top of page

אחד ביום - החרם האקדמי על ישראל

בחודשים שעברו מאז 7 באוקטובר המחאה נגד ישראל קיבלה ביטוי גם באקדמיה, ובתחום שבו שיתופי פעולה בינלאומיים הם חלק בלתי נפרד מהעבודה, הצטברו העדויות על התרחקות: חוקרים ומוסדות שניתקו קשר עם עמיתיהם בארץ, הזמנות לכנסים שבוטלו, קשיים בפרסום מאמרים, תהליכי מינויים שהופסקו ועוד. וככל שהמגמה מתחזקת, כך גם הסכנה מפני פגיעה קשה במדע ובאקדמיה הישראלית שנים רבות קדימה.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 18/06/2024.

[חסות]

[מוזיקת פתיחה]

אלעד: היום יום שלישי, 18 ביוני, ואנחנו "אחד ביום" מבית N12.

[מוזיקת רקע]

אני אלעד שמחיוף ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו. סיפור אחד ביום, בכל יום.

ד"ר פרחי: לראשונה נתקלתי בזה… בתחילת מרץ הוזמנתי לכנס באוסטרליה. הכנס הזה עסק בתחום של בריאות הנפש למתערבים ראשונים. זה העם של החובשים והפרמדיקים והרופאים וכל האנשים שיוצאים החוצה כדי לעזור.

אלעד: ד"ר משה פרחי הרוויח ביושר את ההזמנה להיות הנואם המרכזי בכנס חשוב לבריאות הנפש באוסטרליה. הוא חוקר את התחום כבר שנים. הוא הגה את מודל מעש"ה, שהפך לשם דבר בישראל ובעולם, במתן טיפול עזרה ראשונה לנפש. הוא גם ראש החוג לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית תל חי. ולכן הוא נמצא בקשר הדוק עם קולגות בעולם. אז ההזמנה הזו שלו לאוסטרליה לנאום בכנס, לא הייתה אמורה להיות דבר חריג.

ד"ר פרחי: נסעתי והייתי יומיים, התארחתי אצל הקהילה היהודית במלבורן. ולאחר מכן הייתי אמור לשים את פעמיי לגולד קוסט, שם התרחש הכנס. וממש כשאני אוטוטו נוסע לשדה התעופה, אני מקבל טלפון ממארגנת הכנס שאני מכיר אותה, כי יצא לנו לדבר לא מעט. והיא אומרת ככה בצורה מאוד קרה ופשוטה: "תשמע, הייתה עצומה נגדך, בגלל שאתה מגיע מישראל, והעצומה קוראת לנו שלא לאפשר לך להגיע לכנס. ואם אתה כן תגיע לכנס, הם מבטיחים שהם יאמללו מאוד את הכנס ויגרמו לחוסר ביטחון בכנס, ולכן החלטנו לבטל את הגעתך לכנס".

כשאמרתי לאותה גברת באותה שיחת טלפון, קודם כל זו פעם ראשונה בקריירה שקורה לי דבר כזה ושנית, טסתי חצי עולם כדי להגיע אליכם. והמשפט שלה היה: "I don't want to argue with you", אני לא רוצה להתווכח איתך. והיה אפשר לראות בטון את השינוי העצום מהמקום המכבד והמזמין, מאוד אפילו, למקום מאוד מנוכר, למקום מאוד לא נחמד.

[מוזיקת רקע]

אלעד: העצומה הזו, זו שבגללה ביטלו את ההשתתפות של ד"ר פרחי בכנס כשהוא כבר נמצא פיזית באוסטרליה, 180 איש חתמו עליה. זהו. 180 איש. וזה הספיק כדי להפנות גב לחוקר מוערך, או ליתר דיוק, לחוקר ישראלי מוערך.

ד"ר פרחי: החוויה הזאת הייתה חוויה שנמשכה כמה דקות בלבד, וגם מצידה היא מיהרה מאוד לסיים את השיחה. ואז כשנכנסתי לאתר של הכנס, ראיתי שהם כבר הספיקו למחוק את השם שלי מכל מקום. פשוט. לא הוזכרתי, לא כ-keynote, ולא כמרצה, ולא כ-Master Class, כלום! כל מה שהייתי אמור לעשות בכנס נמחק מבעוד מועד.

ואז, אני כבר לא זוכר איך, ראיתי את הקישור של אותה עצומה. וכבר בקישור של אותה עצומה שהיה כתוב ככה, להחרים את משה פרחי, באנגלית זה היה כתוב, היה כתוב שם: "ויקטורי, ניצחנו. פרחי לא מגיע לכנס". ובאמת הם ניצחו.

אלעד: הם ניצחו. כן, ד"ר משה פרחי לא הופיע בכנס. חוקרים מכל העולם לא שמעו אותו. הוא לא פגש אותם. הוא בסך הכל חוקר אחד בכנס אחד שקיבל ביטול בגלל עצומה שחתמו עליה 180 איש. לא ידיעה מרעישה שמגיעה בדרך כלל לחדשות. אלא שזה בדיוק העניין, אנחנו לא מדברים כאן על חוקר אחד, ולא מדברים כאן רק על כנס אחד.

ד"ר פרחי: אנחנו כישראלים רגילים להיות במקום שבו יש לנו מה לתרום. בידע, בחדשנות, ביצירתיות. זה לא השתנה. מה שהשתנה, שהצד השני עכשיו לא רוצה לשמוע.

[מוזיקת רקע]

זה עצוב מאוד. הוא לא סתם לא רוצה לשמוע, הוא לא רוצה לשמוע אותנו. לא שום דבר אחר, אותנו הוא לא רוצה לשמוע. זה לא עניין של להיות עצובים. זה הפסד לקהילה המדעית, גם בחו"ל וגם בארץ. פשוט הפסד.

אלעד: אז זהו, שהיום אנחנו נדבר כאן על מה שקורה בשמונת החודשים האחרונים, ולרוב קורה בשקט. לא הצהרות פומפוזיות, לא החלטות רשמיות ברוב המקרים, אלא עוד סיפור, ועוד אחד, ועוד אנקדוטה, שמתגבשים כולם לשינוי הדרסטי הזה שקרה. לחרם אקדמי על חוקרים וחוקרות ישראלים.

אלעד: הסיפור של ד"ר משה פרחי והכנס באוסטרליה לא הסתיים, אנחנו נגיע לזה, לסוף של הסיפור. אבל צריך קודם להבין משהו, אלו לא אנקדוטות, יש כאן מגמה. מגמה ברורה, אי אפשר להתעלם ממנה. ומי שרואה אותה בעיניים, הוא פרופסור דוד הראל. הוא רואה איך היא הולכת ומתעצבת בשמונת החודשים האחרונים.

פרופסור הראל הוא חתן פרס ישראל במדעי המחשב, הוא חבר במכון ויצמן, אבל לענייננו, הוא גם נשיא האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. פעם בכמה חודשים פונים אליו מהתקשורת ושואלים אותו, נו, פרופסור הראל, מה אתה אומר? יש חרם אקדמי על ישראל?

פרופ' הראל: לפני כמה חודשים אמרתי שעוד מוקדם, לפני כמה שבועות אמרתי שיש סימנים, ועכשיו אני אומר לך שיש חרם. זה עדיין הוא לא מקיר לקיר, הוא עדיין לא סוחף הרבה מדינות שלמות. יש מדינות שיש משהו יותר כללי, יש מדינות שכמה אוניברסיטאות עושות חרם, יש מדינות שכמה גופים עושים חרם, יש מדינות שמדענים ספציפיים עושים חרם על מדענים ספציפיים.

יש גם דיבור על משהו הרבה יותר חמור שעלול לקרות, שאנחנו מקווים שהוא לא יקרה, ואם הוא יקרה, אז אני אצטרך לשנות את הנרטיב שלי ולהגיד לך שכלו כל הקיצים והמצב איום ונורא. וזה הוצאתה של ישראל מהאפשרות להגיש בקשות למענקי מחקר מהורייזן 2020 ומ-ERC, שזה בעצם שתי תוכניות הדגל של מענקי מחקר מהאיחוד האירופי. ובלעדיהם המצב של המחקר שלי ושל הרבה-הרבה אנשים אחרים הוא היה מאוד גרוע.

אלעד: את העובדה שקורה משהו, עדיין לא חרם אז, אבל משהו, פרופסור הראל קלט די מהר מהיום שבו פרצה המלחמה.

פרופ' הראל: ב-7 באוקטובר, כמובן ההלם כמו של כולנו, ודי מיידית, אני חושב תוך שבוע, הוצאתי מכתב, אני הייתי קורא לו נחוש, חזק. כתבתי לכולם וגם לאקדמיות שאין לנו איתם קשר ישיר, בדרישה חד משמעית לגנות את הטבח הזה, שזה איום ונורא מה שקרה. אני זוכר שאפילו נתתי שם מספרים, לפי מה שהיה ידוע אז, שתארו לכם שבארה"ב היו נרצחים כך וכך אנשים על פי גודל האוכלוסייה, המקבילה של ה-1,200 או 1,400 שהיו ידועים אז.

במיידי שאחרי השבעה באוקטובר, שבוע, שבועיים, חודש, חודש וחצי, באמת קיבלנו תגובות למכתב הזה, והתגובות היו כמעט כולן תמיכה, פה ושם עם איזשהו ניואנס של "אֲבָל…", אבל בדרך כלל תמיכה מאוד מאוד חזקה.

ופתאום, ב… איך אומרים, cut, fast forward של כמה חודשים, עברנו, הצלחנו להעביר את העולם ממצב של באמת חברות, תמיכה, הבנה, כמעט מקיר לקיר, למצב היום, שהוא לא רק במדע, אבל הוא… שמה רואים אותו.

אלעד: על השולחן של פרופסור הראל התחילו להצטבר עוד ועוד ועוד סיפורים, עוד פניות, עוד מקרים כאלה של עוד ועוד חוקרים ישראלים שחוו פתאום שינוי ביחס אליהם.

פרופ' הראל: פתאום קיבלתי מייל ממישהו שאומר, תקשיב, הזמינו מהמחלקה שלנו את זה וזה לכנס, פתאום תראה מה הוא מקבל בתור תשובה. זאת וזאת הפסיקו איתה את שיתוף הפעולה. פה אני לא מצליח לקבל תשובות חיוביות לבקשה למכתבי המלצה של מישהו שמנסים להעלות אותו או אותה לדרגה פרופסוריאליות. וזה קרה פעם, אחרי זה קרה עוד פעמיים, ואחרי זה קרה פעמיים ביום אחד. ולאט לאט אתה מתחיל להסתכל ואתה אומר, רגע, קורה פה משהו. וזה לא בדיוק רגע אחד, אבל זה תהליך.

אלעד: ההיקף. ההיקף הוא חלק עצום בסיפור שלנו, כי כל מי שדיברנו איתו אומר שכמות המקרים היא לא משהו שהאקדמיה הישראלית חוותה אי פעם בעבר.

פרופ' הראל: אין כמעט יום שאני לא מקבל מייל או וואטסאפ עם סיפור נוסף כזה, אישי, על אדם, חוקר או חוקרת, שהוזמן לכנס ופתאום אמרו לו: "Sorry, but no". אבל זה לא רק דברים ספציפיים, זה גם… או מקרים ספציפיים. זה גם תחושה של, למשל, אחוז ההיענות של חוקרים בחוץ לארץ, לבקשות למכתבי המלצה על העלאות בדרגה אצלנו, או בקשות לשפיטה של הגשות למענקי מחקר ישראליים בקרן הלאומית למדע. יש תחושה ברורה שהאחוזים של הסירובים או של החוסר היענות הולכים וגדלים.

וחוץ מזה, כפי שאתה יודע, אחרת לא היית מראיין אותי, יש אוניברסיטאות שפשוט החליטו בהחלטה גורפת לא לתמוך בשיתופי פעולה עם מוסדות ישראליים. יש כאלה שמנמקים את זה בזה שכל האוניברסיטאות הישראליות איכשהו הן קשורות למלחמה, הן תומכות במערכת הביטחון, יש בהן מחקרים שקשורים ל-defence. לפעמים זה אפילו לא מתורץ בזה. לפעמים זאת אוניברסיטה אחת, לפעמים זאת קהיליה שלמה של ראשי האוניברסיטאות שמחליטים על צעד כזה. אתה פשוט… המספרים מדברים, או המוזיקה מדברת.

