמיים נפתחה ונזרק עלינו 700,000 כלי נשק. אז שלא ידבר לי על כבוד וכבוד המשפחה והתרבות והמנטליות. בן שיוצא ומבקש אישור מאמא ומאבא ונהרג, אז זה לא מנטליות ולא תרבות. אני חושב שחינכתי עד הדקה האחרונה.

‏אלעד: גם נער מחונך, כזה שביקש אישור מההורים לצאת מהבית בשעת ערב מוקדמת, גם הוא לא יכול להתמודד עם משבר כזה, עם השתוללות כזו של פשיעה. בחברה הערבית יש כמויות בלתי נתפסות של נשק, יש כמות עצומה של אנשים שגם משתמשים בו. העובדה ש-88% מהנרצחים בשנה שעברה נורו בנשק חם, היא מלמדת אותנו כמה הנשק הפך לנפוץ, כמה קשה ומורכבת הבעיה שהלכה וגדלה והתפשטה במשך שנים.

‏ד"ר ספיה: ב-700,000 נשק במגזר, אני ואתה והמשטרה גם, גם המשטרה, חסרת אונים. באו ל… להשתתף בצערי, אמרתי להם איך שאני חסר אונים, גם אתם חסרי אונים. הרי לא יכולה שתי ניידות של משטרה לתפוס את כפר יאסיף, ירכא, ג'וליס, אבו סנאן ג'דיידה-מכר, שאתה מדבר על 80,000 איש, שיש לך שתי ניידות. הרי המפקד תחנה הוא מטופל אצלי, ואנחנו מכירים טוב, וגם איך שאני מדבר איתך, גם יושבים מדברים. אז הוא גם התלונן לי. אמר לי, "אני יש לי ג'דיידה-מכר, שהם 18,000, כפר יאסיף היא 17,000, אבו סנאן זה 5,000 וג'וליס זה 5,000. יש לך 60,000. אני שתי ניידות. אם אני שומע ירי בסוף ירכא ואני עולה לירכא, זה הרוג לי בכפר יאסיף. מה אתה רוצה ממני בתור שוטר קהילתי או בתור…", תשמע, הבעיה פה לא בעיה שלי ולא אני פותר את זה ו… אם לא תהיה ממשלה שתחליט לפתור את זה, זה לא נפתר.

‏אלעד: שתי ניידות על עשרות אלפי אנשים, וזו לא הסיבה היחידה למה שקורה בחברה הערבית, כמובן, אבל איך אפשר לצפות שכוח כל כך מצומצם ישתלט על פשיעה בהיקף כל כך נרחב? שאלנו במשטרה, אמרו לנו שהתחנה פועלת בפריסה מבצעית רחבה, גם עם ניידות סיור, בילוש, יש שיטור עירוני, ויש מפקדה של מג"ב. אבל לפי נתונים, גם כל זה כנראה לא מספיק.

‏דועאא: אה, לא יודעת. יש א… תשמע, כל מיני מחשבות, ואנשים מתחילים לספר שבכוונה הממשלה לא מתערבת. לא יודעת עד כמה זה נכון. אני לא יודעת, באמת, נשבעת לך. אני כבר יש לי דילמה. תשמע, אנחנו גרים במדינה שהיא כל כך חזקה, והביטחון שלנו, וכולנו יודעים, שאין כמו הביטחון בישראל. אפילו שכל פעם אנחנו נוסעים לחו"ל וזה, בעלי אומר לי, "תשמעי, תראי, הביטחון אצלנו הכי חזק, הכי טוב, כיף לנו". אבל עכשיו אני מספרת לך, אני אישית, אני כל הזמן חושבת לעזוב הארץ וללכת, להתחיל במקום אחר. תשמע, יש כאילו, תקופת המלחמה הסתיימה, והם התחילו עוד פעם, במגזר הערבי, לרצוח ימינה ושמאלה, לרצוח, להרוג. זהו, לרצוח אנשים. באמת, אני מתחננת לממשלה שתעשה משהו, באמת. כל יום אנשים נרצחים, כל יום יש ירי, יש פרוטקשן. זה לא נשמע יפה שככה מדינת ישראל, שיש בה פרוטקשן. פרוטקשן. מה, אנחנו בוונצואלה? [מצחקקת] מה, אנחנו במקסיקו? המדינה שלנו לא צריכה להיות ככה, באמת. אנחנו צריכים לשמור עליה, צריך לשמור עליה. אז הם צריכים להתמקד במה שקורה במגזר הערבי וזהו. לסיים עם כל הרע. אני מתפללת שזה ישתנה, באמת, ב-2026 שהכל ישתנה. ויהיה… הדוד שלי יהיה אחרון.

‏אלעד: יום למחרת הרצח, חאלד כבר לא היה האחרון. צעיר נרצח בשפרעם יום אחרי הרצח המשולש, שניים נרצחו יומיים אחר כך, ועוד שניים שלושה ימים אחר כך. גם הם לא היו האחרונים. במשטרה אומרים שהם רואים בחומרה את הפשיעה ברחוב הערבי. הם מספרים שחמולות, ארגוני פשע, מבצעים ירי בלי הבחנה. במשטרה אומרים שמתבצעת אכיפה נחושה שמשלבת מודיעין, כוחות משימה ייחודיים ומגוון יחידות משטרתיות. אלא שאחרי כל זה, עם הנתונים אי אפשר להתווכח. וזה לא רק המשטרה שצריכה להתערב בשלב הזה, זו כבר משימה שמצריכה את כל הגורמים שיכולים לסייע. וזו גם לא רק בעיה של אכיפה, כי ברוב המקרים, ברובם הגדול, אין פענוח, אין עצורים, אין כתבי אישום. ובכל זאת, כשדוקטור אשרף ספיה הגיע לדבר איתנו, יצא במקרה שדקות לפני כן הוחלט להגיש כתב אישום נגד אחד החשודים ברצח של נביל.

‏ד"ר ספיה: אאממ… אין שום דבר בעולם שמחזיר מה שהיה לי בבית. את הצחוק שהיה בבית, את השלווה, אבל איזה אבן מכל הצלעים ומכל האבנים שיש לי בלב ובראש, אז בוא נגיד, הצלע הכי כבד, בוא נגיד, ירד מה… מהגוף. ואני אמרתי את המשפט שלי, ואני אדגיש עליו כל הזמן, בכל התקשורת העולמית וב… אם זה הגיע לבית שלי, זה… אם לא יעצרו את הכאוס הזה, זה יגיע לבתים שלא חלמתם שיגיע אליו. אז אה… אני מקווה שהמוות של נביל יהיה המוות האחרון, וקיוויתי, אבל אחרי המוות של נביל אני חושב שנרצחו עוד 14, וגם ילדים בגיל שלו, וגם חפים מפשע, וגם לא עשו כלום עוד בחיים שלהם.

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: וזה היה "אחד ביום" של N12.

‏תודה לדועאא גדיר ולדוקטור אשרף ספיה.

‏אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק. חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה שירה אראל, הילה פז, עדי חצרוני ודניאל שחר. על הסאונד יאיר בשן, שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.

‏אני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן גם מחר.

‏[מוזיקת סיום]

‏[חסות]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה