אחד ביום - מה השיג יום העצירה?
- סיון מצא
- Oct 2, 2025
- 12 min read
ביום ה־680 למלחמה הוכרז על "יום העצירה" – יום שבו קיוו במטה המשפחות, יחד עם אלפים שיצאו לרחובות, שהמדינה והמלחמה יעצרו. אבל איך מודדים הצלחה של מחאה כזו? הפעם אנחנו עם גיל דיקמן, ממובילי מאבק המשפחות, ועם רחל עזריה – מנכ"לית "העוגן למשפחות המילואים", ח"כית לשעבר ומחברת הספר "המדריכה למהפכה" – ועם השאלה: האם יום העצירה יכול להניע גם לפעולה?
תאריך עליית הפרק לאוויר: 18/08/2025.
[חסות]
[מוזיקת פתיחה]
אלעד: היום יום שני, 18 באוגוסט, ואנחנו "אחד ביום" מבית N12. אני אלעד שמחיוף ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו, סיפור אחד ביום, בכל יום.
[הקלטה מהפגנה]
קריאות מהקהל: "אתם לא לבד, אנחנו איתכם! אתם לא לבד, אנחנו איתכם! אתם לא לבד, אנחנו איתכם! אתם לא לבד!"
כרוז: "הסכם עכשיו, הילדים שלנו שם!"
קהל: "הסכם עכשיו, הילדים שלנו שם!"
כרוז: "לעצור את העולם, הילדים שלנו שם!"
קהל: "לעצור את העולם, הילדים שלנו שם!"
אלעד: יום העצירה. זה היה יום של מחאה, ויום שבו מארגני המחאה קיוו שהמדינה תעצור, שהמלחמה תעצור. וההמונים שיצאו והגיעו לרחובות, אז רבים מהם רצו את אותו הדבר, אבל באופן ריאלי הם ציפו לפחות מזה.
[הקלטה]
מפגינה א': "אם זה נותן תקווה, אפילו קטנה, למישהו מהבני משפחות, מבחינתי זה היה שווה את זה."
מפגינה ב': "אני מאמינה שזה עוזר למשפחות וזה הדבר היחיד שמעניין אותי פה."
אלעד: סולידריות. זו הייתה מילה שחזרה על עצמה לא פעם. דניאל שחר שלנו יצאה אתמול לצומתי המחאה, למקומות שבהם ביקשו לעצור את העולם. היא דיברה עם מפגינים, היא ביקשה לשמוע אם מעבר לאותה הבעת סולידריות, יש אמונה שם שיום העצירה באמת ישפיע.
[הקלטה]
דניאל: "את חושבת שזה עוזר?"
מפגינה א': "אממ, האם זה עוזר במאבק באמת להחזיר את ה… את ה… את החטופים? מבחינת הממשלה אני באמת לא יודעת. אבל אני פה מהסיבות של… של מורל ולתמוך במשפחה ובמשפחות כאילו. תכל'ס."
מפגינה ב': "המטרה שלי, האישית, היא באמת בקטן, פשוט להביע הזדהות עם המשפחות של החטופים. מעבר לזה, אני קטונתי. מרגישים שמתישים כוח של המון אנשים טובים בהפגנות, משתינים עליהם בקשת, אז אני לא יודעת מה להגיד. אין לי דברים חכמים להגיד, גם אין לי הרבה תקווה כבר."
דניאל: "האם מחר הכל ימשיך כרגיל?"
מפגין: "אה… מחר הכל ימשיך כרגיל. אין שאלה. אה… לא יודע, אני כאילו זה זה ייאוש שמעורבב ברצון לעשות משהו."
מפגינה: "המאבק הזה על להציל אותם הוא המאבק של כולנו. אם אנחנו לא נדאג, שוב, להשיב אותם, זה ילך איתנו דורות על דורות קדימה, זה יפורר אותנו מבפנים."
אלעד: אז הפעם, אנחנו עם השאלה האם יום העצירה יתניע מהלך לשחרור חטופים, או שאולי זו תהיה רק עצירה בדרך. בדרך לאותו הדבר.
[הקלטה מהפגנה]
כרוז: "אביתר דוד!"
קהל: "הביתה עכשיו!"
כרוז: "גיא גלבוע דלאל!"
קהל: "הביתה עכשיו!"
כרוז: "עוז דניאל!"