אלעד: יש לנו אינדיקציה מסוימת למספרים. מסוימת, כי לפני כמעט חצי שנה בוצע סקר על ידי האקדמיה הצעירה הישראלית וארגון "אפיק". הם שאלו אלף וחמישה עשר חברי סגל בכיר באקדמיה בישראל. כבר אז כשליש אמרו שהם סובלים מפגיעה גדולה או גדולה מאוד בקשרים הבינלאומיים שלהם. כמעט חצי אמרו אז שהיכולת לגייס סטודנטים בינלאומיים נפגעה. יותר מרבע אמרו שנפגעה היכולת שלהם להציג מחקרים בכנסים בינלאומיים, ומאז כמו ששמענו, המצב רק הולך ומחמיר.

פרופ' הראל: מדע טוב הוא מדע שנעשה בלי גבולות, לא כי הוא צריך להיות, כי חשוב לעשות את זה ככה. כי ככה הוא קורה!

קל מאוד לתת דוגמאות של פיתוחים מדעיים שלא היו קיימים אם לא היו שיתופי פעולה כאלה. עדה יונת הגדולה, פרס נובל על גילוי המבנה של הריבוזום. אני לא חושב שאני צריך להסביר לרוב המדענים למה ידיעת המבנה של הריבוזום היא חשובה לרפואה, לפיתוח תרופות וכולי. איך זה נעשה הדבר הזה? זה לא עדה יונת… אני מכיר אותה היטב, היא לא ישבה בעליית הגג, שברה את הראש שנה-שנתיים, הופס! הנה אני יודעת עכשיו איך בנוי הריבוזום. לא. היא עבדה במשך, אני חושב, 20 שנה, בין השאר במוסדות בגרמניה, בחוץ לארץ, עבדה עם אנשים אחרים. גם המימון ושיתוף הפעולה החומרי של… של כסף, של מקום עבודה שיש שם ציוד שהיא לא הייתה יכולה לקנות לעצמה בקלות בארץ. גם שיתוף פעולה עם מוחות וכוחות בחוץ לארץ. וגם המדע שהיא עשתה הוא משמש לא רק את שיבא ותל השומר [צוחק קלות] וסורוקה, את הרפואה הישראלית. זה משרת את כל העולם. בסופו של דבר מה שהיא עשתה, יש לו השפעה, על בריאות האדם בעשר, עשרים, שלושים השנים הבאות. ולא רק שלה, כמובן. התוצאות משרתות את העולם, במיוחד במדעים מהסוג הזה.

אלעד: זהו, שזה לא רק פגיעה בשיתופי פעולה בין חוקרים, בשיתוף ידע ורעיונות שעוזרים לפתח את המדע הישראלי. אנחנו מדברים גם על אובדן של כסף, אובדן של גישה לציוד, וטכנולוגיות מתקדמות שהכסף הזה אמור לקנות.

פרופ' הראל: הזכרתי את התוכניות של האיחוד האירופי, ויש עוד הרבה מאוד תוכניות. למשל, ERC, זו תוכנית הדגל, תוכנית שהתחילה, אם אני זוכר נכון, ב-2008. אני קיבלתי אישית מענק מחקר של ה-ERC בשנה הראשונה שהוא היה קיים, מענק לחמש שנים, בסך 2.1 מיליון יורו. לחמש שנים.

בתור מי שאין לו מעבדה ענקית עם מיקרוסקופים יקרים ומאיצים וכולי, בתור מישהו שצריך דוקטורנטים, פוסט-דוקטורנטים, כמה מחשבים טובים, קצת נסיעות לכנסים, זה היה סכום אדיר מבחינתי. והוא נתן קפיצת מדרגה ביכולת שלי לעשות מחקר שהוא לא רק תיאורטי, אלא גם יישומי, ולהביא תָכְנָתִים, ו… זה החזיק אותי חמש שנים. יש הרבה מאוד אנשים כמוני שמקבלים את המענקים האלה. כל זה נותן למחקר לרוץ ולהיעשות כמו שצריך.