קהל: "הביתה עכשיו!"
כרוז: "איתן הורן!"
קהל: "הביתה עכשיו!"
כרוז: "ענבר הימן!"
קהל: "הביתה עכשיו!"
גיל: האמת, הצלחה ממש גדולה. לא ציפינו שיהיה כל כך מוצלח ויצטרפו כל כך הרבה אנשים ושזה ימשיך ככה כל היום. אני… מרוצה זה מוזר להגיד, אבל זאת הצלחה גדולה.
אלעד: מהרגע הראשון, מהרגע שהתברר שבת הדודה שלו, כרמל גת, נחטפה ומוחזקת בשבי חמאס, גיל דיקמן הוא חלק ממובילי מאבק המשפחות. הוא עדיין שם, גם אחרי שכרמל נרצחה וגופתה הובאה לישראל.
גיל שם, הוא בקשר רציף עם משפחות החמישים והיה שם כשהתקבלה ההחלטה הלא פשוטה לצאת ביום של אירועי מחאה גדולים, לצאת ליום העצירה.
גיל: חד משמעית. כל דיבור על יום כזה מתחיל בחרדה גדולה שיש מצב שלא יצטרפו אלינו, שיש מצב שזה יסתיים, ומה שייראה בסוף זה שבעצם אין לנו את התמיכה שיש לנו בציבור.
ו… אם אני אכניס אותך למאחורי הקלעים, אז כל החלטה כזאת של מהלך היא מגובה ממש בהצבעה של משפחות החמישים, מה שאנחנו קוראים, מספר שאנחנו מקווים שילך ויפחת. אבל לכל משפחה, לכל חטוף בעזה יש בעצם נציגים שמייצגים את המשפחה שלו, וכולם מוזמנים להצביע בהחלטות כאלה, כמו האם הולכים על יום כזה או לא הולכים עליו, והסיבה שיצאנו לדרך, ככה, זה שזה עבר בהצבעה ופשוט רוב המשפחות אמרו כן.
ולכן גם זה ממש לגיטימי שיש מי שחושב שזה לא מתאים או בוחר לא לקחת חלק. יש מספר קטן של משפחות שהתבטא ככה, וזה כמובן בסדר גמור, אבל הרוב קבע והרוב לקח את הסיכון. והסיבה, אני חושב, שהרוב לקח את הסיכון, זה כי הבנו שכלו כל הקיצין. זאת אומרת, אנחנו לא ידענו שזה יצליח, אבל מה האלטרנטיבה? פשוט לשבת ולא לעשות שום דבר כי אנחנו בחשש, אנחנו לא יכולים.
אלעד: זו לא החלטה מובנת מאליה. ימי שיא כאלה במחאה הם לא פרקטיקה שאפשר להשתמש בה בתדירות גבוהה. היה ברור שהשאיפה להביא להשבתה של חלקים במשק, להביא לחסימת כבישים מסיבית ועצרת המונית בכיכר, היא החלטה כזו שצריך ליזום בזהירות. צריך למצוא, הרי, את הרגע המתאים. הרגע שבו יש את התמיכה הנכונה, את הרוח הגבית המתאימה, את הסיכוי הטוב ביותר שהיום הזה גם יביא תוצאות.
גיל: אני חושב שאחד המודלים שאנחנו מסתכלים עליהם כשאנחנו מדברים על ימים כאלה הוא אחד בספטמבר. ממש אחרי שנרצחו ששת החטופים, אחרי שקיבלנו את ההודעה על אלמוג ואורי ואלכס ועדן והירש, וכמובן כרמל בת דודה שלי, שנרצחו ברפיח. זה היה היום שבו השמיים נפלו עלינו, על המשפחה ועל המשפחות של ששת החטופים. אבל אז גם פתאום יצאו מאות אלפי אנשים לרחובות בהסתערות זעם כי אמרו איך איך לא עצרנו את זה קודם? ועכשיו, זה שאנשים יוצאים לפני האסון ולא אחרי, זה מבחינתנו כבר הישג גדול מאוד.
אלעד: איך מודדים בכלל אפקטיביות של מחאה כזו, של יום כזה? מספרית, כן, זו דרך אחת, אבל היא די מעורפלת. בסוף מה הוא הישג? 100 אלף איש? 50 אלף איש? מה עם 20 אלף איש?
וכשגיל דיקמן השתמש במונח הצלחה, אז צריך לשאול איך הצלחה בכלל נמדדת?
גיל: קודם כל, זאת יריית פתיחה וזה מראה לכל מי ש… כל מי שמסתכל ותוהה אם יש למשפחות ויש לציבור בישראל כוח, הוא מראה שכן, יש. זה מלחיץ את הממשלה. אנחנו רואים את ראש הממשלה מגיב לזה בפתח ישיבת הממשלה ואומר שאנחנו מחזקים את חמאס. זאת אמירה מופרכת ומופרעת, אבל היא מעידה על הלחץ שלו.
[הקלטה] ראש הממשלה בנימין נתניהו: "אלה שקוראים היום לסיום המלחמה ללא הכרעת החמאס, לא רק שמקשיחים את עמדת החמאס ומרחיקים את שחרור חטופינו. הם גם מבטיחים שזוועות השבעה באוקטובר יחזרו על עצמם שוב ושוב ושבנינו ובנותינו יצטרכו להילחם שוב ושוב במלחמת אין קץ."
גיל: דבר נוסף זה שהחטופים רואים את זה. ואוהד בן עמי, ממש עכשיו אמר, שבשבי הם ביקשו לראות, החטופים ביקשו לראות את ההפגנות ואת האירועים לתמיכה בחטופים ואת המחאות. וזה מה שמילא אותם בתקווה ובידיעה שלא ויתרו עליהם. עכשיו, אנחנו מאוד מקווים שהחטופים שנמצאים שם בעזה שומעים ורואים את זה.
ואני חושב עוד משהו שזה זה מראה לחמאס שעם ישראל מתכוון להחזרת החטופים. והרבה פעמים, במשא ומתן, העניינים נופלים על השאלה האם יש כוונה בצד השני לעשות את העסקה, או לא? ועם נתניהו זה לא תמיד קל להבין מה הכוונה שלו, אבל אנחנו, כעם, בעצם אומרים לעולם, ואומרים לחמאס, ואומרים לכולם, "אנחנו רציניים". אנחנו רוצים לראות את כולם בבית ואנחנו לא מתכוונים להפסיק עד שכולם בבית.
אני חושב שברגע שהעולם מבין את זה, שהחטופים מבינים את זה, שנתניהו מבין את זה וחמאס מבין את זה, יש סיכוי אמיתי שאנחנו נראה גם שינוי בשטח, גם אם הוא לא קורה מחר בבוקר, הוא מתחיל לקרות.
אלעד: במטה משפחות החטופים יש תסכול ממה שהם מכנים "הרוב שלא מודע לזה שהוא רוב". האפקטיביות של יום המחאה אתמול, של יום העצירה, היא בעיניהם גם היכולת להמחיש, או לכל הפחות לבדוק, אם יש סביב המאבק שלהם קונצנזוס.
גיל: אנחנו תמיד אומרים את המספר הזה של 80% מהציבור הישראלי תומך בהחזרת החטופים לפני כל דבר אחר. זה מספר שרק הולך ועולה. אנשים לא יודעים ואנשים לא יודעים ש… הנה, סקר שהגיע ממש עכשיו ממכון אקורד אומר 56% ממצביעי הליכוד אומרים שהממשלה יכולה לסיים את המלחמה במסגרת עסקת חטופים מלאה, ורוב בין מצביעי הליכוד חושב שהחזרת החטופים חשובה יותר ממיטוט חמאס.
יש משהו בקונצנזוס הזה, שלא יודע שהוא קונצנזוס, שהמהלך של המחאה, הדרך של אנשים לבטא שהם איתנו, פתאום מוציא אותם החוצה.
אנשים חושבים שהם לבד בזה, כי הם רוצים לראות את החטופים בבית, ורק כשהם רואים מסביבתם, את האנשים גם יוצאים ועושים משהו, אז הם יודעים, "היי, אני לא לבד בזה. בעצם אני חלק מרוב". וגם לזה יש חשיבות.
רחל: היום הזה בעיניי הוא חשוב והוא היה, לדעתי, גם מצליח, היה יכול להצליח יותר. אני לא יודעת איך ה… מובילי המחאה כאילו מגדירים אותו, אבל אם זה היה מוגדר כיום סולידריות למשפחות החטופים. אני אישה דתייה, ב… באמת אין ספור בתי כנסת ברחבי הארץ, כל שבת אומרים תפילה לשחרור החטופים. זאת אומרת, העניין הזה של לשחרר את החטופים, זה משהו שהוא בעיניי הוא לגמרי חוצה מימין ומשמאל.