לא הייתי יכול להשיג סכום כזה, לא רק מהתקציבים שיש… שמגיעים לאוניברסיטאות, כי שם אין כמעט כסף למחקר. יש קצת, אבל לא הרבה. אבל גם אם הייתי מסתפק אך ורק בקרנות הישראליות, כמו הקרן הלאומית למדע, שהיא גוף נפלא, אבל ה… גובה המענקים שהקרן הזאת נותנת הוא בדרך כלל יותר נמוך, המענקים האישיים. היום יש גם שם תוכניות שממש מתחילות עכשיו עם סכומים יותר גדולים, אבל משהו כמו ERC אין בנמצא, גם מבחינת גודל הסכום.

[מוזיקת מעבר]

אלעד: חסות אחת וממש מיד חוזרים.

[חסות]

בימים שאחרי שבעה באוקטובר היה צריך לפנות אקטיבית לחלק מראשי המערכות האקדמיות בעולם ולבקש שיגנו את הפשעים של חמאס. והדבר הזה הפך, ככל שהתקדמה המלחמה, לחרם אקדמי. חרם שקט, הדרגתי, חרם על חוקרים ישראלים. ואחרי שפרופסור דוד הראל אמר בתקשורת שעדיין מוקדם לקרוא לדבר הזה חרם, אחר כך הוא אמר שיש כבר סימנים מקדימים לחרם. אז היום, כששאלתי אותו אם יש חרם אקדמי, הוא מיד ענה, בלי היסוס.

פרופ' הראל: יש וחצי.

אלעד: "יש וחצי", זו הייתה התשובה. ואנחנו עדיין בעיצומו של התהליך הזה. השאלה אם כבר רואים השפעה שלו בשטח היא שאלה קשה. כמו החרם עצמו שהלך ונבנה ומורכב מאסופה של סיפורים קטנים, כך גם ההשפעה שלו. פרופסור הראל אומר שאנחנו נראה גם אותה בהדרגה, בשלב שבו כבר אי אפשר יהיה לטעות לגביה, או להתעלם ממנה.

פרופ' הראל: אתה לא תראה את זה משפיע על מדע מחר בבוקר. זה לא שמחר בבוקר פתאום ישראל תידרדר. עם הזמן, זה ישפיע, ללא שום ספק. ללא שום ספק. עוד עשר שנים, אם הדברים ימשיכו ככה, אתה תראה ירידה בציטוטים, ירידה בפרסים בינלאומיים שאנשים מקבלים, ירידה בהכרה של החשיבות של המדע הישראלי, ירידה בשיתופי הפעולה, ירידה בתוצאות.

זה… הדברים האלה… במקום המצב נורמלי, שבו מדענים צעירים גומרים דוקטורט, נוסעים בכיף לעשות פוסט-דוקטורט מצוין במעבדה בחוץ לארץ. אחרי הפוסט-דוקטורט, אולי נשארים עוד שנה, שנתיים, קצת לעבות את ה… זה, וחוזרים ארצה ומתחרים על מקומות באקדמיה הישראלית, או בהייטק הישראלי. אתה רואה שזה נחלש, גם בכיוון של היציאה, וגם בכיוון של החזרה.

כמובן יש גם את האפקט ההפוך, של מדענים שרוצים לברוח מפה, כי הם לא יודעים מה יקרה כאן בחודשים, או בשנים הקרובות. ושני הדברים מאוד מאוד מדאיגים, וגם את הדברים האלה דרך אגב, את האפקט שלהם על המדע, אתה תראה בעוד כמה שנים.

זה מכה מאוד מאוד מאוד קשה, אני נזהר פה להגיד אנושה, קטלנית. מכה מאוד-מאוד קשה למדע הישראלי לאורך זמן.

אלעד: אז מה עושים? הרי זה ברור שהכל קשור אחד בשני. המצב בעזה והמלחמה שמתנהלת שם היא לא משהו שבאקדמיה הישראלית יכולים לפתור. את סינוואר פחות מעניין סיכון בחרם אקדמי. אבל בכל מה שקשור לפעילות שהאקדמאים הישראלים כן יכולים לעשות, אז פרופסור הראל, כמו אחרים, ממשיך לנסות. הוא באופן אישי אגב, מחזיק עמדות מאוד ביקורתיות לממשלה, הוא לא מסתיר את זה. אבל בכל זאת, מנסה להסביר בעולם שהחרם המתפשט עלינו, הוא יותר גדול מרק פוליטיקה. הוא 'אנטי מדע'.