אלעד: זו רחל עזריה. היא מנכ"לית ומייסדת של המערך ההתנדבותי, העוגן למשפחות המילואים, היא חברת כנסת לשעבר ומחברת הספר "המדריכה למהפכה". על בסיס המחקר שלה והידע שלה בשינויים חברתיים ותנועות מחאה, ביקשנו את עזרתה בניתוח יום המחאה הגדול של אתמול.
אז רחל מסכימה, השאיפה לקונצנזוס היא תנאי הכרחי להצלחה של מחאת משפחות החטופים. אלא שלטענתה, בפועל, יש סיבה שהרוב שרוצה בשחרור חטופים לא תמיד מרגיש שהוא רוב.
רחל: עכשיו, במאבק למען החטופות והחטופים, יש אתגר שנניח, יש דיבור על לשחרר את כל החטופות והחטופים ולסיים את המלחמה. ברגע שאומרים צמד של משפטים כאלה, מדברים בעצם עם קבוצה בחברה הישראלית, ולא עם כלל החברה הישראלית. אתגר מאוד גדול בכל מחאה, בטח בחברה משוסעת, זה לחצות את הרוביקון. להצליח לומר משהו שכולם יכולים להזדהות איתו.
אלעד: אז מה קורה כאן? למה, למרות שהסקרים מראים שרוב העם תומך במאבק משפחות החטופים, גיל מדבר על רוב שלא מודע לזה שהוא רוב, על יום עצירה שהמארגנים בכלל לא ידעו אם יסחוף את הקהל או לא? ולמה למרות שכולם רוצים את החטופים בבית, רחל מדברת על כישלון המחאה להגיע לקונצנזוס רחב?
אז זה מתחיל במורכבות של הסיטואציה. בעובדה שדמות הציר של המחאה, הדמות שהמחאה מכוונת אליה, מנסה להשפיע אליה, היא דמות שהמחאה הזו בכלל לא מעניינת אותה.
רחל: אני חושבת שפה, באירוע הזה, זה מאוד מאוד מאתגר. כי מי שבאמת יכול לשחרר את החטופים, חד משמעית, זה החמאס. למה הם לא יכולים להיות דמות הציר? כי אנחנו לא יודעים ללחוץ עליהם על ידי הפגנה. אוקיי? אני חושבת שכן אפשר ללחוץ על חמאס בדרכים אחרות. אוקיי? על ידי לחץ בין לאומי. לדונלד טראמפ יש יכולת ללחוץ על החמאס, זה פחות במחאה הקלאסית. בסדר? אז נניח, בתחילת המלחמה, ראינו גם הפגנות, או כל מיני דברים באו"ם. ראינו מול שגרירות ארצות הברית.
גיל: בסוף ראש הממשלה שלי זה נתניהו. הוא זה שיכול לקבל את ההחלטה וכל שאר הדברים, הם סוג של דרכים עקיפות להגיע אליו, כי הוא זה שבסוף חותם על עסקה. ולכן אחרי שניסינו כבר להשפיע על כל מיני דמויות אחרות, ואמרנו מה אם ננסה את רון דרמר או את שר הביטחון, כשזה היה גלנט ועכשיו ישראל כץ, כל מיני אחרים, ואפילו נשיא ארצות הברית, שהיה ניסיון ממש ממוקד להגיע אליו, וכבר הגענו אליו, וכבר הרגשנו ששכנענו אותו. הוא אומנם השתכנע, אבל בסוף הוא צריך להשפיע על נתניהו.
אלעד: בלית ברירה, שניהם אומרים, דמות הציר של המחאה היא לא חמאס אלא ראש הממשלה נתניהו. וזה חלק מהמורכבות של המצב, כי מתנגדי המחאה יכולים לומר, הם גם אומרים, מה אתם רוצים מנתניהו? בסוף דמות הציר צריכה להיות חמאס. זה מסר שיוצא גם מתוך חלק ממשפחות החטופים. למשל צביקה מור, אביו של החייל החטוף איתן מור.