פרופ' הראל: ברור שיש משהו יותר גדול, לכן אני אומר, הנה, דווקא אני עם הדעות שלי ועם הביקורת נוסע לברלין וקם שם וזועק מעל הבמה: תפסיקו את החרם. עכשיו, זה לא רק כי אני צריך כסף למחקר, אלא כי זה מנוגד לכל הגיון, זה מנוגד לאוניברסליות של המדע.

אני חייב אבל גם לומר שיש גם צד שני לעניין. ובתור… ובתוקף תפקידי כנשיא האקדמיה למדעים, היו כמה וכמה פניות שלי, שלנו, לגופים מקבילים בחו"ל, אקדמיות למדעים, גם דיברתי בברלין לפני כשלושה שבועות. ולא רק שקיבלתי תגובות חמות מראשי האקדמיות האלה, אלא בזמן האחרון קיבלנו שלושה או ארבעה מכתבים מגופים בארצות מסוימות, שאומרים: "אנחנו תומכים בבקשה שלכם, אנחנו נגד ניתוק קשרים עם אוניברסיטאות ישראליות ועם חוקרים ישראלים". זה בא בעיקר מגרמניה וגם ממקומות אחרים, אז יש גם צד שני לזה. זה לא שכולם בכל העולם, בכל מקום אפשרי מחרימים אותנו, אבל יש סימנים מאוד-מאוד קשים של חרמות שכן קיימים.

אלעד: נקודות אור כאלה יש. הן אמנם קטנות ובודדות, אבל הן קיימות. וגם ד"ר משה פרחי, שנסע עד לאוסטרליה הרחוקה כדי לגלות שם שעצומה הובילה לביטול ההשתתפות שלו בכנס, קיבל כמה שבועות אחר כך את מעט התיקון על מה שעבר.

ד"ר פרחי: לאחר חודש ומשהו עשו מפגש זום יחד עם הקהילה היהודית. עלה פרופסור שמוביל את התחום של הפסיכיאטריה באוסטרליה וניו זילנד, התנצל ואמר, ואני מצטט אותו: "בחרנו לא נכון", או "החלטנו לא נכון", משהו כזה. הוא התנצל מאוד, ומאוד ביקש שאני אגיע שוב לכנס הבא. ו… פחות או יותר בזאת מבחינתי הדברים הסתיימו. אני חושב שההתנצלות שלו הייתה מחויבת המציאות, היה אפשר לעשות הרבה יותר, אבל התנצל בשם האומה האוסטרלית. זה גם טוב.

אלעד: גם הוא מאמין, כמו פרופסור הראל, כמו אחרים, שאומנם המצב קשה מאוד, ומסוכן מאוד עבור האקדמיה הישראלית, אבל שיש דרך לשנות. ובעיקר שצריך להמשיך לנסות.

ד"ר פרחי: תשמע, חד משמעית כן, זה בר תיקון. ודבר נוסף שהוא גם חד משמעי, חייבים להמשיך, חייבים להגיש את תקצירים, חייבים לנסוע. בסוף אנחנו צריכים לסמוך על האנשים שמזמינים אותנו שגם ידאגו לביטחון שלנו. אם אנחנו נשב ונסתגר, אין שום סיכוי שנמשיך להיות מוזמנים. אסור בשום אופן לוותר.

[מוזיקת מעבר]

אלעד: ד"ר משה פרחי, תודה.

ד"ר פרחי: תודה לך, אלעד.

אלעד: ותודה לפרופסור דוד הראל.

[מוזיקת מעבר קצרה]

אלעד: וזה היה "אחד ביום" של N12. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי".

העורך שלנו הוא רום אטיק. תחקיר והפקה עדי חצרוני, דניאל שחר, דני נודלמן ושירה אראל. על הסאונד יאיר בשן, שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.

אני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן גם מחר.

[חסות]

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

12 views0 comments

Comments


bottom of page