[הקלטה] צביקה מור: "אתם חושבים שיחזירו לנו את כולם? חמאס מעולם לא הודה שהבן שלי נמצא אצלו. הוא תמיד ישאיר לעצמו חטופים. אם לא נלחץ עליו, לא נקבל את כולם לעולם. אם אתם באמת רוצים את החטופים בבית, מה שאתם צריכים לעשות זה ללחוץ החוצה, לא פנימה. להפנות את כל הלחץ החוצה, על חמאס, על מי שמחזיק בילדים שלנו. וככה כשחמאס יכנע, הוא יחזיר לנו את כולם כשלא תהיה לו ברירה."
רחל: המטרה במחאה זה לשמור את הנושא שלא יהיה אפשר לבחור צד. לחצות את הרוביקון. כמה שיותר קבוצות בחברה הישראלית חייבות להזדהות איתך. אחרת אתה נופל לתוך הסיפור של ימין שמאל וזה הופך להיות השמאלנים בעד, הימנים… זה האסון הכי גדול שיכול לקרות למחאה.
אלעד: חסות אחת וממש מיד חוזרים.
[חסות]
אלעד: מספיק היה לשמוע את התגובות של הקואליציה ושל תומכיה אתמול, עוד בעיצומו של יום העצירה, כדי להבין שבעיניהם המחאה לא לגיטימית, או לכל הפחות שאפשר לטעון שהיא לא לגיטימית. כינו אותם "פורעים", "קומץ", אמרו שהם מחזקים את חמאס, אמרו שהם מקדמים את שבעה באוקטובר הבא.
רחל: פוליטיקאים היום לא צריכים שכל העם יאהב אותם. להפך, הם צריכים שחצי עם יאהב אותם וחצי עם ישנא אותם. כי ככל שהחצי ישנא אותם, ככה העם, החצי שאוהב אותם, יאהב אותם יותר. אז אה, אני חושבת שזה אסון לפוליטיקה שזה מה שקורה, אני חושבת שזה אסון למדינה. אבל הרבה פעמים ככה קמפיינים עובדים טוב. אוקיי? בקמפיין לשינוי חברתי - ההפך. אתה חייב שהקהל שמצביע עבור הממשלה הנוכחית, יהיה קהל, יהיה ציבור שאיתך במאבק. ברגע שאתה מאבד את הציבור שמצביע עבור הממשלה, נורא נורא קל לממשלה לשחק את ההפרד ומשול הזה. בדיוק להיות נגד הקהל שלא מצביע עבורו. זה המשחק הפוליטי הקלאסי.
ואני חושבת שלבחור שיטה אחת זה פשוט הופך להיות משהו שמאוד מאוד בקלות משתמשים בו, כאילו, זה מה שאנחנו רואים שהממשלה עושה, כדי לנגח את המחאה.
אלעד: אז זהו, הטענה של רחל עזריה, היא שהניגוח הזה מצד הפוליטיקאים הוא לא הבעיה אלא התסמין. הבעיה, לדבריה, היא שהפוליטיקאים בכלל מרשים לעצמם לנגח את המחאה לשחרור החטופים, בדיוק בגלל שהרוב שתומך בסוגיית החטופים, בסקרים, לא תמיד מתורגם גם לתמיכה במחאה. המקום שבו נוצר הפער, המקום שבו הקונצנזוס הולך לאיבוד, שוב, לפי הניתוח שלה, הוא במסר. מסר שצריך להיות כללי יותר.
נלך לדוגמה מעולם אחר לגמרי, מחירי התחבורה הציבורית. אם הייתה מחאה שמטרתה להוזיל את מחירי התחבורה הציבורית ב-10%, אז אפשר היה לנסות להיות מאוד יעילים, מאוד פרקטיים, לסייע לפוליטיקאים. לומר לממשלה, "הנה, קחו כסף מהמשרד הממשלתי הזה, תעבירו למשרד התחבורה ותוזילו את המחירים". רחל אומרת - "ההיפך, מחאה טובה באה עם דרישה ולא עם פתרון".
רחל: נכון, ואפילו יותר מזה, כל פוליטיקאי מתחיל היה אומר לך, "מאיפה ניקח את הכסף? תגיד אתה", ואז אתה תגיד "מבתי חולים", יגידו "מה! בתי חולים?" או אתה תענה, "בתי ספר". -"מה? בתי ספר?" אסור לענות. מאיפה תיקח את הכסף? זה אתם נבחרתם כדי לומר מאיפה אתם לוקחים את הכסף, אבל אתם חייבים להוזיל 10% מחירי התחבורה הציבורית.
וזה בדיוק אותו דבר כמו עם המחאה לשחרור החטופים. מה שקורה עכשיו, שאתה כאילו נותן להם את הפתרון, אבל מאפשר להם לברוח. בסדר? הכי חשוב שהכדור יהיה במגרש שלהם. הסיפור עם דמות הציר זה שהם צריכים להרגיש לא בנוח. בסדר? כשאתה נותן להם פתרון שהם יכולים להדוף אותו בקלות, הם ממשיכים להרגיש בנוח. כשאתה מביא קבוצה רחבה, שגם הקבוצה שלהם, והם לא יכולים להדוף את מה שאתה שואל, הם מרגישים לא בנוח. ואז הם צריכים להתחיל לפעול.
אלעד: ברגע שמחאת החטופים, ושוב, זה לפי ניתוח של רחל. ברגע שהמסר שלה התרחב מעבר לבקשת סולידריות ודרישה כללית לשחרור החטופים, גם למישורים פרקטיים, לדרישה להפסיק את המלחמה, לחתום על עסקה עם חמאס. ברגע הזה הרוב התחיל להרגיש שהוא כבר לא רוב, והפוליטיקאים התחילו להרגיש בנוח לנגח, תחושת הקונצנזוס אבדה.
זה שינוי שקרה במאבק. המאבק שבמשך חודשים ארוכים דיבר בטון אחר, נתן דרישה בלי הצעות לפתרון.
רחל: אני חושבת ש… שבתחלה היה הרבה יותר קשה לממשלה לומר "זה שמאל וימין". זה לקח זמן עד שהם הצליחו לעשות את זה. בסדר? בתחילת המלחמה החזרת החטופים לא היה במטרות הלחימה. המחאה, או המאבק של מטה משפחות החטופים, הפך את זה לנושא, וגם אנחנו רואים שהיו לא מעט גלים של החזרת חטופים. ואי אפשר… כאילו זה קרה.
גיל: תראה, זה מגיע בגלים ויש רגעים, בעיקר בהתחלה היו רגעים כאלה, שמה שביקשנו ורצינו לראות זה סולידריות. קודם כל תהיו איתנו, קודם כל תהיו עם המשפחות ולא נגדנו. וככל שהזמן עבר, ראינו שבאמת התמיכה במשפחות היא כל כך גדולה, שבמובן מסוים סולידריות זו דרישה לא מספיקה. כי אפשר להיות סולידרי עם המשפחות ולרצות בהחזרת החטופים, אבל בעצם גם לא לעשות עם זה שום דבר. הרי אני יכול להגיד בלב די שלם שכמעט כל אזרח ישראלי רוצה שהחטופים יהיו בבית. זה ממש 100%. אבל השאלה היא מה מוכנים לעשות כדי שהדבר הזה יקרה.
אם אתה משיג 100% תמיכה, אבל לא משנה את המציאות, אז כמו שציטטת את רחל עזריה, לא גרמנו לאי נוחות עבור מקבל ההחלטות, כי הוא אומר, "אני גם רוצה את החזרת החטופים ואני עושה את זה בדרך שלי". היום זה ברור שהדרך של נתניהו נכשלה. הוא הציג בעצמו במסיבת העיתונאים את כל המקומות שבהם הוא אמר, "הונו אותנו. חמאס הונה אותנו". כן, אותך, נתניהו, חמאס הונה. אתה לא הצלחת להביא את החטופים, אתה הלכת בדרך מסוימת ששילבה לחץ צבאי וסיכנה את החטופים, עם עסקאות חלקיות, בסוף החזירה חלק מהחטופים, חלק גדול מאוד נרצחו ולא ישובו לעולם. ובכל זאת הוא סופר אותם כאילו הם חזרו. בסוף זה כישלון. זה כישלון גדול.
ולו בגלל ש… מספיק שעינב צנגאוקר מסתכלת על הבן שלה ואומרת "הוא עדיין בעזה, ויש פה כישלון של 100%". אז ברגע שאנחנו רואים את הכישלון בדרך, ואנחנו מבינים שיש תמיכה ציבורית רחבה מאוד בדרך אחרת, הדרך של הפסקת המלחמה והחזרת כל החטופים, אני חושב שזאת חובה שלנו לדבר על זה ככה ולא לעמעם את זה, ולא לטשטש את זה, כי אחרת אנחנו פשוט נמשיך ללכת באותה דרך של כישלון.
אלעד: אז יש כאן דילמה, והדילמה הזו מעסיקה את משפחות החטופים. עד כמה לנסות לוותר על ספציפיות לטובת קהלים רחבים יותר?
רחל אומרת שלפי הטקסטבוק, אם יש כזה בכלל, מחאה הייתה אפקטיבית יותר אם הייתה מתנהלת אחרת. קונצנזוס רחב ומגוון, דרישה אחת כללית לשחרור חטופים. זהו, לחץ על מקבלי ההחלטות, "תעשו משהו, תעשו כל דבר כדי לקדם את המטרה". אבל בלי להעניק להם הצעות לפתרון, הצעות כאלה שהם יכולים בקלות להתנגח בהן או להתעלם מהן.
רחל: שלא ישמע שמה שאני אומרת הוא באיזשהו אופן ביקורת על משפחות החטופים, בסדר? ממש ממש לא. בסוף צריך לנהל פה מאבק מאוד מתוחכם ומושכל. ולפי השיטה של "המדריכה למהפכה", לפי הניסיון שלי, לפי המומחיות שלי, מה שמגדיל את הסיכוי, זה להרחיב כמה שיותר את הקבוצות בחברה הישראלית שאיתך במאבק. וכדי לעשות את זה, צריך לומר מסרים פחות חדים בעת הזאת. אני חושבת שבמציאות מפולגת, אין ברירה למחאה כזאת.
[מוזיקת רקע]
אלעד: וכך נוצר מצב, שבו יש דמות ציר אחת, שהמאבק אמור להתמקד בה. היא זו שיכולה לשחרר את החטופים בעוד חמש דקות - חמאס. אבל דמות הציר הזו לא מושפעת באופן הזה מההפגנות של הציבור הישראלי. אז דמות הציר החלופית היא מי שאמורה להגיע להסכם עם חמאס - נתניהו. אבל נתניהו, וגם גורמים נוספים שיכולים להפעיל עליו לחץ, מרגישים שהם יכולים לזלזל במחאה ולתקוף אותה. כי למרות שיש תמיכה בסיסית בסקרים, המצביעים שלהם, אומנם תומכים בשחרור חטופים, אבל לא תמיד מתחברים עם הפתרון שהמחאה מציעה.
ולמרות כל המורכבות הזו, מחאת משפחות החטופים כבר הביאה הישגים, היא כבר הובילה לשינוי. המארגנים שלה מקווים, מאמינים, שזה מה שיקרה גם הפעם.
גיל: המחאה הזאת לא צריכה להיות של המשפחות, ולא חייבת אפילו להיות מובלת בידי המשפחות. זה של כולנו. וברגע שכולנו מצטרפים לדבר הזה, ברגע שכולם מבינים שזאת… זאת מחאה וזה מאבק שהוא באמת שייך לכולנו, הוא לא יותר שלי משהוא שלך, אלעד. אני… כרמל כבר לא תחזור, וגם כשהיא הייתה בשבי, המאבק עליה ועל החטופים הוא מאבק ששייך לכולם, כי זה בסוף על דמותה של המדינה, והאם נהיה פה מדינה שמחזירה חטופים.
ולכן ברגע שאנחנו פורצים את המעגל הזה ואומרים המשפחות הן אמנם הכי קרובות לחטופים, אבל המאבק הזה הוא מאבק של כל ישראלי וישראלית, אז אני חושב שמתחילה ההשפעה האמיתית על מי שמקבל החלטות, על נתניהו, הוא בסוף פוליטיקאי, והוא צריך להתמודד עם ההשלכות הציבוריות של המעשים שלו. וברגעים כאלה, שבהם רואים את העם יוצא, אני מרגיש שמשהו זז לכיוון הנכון.
אלעד: וזה היה "אחד ביום" של N12. תודה לרחל עזריה ולגיל דיקמן.
אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה דניאל שחר, הילה פז, עדי חצרוני ושירה אראל. על הסאונד יובל ברוסילובסקי, יאיר בשן יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.
אני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן גם מחר.
[מוזיקת סיום]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments